 |
||
| 'גן עדן עכשיו' לקח את פרס התסריט הטוב ביותר בפרסי האקדמיה האירופית, אותה אקדמיה שהעניקה ל'התערבות אלוהית' את פרס הסרט הלא-אירופי הטוב ביותר. אולי הכל פוליטיקה, אבל הגיאוגרפיה משתנה עם הזמן. |
04.12.2005
|
|
יומית
'גן עדן עכשיו' לקח את פרס התסריט הטוב ביותר בפרסי האקדמיה האירופית, אותה אקדמיה שהעניקה ל'התערבות אלוהית' את פרס הסרט הלא-אירופי הטוב ביותר. אולי הכל פוליטיקה, אבל הגיאוגרפיה משתנה עם הזמן.
'גן עדן עכשיו' לקח את פרס התסריט הטוב ביותר בפרסי האקדמיה האירופית, אותה אקדמיה שהעניקה ל'התערבות אלוהית' את פרס הסרט הלא-אירופי הטוב ביותר. אולי הכל פוליטיקה, אבל הגיאוגרפיה משתנה עם הזמן.
יש! סוף סוף ישראלי זוכה בפרס הקולנוע האירופאי
עכשיו, אם רק נצליח לגרום לו להודות בכך…
זהו זה. מיכאל האנקה הפך רשמית לבמאי השנוא עליי.
מילא שהוא במאי איום ונורא, מילא ששחקנים איכותיים וטובים כמו ז'ולייט בינוש מבזבזים את הזמן אצלו, מילא שאחד מהסרטים שלו ("משחקי שעשוע") הפסקתי לראות באמצע מרוב גועל. אבל אני לא מבין- בכמה פרסים אפשר לתת לבמאי הזה (שדרך הבימוי שלו מזכירה לי את קובריק, רק בלי הכישרון הבסיסי) לפני שמישהו יקלוט שהסרטים שלו גרועים?! לאקדמיה הפיתרונות.
ובקשר ל"גן עדן עכשיו", מזל טוב. מגיע להם.
יכול להיות שמגיע להם.
אבל הם לא קיבלו את הפרס כי מגיע להם אלא כי הם פלסטינים. הנטיה של פרסי האקדמיה האירופית להתייחס ולתת פרסים באופן קבוע לסרטים ישראלים רק אם הם פלסטינים לא רק מטילה בספק את האמינות של הזכיות האלה, אלא של הטקס הזה בכלל. חוץ מ'התערבות אלוהית' ו'גן עדן עכשיו' שזכו, בשנה שעברה היו שתי מועמדויות מישראל – מועמדת לפרס השחקנית על 'אבנים' (מישהו ראה את זה?) ומועמדות לפרס הסרט התעודי על 'מחסומים'. לא 'אושפיזין', לא 'מדורת השבט', לא 'אור', לא 'סוף העולם שמאלה', אפילו לא 'אזור חופשי' (אומרים שהצרפתים אוהבים אותו). הם סימנו את עצמם בתור פרס שניתן על פי שיקולי פוליטיקלי קורקט בלבד, וככזה, הזכיה הזאת לא מביאה כבוד גדול מדי לתסריטאים של 'גן עדן עכשיו'.
יכול להיות שמגיע להם.
הרעיון של התסריט נשמע לי מקורי מאד, וקשה מאד לביצוע. לא ראיתי את הסרט אז אני לא יודע שום דבר אחר, אבל אם יצא מזה סרט טוב (שגם עוסק בנושא בצורה אובייקטיבית) בהחלט מגיע להם קרדיט.
ראיתי את ''אבנים''
סרט די בינוני, החצי שעה הראשונה לשו זה אחד הדברים הכי משעממים שראיתי. אבל אחרי זה הסרט משתפר, יש סצנה ממש טובה שמתייחסת לפיגועים. הבמאי של הסרט בכלל צרפתי, מה שאולי עזר לו לקהל מועמדות, אבל פגע בסרט שמנסה להתעסק בחברה הישראלית (בעיקר ביחסי דתיים חילונים).
עוד דבר, "אזור חופשי" היה יכול להיות מועמד בטקס של השנה, לא של שנה שעברה כמו שאר הסרטים שהזכרת.
זהו זה. מיכאל האנקה הפך רשמית לבמאי האהוב עלי
דיי מזמן, למען האמת.
מעניין, בדיוק אתמול ראיתי סוף סוף את "המורה לפסנתר" שלו, עם הופעת הענק של איזבל הופר, ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שכל המגה-שחקניות האמרקאיות בוודאי מקנאות בטירוף בשחקניות גרמניות וצרפתיות על כך שיש להן אפשרות לעבוד עם האנקה.
הדמויות שהוא מציג הן בעלות עומק פסיכולוגי נדיר, ונאלצות להתמודד עם סיטואציות קיצוניות שגוררות הפגנות משחק שלא יאומנו.
האנקה הוא גם לדעתי ממשיך דרכו של קובריק, אלא שבנוסף לתפיסת העולם הקודרת המשותפת להם, העיסוק שלהם בנושאים פילוסופיים כבדים, והשימוש יוצא הדופן שלהם במצלמה, יש להאנקה משהו שלקובריק אין: הוא אמיתי. אני מאמין לו. קובריק רק (או יותר נכון "רק") גורם לי לחשוב. האנקה גם מרגש אותי עד דמעות (ולא כמליצה).
חבל רק שסרטי שני צריכים שסרט שלו יזכה בפרסים כדי להביא אותו ארצה (אני עדיין מחכה שיביאו, אפילו באיחור, את "שעת הזאב". לדעתי, מיצירת מופת מהגדולות בתולדות הקולנוע, לא פחות).
ובאשר ל-Ynet: מיכאל, ולא מייקל. אוסטרי, ולא גרמני. שיהיו בריאים.
התחלתי לראות את ''המורה לפסנתר'' לפני כמה חודשים
עד עכשיו לא סיימתי. בשלב מסוים נרדמתי לכמה שעות, אבל עושה רושם שלא פספסתי כלום.
לפי ימד"ב, האנקה הוא גרמני, או לפחות יליד מינכן. זו אחת הסיבות שהסרט Cache נפסל בידי האקדמיה כמועמד לאוסקר לסרט הזר. הסיבה השניה היא שחוץ מהעובדה שאוסטריה בחרה אותו והשתתפה בחלק מההפקה, הוא פשוט לא סרט אוסטרי ובכלל דובר צרפתית. לא שזה הפריע לפלסטינים לשלוח את "גן עדן עכשיו", כמובן.
גם אמא שלי נולדה בצ'כיה
היא עדיין ישראלית.
Cache, כמו שאר סרטיו האחרונים של האנקה, הוא קופרודוקציה צרפתית-אוסטרית-גרמנית-איטלקית, כשעיקר הכסף מגיע מצרפת.
האנקה הוא במאי אוסטרי, אשר מטעמים כלכליים ומטעמי חופש אמנותי בוחר לעשות את סרטיו בצרפת. אם האוסטרים היו תומכים בו במקום לומר, היידר-סטייל, "למה שהכסף שלנו יממן אמנות פוגענית?", הם היו יכולים להינות מהקרדיט קצת יותר.
מצד שני, אם האקדמיה לא הייתה כל כך מטומטמת עם החוקים שלה, האנקה מזמן היה מקבל קצת יותר כבוד. כולם יוצאים נפסדים.
וכן, "המורה לפסנתר" הוא סרט איטי, כמו שאר סרטיו. אבל הוא שווה את ההשקעה. אבל צריך לדעת שלבוא לסרט של האנקה זה לא "סתם" לבוא לראות סרט. צריכים להיות מוכנים נפשית לכך. "המורה לפסנתר", למשל, שכב אצלי בשלושת החודשים האחרונים, ורק אתמול הייתי מצוברח מספיק כדי לצפות בו (שפעת, מה לעשות).
מעניין, האנקה רואה את זה בדיוק הפוך
ובמידה מסוימת, גם אני:
האנקה מגדיר את עצמו בתור "הבמאי המודרניסט האחרון", ויוצא כנגד השימוש באלימות אצל טרנטינו בפרט, ונגד מגמות שונות בקולנוע האמריקאי בכלל, הן זה המסחרי, והן האמנותי-עצמאי.
למעשה, אני משער שהאנקה יהיה מאוד שמח לקרוא את מה שכתבת. סצינת האוזן ב"כלבי אשמורת" הייתה "מדהימה" לדעתך מאחר והיא מנסה (ומצליחה) "לעורר בנו משהו", מאחר ויש לה ערך מוסף שהופך אותה לראויה מבחינה אמנותית.
האנקה ניגש להצגת אלימות בקולנוע מהכיוון ההפוך: לאלימות, על פי גישתו, אין הצדקה אסתטית. אין לה "מסר". היא לא משהו שאתה נהנה ממנו, כמו בסצינת אקשן. היא לא משהו שאתה מתענג מהאסתטיקה שלו, כמו אצל טרנטינו. היא לא סמל. היא הדבר עצמו.
אלימות היא גרימת כאב לאחר. לא יותר ולא פחות, ובלי הנחות או ערך מוסף. האנקה גורס שבעוד שהטרנטינואים של העולם זוכים להצלחה הודות לערך המוסף שאתה אוהב באלימות שלהם, הם גם מכניסים את האלימות לכל בית תחת כסות של מוצר צריכה שווה לכל נפש, ועל כן יוצרים קהות חושים לאלימות, ומדרדרים את אמות המידה המוסריות של החברה.
אצלו לעומת זאת, כל סצינה אלימה היא סצינה אלימה. אתה לא מתענג עליה, אתה לא מעריך אותה, ואין מה לומר על העריכה הלא קצבית בעליל שלה. היא פשוט מכאיבה לך, כמו שאלימות (עפ"י האנקה) צריכה לעשות.
