במקור: The Incredibles
תסריט ובימוי: בראד בירד
שחקנים: קרייג טי. נלסון, הולי האנטר, סמואל ל. ג'קסון, בראד בירד, ג'ייסון לי
לכתוב ב'עין הדג' בקורת על סרט כמו 'משפחת סופר-על' זה בזבוז משווע של דף אינטרנט כחול. אתרים אלטרנטיביים וחתרנים נועדו כדי להצביע על האמת הערומה והמשעממת של סרט שהמבקרים הפופולריים משבחים; או להתייחס לסרט שנקטל באופן גורף, ולכתוב שהוא בעצם לא כל כך נורא, אפילו מצוין ביחס לז'אנר. אבל לכתוב ביקורת לסרט שאהוד על ידי המבקרים, כמו גם על ידי העם, ושגם ראוי לכל האהדה הזו? מי בכלל רוצה ביקורת כזו? באמת צריך עוד מישהו, בנוסף לעשרות שכבר קראתם, שיאמר שהסרט הזה הוא גאונות צרופה? אז הנה, אני אומר: הסרט הזה הוא גאונות צרופה. מרוצים?
כידוע, 'משפחת סופר-על' הוא הסרט השישי של אולפני פיקסאר, והראשון שעוסק כולו בדמויות אנושיות. הם אמנם לא ממש נראים כמו בני אדם, אבל מכל יצירי המחשב האנושיים שיצא לי לראות, הם היחידים שממש מתנהגים ומגיבים כמוהם. האנשים האלה גם לא גרים במצולות הים או בעולם המפלצות, אלא בעולם שלנו – זה שיש בו יחסים בין שחורים ללבנים, הרכבים משפחתיים כאלה ואחרים, היררכיה, חוקים עליהם אסור לעבור בלי עורך דין, תוכניות טלוויזיה, טוסטרים ועשרות דברים נוספים שמרכיבים עולם, שאני מסוגל להאמין שבני אדם לא רק נמצאים בו, אלא גם חיים בו את חייהם.
מיסטר אינקרדיבל (קרייג נלסון המשובח) חזק בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, והוא בעל חוש צדק מפותח, טייטס כחלחל ושם מפוקפק. בקיצור, הוא מה שבלשון פשוטי העם נקרא "גיבור על". פעם, כשהגיבורים היו גיבורים אמיתייים, הוא העביר את ימיו לצד ארוסתו הגמישה אלסטיגירל בלוחמה בפשע ובכוחות הרשע, והחיים היו טובים. למרבה הצער, עם הזמן הלוחמה בכוחות האופל הפכה לעסק יקר יותר ויותר, ותביעות מבעליהם של גורדי שחקים שנהרסו במהלך ניסיונות לחיסול סופר-רשעים, לא הפסיקו לזרום. התסבוכת המשפטית עשתה את מה ששום סופר-רשע לא הצליח לעשות: גיבורי העל כולם נאלצו לעזוב את תפקיד מגיני האנושות, ולהתמסר לזהות היום-יומית שלהם. מר וגב' אינקרדיבל עברו לבית שקט בפרברים, הולידו שני בנים ובת, וניסו לחיות חיים נורמליים. מיסטר אינקרדיבל עובד עכשיו כסוכן ביטוח בקובייה משרדית, ועונה לשם הסתמי ביותר בהיסטוריה של הקיום האנושי – בוב. הוא מבלה את זמנו עם חברו הטוב מהעבודה לשעבר, לושיוס (סמואל ל. ג'קסון המשובח), בהעלאת זיכרונות מימי התהילה כאיש פלאי.
בניגוד למגמה הבולטת כיום בתחום סרטי הסופר-הירוס, 'משפחת סופר-על' לא טוען שזהות הגיבור מפריעה לחיים הנורמליים, אלא שהחיים הנורמלים מפריעים לזהות הגיבור. לא רק לאדון אינקרדיבל, שמתעב את חייו כבוב, אלא גם לבנו הצעיר דאשיאל, המכונה "דאש", שיודע לרוץ במהירות שבה ג'וד לאו מוציא סרטים, אבל לא יכול להשתתף בתחרויות הספורט בבית הספר היסודי מחשש לחשיפת כוחו המופלא. ויולט, הבת, דווקא מנצלת את הכח המיוחד שלה – היכולת להפוך לבלתי נראית – כדי לחמוק מתשומת לב. מול כל אלה עומדת אלסטי-גירל (הולי האנטר המזוויעה. סתאאאם! רק בדקתי אם אתם מקשיבים), שהתבגרה, התפכחה והשלימה עם היותה עקרת הבית הסתמית הלן, זו שמנסה לשמור על המשפחה נורמלית ככל האפשר. עדנה מוד, ידידת המשפחה (בראד בירד, במאי הסרט, ה – שירו איתי – משובח), היא אמנם לא גיבורת-על, אבל היא כמהה לזמנים בהם נהגה לעצב להם חליפות.
אבל אז, כפיצוץ גרעיני ביום בהיר, בוב מקבל מכתב מטעם פלוני אלמוני, הקורא לו לחזור למשימת הצלה סודית אחרונה. בוב לא עומד בפיתוי, ויוצא למשימה מבלי לספר לאשתו, שפשוט שמחה שהוא שוב קורן מאושר כמו בימים הטובים ההם. אלא שההרפתקה הסודית של מר אינקרדיבל מסתבכת, והוא עומד בפני סכנת חיים. המשפחה כולה נאלצת ללבוש שוב את חליפות העל ולצאת להציל אותו.
