במקור: Ratatouille
במאי: בראד בירד
תסריט: בראד בירד, ג'ים קפוביאנקו ועוד כמה.
קולות: פאטון אוסוולט, איאן הולם, לו רומנו, בריאן דנהי, פיטר אוטול, ג'נין גרפולו
בשנת 1999, אנימטור אלמוני בשם בראד בירד ביים סרט אנימציה עבור חברת האחים ורנר. הסרט, 'ענק הברזל', זוכה בקלות בתואר "סרט האנימציה המקסים ביותר שסביר שלא ראיתם בקולנוע", והוא היה (שלא באשמת בירד), כשלון כלכלי. העתיד היה יכול להיות מדכדך למדי, אלמלא האנשים החכמים בפיקסאר, אלוהים יברך אותם. הם שמו לב שבירד לא רק במאי מוכשר, אלא גם תסריטאי בחסד, וחטפו אותו אליהם. 5 שנים לאחר מכן, בשנת 2004, בירד הוכיח מה הוא שווה: 'משפחת סופר על' עלה קצת יותר מ'ענק הברזל', אבל הרוויח פי עשרה ממנו. זה גם היה הסרט היחידי של פיקסר שנכתב כולו בידי אדם אחד: בראד בירד. העתיד נראה ורוד. שלוש שנים חלפו להן ביעף, העתיד כבר כאן – והוא דווקא כחול, כצבע פרוותו של רמי (לא ר?מי, ר?מי – אנחנו בצרפת).
רמי הוא עכברוש. לא עכבר חמוד, לא חתלתול מתפנק – עכברוש, מהסוג שחי בזבל ומעביר מחלות. אלא שהגורל האכזר השתעשע קצת ברמי, והפך אותו לשף ענק בגוף של מכרסם קטן: לעכברושנו חוש ריח מפותח, חוש טעם עילאי וכשרון בלתי-נתפס ממש לשילובי טעמים. יש לו גם משפחה חמה ואוהבת: אחיו השמנמן, שלא מבין אותו אבל אוהב אותו, ואביו, מנהיג הקן, שלא מבין אותו אבל… טוב, הוא לא מבין אותו. רמי לא מוכן לחיות את חיי העכברוש הממוצע, כמו שאביו דורש ממנו. הוא מתעקש ללכת על שתי רגליים (לאכול בעזרת אותן הרגליים שכרגע נגעו ברצפה? איכס), לצפות בתוכנית הטלוויזיה של אלילו השף גוסטו, ולנסות מדי פעם מתכונים חדשים העושים שימוש בשיטות חימום לא קונבנציונליות. כל עוד הוא חי בכפר נידח, מגוון האפשרויות של רמי בתחום המטבח נשאר מוגבל, אבל המצב משתנה לאחר שפעולת גרילה קולינרית שלא עלתה יפה גורמת לו להיפרד ממשפחתו ולהיסחף על גבי ספר בישול אל ביובי פריז.
רמי רעב מאוד, אז הוא מחפש מקום לאכול. אבל הוא גם צרפתי מאוד, אז הוא עוצר להציץ בדרך במדריך מישלן ומוצא את עצמו במסעדה של השף גוסטו המנוח. את המסעדה מנהל ביד ברזל מרושעת ונטולת כשרון סקינר, נוכל קטן וחמדן שמבזה את שמו של גוסטו הגדול על ידי מכירת בוריטוס קפואים. לצדו של סקינר פועל במסעדה צוות טבחים מיומן, גם אם נטול השראה, וחבר חדש בדיוק הצטרף אליו – לינגוויני, צעיר גמלוני שרוצה לבשל, אבל ממש לא יודע איך. להפתעת שני הצדדים, נרקמת שותפות: לינגוויני אוחז בסכין, אבל רמי הוא זה שגורם לה לבצע חיתוך ז'וליאן מושלם – ולפתע, המסעדה מתחילה לחזור לימי הזוהר שלה. בהמשך הסרט, גיבורים יפלו לנהרות ולמרק, הררים של ירקות יחתכו, עכברושים יעופו והצופים ירגישו צורך בלתי נשלט לרוץ למסעדה צרפתית, אבל עכשיו.
בואו נחזור לתחילת סיפורנו: בראד בירד מוכשר בטירוף. אילו היה מוכר סנדוויצ'ים, הייתי מפסיק לאכול אוכל מבושל; אילו היה מוציא דיסק, הייתי שומע אותו בלופ במשך חודש. למזלנו, הוא דווקא עושה סרטים. נכון שהוא עשה רק שלושה עד היום, אבל אני מתחיל לחשוד שהוא לא יודע איך לפשל. החדשות הקצת-פחות-טובות הן שהוא קבע לעצמו את הרף כל-כך גבוה בסרטיו הקודמים, שקצת קשה ל-'רטטוי' להשתוות. הסרט קצת פחות מקורי והרבה פחות ביקורתי מ'משפחת סופר על', מה שמוריד לו נקודות בזירת המבוגרים, וביחס לסרטי פיקסאר הקודמים, העלילה שלו סבוכה, וגם נטולת מפלצות, צעצועים או חרקים, מה שלא יסייע לו עם הזאטוטים. חוץ מזה, הסיפור השולי יחסית על יחסיהם של לינגוויני וקולט, הטבחית היחידה במסעדה, צולע במקצת, ולא תמיד מסתדר עם שאר חלקי הסרט.
אבל, וזה מה שחשוב, החדשות המצוינות הן שגם ביום מעט חלש, בירד הוא בליגת האלופות: הכל עובד כמו שצריך. הדיבוב טוב כל-כך שאפילו לשנייה לא שאלתי את עצמי מי עושה איזו דמות – הרי ברור שהשף העצבני סקינר הוא סקינר, ולא איאן הולם; והקול מזרה האימים של המבקר אנטון אגו יכול להיות שייך רק לקטלני שבמבקרי העולם, ווודאי שלא לפיטר אוטול המקשיש. הבימוי מזגזג בין זווית הראייה של עכברוש בגובה 5 ס"מ לזו של ג'ינג'י גמלוני המתקרב לשני מטר, וגם מעביר את תחושת הכאוס המתוזמר ועל סף ההיסטריה של מטבח בפעולה, וכל זאת מבלי לעשות כאב ראש או להיות מבלבל. הסיפור שומר על קצב מהיר מבלי להזניח (כמעט) אף דמות, ולמרות שהוא לפעמים צפוי, והרבה פעמים קיטשי מדובר בקיטש איכותי ומחמם לב. הבדיחות באות ברגעים הנכונים, ושומרות על מינון ראוי בין הומור מתוחכם ("לא היינו רוצים להיות גסי רוח אבל, היי, אנחנו צרפתים!") לבין סלפסטיק (והפעם, בתפקיד חיית המחמד שנתקעת בדברים, חידוש: בן אדם).
מעבר לכך, אלו הרגעים הקטנים שהופכים את רטטוי מסתם סרט טוב לסרט מצוין. בפעם הראשונה שבה רמי רואה את פריז אנחנו נחשפים אליה יחד איתו, בהתרוצצות (בכל זאת עכברוש), שעדיין לוקחת הרבה זמן (בכל זאת רגליים קטנות), ובתשומת לב מדהימה ממש לפרטים, שלוכדת בדיוק את האווירה של העיר המבולגנת והיפה-עד-כאב הזו. כשרמי בורח על חייו במטבח של מסעדת יוקרה אנחנו מתוודעים, שוב בדיוק מופתי, לעמדות השונות, הכלים המגוונים ושיטות הבישול. כשהוא ולינגוויני רוקמים את השותפות ביניהם, רמי יוצא מהצללים ולרגע עיניו מבהיקות בשטניות עכברושית, לפני שהוא מתקרב עוד קצת, ולינגוויני מבין שהיי, אולי בעצם מדובר ביצור שיש לו רגשות. ומעל הכל, בסצנה שמצליחה גם להכמיר את הלב וגם לחממו, מסבירים לנו מה אוכל טוב באמת יכול לעשות לאנשים.
'רטטוי', כמו כמעט כל סרט של פיקסאר – ובוודאי כל סרט של בירד – עוסק בהגשמה עצמית של הפרט כנגד לחצי הסביבה, בגילוי האנושיות של אלו שמסביבנו ובמלחמה נגד דעות קדומות ומוסכמות כובלות. הוא גם שיר הלל לאוכל טוב. אבל תעזבו אתכם משטויות: הוא פשוט כיף טהור ומקסים, שיעבוד גם על מבוגרים וגם על ילדים, יקרוץ לחובבי הקיטש ויכניע את שונאיו: משהו ייחודי לגמרי. רגע, לא, בעצם יש עוד שניים כמוהו.
תודה לאל על בראד בירד.
הביקורת מתמצתת בדיוק את מה שחשבתי על הסרט
"נו, אולי זה קיטש, אבל זה קיטש כול כך מקסים שכבר לא אכפת לי!"
רק שאחרי הסרט היה לי רצון בלתי נשלט לאכול כמויות של גבינת ברי מותכת, במקום ללכת למסעדה צרפתית.
ואני דווקא חושב,
שרטטוי הוא סרט טוב יותר מ'משפחת סופר על'. נכון, יש בו אולי פחות מסרים, אבל הוא היה כיף טהור בהחלט מהתחלה ועד הסוף.
לא רק יותר טוב ממנו,
אלא קופץ עליו בכמה רמות. אהבתי את 'משפחת סופר על', אבל הוא סרט חמוד ותו לא. יש בו כמה שטיקים נפלאים, הומור שלא מסתכם בבדיחות פיפי-קקי (או בפרות עם עטינים), אנימציה נפלאה ומה שלא תרצו. החולשה של הסרט, בכל אופן, הוא שהקיטש מדי פעם מכניע אותו. מאז שהמשפחה כולה עלתה על האי, הרגשתי שאני במשפחת קוסבי או משהו.
ב'רטטוי', בכל אופן, זה לא קורה. הסרט עדיין מלא בקיטש, אבל בראד בירד לומד יותר ויותר עם הזמן, והוא גורם להנאה לשטוף את כל הדמעות היבבניות הללו ולהשאיר במקומם שעה וחצי של כיף. לא הרגשתי בשום נקודה שהייתי פשוט צריך לקפץ בין מושבים ולברוח מהאולם, מה שאני לא יכול להגיד על כמעט כל הסרטים שהייתי צריך לסבול בשנה שעברה, במיוחד על אנימציות ממוחשבות.
לא רק יותר טוב ממנו,
והרשה לי להוסיף מים קרים לאמבטיה: בשבילי ה"סופר-עלים" היה דביק עד חנק. אלמלא האנימציה, הייתי מתבייש שהייתי בסרט, עם קלישאות איומות כמו: ,"אני לא מספיק חזק בשביל לאבד אותך!"
סופר על הוא סרט גאוני
מצחיק, אנימציה מצוינת, מדובב טוב וכו' וכו' וכו'. שום סרט של פיקסאר לא מתעלה עליו.
הסרט שהכי נהנתי ממנו השנה
הסרט משלב הכל במידה טובה בדיחות , קיטש ,מוסר השכל והעלילה בסדר גמור.
וגם הוא לא ארוך מידי 100 דק כמדומני.
היה לפני תחילת הסרט קטע עם שני חייזרים שמנסים לחטוף מישהו מהבית ללא הרבה הצלחה (ממש חמוד), זה קדימון לסרט אמיתי או סתם קטע משעשע?
הסרט שהכי נהנתי ממנו השנה
זה רק סרטון קצר (ואחד הטובים שלהם, אגב) שיש לפני כל סרט של פיקסאר
לסרטון קוראים 'Lifted'
והוא היה מועמד לאוסקר סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר השנה. הוא בהחלט מצחיק, אבל לטעמי בתחום הסרטים הקצרים פיקסאר עדיין רחוקים מלשחזר את הגאונות של 'המשחק של גרי' ו'אל הציפורים'.
כן, דרך אגב,
איך ואיפה מוצאים אותם?
כן, דרך אגב,
בסרטי הדי וי די של פיקסאר תמצא גם את הקצרים שלהם.
בדי וי די של "מפלצות בע"מ" – את הקצרים "המכונית החדשה של מייק" ו"אל הציפורים". בדי וי די של "מוצאים את נמו" – את "חוקרים את הריף" וכמדומני את "ניקנאק". בדי וי די של "סופר על" – את BOUNDIN ואת "מתקפת ג'קג'ק". ובדי וי די של "מכוניות" את "תזמורת איש אחד" ועוד סרט העוסק במשאית מתוך "מכוניות". בארבעת המקרים, שני הסרטים הם אחד שנעשה לצורך הדי וי די ואחד שהוקרן בקולנוע לפני הסרט הארוך.
פירוט בקשר לסרטים הקצרים של פיקסאר תוכל למצוא באתר הרשמי שלהם, ויכול להיות ששם תוכל גם להוריד חלק מהסרטים. ויש עוד דרכים יצירתיות להשיג סרטים, אתה יודע.
כן, דרך אגב,
תנסי להקליד בגוגל "gary's game" או שתמצאי את הסקר "הסרט הקצר של פיקסאר האהוב עלי:", יש שם קישור.
כמו שהעט המרקד כתב,
עשינו סקר על כל הסרטים הקצרים של פיקסאר, עם לינקים לסרטים עצמם – אני מקווה שהם עוד תקפים:
כתבה מספר 3374
לסרטון קוראים 'Lifted' והנה לינק
http://www.jumpcut.com/view?id=300286B0350B11DC9A12000423CEF5B0
גם אני לא יודע מה יש ב''טוי סטורי'', אבל מה שבטוח
ששני סרטי ה"טוי סטורי" הם הסרטים שאני הכי זוכר אותם (למרות שהם גם הישנים ביותר) מבין סרטי פיקסר. אז כניראה שזה אומר משהו בסופו של דבר.
אני תמיד טענתי ש''טוי סטורי'' יותר מהנה לילדים.
עובדה שהוא ו"פיטר פן" כבשו את הילדות שלי בסערה. טוב, נו, בימי הדראג שלי כנראה גם קצת "מרי פופינס".
אני חושב שזה הרעיון המעולה שמניע את הקהל לאהוב את "טוי סטורי". אז הצעצועים שלנו באמת מדברים? ענק.
הראשון היה מקסים, השני היה פשוט המשך עם אנימציה טובה יותר ועושר רב יותר בדמויות. ההמלצה האידיאלית, לראות לפי הסדר הכרונולוגי. "טוי סטורי"-"באג לייף"-"טוי סטורי 2". באג לייף נותן לך זמן לראות איך האנימציה של פיקסאר משתפרת המון, ובסרט הבא גם תראה את הדמויות שריצדו על המסך לפני שעתיים בודדות שבות למרקע בצבעים הרבה יותר עזים, אבל עם אותה אהבה.
כן, קיטש כבר אמרנו?
כנראה בגלל זה ממש אהבתי את "רטטוי".
toy story 2 הרבה יותר טוב
מ-1.
בראשון השעשוע העיקרי הוא הצעצועים שהופכים אנושיים, אבל הסיפור קצת משעמם, והתוצאה לא שלמה.
toy story 2 הוא הרבה יותר עגול, מושלם ואפילו עמוק. הצעצועים המדברים מתחבטים בבעיה אמיתית. עולם הרעים והטובים בנוי לתפארה ממש, בתוך עולם הצעצועים.
גם הקישור לעולם הילדים והמבוגרים מאד יפה וטבעי. כולל הסוחר היהודי הצייקן.
אהבתי שם גם מאד מאד את החיבור היפהפה לרטרו קולנועי וטלויזיוני אמריקאי.
זו דעתי.
הוא לא יהודי.
זה ניומן!
אתה מוזמן לראות את בחירת הקהל (הלא מעודכנת).
סרטים ארוכים:
כתבה מספר 2457
סרטים קצרים:
כתבה מספר 3374
אתה מוזמן לראות את בחירת הקהל (הלא מעודכנת).
כן… אבל אני רוצה לשלב גם את רטטוי ומכוניות, אז… לא מספיק מעודכן
אגב הדירה הפאריזאית
כשהם הגיעו אליה בפעם הראשונה לא יכולתי שלא להישפך מצחוק – כל דירות הסטודנטים הפאריזאיות שהייתי בהן נראו בדיוק כך. צרות, מחניקות, עם אילוצי אחסון מוזרים, עם האמבטיה בתוך הסלון והמקרר ליד האסלה. אני לא יודע כמה זמן בראד בירד וצוותו בילו בעבודת תחקיר, אבל האינסטינקט שלי אומר שזה נע איפשהו בין המון להמון-ת'לפים.
אני הגעתי למסקנה הזאת בעקבות הטיפוס של רמי מהביוב.
את ביובי פריז אני לא מכיר – למרות שיש לי תחושה שגם כאן הם דייקו – אבל שניה וחצי אחרי שהוא יצא החוצה *ידעתי* שהוא בפריז, מבלי שאפילו ניסיתי לחשוב על זה. הם לכדו את רוח העיר בצורה שהיא לא פחות ממדהימה.
אחלה סרט!
היי אני חדש באתר.לא ממש יודע מה סדר העדיפויות של האנשים פה.. אמני אישית חושב שהסדר הוא בערך ככה:
1. מכוניות
2. באג לייף
3. צעצועי סיפורים
4. מוצאים את נמו
5. מפלצות בע"מ
6. רטטוי
7. סופר על
אני אישית לא השתגעתי על סופר על. מכוניות היה אחד הטובים שראיתי =]
אם אנחנו כבר פה
8. באג לייף.
7. מכוניות.
6. מפלצות בע"מ.
5. משפחת סופר-על.
4. צעצוע של סיפור 2.
3. למצוא את נמו.
2. רטטוי.
1. צעצוע של סיפור.
מקומות 3-6 לא בטוחים לגמרי, ויכולים להשתנות אחרי כל צפייה. אני חייב להודות שאני לא ממש פנאטי של פיקסאר… הסרטים היחידים שאני יכול להגיד עליהם שהם באמת נהדרים הם 'צעצוע של סיפור' ו'רטטוי'. 'למצוא את נמו', 'צעצוע של סיפור 2', ו'משפחת סופר-על' הם סרטים מהנים ללא ספק. 'מפלצות בע"מ' קצת מתחתם, אבל עדיין סרט חביב.
היחידים הבאמת הבינוניים הם השניים האחרונים, 'מכוניות' המשעמם ו'באג לייף', שאף פעם לא הבנתי מדוע בכלל מתלהבים ממנו.
למה בכלל מתלהבים מבאג לייף
אני אישית מתלהבת מבאג לייף בגלל הסצנה של "תדמייני שזה זרע". אז אולי מוזר להתלהב מסרט רק בגלל סצנה אחת מעולה, אבל הסך הכל לא רע כל כך (במיוחד לא הפספוסים הקורעים בסוף).
אבל באמת מזמן לא ראיתי את הסרט, והזדמן לי לא מזמן לראות את אותה שיחה מרגשת באנגלית וזה פשוט לא היה זה, אז אולי זה סרט-תלוי-גיל, ואולי זה אחד מהסרטים יוצאי הדופן שנשמעים יותר טוב בעברית (כמו, אגב, השיר של אורסולה ב"בת הים הקטנה").
בכל אופן, זאת סיבת ההתלהבות.
זה לא היימליש או משהו בסגנון?
לדעתי זה היימליך, כמו השם המקורי בגרמנית.
אבל אולי אני טועה, לא הייתי שם על זה כסף.
סרט ממש טוב
סרט מדהים, בפעם הראשונה שהוא מגיע לפאריז ועולה על הבתים, ממש נדהמתי, זה היה כל כך יפה וחמוד.
ה''אני קיים בדימיון שלך'' אמור להיות בדיחה?
אפילו לא חשבתי על זה. בזמן הצפייה בעיקר חשבתי שזה די אמיץ להכניס לסרט ילדים רעיון (יחסית) מורכב כמו זה. כלומר, להכריח את הקהל להכיר בזה שגוסטו הוא למעשה לא דמות עם אישיות כלשהי, ושהוא לא מסוגל לתת לרמי מידע חדש או להפעיל שיקול דעת משלו. בשביל ילדים קטנים, זאת מחשבה די קשה לעיכול.
לא רק זה
שכבת הגיל שמרוב משחקים ב-GTA זה כבר לא נראה לה אלים מספיק?
ענק הברזל סרט אדיר!
לא מוערך מספיק לפי דעתי
מסכים בהחלט, אך נאמר כבר בביקורת.
ניו יורק, שנת 2000
אני הולך ברחוב, מסתכל למעלה בהתפעלות, ונתקל בתור. למה כולם עומדים כאן? מסתבר שיש סדרת הרצאות קולנוע ליד הלינקולן סנטר ולך תדע, אולי יישארו כרטיסים. בין המרצים גם מישהו בכיר מפיקסאר. לפני 7 שנים לא טרחתי להתעדכן בבכירי החברה וכך נעלם המידע לנצח.
מהרצאת הבכיר אני זוכר שלושה דברים: את הפספוסים שנשארו ב"צעצוע של סיפור 2", איך עושים בפיקסאר אודישנים למדובבים שלהם ומה חשב הבכיר על "ענק הברזל".
זה היה כחודש אחרי שראיתי בפעם הראשונה את "ענק הברזל" והוקסמתי לגמרי, ולכן כאשר מישהי בקהל שאלה את הבכיר "מה דעתך על ענק הברזל?" זקפתי את אוזניי. לא הייתי היחיד ששמח על השאלה. הבכיר פנה אל הקהל והפציר בהם לראות את הסרט. הוא תקף את וורנר על הדרך שבה הם הפיצו אותו ושבגללה לטענתו הוא נכשל, ואז הוא סיפק לנו סקופ (אם רק הייתי מכיר את עין הדג באותה תקופה) – פיקסאר כל כך אהבו את "ענק הברזל" שהם החתימו את היוצרים העיקריים שלו אצלם ובראשם את בירד.
אז נכון שלא כל כך התלהבתי מ"רטטוי", אבל העולם שבירד ברא הוא כל כך עשיר ומלא, והרעיון הכללי הלא מאד משכנע מצליח לסחוב בזכות יכולת הסיפור יוצאת הדופן שלו, כך שאני בהחלט רואה את עצמי כחלק מעדת המעריצים השוטים. מזל שהוא לא מכין סנדויצים.
סרט מקסים
קודם כל, היתה לו נקודת פתיחה מצויינת. הוא שילב שני ז'אנרים שאני אוהב: תלתמימד וסרטי אוכל.
וחוץ מזה, סרט של פיקסאר.. חלק גדול מהסרט ישבתי מהופנט. זה היה פשוט תענוג לראות אותו. נהניתי כמו שנהניתי במשפחת סופר-על, ואולי אפילו יותר.
סיפור האהבה בין לינגוויני וקולט היה בסדר גמור, ולא הפריע לי בשום צורה. אם כי עכשיו שאני חושב על זה, קצת מוזר שלא היו עכברושיות בכלל, נכון?