אלימות היא אלימות היא אלימות, הוא אומר. אתה מתלונן על כך שהיא מוצגת באופן "ריקני", אך אלימות היא ריקנית. אם מישהו יעצור אותך ברחוב ויתן לך אגרוף בבטן, אתה לא תיעצר לחשוב על אמנות הלחימה בה הוא השתמש, על הרפרנס לסרט קונג פו עלום שם שגלום במעשה הזה, על האופן בו המוסיקה שהתנגנה בדיוק מבית הקפה הסמוך השתלבה עם הכוריאוגרפיה של האגרוף, או אפילו על ההצדקה הפסיכולוגית שהביאה אותו להכות אותך. כשתתפתל על המדרכה בכאב במשך דקות ארוכות, גם לא ממש יהיה לך אכפת אם זה "משעמם" מישהו באותו רגע. אתה תהיה יותר מידי עסוק בכאב שלך.
ככה האנקה רואה את הצגת האלימות בקולנוע.
ברור שהעניין מסתבך כשמקטרגיו של האנקה טוענים שדווקא באמצעות הגישה חסרת הפשרות הזו, האלימות שלו נוראה יותר מכל מה שהטרנטינואים עושים גם יחד: הם טוענים כי עם כל הכבוד למניפסטים שלו, בשורה התחתונה מה שרוב הקהל רואה זה אלימות מזעזעת יותר, והשאלה אם זה מנגח את הגלוריפיקציה הטרנטינואית או לא נדחקת הצידה לטובת הבעיה הבוערת יותר – הקהל הרחב מוצא עצמו צורך אלימות קשה יותר מאשר אצל טרנטינו. אפשר להתפלסף שעות על הסוגיה הזו.
לגבי החלק השני של טענתך – הקדרות של האנקה – זו טענה דיי ילדותית. יש יוצרים שמחים, ויש יוצרים קודרים, וכמו שאף אחד לא אמר שריאליזם הוא בהכרח מדכא, אף אחד גם לא אמר שריאליזם הוא שילוב בין דכאון לרגעי שמחה.
אתה יכול גם לצאת כנגד הבמאי של "אוסטין פאוורס" ולטעון כלפיו שהוא מפספס לגמרי, כי הסרט שלו מצחיק ושמח בזמן שבעולם יש גם מוות ורעב. רק מה הקשר בין השניים לעזאזל?
(בהערת אגב – על סמך הפרטים הביוגרפיים ששירבבת בהודעה, אני ממליץ לך לתת לסרטים של האנקה צ'אנס מחודש עוד כמה שנים. אולי תשנה את דעתך מקצה אל קצה).
אכן מעניין
בלי שום קשר להאנקה – שלבושתי לא ראיתי אף סרט שלו – נראה לי שהטכניקה שאתה מתאר לדיון באלימות היא בעייתית. לצורך ההשוואה, האם הדרך הנכונה לקיים דיון על ההשפעות (האישיות והחברתיות) של הרואין היא תוך כדי צריכתו?
אלימות, כמו שאתה מתאר את זו שהאנקה יוצר, מונעת יכולת לחשוב. בשביל לעורר דיון אמיתי באלימות לא צריך לשחזר אצל אנשים את חוויית הכאב, אלא צריך להגיד להם שיזכרו איך כאב מרגיש בזמן שהם צורכים/יוצרים/מדברים על אלימות.
ובחזרה לאנלוגיה: אלמלא הסיכון להתמכרות, בהחלט היה ראוי שאנשים שמדברים על ההשפעות של סמים קשים על אנשים ועל החברה יחוו את החוויה של סם. אבל לא בזמן קבלת ההחלטות, אלא לפניו.
מחשבה נוספת
אם כי, מצד שני, בהחלט יתכן שרובנו מעולם לא חווינו כאב ממשי, ולכן הסרטים של האנקה נועדו לתת לנו מנה מדודה מהסם, כדי שאחר-כך נוכל לדון על השפעותיו כשבידינו יותר מידע. אבל אם זה המצב, אין פלא שאנשים רבים מתעבים את מה שהוא עושה – זה לא נעים כשכואב לך…
האם צריכת אלימות שקולה לפעילות אלימה?
לפי דן, אצל האנקה - כן
צריך לבצע כמה הבחנות –
1) צריכת ייצוגים של אלימות
2) פעילות אלימה: תוקף
3) פעילות אלימה: מותקף
כל מי שיושב בקולנוע ורואה סצנה אלימה מבצע את הפעולה הראשונה (או שהיא מבוצעת עליו).
סרטי פעולה בונים על יצירת החוויה השניה אצל הצופים, תוך העדרתה (ברמה כזאת או אחרת).
אבל מעט מאוד אנשים שיושבים בקולנוע מוצאים את עצמם חשופים לחוויה השלישית. לפי דן, זה מה שהאנקה מנסה לגרום לנו – להבין שאלימות היא לא עניין נאדר או נהדר, אלא נורא וכואב.
אגב, אחת הסיבות ש'היסטוריה של אלימות' הוא סרט מיוחד כל-כך הוא שהוא מעורר בצופים רגשות מהסוג השני וגם מהסוג השלישי.
אבל זה פחות או יותר מה שהאנקה עושה
לא ראית את סרטיו ועל כן קצת קשה להתייחס לכך מבלי לקלקל לך צפיה עתידית (נסה את "משחקי שעשוע", אבל רק על קיבה ריקה, פלאפון כבוי ושותפים לצפייה עם עצבי ברזל).
קולנוע בסופו של דבר אינו יכול להיות אקטיבי באמת. האנקה אמנם גורס "אנוס את הצופה לעצמאות" ("Rape the spectator to independence"), אך גם הוא יודע שכוחו מוגבל. כשאתה רואה אלימות בסרטיו, הוא עדיין לא נותן לך אגרוף באופן פיזי. קולנוע הרי עדיין מורכב מלא יותר מאשר דימויים אודיו-ויזואליים (אלא אם שפילברג מתכנן לנו משהו חדש).
כך שהשאלה היא למעשה: כיצד הדימויים של האנקה נבדלים מאלו של טרנטינו?
לדעתי, אצל טרנטינו האלימות משעשעת וכיפית, ולרוב לא מוזכרת בקונטקסט שגורם לצופה לסבול מאמביוולנטיות בשל כך (וזאת בניגוד ל"תפוז המכאני" של קובריק, שחובה לשרבב אותו איפשהו בדיון כזה). כך שהדימוי האלים אצל טרנטינו יוצר אצל הצופה הנאה באופן דומה למופע מחול, או הופעת רוק.
לעומת זאת, אלימות אצל האנקה מעלה זכרון-תחושה של כאב אצל הצופה בשל הישירות שלה, וכך האלימות חוזרת למקומה המקורי, של חוויה מרתיעה ומאיימת, מזעזעת.
לא פלא שצופים רבים מרגישים שהאנקה אלים יותר מטרנטינו, למרות שבתכל'ס אצלו כמעט ולא רואים כלום, ואצל טרנטינו יש מזרקות דם.
בשורה אחת: האלימות של טרנטינו מזכירה לצופה כיף. האלימות של האנקה מזכירה לצופה אלימות. וזה בדיוק מה שביקשת, לא?
את האנלוגיה לסמים נשאיר בצד, כי אני מרגיש שהיא רק תסבך אותנו באופטופיקים… אלא אם תרצה להסיט את הדיון לאופן בו סמים מיוצגים בקולנוע.
נשמע הגיוני
קצת נרתעתי מהדימוי האגרסיבי שהשתמשת בו – אגרוף בבטן – אבל כשאתה ממתן אותו – זכרון של אגרוף בבטן – זאת נשמעת לי כמו טכניקה יוצאת מהכלל לעורר דיון.
אני אכן אנסה לראות סרט או שניים שלו.
''האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה''.
אין לי בעיה עם סרטים קודרים, כמו שאין לי בעיה עם כל סרט שאי פעם נוצר, מבחינת האווירה שבו. כן יש לי בעיה, עם סרטים שמתיימרים להראות לנו תמונה "ריאליסטית" כביכול של העולם, ובמקום זאת מראים לנו דיכאונות וקדרות. זה אמנם חלק מהחיים, שאם מתייחסים לכך ככה (כמו, למשל, ב"אור") אז אני יכול להינות מהסרט. אבל כשהסרט מציג לפניך תמונה קודרת ודיכאונית, ומצהיר "אלו החיים! ככה החיים מתנהלים!" אז זה כבר משהו אחר לגמרי. זה המשהו שאני הכי שונא בסרטים, את הצורה המטיפנית הזו.
ובקשר לעניין האלימות: אני לא אמרתי אף פעם שאלימות בסרטים זה דבר מעניין, או חשוב שיראו בסרטים. כל מה שאמרתי זה שאלימות זה דבר מעניין *רק* אם היא באה עם מניע. לדוגמא: טרוויס ביקל ב"נהג מונית" משתמש באלימות בגלל רעיון מסויים, בגלל דעה אישית מסויימת, שאנחנו יכולים להסכים איתה או לא, אבל היא עדיין תעניין אותנו, ותגרום לנו לחשוב. מה שאמרתי, בעצם, זה שאלימות היא, כמו שאתה אמרת, היא סתם אלימות. ואי אפשר לייפות אותה או להצדיק אותה כמו בסרטים של טרנטינו. אבל מה שכן, אפשר להבין מה המניעים שלה, איזה רגשות אנושיים גרמו לאותם בני אדם להשתמש בה (דיון שנעשה באופן מופתי ב"שתיקת הכבשים"), ואילו דעות שונות וקיצוניות יכולות לעלות מתוך האקט האלים.
אבל כשאלימות היא סתם אלימות, כמו בסין סיטי, כמו במשחקי שעשוע, זה מעניין כמו להסתכל על צמח צומח.
אתה באמת חושב שלכל פעולה אנושית יש מניע?
כי נראה לי שהעובדות סותרות את ההנחה הזאת.
אם אתה רק טוען שלא צריך לייצג בקולנוע פעולות אנושיות נטולות מניע, כי זה משעמם, זה כבר משהו אחר, אבל גם עם זה אני לא מסכים. שהרי אם לא תייצג משהו בקולנוע כלל, סופך להאמין שהוא לא קיים, או להישבות באשליה שהיפוכו (נגיד, שלכל פעולה יש מניע) הוא האמת.