בשלב זה, אלה שנעמדו בתור ברגע שבו שמעו שיש סרט חדש של פיקסאר, עשויים להיות מופתעים. בחצי השני שלו, 'משפחת סופר-על' הופך לסרט אקשן. ואני לא מדבר כאן על אקשן-צעצוע של סרטים מצוירים, אלא על סצינות פעולה טהורות, שנועדו פשוט להיות מותחות ומגניבות – ומצליחות בכך הרבה מעבר לכל הציפיות. מספר סצינות ממש גרמו לי לפעור פה בניסיון למלמל "מ-ג-נ-י-ב-!".
הקרב של מר אינקרדיבל עם רובוט פסיכופת – כמו דוקטור אוקטופוס, בערך, רק יותר גדול ובלי הדוקטור באמצע – שם בכיס את הדוקטור המקורי. והסצינה שבה הנערה האלסטית נלחמת בשלוש קבוצות רעים בשלושה חדרים במקביל, מתעלה לבדה, לטעמי, על כל הספיידרמנים וההלבויים שיצא לנו לחוות השנה ביחד. גם דאש, ילד הפלא, נותן קטע בריחה נהדר בשיתופם של אחותו הגדולה, רחפות רובוטיות ויער גשם. לכל הסצינות הללו יש משהו משותף – המשתתפים הם אולי גיבורי-על, אבל הם לא בלתי מנוצחים ולא כל יכולים. זה לא מסתכם בזה שהסרט יותר מודע לעצמו וכדומה, אלא פשוט הופך את הסצינות הללו ליותר מרשימות. נקודה.
זוויות ה"צילום" המעניינות, הכוריאוגרפיה המופלאה, התחושה שהכל זורם והעובדה שהאקשן נראה ממש במקום ולא כאילו הונח שם סתם כדי להרשים את הקהל – אלה גם תורמים במשהו. את האנימציה לא נראה לי שצריך להזכיר – המים, האש, הצמחים, המכוניות, האדמה, הקרח וכל השאר פשוט נראים טוב.
ההפתעה הגדולה האחרת שצפויה למעריצי פיקסאר היא שחצי שעה אל תוך הסרט, הם עדיין לא יתגלגלו על הרצפה מצחוק. הסרט הוא פשוט לא קומדיה, לא לגמרי, בכל אופן. אבל הוא מכיל המון מודעות עצמית. קלישאה שנחבטת על האח במערכה הראשונה, מופיעה במערכה השלישית, ומונולוג חוצב להבות נגמר לרוב בשורת מחץ בלתי צפויה.
למרות זאת, התסריט לא מצליח להמנע לגמרי מהקלישאות שמגיעות בילט-אין עם קטעי האקשן. חלקן מטופלות באופן מבריק מבלי להפוך לפארודיות על עצמן, אבל חלקן נותרות צפויות מאלפי קילומטרים, או בערך מהקטע שבו אלסטי-גירל אומרת "לג'ק-ג'ק אין שום כוחות מיוחדים".
החלק האלוהי (איך לעזאזל המבקרים האלה מוצאים כל כך הרבה מילים נרדפות ל"טוב"?!) של התסריט הוא ללא ספק הדמויות. ולא, אני לא מדבר על עדנה מוד, שהיא בהחלט דארלינג לגמרי, אבל כל מה שנדרש ממנה זה להיות דארלינג לגמרי. אלסטי-גירל ומיסטר איקרדיבל, למשל, מצליחים להעביר רגשות דרמטיים יותר טוב מכל לובש טייטס מיוסר אחר. את דאש צריך לשכפל ולשים בכל סרט שבו קיים ילד בוגר לגילו. עם זאת, ויולט, הבת המתבגרת, הביאה אותי לרמות שנאה חדשות ומפתיעות בעוצמתן. כאילו שלא ראינו מספיק מתבגרים פסימיסטים ואאוטסיידרים בעולמנו הקולנועי. אני שונא מתבגרים פסימיסטים, וגם את העולם.
הדבר היחיד שיכול באמת לפגום בהנאה מסרט מופלא כמו 'משפחת סופר-על', הוא ציפיות בלתי אפשריות. יכול להיות שהייתי צריך לומר את זה קצת יותר מוקדם, לפני ששפכתי על הסרט מחמאות על גבי מחמאות. טעות שלי. אז רק כדי שלא תאשימו אותי שהרסתי לכם, קראו שוב את הקטע על ויולט. עכשיו עוד פעם. יופי, עכשיו לכו לסרט.
* תודה ל-BS על שסייע (ועל צינון קולה וסילוק נציגי מכירות טורדניים).
- האתר הרשמי
- אתר רשמי – גירסה עברית
- פיקסאר
- בראד בירד – ראיון
- ראשון בתור
- עדנה מוד – המקור
מחווה למועדון קרב בסרט
אני היחיד ששמתי לב? כשמיסטר אינקרדיבל מזומן למשרד של הבוס שלו, יש שוט שלא יכול שלא להיות אלא מחווה למועדון קרב, זהה לחלוטין לשוט שבו מצולם הבוס וראשו לגמרי מחוץ לפריים. הסצינה כולה מזכירה את הקטע במועדון קרב כשג'ק ניגש למשרד של הבוס, רק ששני הקטעים נגמרים קצת אחרת (מבחינת מי מקבל מכות :)
Tרוה''כ או משהו כזה
הסרט טוב מאד, אני דווקא לא הכי מסכים עם המבקר אני ממש צחקתי בסט, נכון לא היו המון בדיחות אבל מה שהיה היה מציחק עד מאד, זה לדעתי סרט האנימציה (האמריקאי) הטוב ביותר שראיתי, הוא מצחיק, מותח, מרגש , והאקשן מדהים
אהרו''כ, ועוד על סרט שאהבתי, הריגוש העצום
מסכים עם רוב המילים. באמת סרט מדהים. סופר מדהים (משחק מילים כלכך כושל וצולע שאני מתבייש בעצמי). קטעי האקשן מצוינים, ולהערכתי, במיוחד אלו של הלן ודאש. עדנה מוד היא קצת יותר מסתם דארלינג. וויולט לא ממש אאוטסיידרית או פסימית, די הרבה יותר כמו מתבגרת ממוצעת פלוס. והיא לא מקבלת יותר מדי זמן מסך, ככה שזה בסדר. סרט שהוא יותר מורכב משאר סרטי הפיקסאר, וכמה שזה יפה.