וסתם הערה: אני לא מבין מה ההתלהבות מענק הברזל. הוא סרט חביב, אבל לא משתווה בשום צורה לתחכום, לחדשנות ולשנינות שיש בשני הסרטים האחרים של מר בירד. (ואגב, לפי ויקיפדיה, רטטוי בכלל נוצר ע'י במאי אחר, שהוחלף באמצע העבודה)
רמיזה לסאבטקסט הזה נמצאת גם בכך
שבפעם הראשונה בה אנו רואים את גוסטו מדבר עם רמי, הוא מונפש באנימציה קלאסית דו מימדית.
אם כי בשביל ללכת עם האנלוגיה עד הסוף, צריך לשנות את המוטו של גוסטו ל"כל אחד יכול לבשל, חוץ מיהודים".
ונשים.
http://www.boingboing.net/2007/06/26/disney_rejection_let.html
זה מתחבר מצויין למחשבה שהיתה לי
הכוכב הראשון והגדול ביותר של של דיסני היה מיקי מאוס. דיסני היו מזוהים תמיד עם דמות העכבר, שמהווה מעין לוגו בלתי-רשמי שלהם. והנה, בסרט הראשון של פיקסאר אחרי רכישתם ע"י דיסני, מככב עכברוש. סוג של סגירת מעגל.
בעצם, זה אפילו יותר טוב מזה
א. רמי הוא אנימטור. הדרך שהוא מנפיש את לינגוויני לא השאירה אצלי הרבה מקום לספקות בעניין הזה.
ב. רמי=פיקסאר=עכברוש. אם רטטוי אמור להיות סרט אודות פיקסאר, זה רק הגיוני שהדמות שתיבחר לייצג את פיקסאר היא וריאציה על הדמות שיצגה את דיסני.
ג. מוצר הדגל של רמי הוא רטטוי: מנה כפרית, הדבר האחרון שהיית מצפה ממוצר דגל, עם צליל לא נעים שמזכיר עכברוש. ללא ספק סיוט שיווקי.
מוצר הדגל של פיקסאר הוא רטטוי: סרט על עכברושים בפאריז, עם שם שאי אפשר לבטא, שלא ממש פונה לילדים – סיוט שיווקי מהמדרגה הראשונה.
חוששני
שהסצינה בה מדבר רמי עם גוסטו לראשונה (כשגוסטו מדבר עמו מעל דפי הספר, במנהרות הביוב), גוסטו עשוי באנימציה ממוחשבת עם טקסטורה של דו מימד (כלומר אנימציה תלת מימדית מוקפת קווים וצבועה בשטחי צבע אחידים, שתיראה כמו דו מימד).
מישהו יכול לאשר את חשדי? אולי גרגמל טוב הלב?
לכך הייתה הכוונה
בעולם בו אפילו את "סאות' פארק" עושים עם תוכנת תלת מימד, זה משנה משהו?
לא כתבתי שזה משנה
פשוט שאלתי אם זה כך (תלת עם טקסטורה של דו) או שזו אנימציה קלאסית.
כן, זה אכן נראה כמו TOON-SHADE
וחבל שכך. לטכניקה הזו יש את כל החסרונות של אנימציה תלת-מימדית ואף אחד מהיתרונות של אנימציה דו-מימדית (או להפך). התוצאה נראית תמיד חסרת חיים ונוקשה.
אגב, האנימציה המצויינת ברול-הסיום של הסרט היא ללא ספק אנימציה קלאסית, מצויירת – ונפלאה!
סחטיין עליך, גרגמל
גם אני מסכים עם מה שאתה כותב, וגם התשובה שלך מפורטת, דרך ממשית ללמוד מהאינטרנט.
לדעתי כוונתך ל Cell-Shading
זה אותו דבר
ואם כבר: CEL, לא CELL.
זה אותו דבר
באמת? מעולם לא שמעתי את השם הזה. אני מכיר הרזה משחקים וסרטונים ב CEL-SHADING.
-האשף הדגול
תמיד אפשר לבדוק בוויקיפדיה...
http://en.wikipedia.org/wiki/Cel-shaded_animation
ואם מדברים על משחקי מחשב, הנה מה שיש ל-NVIDIA לומר בנושא:
http://developer.nvidia.com/object/toon_shading_geforce256.html
אני מכיר את זה מהצד של ATI
לכן גם אייתתי Cell Shading
משעשע כמה שמות משווקים שונים נותנים לאותו הדבר.
http://zerodeux.net/projects/cellshading/
ויש להם גם SHADER כזה ב CATALYST
-האשף הדגול
וואלה, פרשנות משעשעת
לינגוויני אולי מנכ"ל פיקסאר או משהו (סליחה על הבורות, אבל אין לי מושג מי זה). מין מנהל או מפיק שאין לו הבנה בתחום הטכני או כשרון, והוא לא מתיימר להכתיב לאומנים מה לעשות אלא רק נותן להם את הכלים.
-האשף הדגול
סטיב ג'ובס
סטיב ג'ובס
חשבתי שהוא חזר לאפל. אם כן אולי זה מתאים כי הוא לא אומן למיטב ידיעתי.
-האשף הדגול
התאמת גיל
1. מישהו יודע מה רמת הדיבוב לעברית?
2. מישהו (אדם, אני מסתכל עליך) יודע אם הסרט מתאים לילדים בני 5 בערך?
בעניין הדיבוב, אני לא יודע
(אם כי הטריילר בעברית נראה לא רע). בעניין ההתאמה לגיל – אין בסרט שום דבר מפחיד או מטריד, אבל הוא די ארוך יחסית לסרטי ילדים, וכפי שאדם ציין, העלילה עלולה להיות מורכבת מדי עבור ילדים קטנים.
אתה מדבר על הטיזר הותיק?
כי אם אני לא טועה המדובבים הוחלפו לאחר הטיזר, שדובב כבר לפני שנה.
בטיזר, אם אני לא טועה, מישהו אחר מדבב את רמי ולא גורי אלפי.
לא, על הטריילר החדש יותר שהוקרן לאחרונה.
אגב, דבר מוזר בקשר לטיזר הזה: בטיזר, רמי קורא לעכברוש החום השמנמן "אבא". בסרט, אותו עכברוש הוא אח שלו, ואבא שלו נראה אחרת לגמרי. זה לא כל כך מפתיע שהדמויות עברו שינויים, זה קורה לעתים קרובות בסרטי אנימציה, אבל הטיזר הזה יצא רק לפני שנה, בצמוד ל'מכוניות'. יכול להיות ש-12 חודשים לפני שהסרט יצא, בפיקסאר עדיין לא היו סגורים על התסריט?
לא ככה אני זוכר את זה.
כי לי זכור שהאבא נשמע בעיקר מחוץ לתמונה, ושיש לו קול שונה בבירור מזה של האחר, שאותו רואים אוכל את הדבר-הלא-מזוהה. רמי אמנם צועק "תעזוב את זה, אבא!" כשאחיו נמצא יחד איתו בפריים, אבל הוא צועק את זה אל מישהו שנמצא מחוץ לפריים.
מצד שני, לא ראיתי את זה מזמן. יש לינק?
או. אתה כנראה צודק.
http://www.apple.com/trailers/disney/ratatouille/teaserQTlarge.html
משום מה עד עכשיו חשבתי שהעכברוש השני – "אבא" – גורם איכשהו לקול שלו איכשהו להגיע מתוך הצינור. למרות שזה לא הגיוני. אר, אולי לא הייתי צריך לספר את זה.
לא המקרה היחיד.
בטריילר ל"חיים בזרם" שפורסם שנה פלוס-מינוס לפני יציאתו היו לרודי העכברוש שני משרתים אישיים צמודים. איה הם?, שאלתי את עצמי במבוכה כשהלכתי לראות את הסרט עם אחי הקטן בן ה7. ואז הוא שאל אותי אותי דבר, רק שהוא אמר איפה ולא איה. [אבל הוא כבר אומר כפי במקום כמו, אז הוא בכיוון הנכון.]
לא ראיתי את הגרסה העברית,
אבל היא אמורה להיות מעולה, כי במאי הדיבוב הוא שרון כהן, ופרוייקטים שלו הם תמיד יצירות מופת.
אני לא יכול לומר אם הסרט מתאים לילדים קטנים, כי אנימציה מממוחשבת, דבר חדש יחסית, אני לא מצליח לדמיין את עצמי רואה כילד.
אדם, מסתכלים עליך.
התאמת גיל
הדיבוב טוב מאד, אבל…
בספק אם הסרט מתאים לבני 5. בני בן ה-6 לא הפסיק לבקש פרשנות לאורך הסרט (ולאחריו) ואני די בטוח שהוא עדיין לא מבין חלקים ניכרים מהסרט.
למעשה הייתי אומר, שמבין סרטי פיקסאר זה הכי לא סרט ילדים שלהם. הוא כולל מעט, יחסית, קטעים קומיים והעלילה כוללת לא מעט פרטים שיקשו על ילדים קטנים להבין את מה שקורה.
קשה לי לומר,
זה מאוד תלוי בילד. לפי דעתי הוא קצת יותר מתאים לילדים מ'משפחת סופר על', כי גם סיפור העלילה המרכזי שלו (להאמין בעצמך ולהיות יצירתי) יכול לעבוד על ילדים. מצד שני, הוא טיפה ארוך ומורכב מדי.
לקחת את הסרט הביתה ב-DVD נראה לי הימור בטוח, אבל הרבה פחות ברור לי שילדים יחזיקו מעמד בקולנוע מבלי לרצות לצאת באמצע.
אישית, עם בן ה-4 שלי, אני מתכוון ללכת מתישהו בקיץ – מתוך ידיעה שיכול להיות שרק נספיק לדגום את איכות הפופקורן והדיבוב לפני שהוא ישבר.
כתבה יפה, אבל
בראד בירד לא היה אלמוני כשביים את ענק הברזל. כבר קודם לכן הוא פרש מאולפני דיסני וביים את פרק הפיילוט לסדרה " כלב המשפחה" ושני פרקים למשפחת סימפסון. זה לא נשמע כמו רזומה גדול, אבל כבר באותה תקופה קראתי עליו בעיתונות הקונבנציונלית (כלומר לא בכתבי עת לאנימציה) כעל כישרון עולה, עוד לפני ענק הברזל.
עם כל הכבוד לבירד...
(ויש כבוד, והרבה) הוא לא הבמאי היחידי של הסרט זה. הוא הוצלח לתפקיד הבמאי ב2005, אחרי שהבמאי המקורי של הסרט, יאן פינקבה, פרש (או הופרש) מבימויו.
מהמעט שקראתי על ההפקה של הסרט דווקא חלק מהדברים שהוספו על ידי בירד נראים כמו נקודות תורפה בסרט (אמצעי השליטה של רמי בלינגוויני, רוחו של גוסטו).
אבל זה רק ניטפוק – הסרט הזה באמת נפלא :)
אם זה נכון אז זה מחריד,
כי זה מנטרל מרלוונטיות את הדברים שאני חושב על בירד ומת עליו בגללם.
אגב, אני לא יודע מה זה אומר (אולי פינקבה היה עוזר של בירד), אבל בכותרות הסיום כתוב במפורש: "קו-דירקטור: יאן פינקבה".
אם זה נכון אז זה מחריד,
פינקבה לא היה עוזר במאי. הוא ביים את הסרט (וכתב את התסריט המקורי) מתחילת ההפקה (2000) ועד שהוחלט להחליפו בבירד (2005). לא ברור, לפי מה שפורסם, למה הוא הוחלף – אבל כנראה שהסרט לא עבד כל כך טוב מבחינת התסריט (ולכן שוכתב ע"י בירד). דרך אגב, הוא הוחלף אחרי שדיסני קנו את פיקסאר.
אני לא חושב שזה מחריד – זה לא משנה את העובדה שהסרט, בסופו של דבר – טוב מאוד (מהטובים של פיקסאר) – למרות שמי שיש לו ראיה חדה לפרטים יזהה חריקות שאופייניות לפרוייקטים שמעברים בעלות בשלב מאוחר של ההפקה.
אה כן, יאן פינקבה היה הבמאי של המשחק של ג'רי.
פיקסאר לא נקנו ע''י דיסני ב-2006?
מי יכול להשיב? אולי דג אדום?
תודה.
פיקסאר ניקנו על ידי דיסני ב-2006.
כתבה מספר 3115
אבל התוצאה בפועל, לפחות עד עכשיו, נראית יותר כאילו דיסני נרכשה על ידי פיקסאר. אנשי פיקסאר עכשיו מנהלים את כל מה שקשור לאנימציה בדיסני, בעוד הם ממשיכים להפיק את הסרטים של עצמם בלי הפרעה. בינתיים נראה כאילו כולם הרוויחו מזה: סרט האנימציה הראשון של דיסני מאז המיזוג היה 'פגוש את הרובינסונים', שהיה מוצלח הרבה יותר מכל מה שהם הוציאו מזה שנים רבות, מחלקת האנימציה המסורתית שלהם הוחזרה מהמתים, וגם הסרטים הבאים שלהם נשמעים מבטיחים למדי. פיקסאר, בינתיים, הוציאו השנה את 'רטטוי' ובשנה הבאה את 'וול-E', שניהם סרטים רחוקים מהנוסחתיות האופיינית לדיסני של לפני המיזוג.
אשכרה
זה הדיל: "קחו X מיליארד דולר ובתמורה תישארו במצבכם המצוין אבל גם תנהלו אותנו". איזה אולפן השתלט כאן על איזה אולפן?
זה קרה גם בפארמונט/דרימוורקס
במסגרת ההסכם של דרימוורקס בעקבות מכירתה לפארמונט, אנשי פארמונט היו צריכים לדאוג לכך שאנשי דרימוורקס לא יפוטרו אז מה שקרה בפועל זה שאנשים מפארמונט פוטרו/הוחלפו/הועברו בתפקיד ואת תפקידיהם איישו אנשי דרימוורקס. ובכלל מאז הרכישה כל הלהיטים של פארמונט הם של דרימוורקס כאשר פארמונט לוקחת את כל הקרדיט. מה שהרגיז את ספילברג/קצנברג/גפן ומה שמוביל לדיבורים שעם תום החוזה שלהם מול פארמונט הם ייפרשו וייקחו איתם את שם המותג דרימוורקס.
http://www.businessweek.com/bwdaily/dnflash/content/jul2007/db20070719_311987.htm
בעיני ''רטטוי'' קרוב למושלמות.
הוא משעשע, חכם, ויש לו גם מה לומר, וזה עוד לפני שהזכרנו את האנימציה המרהיבה – ברירת מחדל כשמדובר בפיקסאר, ובכל זאת.
"רטטוי" ממצב את בראד בירד כאחד האנשים המעניינים ביותר בקולנוע העולמי. לא בתחום סרטי האנימציה, אלא בקולנוע בכלל. לו הדבר תלוי בי הייתי מעניק מועמדות לאוסקר לסרט בקטגורית הסרט הטוב ביותר של השנה.
"רטטוי" הוא סרט נועז, אולי אפילו חתרני. במסווה של סרט אנימציה מרהיב לכל המשפחה הוא מצרף נושאים שהס מלהזכירם ביחד: אוכל, עכברושים (שנראים כמו עכברושים על כל המשמעויות הנלוות), צרפתים (ובאמריקה של היום זה לא מובן מאליו כלל וכלל) וגם הערות על העוינות שבני האדם רוחשים לכל מה שלא מוכר להם (סצינת חלון הראווה לרעל עכברים ממחישה זו יותר מכל) והאנלוגיה למצב הפוליטי באמריקה די שקופה.
"רטטוי", כמו כל סרטיו של בירד (טוב, כל השלושה) עוסק גם במעמדו של השונה בחברה, וגם אם הנושא עשוי להיראות שחוק במקצת הרי שבראד מצליח להעניק לו זוית מרעננת במיוחד. וכאשר כל הדברים הללו נאמרים במסגרת של סרט מבדר להפליא הרי שאני מוריד את הכובע בפני בירד וצוותו. במיוחד כאשר הם משווקים את הסרט דרך דסני, אחת החברות בעלות הקו היותר ימני שקיים כיום בארה"ב.
יופי של סרט למבוגרים. אולי גם ילדים יהנו ממנו.
בעיני ''רטטוי'' קרוב למושלמות. (כה''ב)
מסכים לחלוטין עם כל הנאמר בתגובה מעלי, ומצטרף לתשבוחות על רגעים נפלאים שכבר הזכירו (כמו הרוח של פריז, ואני חושב שמעולם מגדל אייפל לא נראה טוב כמו בפעם הראשונה, השניה והשלישית שהוא מוצג בסרט).
היו גם רגעים חלשים בסרט (כמו הסיפור עם קולט שנראה די מודבק וצפוי מדי), ולמעשה רוב הקונפליקטים לא נמשכו מספיק זמן כדי שבאמת נחשוש לגורל הדמויות, אבל כל המסרים הועברו בצורה נפלאה ובצבעוניות מעוררת התפעלות. מאז ומתמיד הקסם הגדול ביותר של דיסני היה לגרום לך לשכוח שמדובר באנימציה ולהאמין בבלתי אפשרי, וכבר המון זמן שלא היה סרט שעשה זאת בכזו חינניות מרעננת.
הכל בסרט הזה היה נפלא. הדמויות המגוונות והאמינות (אלו שזכו ליותר מ5 משפטים בכל אופן), העיצוב וההקפדה לפרטים, התסריט הכל כך לא קלישאתי (מלבד כאמור רגעים ספורים), האנימציה המשועשעת מעצמה, ואח, האווירה! לראשונה מזה תקופה ארוכה הרגשתי שוב כמו ילד שצופה בסרט מצוייר ומתאהב בו כל פעם מחדש. ודווקא בגלל שהרעים לא כל כך רעים, והגורל רחוק מלהיות שחור או לבן ולא תלוי על חוט השערה של החלטת אחת הדמויות, נותר לסרט מספיק זמן להישיר מבט מול העיניים, לחלחל לתודעה ולמצוא מקום בלב.
ואני חושבת ,
שרטטוי צריך להיות המלך של הקיץ. מה הדבר המטופש הזה עם שרק השלישי!?
ורק אני לא נפלתי.
רטטוי הוא סרט אנימציה סביר. יצירת מופת? סרט שמתעלה על משפחת סופר על? אולי על מכוניות, וגם זה בקושי רב.
הודעה מנומקת יותר אני אשמח לתת אחרי העבודה, אבל בשתי שורות – הסרט מתחלק לשני חצאים, כאשר החצי הראשון טוב עלילתית אך הדמויות משעממות, והחצי השני בדיוק להיפך.
הדבר היחידי שהצליח להחזיק אותי בעניין היה אגו, ורק מהמימד הזה הסרט מצליח לצאת בצורה מצויינת; רטטוי עוסק בביקורת בעולם של אומנות, בטקסט ברמת אומנות הבישול, בסאבטקסט – אומנות הקולנוע. הדיון בעניין בסרט היה מחכים ומעניין, אבל פרט לזה, הסרט לא באמת קנה אותי.
הסברים מאוחר יותר.
נ.ב – חוצן במבחן היה מעולה. סרטון חובה לקון הבא, מבחינתי. אולי בקון הבא אפשר יהיה להקרין את כל הסירטונים הקצרים של פיקסאר, הם משתבחים מסרט לסרט.
מש''א
הסרט סביר עד חביב ותו לא.
לא שאגיד שסבלתי, כלל וכלל לא, אבל אין פה שום מהפכה מבחינת עלילה / אנימציה / מסר ובכלל.
סרט כיפי שאני יכול לחשוב על כמה וכמה וכמה סרטים טובים יותר ממנו (מכוניות לא אחד מהם…)
בקיצור, ממש לא יצירת מופת מבחינתי, ואפילו לא סרט מאסט.
לדעתי זה הכי טוב של פיקסאר
דמויות מורכבות וכובשות, הומור נפלא, רגעים פואטיים ואך לא רגע משעמם אחד. סרט שהחזיר אותי לילדות לזמן קצר.
יצאתי עם חיוך גדול על הפנים
אזהרה: יש להזמין מקום במסעדת יוקרה לפני הכניסה לסרט. אתם תרצו לאכול אחריו.
גם רטטוי וגם LIFTED הקצר שבא לפניו מוכיחים שוב שפיקסאר, מה שלא תגידו עליהם, הם אלופי העולם בתזמון קומי באנימציה. כל תנועה קופצנית של לינגוויני, כל הבעה של סקינר, כל תזוזה של הבחור הישן מהסרט הקצר או הבעה של החייזר שמנסה לחטוף אותו סחטו צחוקים רמים בקולנוע. אולי האמנות הזו של הנפשה סופר-מדויקת לא ממש נחשבת כמו כתיבת תסריט אבל הסרט הזה פשוט היה מופת של בימוי ואנימציה שאין סיכוי שתראו בסרטים של דרימוורקס.
פיקסאר פיצחו את הקוד למוח שלי
זה התחיל עם "מפלצות בע"מ". ברגע שראיתי את מייקי, בפרסומת בטלוויזיה ("לא תאמינו למראה עין!"), לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים. פשוט הייתי *חייבת* בובה שלו או שומר מסך שלו או משהו! לבהות בו כל היום. השגתי דסקטופ שלו ומידי פעם הייתי מקטינה את כל החלונות ופשוט בוהה בו, בצורה שלו עם העין האחת הזו. התאהבתי. לא יודעת להגדיר מה היה הסיפור שלי איתו. פשוט משהו בסידור של הפרצוף שלו תפס אותי.
תבינו, הייתי בת 24 אאל"ט. לא ילדה בת 3 שרואה את דורה בטלוויזיה וצורחת דורה! וחייבים לקנות לה את הקלמר והעפרונות והמדבקות והתיק… אבל ככה זה הרגיש!
ולפני כמה זמן נסעתי לתומי ברחוב וראיתי את החולדה הזו. עם השם של הסרט – רטטוי.
ומייד ידעתי שהם עשו את זה עוד פעם. אני פשוט רואה את החולדה הזו וזה עובד לי איפה שהוא על המוח, ואני פשוט חייבת לראות את הסרט. אני יודעת שהוא לא יוכל לעמוד בציפיות האלה, ובכל זאת.
מתה לדעת איך הם עושים את זה.
מש''א, לפחות במקרה של רטטוי
לפני חודש ראיתי בקולנוע פוסטר שבו נראה רמי רוקד עם גזר ומיד ידעתי שזה הדסקטופ הבא שלי. לא כ"כ מובן מאליו כשזוכרים שמדובר בעכברוש.
לצערי, עדיין לא הצלחתי למצוא את התמונה האמורה, שלא נדבר על דסקטופ, אבל אני לא מתכוננת לוותר.
אגב, אם מישהו ראה את הגזר או יודע איפה יש אני אשמח מאוד לקבל טיפ.