הצעה לתיקון
משפטים כמו "אם לא תייצג משהו בקולנוע כלל, סופך להאמין שהוא לא קיים, או להישבות באשליה שהיפוכו … הוא האמת" מפריעים לי מאוד. אני לא חושב שיש הרבה מאוד אנשים בעולם (אני נמנע מלאפס את המספר כי בכל זאת יש מגוון אנושי די רחב) שקובעים את השקפת העולם שלהם רק על סמך קולנוע, ואפילו רק על סמך האמנות/תקשורת בכלל. לטעמי, החוויות במציאות היום-יומית הן עדיין, בראש ובראשונה, אלו שמעצבות את תפיסת העולם שלנו. קשה לי להאמין שיצוג קולנועי של מציאות מסוימת, המנוגדת למציאות היום-יומית שכל אחד מאיתנו מכיר, יביא אותנו להאמין שהאמת היא כפי שהקולנוע מציג.
אבל אני מסכים עם הטענה שלך ככלל, והנימוק שלי הוא שאמנות צריכה בין היתר (ויש שיטענו שלפני הכל) לייצג במידה מסוימת את המציאות, כי בה היא דנה. לכן, אם לא נייצג משהו בקולנוע בכלל פשוט נפגע באפקטיביות שלו בתור אמנות בעלת אמירה כלשהי על החיים שלנו. או בתור אמנות בעלת השפעה בכלל.
תיקון להצעה לתיקון
אני מסכים שאמירות גורפות כמו שלי הן לא מדויקות (אם כי, לפעמים, יעילות). אבל בכל זאת, ההקשר חשוב: אני לא בטוח שאנשים רבים כל-כך נחשפו לאלימות באופן ישיר. לכן הייצוג של אלימות בקולנוע הוא חשוב יותר מהייצוג של, נגיד, הצורה הראויה לאכול ארוחת בוקר.
אגב, גם בנושא שאנשים רבים מאוד חוו, כמו אהבה, ישנם מחקרים שמנסים להראות שהייצוגים במדיה משפיעים מאוד (מאוד מאוד, אפילו) על הצורה שבה אנשים רבים מאוד (מא.. טוב, הבנת) מנהלים את מערכות היחסים שלהם.
החוויות שאנחנו חווים ביומיום הן הקריטיות ביותר, כן; אבל הן כמעט תמיד נמדדות אל מול אידיאלים, מודלים של חוויות רצויות/לא-רצויות. המודלים האלו הם חיצוניים לאדם הספציפי יותר מאשר נובעים מהחוויות האישיות שלו. במלים אחרות, החיים של כל אחד מאיתנו אולי די ייחודיים, אבל המודלים שבעזרתם אנחנו מפרשים את החיים האלו הם משותפים, תרבותיים.
תיקון להצעה לתיקון
אינטואיטיבית אני לא ממש מסכים איתך לגבי מידת ההשפעה של "הייצוגים במדיה" על תפיסת המציאות שלנו, והאמת היא שבתגובה הקודמת אפילו חשבתי להביא את התפיסה של מערכות היחסים והאהבה כדוגמה לכך, אבל סיפקת לי כמה נקודות למחשבה ואני צריך קצת יותר זמן (אגב – אל תבנה ממש על תגובה פה עוד מספר ימים או שבועות. כבר פיזרתי תגובות כמו זו באתר וטרם חזרתי אליהן).
רק הערה אחת לגבי האלימות – אתה באמת חושב שמרבית האנשים לא חווים אלימות באופן ישיר? גם אם מכלילים עדות לחוויה אלימה ללא נטילת צד בה? חשוב על כבישי ישראל, או על מדינת ישראל בכלל…
אני באמת חושב כך
אבל אני חושב את זה על סמך ההכרות שלי עם עצמי ועם אנשים דומים לי (רובנו מכירים כמעט רק אנשים שדומים לנו), ולכן אני אסייג ואומר שמרבית האנשים שאני מכיר לא חוו אלימות בצורה ישירה.
אבל הנטיה שלי לטיפולוגיות משתלטת עלי שוב, ואני מרגיש צורך לעשות סדר:
1) עדות לחוויה אלימה
2) חוויה אלימה בה אתה תוקף (כזכור)
3) חוויה אלימה בה אתה מותקף
נראות לי כשלוש חוויות שונות מאוד האחת מהשניה. ראיתי שלדים מעוכים של מכוניות בצד הדרך, ואפילו אדם מדמם או שניים, אבל מעולם לא חטפתי הגה בבטן. שמעתי על חיילים שירו להם ברגל או על פלסטינאים שקברו אותם חיים, אבל מעולם לא הייתי אחד או אפילו הכרתי באופן אישי אחד. ואני מכיר אנשים שאדם יקר להם מת באופן אלים, אבל כאן הריחוק הוא כפול – לא הם חוו את האלימות אלא אדם קרוב להם (שלא הספיק לדווח להם על זה), ואני רק מכיר אותם.
באופן כללי יותר, נראה לי שהחברה שלנו מנסה לרפד את החיים כמה שניתן – להציג אותם כנטולי אלימות ומוות. לכן אנחנו מופתעים ושבורים כל-כך בנוכחות של אלימות או מוות, וכשאנחנו מכניסים אותם לחיינו מבחירה, זה באופן מעוות מאוד (משחקי מחשב, למשל).
אני באמת חושב כך
אני מסכים שהחוויות שונות, אבל לדעתי אפילו החוויה החלשה מביניהן (להיות עד לאירוע אלים אמיתי) חזקה בהרבה מהדימוי התרבותי שנוצר (שהוא בסך הכל להיות עד לאירוע אלים שאינו אמיתי). הרחבתי עוד על כך בתגובה אחרת אליך בפתיל הזה.
מההיכרות שלי עם עצמי ועם אנשים אחרים סביבי, דווקא חשבתי שמרבית האנשים בישראל כן היו עדים (ולעתים אפילו שותפים) באירועים אלימים – בין אם בבית הספר, בכביש (ולא דיברתי דווקא על תאונות), בצבא כמובן או במקומות אחרים – מגרשי כדורגל, אם לתת דוגמה מניסיון אישי.
סולוצו, שאלה מטרידה:
באיזה גיל התאהבת בפעם הראשונה?
ומאיזה גיל אתה סופג דימויים מהתקשורת והאמנות על מה זו אהבה?
ישנם אינספור אלמנטים בחיינו בהם ספגנו דימויים (מעוותים, לעיתים) הרבה לפני שחווינו משהו על בשרנו. ועל כן, באופן בלתי נמנע, החוויה שלנו כבר עוצבה לאור הדימוי, ולא לאור החוויה נטו.
חשיבות מוגזמת לכרנולוגיה
ברשותך, ראשית, אני לא אענה על השאלה שלך (לך אישית אני מוכן לענות, אם זה מעניין אותך מאוד, במייל). מסך האנונימיות של האינטרנט עדיין לא מספיק עבה מבחינתי כדי שאחשוף פה קבל עם ואתר פרט כזה. רק אציין שזה היה בגיל צעיר עד להפתיע.
אבל כל זה לא ממש משנה. העצמה של חווית ההתאהבות הסובייקטיבית גדולה בסדרי גודל ממש מהעצמה של כל סצינות האהבה המתוארות בקולנוע יחד. את מה שהרגשתי אז, אף קולנוען או אמן לא יכול להעביר ממש. המקסימום שהם יכלו לעשות מאז זה לנסות ולהזכיר לי איך זה היה.
כך גם לגבי כמעט כל חוויה אחרת, לדעתי – בסופו של דבר, עצמת החוויה במציאות (ובוודאי אם אנחנו מדברים על אלימות) מאפילה בצורה כל כך מאסיבית על היצוגים האמנותיים שלה, עד שהיא הופכת אותם, לפחות מבחינתי, לזניחים. אני ממקם את הסדר הפוך – תיאור אהבה טוב בעיני (בסרט, ספר או יצירה אחרת) הוא כזה שמצליח להזכיר לי ולעורר בי מחדש חוויות שכבר חוויתי.
אתה מכיר את "הנשיקה" של רודן? בפעמיים שראיתי את הפסל ממש בפאריז, לא יכולתי שלא להזכר בנשיקה הראשונה האמיתית שלי [1]. זה לא היה הפוך – בנשיקה הראשונה האמיתית שלי לא ניסיתי לחשוב איך היה עושה את זה בראד פיט.
יוצא הדופן, לעתים רבות, הוא כשמדובר בחוויות שאנחנו באמת לא חווים לרוב במציאות. קשה לי מאוד, לדוגמה, לחוש ממש כיצד חי פלסטיני בשטחים הכבושים [2] ואני צריך לסמוך פעמים רבות על התקשורת. ועדיין, הביקורים שלי שם מעצבים את תפיסת המציאות הרבה יותר מהתקשורת.
[1] כן. גם זה אישי מדי לטעמי. נראה אם זה ישרוד את העריכה שלי להודעה.
[2] ולא, אני לא מתכוון להכנס פה לויכוח פוליטי.
חשיבות מוגזמת ל... משהו.
אין צורך לענות על שאלות רטוריות. גם לא במייל. אולי פנים אל פנים בקון?
בכל אופן, עברת סנטימטר לידי. לא שאלתי "למה יש יותר עוצמה – דימוי או חוויה?", מאחר והתשובה ברורה.
השאלה היא אחרת – האם החוויה שלך הושפעה מהדימויים או לא? האם מה שעבר לך בראש זה "וואו, שפתיים זה ממש דבר מעניין, אולי אני אנסה להדביק את השפתיים שלי לשפתיים שמולי ונראה מה יקרה", או שמא זה היה יותר "עכשיו זה השלב שבו אנחנו מתנשקים, בהתחלה בנגיעות קטנות ומהוססות, ואז קצת יותר בלהט"? וזה לא ציטוט של סרט ספציפי, או של בראד פיט, אלא של סך מצטבר של מטען שנסחב מילדות.
בקיצור – האם אתה יכול לומר בוודאות שהחוויות שלך וצורת המחשבה שלך בעולם הזה הן אינטואיטיביות ולא מוכתבות ע"י שם גורם חיצוני?
(וכן, הכשל הלוגי כאן ברור לי: גם צורת המחשבה הזו שלי נובעת, עפ"י השקפתי, מהכתבה של גורם זר)
אנו גולשים לאופטופיק, לא?