יש גם את הסרטון החמוד בהתחלה על הכבשה, שלמרות שהוא היה בהתחלה, כולם עדיין ציפו למשהו קולי ומצחיק עד מאוד בכתוביות הסיום (היינו מסתפקים באיזה מייק וואזאבסקי בחליפה צמודה), וכל האולם פרץ ב"אווווווההה" של אכזבה משראו שאין כלום.
סרט כל כך טוב. תעשו לעצמכם טובה ותראו.
דווקא אהבתי את הסרטון
ומגיע ח"ח חזק למתרגם- הכתוביות שמרו על החרוזים!
הסרטון הקצר בהתחלה היה קצת יבש לטעמי.
אני מסכים שהבדיחות אכן מצחיקות,
[אם כי אף אחת מאלו שהזכרת לא מתעלה, לעניות דעתי, על (
) "עדנה מוד… ואורח" או "מונולוגת אותי, מנוול!" (סוף 
)] אבל הן בהחלט לא העיקר של הסרט. להכריז ש'משפחת סופר- על' זו קומדיה יהיה עוול לסרט ולקהל.
סרט נהדר, הכי טאוב של פיקסר .
אני מוכרח לציין שהקטע עם הגלימה הזכיר לי מאוד את הקטע באושן 11 שבו העשיר מסביר לדני אושן ובראד פיט על שלושת השודים הכי מוצלחים של קזינואים בהיסטוריה של לאס וגאס, זה היה כל כך זה.
אהרו''כ
מה, כולם יכולים ורק אני לא?
סרט טוב.
ממש לא גאוני, אבל בהחלט מוצדק ושווה הליכה לקולנוע. אולי אפילו פעמיים.
אני רק מחכה לתגובה אחת ספציפית אבל…
אני מסכים עם הכל חוץ מויולט שמאוד אהבתי, אבל אני אוהב מתבגרים פסימיסטיים ששונאים את העולם (רק לי היא הזכירה את מאיה מרון ב"כנפיים שבורות"?).
לא. בהחלט לא רק לך. :-)
רק שאם ויולט היתה מתחילה ב'נכון לא נורא?' הייתי דואג שהראש שלה לא יראה גם כשהיא לא-אינה-נראית…
זה רק אני או ש
לא נפלתי מהסרט?
כלומר, היה כיף- אבל לא לזה ציפיתי כשבאתי לסרט של פיקסר.
גם אני אהבתי
לדעתי הסרט הכי טוב של פיקסאר. כיפי ומעניין לכל אורכו, ועם דמויות שפשוט כיף להסתכל עליהן (במיוחד הלן ומיראג'). מעניין אם הם יצליחו להתעלות על עצמם.. מה שבודאי לא יקרה עם הסרט על המכוניות (שאמנם הטריילר שלו נראה הרבה יותר מרשים בקולנוע, אבל עדיין לא מצדיק כרטיס).
הסרטון שהוצג לפני הסרט (Boundin), לעומת זאת, התחיל לייגע מהרגע שהדמויות התחילו לדקלם. אבל אני סולח להם.
שמתם לב שמה שקורה בטריילר של "מכוניות" קורה גם לאחת הדמויות בסרט? לא הצלחתי לגלות רמיזות להרבה סרטים אחרים, בניגוד לשרק (אבל בשביל זה יש את הטריוויה של ימד"ב)
נמנעתי לקרוא ביקורות על הסרט לפני הצפייה, כדי שאני אהנה כמה שיותר. הייתי ממליץ לאחרים לעשות את זה, אבל אני מניח שזה כבר מאוחר מדי למי שקורא את ההודעה הזו. אז תזכרו לפעם הבאה (מדגסקר?).
הייתה גופה?
אולי זה השלב הבא, כן להראות אותו חתוך ומדמם. KILL BILL סטייל. דווקא יכול להיות נחמד. אולי בדויד?
הייתה גופה?
כמובן… גייזרבים!
או לשונאי העברית למיניהם- gazerbeam!
יש גופות…
גם אני הופתעתי לראות שהאויבים לא מפעילים מצנחים או דברים כאלה, ציפיתי שסתם יכסחו אותם. סינדרום לא מת מוות עד כדי כך כואב, זה לקח רק רגע אחד.
צודקים
גאונות צרופה
סרט גאוני. נקודה. הגעתי עם רף ציפיות גבוה מהממוצע, וגם הוא נותר אי-שם למטה. מדובר בסרט שהוא התגשמות כל הפנטזיות הצבעוניות של חובב סרטי Fאן, אקשן ובעיקר – קומיקס, בלי שהוא נופל לדביקות או באנאליות לרגע. אחד הסרטים הטובים שראיתי בעשור האחרון. לא להעיז לחכות ל- DVD – לרוץ עכשיו למערכת הסראונד הקולנועית הקרובה לביתכם!
טוסטר זה יותר מחצי טוסטר, כן?
תן לי להבין משהו. הבדיחות הצפויות ב'אינקרדיבלס' הטרידו אותך, אבל ב'ברידג'ט ג'ונס 2' לא?!
אתה טוען ש'ברידג'ט ג'ונס 2' פחות צפוי מ'אינקרדיבלס'? יותר מזה, אתה אומר שלדעתך הוא סרט יותר טוב?!