מממ?
רוב טודות לך!
האין זה פוסטר מקסים?
לחלוטין :-)
ועכשיו גם ההסבר הארוך והמנומק.
רטטוי הוא רק סרט סביר ממגוון של סיבות. הראשונה בהן היא, שהוא סרט של פיקסאר, ומפיקסאר אני בהחלט מצפה יותר מסתם סרט רגיל, חצי אפוי. הוא סרט סביר בגלל שבמחציתו הראשונה הוא נכשל [בעיני] בליצור הזדהות או איזושהי רמת עניין עם הדמויות – אולי זו אני, שלא מתחברת לעכברושים. רמי היה חמוד מאוד, היה משעשע, באמת. אבל אילו עוד תכונות אופי יש לו, מלבד היותו אנין טעם ושף מעולה? כנ"ל על לינגווני. כן, בהתחלה הוא מאוד חמוד ומעורר סימפטיה, עם כל הגמלוניות המייאשת והחוסר מוצלחות התהומי שלו. אבל אחרי חצי שעה של סרט, השטיק הזה ממצה את עצמו, ולינגוויני הוא בסך הכל עוד דמות פושרת בשורה של דמויות שלא מספקות את הסחורה- ביניהם גם השפית [שכחתי את שמה] וסקינר. הדמות היחידה שעוררה איזשהו עניין ורצון לשמוע עליה עוד הייתה אגו, ומסיבה שמאוחר יותר אפרט. כל זאת, אגב, למרות עלילה מצוינת.
בחצי השני של הסרט העניין מתהפך. הדמויות נעשות מעניינות יותר, העלילה לא. הכל רץ מהר מדי, הכל מתהפך מהר מדי, לכל דבר נמצא פיתרון ואין שום מהלך עלילתי מפתיע או מרגש. כשאני אומרת את זה זה נכון רק עד הסוף, שהוא סוף מעולה; מצחיק, מרגש, מפתיע וטוב כמו שסוף אמור להיות.
גם הצרפתיות של הסרט מוטלת, מבחינתי, בספק. הו, בצרפת יש מסעדות גורמה. אז מה? מסעדות גורמה יש גם בתל אביב. מה אמור לשכנע אותי בנחיצות מיקום העלילה בפריז דווקא, ולא בניו יורק? אז כן, הזאתי צרפתיה וכולם מדברים במבטא וכל זה. אז מה? קו יצור של בוריטוס קפואים הוא לא פשע במטבחי העילית של ניו יורק?
המימד היחידי בו הסרט קנה אותי היה מימד הפרשנות, ובמובן הזה באמת רואים שזהו סרט של בירד, היוצר של משפחת סופר על המופתי. רטטוי מדבר בעיקר על מושג הביקורת; ברמת הטקסט – ביקורת באומנות האוכל, בסאבטקסט – ביקורת בעולם הקולנוע. מה שהוא אומר תקף לא רק לגבי "מבקרים" – אנשים שזו העבודה שלהם, אלא לגבי כל אדם המציב עצמו מעל אדם [או עכברוש] אחר ומעביר עליו ביקורת. אג, דמות מצויינת, מעניינת ומצחיקה המיוחד, הוא המייצג המושלם של הביקורת הנפוחה מעצמה, מלאת החשיבות העצמית והמלוקקת [שניצקליין צרפתי של עולם המסעדות] ובדבריו בסיום
כן, מעכשיו
הוא מדבר ביחוד על זה; ישנן אפילו יצירות זבל ששוות יותר מהביקורות שנכתבות עליהן. זה מפתיע מעט כשזה מגיע מיוצר מוערך כמו בירד, שאין לו באמת למה לנגח את הביקורת, אבל זה עדיין שם. בירד אומר שלביקורת אין ערך ממשי בעולם האמיתי, לא ביקורת שמעבירים אנשים על יכולות הבישול של עכברושים, לדוגמא, ביקורת שזהה ברמה הרעיונית לביקורת "אתה לא יודע לבשל" או "אתה לא יודע לעשות סרטים" וגם לא ביקורת מקצועית כביכול של מבקר מסעדות או קולנוע.
רטטוי הוא קצת כמו טיסה – אתה יושב בכיסא שלך, כל כולך מתלהב ודרוך מרוב ציפיה, מקווה שהדבר כבר יתחיל, ואתה מחכה, מחכה, מחכה, וכשהטיסה/סרט כבר מתחילים אתה מגלה שמדובר במשהו ארוך מדי ומשעמם למדי. אז כן, ברטטוי יש אנימציה מעולה. אז מה? אנימציה מעולה הייתה גם בשרק 3. ויש בו פסקול מן המשובחים שיצא לי לשמוע [כולי תקווה שהוא יהיה מועמד לאוסקר, הפסקול הזה. הוא ראוי] אבל רטטוי, בשורה התחתונה, לפחות עבורי, הוא סרט מאכזב, שאולי ממצה את הפוטנציאל שלו מבחינת המסר והרעיון, אבל בתחום הבשר, הסרט עצמו, לוקה מאוד בחסר.
ואו, רגע, החזיקי את סוסייך.
זאת הסצנה הכי גרועה בסרט! את לא ממש יכולה להביא אותה כדוגמא. לי קשה לחשוב על אפילו סצנה אחת נוספת בסרט בה זעתי באי-נוחות.
הנה מה שADD עושה לכל מי שהתעניין!
הכותרת והשורה הראשונה לא קשורים בגרוש להודעה עצמה. קיצר, גוסטו, הוא הוויס אובר. זה רעיון די נחמד, מזכיר בקצת את מועדון קרב.
הנה מה שADD עושה לכל מי שהתעניין!
אבל יש וויס אובר אמיתי לסרט, והוא באמת די נוראי ולא צריך להיות שם, כשממש חושבים על זה.
הנה מה שADD עושה לכל מי שהתעניין!
אבל אין וויס אובר של רמי. יש וויס אובר שהוא המספר. זה לא כל כך נורא.
הנה מה שADD עושה לכל מי שהתעניין!
וואלה? זכרוני תעתע בי. אבל עדיין זה לא וויס אובר. אם היה וויסאובר של: "וואי, היה ממש מגעיל חיות עם כל העכברושים האלו!", אז זה היה מגעיל, אבל זה לא היה ככה.
הנה מה שADD עושה לכל מי שהתעניין!
וויס אובר זה כשיש קול שנשמע על המסך שלא בוקע מאחת הדמויות המעתרות אותו ( או נמצאות בחשכה או מעבר לפינה).
האנימציה ב'שרק 3' לא משתווה ל'רטטוי'.
ואני אזכיר רק את הסצינה הזו: רמי נסחף במי הביוב הגועשים, המים המתערבלים מטיחים אותו מטה – כמעט מטביעים אותו – והוא, מבוהל, מנסה לשרוד את הרטיבות השוצפת, האלימה הזו.
לא יודעת, הייתה אנימציה מוצלחת מאוד.
אבל כזו הייתה גם בשרק – לראיה, נפנופי השיער המדהימים של מקסים, והפרווה של חתול, שכמעט אפשר היה לגעת בה.
אחרי הצפיה רד העיר
שנראה שפיקסאר הכניסו את סצינת המים בביוב כדי להראות ל'חיים בזרם' איך צריך לעשות את זה.
בדיוק
מעולם לא היה סרט אנימציה ממוחשבת שלא היה בו הרגע שתהיתי לעצמי מתי כבר יעשו סרט אנימציה ממוחשבת שלא יגרום לי לחשוב שהייתי נהנה ממנו יותר אם היה מצוייר בצורה קלאסית. מעולם, עד רטטוי. ברטטוי לא רק שלא היה ולו רגע אחד שנעצבתי על כשלי הטכנולוגיה, אלא אף מצאתי עצמי לא אחת משתאה מהאותנטיות גם בסצינות של אקסקפיזם טהור. דווקא בני האדם נראו מצועצעים לחלוטין (בהתאם לדמותם), וגם זה נעשה בצורה כל כך מבריקה (שממש גובלת בחתרנות).
.
.
.
.
.
.
.
.
.
אהבתי במיוחד את הקטע שבו רמי מדבר עם אחיו באנגלית והזקנה שומעת אותו מצייץ, כי מבחינתה זה עכברית. אבל רמי יודע לקרוא ומבין אנגלית מצויין גם כשמדברים אליו, וגם עם גוסטו הוא מדבר באנגלית, ואילו בני האדם מתקשים להבין, ומבינים אותו רק דרך מעשיו. אלמלא רמי היה הופך לשף, בני האדם היו מפספסים קשר עם גאון אמיתי גם בקנה מידה אנושי (איגו אומר בביקורתו שהוא השף הטוב בצרפת, מי יודע לאן היה מגיע אם היה בוחר להיות מדען טילים), שלא לדבר על זה שעכברושים לא חיים מעבר ל5 שנים ורמי בן פחות משנתיים.
הו, בתל-אביב יש מסעדות גורמה נהדרות.
שמגישות את מיטב מאכלי המטבח הצרפתי.
ו? הן עדיין מסעדות גורמה, ועדיין בתל אביב.
זה לא סותר את מה שאני אמרתי.
אגב, גם זה לא מדויק במאת האחוזים. בשנים האחרונות יש בארץ מגמה של בישול "ישראלי" יותר, עם חומרי גלם טריים מישראל ושילוב של טעמים "ישראליים". כמובן שלמטבח הצרפתי יש עדיין חלק גדול במסעדות הגורמה בכל העולם, אבל ישנה מגמה של בישול אתני שגם הולכת ומתרחבת.
את באמת לא רואה מה ה-''ו...'' פה?
את טוענת שפריז יכלה להיות כל עיר אחרת בכדוה"א מבחינת הסיפור. וזה, בפשטות, לא נכון. הסרט עוסק במזון גורמה*, ומזון גורמה הוא חלק אדיר ומהותי מהתרבות והמסורת הצרפתית, באופן שלא ניתן אפילו להשוות לאף אחת מהארצות שהזכרת. את מכירה איזה שף ישראלי אגדי שפרצופו על קופסת מזון קפוא מספיקה כדי לגרום לקהל לצרוך אותו? הקולינריה הצרפתית היא גם בעלת השפעה עצומה על התרבות הקולינרית בכלל בעולם המערבי. אם הסרט היה מתרחש בישראל, טורקמיניסטן או מאדים, הוא פשוט היה עובד פחות טוב.
חוץ מזה, כמובן שיש אוכל טעים בכל העולם. אבל הסרט לא עוסק רק ביצירה. הוא עוסק גם בקשר שלה ליוקרה. יוקרתו של המטבח הצרפתי, למרות כל הרפורמות העולמיות של השנים האחרונות, היא עדיין משהו שקשה למצוא לו מתחרה בתחום. רק בעשורים האחרונים עיתונים רציניים ומכובדים באמת בכלל מבקרים אוכל אוריינטלי. יש סיכוי לא רע שאנטון אגו לא כתב מימיו על מתכונים שהגיעו מהניכר.
*שזאת מילה בצרפתית, אגב. יש ניחוש כלשהו לגבי למה אפילו אנחנו, בישראל, משתמשים בה?
אה, זה קל
אנחנו משתמשים במילה "גורמה" כדי להראות ידידותיות דיפלומטית לצרפתים, למרות שהם אנטישמים בני זונות
ועכשיו גם ההסבר הארוך והמנומק.
רמי חד מימדי? בפתיחת הסרט אנו למדים עליו:
1. שהוא יותר אינטליגנטי משאר סביבתו.
2. שהוא יותר רגיש ומוכשר משאר סביבתו.
3. שהוא מתוסכל מחוסר מימוש הפוטנציאל שלו. שיש לו שאיפות גדולות. שיש לו חלום.
4. שהוא אינדבידואל ומרדן בחברה מדכאת שמעודדת הליכה בתלם.
5. שהוא נאלץ לחיות בסוד ולהסתיר דברים אודותיו מהעכברושים היקרים לו ביותר.
אם אלו לא יוצרים הזדהות, אז מה כן?
בנוגע לפאריז – כשיש ללוקיישן של סרט נוכחות כל כך גדולה בעלילתו, הוא בהכרח הופך לדמות נוספת בסרט. דמות של ממש, כזו שמשפיעה על העלילה ואף מכוונת אותה.
אז כן, מסעדת גורמה היא מסעדת גורמה גם בניו יורק, גם בתל אביב וגם בפאריז. אבל פאריז היא עיר שתכונת ה"אופי" העיקרית שלה היא רומנטיות. לא שמעתי מישהו אומר על ניו יורק שהיא רומנטית (טוב, חוץ מוודי אלן, ולאור העדפותיו הרומנטיות נראה לי שאפשר לפטור אותו בתור סוטה ). גם לא על תל אביב. ומה לעשות, רומנטיקה (לא רק כזו שבינו לבינה) משחקת תפקיד מאוד חשוב בעלילה של "רטטוי". אם פספסת את זה – אולי באת לסרט במצב רוח לא נכון.
סרט מצוין לדעתי
נתחיל ממה שרטטוי הוא לא. רטטוי הוא לא סרט מצחיק. בניגוד חד לסרטי האנימציה שאני זוכר עוד מהימים שדיסני צייר את הסרטים שלו ביד, אין שם שום קטע שתכליתו לבדר את המבוגרים על ידי קריצות מתוחכמות לסרטים אחרים או אירועים עכשוויים, חוץ מקטע קטנטן (הבדיחות על סרטים צרפתיים דרך מה שרמי רואה בטלוויזיה). ובצורה מוזרה, למרות שאני המבוגר (נניח) שהדברים האלה אמורים לקרוץ לו, או לפחות לגרום לו להרגיש יותר מחוכם מעדת החד הספרתיים שגועים מצחוק מסביבו בכל פעם שמישהו מחליק על קליפת בננה, ממש לא הרגשתי בחסרונם. בדיוק להפך, זה גרם לי להרגיש שהסרט הוא <ההפך מיומרני. יש לזה מילה?> ולהכנס אליו הרבה יותר מבדרך כלל עם סרטי אנימציה, שמרחיקים ביד אחד (קיטש) ומקרבים ביד השניה (בדיחות שהילדודס לא יבינו). וזה לא שחסר קיטש ברטטוי. אבל זה קיטש במקום, שלא מפריע בכלל להנות מהסרט, ואני אומר את זה בתור עוד אחד מקהל האנשים שאם תיקחו להם את הציניות כל שיוותר להם זה לישון כ18 שעות ביממה ושאר הזמן לבהות בקיר בעצב.
כי רטטוי הוא פשוט סרט מצוין. האנימציה מדהימה, ולא מהבחינה הטכנית (שאינה לוקה, אבל בעיני אינה מהותית) אלא מהבחינה האומנותית. הדמויות (האנושיות. אני לא מבין בפסיכולוגיה של עכברושים) עוצבו בצורה מעולה, שמקצינה את המאפיינים האישיותיים שלהם בלי להיות מעיקה.
גם מבחינת הדמויות עצמן, רטטוי מצטיין. לכל אחת אופי מיוחד, גם אם חד מימדי (כפי שנאמר פה בצדק, אבל הי, זה סרט אנימציה, לא קישלובסקי) שיוצר מכלול מהנה שגורם לתסריט, שבמבט אובייקטיבי הוא פשטני וצפוי למדי, להיות סוחף.
הדבר האחרון שהופך את רטטוי לסרט נהדר הוא ההקפדה על הפרטים. בראש ובראשונה, פריז, שלמיטב ידיעתי הדלה, נראית באמת כמו שהיא נראית בסרט (או שמא להפך), מה שהופך את צילומי הנוף לבאמת מרהיבים. חוץ מזה, הפירוט (והדיוק) במבנה היררכיית המטבח ומרכיבי המתכונים, ואפילו מבנה המטבח עצמו, מוסיפים עוד איזה נופך שהופך את הסרט למושך גם לקהל יעד שלא מתמוגג מסלפסטיק (ולבושתי, אפילו מבין קטעי הסלפסטיק היו כאלה שהצחיקו גם אותי). וכפי שנאמר פה, גם הופך את אותו קהל יעד למאד רעב ביציאה מהקולנוע, ולא לדלי פופקורן עבש.
סה"כ, בקריאה חוזרת של הביקורת, נראה כאילו הייתי יכול לכתוב בדיוק את אותו הדבר עם כותרת "סרט מחורבן, לא להתקרב". אבל מה לעשות, למרות שהדמויות פלקטיות והתסריט צפוי ופשטני, נהניתי כמו שלא נהניתי מסרט אנימציה מאז <צריך אמוטיקון ל"הנה ההשוואה המתבקשת שכולם כבר עשו בפוסטים שלהם"> משפחת סופר-על <והנה האמוטיקון הסוגר שלו>.
'' זה סרט אנימציה, לא קישלובסקי''
להסביר עד כמה השורה הזו מקוממת ומכעיסה?
אולי אחר כך. כשאני אהיה פחות עצבני.
בינתיים אציין שמדהים אותי שמישהו יכול לצאת מסרט על עכברוש שמבשל גורמה, ועדיין לחשוב שסרטי אנימציה לא יכולים להיות מעמיקים. יש שם שורה שנאמרה פעם פעמיים, אולי פספסת: כל אחד יכול להיות טבח.
'' זה סרט אנימציה, לא קישלובסקי''
אתה מוזמן להסביר עד כמה השורה הזו מקוממת ומכעיסה, אבל אולי כדאי שלפני זה תשקול מה לדעתך משמעות הדיכוטומיה שאני יוצר, שמא תגלה שכל הקונוטציות השליליות מגיעות בדיוק ממערכת האמונות שלך לגבי משמעות המונח "סרט אנימציה", ולא מתוכן הכתוב.
קישלובסקי - סרטים עם משמעות עמוקה,
מחשבה רבה, הרהורים כבדים, קולנוע מצוין וכו', לעומת סרט אנימציה, שלא משקיע. כאמור, זה בסדר אם הדמויות חד ממדיות, כי הרי זה רק סרט אנימציה.
אני לא יודעת על מה דן התקומם, וגם לא בטוחה שזה בדיוק מה שניסית להגיד, אבל בדרך שכתבת את זה, כן, משתמע שאתה לא חושב שסרטי אנימציה יכולים להיות קולנוע עמוק, רציני או בעל מחשבה, ושלא צריך למדוד אותם באותם פרמטרים כמו סרטי קולנוע רגילים.
סרט הוא סרט
וזה בכלל לא משנה אם הוא מצולם או מונפש. נראה לי שהכנסת לםה את מערכת האמונות שלך ולא את זו של דן. מבחינתי אין הבדל בין קישלובסקי לבראד בירד. יותר מזה: סרטיו של בירד הם אפילו חתרניים ואמיצים יותר מאלה של קישלובסקי. בעוד שקישלובסקי, לפחות בתחילת דרכו, פעל במערכת דיקטטורית מוצהרת, בירד פועל במערכת לכאורה חופשית אבל בעלת המון מגבלות על חופש הדיבור. העובדה שהצליח להחדיר מסרים לא ממש מקובלים לכל סרטיו היא מעשה שראוי לכל שבח. העובדה שהוא עושה זאת במסגרת מיינסטרימית מוצהרת מעלה את ערכו אף יותר. העובדה שהוא עושה זאת תוך כדי שהוא מספר סיפור מוצלח ומשרטט דמויות רב שכבתיות הופכת אותו לאחד הבמאים החשובים ביותר שפועלים כיום בקולנוע העולמי. "רטטוי" הוא אחד מהסרטים החשובים יותר שיצאו השנה – סרט אנימציה או לא.
סרט הוא סרט
מש"א בכל מלה!
ועדיין, להכניס מסרים חתרניים בדיקטטורה
שבה אתה יכול לאבד את חירותך בקלות,
עדיין יותר משמעותי או קשה מלהכניס מסרים חתרניים בדמוקרטיה שבה אתה עשוי לאבד את העבודה שלך – או לזכות לתהילה בדיוק בגלל זה.
האומץ שנדרש מבמאי חתרני בדיקטטורה גדול הרבה יותר מהאומץ שנדרש מבמאי חתרני בהוליווד.
הפכתי והפכתי
ולא מצאתי הרבה דרכים לפרש את: "לכל אחת אופי מיוחד, גם אם חד מימדי (כפי שנאמר פה בצדק, אבל הי, זה סרט אנימציה, לא קישלובסקי)".
הפרשנות היחידה שמצאתי היא: רב מימדיות חפשו אצל קישלובסקי. בסרט אנימציה חד מימדיות זה בסדר, כי זה מדיום מוגבל שאין לצפות ממנו ליותר מידי.
מה שמעלה את השאלה מה היה קורה לו קישלובסקי היה מביים סרט אנימציה.
אם יש לך פרשנות אחרת לדבריך, אשמח לשמוע.
אם כך, הסבר
כפי שחסידה שוטה כתבה, אני לא מאמין שיש למדוד את כל הסרטים באותה צורה. לדוגמה, אם במהלך ולאחר הסרט "מת לחיות 4" אני לא אבין בכלל מה מהסרט היה מציאות ומה סתם הזיה, ובוודאי שלא יהיה לי בראש איזה רצף אירועים קונקרטי שמתאים לדברים שנראו על המסך, אני אחשוב שהסרט איום ונורא. כשאותו דבר בדיוק קורה לי כשאני רואה "מלהולנד דרייב", אני מאד מרוצה. זה בגלל שלדעתי לסרטים האלה יש מטרות שונות, והם משתמשים באמצעים קולנועיים שונים, ולכן יש למדוד אותם באבני בוחן שונות.
זה לא אומר דבר וחצי דבר על איכותו של כל אחד מהסרטים האלה. יש אנשים שחושבים שרק סרטים רציניים ועמוקים הם סרטים טובים. כבודם במקומם מונח. אני לא אחד מאותם אנשים, אבל ייתכן שנראה שכן וזה מה שיצר את הבלבול.
סרטי אנימציה זה מדיום אחר מאשר סרטים מצולמים. אין מה לעשות, כשרואים שחקן מצולם (שאינו קיאנו ריבס) מביע רגשות בהבעות פנים, יש יותר סיכוי להזדהות בלתי אמצעית מהצופים, מאשר כשרואים עכבר מצויר עושה את אותו הדבר. בשני המקרים הרגש המופגן יהיה ברור, אבל למיקי המסכן יהיה הרבה יותר קשה ליצור אמפתיה.
מהצד השני של המטבע, אם אני במאי רציני שבוחר לעשות סרטים כבדים, כבר פסלתי כמה דרכים לגרום לקהל לאהוב את הסרט מעצם הבחירה הזו. בפרט, אם התסריט שלי יהיה גם לא משכנע, אז זו קטסטרופה ממש. לעומת זאת, אם מחליט "אני עושה סרט קומיקס", הרי שמותר לי להלביש את השחקנים בתלבושות מגוחכות ולכתוב תסריט הרבה פחות אמין, ועדיין יאהבו את הסרט, פשוט כי הקריטריונים של הצופים (ולמעשה הצופים בעצמם) השתנו.