________
וכן, "הנשיקה" של רודן הוא לטעמי הפסל הכי יפה בעולם. אחד הרגעים האהובים עלי ב"12 קופים" הוא כשגיליאם מחלל את כבודו כדי להעיד על רקבון החברה שבסרט (בסרט, עלק).
תשובה קצרה
"בקיצור – האם אתה יכול לומר בוודאות שהחוויות שלך וצורת המחשבה שלך בעולם הזה הן אינטואיטיביות ולא מוכתבות ע"י שם גורם חיצוני?" – כמובן שלא. אני רק טוען שמידת ההשפעה של ההכתבה מצד הגורם החיצוני (מי זה – התרבות בכללותה?) היא קטנה יחסית להשפעה שיש לחוויות האמיתיות, בודדות ככל שיהיו.
ואנחנו באמת גולשים לאוף-טופיק (כרגיל?).
הערה קצרצרה ונ.ב. בצידה
אני לא מערער על העוצמה של החוויה, אבל חוץ מההסתייגויות שדן ניסח היטב כל-כך, חשוב לזכור דבר נוסף: מרבית החוויות בחיינו הן לא בעוצמה שאתה מתאר. לצורך העניין, נראה לי שאפילו אחוזים ניכרים מההתאבויות שאנשים חווים הן לא בעוצמה שאתה מתאר (עוצמה כזו המוחקת דימויים קודמים ומשקיעה אותך לחלוטין ברגע, ברמה המודעת והלא-מודעת), אלא רק מתקרבות אליה.
אם נחזור לנושא של אלימות, ייתכן שכאשר הבריון בבית-הספר מציק לך, הזעם והעלבון הם אלו שידחפו אותך לתת לו אגרוף, אבל עצם הרעיון שניתן לתת לו אגרוף, והצורה שהוא ילבש (או שתנסה שהוא ילבש) מושפעים מאוד על-ידי דימויים.
אגב, מקורם של הדימויים האלו לא רק במדיה, כמובן.
נ.ב. – הדיון הזה, בכל שלביו, נראה לי מאוד און טופיק. הוא מדבר על השפעה של דימויים וייצוגים קולנועיים (בין השאר) על התנהגות וחשיבה.
הערה קצרצרה ונ.ב. בצידה
זהו, כמובן, בדיוק סלע המחלוקת. העובדה הבלתי ניתנת לערעור היא שאני, אם לקחת דוגמה אישית, נרתע עד מאוד מאלימות. מפחד ממש. אני חושב שנכון יהיה להניח שמרבית האנשים דומים יותר לי מאשר לג'פרי דאהמר בנושא זה.
כשאני רואה סיטואיציה שעלולה להפוך לאלימה (כשאני נמצא במגרש כדורגל ומתפתחת קטטה, למשל), אני מפחד ומנסה להתרחק למרות שבסרטים הגיבור תמיד יתאושש מכמה מכות. יש פה אלמנט טבעי השרדותי של המין האנושי, אבל הוא מתחזק מכך שטבועות במוחי חוויות אלימות וסופן במציאות – האגרוף שחבר שלי ספג אי-אז בחטיבת הביניים והפיל אותו לרצפה כנראה חזק יותר בהשפעתו על תפיסת המציאות שלי ממאה סרטי פעולה שראיתי.
כמה אנשים באמת נותנים אגרוף חזרה לבריון בבית הספר? בבית ספר שלי לא היה כמעט אף אחד שהעז לעשות את זה.
אני חושב שנכון לעשות אולי הפרדה מועילה נוספת: בין תפיסת המציאות (*איך* דברים קורים) לבין הערכים שלנו כחברה (*איך ראוי* שדברים יקרו). בעוד הראשון לדעתי מושפע בצורה שולית מהדימויים במדיה, הרי שהשני מושפע בצורה משמעותית מהתרבות ככלל, ובתוך כך מהדימויים שאנו סופגים.
כלומר – כאשר בריון בית הספר מציק לי, בהחלט יתכן שאני אחשוב שראוי לי להחזיר לו, בין היתר כי בסרטים הטוב (=אני) תמיד מנצח את הרע (=הוא). אבל מכיוון שאני חי במציאות, ברור לי שלהחטיף לו אגרוף חזרה יכאיב לי בסופו של דבר יותר מאשר לו.
כמה אנשים *היו רוצים* לתת אגרוף בחזרה?
כמה אנשים ירגישו מוזר ואפילו לא טבעי עם כך שהם לא התנהגו כפי שדימוי מסוים אמר להם שהם צריכים היו להתנהג?
כמה אנשים *היו רוצים* לתת אגרוף בחזרה?
בני נוער וילדים, למשל.
—————————–
הברדוויל, שמודע לכך שפתח קן שרצים, ומפאת השעה מאוחרת יאלץ לחכות עם ההשתפכויות עד מחר.
כשאלימות היא סתם אלימות
החבר גודווין מתבקש להיכנס לחדר.
(ידעתי שזה יהיה בלתי נמנע. נו שוין)
אתה אומר שאפשר, וצריך, להבין את המניעים מאחורי האלימות, כי אחרת זה משעמם.
לפני עשור, שפילברג ניגש לעשות סרט על השואה, ואמר את אותו הדבר בדיוק. בתור הקולנוען הסופר-מקצוען שהוא, הוא העביר כל אלמנט בסיפור דרך פילטר דרמטי. אפילו את הרוע של הנאצים. כי הרי לכל אחד, גם למי שהשתתף במערכת ההשמדה הנאצית, יש סיפור.
וכך קיבלת סצינות שכל אחת מהן היא פנינה קולנועית עשויה לעילא ולעילא, אך שהאפקט שלהן על הצופה עורר אי נחת בקרב רבים.
בא קלוד לנצמן, במאי הסרט המונומנטלי "שואה", ויצא כנגד שפילברג: לטענתו, בעצם הדרמטיזציה של השואה יש משום טריביאליזציה שלה. הוספת לנאצי מניע – אז יופי, עשית את הסצינה יותר מעניינת. אך הפכת את מעשיו לסתם עוד פשע שיש לו שני צדדים.
עכשיו, לנצמן הוא ככל הנראה הסמן הקיצוני ביותר בנוגע לאופן בו יש לייצג את השואה בקולנוע. לשיטתו, לקולנוע העלילתי *אסור* לגעת בנושא כלל, והקולנוע הדוקומנטרי צריך לגעת בו עם פינצטה. ומאחר והסרט שלו, "שואה", אורך 9 שעות, אתה גם יכול לנחש שלשיטתו השאלה האם אתה משעמם את הקהל או לא מאבדת את הרלוונטיות שלה אל מול הנושא של ייצוג נכון ואחראי של השואה.
ומכאן בחזרה אלינו:
האנקה הוא הלנצמן של האלימות בקולנוע.
טרנטינו הוא השפילברג.
טרנטינו אומר: "זו קודם כל חוויה קולנועית".
האנקה אומר: "זו קודם כל חוויה מוסרית".
טרנטינו אומר: "הקהל יקבל את האלימות באמצעות הריכוך שלה ע"י צילום, סאונד ומגניבות".
האנקה אומר: "הקהל לא צריך בכלל לקבל את האלימות, היא צריכה לעורר אצלו דחייה וכאב".
טרנטינו אומר: "הקצב ישאיר את הקהל עם הסרט".
האנקה אומר: "קצב הוא רמאות ומתן מפלט לקהל מהתמודדות עם האלימות. לפעמים קצת שעמום יכול ליצור אפקט חזק יותר מקצב".
טרנטינו אומר: "אלימות היא ספקטקל".
האנקה אומר: "אלימות היא סתם אלימות".
אני, למקרה שזה לא ברור, אוהב גם את האנקה וגם את טרנטינו, ומכבד את ההשקפות של שניהם. אני נוטה מעט כלפי האנקה, אך אני לא קיצוני כמוהו. אך הטענות שעולות מהסרטים שלו מרתקות אותי.
והפסקה הראשונה שלך לגמרי לא ברורה. מה בדיוק האנקה צריך לעשות כדי שמה שמתואר בסרטים שלו יתקבל כ"חלק מהחיים" במקום "אלו החיים!"?
אני מסכים עם רוב הדברים,
רק שהשורה התחתונה שלי שונה.
גם אני מכבד את טרנטינו והאנקה, ומעריך את ההשקפות השונות שהם שמים בנוגע לאלימות בסרטיהם. אבל אם אאלץ לבחור מיהו טוב יותר, או חשוב יותר, הייתי בוחר כמובן בטרנטינו, בגלל שלטעמי הוא מצליח הרבה יותר מהאנקה, גם לבדר את הקהל ולסחוף אותו אל תוך הסרט, וגם להחדיר סאבטקסט בלתי מבוטל על נושאים שונים (חוץ מטים ברטון, וגם זה לא בטוח, אני לא חושב שיש במאי שהצליח להחדיר סאב-טקסט בצורה כל כך לא מניפולטיבית כמו שטרנטינו עשה ב"כלבי אשמורת").
כי אחרי הכל, מטרת הקולנוע (ויש הרבה אנשים שלא יסכימו איתי לגבי מה שאני אומר עכשיו) היא לבדר, לענג, להעביר את הזמן הכיף. סרט טוב הוא סרט שגם מצליח להעביר את הזמן בסבבה, וגם להעביר מסר תובני או מוסרי על נושאים שונים. אצל טרנטינו, בעיקר ב"כלבי אשמורת" ו"להרוג את ביל", המטרה מושגת בשני הצדדים, שבעוד שנגיד ב"משחקי שעשוע" המסר הוא העיקר, ולא ההנאה של הצופה, שכאמור 'תדליק' אותו להיכנס לסרט ותגרום לו להתחחבר ולהקשיב לו.
לטרנטינו ולהאנקה יש רעיונות מעניינים ומרתקים לגבי אלימות ולגבי איך לספר סיפור קולנועי (סליחה על השניצקלייניות), אבל בתחרות בינהם, טרנטינו הוא המנצח, כי הסרטים שלו, בסופו של דבר, פשוט מעניינים ומהנים יותר.