הרגע שודרגת מבחינתי לדרגת חייזר. כבוד.
סימפון הוא נקבה.
וזה יכול להסביר למה היא אהבה את הסרט ברידג'יט ג'ונס יותר מ"משפחת סופר על". אכן, אולי הבדיחות בברידג'ט היו צפויות לעיתים, אבל הסרט כולו הקסים אותי, בלי קשר. "משפחת סופר על" הוא סרט מצויר, שבתור סרט אקשן לא קסם לי, אבל הוא ראוי להיקרא סרט טוב בהחלט.
עוד הסבר אפשרי הוא שאת ברידג'ט ראיתי בעודי במצב נפשי מעורער.
סימפון צריך להחליט
מאיזה מין ומאיזה גוף היא, כי היא מדבר על עצמך בגוף שלישי וזה קצת מבלבלת.
ע''ע מצב נפשי מעורער.
אה, אפילו עובדת היותך נקבה לא עוזרת.
(אני כמובן, לא ראיתי האינקרדבולס, אבל מהקרת הנפשות הפועלות) פיקסאר תמיד יהיה יותר טוב מבריג'ט ג'ונס 2.
אני אחזור על מה שאמרתי קודם:
אים שום קשר בין המינוח "סרט טוסטר" לאיכות הסרט. זאת, משום שאין כל רציונל הגיוני להחליף סתם כך מילה אחת באחרת, מבלי שלדבר תהיה משמעות. אחרת באותה מידה, ניתן היה להחליף את המילה "סרט" במינוח "פשטידה". זה לא מצחיק, זה לא מגניב, וכפי שאין אור ואני הערנו בפתיל על 'הנוסע' – זו לא כוונת המשורר.
מ-א-כ-ז-ב
הסרט פשוט מאכזב..
ציפיתי מpixar להרבה יותר…
וגם בסרטון הקצר שבהתחלה: יותר מידי דיבורים! מה פתאום לדבר בסרטון קצר שבהתחלה?!
ודבר נוסף: לא היו פיספוסים! מה קורה להם?! הם נפלו על הראש?!?!
לא, אם הם היו נופלים על הראש
היו פספוסים…
מתי?
מתי לכל הרוחות היו פיספוסים?!?!?!
חיכיתי כמה דקות אחרי תחילת הcredits(סליחה על השגיאות) איתי שאין פיספוסים ואז הלכתי כי הסדרן אמר להתחיל לזוז (למה?).
לזה עדי התכוון -
לא היו פספוסים.
סרטי הקומיקס הבאים
נכון. אחרי הסרט הזה, אולי אין טעם לעשות את Watchmen – אפילו אם הוא יהיה טוב, הוא ייראה כמו חיקוי. כנ"ל לגבי משפחת פנטסטיק, שהיא הכי דומה מבין הסופר-גיבורים הקומיקסאים למשפחת אינקרדיבל. חוץ מזה, כושר ההתמתחות המופלא של אלסטיגירל נראה מתאים בסרט אנימציה, אבל עלול להראות מגוחך בסרט "מצולם".
''כושר ההתמתחות המופלא של אלסטיגירל נראה מתאים בסרט אנימציה,
אבל עלול להראות מגוחך בסרט "מצולם"."
תהיה לנו הזדמנות לשפוט את זה ב"ארבעת המופלאים", לא?
זה לא בדיוק מה שאמרתי?
משפחת פנטסטיק=ארבעת המופלאים.
זה פרט האינפורמציה שהיה חסר לי...
שתי הערות לפרוטוקול
בראד בירד עשה את "ענק הברזל", שהיה ברמה של "משפחת סופר-על", אם לא טוב ממנו (אם כי הרבה פחות מהנה). בהחלט סביר להניח שהוא פריק של קומיקס, אבל ראוי לא להגביל אותו: הוא פשוט במאי ותסריטאי יוצא מהכלל.
לדעתי, צמד סרטי "צעצוע של סיפור" טובים מ"משפחת סופר-על" – הסאב-טקסטים שלהם מורכבים יותר, הדמויות מעניינות יותר, והאנימציה משובבת-נפש יותר.
הערה לשתי ההערות: אני עדיין חושב ש"משפחת סופר על" הוא סרט יוצא מהכלל, ויש בו תמהיל מדהים של סרט אקשן לצד דרמה משפחתית לצד ביקורת חברתית לצד סרט סופר-גיבורים (אם זה באמת ז'אנר נפרד). אבל הוא לא הסרט הטוב ביותר שראיתי, אפילו לא של פיקסאר.
לא חוכמה.
אף אחד עוד לא העיז לערער על היותם של צמד סרטי 'צעצוע של סיפור' הדובדבן בקצפת הפיקסארית (אם כי בעניין האנימציה בהחלט יש מקום לויכוח). מי מבניהם הוא הטוב ביותר? זו כבר שאלה טריקית, שמשום מה אנשים נוטים להתחמק ממנה.
Sandman דווקא העיז
ולכן הגבתי.
איזה משניהם טוב יותר? את הראשון לא ראיתי יותר מדי זמן, וכנראה לכן נראה לי שהשני – אבל אין ספק שהגיע הזמן לצפייה נוספת.
הרבה אנשים העיזו. הנה דוגמה:
'צעצוע של סיפור' הם לא הסרטים הכי טובים של פיקסאר. 'מפלצות בע"מ' טוב יותר.
'מפלצות בע''מ'? 'מפלצות בע''מ'?!
לא מרגש או חדשני כמו 'צעצוע של סיפור'[1], לא מצחיק כמו 'מוצאים את נמו' ולא מלהיב כמו 'משפחת סופר-על'. תוסיף לזה פספוסים שכבר התחילו להשחק 'בצעצוע של סיפור 2' ותקבל שלושה יתרונות בלבד: המחזמר, המרדף באגף הדלתות ומייק ווזובסקי.