מכל הrambling הזה, מה שאני בא להגיד הוא פשוט: מי שמסיק מדברי שסרטי אנימציה הם פחות טובים, הוא פשוט אדם שמעריך תכונות מסוימות של סרטים ולא אחרות. אישית אני אלרגי לקישלובסקי, ובכל פעם שאני מנסה לראות סרט שלו העיניים מנסות לברוח לי מהגולגולת והגרון שלי מתנפח במאמץ נואש של הגוף להפסיק את החוויה. לעומת זאת, ראיתי כמעט כל סרט אנימציה שיצא בשנים האחרונות. זה הטעם האישי שלי. זה לא משנה את דעתי שברטטוי הדמויות אינן עמוקות במיוחד ושהתסריט שלו צפוי ופשטני. אני פשוט לא חושב שבהקשר של סרטי אנימציה זה דבר רע, ובוודאי ובוודאי שאני לא חושב שזה מאפיין מחייב של כל סרט אנימציה-ממוצב-לילדים באשר הוא.
אתה מניח מראש שסרטים רציניים ועמוקים
אשמח אם תראה לי איפה הנחתי את זה, במיוחד לאור המשפט האחרון בתגובה שלי, שאומר את ההפך המוחלט מהדברים שאתה מייחס לי.
כתבת דברים יפים
אבל נשארה שם קפיצה לוגית אחת שאינה ברורה לי:
"מת לחיות 4" ו"מלהולנד דרייב" נשפטים לפי סולמות שונים, מאחר והאחד הוא סרט אקשן והשני הוא… ובכן, משהו לא ברור – מובן, מוסכם ומקובל.
איך מכאן הגעת להכללה שסרטים מצולמים וסרטים מונפשים נשפטים לפי סולמות שונים – לא ברור לי. הרי סרט אנימציה יכול להיות סרט אקשן כמו "מת לחיות 4" וגם יכול להיות חוויה מופשטת כמו "מלהולנד דרייב". אתה (כמו עוד אנשים בתגובות כאן) מבלבל לחלוטין בין ז'אנר לבין מדיום.
ז'אנר עשוי להיות מוגבל*. מדיום הוא חסר גבולות. מדיום האנימציה יכול להכיל את כל טווח הקשת הרגשית והרעיונית שסרטים מצולמים מכילים. שניהם מדיומים אודיו-ויזואליים, ומשתמשים בדיוק באותם הכלים בשורה התחתונה. וכיום, כשגם סרטים מצולמים מכילים פעמים רבות כמעט כ-50% אנימציה (קינג קונג, למשל), הגבולות בין השניים בכלל הופכים לחסרי משמעות.
* אני בכוונה לא נכנס לתת אבחנה שרני התייחס אליה, לפיה גם בסרטים "נמוכים" דוגמת "מת לחיות" אפשר למצוא רעיונות מעניינים, משחק משובח, דמויות עמוקות וכן הלאה. פרה פרה).
כתבת דברים יפים
כן, את הקפיצה ניסיתי ליישב בסוף, כשציינתי שרטטוי הוא אנימציה-שמיועד-לילדים. השתמשתי במהלך הפוסט שלי במילה אנימציה במשמעות כפולה, גם כשם לטכניקת עשיית סרטים שכוללת בניית מודלים ממוחשבים ואז רינדור טקסטורות עליהם, וגם כדי להגיד "סוג הסרטים שאולפני פיקסאר ודיסני הוציאו ב15 השנים האחרונות".
אנימציה יכולה להיות משהו שונה לגמרי, לדוגמה A Scanner Darkly, שאותו שפטתי בקריטריונים של "סרטים מצולמים", ובפרט בגלל הרוטושופינג (ולמרות קיאנו ריבס) אפשר כן להתחבר להבעות הפנים של הדמויות.
בכל מקרה, השימושים של אנימציה כשם לטכניקת עשיית סרטים הם שוליים לנקודה המרכזית שדנים בה, ומבחינתי אפשר להתעלם מהקטעים בהודעות שלי שמתייחסים לזה – זה היה סוג של tangent מוחי שרק בדיעבד אני מבין שערפל את התגובה שלי.
ותודה.
''רטטוי'' מיועד לילדים
בערך כמו ש"סימפסון" מיועד להם – יש שם רבדים בסיסיים שהם יוכלו להבין ולהנות מהם, אבל זה רחוק מלהיות מיועד לילדים.
כמה ילדים יבינו מה כל כך נורא במזימתו של סקינר? כמה ילדים (שאינם צרפתים) מכירים את התדמית של העם הזה ויכולים להבין את ההתייחסויות הרבות (העלילתיות והקומיות) אל המטען הזה? כמה ילדים יזדהו לגמרי עם קונפליקט ההגשמה העצמית שבין האב לבן? כמה ילדים יצלחו את נאום הסיום של אגו?
וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על סרטי אנימציה נוסח ''פריץ החתול''
שמכילים כמות כזו של חומרים למבוגרים שגם סרטיו של טרנטינו נראים לידם כקומדיה מוסיקלית לכל המשפחה.
''רטטוי'' מיועד לילדים
ילדים באים במגוון גילאים, לא רק שש. עד גיל 13 אם זיכרוני אינו מטעה אותי, ואני מבטיח לך שילד נבון בגיל המתאים יבין את רוב הנקודות שציינת, ומסרים רבים וטובים אחרים שיש לסרט. גם אתה היתה ילד, אין צורך לזלזל באינטלגנציה שלהם.
-האשף הדגול
''רטטוי'' מיועד לילדים
ילדים בהחלט מסוגלים להבין גם דברים שמיועדים למבוגרים… אבל אם משהו היה מיועד לשכבת הגיל של בני ה-13, ככל הנראה הוא היה פשוט יותר לעיכול.
''רטטוי'' מיועד לילדים
אולי לא הבהרתי את עצמי היטב, אבל אני מאמין שהתכנים בסרט גם ברמה המתאימה לילדים בגיל יסודי מתבגר.
-האשף הדגול
רטטוי - ילדים : סימפסונס - ?
לא, אני ממש לא מסכים.
קודם כל, אני לא מכיר סדרה שיש בה יותר רפרנסים לדברים אחרים ממשפחת סימפסון. זה בדיוק סוג ההומור שרטטוי נמנע ממנו.
שנית, במשפחת סימפסון רוב הדמויות הן מבוגרות, ובהתאם הטיפול בבעיות. פשוט תספור כמה עלילות "בארט / ליסה מסתבכים במצב אופייני לילדים" (חוסר מקובלות בבית ספר, כשלון במבחנים, ילדה חדשה מגיעה וכולי) לעומת כמה פרקים יש שמתעסקים באספקט אחד קטן של חיי מבוגרים. נניח, משברים בחיי הנישואין של הומר ומארג'.
אז לא, ממש לא טענתי שכל דבר מצויר הוא לילדים. אבל רטטוי הוא כן. הוא כן כי הפתרונות לבעיות בו הם מוחלטים ופשטניים, וכי הדמויות בו הן מאד פשוטות וקל מאד לדעת מי טוב ומי רע. אלה מאפיינים של יצירות לילדים (ובשביל לחסום מראש אשף גדול מסוים: בתרבות המערבית בת זמננו). זה שיש בו עוד רבדים אין לי ספק, וצוינו פה כמה כאלה. אבל רבדים, ותסלחו לי על הפוסט מודרניזם, אפשר למצוא בכל דבר. זה לא אומר שצריך מעכשיו להתייחס לכל משמעות נלווה כאל משמעות עיקרית. עיקר הסרט הוא סיפור על עכברוש וטבח, את העכברוש לא מבינים (שוב, ילדים) והטבח צריך להלחם באיש רע. זאת העלילה. כל האנלוגיות, קריצות, רבדים ופצפוצים אלה נספחים, ובהתאם גם משקלם היחסי.
לדעתי.
מרבד הקסמים
שמע, גם "אפוקליפסה עכשיו" זה בסך הכל סרט על חייל אמיץ שהולך לתפוס את הקולונל הרע, אם אתה צופה בו בגיל 8 (ולא נרדם). כל דבר אפשר לפשט.
אז כן, הסרט הוא על טבח ועכברוש שנלחמים באיש הרע. מכאן ועד "הדמויות בו הן מאד פשוטות" יש מרחק.
קח את סקינר כדוגמא: מה הופך אותו לאיש הרע?
א. הוא בעל מבט זועף (מאפיין לילדים, בדומה לבלוטו, או אלמר פאד, או ג'פאר ב"אלאדין" או כל רע אחר בכל סרט מצוייר אחר)
ב. הוא נמוך ומכוער (אלמנט מטריד קצת שהיה גם ב"סופר על", עם הבוס של רוברט פר. האם לבראד בירד יש משהו נגד אנשים נמוכים? בכל אופן, עוד מאפיין לילדים)
ג. הוא שונא את לינגוויני, ושונא עכברים, או בקיצור, שונא את גיבורי הסרט (עוד מאפיין לילדים)
עד כאן הכל טוב ויפה. אלא שכל אלו הם מאפיינים חיצוניים. והעובדה שהם קיימים, ויוצרים את הרובד שילדים יכולים להתייחס אליו, לא אומר שלא קיימים מאפיינים אחרים. מה בעצם הופך את סקינר לאיש הרע *באמת*, מבחינה עלילתית ורעיונית? איך הוא מתנהג? במה הוא מאמין? מאיזה עולם ערכים הוא מגיע?
א. הוא קפיטליסט ציני (וכלכלה זה כידוע תחום שמאוד נוגע לילדים)
ב. הוא לא רגיש לאמנות ולא מזהה כשרון (ילדים רבים חוטפים מכות בהפסקות עקב חוסר רגישותם לפועלם של גוגן, מוצרט וצחי בוקשתתר. אנא עיזרו)
ג. הוא מונע ע"י אגו (מאפיין שילדים בזים לו, כמובן, בהיותם כל כך מודעים לעצמם ולסביבתם)
ילדים לא ישאלו את עצמם את השאלות האלו, וגם לא יבינו את התשובות בכל מקרה. מבוגרים יכולים לראות גם את הרבדים האלו, שהם מאפיינים *פנימיים* של הדמות, לא חיצוניים. הם היו הופכים את סקינר לאיש הרע גם אם הוא היה גבוה, בלונדיני, חייכן, ונותן הזדמנות שווה ללינגוויני. אלא שילדים היו מתקשים להתמודד עם זה. למבוגרים אשר מכירים מעט יותר במורכבות העולם הזה הייתה יותר נגישות לפיצוח הדמות הזו, אבל בשורה התחתונה זה סרט לכל המשפחה (בניגוד לסרט ילדים!). ועל כן יש בסרט גם רבדים שפונים לקהל צעיר וגם כאלו שפונים לקהל מתוחכם יותר. הם לא מבטלים האחד את השני. השאלה היא האם אתה מוכן להעמיק בסרט (שעם או בלי פ"מ, ריבוי התכנים בו בולט לעין).
בוא נאמר זאת כך: יש מספיק אנשים מבוגרים בעולם שיבינו שסקינר הוא האיש הרע בגלל איך שהוא מוצג בסרט, אבל לא בהכרח יבינו מה כל כך נורא בכך שהוא רוצה לעשות קצת כסף, או בכך שהוא מסרב לקדם את המנקה החדש, או בכך שהוא מנסה לנהל מסעדה בסגנון ניהול קשוח. קל וחומר כשזה מגיע לילדים.
לגבי סימפסון – הרפרנסים שלהם מבריקים ונפוצים מאוד, אבל אני מאוד מקווה שאתה מודע לכך שיש שם גם סגנונות אחרים של הומור, נטולי רפרנסים, אך עדיין קשים להבנה בשביל ילדים.
מרבד הקסמים
אישית תמיד חשבתי שהעובדה שרעים הם נמוכים באה להראות באיזשהו אופן שהם אנשים קטנים (ע"ע פארקווד). כמו כן, אני מניח שסקינר היה אמור להיות ההפך הגמור מגוסטו, ולכן רזה, נמוך וזועף.
לגבי "לא רגיש לאומנות ולא מזהה כשרון", לדעתי זה בהחלט דבר שילדים מתחברים אליו (הם מביעים את עצמם והעולם החיצון, בדמות הורה או מורה, מזלזל או מבטל את זה), אבל יתכן שפה זאת סתם ילדותי העשוקה מדברת.
בכל מקרה, הניתוח שעשית מעניין ולא חשבתי עליו (בפרט הנקודה של קפיטליזם מרושע — באמת לא נראה לי שילד ממוצע יבין מה רע במסחור דמותו של גוסטו).
בכל מקרה, מה שהפך את סקינר לרע לילדים, לפחות בעיני, הייתה העובדה שהוא רע מוחלט מהסוג שכל דבר שהוא עושה רע ולשם להיות רע. אין סיבה שהוא יתנהג ככה ללינגוויני בהתחלה, אבל הוא בן אדם רע, אז זה מה שהוא עושה. גם העובדה שהדרכים שבהן הוא פועל הן תמיד עימות ישיר עם הגיבור לדעתי מאפיינות רעים לילדים, כי זה מחדד את הקונפליקט ומקל עליהם לתחום את הקו.
אבל כן, די השתכנעתי שלמצב את רטטוי כ"לילדים" בניגוד ל"לכל המשפחה" זו הפשטה גסה.
מה שלא משנה את דעתי על נקודות קודמות, אבל עדיין :)
ומילה אחת על פסטיבל ירושלים
הסרט הפותח: "רטטוי" – סרט שכולו מזמור הלל פיוטי לאמנות המטבח הצרפתי, על עדינותו, יופיו וקסמו.
הקייטרינג בקוקטייל הפתיחה החגיגי שאחרי הסרט: פלאפל. חומוס. סלט חצילים. פיתות. לזניה. ואפילו סושי גרוע.
אלוהים אדירים, אף אחד מבין כל העושים במלאכה לא היה מסוגל לחשוב להביא, ולו רק לשם הסמליות, חתיכת גבינה מעופשת?
האם הסרט מתאים גם למבוגרים?
האם הסרט מתאים גם למבוגרים?
כן.
הוא מתאים גם לילדים
אני מקנאה בילדים של היום
משום שכאשר הם יצפו כמבוגרים ברטטוי (המצחיק-חכם-יפה-מקסים-מרגש-100מם), משפחת סופר על, שרק, ענק הברזל, פגוש את הרובינסונים, סרטיו של מיאזאקי ואחרים – הם יהנו מחדוות הגילוי של כל הסאבטקטסטים שהם לא הבינו כילדים. זאת בניגוד לזוהרם של סרטי דיסני שרק דועך ודועך אצלי.
אני מוצאת את עצמי מתאכזבת מהפשטנות, הפתרונות הקלים והדמויות הסטריאוטיפיות שמקשטים את סרטי דיסני מתחילת-אמצע הניינטיז. כמובן שבפשטות שלהם עדיין יש קסם מסויים בלתי ניתן לביטול, אבל נוסטלגיה לא יכולה להחזיק סרט שלם (ההודעה לא תקפה על הגיבן מנוטרדאם, שרק השתפר לטעמי בצפייה שניה).
כן, אני יודעת שבדומה למלחמת העולם השנייה שהובילה למהפכה פמיניסטית, גם בלי דיסני לא היה פיקסאר (או שרק). אני לא מזלזלת בחשיבותם האבולוציונית של סרטי דיסני, להיפך, הם גורמים לי להעריך יותר את הדור הנוכחי של סרטי האנימציה לילדים. אני פשוט סולדת מהעצלות שלהם בפיתוח העלילה, עצלות שלא מאפיינת סרטי ילדים נאיביים אחרים כדוגמת "פו הדב".
צודקת.
סיור בלוקיישנים של 'רטטוי'
עוד משהו חמוד מהסרט: תמונות VR של כמה מהלוקיישנים (הוירטואליים) העיקריים של הסרט.
http://movies.aol.com/movie-photo-bts/ratatouille-quicktime-virtual-tour
פיקאפ סטופ
לאחר מסע שיכנועים ארוך החלטנו אני וחברתי הסקסית ללכת לסרט לאחר שפחדנו להקלע לארץ של ילדים צווחניים [בכל זאת לב המפרץ הקרנת עשר בלילה יום שישי ] הופתענו מקהל האנשים המבוגרים ומרמת הזוגות העצומה שהייתה שם הייתי נוטה לחשוב שימי שישי שמורים בלבד לזוגות מתלקקים שנותנים לך הרגשה כאילו אתה האדם הכי לא מקורי בעולם כשאתה יוצא יום שישי לסרט עם חברתך ,אישית חשבנו שהסרט היה גאוני מצחיק וכיפי רב הסיכויים שאם זה יהיה מצוייר תיהיה בו מידה מסויימת של קיטשיות , חייבים להגיע אליינו איך שהוא לא ? אבל באמת בשביל לראות ולהנות מסרט מצוייר חייב להיות בנו משהוא שמסוגל להתחבר לילדיותיות כיפית מסויימת אחרת היית הולך לראות את מת לחיות או משהוא כזה , בסך הכל פיקאפ עלו על הציפיות ונתנו לי חוויה די מצחיקה כיפית ואוהבת [ של מיליוני זוגות שתקפו את האולם בקיטשיות ] רק חבל שכל הצרפתים שם אמריקאים
פיקאפ סטופ
הא???
אנא חזור אחרי:
פ-י-ק-ס-ר
לא ברור בעליל
אם כי בעיית לב המפרץ ביום שישי בערב היא אכן בעיה מוכרת…
לחזק את הנקודה
אני הייתי בהקרנה של לב המפרץ ביום שישי בעשר אתמול, האולם היה מלא ברובו וממה שהצלחתי לראות, האדם הכי צעיר באולם היה אחי בן ה-15.
נ.ב. סרט פשוט מעולה ותודה לכל המנתחים של פישאיי שעוזרים לי כמו תמיד להבין את הרבדים שאני לא תמיד רואה בסרטים.
איזה סרט חמוד!
והסרטון שלפני, מצחיק מאוד! אומנם פחות טוב מסופר על, והוא לא "גאוני", אבל הוא יפה מאוד ומקסים, והדרך בה שפריס והמאכלים מוצגים בו הייתה מוצלחת ביותר
דעתי.
רטטוי – סרט מקסים, עם מסר ברור וחשוב, מצחיק,
מתאים לכל אחד – כמו שאמרתם,
בקיצורף שווה את השלושים ואחד שקלים.
קצת מוזר בעיני למדוד סרט בצורה כזו
סרט מחויב לסיפור שהוא מספר ולא לסרטים הקודמים של אותה חברת הפקה או יוצרים.
יש לי קצת בעיה
אני דווקא שמחתי שסוף סוף הם נרגעו קצת עם האקשן.
התאוריה על האנטישמיות קצת מופרכת
אתה לא חושב?
זה שהעכברושים בסרט טובים,
זה אומר שהסרט טוען שעכברושים טובים קיימים רק בסרטים?
נו באמת.
רטטוי הוא סרט פשיסטי.
נו באמת. תעשה לי טובה.
על כל סרט בעולם אפשר להתחיל לחפור ולגלות עליו רמזים קטנים קטנים קטנים שמרמזים לדברים כאלה.
המסקנה הסופית היא ש(ססספווייילר) לא כל אחד יכול להיות אמן דגול, אבל אמן דגול יכול להגיע מכל מקום.
נו, ברור.
אני חושב שהעלאתם על נס של שני במאים שפועלים בדיקטטורות לא-ממש-נחמדות הייתה אמורה לתת איזה רמז לרמת הרצינות הנדרשת, או שפשוט הייתי צריך ללכת עוד קצת רחוק יותר?
זה באמת גרם לי לחשוד, אבל קראתי יותר מדי דעות כאלה על דבר
אבל קראתי יותר מדי דעות כאלה על דברים לא פחות לא קשורים לפוליטיקה, כך שזה מרגיז אותי אוטומטית
-האשף הדגול
אין בסרט שום דבר פשיסטי
הסרט אומר בבירור שכל אחד יכול לבשל, אבל לא מכל אחד יצא טבח גדול. זה נכון לגבי כל תחום: כל אחד יכול לצלם, לא כל אחד יצא צלם גדול. כל אחד יכול לכתוב, לא מכל אחד יצא סופר, וכך הלאה וכך הלאה. לאנשים שונים יש כשרונות שונים (חלקם מולדים) והכרה בכך אינה הופכת מישהו לפשיסטי.
אין בסקט דבר וחצי דבר על ההמונים הנבערים שלא יבינו את הבישול העילי של מסעדות היוקרה. יש אנשים שזה מתאים להם, ויש כאלה שלא. יש כאלה שיודעים להעריך בישול עילי, ויש כאלה שלא (הם, מן הסתם, יודעים להעריך דברים אחרים בתחומים אחרים. נגיד: יש חובבי קולנוע שאוהבים את ברגמן וקישלובסקי ויש כאלה שמעדיפים את רטטוי או מלחמת הכוכבים, אוי לבושה). העובדה שסקינר רוצה למסחר את גוסטו לא הופכת אותו למושיע ההמונים, היא הופכת אותו לסוחר קטן שרוצה לנצל משהו לטובתו, בשעה שגוסטו עצמו היה – אולי – מתנגד לכך. אין בכל שום דבר פשיסטי.
אין בו גם שום דבר ממש חתרני,
אבל התעקשת למצוא כל רסיס רמז לחתרנות בסרט.
וארחיב עוד טיפ-טיפה:
אני מודע לזה שהתגובה הגדולה שלי היא משחק מלוכלך, אבל היא רק הקצנה של שיטת ניתוח שאפשר בקלות ליישם על כל דבר, ואני חושש שגם כאן ראינו אותה. הניתוח המלומד שלי הוא בולשיט, אבל כל, ואני אומר כל, הקביעות שלי מבוססות על טיעונים סוציולוגיים-תרבותיים ששמעתי לא פעם ביחס לסרטים וגם ספרים*. ההשוואה בין עכברושים ליהודים, האיפכא-מסתברא, וגם הטיעון הקלאסי ש'טעם טוב' איננו אלא דרכה של האליטה לבדל את עצמה מההמונים הבזים לה הוא לא המצאה שלי. הסיבה שכל הניתוח אידיוטי, חוץ מזה שהחלטתי מראש על המסקנה, היא שהעמסתי מטענים עצומים כשברור שזו לא כוונת המשורר.
ידיד שלי, שעשה דוקטורט בפרשנות ותרבות בבר-אילן, תיאר פעם את השיעורים שהיו לו בתואר שני: "אנחנו קוראים טקסט ומוכיחים שדופקים את השחורים". ואם המסקנה המתבקשת היא שדופקים את השחורים – אני יכול להגיע אליה מכל טקסט שמתחשק לי.