ובקשר לפיסקה הראשונה, היא באמת יצאה לי קצת לא ברורה (אפילו לי זה נשמע די מסריח
), בסופו של דבר מה שאמרתי שם זה שאני לא אוהב את האנקה משום שהוא מתיימר להעביר בסרטיו פרספקטיבה כוללת על החיים, ובמקום זאת הוא מעביר רק את החלק הפסימי בהם. זה לא רע, מתי שלא מתיימרים לראות צדדים אחרים (כמו למשל, ב"רקוויאם לחלום") אבל מתי שכן אומרים זאת, סטייה מהדרך היא נוסחה מהירה לסרט גרוע.
גם אני מסכימה, עם שניכם
נראה לי שהגענו לנקודה בה אפשר להשאיר את האנקה בצד (וחבל, לא כל יום יוצא לדבר עליו).
אבל אני חייב להודות שאני סקרן: האם סרט שלא "מעביר את הזמן בסבבה" מבחינתך תמיד יהיה פחות טוב מסרט שכן עושה זאת?
מההודעות של תחילת הפתיל התרשמתי שאתה אוהב את קובריק – האם היית מגדיר את סרטיו כסרטים מבדרים באיזשהו אופן?
היחסים שלי עם קובריק
עברו עליות וירידות במהלך הזמן. אהבתי מאוד את "ד"ר סטלנינג'אב" ואת "התפוז המכני", וכמובן את "מאטל ג'אקט"-יצירת המופת הגדולה שלו.
אבל למרות אלו, הוא עשה כמה סרטים שאני לא ממש אוהב ("הניצוץ" עוד בסדר, ולו רק בגלל ניקולסון. "אודיסיאה בחלל" בעייתי, למרות שזה סרט שאני אוהב מבחינות רבות, ואת "בארי לינדון", שנחשב לגאוני, אני מתעב), אבל שלוש יצירות מופת זה מספיק כדי להיות במאי חשוב.
ושוב, תלוי מהי ההגדרה שלך ל"מבדר". יש אנשים שנהנים לראות סרטי מלחמה, יש אנשים שנהנים לראות סרטי דרמה קיטשים. אישית אני מאמין שהסרטים של קובריק מהנים מאוד, בעיקר "סאטלינג'אב", בגלל שלמרות שיש להם מסר, קובריק לא שוכח להמשיך להפתיע ולחדש בתוכנם, ולשמור על הסרט לא משעמם ומלא בתזוזה ופעולה. וככה צריכים לעשות סרט.
וכן, מבחינתי סרט ש*לא* מעביר את הזמן בסבבה הוא סרט שסובלים בו, ואם סובלים בסרט, אז הוא סרט גרוע (ולא, אני מתכוון לתחושה של דיכאון או כעס או כאב כמו שמרגישים כמו בסרטים כמו "ברוכים הבאים לבית הבובות", אני מתכוון לסבל עצמי, ורצון חזק לצאת מהאולם).
אוקי, הבנתי אותך.
עושה רושם שההשקפה שלנו על אמנות מאוד שונה.
אוף, לך תדע..
אני עוד צעיר. יכול להיות שההשקפות שלי ישתנו במהלך הדורות…
סליחה, הייתי חייבת לתקן אותך..
זה סטריינג'לאב (strange-love), לא סטאלינג'אב מלשון סטאלין.
אני לא בטוח(ספויילרים למשחקי שעשוע)
אני לא חושבת שהאלימות בסרט ריקה או חסרת היגיון. היא פשוט אלימות סדיסטית. סדיסט זה אדם שמקבל סיפוק מגרימת סבל לזולת, וההנאה של פיטר במשחקי שעשוע היא הנאה סדיסטית.
האלימות הזו הרבה יותר ריאליסטית והגיונית מהאלימות הטרנטינואית, ובכלל מכל סרטי האלימות התגובתית (פגעו בגיבור ולכן הוא פוגע בחזרה, וכו)
אני לא בטוח(ספויילרים למשחקי שעשוע)
אני חושב ששנינו מכוונים ל"הגיון" מסוג אחר.
חוסר ההגיון שאליו אני מכוון בהחלט עולה בקנה אחד עם ריאליזם, ולכן נדמה לי שבנקודה זו אין בינינו מחלוקת.
(אבל כפי שכתבתי, הריאליזם אינו הערך המנחה של האנקה במחבואים, והוא משתמש בו כמכשיר שמקדם את האג'נדה האתית שלו).
תאמת כואב לי, לחלוק עליך
סביר להניח שתעוניך היו מבוססים משלי, אבל איני יכול עוד, אחרי שנים של של הדחקה.
איני אוהב את קובריק ואיני אוהב את הנקה.
נכון אני יותר אוהב מיינסטרים, אני יותר אוהב נאריטב ברור וקונקרטי. אבל אני גם אוהב את טרקובסקי. ועכשיו אני יכול לכתוב יותר בחופשיות.
את קובריק אני לא אוהב בגלל שתמיד יש לי הרגשה שהוא חשב הרבה מאוד זמן וכתב מאמרים על גבי מאמרים על הנושא של הסרט, ובסופו של דבר, הלך ונשא להפוך את המאמרים לסיפור.
ולדעתי (וזה קשה להגיד זאת בקול גדול) עדיף שהם היו נשארים בגדר מאמר מרתק על נפש האדם.
את הנקה זה סיפור אחר, התחושה משם היא של בחור ארופי עב כרס עם לחיים אדומות בורגני/אינטלקטואל, שנורא קשה לו עם עצמו, ועושה סרטים הצועקים "נכון אני בורגני אבל אני גם מודע לעצמי, ואני יודע שאני חי בכלוב מזהב ואני יעשה על זה סרטים שהיה לי יותר נוח לחיות"
הדחקה זה לא בריא
בכל אופן, אנו פחות חלוקים ממה שנדמה לך: אני מסכים איתך חלקית בנוגע לקובריק, זו בעיה רצינית אצלו שמפריעה גם לי. אני אוהב את סרטיו *חרף* הנטייה המעצבנת שלהם לסבול מדידקטיות של תיזה בפילוסופיה. יש בהם פשוט עוד הרבה דברים מעבר לזה.
מיכאל האנקה אינו עב כרס כלל, וגם לחייו דיי חיוורות.
האנקה מרגש (תוספת)
בעודי מחפש תמונה של האנקה בשביל הפתיל למטה, הגעתי ללינק לפוסטר של "שעת הזאב" שלו.
הקלקתי, והצמרמורת הגיעה במהירות העולה על זו של חיבור האינטרנט שלי, כאילו הרגע סיימתי לצפות בסרט בפעם הראשונה. מעין "אפקט רקוויאם" שכזה.
דן,
מעניין אותי לדעת מה חשבת על "שעת הזאב". תוכל להרחיב?
שעת הזאב
(
ים מינימליים, לא מעבר למה שיהיה כתוב בגב ה-DVD. אבל בסרט כזה, כל פרט מקדים הוא ספוילר, אז על אחריות הקוראים)
זהו סרט האימה הטוב ביותר שראיתי. לא אימה הוליוודית של סצינות "בו!" עם אימפקט של שניה ורבע, אלא אימה אמיתית שמחלחלת לאט לכל תא בגוף, ונשארת שם גם הרבה אחרי הצפיה.
השחקן הראשי בסרט הזה הוא האור. או ליתר דיוק – היעדרו. גם ללא מחקר מעמיק בנושא, אני בקלות יכול להאמין שזה הסרט החשוך ביותר שנעשה אי פעם. סצינות שלמות של דקות ארוכות וסיזיפיות מתנהלות בחשיכה. ולא כזו שמוארת ע"י ירח מלא מתוגבר ב-8 פנסי 500W כמו בהוליווד. חשיכה של שדה באמצע שום מקום ב-1 בלילה. חשיכה אמיתית. חשיכה מקפיאת דם.
אך החושך הוא לא רק אלמנט ויזואלי, אלא גם עלילתי. הסרט מתאר בקדרות חסרת פשרות את קורותיה של חברה שמתמודדת עם מציאות פוסט-אפוקליפטית. הסיבה לא ידועה, ולא משנה במיוחד. אין גיבורים, אף אחד לא מציל אף אחד, אין סיפור אהבה מרגש. מקסימום רבים על בטריות כדי לשמוע חדשות. שם המשחק הוא הישרדות, והחברה האנושית שבסרט מופשטת מערכיה וגינוניה, וחוזרת להיות חברת פראים.
הסרט אינו עלילתי במובן המקובל. אין לו התחלה אמצע וסוף, קונפליקטים שמגיעים להתרה, היוצרת קתרזיס. הסרט הוא מעין ניסוי מעבדה, שבדומה ל"מלחמת העולמות" של שפילברג פשוט בוחן את החברה האנושית ברגע קיצוני. אלא שלהבדיל מאצל שפילברג, הקהל לא מקבל הנחות: אנו לא רואים את הסיפור נפרש, אלא נוחתים ישר לאמצעו, כשעלינו לנסות ולחבר את החלקים בעצמנו (ועל כן כל פיסת מידע על הסרט היא בחזקת
. נו, אמרתי לכם). הצלילה אל תוך הקודים החדשים של החברה שבסרט, שלאט לאט אנו מבינים שהשתנו באופן כה קיצוני בזמן דיי קצר, מטלטלת.
אך מעל לכל הפלצנות, יש דבר אחד פשוט ואנושי: המשחק של איזבל הופר ושני השחקנים שמשחקים את ילדיה פשוט הופך קרביים.
אוי. כמה שאנחנו לא מסכימים.
—————————–
הברדוויל, שלמרות זאת מזכיר לעצמו לראות את משחקי שעשוע שוב, ולתת לו צ'אנס חדש, מפאת כל המחמאות.
אם יורשה לי
אם האנקה מסתיר בצורה כל כך מושלמת את כל הדברים בגללם אני רואה סרטים, למה לראות דווקא את הסרט שלו? פחד, שעמום ופלצנות לא נשמע לי כמו שיפור על סתם פחד ושעמום. ואותם אפשר להרגיש גם בסרט אמריקאי. על איזה סרט של Uwe Boll היית ממליץ?