[1] בחיי שאני לא מסוגל להבין איך מקונני אמא של במבי ואבא של סימבה נשארים אדישים למראה באז לייטייר צופה בפרסומת שלו.
כן, כן וכן
(חוץ מהקטע של החדשנות – על זה ש'צעצוע' ולא 'מפלצות' הוא הסרט הראשון של פיקסאר אי אפשר להתווכח, אבל חדשנות לא הופכת סרט לטוב יותר. בו?? כן!
תן לי שבר.
בוודאי שחדשנות עושה סרט לטוב יותר. זה לא אומר שהיא הכרחית, אבל אם לסרט כבר יש שפה קולנועית שונה לחלוטין- צריך לזקוף את זה לזכותו. 'מפלצות בע"מ' רק מחכה טכניקה שכבר נעשה בה שימוש, ולא מחדש בה הרבה.
'מפלצות בע''מ'
"תראי, אין שום מפלצת בארון. בעצם, עכשיו יש…"
אין דבר מצחיק מזה.
כבר לא מקבלים נקודות על עלילה ורקע מקוריים?
שלא לדבר על עיצוב מגניב ומפלצות חמודות (אפילו פרדי וג'יסון לא חמודים כמו המפלצות בסרט).
בטח שמקבלים.
אבל גם בכל הסרטים שהזכרתי יש עלילה מקורית (טוב, נו, חוץ מ'מוצאים את נמו') .
טוב נו, אולי אני סתם מתקטנן.
אבל הצעצוע של סיפור למיניהם לא הפילו אותי מהכסא (מבחינת צחוק), בעוד שמפלצות עשה את זה, ואפילו די בקלות.
כנראה שפה כבר נכנסים לעולם הסובייקטיביות המפותל.
מזתומרת?!
אתה צריך לראות סרטים שבראד בירד עשה מחוץ לז'אנר כדי לשפוט את איכותו כבמאי? למה? סרטי-קומיקס-באנימציה (או איך שתקרא לזה) לא נחשבים? הוא עשה כבר שני סרטים אדירים בז'אנר הזה; מבחינתך אם הוא ימשיך ויעשה עוד 15 כאלה, בכל זאת לא תיתן לו את התואר סמאח עד שהוא לא יביים סרט אסונות?
מזתומרת?!
קודם כל מוזר לי שדווקא אתה, שבדרך כלל זהיר להכתיר סמאחים אחרי שני סרטים בלבד, מגיב בצורה כזאת.
ולגופו של עניין, נראה לי שתמיד קל יותר כשאתה עושה משהו שאתה באמת אוהב, ושהשקעת בו את כל הנשמה. אז אחרי שנכוויתי עם האחים וושאובסקי ועם כל מיני חבר'ה אחרים, אני לא ממהר לשום מקום. כמו שכתבתי, אני אהיה שם, ובמידה שיהיה מוצדק אני אתן את כל הקרדיט.
ומה אתה בכלל עושה ער בשעה כזו?
אף אחד לא סמאח אחרי שני סרטים,
אבל כששני הסרטים הראשונים שלך הם כל כך טובים ויש לך עוד 'סימפסונס' ברזומה – כנראה שאתה פשוט טוב. נכון, היה את המקרה של הוושאבסקים, אבל התרסקות כזאת היא לא דבר שקורה הרבה. אני מקווה.
אבל אני לא מצפה מבירד להוכיח שום דבר בז'אנרים אחרים כדי לקבל את ההערכה שלי. מצידי שימשיך לעשות רק את מה שהוא אוהב, וממש-ממש טוב בו.
ומה ארונופסקי?
במאי?
נעדר.
אז מה?
הוא עבר דסמאחיזציה?
ב'רקוויאם לחלום' הוא הוגדר ''סמאח נולד''.
זה אומר שהוא עוד לא סמאח בוגר.
זאת אומרת שמקודם הוא צריך להופיע בפסטיגל
לשיר "נומה נומה היי" ואם הציבור סולח לו אז באמת הוא סמאח?
המשך הפרוטוקול:
הקרקע הקולנועית אמנם מוכרת יותר, אבל המסרים עזים הרבה יותר – וראה ההודעה של אינדי למטה (שאני לא מסכים עם רובה, אבל יש בה משהו). ראית פעם סוכן ממשל מוצג באור אכזרי (אבל אנושי) כמו ב"ענק הברזל"?
לגבי צעצוע של סיפור, אני מסכים. הוא פחות זורם. אבל, מבחינתי, זה רק נתן יותר זמן לחשוב על מה שקורה בסרט, כמו גם להנות מהשירים הנהדרים. "משפחת סופר על", בחצי השני, מאבד כל יכולת להיות מתוחכם בגלל האקשן הבלתי-פוסק.
לגבי BPRD – למה להזמין? יש עותק של הספר ב"קומיקאזה" ברמת-אביב. כמעט קניתי אותו לפני שבועיים, אבל נגמר לי הכסף.
אם אצליח להגיע לחולון אראה אותו.
ובנתיים – אני מזמינה את כל המגיבים הלא מתלהבים לבוא ולהגיב בהמוניהם, אני לא יכולה להגיע לסרט עם ציפיות כ"כ גבוהות, לא חבל? לא מספיק הרסו לי ככה את נמו? (או שהוא באמת לא היה עד כדי כך מדהים?)
בכלל לא מדהים
לדעתי, נמו היה הסרט הגרוע ביותר של פיקסר (להוציא, אולי Bug's Life, אבל אותו ראיתי מאוד מזמן ובנסיבות לא מוצלחות) – היסטרי, לא מקורי ולא ממש מצחיק רוב הזמן. מה שכן, הדמות של דורי, ובעיקר הדיבוב שלה, היו דווקא מדהימים ביותר.