רטטוי הוא סרט מצויין. זה מספיק לי, ואני לא חושב שיש להעמיס עליו עומס של מטרות ומסרים סמויים שאין בו – לא חתרניים ולא פשיסטיים, אם כי, כשרוצים, אפשר למצוא את שניהם.
*ותיזכר לרע אותה מבקרת שטענה שמאז 'תמול שלשום' אי אפשר לכתוב על כלבים בישראל בלי שיהיה קשר לכלב בלק.
סליחה, אבל במי – בדיוק – אתה נלחם?
סדרת הטיעונים שכתבת לעיל היא, אכן, הדגמה של חשיבה גרועה (הגיבור הוא בעל אף ארוך = בעצם שונאים את כל בעלי האפים הארוכים) לצד חוסר ידע (למשל השימוש השגוי לחלוטין במילה 'פשיזם'). העניין הוא שלא היה מסובך במיוחד למוטט את מרבית הטיעונים שלך, אילו היה בכך צורך או עניין.
מה, בדיוק, הוכחת? שאתה יודע לכתוב טיעונים גרועים? שאתה יודע לשוות לזה ניחוח של חשיבה פוסט-מודרנית?
אם משהו מרגיז אותך, אחד הדברים הכי גרועים שאתה יכול לעשות הוא לזלזל בו – הן ברמה הפסיכולוגית ובעיקר ברמה הלוגית. רק לעצמך אתה מזיק.
ואם יורשה לי, בנימה אישית קצת יותר, זה גם מתחיל להיות לא נעים.
כל טיעון ניתן למוטט. נכון שיותר קל למוטט טיעונים קלושים, אבל גם את הטיעונים היותר מוצקים על רמת התחכום של רטטוי אפשר למוטט אם נשקיע מספיק זמן ומחשבה.
ואני מסכים עם טווידלידי. לאו דווקא בביצוע, אך מאוד מאוד ברעיון שאתם ממש חולבים את הסרט המסכן הזה כדי למצוא בו כל טיפת חתרנות ומסרים-שוברי-מוסכמות שיש. אני בכלל בשלב שעדיין יש לי בעיות בעלילה ובביצוע עם הסרט.
אה, ומסר של סרט לא הופך אותו לטוב או רע. הוא הופך אותו פשוט לסרט שיש עליו המון דיונים.
בדיוק.
הגם שאני חושב שרטטוי הוא סרט מצויין.
לא דיברתי על רטטוי.
(ונדמה לי שגם אתה לא)
אולי הרבה אנשים חולבים את הסרט הזה כי יש מה לחלוב ממנו
לא תמצא את החליבה הזו ב"מת לחיות 4.0", למשל, למרות שאם היינו רוצים בטוח אפשר היה לחלוב משם משהו. היתרון של "רטטוי" הוא שיש בו כמה וכמה מישורים: יש בו את מישור הסרט לכל המשפחה, יש בו את מישור קומדיית הטעויות, ויש בו עוד כמה מישורים שנועדו לאנשים מבוגרים יותר או כאלה שהם אינטיליגנטים מספיק כדי להבין אותם.
הרי גם את "בלייד ראנר" ניתן היה בזמנו לפטור כסרט פעולה על אנדרואידים רצחניים, ובכל זאת מיליוני צופים ברחבי העולם מצאו בו יותר מזה והפכו אותו לסרט נערץ משהו.
גם את סרטיו של היצ'קוק ניתן היה לפטור כסרטי מתח משובחים ותו לא עד שהגיעו הצרפתים וגילו לאמריקאים איזה מין במאי מעמיק הם יש להם.
"רטטוי" לא רק שמעניק מספר מישורי התייחסות, יש מקום בהחלט לחשוב שבירד היה מודע לכך כשיצר את הסרט. בחינה של סרטיו הקודמים מגלה מסרים דומים גם בהם (גם ב"ענק הברזל" שהופק על ידי וורנר וגם ב"משפחת סופר על" שהופק על ידי פיקסאר) ולכן מציאת ההתייחסויות הללו ב"רטטוי" אינה חליבה, כפי שכמה מכם מנסים להציג, אלא התייחסות למרכיבים שהבמאי בחר לשים באופן מודע, או שלפחות משקפים השקפת עולם סדורה וליברלית. עובדה שזה לא נעשה על כל סרט שפיקסאר מוציאה אלא דווקא בנוגע לסרטיו של בירד.
ואגב:
אני לא יודע מי סיפר לכם שבני האדם שווים. הם אינם שווים. יש כאלה שמוכשרים בתחום אחד, ויש כאלה שמוכשרים בתחום אחר. יש כאלה שנולדו יפי תואר ויש כאלה שנולדו עם גיבנת (קונספטואלית או אמיתית), יש כאלה שהם הוגי דעות בחסד, ויש כאלה שלא. הענין הוא להעניק לכל אחד את ההזדמנות לגלות בעצמו את התחומים שהוא מוכשר בהם (הן מלידה והן על ידי לימוד), ולתת לכל אחד לנצל את יתרונותיו באופן המקסימלי, בים אם מדובר עם יתרונות שהוא נולד עליהם ובין אם מדובר ביתרונות שהוא רכש לעצמו.
אולי הרבה אנשים חולבים את הסרט הזה כי יש מה לחלוב ממנו
לא, לא, לא.
אני לא מדבר על " הסרט אומר שעכברים הם מגניבים" או
"הסרט אומר שיש אנשים מעפנים".אני מדבר על דברים כמו " הרוח של גוסטו היא הביטוי למרכיבי הדת של רמי" וזאת חליבה לשמה. אם היו מנסים להעביר את החליבה הזאת למונחים של חקלאות, לא היינו צריכים לחלוב פרות לשנה. ( אם דיון דומה לזה לא התקיים, אז אני מסכים שאין פה חליבה נוראית, אבל זוכר לי שכן)
אולי הרבה אנשים חולבים את הסרט הזה כי יש מה לחלוב ממנו
כשאתם אומרים "חליבה" אתם מתכוונים לכל הבובות של העכברות וכאלה, או למשהו אחר נשגב מבינתי?
אגב, את הטיעון של 'לא כל אחד יכול',
העלה מבקר קולנוע די נחשב (יובל ריבלין, מ'מקור ראשון', לא ההוא שקשור ליונה וולך). וזה דווקא טיעון די חזק: אם המסר הוא 'כל אחד יכול לבשל מחורבן', באמת אין בזה חידוש, והמסר של 'גאון יכול לבוא מכל מקום' הוא המסר הכי, הכי פי.סי. האפשרי. ובאמת שלא צריך הרבה כדי להחיל על רטטוי את האידיאולוגיה של איין ראנד.
(אילולא שזה לא לעניין).
אגב, את הטיעון של 'לא כל אחד יכול',
מה פי. סי. כאן? אם כבר, זה רק מחזק את האמירה של "לא כל אחד יכול", מכיוון שהוא מונע ממנה להיות מואשמת בגזענות, שוביניזם או כל הכללה דומה: בני האדם נמדדים לפי כישוריהם, כשאף אחד לא נפסל א-פריורית; אבל לכן, מי שאינו מוכשר, בעסה לו.
''גאון יכול לבוא מהביבים'',
זה מסר חתרני?
''גאון יכול לבוא מהביבים'',
לא.
"יש אנשים ששווים יותר ויש אנשים ששווים פחות ואי אפשר לשנות את זה" הוא מסר חתרני (בחברה שלנו, שמטפחת את גישת ה"כל אחד הוא מיוחד").
"גאון יכול לבוא גם מהביבים" רק מרכך את זה (או ליתר דיוק, שם את זה באור הנכון, ולא באור של "רק מי ששייך לקבוצה הנבחרת יכול להיות גאון").
השאלה היא למה אתה בוחר להגדיר את זה 'חתרני',
ולא 'ריאקציוני'.
הרי הטיעון הזה מופיע גם אצל שמרני השמרנים בחברה האמריקאית. כן, כולל הקטע של 'גאון יכול לבוא מכל מקום'. מסטיבן פינקר ועד מיירון מגנט (שחור) ועד אותו אולטרה-שמרן ממוצא הודי שבשעה זו בדיוק פרח שמו מזכרוני, המסר של 'יש שווים יותר ויש פחות וככה זה' מופיע בהרבה דברים שקראתי בעשרים השנים האחרונות. אז למה זה זוכה לתואר הכבוד 'חתרני' ולא ל'ריאקציוני חשוך' או משהו כזה?
(כו, אני יודע שחתרני וריאקציוני לא בהכרח נוגדים זה את זה. אבל השימוש הנפוץ בתרבות ב'חתרני' הוא לשבח, וב'ריאקציוני' – לגנאי.)
וטיפונת הבהרה:
סטיבן פינקר הוא שמאל ליברלי אמריקאי, בערך, אם כי ספריו עוסקים בהתקפה עזה על רעיון השוויון. מיירון מגנט (שאיננו שחור, לא יודע מה קרה לי) הוא כותב חשוב בימין הרעיוני של ארה"ב, שבין השאר אחראי להתקפה די עזה על מורשת הסיקסטיז בספרו The dream and the nightmare. ואותו חוקר ממוצא הודי – יש לו שם מסובך שאני לא מסוגל לזכור, ולאחרונה הוא יצא בהתקפה די חריפה נגד חברות מהגרים.
השאלה היא למה אתה בוחר להגדיר את זה 'חתרני',
אמרת בעצמך – כי לדעתי המסר הזה ראוי לשבח ולא לגנאי. אתה רוצה לעורר כאן ויכוח פוליטי?
בכל מקרה, מכיוון שאף יוצר סרטים לא ממציא מחדש את הגלגל, גם סרט שמטיף למסרים לא מקובלים הפוכים לגמרי (למשל, לשוויון זכויות מוחלט) יכול להיקרא "ריאקציונרי" על פי גישתך, שהרי הרעיונות הללו מופיעים כבר אצל הוגים מלפני מאה שנים ויותר. הכל תלוי בשאלה כמה אתה מסכים עם המסר.
''גאון יכול לבוא מהביבים'',
אם כך, אתה מסכים שהסרט הוא בעל מסר פי.סי.( אני מסיק את זה על ידי כך שאתה מסכים עם השימוש ב"גאון יכול לבוא מהביבים" באמצעות המילים שזה מרכך את זה) ובכך שהוא פי.סי הוא כבר פחות חתרני ממה שאתה רוצה שהוא יהיה.
''גאון יכול לבוא מהביבים'',
ראשית, אתה לא יודע מה אני "רוצה שהוא יהיה", אז אין צורך להשתמש בניסוחים שכאלו.
שנית, אני לא מסכים שהסרט הוא בעל מסר פי. סי. ניסיתי להסביר את זה כבר בצורה מפורשת, אבל אם אתה בוחר "להסיק" משהו אחר, אין מה שאני יכול לעשות נגד זה.
''גאון יכול לבוא מהביבים'',
אז תגדיר לי במילים שלך מהו פי.סי ומה שאתה רוצה מהסרט.
( ד"א – במילון שלי פי.סי זה דרך עקיפה לדבר על נושאים יותר כואבים במילים יפות. כלומר – לרכך. ובמוח שלי מה שאתה רוצה מהסרט זה שהוא יהיה חתרני.)
''גאון יכול לבוא מהביבים'',
אני די מסכים עם ההגדרה שויקיפדיה העברית מביאה, ולכן אצטט אותה כאן:
"תקינות פוליטית היא גישה שבאה למנוע שימוש בביטויים שיש בהם, למעשה או רק לכאורה, אפליה, גזענות, או פגיעה ברגשות של אוכלוסיות מסוימות. כל ביטוי הטומן בחובו טענה גלויה או סמויה, במכוון או בשוגג, בדבר הבדלים בין בני אדם באופן שעלול להיות מובן כפוגעני כלפיהם אינו תקין פוליטית."
כעת, לומר "לא כל בני האדם שווים" זה לא תקין פוליטית, על פי הגדרה זו. גם "ריכוך" בדמות "אבל אי השוויון לא נקבע א-פריורית" לא מסיר את אי התקינות. לדעתי הוא גם לא מרכך אותה – הוא פשוט הופך את האמירה למדוייקת יותר. אם אתה לא מסכים – לא נורא. אווילי להתווכח על זה.
לגבי "מה אני רוצה" – אני רוצה מהסרט שיהיה מהנה (והוא אכן כזה). את כל ה"חתרנות" הכניס טווידלדי לדיון.
אתה שוכח את הממד הקבוצתי.
להגיד "לא כל בני האדם נולדו שווים" יכול להיות לגמרי תקין פוליטית. להגיד "לא כל הקבוצות האנושיות נולדו שוות" זה כבר לגמרי לא (שים לב למילה "אוכלוסיות" בהגדרה שאתה מצטט).
'רטטוי' הוא סרט תקין פוליטית, כי המסר שלו הוא שלחלק בני אדם מראש, לפי קבוצות, זו טעות וגזענות: אנשים לא שווים יותר מעכברושים באופן אוטומטי, או (באופן מרומז יותר), צרפתים מאמריקאים או (וזה כבר נאמר מפורשות) גברים מנשים.
תקינות פוליטית אינה מבטלת את הרעיון של היררכיה. היא מתנגדת לרעיון של היררכיה מוכתבת מראש, זה הכל.
נ.ב. – כל זה הוא לא בדיוק תקינות פוליטית, שעוסקת יותר בצורה ופחות בתוכן (דהינו, מה שחשוב זה לא לפגוע, וכל הנושא של אמת פחות קריטי), אבל לצורך הדיון זה פחות חשוב.
אתה שוכח את הממד הקבוצתי.
אוקיי, אז ההגדרה של "תקין פוליטית" אכן יותר צרה משחשבתי.
…ובכל זאת, מה עם אוכלוסיית האנשים הלא מוכשרים? לא נפגעת?
אתה שוכח את הממד הקבוצתי (כה''ב).
לקבוצה (ליתר דיוק, לחלק ניכר מחבריה) חייבת להיות תחושה של הגדרה עצמית, אחרת היא אינה קבוצה.
אתה שוכח את הממד הקבוצתי (כה''ב).
אני מבין בעיקר בקבוצות מתמטיות, אז ההגדרות הללו לא הכי ברורות לי.
לדעתך אנשים שהם לא מוכשרים לא מודעים לכך? גם אם הם אינם בוחרים להגדיר את עצמם ככאלו, האם אמירות על לא מוכשרים לא יפגעו בהם? לי נראה שזה משהו שאינו תלוי בהגדרה העצמית שלך יותר מאשר צבע עור.
מה הקשר לצבע עור?
צבע עור אתה לא יכול להכחיש – את מידת הכשרון שלך אתה יכול להדחיק ברמות שלא יאמנו ממש (וזאת בהנחה, השגויה כמובן, שכל כשרון ניתן לכמת בצורה פשוטה).
אבל לא זו הנקודה – דיברתי על הגדרה עצמית של *קבוצה*, לא של פרט. במונחים סוציולוגיים, אוסף של אנשים אינו קבוצה (הוא או סתם אוסף של אנשים, או, אם יש לו מוקד עניין משותף, קהל) – קבוצה היא אוסף של אנשים המקיימים ביניהם אינטראקציות באופן קבוע, ושיש להם תודעה של ייחוד.
מתי, בפעם האחרונה, נתקלת בעמותה לקידום מעמד המטומטמים בישראל? או באגודת חסרי כשרון הציור? או אפילו סתם בקבוצה של אנשים שנפגשת על בסיס קבוע לדבר על הספר האחרון שהם לא הצליחו לרדת לעומקו?
אנשים נוטים להיות גאים במי שהם ובטעם התרבותי שלהם. תיאורטית, אני יכול לראות קבוצה של אנשים מתארגנת כנגד הצגת בוריטוס קפואים (או אוכל מוכן קפוא בכלל) כעניין מרושע – אבל לא על סמך תאוותה למזון גרוע, אלא על סמך הטענה שהמזון הזה אינו גרוע כלל.
מה הקשר לצבע עור?
בסדר, לא ניכנס לדיון סוציולוגי. זה גם לא מעניין במיוחד. הנקודה העיקרית היא שיש אנשים שהמסר של הסרט יפגע בהם (למרות שכפי שאתה אומר, רובם כנראה יכחישו). השאלה האם הם קבוצה או לא, ולכן האם אפשר לומר שהסרט הוא פי.סי. או לא נראית לי שולית.
אבל אתה מתייחס רק לחלק ממה שנאמר.
אף אחד לא אמר "יש אנשים מוכשרים ויש אנשים לא מוכשרים בכלל, בשום דבר". מה שנאמר הוא שלאנשים שונים יש כשרונות שונים. אני לא רואה למה אתה, למשל, בתור מי שמבין בקבוצות מתמטיות, תעלב מזה שאדם יגיד לך שאתה לא מוכשר בתחום הקבוצות החברתיות.
בהקשר של הסרט, קבוצת הלא מוכשרים מוגדרת כ"אנשים לא מוכשרים בבישול גורמה".
אבל אתה מתייחס רק לחלק ממה שנאמר.
מכיוון שהסרט *מתמקד* באנשים שתחום מומחיותם הוא ספציפי – הבישול, וגם שם הוא מראה הבדלי מעמדות בולטים בין "גאונים" ו"רגילים". לשפים הלא מוכשרים של רטטוי אין את הנחמה של כשרונות אחרים; גם בדבר שהוא בסיס הייחודיות שלהם, הם עדיין בינוניים להחריד.
אבל הסרט לא אומר דבר על אנשים לא מוכשרים בכלל (אם יש דבר כזה)
אלא על אנשים שאינם מוכשרים בתחום מסוים (נגיד: בישול). האם אתה חושב שהרגישות הפוליטית צריכה להיות דקה עד כדי כך שאי אפשר לומר שיש קבוצת אנשים שאינם מוכשרים בבישול?
אני, למשל, למרות שאני אוהב לאכול לא מצליח לבשל משהו שהוא יותר מסובך מחביתה (וגם אלה לא יוצאות משהו) ולמרות זאת לא הרגשתי שהסרט פגע בי באיזושהי צורה.
אבל הסרט לא אומר דבר על אנשים לא מוכשרים בכלל (אם יש דבר כזה)
מה שעניתי ללונג (ובכלל, הרעיון שמאחורי הסרט הוא כללי יותר, ולא עוסק רק בבישול).
לא הוא לא כללי יותר.
הסרט אומר שיש אנשים שמוכשרים בתחומים מסוימים ולא באחרים. במקרה של עלילת הסרט מדובר בבישול, אבל הוא יכול להתייחס לכל תחום אחר. הסרט לא מדבר על אנשים שאינם מוכשרים בכלל, ואגב: אני לא בטוח שיש בכלל קבוצת אנשים כזו. כל אחד מוכשר במשהו.
וזה שיש בכל תחום אנשים מוכשרים עוד יותר: זו עובדת חיים. מי שלא יכול להסתדר אתה, או מוצא את עצמו נפגע מכך שמישהו מציין את זה, אז בכל הכנות: זו הבעיה שלו. שילך לסדנאות לשיפור הביטחון העצמי שלו, או משהו כזה.
לא הוא לא כללי יותר.
"כל אחד מוכשר במשהו"
לדעתי זו בדיוק התפיסה שהסרט שולל; הוא מציג דמויות שגם בתחום ההתמחות שלהן, בדבר שבו הן אמורות לכאורה להיות הכי מוכשרות, הן בינוניות במקרה הטוב, ובוודאי שאינן מתקרבות לגאוניות של רמי.
אז אפשר להאמין שאמנם כל השפים הללו הם לא רמי אבל בנגינה בכינור הם מבריקים, ואפשר לחשוב שכנראה, מה לעשות, הם לא מוכשרים בשום דבר במידה שראוי לקרוא לה "כשרון". אנשים רגילים, לא סופר-עלים.
בכל תחום יש מוכשרים ויש מוכשרים יותר
והסרט בס"ה מכיר בעובדת החיים הפשוטה הזו.
בכל תחום יש מוכשרים ויש מוכשרים יותר
"מוכשרים יותר" הוא אנדרסטייטמנט בהקשר הזה, אבל בוא נעזוב את זה כי ברור שלא נגיע להסכמה, וזה סתם דיון על משמעות המילה "מוכשרים" (הרי "מוכשרים ומוכשרים יותר" נשמע יותר טוב מ"לא מוכשרים ומוכשרים")
וואטאבר. הרי זו בס''ה שאלה סמנטית.
וואו, וואו, בלום סוסיך.
הסרט *לא* טוען שיש שווים יותר ופחות. המשפט של אנטון אגו, בנוגע לזה שלא כולם מוכשרים באותה מידה בתחום מסוים, הוא סייג -הערת שוליים- למסר המרכזי של הנאום שלו: הערכים של עכברוש ואדם, פשוט עם ומיוחס, שווים. הסייג הזה מהותי כדי לעשות הבדלה מאוד הכרחית בין "כולם שווים" ו"כולם זהים". מכאן ולהפוך אותו ליסוד של הסרט הדרך היא ארוכה.
וטווידלדי, אני לא בטוח מי דיבר על חתרנות, אם בכלל, אבל לא הייתי ממהר להכחיש שהסרט אומר משהו מעבר לקיטש ההוליוודי הממוצע. הרבה סרטים העמידו אחד מול השני את ערך ההגשמה העצמית וערך קדושת המשפחה, למשל. מעט מאוד מהם הציגו את האחד כתנאי הכרחי למימוש השני.
וואו, וואו, בלום סוסיך.
הסרט טוען את זה בלי להזדקק למשפטים כלשהם שאומרת דמות זו או אחרת – זה מה שנמצא במהות העלילה. הכישרון *הטבעי* של רמי לעומת חוסר הכישרון של עמיתיו למקצוע.
מהות העלילה?
לא יודע מה איתך. אני ראיתי במרכז העלילה עכבר שמצליח כנגד כל הסיכויים להפוך לשף בפריז. האיזכורים של אנשים שלא יודעים לבשל הם הרבה יותר שוליים.
"לא כולם מוכשרים בכל דבר באותה מידה" הוא לא המסר של הסרט. הוא עובדת חיים בסיסית שאף סרט במהלך ההיסטוריה לא טרח לערער עליה. ב'רטטוי' גם כל הדמויות נשמעות לכח הגרביטציה. לא הייתי אומר בגלל זה שהמסר של הסרט הוא הוא שכח המשיכה קיים.
המסר הבסיסי של הסרט, כמו שאני רואה אותו, מגיע בדיוק מהכיוון ההפוך- המיקום שלך בחברה לא הופך אותך לנחות יותר. זה לא מסר חתרני בגרוש, נכון. אז מה? זה לא הופך את רטטוי לסרט פחות חכם שווה ניתוח. וזה בטח לא הופך את רטטוי לסרט פחות מהנה.