אתה רוצה תשובה רצינית?
כי משום מה זה לא נשמע כך.
הכל תלוי בכוונה שלך, שמשתמעת מהאופן בו אתה מתנסח.
את אותה שאלה אפשר היה לנסח כ"אבל אם האנקה מסתיר הרבה מהאלמנטים שלמעשה מרכיבים את חווית הצפיה בסרט, האם הוא לא עושה בעצם סרט גרוע במתכוון? מה ההבדל בינו לבין מישהו שעושה סתם סרטים גרועים?".
בניסוח הזה ברור שיש מחשבה, סקרנות ונסיון כן לגרות אותי ואת שאר הגולשים לחשוב ולענות.
הניסוח שאתה בחרת הוא סתם הקנטה, שלא נראה שיש מאחוריה יותר מידי מחשבה. סתם ריפלקס שמנסה להרגיז.
וזו, ידידי, גם התשובה שלי לגבי ההבדל בין האנקה לבול.
זה התמצות המרשים ביותר שאי פעם ראיתי לכל פתילי ורהובן.
אתה רוצה תשובה רצינית?
וואוו, תשובה חזקה
אני חשבתי על זה.
והאמת היא שאין לי תשובה. מצד שני את משחקי שעשוע ראיתי באותם תנאים של שעת הזאב (על מסך המחשב, היישר מהביטורנט), והוא היה כאמור מאד אפקטיבי.
כאמור, אפקט ההשתתפות העצמית לא עבד דוקא בשל החוסרים הרבים מדי, כפי שתיארתי.
בכל מקרה, אם תהיה הקרנה סינמטקית להאנקה מתישהו, אני מאמין שאלך.
אני חשבתי על זה.
רק להוסיף לנקודה – גם עבורי "שעת הזאב" לא היה אפקטיבי במיוחד, וכנראה שהמעבר למסך הקטן לא עשה עמו חסד. בעיקר בלטו לרעה החלקים החשוכים יותר, שם החושך אף פעם לא היה מלא ומרשים כפי שהוא בטח היה באולם קולנוע.
נראה לי שהסיבה העיקרית להבדל בין החוויה של "משחקי שעשוע" ל"שעת הזאב" היא שהאנקה עשה את "שעת הזאב" בראש ובראשונה כחוויה חושית ואסתטית. מבחינה תוכנית, לאחר הפתיחה המדהימה – בצפיות חוזרות הסרט נעשה מאוד דל יחסית לסרטיו האחרים של האנקה.
זאת, לעומת "משחקי שעשוע" בו חלק רציני מהחוויה נבע (עבורי) מההשוואה בין מותחן ז'אנרי טיפוסי לסרט, מה שיצר לאורך הסרט חוויה מאוד עשירה.
וכמובן,בניגוד לאסתטיקה המרשימה של "שעת הזאב" – "משחקי שעשוע" מצליח באופן נדיר לטעמי, להיות סטאנדרטי וטיפוסי באופן מוגזם. כלומר, הוא לא בוחר באסתטיקה של "מציאות יומיומית" לדוגמא, אלא הוא מצליח להיות (ברובו) חסר סגנון לחלוטין.
אגב, לאחרונה יצא לי שוב לצפות ב- "71Fragments of a Chronology of Chance" שהוא לטעמי עדיין העבודה השלמה ביותר והמוצלחת ביותר של האנקה, ומומלץ במיוחד בפני עצמו (לבעלי סיבולת).
ולסיום, חדשות קצת מדאיגות שבמקרה ראיתי היום:
http://www.imdb.com/title/tt0808279/
פשע!
בבקשה תגיד לי שהלינק הזה הוא מתיחה.
כאילו הרעיון עצמו לא מספיק מזעזע, מי שרשומה שם כמועמדת לתפקיד האם בכלל העבירה צמרמורת לא נעימה בגבי.
ויש מצב להשיג ממך את "פרגמנטס"?
נראה אמיתי
לפחות לפי הידיעה שנראה שיצרה את העמוד הזה בימד"ב:
http://www.hollywoodreporter.com/thr/film/brief_display.jsp?vnu_content_id=1002539929
''היעלמות'' (ספוילרים וגם למשחקי שעשוע)
סביר להניח שלא מעטים ראו הן את הגרסה ההולנדית ואת את הגרסה האמריקאית. הגרסה ההולנדית היתה קשה (גם אם הרבה פחות ממשחקי שעשוע), הגרסה האמריקאית הרבה פחות.
א-ב-ל, הגרסה האמריקאית לא זכורה לי כסרט רע, אלא כמותחן די מהודק. והאמת היא שאני קונה את זה.
כלומר, אני לא קונה סרט נוסף זהה, כי משחקי שעשוע יש רק אחד. אבל בנייה של אותה עלילה לקראת קליימקס חיובי, תוך שמירה על מתח מהודק, וגם בלי כל הטריקים הקטנים שהאנקה עושה. יש שם בסיס סיפורי לא רע בכלל, גם בשביל סרט אמריקאי עם ר"ל סוף טוב.
בקיצור, אני בעד ובתנאי שאכן הסרט יהפוך לסרט אמריקאי. (כן, אני יודע, הפוך על הפוך).
מטריד מאוד.
מצד אחד, על כול הפרשייה מרוח "sell out" בגדול. מצד שני, הנקה הוא לא במאי קומיוניקטיבי במיוחד, וגם אם הוא מוכר את עצמו בזול, מי בהוליווד החליט לקנות אותו? הרי ניתן לשער ששפה זרה היא לא שיקול בבחירת סרט מבחינת הקהל המיועד של "משחקי שעשועים". ומה שעוד יותר מוזר, אבל גם מעורר-תקווה, הוא שהנקה מצלם מחדש סרט שלו עצמו. גם אם כול העסק יהיה כישלון חרוץ, נוכל תמיד לומר לעצמנו, שהנקה "מפרק את מרכיבי החוויה הקולנועית" ושמדובר בהירהור פוסט-מודרני מבריק על זהותו האחדותית לכאורה של המוצר האומנותי בעידן הסימולקרום.
אין, הבן-אדם גאון.
אתה צוחק, אבל
איכשהו העובדה שהאנקה אחראי על הרימייק בעצמו (אם כי לא לחלוטין ברור לי הקרדיט – מה זה אומר "אטצ'ט"?) אשכרה מעודדת בעיני. אם הוא סתם היה מוכר את הזכויות זה היה נשמע כמו סל אאוט טיפוסי. העובדה שזה מסתמן כפרויקט הבימוי הבא שלו יכולה לציין אחד משני דברים – או שהוא לוקח אחריות ערכית על הסרט ורואה חובה מוסרית להפיץ את המסר שלו לקהל יותר רחב באמצעות רימייק אמריקאי (מה שמוציא את האנקה בזול, אני מניח, אבל עלול להיתרגם לרימייק מבאס במיוחד); או שהוא באמת מוצא עניין אומנותי כלשהו בצילום מחדש של הסרט באנגלית (מה שלגמרי בא בחשבון לאור העובדה שהסרט המקורי הוא, לפחות חלקית, סאטירה על חשבון סרטי gore אמריקאיים, ויכול באמת להסתכם בהפוך על הפוך הגאוני הבא של האנקה).
אני מציע,
שפול וורהובן יביים את הרימייק האמריקאי להנקה. ככה נוכל לקבל פתיל מפלצתי באמת.
(השגתי ממנו את ''פרגמנטס'')
(תודה דדטון!)
אם צולחים את חצי השעה הראשונה של ה… ספק סרט ספק וידאוארט אינסופי הזה, מגלים יצירה מרתקת למדי. מסוג הסרטים שאיך שהם מסתיימים אין ברירה אלא להודות שחייבים לצפות בו שוב כדי להתחיל ולהבין אותו באמת. לצערי, זה גם מסוג הסרטים שאין ברירה אלא להודות שייקח הרבה זמן עד שיהיה לי את הכוח לראות אותו שוב.
ועדיין, לבעלי סבלנות, הסרט מאוד מומלץ.
תגובה לדיון הקודם
לא ראיתי את הסרטים אבל אם זה כמו ההצגה "אני כריסטיאן F" עם הפיצוצים והמסכים המהבהבים.
יכול להיות שאם הבמאי מפעיל אלימות על הצופה דרך הסרט, צופה שלא מרשה לעצמו להשאב לתוך הסרט, יפנה את הזעם שמצטבר אצלו בשל האלימות אל מקור האלימות שהוא לא האירועים והדמויות בסרט אלא הבמאי.
אני רציתי להשאב
משחקי שעשוע היה חוויה מדהימה בעוצמתה. רציתי חוויה דומה גם בשעת הזאב.
הדמיון בין פון טרייר להאנקה
אכן גדול מאד. אבל למרות שמשחקי שעשוע הוא הסרט הטוב ביותר שאחד מהשניים עשו, ולמרות שכנראה שלהאנקה יש יותר כישרון קולנועי מאשר לדני (כי משחקי שעשוע כאמור מחייב ומחוייב בכישרון קולנועי אבסולוטי) אני מעדיף את פון טרייר. אין גם ספק שסצינות הסיום בלשבור את הגלים וברוקדת בחשיכה קשות לא הרבה פחות מכל מה שהאנקה עשה, ואף אחד לא מתקרב לרמה של השניים האלה, בקושי של הסרט עבור הצופה (אולי פרט לסרט האנימציה when the wind blows, שגם הוא יוצר תחושה מעיקה דומה לשניים).
אבל האנקה, למרות האקספירמנטליות שלו, הוא בסופו של דבר במאי פחות מעמיק מאשר פון טרייר. אחד מהדברים שאני הכי אוהב אצל פון טרייר הוא העובדה שהסרטים שלו ניתנים לפרשנויות רבות כל כך, וכי יש בהם שכבות על גבי שכבות, וזאת מבלי להזניח (פרט אולי ל"האידיוטים" במידה מסוימת) את העלילה הקוהרנטית. במילים אחרות, מבחינתי לפון טרייר יש לא רק את היכולת הקולנועית ליצור מועקה, אלא יש לו גם את היכולת האינטלקטואלית ליצור גירוי אין סופי. יכולת שלדעתי אצל האנקה מוטלת, למרות השליטה האבסולוטית לכאורה באלמנט הקולנועי.