גו אדם, גו אדם!
אני אתך.
באש ובמים.
סתם סרט, ודורי אחת לא הופכת אותו למצחיק. בטח שלא למוצלח.
דווקא מדורי לא התלהבתי.
אהבתי את האנימציה המושקעת והתחושה החיה של המים שהם הצליחו להשיג ואת הנסיון שלי לראות כמה אני זוכרת מהקורס חסרי חוליות… כל השאר היה חמוד ומטה.
הנמכת ציפיות?
"בתכל'ס, זה בדיוק כמו ה'פוקימון' וה'יו-גי-הו' האלה".
-אבא שלי.
לא האמנתם לי.
היללתי את הסרט עוד לפני שראיתי אותו ואמרתי לכם שאני אהלל אותו גם אחרי שראיתי אותו. הסרט באמת שווה את כל ההילולים שאני יכול לתת. סרט מצויין!
קטנצ'יק:
מהפעמים היחידות שאני מצפה לכל כך הרבה מסרט ובכל זאת נהנה ממנו כל כך. קטעי האקשן באמת מדהימים ובאמת מתעלים על רוב סרטי האקשן של הזמן האחרון. הסרט מ-א-ו-ד מצחיק! פשוט יש כל כך הרבה דברים מצחיקים ושנונים שכיף להסתכל על הסרט. האנימציה מהממת, פשוט היה מופלא להסתכל על המסך. הסרט עצמו מצויין, וממש לא סרט טוסטר. הוא ללא ספק מהסרטים הטובים של פיקסאר, יעני הוא ממשיך את המסורת. ואם כבר בענייני פיקסאר אז שכל אחד ייתן את הדירוג שלו לסרטים.
הדירוג שלי:
5) 'באגס לייף'- סרט טוב ומעלה חיוך אבל העלילה שלו הייתה ילדותית מדי וכמו כן האנימציה לא מושקעת.
4) 'מוצאים את נימו'- עלילה שטחית ודמויות נייר. למרות זאת הפיצוי הוא עם האנימציה המדהימה והצחוקים שלא מפסיקים והכי חשוב אחת הדמויות הכי מצחיקות שראיתי בסרטים, דורי.
3) 'צעצוע של סיפור 1'- דבר ראשון הוא מקבל את הכבוד שמגיע לו על כך שהוא הראשון מסוגו. להיות הראשון מסוגו זו כבר בעיה אחת אבל גם הראשון וגם אנימציה כזאת יפה? באמת כבוד. כמו כן התסריט המקורי והדמויות הכה אנושיות וכה מרגשות עושות את הסרט הזה לסרט מצויין. כמו כן הוא ריגש אותי מאוד והיו בו שירים מדהימים שאותם אני מדקלם עד היום. ".. אני חבר שלך.."
2) 'משפחת סופר-על'- ראה למעלה…
נ.ב:
הדמויות הכי מצחיקות שריאתי בסרטים הן:
א) עדנה מוד שהייתה פשוט אדירה. כל מילה שהיא הוציאה מהפה פשוט הצחיקה אותי. גדול, גדול וגדול.
ב)
התינוק היה אחת הדמויות המשניות והמצחיקות ביותר. הומור סלפסטיק במיטבו! בסוף פשוט כמעט התגלגלתי מצחוק.
1) כמו שראיתם חסר לי סרט אחד במספר, וזה בגלל שהחלטתי לשים את 'צעצוע של סיפור 2' ו'מפלצות בע"מ' במקום הראשון. גם תסריט מצויין ומקורי, גם סרט שלא יכול להיות בשום פנים ואופן סרט טוסטר, גם דמויות עמוקות שכיף להזדהות עימן וכל זה מלווה באנימציה מעולה ופס קול מדהים. שני סרטים שלא נמאס לי לראות אף פעם. מדהים!
לא גאונות ולא בטיח.
הפתיחה טובה, אבל בהמשך הסרט מידרדר – משעמם, לא מצחיק, לא מהנה. האקשן סתמי ביותר. בסרטי טוי סטורי ומיפלצות (הטובים של פיקסאר) ראינו אקשן הרבה יותר טוב. בסך הכל זה לא הרבה יותר מהגירסה המצוירת לכנפי הרעם.
מצד אחד ומצד שני
נו, כמובן שאהבתי את הסרט. ישבתי פעורת פה מהאנימציה, אבל לא הצלחתי לפספס שבעצם היה שם סיפור מעניין! טיפלו יפה בתסביך האמריקאי – בעצם הכלל-עולם-מערבי – שכל אחד חושב שהוא מעל לממוצע.
כמה אנשים אני מכירה, כמו מר אינקרדיבל, שלא מסוגלים להחזיק עבודה קבועה ולפרנס משפחה, כי הם חושבים שהם נועדו לדברים יותר טובים, יותר גדולים מזה? כמה אנשים שיוצאים דחויים מהחדר של הבוס שלהם, נכנסים לסרטים ומשכנעים את עצמם שהם בעצם הגאונים המיוחדים, ואילו הבוס הוא אדם רגיל, משעמם וגם רשע? ובינתיים, הבוס נכנס לסרט הזה מול הבוס שלו. כולם מיוחדים, כולם יוצאי דופן, כולם הופיעו פעם בפרוייקט Y או עשו four tuchdowns in one game. כולם יכולים להסתכל על כולם מלמעלה.
לא ברור לאן אומה עם כל כך הרבה רגשות גדלות הולכת, לאן אפשר לתעל את כל האגו המיותר הזה. גם הסרט לא עונה לשאלה הזו, אבל הוא מעורר אותה – וזה יפה כשלעצמו בסרט אנימציה לכל המשפחה.