נראה לי שיש ''מסרים''
שהם כל כך מעוגנים במציאות היום-יומית וכל כך מובנים מאליהם, שגם אם למראית עין הם נראים קצת לא פוליטקלי קורקט, הם לא באמת כאלה. לא ראיתי את הסרט, אבל אני חושב שזה מובן מאליו לכולם שלא כולם מוכשרים בכל דבר באותה רמה, ושלא כל אחד יכול להיות אלברט אינשטיין אם הוא רק ישקיע יותר בלימודים במתמטיקה. אני לא רואה משהו חתרני, לטובה או לרעה, במסר שכזה.
נראה לי שיש ''מסרים''
אה, אבל אני לא חושב שהמסר הוא "לא כולם מוכשרים *באותו דבר* באותה רמה", אלא "לא כולם מוכשרים באותה רמה", נקודה. הרי גישת ה"כל אחד הוא מיוחד" בעצם טוענת שלכל אחד יש "משהו" שבו הוא טוב. הסרט לא פוסל את הגישה הזו בצורה מפורשת (הרבה פחות מאשר ב"משפחת סופר-על"), אבל זה הרושם שקיבלתי ממנו.
והמסר הזה *לא* מקובל אצלנו, גם אם ברור לכולם שהוא נכון.
אצלנו? מי אלה ה''אצלנו'' האלה?
כי אצלי, למשל, דווקא אין שום בעיה לקבל אמירה שבני אדם אינם שווים כלל וכלל. כל אחד על פי יכולותיו.
אצלנו? מי אלה ה''אצלנו'' האלה?
החברה שלנו.
אצלנו? מי אלה ה''אצלנו'' האלה?
אגב, כמו שאדם מציין, זה יותר מאשר "לא כולם שווים". זה "לא כולם שווים, ומכך נגזרים תגמולים שונים". כלומר, אין כאן "איש איש על פי יכולתו, איש איש על פי צרכיו".
אצלנו? מי אלה ה''אצלנו'' האלה?
זו מהותה של החברה הקפיטליסטית המערבית. לא כולם שווים, וכל אחד מקבל תגמולים על פי יכולתו והצורך ביכולתו. זה לא שאין בשיטה הזו המון, אבל המון, חסרונות, אבל היא בכל זאת עדיפה על שיטות אחרות, כל עוד נדע לרסן אותה מפראות יתר.
בעיקרון, אין כל רע בכך שאנשים שונים יקבלו תגמולים שונים על פי יכולתם ועל פי מה שיש להם להציע. "איש איש על פי צרכיו"? איך תקבע מהם צרכיו? ואם צרכיו של מאן דהו הם לנסוע פעם בשנה מסביב לעולם במחלקות יוקרה במטוסים ולהתגורר בוויטות פאר במיטב מלונות העולם? מי יגיד לו שאלה אינם צרכיו?
אצלנו? מי אלה ה''אצלנו'' האלה?
אני לא מבין. אתה מנסה לשכנע אותי ש"איש איש על פי יכולתו, איש איש על פי צרכיו" זה בולשיט? You're preaching to the choir.
מכיוון שזה אתר סרטים, בוא נפסיק כאן את הדיון הפוליטי.
ורק לחשוב שאת הדיון הפוליטי המעמיק הזה
החל סרט אנימציה שחלק מהאנשים פה חושבים שאין בו יותר מבידור קל. נחמד.
בלי לקחת עמדה לצד זה או אחר,
מאחר שלא ראיתי את הסרט, אבל את הדיון הזה התחילו אנשים. מעמיק ככל שהדיון הזה אכן היה, ראיתי כבר דיונים עמוקים יותר באתר שהחלו בתגובה לנושאים פעוטים יחסית (לא, אין כח להביא דוגמאות או סימוכין, מצטער. אני רק כותב תגובה, לא רפראט).
המסר של רטטוי לעומת משפחת סופר על
האמת שלא קיבלתי שום רושם מהסוג שאת מתארת ב"משפחת סופר על", אז קשה לי להתווכח.
משפט המפתח ב''סופר על'' היה
"אם כולם מיוחדים זה אומר שאף אחד לא מיוחד".
כלומר, שהאמירה "כולם מיוחדים" היא דכאנית ומוטעית. היא מדכאת את ה"טובים יותר".
כלומר – יוצרי הסרט רצו להגיד שלא כולם מיוחדים.
מה זה אומר שלא כולם מיוחדים? זה לא כמו "לא כולם יכולים לבשל". זה משהו הרבה יותר כללי. מה זה אדם "לא מיוחד"? זה נשמע כמו אדם בינוני, לא שווה, פחות ראוי. מציק לי הרעיון של אדם לא מיוחד. בעיני כל אדם הוא מיוחד ואני באמת מאמינה בזה, לא כקלישאה. לא יכולה לחשוב על אדם לא מיוחד שהכרתי.
משפט המפתח ב''סופר על'' היה
אה, אז:
א) לדעתי גם ב"רטטוי" מנסים להבהיר שלא כולם מיוחדים (יש את הגאונים, ויש את הבינוניים שלעולם לא יתקרבו אליהם, ואין להם כישרון ייחודי אחר להתנחם בו).
ב) את הקפיצה מ"לא כולם מיוחדים" ל"לא שווה, פחות ראוי" את עשית, והיא גם לא כל כך ברורה מבחינה מילולית: שווה מה? ראוי למה?
בעיני לא כל אדם הוא מיוחד, ואני באמת מאמין בזה. אני יכול לחשוב על הרבה אנשים כאלו שהכרתי (רובם במקומות שלא הייתי בהם מרצוני החופשי).
אבל אתה מיוחד?
אולי תתפשרו על זה שיש מיוחדים יותר ויש מיוחדים פחות?
האם חוסר מיוחדות זה ייחוד?
זה דווקא בסדר מבחינתי
בעיני להגיד שכל אחד מיוחד זה כמו להגיד שכל אחד הוא אדם, מאורע חד פעמי ובעל ערך ונטול תחליף עבור סביבתו הקרובה. מבחינתי להגיד שמישהו "לא מיוחד", זה קצת כמו להגיד שערך החיים שלו יותר נמוך, כי הוא יותר קל להחלפה, ודבר כזה נוגד את העקרונות הכי בסיסיים שלי. אף אחד אינו בר החלפה עבור הקרובים לו. ובאמת שאני לא יכולה לחשוב על מישהו שפגשתי שלא ראיתי בו לפחות משהו ייחודי אחד. אולי מי שנראים לא מיוחדים הם פשוט אנשים שלא הכרתם מספיק לעומק.
להגיד שיש "מיוחדים יותר" ו"מיוחדים פחות", כלומר אנשים שיותר פעמים וביותר דברים תמצא אותם בסטיית תקן 6 לעומת אנשים שברוב ההתנהגויות שלהם בוחרים להיות באמצע, זה נראה לי יותר סביר. אבל להגיד שמישהו הוא "לא מיוחד" נשמע לי כמו להגיד שהוא "לא אדם".
זה דווקא בסדר מבחינתי
כלומר, מבחינתך ה"ייחוד" הוא סובייקטיבי. זה טוב ויפה, אבל חשבתי שהדיון (והסרטים) עוסקים בייחוד אובייקטיבי (ולדעתי, לא מנסים לומר מאום על הייחוד הסובייקטיבי שעליו את מדברת).
אבל אתה מיוחד?
לא יודע. אני האחרון שיכול לשפוט זאת.
''גאון יכול לבוא מהביבים'',
אממ, תגיד, שמעת על קפיטליזם? פילוסופיה סוציו-כלכלית, דומיננטית בעולם המערבי. החזית המעודנת שלה היא הרעיון שלכל אחד יש הזדמנות לעלות לגדולה אם יש לו את היכולות המתאימות, ושאנשים מתוגמלים בהתאם להישגיהם וכשרונותיהם.
''גאון יכול לבוא מהביבים'',
דומיננטית אולי בכלכלה המערבית – התרבות המערבית – על סרטיה, ספריה והשיח הציבורי שלה – אוהבת לדחות אותה בשאט נפש. לא זכורים לי סרטים/ספרים רבים שתומכים בה בגלוי (ויותר מכך – כאלו שתומכים בה בגלוי ולא נרמסים ע"י הביקורת).
זה באמת היה הטיעון הכי חזק.
כי כנראה שבירד באמת ובתמים מאמין במריטוקרטיה: הזדמנות שווה בהזדמנויות, אך לא הזדמנות שווה ביכולות או בתקבולים.
ואפרופו ז'אנג יימו:
"גיבור" ו"מחול החרבות" הם בין הסרטים הפשיסטיים ביותר שראיתי, כאלה שראויים לעמוד בכבוד לצד סרטים כמו "ניצחון הרצון" ו"אולימפיה". העובדה שהבמאי הזה גם מביים עבור הדיקטטורה הגדולה בעולם את טקס פתיחת האולימפיאדה מעידה על כך שהוא די מכר את נשמתו לשטן.
גם לי הענין הזה תמיד צורם, וגם כאן הפריע לי
(בניגוד לטווידלדי, שכתב את התגובה ההיא בצחוק).
רמי שייך למין מסוים, והחיות שאנחנו אוכלים למינים אחרים.
*בתוך* מינים קיימת לפעמים מידה של אלטרואיזם, שמטרתה (מכל מיני סיבות שלא קשורות לענייננו) לדאוג לכך שהגנים הכי מוצלחים יישרדו. אלטרואיזם בין מינים, לעומת זאת, קיים רק על סרטי קודאק. ככה שמבחינה אבולוציונית, ההתנהגות של רמי הגיונית.
מה שלא מסתדר מבחינה אבולוציונית, זה שרמי הוא צרפתי ויש לו מבטא אמריקני.
מה שנמרוד אמר, רק במילים פחות מסובכות.
אתה לא צריך לשכנע אותי שסרטי חיות מדברות מלאים בסתירות.
אה, אוקיי. חשבתי שבאמת התכוונת לקטע עם רמי וההגיון האבולוציוני.
חוש ההומור שלי כנראה יצא לרגע להפסקה.
אלא שזה לא סרט טבע. הדמות של רמי לא מייצגת תכונות עכברושיות
להבדיל ממדגסקר, כאן החיות הספציפיות שבהן עוסק הסרט (עכברושים) מסוגלות לתקשר עם בני האדם. צריך להתחשב בזה כשזוכרים שחלק ממתיחת הקווים מבוססת על היכולת לתקשר (יש לפיוצ'רמה פרק נפלא בשם The problem with popplers שעוסק בדיוק בזה).
לכן די ברור שהסרט מכניס את העכברושים למחלקה מיוחדת שלא משותפת לשאר החיות.
אם לעומת זאת בסרט הייתה פרה מדברת והיו רואים אותה מכניסה סטייק – אז זה כבר היה מתחיל להיות מטריד.
מה שהגדרת כאן - החלוקה של חיות ל-''רגילות'' ו-''מיוחדות'',
כלומר כאלה שאפשר להרוג בלי שום בעיה (נגיד פרות), וכאלה שזה מזעזע לעשות להן כזה דבר (נגיד כלבים, או ב-'רטטוי' עכברושים) – זה בדיוק מה שמטריד צמחונים.
הגיוני שרוב האנשים, שהם אוכלי בשר, עושים את החלוקה הזו בעצמם על בסיס יומיומי, ולכן היא לא מטרידה אותם, כולל ב-'רטטוי'.
מה שהגדרת כאן - החלוקה של חיות ל-''רגילות'' ו-''מיוחדות'',
בדיוק. אני ציינתי משהו שצרם לי בסרט. ולראות את רמי שוקד על מנת "שקדי העגל" מאוד צרם לי – כי זה לא צרם לו.
אדם שאינו צמחוני פשוט מתייחס לשקדי העגל כאל עוד חומר גלם, אבל צמחוני לא מסוגל לעשות את זה.
העכברושים בסרט אמנם עוברים האנשה, אבל זו לא האנשה מלאה. הם כן מוגדרים כמין נפרד, היחס האנושי אליהם בהחלט זהה ליחס שמקבלים עכברושים בעולם האמיתי, והם לא יכולים לדבר עם בני אדם (שזה מאוד מצא חן בעיני והוסיף מימד של אמינות שתמיד חסר לי בסרטים עם חיות תבוניות).
לא התפלאתי על כך שבני האדם בסרט הכינו בשר והגישו אותו במסעדה. התפלאתי על הקלות שבה רמי עושה את זה – בתור קורבן לאלימות האנושית בעצמו. הוא הרי כמעט נרצח בדם קר יותר מפעם אחת רק מפני שהוא עכברוש.
חיברתי את זה לתגובה של טווידלדי למרות שידעתי שהיא בדיחה, כי זה נראה לי מתאים שם. הוא ציין שם דברים שבהחלט יכולים לצרום לאנשים ספציפיים אבל לא לרוב הקהל, וזה גם מה שאני עשיתי.
זו מין נטייה קולנועית לפשט, נראה לי.
וייזכר לדיראון עולם פלאבר, שבו הג'לי הירוק הוא מצד אחד חבר לבני האדם, בעל אישיות מקסימה ותאווה לריקודים ושטויות, ומצד שני חומר שאין שום בעיה לטחון אותו לאבקה ולעשות ממנה משחה. ואני די בטוחה שהסיבה לזה היא פשוט שאף אחד שם לא חשב על זה.
זה כי הסרט הוא לא על חיות.
בכלל.
בירד משתמש בעכבורשים כי זו מטאפורה נוחה להעביר את המסרים שלו – על אהבה (לאוכל), אפליה, שנאה (על בסיס דעות קדומות) והקלות שבה אנחנו הופכים משהו אנושי ללא-אנושי (ולא להפך). היא מטאפורה נוחה בגלל הקשר לאוכל ולזוהמה, למיקי מאוס ולחיות מדברות בכלל, ולגזענות. אבל היא לא מטאפורה מושלמת, בדיוק בגלל מה שמטריד אותך – עכברושים, כגזע, וחיות בכלל, לא מעניינות את בירד כהוא זה. זה לגמרי לא מטריד אותו. לכן אפשר לאכול שקדי עגל: כי עגל הוא חיה. עכברוש הוא בסך הכל דרך נוחה להגיד "אדם מגזע אחר".
זה שחיות כנראה לא מעניינות את בראד בירד בכלל,
ובכל זאת הוא עושה עליהן סרט – זה הדבר שמטריד אותי.
פיטר סינגר היה קורא לבירד Specieist
שאני נהנה לתרגם כ"זנן" או אולי "מין".
זה כי הסרט הוא לא על חיות.
בוודאי. זה ברור.
אבל עדיין, הם עכברושים. והם עכברושים בכל X אבריהם, ועובדה שבסוף הוא אפילו מכניס את נושא הפיקוח על המסעדות שבא לבדוק אם יש עכברושים במטבח, וזה מאוד מאוד אמיתי ונכון.
זה שהוא משתמש בהם בתור דרך נוחה לבצע הזרה של האחר, זה עדיין לא הופך אותם לאדם בצורת עכברוש כמו שעושים ברוב הסרטים עם החיות המדברות.
הם נראים כמו עכברושים, מתנהגים כמו עכברושים, מקבלים יחס של עכברושים ולא מסוגלים לדבר עם בני אדם.
מבחינתי הם עכברושים, וזה ממש לא משנה מה המטרה הנסתרת של בירד. זה לא מעניין אותי כשאני צופה בסרט.
אני לא מנסה לבטל את התגובה שלך - היא בהחלט לגיטימית.
אבל נדמה לי שאני קולע להלך הרוח שבו בירד עשה את הסרט – האיש מוכשר מאוד, ופרפקציוניסט מאוד. אם הוא מחליט לעשות סרט עם עכברושים, בוודאי שהוא ישלח את האנימטורים שלו (ואת עצמו) לצפות בעכברושים אמיתיים וגם ללמוד עליהם ממומחים לנושא. בוודאי שהוא ינסה למצוא פתרון מקורי ואמין לסוגיית התקשורת בין בני-אדם לעכברושים. בוודאי שהוא ידייק בתיאור המלכודות לתפיסת עכבורשים ודרך הצגתן.
אבל כל זה נובע מבחירה נרטיבית שבירד עשה *מסיבות אחרות*, ולכן הפרפקציוניזם הזה לא יזלוג לתחום החיות בכלל, כולל דרך הצגת אכילת בשר: זה לא המסר שהוא מעוניין להעביר וזו לא סוגייה שמטרידה אותו. היא כל-כך לא מטרידה אותו שאפילו בסרט על חיות מדברות אין לו שמץ עניין אמיתי בחיות. בירד, אם הפרשנות שלי נכונה ואם להשתמש בתובנות של נמרוד ושל העכרור, הוא Speciest: כמו מרבית המין האנושי, אין לו עניין אלא במין האנושי.
אוקי, אז הלכתי שוב.
הפעם עם אחותי הקטנה, בדיבוב לעברית. הייתי חייב לקחת אותה, מה לעשות.
קודם כל, אני חייב להגיד שהסרט מחזיק צפייה שנייה ובגדול! (וזה עוד כשראיתי אותו כבר לפני שבוע וחצי). כל הכבוד, שמתי לב להרבה דברים שלא שמתי לב אליהם קודם.
הדיבובהעברי מצויין, רק שיש בעיה אחת גדולה. גורי אלפי (שמדובב את רמי) לא נשמע מספיק גאון של אוכל. הוא נשמע כמו סטנדאפיסט, הוא לא הצליח להעביר לי את התחושה הנכונה. הרגשתי כאילו הוא סתם מתלהב, ושמחתי כשהגענו לקטעים שהוא לא מדבר בכלל. זאת הייתה אחת הבעיות הרציניות.
חוץ מזה כולם אולי קצת פחות טובים מבאנגלית, אבל עדיין מעולים. ואורנה בנאי הייתה פשוט תותחית, התעלתה אפילו על המקור.
אני רוצה גם להגיד ששמתי לב שחברים שלי ואחותי הקטנה תפסו את הסרט בצורה שונה לגמרי!
אחותי הקטנה (בת 10) ראתה את זה בתור סרט ילדים לגמרי, ולא הבינה איך זה שיש כל כך הרבה מבוגרים בעולם.
החברים שלי, לעומת זאת, הגיעו למסקנה שזה לא ממש סרט לילדים.
זה מעניין מאוד.
מוזר מאוד.
רע
הסרט פשוט רע, במלוא מובן המילה.
חוץ מהפסקול הנהדר שבהחלט גרם לאפרכסתי להתמוסס והגרפיקה המהממת שגרמה לחיים האמיתיים להראות כמו סרט זול,
אני הרגשתי שהסרט נגמר כבר 10 דקות לאחר ההפסקה, הסוף היה ידוע, הסרט התחיל לשעמם ואפרכסתי כבר חזרה למצב צבירתה הקודם.
אני לא צחקתי במיוחד, וגם הקהל שמסביבי לא נראה כמשועשע יתר על המידה.
לסיכום – סרט חביב, אפשר לוותר.
אז אתה טוען שמובנה המלא של המילה ''רע'' הוא ''חביב''?
אז אתה טוען שמובנה המלא של המילה ''רע'' הוא ''חביב''?
במקרה של רטטוי, כן.
או מיי גאד מה הולך פה?!
כמה בדיחות מועתקות, זה לא ייאמן! הייתי תובע אותן. כל בדיחה ובדיחה בסרט ראיתי כבר במקום אחר, אחד לאחד! משהו פה לא בסדר.. צריך לבדוק את זה.
לא הייתי מאמין על פיקסאר
ועל הודעות כאלה נהוג להגיב ב-''תוכיח'' או ''לפחות תיתן דוגמאות''.
*well, לא wall
וזה, אגב, לא מוכיח כלום, למעט
אולי שהאנגלית שלך לא משהו, במחילה.
לפי התיאור שלך ההקשר כל-כך שונה שהמשמעות אינה דומה ולו כזית, וכמו-כן, הביטוי "כן? טוב, אתה X", מופיע באנגלית באינספור מקומות, בהקשרים ובמשמעויות שונות; הוא לא המצאה של 'חברים'. וגוסטו, בניגוד לצ'נדלר, באמת מת.
אני באמת לא חזק באנגלית, אבל בכל מקרה
זה היה באותה נימה, באותה הבעת פנים, באותו הקשר. אם הייתר רואה את זה אחד ליד השני היית שם לב מיד.
תזכירו לי עוד בדיחות
למרות שלא אהבתי את הסרט
אתה לא יכול לקבוע בעלות על בדיחות, ביחוד לא מעונה כלשהי של חברים.
וחוץ מזה – כל הבדיחות בסרטים של פיקסאר אותו דבר, צריך להתרגל לזה.
iii יקר, כמה טיפים:
ראשית, אנא הקפד על סימני ספוילרים כאשר אתה מגלה עלילות של סרטים. כאן העורכים עשו את זה בשבילך, אבל בעתיד, שים לב לתיבה הקטנה והמועילה מתחת לחלון התגובה.
שנית, אתה כותב הודעות יפות וחביבות, אבל לא מקפיד על כותרת. כותרות זה חשוב: ככה אנשים יודעים מה תוכן ההודעה שלך, ומחליטים אם לקרוא אותה או לא. חוץ מזה, הכותרת שאתה נותן להודעה נגררת אוטומטית לכל התגובות (אם אנשים לא משנים ידנית), ועם כל חיבתי לאות ע', הרבה משמעות – בפני עצמה – אין לה.
ובעיקר, ברוך הבא לאתר!
איזה סרט חחמממווודדדד!!
מזמן לא הוציאו סרט אנימציה שבאמת נהנתי ממנו,
הידד לפיקסר !
נכון שהוא קיטשי, אבל הוא מהנה מאוד.
זה ממש פשע
לא לקנות את הפסקול של הסרט הזה, ידעתם את זה?
הוא כל-כך מקסים. אתם חייבים לקנות אותו.
אני לא אכביר מילים על דברים שנטחנו כאן עד דק
ואתלהב מההשקעה הצורנית בבית של אגו: הכל מלבני ושמרני שכזה, ואז נכנס המשרת העגלגל ונראה לא קשור. ועוד מישהו שם לב לכמה שמכונת הכתיבה שלו נראית כמו גולגולת?
בכל מקרה, אני מברך על כל הזדמנות לשמוע את הקול של פיטר או'טול. איך מישהו אמר פה פעם? רק צריך לשמוע את הקול שלו כדי להבין שהוא בליגה אחרת לגמרי.
החדר שלו, מלמעלה, נראה כמו ארון מתים.
ואגב, ההזמנה שלו במסעדה (זו שמבלבלת את המלצר) היא אחד הרגעים המוצלחים ביותר בסרט.
והדיוקן שלו ממוסגר בצורת מצבה,
והשולחן נראה כמו קבר. וזו אכן הברקה.
זה מסמל שפים רבים מנוחתם עדן, שנקטלו על ידי אגו בליבלוב עלומיהם.
כמו העצמות והגולגלות של מבקשי אוצר כושלים, שדרקונים שומרים במאורותיהם.
סבא שלי אומר שזה סרט לילדים,
והוא לא מסכים ללכת איתי לראות את הסרט (מתורגם!).