דבר אחד ברור. השניים האלה (יחס עם גספר נואה, ובמידה מסוימת גם פרנסואה אוזון) שכנעו אותי שלמרות הדם והגועל של האוריינטלים (מייקה, פארק, קיטאנו), האירופאים פשוט עולים עליהם בכל הקשור לתחושת אימה אמיתית, ולמעשה גם לא רואים את האסיאתים ממטר מהבחינה הזאת.
אולי די כבר?
סליחה מראש על הטון הבוטה של התגובה, אבל אני לא יכול להתעצבן מתופעה מרגיזה במיוחד שמתרחשת דווקא באתר שלכאורה עושה את כל המאמצים להיות לא פוליטי: אחת לכמה חודשים עולה פה ידיעה על זכייה/הכרה/מתן במה לסרט פלסטיני כזה או אחר והטון של הידיעה כמו גם של רוב התגובות באות כאילו להגיד "בטח שהגויים האנטישמים האלה יעשו כבוד לסרט של הפלישתים, הרי כל העולם נגדינו!!"
חלק מההסתיגויות להחלטה לצ'פר סרט פלסטיני נובעים באופן קבוע מהטענה המוזרה ש"פלשתין זו לא מדינה" כאילו שאלות בירוקרטיות בתקנון של אקדמיה כזו או אחרת הפכו מבחינתינו לנושא המרכזי. יסלחו לי חובבי הבירוקרטיה, אבל את העובדה שיש בעולם פלסטינים, ולכן גם יישות פלסטינית (בסטטוס לאומי כזה או אחר) ולכן מן הסתם גם תרבות ולאום פלסטינים אנחנו מרגישים על בשרינו כבר למעלה מ-35 שנה. זו לא הצהרה פוליטית, אלא עובדה. למה לעזאזל ללוקסמבורג מותר לשלוח לרחבי העולם סרטים שיבטאו את תרבותה ולפלסטינאים אסור? כי הם עוד לא חברים באו"ם אלא רק בסטטוס משקיף? נו, באמת.
אז בואו נעשה סדר בבלאגן: "גן עדן עכשיו", "פורד טרנזיט" ו"התערבות אלוהית" הם סרטים מצויינים. קלונועית, אני מתכוון. הם לא פחות טובים לטעמי מיצירות המופת האלוהיות שאנחנו כה אוהבים לפמפם פה "מדורת השבט", "אור", "אושפיזין", "ללכת על המים" ו(אללי!) "סוף העולם שמאלה". הם ראויים ללא פחות הכרה. הם גם לטעמי לא יותר בוטים פוליטית מרשימת הסרטים הישראלים שציטטתי קודם. אגב, מי שפיספס את המסר הפוליטי הכה מעודן של "אושפיזין" יכול לסור לבית הכנסת הקרוב למקום מגוריו.
זה נכון שהסרטים הפלסטינים מציגים תפיסת עולם פוליטית ברורה שנשמעת מאוד מרגיזה לאוזניים ישראליות. אז מה? כך גם חלק גדול מהיצירות הקולנועיות לאורך ההיסטוריה של הקולנוע. מ"הקרב על אלג'יר" ו"הסינית" ועד "להציל את טוראי ראיין", JFK ו"שר המלחמה". למה סרט לא יכול להיות בעל עמדה פוליטית מובהקת ועדיין להיות חשוב ומעניין קולנועית? מי קבע שלסרט וליוצר אסור לבטא עמדה פוליטית אם היא חשובה לו? אהה, שכחתי, כשהיוצר הוא פלסטיני הרי ממילא "אין לו באופן רישמי מדינה" אז למה בכלל לתת לו קול אלא אם כן אתה עוכר-ישראל? יפה, יפה.
אז אני לפחות אגיד כאן את מה שחשוב לי להגיד: לפלסטינים יש קול, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו, חשוב שישמע. כשם שחשוב לנו שבכל העולם ישמעו קולות ישראלים אותנטיים, במיוחד אנשים שדעתם הראשונית על ישראל היא לא-משהו בכלל. אומנות היא הרבה פעמים תחליף חיובי מאוד לאלימות ומאבק פוליטי עקר והיא בכל מקרה עוזרת לנו לראות את האחר כבן אדם. אז אולי די כבר עם החשבונאות והפינקסאות הזו שמשווה כמה הם מקבלים וכמה אנחנו מקבלים ופשוט לשמוח שמשני צידי המתרס, הישראלי וה"היישות האמורפית הפלסטינית", יש יותר ויותר אנשים שמסיטים את התיסכולים לנתיב אומנותי שגם מקבל הכרה ואהדה בעולם.
מה, הרי מישהו כאן צריך עוד הוכחות ותעודות לכך שהקולנוע הישראלי מתקבל באהבה גדולה ברחבי העולם בשנה שנתיים האחרונות? לפחות פעמיים בשנתיים האחרונות ביקרתי במולטיפלקסים בפריז, מעוז "העוינות האנטישמית", ומתוך 20 אולמות בשניים הוקרנו סרטים ישראלים שכל הכרטיסים אליהם אזלו חצי שעה מראש אחרי 3 שבועות הקרנה (ולא, אני לא מדבר על הסרטים של עמוס גיתאי ה"סמולן" אלא דווקא על סרטים מאוד אנושיים כמו "כנפיים שבורות" ו"מתנה משמיים" שהיו שם להיט אדיר). אז די כבר עם ריגשות הנחיתות ואולי כדאי גם להתחיל לכבד יצירות מהצד השני שהמסר הפוליטי הכללי שלהם, גם אם בצורה זועמת, מכוון בסופו של דבר לכיוון ההטפה לשלום. זוהי הסיבה שאני גם מתעניין לדעת איך יתקבל כאן "מיניכן", שמהעוינות הקבועה אליו ביומיות אני מבין שרוב גולשי האתר גם לא נהנים מהרעיון שאיזה יהודון חוצפן מארצות הברית ינסה להביא לכאן תובנות משלו על הסיכסוך.
דבר אחרון- אם יש סרט אחד שאני מצטער שלא זכה להכרה הראוייה לו, לא בארץ ולא בחו"ל, זה "עטאש" הנהדר של תאופיק אבו ווייל. סרט הומניסטי, מרגש, עמוק ובעיקר מופלא מכל בחינה קולנועית. העובדה כי זה כנראה הסרט הכי לא מוגדר פוליטית שראיתי בעשור האחרון (אפילו לא ברור אם הבמאי מגדיר עצמו כ"ישראלי" או "פלסטיני" או שניהם) היתה לרעתו של הסרט בארץ ובעולם, וזה אולי דווקא מחזק את האימרה שאצל צופים רבים הפוליטיקה קודמת לקולנוע (וזה נכון גם לגבי ישראלים, שלא שעטו לראות את הסרט). אני עדיין מחזיק אצבעות שמתישהו הסרט הזה יקבל את ההכרה האמיתי הראויה לו כאולי הסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם בשכונה הקטנה שלנו, הישראלית והפלסטינית.
לא זאת הייתה הטענה
תשמע, להתעצבן זה בהחלט לגיטימי, אבל עדיף לצעוק על מה שנאמר, לא על מה שהיית רוצה / ציפית שיאמר.
הטענה היא שסרטים פלסטינאים זוכים בפרסים (ליתר דיוק, בפרס הספציפי הזה) בגלל האמירה הפוליטית המלווה אותם, ולאו דווקא בגלל האיכויות הקולנועיות שלהם. זה הכל. לא נאמר שאין להם איכויות ולא נאמר שהאיכויות של הסרטים הישראלים עולות על אלו של הפלסטינאים.
מש''א (מה שאדם אמר).
לא זאת הייתה הטענה
טוב, הנה ביצעתי חפירה ארכאולוגית:
כתבה מספר 2923
כתבה מספר 1281
כתבה מספר 1812
לא דיברתי על טענה ספציפית שמישהו השמיע, אלא על טון כללי שמולך כאן בצורה חוזרת. ואת הטענה הספציפית לגבי "לתת לסרט פלסטיני פרס לסרט זר הטוב ביותר למרות שאין להם מדינה זו החלטה פוליטית אנטי ישראלית" השמיעו כאן פעמים רבות.
ועוד אחד
אם אני כבר בשוונג
כתבה מספר 2393
הטענה שעולה מהדוגמאות הנ''ל
היא לא "לתת לסרט פלסטיני פרס לסרט זר הטוב ביותר, למרות שאין להם מדינה, זו החלטה פוליטית אנטי ישראלית"
אלא
"לקבל סרטים פלסטיניים לתחרויות, למרות שאין ממש *קולנוע פלסטיני עצמאי*, זו החלטה פוליטית. כנראה מטעמים פרו-פלסטיניים".
זאת גם טענה מוזרה
קודם כל כי אין שום דרך לדעת מאיפה ההחלטה הזאת הזאת הגיעה, ולא ניתן לחלק את כל העולם ל-"פרו-פלשתיני" או "לא פרו-פלשתיני". שנית, אין מניעה שהאקדמיה האמריקנית או כל גוף קולנועי אחר יעשו מה שבא להם ויקבלו אילו סרטים שהם רוצים לתחרויות שלהם.
אין מניעה, שום מניעה.
כל האקדמיות יכולות לקבל ולקדם כל סרט שהן חפצות ביקרו. אבל אם זה מה שעושים שם, שלא יתפלאו שיאשימו אותם בנתינת פרסים משיקולים פוליטיים גרידא, יותר מאשר על פי איכות הסרטים שהם בוחנים.
טוב, קראתי
(הא, נוסטלגיה)
ואתה עדיין מתפרץ לדלת פתוחה. מה זה פתוחה – נתלשת מהצירים ממש.
אם כבר לחלץ בכוח אמירה ש"מייצגת" את הטון הכללי כאן, אז אני הייתי הולך על "בואו לא נערבב קולנוע ופוליטיקה"*. טענתו החוזרת של רד פיש היא לא "הכרת האקדמיה בסרט פלסטיני היא פוליטית", אלא "חבל שהדבילים מהאקדמיה מכניסים את עצמם ואותנו לבלאגן הזה". כי אם אתה גם לא רוצה להיות פוליטי, אבל גם אין לך שום דרך לטעון שאתה לא כזה בעל כורחך – אתה בבעיה.