ומצד שני –
מזמן לא ראיתי סרט כל כך קלישאתי וסראוטיפי. זה מתחיל בכוחות המיוחדים של בני המשפחה. האבא הוא חזק, והאימא היא "גמישה". הילד הוא מהיר, והבת יודעת להיעלם ולהגן. זה ממשיך בחיים ה"רגילים" שלהם: האבא רוצה להציל את העולם, אבל בעצם מונע רק מאגו. לאימא לא אכפת מאף אחד חוץ מהמשפחה שלה, והיא רק רוצה להשתלב חברתית. האבא הולך לעבודה. האימא נשארת בבית. היא מתעצבנת עליו שהוא לא מצליח לפרנס, אבל אף אחד לא מעלה בדעתו שהיא תלך, חלילה, לעבוד בעצמה. בכל יום רביעי האבא הולך עם החבר הכי טוב שלו לשחק באולינג. לאימא אין חברים. היא נשארת עם המשפחה.
עוד לא דיברתי על זה שהגבר הוא אולי חזק, אבל זה כל מה שיש לו. הוא לא מתוחכם במיוחד. והילד הוא מהיר, אבל העולם הרגשי שלו מסתכם ברגש אחד "מגניייייב".
צריך עוד? גברים במדים, הסוכנים של סינדרום, מותר להרוג. הם גברים במדים. את מיראז', האישה הבלונדינית העובדת בשירות הרוע, אסור להרוג. היא אישה בלונדינית ולהרוג אותה ייחשב לא הומאני.
ואם כל זה לא היה מספיק – אחר כך אנחנו מקבלים את המשפחה של איש הקרח, ושם זה *בדיוק אותו דבר*. כבר יש לכם הזדמנות להראות 2 משפחות, אז לא תטרחו לעשות אותן קצת שונות? *גם* במשפחה השנייה אנחנו צריכים לראות גבר שמציל את העולם ואישה שכל מה שהיא רוצה זה ארוחה רומנטית?
אז אולי תגידו לי "אבל גם האימא מתגלה כחזקה". נכון. אבל זה מעט מידי מאוחר מידי, אחרי כל סלט הקלישאות השוביניסטי הזה. אני מודעת לכך שבסרט אנימציה לכל המשפחה, צריך להעביר רעיונות מהר כדי לעבור לאקשן, ולפעמים אין ברירה אלא להשתמש בקלישאות. אני גם שונאת את הביטוי "זה מה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו", אבל בחייאת – זה מה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו?
ואללה
אני לחלוטין רואה איך אפשר לקרוא את זה גם ככה.
אולי הזלזול שהרגשתי כלפי דמותו של בוב בגלל הסטראוטיפיות שלו, גרם לי להרגיש שגם התסריטאי מזלזל בו ובכל מה שהוא מייצג.
לגבי המשפחה הקלישאית
אני חושבת שהם שקעו לתוך התבנית של משפחה קלישאית כחלק מהמאמץ להשתלב ולהתמזג עם הסביבה.
עובדה שזה מאוד משתנה בסוף, כשהם פועלים ביחד, וההצלה של המצב היא עבודה משותפת של כולם.
הוא הרי הסתבך מלכתחילה כי הוא לא שיתף את אשתו במה שקורה ופעל לבד. דווקא המסר בסוף שלכל חברי המשפחה יש את אותה חשיבות וכולם צריכים לעבוד ביחד, הוא החשוב.
אני לא בטוחה
אין ספק שכשהם "משחקים במשפחה", האינקרדיבלז נענים לסראוטיפ, וזה בסדר. רוצים להראות שהם משחקים במשפחה סטראוטיפית.
אבל גם כשהם "עצמם" הם סטראוטיפים: בוב רוצה את תהילת העבר שלו, להלן זה לא אכפת. בוב בעד שימוש בכוחו ללא גבולות, הלן היא כולה גבולות. דאש יודע לרוץ, ויולט יודעת להיעלם. בוב יודע לשבור ולסחוב, הלן יודעת להתגמש, בוב תמיד לוקח קדימה, הלן תמיד לוקחת אחורה.
זה פחות עניין של לצאת טוב
הסטראוטיפ הגברי באמת לא נראה כאן כמשהו שיש לשאוף אליו. הוא סטראוטיפ של גבר מטופש.
מאוד מאוד הזכיר לי את אל בנדי.
אגב, גם בסופו של התהליך, האב הוא זה שמוביל את המשפחה לניצחון, למרות שלאם יש תרומה משלה. אבל בכל מקרה, בסוף בוב מקבל את עיקר הקרדיט. הלן עסוקה בלטלפן לבייביסיטר לשאול מה עם התינוק.
כל זה עדיין נכון, אבל
הדמות של הלן יא באמת חזקה. אישה, די סטראוטיפית רוב הזמן, וחזקה.
אין סתירה.
כל זה עדיין נכון, אבל
חשבתי שהבעיה הייתה שהסטריאוטיפים מציגים את הדמות בצורה שלילית.
השימוש בסטריאוטיפים עצמו הוא דווקא חיובי ותורם לסרט, לדעתי, כי כל מטרת הסרט היא לבדוק את הסטריאוטיפים ואיך שהם עומדים במבחן הזמן. למרות שהן סטריאוטיפיות (אפילו קריקטוריסטיות) הדמויות בכל זאת מעוררות אמפתיה והזדהות, אז זה לא בהכרח סותר (וזו לרוב הבעיה של שימוש בסטריאוטיפים).
טוב, תיקון: מטרת הסרט היא להראות אקשן בן זונה ובדיחות סוף הדרך. למתוח ביקורת זו מטרה צדדית שלו.