מה עושים?
מזכירים לו שאתה ילד.
ואם אתה לא ילד – הולכים לראות לבד.
מה ז''א?
אני בן 15, אבל מה זה קשור?
נו? אז לך לסרט לבד.
(אלא אם העניין הוא שלך לא אכפת במיוחד מהסרט אבל אתה רוצה שסבא שלך יראה אותו. לא בדיוק הבנתי מהתגובה שלך אם אתה רוצה לראות את הסרט בעצמך, או שאתה רוצה שסבא שלך יראה).
ממש כמו בסרטים, גם בהודעה שכתבתי הייתה דילמה מוסרית סמויה וחשובה
– מה עושים עם מבוגרים שחושבים שסרטים כמו "רטטוי" הם לילדים בילבד ומתביישים ללכת לקולנוע לראות אותו?
אה.
אבל זה מאד תלוי.
אתה לא יכול להכריח את סבא שלך לראות את הסרט – הוא אדם בוגר ויש לו את מערכת השיקולים שלו. אם הבעיה היא שהוא רק מתבייש שיראו אותו נכנס לאולם, אתה יכול לצרף אליכם אח קטן, בן דוד או אחיין ולסבא שלך יהיה תירוץ להמצאותו בסרט (כי צריך לשמור על הקטנצ'יק).
אבל אם העניין הוא שסבא שלך חושב שאנימציה זה לילדים ושהוא לא יהנה בסרט (כי זה לא סוג ההומור שלו או כי המסר ילדותי מדי), באופן אישי אני לא חושבת שתוכל לשכנע אותו. כללית, נדמה לי שככל שמתבגרים, נוטים להתקבע יותר בדפוסי חשיבה וכל ההסברים הרציונליים שבעולם לא ישכנעו. אבל זה תלוי גם בסיטואציה ובנושא. סבא שלי, למשל, השתכנע לראות את 'שרק' ונהנה (אני לא יודעת מה היתה העמדה שלו בעניין "לילדים" או "לא לילדים") אבל בנושאים אחרים אי אפשר להזיז אותו במילימטר מהדעות שלו, ולא משנה כמה נימוקים רציונליים מעורבים בעניין. אני לא מכירה את סבא שלך, ולא יודעת אם כבר ניסית להסביר לו שיש ז'אנר שלם של סרטי אנימציה למבוגרים, ושמעבירים בהם ביקורת על נושאים "חשובים" – אם לא ניסית, שווה לנסות. ואם הוא לא ישתכנע – אל תכריח אותו לראות את הסרט, כי סביר שהוא יראה בו את מה שנוח לו לראות, וימצא בו את המסרים שמחזקים את הטענה שלו לגבי הילדותיות של הסרט.
תודה. זה היה חשוב לי.
זה כל-כך עצוב, אבל כל-כך נכון…
המבוגרים של ימינו .. =]
לא נורא, אבל לא כולם כאלה, הדוד שלי ז"ל אהב מאוד את הדרדסים והקליט כול פרק ופרק שלהם.
ועכשיו, משראיתי את הסרט סופסוף,
אחלה סרט. ממש ממש כיפי, וצחקתי בו המון פעמים. בנוסף, אני חייב לציין שהופתעתי לטובה. כל הקונספט של סרט על עכברוש שמבשל היה נשמע לי מטומטם, משעמם ולא מעניין בעליל. אני חושב שאילולא התוקף של ההטבות של 'רב חן' היה קרוב לתפוגה מוחלטת לא הייתי בכלל טורח לראות את הסרט הזה בקולנוע. אממה, קרה מה שקרה, ואת שאר הסרטים המעניינים בקולנוע כבר ראינו, אז הלכנו לסרט הזה. קשה לי לתאר כמה נהניתי. 'הרבה מאוד' לא מעביר את הכיף שחווים מלקלוט בדיחות קטנות ואת עושר הפרטים שבסרט.
אז גם בלי להכנס לדיונים על מסרים שיש או אין בסרט – הסרט כיפי. אני צריך לסמוך יותר על בראד בירד, שכפי שמסתבר- יודע לעשות סרטים. אני בטוח שלסרט הבא שלו אלך, גם אם זה יהיה על… על מה '1906' בכלל? רעידת האדמה הגדולה בסאן פרנסיסקו? טוב, הולך.
גם אני בהתחלה לא הייתי משוכנע שיש בסיס ממשי לסרט
חשבתי סתם סרט על עכבר במטבח. הממ, נגמרו להם הרעיונות?
כמובן שמאז שמעתי יותר מדי דברים טובים על הסרט מכדי להתייחס לכך (למשל עדיין לא השתכנעתי שמכוניות יכול להיות סרט מוצלח באמת כי… נו באמת, הוא על מכוניות! אבל אני מקווה להתבדות מתישהו), ובאתי לסרט מוכן למשהו מקסים, והסרט יותר מעמד בציפיות.
בכל מקרה און טופיק לתגובה, הלכתי לסרט ברב חן לב המפרץ, יום חמישי ה30 באוגוסט. לפי הפרסומים מועדון רב חן תקף עד ה31, ואפילו היה שלט גדול המתריע על כך בכניסה לאולמות. אבל טכנית, הכרטיס לא עבד כבר מה30, בעקבות שדרוג בתוכנה. זה לא היה כל כך מרגיז אלמלא זה הסרט הראשון שראיתי ברב חן מאז שנודע לי על סגירת המועדון, שמראש דחיתי לזמן נוח אך עדיין בתחום תוקף ההטבות. מנהל האולם הסכים והתנצל והציע לי לפנות לרב חן באמצעות המייל/טלפון על מנת לקבל פיצוי. לא יודע אם באמת אטרח, אבל אין ספק שההרגשה היתה לא הכי נעימה (אבל זה כמובן עבר לי כבר עם תחילת הסרט. אגב, רק לי הזקנה הזכירה את 'סבתא של טויטי וסילבסטר' הדור הבא?)
טוב, מקסיקני זה גם אמריקני...
האמת די זרקתי לאוויר סתם את הרעיוןה אמריקני. אני לא מרגישה שאני יודעת מיהם העכברושים ונגד מי מופנית הביקורת. יש לכם רעיונות?
טוב, מקסיקני זה גם אמריקני...
למה הביקורת צריכה להיות מופנית כלפי קבוצת אוכלוסיה מסויימת? היא מופנית כלפי צורת התנהגות וחיים מסויימת, בלי קשר למוצא/מעמד חברתי של אלו שנוקטים בה.
צורת התנהגות של מי שלא עוסק באמנות?
או שלי מי שלא יכול להעריך אמנות?
חשבתי על זה קצת
והסיבה שהנחתי שהביקורת נגד העכברושיםהיא ביקורת חברתית, היא כי הם מוצגים בתור חברה, עומת סקינר שמוצג בתור יחיד. הם מוצגים בתור חברה שיש לה ערכים של לגנוב ולא ליצור, וזה נראה כמו ביקורת כלפי חברה שיש לה ערכים כאלה.
אם למישהו יש רעיון, אני אשמח לשמוע.
אהבתי את האנלוגיה של המטבח לדיסני, שוהצגה לעיל :) אני דווקא כן מאמינה שזה יכול היה להיות מכוון.
אני חושב שעלית על כמה דברים מאוד נכונים,
אבל אני חייב להיטפל דווקא לנקודה יחסית שולית, פשוט כי הזכרת אותה כבר פעמיים, ונראה שהיא די מטרידה אותך:
לינגוויני בשום פנים ואופן לא מתחיל את הסרט עם תאווה לבישול. בפעם הראשונה שאנחנו רואים אותו הוא פשוט מנסה לא להסתבך אם אף אחד. קל לפספס את זה, אבל הסיבה היחידה שהוא מוסיף חומרים למרק היא שהוא שופך בטעות חלק ניכר ממנו במהלך הספונג'ה. הוא פשוט מפחד שידעו (זה רגע מצוין לדעתי, כי בירד מצליח להעביר את כל זה בכמה שניות, בלי מילים וברקע של סיטואציה אחרת לגמרי). כשהוא פוגש את רמי הנימוק שלו לשיתוף הפעולה ביניהם הוא שהוא, כלומר לינגוויני, לא יכול להרשות לעצמו לאבד עוד עבודה. הוא אפילו שואל את רמי אם רוזמרין הוא תבלין, מה שמוכיח שאין לו שום עניין בתחום. כשסקינר מרים איתו כוסית במשרד, לינגוויני השיכור מודה שהוא שכל התנסויותיו בבישול מגיעות מאותו שבוע.
ובעצם, כשאני חושב על זה לעומק, רמי הוא לא המוכשר היחיד. הוא מספר אחת אמנם, אבל קולט היא מספר שתיים, והיא דמות פאקינג מגניבה. אחת כזאת שבתור ילד לעולם לא הייתי מזלזל בה.
אם כך, תקון תוקנתי
אני חשבתי שגם לינגוויני לא עומד בזה וחייב לבשל, אבל כנראה פספסתי את הקטע שנשפכים לו הדברים.
בכל מקרה – העיקרון תקף בעיני להרבה יותר מעבר לסרט הזה. אם אתם אוהבים לנגן גיטרה, נגנו גם אם אתם יודעים רק את stirway to heaven, לאט. תרקדו גם אם היו מעיפים אתכם מנולד לרקוד וגם אם צוחקים עליכם בדיסקוטק. לא חייבים להיות מוכשרים באופן יוצא דופן לדבר, כדי להינות ממנו, כדי לפתח יכולות בו ולהשתפר וכדי לגרום באמצעותו הנאה לאחרים, ובתנאי כאמור שאתם נהנים מזה.
לא רק שהוא שפך את המרק בטעות
אלא שמה שגרם לו לשפוך אותו – ואת זה באמת אפשר לראות רק לפריימים בודדים – זו קולט, שהסיחה את דעתו.
מעניין, תודה.
נדמה לי שהסרט מדבר יותר על גאונות מאשר על כשרון – אבל אין לי ספק שזה לא ברור מספיק, ולכן הביקורת שלך במקומה.
התגובה הזו היא לא ממש ביקורת על הסרט
לסרט יש את התפיסה שלו לגבי כישרון, או גאונות, והוא שלם סביב התפיסה הזו וזה בסדר.
העניין הוא שזיהיתי בסרט כמה הנחות יסוד שהרגשתי שראיתי בחיים איך הן עוצרות אותי ועוצרות אחרים.
אני חושבת שגם כשמדובר בגאונות, אנשים צריכים לעבור יום רע, או כישלון, או להשקיע גם בחלקים מתוך הבמשימה שלקחו על עצמם בהם הם פחות גאונים, או להבין שהם לעולם לא יהיו טעם של כולם. החיים הם סוג של מחקר לגבי היכולות שלך. האם אני עדיין יכול? האם אני עדיין אופנתי? מה היה לי קשה אתמול והיום הבנתי איך עושים את זה וקל לי יותר? בעוד בסרטים דוגמת רטטוי, או נניח "בייב" או "בילי אליוט" שאלה עולים לי עכשיו לראש, אתה פשוט נולד עם זה. הסרטים הללו מדגישים את ההגשמה העצמית שלך מול הדרישות של החברה, אבל תוך כדי כך הם שוכחים לומר (ולא התכוונו לומר, הטענה היא לא כנגד הסרטים האלה נקודתית) שהמאבק הגדול הוא באמת נגד עצמך – למצוא את היכולות שלך, להכיר במקומות שהן אינן קיימות, לפתח אותן, לטפח אותן, ללמוד לחיות עם זה שלא תהיה מספר אחד, ללמוד לחיות עם הקנאה בטבים יותר, ללמוד לחיות עם כשלונות, עם המקומות בהם שום אמונה עצמית לא תכסה עלה הבעיות…. ועדיים זה לא אומר שצריך להפסיק ליצור.
אבל המסר של רוב הסרטים הוא בדיוק הפוך.
"אם תרצה מספיק ותאמין בעצמך – תוכל להשיג הכל" הוא דבר שמולעט לילדים, במפורש ובמרומז, מאה פעמים ביום. אבל זה לא נכון. אני יכול מאוד לרצות לזכות במדלית זהב בריצת 100 מטר באולימפיאדה, אבל זה לעולם לא יקרה, ולא משנה כמה אני אאמין בעצמי. אין לי את הגנים הנכונים, וזאת השורה התחתונה. ולא נעים להגיד, אבל יש אנשים שלעולם לא יהיו מדעני גרעין, כי הם, מה לעשות, לא חכמים מספיק. עם הרבה שאפתנות ועבודה קשה אנשים יכולים להגיע להישגים אדירים, נכון, אבל לא כל אחד יכול להגשים כל חלום. מי שאומר אחרת משקר.
ב'רטטוי' זה לא ככה. רמי נולד גאון קולינרי בפוטנציאל: חושי הריח והטעם שלו מפותחים מלידה. הוא לא הפך לשף רק בגלל שהוא מאוד רצה. אז אולי זה לא המסר הכי חינוכי בעולם, אבל בתור טיפה איזון לאינסוף קשקושים שאומרים את ההיפך, אין בזה שום דבר רע.
אני לא חושבת שזה הפוך
גם אני לא מתחברת בכלל למסרים של "האמן בעצמך ותוכל להצליח בכל דבר", אבל אני חושבת שהם דווקא מגיעים מאותו עולם כמו המסרים של רטטוי (שאם לא הבהרתי מספיק – דווקא ממש נהניתי ממנו!), ועומדים כנגד ובהיפוך למסרים שאני הייתי רוצה לראות יותר מהם.
בדיוק קראתי עכשיו את התקציר של "היירספריי". זה הולך משהו כמו: "הסרט עוסק בבחורה שמנה שנולדה לרקוד. היא משתלבת בתחרות הריקודים של העיירה שלה וזוכה במקום הראשון, מה שלא מוצא חן בעיני הבלונדינית הרזה שרגילה להוביל בתחרויות כלאה".
תראה אילו הנחות מובלעות כאן: הנערה אוהבת לרקוד ולכן כנראה היא גם יודעת לרקוד. האהבה שלה לריקוד הגיעה אליה מאיזה שהוא מקור עילאי. זה לא שהיא חיפשה פתח כלשהו ליצירתיות, וגילתה שהיא די טובה בריקוד. היא פשוט רקדנית כבר בתחילת הסרט. מכיוון שהיא הדמות הראשית בסרט, אז היא גם תנצח בתחרות. היא הרי יודעת לרקוד, אז הרי ברור שהיא יודע לרקוד הכי טוב. הדבר היחיד שעוצר אותה, את בילי אליוט, את בייב ואת רמי העכברוש זה החברה החיצונית.
לדעתי הדגש על המאבק של האדם במוכשר במגבלה החברתית, גורם להצנעה של מאבק לא פחות חשוב סביב נושא הכישורים והיכולות – המאבק של אדם בעצמו. בסרטים, אם אתה אוהב לעשות משהו אתה אוטומטית טוב בו (שזה בדיוק מה שאמרת שאינו קיים במציאות – לא כל אחד יכול לעשות הכל. ואני מסכימה איתך לגמרי). במציאות, אתה צריך להתחיל ללכת באיזו שהיא דרך בלי לדעת אם אי פעם תהיה ממש טוב.
בעולם האמיתי יש כישרון ויש יכולת, שנובעת מפיתוח הכישרון וממאמץ. אני מסכימה איתך שכישרון הוא בהחלט תנאי הכרחי, אך לא מספיק. כישרון אינו מבטיח שתהיה טוב מבחינת כולם, כל הזמן, ותמיד הכי הכי, אפילו אם נורא נורא נורא תאמין בעצמך (ובסרטי ה'תאמין בעצמך' תמיד ברגע שפתרת את עניין האמונה בעצמך, הכל קורה מהר ובקלות. במקרה הטוב שמים מונטאז' קצר של אימונים). וגם אם יש לך פוטנציאל להיות ממש טוב, זה לא תמיד יבוא בקלות.
מה שהתכוונתי להגיד זה ככה: אם אתה רוצה להצטיין במשהו, תכין את עצמך לחיים אכולי ספקות, מלאי מהמורות, קנאות, ביקורות רעות וימים לא טובים, ואל תחשוב שזה בהכרח אומר שאתה לא מוכשר.
תהיה קשוב, כמובן, לביקורות ותדע לגלות מתי אתה סתם רוצה ומתי אתה באמת יכול, אבל אל תוותר רק בגלל שזה לא הולך חלק כמו בסרטים.
זה הכל.
זה סמל למה שהוא אוהב,
למה שמבדיל אותו מאחרים.
נכון
במובן הזה רמי מזכיר יותר את הגיבור של "הבושם" (הספר, לא ראיתי את הסרט), רק שכאן חוש הטעם בא במקום (או בנוסף) לחוש הריח. כלומר הכישרון של רמי הוא על טבעי כמעט, משהו שמתאים לדמויות מ"גיבורים". יש לו יכולת מיסטית ומולדת לזהות טעמים שמתאימים זה לזה. מדהים עוד יותר – רמי נולד עם טכניקות בישול ועבודה מובנות מראש (חיתוך ירקות למשל).
לא לא לא.
(התגובה הזאת היא גם תגובה לאדם, וללמינג למעלה יותר בתגובות שלו לאינדי).
אני חושב שיש כאן המון חוסר הבנה בנוגע לעבודה במטבח של מסעדה בכלל, ולמה שעושה את רמי לשף בפרט. מה שרמי עושה למרק הוא תיבול, לא בישול, וכאן מדובר בביטוי של הכשרון הטבעי שלו שמתבטא בעיקר בחוש הריח. במהלך כל הסרט אפשר לראות, שוב ושוב, שכל האנשים במטבח עובדים באמצעות מתכונים כתובים שהם הבסיס לכל מנה. התיבול של המנה הבסיסית היא השלב האומנותי שמבטא את הגאונות של רמי, אבל היא השלב המתקדם יותר של יצירת המנה. גם רמי מתאמן המון על העברת היכולת שלו אל הצלחת- במטבח של הזקנה בכפר, בעבודה עם לינגוויני קשור-העיניים ובלמידה מקולט. ההבדל בין שף מוכשר באמת לבין טבח היא יכולת ליצור את שילובי הטעם שיקסמו ללקוח. "ליצור" בניגוד ל"לעקוב אחרי מתכון".
ישנה סצנה שבה רמי מסתכל לראשונה אל תוך המטבח וסוקר את העמדות השונות, ועוד סצנה משלימה שבה מתואר הרקע של כל אחד מעובדי המטבח. אף אחד מהאנשים האלה (שים לב, למינג) *אינו* שף! מטבח של מסעדה, במיוחד מסעדה טובה, עובד כמכלול שבו כל אחת מהעמדות (סו-שף, איש רטבים וכו') תורמת ליצירת מנה מעולה, וכל אחד מהעובדים במטבח של גוסטו הוא מקצוען מעולה שעושה משהו אחר משאר העובדים מסביבו. יותר מזה- לכל אחד מהם יש רקע שלכאורה אינו מתאים למקצוע שבו הוא התמחה- אחד אסיר לשעבר, אחר קלפן וכו'. "רטטוי" עקבי מאוד במסר הספציפי הזה (שהוא המסר הכי ברור מבחינת הטקסט של הסרט)- אם יש לך כשרון, זה לא משנה מאיזה רקע הגעת. הססמה של גוסטו, הכותרת של הספר שלו, מתבטאת באנשים שהוא לקח לעבוד במטבח שלו: לאו דווקא אנשים שלמדו את המקצוע בצורה רשמית אבל כולם מוכשרים מאוד ואוהבים את המקצוע שלהם.
(מצטער על התגובה המאוחרת, רק אתמול ראיתי את הסרט. שהיה נפלא!)
כן?
סליחה, אבל לא בדיוק הבנתי את הטענה שלך. זאת אומרת, אני מסכים עם הניתוח שלך את עבודת המטבח ואת הסרט, אבל מה זה אומר לגבי הצורך ללמוד / היותם של אנשים מסוימים מוכשרים מעל ומעבר?
תראה, אני לא צריך לחפור עמוק מדי.
הסרט הזה לא מפסיק לצעוק כל הזמן שאם יש לך כשרון אתה צריך לפתח אותו, אפילו אם זה לא מקובל חברתית או קשה לביצוע. זה מסר חינוכי לעילא, ובהתאם לכך הוא כ"כ מפורש שברור שהוא מכוון לילדים שצופים בסרט. מה שרציתי להגיד הוא שכל הסיטואציה במטבח אינה סותרת את המסר הזה, אלא בעצם מחזקת אותו. אגב, אני אישית שמח שהוא שם, זה מסר שנוח לי איתו.
לפי מה שהבנתי עלו כאן 2 בעיות עם המסר הזה: שרמי לא צריך להתאמץ כדי להגיע לרמה של עילוי, ושהוא בעצם גאון ולכן אי אפשר ליישם את הלקח שלו לחיים של אנשים אמיתיים. הבעיה הראשונה לדעתי לא קיימת, כי אני ראיתי לפחות 3 סצנות שבהן רמי מתאמן כדי להשתפר ולהגיע לשליטה בכשרון שלו. בוא נניח שהילד הווירטואלי שלי מחליט, בעקבות צפיה ברטטוי, שהוא הולך להיות אלוף הארץ בשחיה צורנית. אני יכול להסביר לו, באמצעות דברים שאכן קורים בסרט, שהוא יצטרך לעבוד על הטכניקה שלו ועל העבודה שלו עם שאר השחיינים, אפילו אם מבחינת כשרון גולמי הוא השחיין הכי מדהים מאז אסתר איךשקראולה. מבחינתי בעניין הזה המסר בסרט הוא עקבי וברור- צריך ללמוד ולהתפתח כדי להגיע לרמות הגבוהות.
לגבי הבעיה השניה, העובדה שרמי הוא גאון בתחומו ולכן לא מייצג, אין לי פתרון נוח. רמי הוא אכן עילוי. העניין הוא שאם אתה יוצר סרט, אתה לא יכול לעשות אותו על נושא שאין לו סקס-אפיל, שאין לו משיכה. במיוחד כשאתה מכוון את חלקו או את כולו לילדים. עכברוש ששואף להיות… לא יודע, מתקין צלחות לווין, לדוגמה, פשוט לא מעניין באותה רמה של עכברוש ששואף להיות שף ראשי במסעדה הכי טובה בעולם. לעומת זאת, נסיון קצר וכואב יוכיח לכל ילד שאי אפשר לשלוט בתנועות של בנאדם אחר ע"י משיכה בשיערו (לא שזה יעצור ילדים מסויימים מלהמשיך למשוך), כלומר אפשר להבין שהסרט הוא לא מציאותי לחלוטין. מכאן אפשר להגיע למסקנה שאפשר לשאוף גם להיות מתקין צלחות מעולה, או מצויין, או ממש ממש טוב. זה עדיין תואם את המסר של הסרט. מה לעשות שזה לא החומר שממנו יוצרים סרטים של פיקסאר?