אם לתמצת: או שיצהירו על עצמם כגוף פוליטי – אך יפגעו בעצמם כמייצגים של אמנות באופן נקי, או שימנעו מכל נקיטת עמדה בנושא, כי זה יוצר בעיות.
במקרה של הפרס האירופאי – לצערי רד צודק. הסרט הזה (שלצערי הוא דיי מחורבן, הלוואי והייתי יכול לטעון אחרת) זכה מאחר והוא מקדם אינטרס פוליטי. יש כאן דפוס ברור, והנושאים שבו הסרט עוסק לא באמת מאפשרים לקבל החלטה לגביו שאינה פוליטית.
והחלטה כזו, *בלי שום קשר* להיותה לטובת או לרעת ישראל, אנטישמית או יודופילית, בולשביקית או פוסטמודרנית או כל מה שנדמה לך שטענו נגדה כאן – פשוט לא מוסיפה כבוד לאף אחד. לא לועדת הפרס, לא לצופים ובטח שלא לסרט וליוצריו.
וכל זאת, כשאני באופן אישי מאמין גם בהכנסת הפוליטיקה לזירה, וגם בקידום כל מה שיהפוך את פלסטין למדינה דה פקטו. כלומר, אני בסך הכל בעד כל הסיפור. אבל אני לא יכול להגיד לך שהוא לא נמצא על הציר שבין מצחיק למצחין.
העובדה שאני מאמין במשהו לא בהכרח הופכת אותו לבסדר, אפילו בעיני.
עכשיו תעשה טובה, תסגור את הדלת, יש רוח פרצים.
_____________
* גישה שאני מתנגד לה. כדברי המשוררת, "הכל פוליטי".
לא הבנתי.
למיטב תפיסתי, או שאתה חושב שהמטרה (לגיטימיזציה של פלסטין) מקדשת את האמצעים; או שאתה חושב שהיא לא; או שאתה חושב שאין מה לקדש מלכתחילה, כי האמצעים בסדר גמור (מותר לערבב פוליטיקה בשיפוטים אסתטיים). לא שלושתם בבת אחת.
והמשפט "העובדה שאני מאמין במשהו לא בהכרח הופכת אותו לבסדר, אפילו בעיניי" לא מסתדר לי אפילו ברמה המילונית.
ניסיון להסביר (במקום דן)
נראה לי שדן התכוון לכך שמותר וכדאי לערבב פוליטיקה בשיקולים אסתטיים, אבל אף אחד לא מודה שזה מה שהוא עושה כי זה "לא מכובד". אז שיצהירו באופן גלוי שיש גם שיקולים פוליטיים ואז אפשר יהיה לשפוט כשכל הקלפים גלויים.
המצב שדן יוצא נגדו הוא זה בו מחפשים תירוצים "אמנותיים-נטו" לתת פרס לסרט כשהסיבה האמיתית היא פוליטית.
(לא צריך לציין שאני מסכים עם דן, נכון? זה כמעט מובן מאליו…)
לא לא - אני מסכים *איתך*.
וניקי, במילון מחפשים מילים, לא משפטים. אולי זה יעזור בפעם הבאה
.
ראשית, בקשה קטנה -
אם אפשר להבא, אפילו לצורך הדוגמה הכי מופשטת שיש, בבקשה אל תזכיר את "הקרב על אלג'יר" – סרט פוליטי מאוד, אבל גם אינטליגנטי – באותה נשימה עם זבל דמגוגי כמו "JFK", או כל סרט אחר של אוליבר "פטישים בראש" סטון.
לעניין העיקרי כבר ענו לך – הטענה איננה שהסרטים הפלסטינים אינם טובים, אלא שהשיקול לתת את הפרסים לסרטים האלה הוא שיקול פוליטי נטו. אני אהיה הראשון להודות שקשה להפריד בין הפוליטי לאומנותי כשמחלקים פרסים מהסוג הזה ובכל זאת – מייקל מור ועמוס גיטאי הפכו ליקירי הפסטיבלים וזה לא ממש בזכות הכשרון שלהם. אין סיבה להניח שאצל הסרטים הפלסטינים המצב שונה. או, ליתר דיוק, החובה להוכיח שהמצב שונה, לאור תקדימי העבר, רובץ על כתפי מחלקי הפרסים.
גם אני אף פעם לא הבנתי מה מוצאים באוליבר סטון,
לסרטים שלו אין מוסר, וכשהוא מנסה להעביר מסר בסרטיו (בעיקר ב"פלטון" וב"יום ראשון הגדול",שניים מתוך שלושה סרטים שלו שראיתי) הוא עושה את זה בצורה כל כך מתלהמת ומקוממת, וזה פשוט מגעיל להסתכל.
אבל למרות זאת, אני חייב להודות, הברקה אחת שלו: "סלוודור", שהוא פשוט אחד מהסרטים הטובים ביותר שראיתי בימי. איך התפלק לסטון סרט כזה? אין לי מושג, אבל הוא פשוט מופתי, אווירה לירית מהפנטת.
וגם Talk Radio מתבלט לטובה אצלו
(ובעברית? לא זוכר)
אולי כי הוא נצמד למחזה המקורי, שמתרחש בלוקיישן אחד, ונתן למחזאי-שחקן המקורי מהמחזה לשחזר את התפקיד שלו, וכך ניטרל את יכולותיו להשתולל.
קראו לו לדעתי ''שיחות לילה''
ולא ראיתי.
http://www.imdb.com/title/tt0096219/
אתה רואה את האקדמיה מחלקת פרס
לסרט המייצג את "באסקיה"? "צ'צ'ניה"? "בלקריה?" "כורדיסטאן?" "וויילס?"
כולן ישויות לאומיות מובחנות, ובכולן יש תנועות בדלניות.
הסבר נא למה, לדעתך, כל האפשרויות הללו פחות סבירות או הגיוניות מ"פלסטין", בהנחה שקריטריון המדינה איננו רלבנטי.
לרקורד: האקדמיה כבר חילקה פרס לטיוואן (נמר, דרקון)
טייוואן אינה חברה באו''ם,
אבל היא מדינה לכל סממניה שלא מעט מדינות מכירות בה.
אין עדיין טענה שקיימת מדינה פלסטינית, כמדומני.
בדלנות?!!!
אני לא מתכוון להטביע את האתר בויכוח פוליטי, אבל להציג את המאבק הפלסטיני כ"תנועה בדלנית" הוא פשוט עיוות מטורף של המציאות וההיסטוריה. ראשית, כי ישראל מעולם לא סיפחה את השטחים וטענה שהם ישראל. שנית, כי ישראל מעולם לא טענה שהפלסטינאים הם ישראלים.
ובנוסף לכך, בין אם הדבר מוצא חן בעיניך או לא, הויכוח על קיומו של לאום פלסטיני וזכאותם של הפלסטינים למדינה הוכרע כבר ממזמן ובעולם כולו מזה כ-30 שנה לא מפקפקים שאלו קיימים (הרי נציגויות דיפלומטיות של אש"ף כבר היו קיימות ברחבי אירופה עוד בשנות ה-80). המעמד הלגיטימי הבינלאומי שקיבלו תביעות הפלסטינים למדינה הוא דה-פקטו הרבה יותר רחב מכל שאר הדוגמאות שציינת (אני לא בטוח בכלל אם ארה"ב, מדינות האיחוד והאו"ם נותנים באיזושהי צורה מעמד זהה לצ'צ'נים או לבאסקים).
ובסוף היום, גם ישראל עצמה ורוב מוחלט של הישראלים (כולל ראש ממשלה ממפלגת ימין) מכירים בקיומם של פלסטינים תחת כיבוש ובזכאותם למדינה משלהם. ותזכור שישראל מאז הסכם אוסלו, מכירה באופן רישמי בקיומה שלך אוטונומיה פלסטינית, שהיא איזשהי יישות מדינית (ויש להם כאמור נציג באו"ם במעמד משקיף). במילים אחרות, עברו חלפו ימי האינתיפאדה הראשונה בהם בתקשורת הישראלית (ורק בה) התייחסו לפלסטינים כ"מקומיים" כאילו היו אלה "אינדיאנים" שאין להם על פי תפיסת האדם הלבן הנאור שום ארץ, היסטוריה או תרבות.
אם כבר אתה רוצה להשוות את הסטטוס של הלאום הפלסטיני לסטטוס של לאום אחר תשווה אותו לקטלוניה, שהיא אוטונומיה בספרד, עם פרלמנט וממשלה משלה וגם עם קבוצת כדורגל ותרבות מובחנת משלה (עוד דוגמא שעולה לי עכשיו בראש: תזכור שסקוטלנד שלחה למונדיאל נבחרת לאומית משל עצמה, נפרדת מאנגליה). ואני לא אתפלא אם יום אחד הם גם ישלחו לאוסקר נציג משלהם. ובסוף היום, גם זו השוואה לא נכונה כי לאומית ותרבותית יש הרבה יותר קשר בין הספרדים לקטלונים מאשר בין הישראלים לפלסטינים.
הערת תיקון
לבאסקים בספרד יש יותר אוטונומיה, נכון לעכשיו, מאשר לקאטלונים. בדיוק בחודשים האחרונים הקאטלונים מנסים לשדרג את מעמדם לכזה שידמה יותר לזה של הבאסקים (עם יכולת ניהול יותר גבוהה של הכלכלה המקומית).
http://www.gencat.net/nouestatut/es/index_es.htm
אוה, מן, ויכוח טרמינולוגי.
תסלח לי, זה שאין להם עדיין מדינה, וגם הם מודים שאין להם מדינה, זניח בעיניך, אבל דקדוקי עניות של סיפוחי שטחים זה קריטי?
ובדיוק אתה מאשר בהמשך ההודעה שלך את הטרוניה הקבועה: זה *רק* בגלל שהם פלסטינים, ולא בגלל שום סיבה אחרת, שיש להם נציגות לאוסקר.