הייתי דווקא מהמר על וויליאמס.
אבל אתה מתעלם מחלק מהאינפורמציה שמראים לנו.
רמי אולי קרא וראה טלוויזיה אצל הזקנה, אבל הוא *לא* בישל. ואני יודעת את זה, כי ברור שהפיטריה היא הדבר הראשון שהוא מבשל – ברור שהוא לא ניסה את זה בעבר. עם כל הכבוד לחוש ריח מפותח ולקריאת ספרי בישול, בשביל ידע בשילוב טעמים צריך לטעום ולבשל – ידע מעשי בנוסף לידע התיאורטי. ולרמי אין אותו, והסרט מראה את זה בבירור.
איך אני הפכתי למגן הרשמי של הסרט?
אז את אומרת שלאוכל לא מבושל אין טעם? או שאי אפשר לשלב בין טעמים של דברים שלא הוכו ע"י ברק? או אולי שחייבים לבשל כל דבר כדי לדעת איך יהיה הטעם שלו כשהוא מבושל, ולא מספיק לטעום אותו אחרי שהוא כבר התבשל?
זה לא שרמי לא אכל מעודו אוכל מבושל, אפילו אם לא הוא זה שבישל. מי יודע, אולי אפילו חלק מהדברים שהוא טעם מהפח של הזקנה באו ממתכון מהספר של גוסטו?
_____
אגב זקנה, כמה-ימים-אחרי-הולדת שמח לך!
איך אני הפכתי למגן הרשמי של הסרט?
לא נראה לי שיש ממש מה להגן על הסרט – דומני שבין כל המתווכחים פה יש קונצנזוס שהסרט היה מצויין (וזה בעצם מה שחשוב באמת).
שוב, בלי קשר דווקא לסרט הזה
אני חושבת שמה שרציתי להגיד זה לא אם הכישרון הוא מולד או תורשתי (כנראה שיש מרכיב כזה וכזה) ולא אם מישהו יכול להיות טוב במשהו בלי ללמוד (גם זה), אלא שיש פער גדול מאוד בין זה שיש לך כישרון, לבין זה שכל יום אתה צריך לקום בבוקר ולבטא את הכישרון הזה באמצעות עשייה.
יש את הכישרון שהוא תכונה, ויש את התוצאה שהיא היצירה. בסרטים לילדים מראים מעט מאוד את הפער הזה.
יש ייסורים נפשיים אמיתיים בתהליך של הפיכת הכישריון ליצירה. אפשר לראות את זה בדרטים כמו ברטון פינק או אדפטיישן (ובואו נניח שהכוונה ש*כן* יש לאנשים האלה כישרון למרות שזה ברור שיש תימוכין לכאן ולכאן).
בדרך ליצירה הסופית יש עבודה קשה, חוסר ביטחון, הרבה אי הצלחה, ניסוי וטעייה, פידבק.
הכישרון שלך הוא תמיד שווה בדיוק את היצירה האחרונה שהצלחת ליצור. כל פעם שאתה ניגש ליצור אתה צריך להתמודד עם זה שוב – אני רוצה להתעלות על מה שעשיתי קודם, לעשות משהו שרק אני יכול לעשות ולא נעשה, אז איך אדע שזה טוב? אם אני מותח את הגבולות של עצמי וכל פעם עושה משהו חדש – אני יכול תמיד לקלוע? ואולי יש לי ימים נטולי השראה – זה אומר שאני לא בסדר?
בתוך זה משתלבים גם הדברים האחרים – העובדה שלא כל מי שמוכשר הוא הכי הכי מוכשר שיש, העובדה שכישרון מבשיל עם הזמן ושהיצירה תלויה לא רק בכישרון אלא גם במאמץ ובטכניקה.
עוד נדבך הוא שהיצירה שלך בסופו של דבר מתכתבת עם קהל.
גם אם הכישרון אינו מוטל בספק, גאון אמיתי יעשה בדרך כלל גם דברים שהם יומרניים מידי עבור הקהל שלו עד שילמד לקלוע לטעמו. לפעמים היצירה שלו תהיה לטעמו של אחד ולא לטעמו של השני.
אני כנראה לא מוכשרת מספיק לכתוב את התגובה שבאמת מביעה את הרעיון הזה שברור לי כל כך בראש….
(אגב, אם להוסיף עוד משהו שלדעתי הסרט קצת מטייח אותו – לא כל מי שמוכשר ליצור יכול גם להיות מנהל! כמה מאיתנו חוו את הענייןה זה על בשרם כבר? רמי הופך משף למנהל מסעדה ללא כל ניסיון או הכשרה והמנה יוצאת מושלמת…. כמה אנשים שאתם מכירים קפצו מעמדה של יצירה לעמדת ניהול ומייד הצליחו להוציא מהצוות את אותה איכות עבודה שעשו בעצמם, רק בגדול יותר? אלה סיפורי הצלחה סופר-נדירים).
שוב אני ממש לא באה בטענות לסרט. יש לו זמן מוגבל והוא רוצה לספר סיפור סוחף, וזה סבבה. זה פשוט העלה בי מחשבות כמה חבל שזה לא כל כך קל באמת…
דווקא הבנתי לגמרי מה שאמרת
גם בתחילת הפתיל. ואני מסכים עם כל מילה.
אחד הדברים המצחיקים/מעניינים יותר, בפוטנציה, בסיפור על כשרון הוא התהליך של ניסוי וטעיה. להמון סרטים יש מונטאז'ים של התהליך הזה (הכניסי כאן לינק לשיר המונטאז' של "צוות אמריקה") אבל אי אפשר לסיים את הסרט כאן. נקודת סיום טבעית של כל סיפור היא תמיד בנקודת שיא כלשהי של התהליך, בהצלחה או לפעמים בכשלון שלו. החיים אף פעם לא נגמרים בנקודה הזאת, אבל זה ההבדל בין סרט לבין החיים. ושאר ביטויים פילוסופיים עמוקים שכאלה :).
דווקא הצלחת.
אני מסכימה לחלוטין עם מה שכתבת בתגובות האחרונות.
תראה, אני מוכנה להניח שהזקנה היא שף, אם אתה רוצה.
בכל זאת, להחזיק זעפרן בבית זה לא משהו שכל אחד מוכן להשקיע בו ממיטב כספו. אני מוכנה להניח שרמי אכל בכל יום מימי חייו איזה תבשיל שהוכן לעילא (למרות שזה סותר את הטקסט – אם זה המצב, מאיפה מגיעים הריבים עם אבא שלו?). ואני עדיין טוענת שיש הבדל בין לאכול לבין לבשל:
נניח, כפי שאמרו לנו, שרמי יכול, על ידי רחרוח קל של מנה, להסיק את כל מרכיביה – תבלינים והכל.
נניח שרמי יודע מה טעמו של כל מרכיב מבושל בנפרד, כי יצא לו לאכול אותו לבד ובמנות אחרות, וללמוד על שילובי טעמים.
כדי להגיע למסקנה "רמי יכול לבשל את כל המרכיבים האלה וליצור מנה מושלמת" חסרה לנו הנחה: לרמי יש את הידע הטכני – כי לדעת מה טעמה של עגבניה מבושלת ממש לא מקביל ללדעת כמה זמן לבשל אותה, איך, אם לקלוף אותה או לא. וברמות מסוימות של בישול, זה ההבדל בין מנה גאונית ומנה סתם. אמנם יכול להיות שכל זה מפורט בספר של גוסטו, אבל מה שכתוב בספר זה לא ממש מדויק, אלה הערכות. בסופו של דבר, מי שמבשל עומד מול הסיר / מחבת / תנור, וצריך לדעת מתי המנה מוכנה, שדברים לא רכים מדי ולא קשים מדי. ואת זה לומדים באמצעות עשייה. רמי לא עבר את התהליך הזה מימיו – הוא עובר מלשלב פטריה עם גבינה ולצלות אותן ביחד ("וואו, מעניין איך זה לשלב מרכיבים…"), ללתבל מרק, ללהכין מנות מושלמות ומושקעות (למשל האומלט שהוא מכין ללינגוויני – ולהפוך חביתה ברמה הזו, לקפל אותה, וכל זה בלי שהיא תתפרק – את זה לא לומדים ביום), ללהכין את המנות הכי טובות בעולם – ללא אימון בכלל.
אבל זה לא מה שעשיתי.
כל הדיבור על מרכיבי תבלון מזכיר לי את הסיפור הישן על "מרק אבן".
כשאני חושב על זה,
אם רמי יכול ללמד תוך חמש דקות את כל משפחתו לבצע תפקידי מטבח במהירות ובמקצועיות, זה לכאורה האם-אמא של הטענות של גוסטו: 'כל אחד יכול לבשל'. אפילו מאתיים עכברושים, בתנאי שמישהו יודע מה לומר להם לעשות.
האפשרות האחרת, שעשו את הקטע הזה בשביל הדאחקות, ולא הייתי מבטל אותה כל-כך מהר.
נראה לי שתסריט איום יתאים יותר לאנלוגיה.
הבמאי (השף) יכול להיות מצוין, אבל עדיין הוא עוקב בדייקנות אחרי הוראות כתובות (תסריט) איומות.
אני תוהה אם אתה באמת לא מבין או סתם מתעקש.
יש הבדל בין ליצור מרק מאפס לבין להריח אותו, לעקם את האף ולהכניס בדיוק מספיק כמון ובזיליקום כדי להפוך אותו ליותר טעים. (ורק כדי להבהיר- את הראשון יכול לעשות טבח, את השני יכול לעשות גם הדיוט עם חוש ריח רגיש וכשרון לשילוב טעמים.)
זה לא מסר ולא עובדה!
הנה הלב של מה שאני מנסה להגיד לך כבר כמה תגובות: שאר העובדים במטבח הם *לא* פחות מוכשרים מרמי, הם פשוט מתמחים בדברים אחרים בתוך אותו מטבח! העניין הזה מעוגן היטב בטקסט של הסרט, לפחות ב-3 סצנות שאני יכול להזכר בהן כרגע (ועל 2 מהן הרחבתי בהודעות קודמות). גם בסרט וגם במציאות אתה צריך להיות כשרוני להחריד גם כדי להגיע להיות מכין הרטבים במטבח של מסעדת יוקרה. נכון, השף הראשי הוא התפקיד היוקרתי יותר, והראשי, אבל זה לא הופך אותו לנעלה על כל השאר. זאת עבודת צוות, והשף מתמחה בטעם הסופי, בחיבור החלקים השונים, במאקרו שלה. אם הבנת ששפים הם פשוט אנשים מוכשרים יותר, הבנת לא נכון.
אתה יודע מה, בוא נחזור לאנלוגיה של רד: היותך צלם קולנוע מעולה לא הופכת אותך אוטומטית לבמאי מעולה, למרות שישנן כמה תכונות שמשותפות לבמאי ולצלם מצליח. כפועל יוצא מכך ישנם אנשים שמה שהם רוצים זה לצלם סרטים ולא מעניין אותם להיות במאי, למרות שזאת העבודה הזוהרת והמפורסמת יותר.
זה לא מסר ולא עובדה!
אוקיי, עכשיו הבנתי מה ניסית להגיד. אני עדיין לא מסכים, אבל אדם כבר ענה טוב יותר משאוכל אי פעם.
למה, הוא נולד עם כשרון לתגובות ואתה לא?
למה, הוא נולד עם כשרון לתגובות ואתה לא?
רק נזכרתי לאור תגובתך
בבחור מהמועדון של מגי ב"מיליון דולר בייבי" שהיה משוגע על איגרוף אבל היה ממש ממש גרוע בזה. הוא היה דוגמה קיצונית אבל אני בטוח שיש עוד כאלה בקולנוע פה ושם.
ואם כבר אסוציאציות, אז "גאטאקה" עולה לי לראש כאחת שמציגה תמונה מורכבת הרבה יותר של ייחוד, מאמץ והצלחה.
רק נזכרתי לאור תגובתך
האמנם גאטאקה? (, כמובן).
עד כמה שאני זוכר, גם שם הברנש (שאמנם התאמן) הוצג כחצי סופרמן שכזה, שלמרות המטען הגנטי הירוד לכאורה שלו מצליח להביס את כל המתחרים, ועיקר הקושי (גם אצלו, כמו ברטטוי) הוא הפסילה האוטומטית שהחברה פוסלת אותו.
כן
אבל מדובר במיוחדות עמוקה יותר מאשר מיוחדות בהרבה סרטים אחרים (לא ראיתי את רטטוי, אבל נניח מס"ע) מיוחדות שבאה מהרבה כח רצון והיא מתריסה להכעיס כנגד הנורמות בחברה.
כן
די מתאים למה שקורה ברטטוי (וגם בסופר על יש התרסה נגד הנורמות בחברה).
מה שעמוק במיוחדות של גאטאקה, אם כבר, זה שהגיבור לא מתיימר להיות מיוחד בשום צורה – הוא מתיימר להיות נורמלי בעולם של סופרמנים.
צדיק בסדום
אינדי, אני מאוד מאוד מסכימה עם מה שכתבת, ורציתי להעיר שבסרט קצת יותר מאוחר של דיסני-פיקסאר, "פגוש את הרובינסונים", יש הדגשה של המסר הלא פופולרי הזה, שבשביל להצליח צריך גם להכשל. היה נחמד לראות את זה.
ומה זה שונה מהמסר של הארי פוטר?
הוא קוסם, הוא נולד קוסם. הוא צריך ללמוד כדי למצות את הפוטנציאל, אבל הוא נולד קוסם. מי שלא נולד עם הכשרון לקסם – לא יכול להיות קוסם, נקודה.
שונה,
כי ב'הארי פוטר' יכולת הקסם היא לא המסר של הסרט. הארי לא "רצה" להיות קוסם, הרמיוני לא "רצתה" להיות קוסמת, וממילא הם לא צריכים להלחם נגד הסיכויים רק כדי להיות קוסמים.
אוף, כמה תגובות.
מתוך סיכון שאחזור על מה שנאמר לפני: הסרט חמוד. נורא. ליפטד ("חוצן במבחן"? פחח. לא נראה לי. שילכו לעזאזל במהרה בימינו אמן), לעומת זאת, הוא גאונות טהורה, והצחיק לא פחות מחמישה אנשים (שאני ראיתי) עד דמעות ממש. נפלא! עניין הסרטונים הקצרים שמוצלחים בהרבה מהפיצ'ר הוא מוטיב חוזר אצל פיקסאר, נראה לי. לא שאני מתלוננת, או משהו. גם הסרטים טובים.
הרבה תגובות זה טוב.
בתור אחת שמתעצבנת תמיד על זה שהחברים שלה יודעים לחזות את מהלכי העלילה לפניה, ב"ליפטד" יכולתי לחזות כמעט את כל הבדיחות מראש. מה שהופך אותו ללא-ממש-מקורי, בסך הכל.
אחד מהטובים אי-פעם!
סופסוף סרט עם עלילה אינטיליגנטית.
לאחרונה היו כל כך הרבה סרטים מצויירים בלי עלילה, אלא רק אוסף בדיחות, שכבר ממש התחלתי לדאוג.
כל כך מש''א
לגבי עולם האנימציה, כלומר. את "רטטוי" עוד לא ראיתי, ואחרי "משפחת סופר-על" גם לא בוער לי כל כך לראות, אבל כן, לגמרי. סרטי האנימציה לא באמת נהיים יותר אינטליגנטיים, הם פשוט מוצאים מניפולציות חדשות להאכיל את הקהל השבע בקלישאות הישנות, וכשהקלישאות עטופות בשכבה שמנונית של מודעות עצמית (שטאנצית בפני עצמה) הן עובדות הרבה פחות טוב. גם כש"דוסון קריק" עלתה לאוויר היו כאלה שחשבו שהיא תגאל אותנו מעידן הטמטום של "בוורלי", ותראו איך זה נגמר.
לאלאלא, רטטוי ומשפחת סופר על הם שני סרטים נפרדים.
סופר על הוא סרט אינטליגנטי להפליא, עם דיון עמוק ומעניין שמתחבא בתוכו. רטטוי מנסה לשחזר את הדיון הזה, אבל זה סתם, כמו שאת אומרת, להעביר את הדילמות האנושיות האלה לעכברוש.
למה סופר על עובד, מבחינתי, גם בצפיה רביעית – אנימציה מהממת, דמויות מעניינות, קטעי האקשן שלא מביישים שום סרט פעלולים וגם העובדה שהסרט לא מפחד להציג דילמות של בני אדם דרך דמויות של בני אדם.
ולהעביר אותם לרמת כוחות-העל זה לא סתם?
זו מטאפורה וזו מטאפורה, ולדעתי, שתיהן יעילות בצורה זהה (למרות שאכן, במקרה של העכברוש נעלמים כל קטעי האקשן המגניבים – אבל מרוויחים סצינות בישול מרהיבות).
עובדה שבעיני הם לא היו יעילות בצורה זהה,
כי בעוד שלבוב ולדאש התחברתי לחלוטין, רמי היה חמוד ומעורר סימפטיה, אבל לא קנה אותי בסופו של דבר.
אבל, נדמה לי, זה כבר ברמת הביצוע.
גם אני חושב ש'סופר על' הוא סרט טוב יותר, אבל לא בגלל שהמטאפורה של כוחות-על היא יעילה יותר – אלא כי העלילה הדוקה יותר וכי הסרט מציג דילמות שמדברות אלי יותר (משפחתיות, למשל).
ברמה המוסרית, לעומת זאת, אין לי שום בעיה עם רטטוי ודי הרבה בעיות עם משפחת סופר-על – ונראה לי שזה טמון פחות בפרטים ויותר בעצם טיבה של המטאפורה.
רטטוי סרט נפלא!!
כל כך נפלא, עד שכאשר הוא הסתיים הרגשתי שאני מרחפת מטר מעל האדמה, נסחפת בניחוחות פריזאיים ומתה שעכברוש יבשל לי…
:-))
היי, גם אנחנו
נסחפנו בניחוחות פאריזאיים כשיצאנו. אבל אנחנו היינו בפריז…
מרוב תגובות לא רואים את העכברוש
ולמען האמת הסיכוי שמישהו באמת יתעניין בדיליי שלי קלוש, אני כותבת בעיקר בשביל עצמי.
אז אתמול אני ובנזוגי, שף בעתידו, צפינו בסרט המקסים הזה בלי שום ציפיות וקיבלנו הרבה יותר מסתם עוד סרט מצוייר.
הוא מצחיק בטירוף, חמוד, מהנה, מתוק, ממלא ריר בפה וחיוך על השפתיים.
והעכברוש הזה חייב להיות העכברוש הכי loveable מאז ספלינטר.
היה טעים!
:)
סרט מעולה
באמת סליחה שאין לי משהו יותר מקורי להגיד, אבל אני חייב להצטרף למקהלת הסופרלטיבים ולהדגיש שזה, אכן, סרט השנה 2007 שלי, שנה שהיתה מעולה בפני עצמה ורטטוי היה, ללא ספק, אחד מרגעי השיא שלה. בתחילת השנה הנוכחית (2008) היינו במסעדה והשף (עמיר אילן, למי שמכיר) יצא אלינו לשאול ולדבר על האוכל, והזכיר ככה בנונשלנטיות כמה רטטוי סרט מעולה וכמה הוא מתאר בצורה אותנטית איך נראה מטבח של מסעדה עמוסה, ואם איש מקצוע אומר דבר כזה, מי אנחנו שנתווכח? אני זוכר שכשישבתי בקולנוע והסרט נגמר, ממש הצטערתי שלא יהיה לי עם מי לראות אותו עוד פעם, כי התחלתי להתגעגע אליו כבר בכותרות הסיום. עד כדי כך.
אמה מה?
אחרי הצפיה, משהו בכל זאת הציק לי. טוב, לא ממש הציק, יותר בכיוון של… תראו בעצמכם.
אז ככה: יכול להיות שכולם מחזיקים מהסרט הזה יותר מאשר מסרטי אנימציה אחרים בסגנון בגלל הנושא שלו ולא בגלל הביצוע? זאת אומרת, גם משפחת סופר-על סרט מצוין ובכל זאת לא היתה סביבו כזאת תהודה ביקורתית. יכול להיות שבגלל שהסרט עוסק בנושא נחשב ובעל יוקרה (מסעדנות גורמה בפריס), היוקרה הזאת נדבקה גם לסרט עצמו? האם סרט דומה על עכבר שרוצה לעבוד במוסך לדוגמה, או על עכבר שרוצה להיות עורך דין, היה זוכה לאותו הייפ מטורף, גם אם הוא היה מבוצע באותה איכות כמו של רטטוי? יותר מזה: אם היו עושים את אותו סרט על עכבר שרוצה לעבוד במזנון שווארמה/פלאפל, האם גם אז הוא היה מקבל את אותה יוקרה? זה גם הגיוני שסרט מעורר תיאבון שכזה יזכה ליותר אהבה מהקהל, כי המון אם לא רוב האנשים משלבים בין סרט למסעדה, אז אם קיבלנו גם סרט ש"מחמם" אותך לקראת המסעדה, עוד יותר טוב, לא? פשוט נראה לי שהסרט מקבל את כל הביקורות החיוביות בגלל מקום ההתרחשות שלו: מסעדה בפריס, ואם נשנה את מקום ההתרחשות הזה, נאבד גם את האיכות של הסרט. הממממ.. ייתכן שעליתי בלי כוונה על המקבילה העין-דגית ההפוכה לסרט טוסטר? (סרט גוסטו?)
ועוד משהו: אני חושב שהגיע לסרט הזה לקבל אוסקר על הסרט הטוב ביותר. באמת. אבל קראתי שהסרט לא קיבל אפילו את המועמדות לסרט השנה כי הוא סרט בדירוג G. ואני שואל, בשיא התמימות אבל באמת: מה כל כך נורא אם היה זוכה שנה אחת סרט לכל המשפחה במובן הכי חיובי של המילה, סרט שבאמת, אבל באמת כולם בכל הגילאים נהנים ממנו? מה הסטיגמה הנוראה על סרטים בדירוג G?
הסיבה לאי זכייתו
לא הייתה הדירוג, ה-G לא הפריע לחברי האקדמיה, מה שמנע ממנו לקבל מועמדות זה היותו סרט אנימציה ולכן הם נותנים לו במקום מועמדות על הסרט, מועמדות על סרט האנימציה. אם כי אני מסכים שגם סרטי אנימציה צריכים לקבל מדי פעם מועמדויות בקטגורית הסרט. "וול-E", "רטטוי" וכמעט כל סרט של פיקסאר יכלו בקלות להגיע לשם לולא קטגורית האנימציה.
סרט מעולה
אני באתי לסרט בגישה אנטגוניסטית דווקא, כי הנושא שלו נראה לי "לא רציני". יצאתי כשאני מוקסם לגמרי. נראה לי שהביצוע כאן היה העיקר.