סטראוטיפ הוא סטראוטיפ
את יודעת מה, יכול להיות שלקרוא לסרט שוביניסטי זה מוגזם, כי הוא מציג גבר ואישה באותה רמה של גיחוך. אבל מצד שני, נראה לי שסטראוטיפ יכול להזיק גם אם הוא לא שלילי. הוא אומר לאדם תהיה כך ולא כך, ויכול לדכא רצון של אדם להיות הפוך מזה בדיוק.
בדרך כלל כשמדרים על סטראוטיפ כמקרה שבו קבוצה אחת מצביעה על קבוצה שונה ואומרת הם X, Y ו-Z. אז בדרך כלל מדברים גם על שנאה גורפת ודה-הומניזציה. אבל במקרה של תפקידי גברים-נשים זה אחרת, כי זה כאילו סטראוטיפ פנימי של החברה לגבי עצמה.
אני אתן לך אנלוגיה: אם באתר הזה היו אומרים שנערים בני 18 ומטה הם חמודים, חביבים, תורמים המון לאתר אבל מה לעשות – לא מתוחכמים במיוחד, היו קמים הרבה מבני הנוער באתר ובוכים שמפלים נגדם. אז אפשר היה לענות להם "אבל לא אמרנו שאתם רעים" או "לא אמרנו שאתם לא בסדר". אבל הם אני מניחה שרבים היו עדיין נעלבים.
זה כמו כשאימא שלי אומרת שכל התימנים הם אנשים נחמדים וחרוצים, וכל האתיופים יפים. זה מרגיז אותי.
סטראוטיפ הוא סטראוטיפ
ראשית, אם זה עדיין לא הובהר, לדעתי בוב מוצג בצורה שלילית בהרבה מהלן. זו בהחלט לא "אותה רמה של גיחוך".
ובכל מקרה – הסטריאוטיפים שלהם כאנשים "נורמליים" (בוב כגבר הסובל ממשבר גיל העמידה, הלן כעקרת בית כנועה) הם שליליים במובהק – אבל גם הסרט מתייחס אליהם כשליליים, ולכן הוא לא אומר לאף אחד תהיה כך וכך, אלא אם כבר ההפך – "לא טוב להיות כך וכך". הסטריאוטיפים שלהם כגיבורי על כבר לא כל כך שליליים – אבל אף אחד מאיתנו לא גיבור על, ולכן הם לא אומרים *לנו* "תהיו כך וכך".
טוב, בכל זאת ניסו להגיד לנו משהו
זה לא רק סרט על גיבורי על שמספר איך גיבורי על צריכים להיות. ברור שהסרט מנסה להגיד משהו לאנשים. גם אם אולי לא משהו כ"כ דידקטי כמו שאנחנו מנסים להבנות לצורך הדיון.
ולגבי דמותם כגיבורי על – היא לא מגוחכת, רק מאוד ג'נדרית.
טוב, בכל זאת ניסו להגיד לנו משהו
נראה לי שזה בדיוק מה שניסיתי לומר. אם את מסכימה איתי שהסטריאוטיפים ה"רעים" הם בסרט לצורך מתיחת ביקורת עליהם, אין לנו שום ויכוח.
לא מסכימה
אבל לא נורא, נראה לי שמיצינו את זה :)
ומה עם הלוגו?
ומה עם הלוגו?
כל עוד המשפחה כולה מקבלת את שם המשפחה של האב, לא ברור מה הבעיה כאן. "שם המשפחה" של הסופר גיבור היה "Incredible" ואכן, שם המשפחה הזה עובר למשפחה כולה ("The incredibles").
אררר...
כאילו, דא? אני לא מתכוון להישמע מגעיל, אבל אולי שווה לפתוח מילון בערך "פטריארכלי" ולקרוא שוב את הטענה שלי בנושא.
הלוגו הוא חלק מהחליפה החדשה
בחליפה הישנה היה לו לוגו שונה.
ובקשר לשם – בשום נקודה בסרט לא קוראים להם 'The Incredibles'. קוראים להם משפחת פר.
אני לא מוצא כרגע תמונות
של החליפה הישנה. אבל בכל אופן, ה-i שבמרכז החליפה לא נותן מקום לספק (כמו גם שם הסרט, והאיסור שהוטל על פיקסר להתייחס אל הלן כאלסטיגירל מחוץ לסרט, מה שאומר שלצעצוע בדמותה קוראים Mrs. Incredible). כמו כן, החליפה החדשה עוצבה בשביל בוב. לאחר מכן שאר החליפות עוצבו לפי החליפה שלו. גם אם (נניח) אין קשר לחליפה המקורית שלו, זה עדיין מאוד שמרני ופטריארכלי בשביל סרט שבועט בדיוק במוסכמות האלו. הייתי מצפה מבירד למצוא פתרון אחר לעניין הזה שיהיה יותר ברוח הסרט, אבל באמת, זו פחות היותר התלונה היחידה שלי כלפי הסרט הנפלא הזה.
ניסיון לסיספונד/הסבר:
קודם כל, מי שעיצבה להם את הבגדים היא עדנה מוד, והיא לא שאלה את אלסטיגירל לדעתה, אלא עיצבה את החליפות של שאר המשפחה בהפתעה. עדנה ראתה בחייה הרבה גיבורי על, והרבה מהם העבירו את החליפות שלהם תחת ידיה. היא אמנם מזהה את אלסטיגירל בשם-הגיבור שלה, אך מבחינתה זה שם לכל דבר, ולאוו דווקא מה שמייחד את אלסטיגירל (כלומר, היא מוציאה מהשם את התוכן שלו, את המשמעות).
באופן אירוני משהו, מבחינת עדנה, כל גיבורי העל הם אותו הדבר. נכון, לכל אחד מהם כוחות משלו, אבל המעשים של כולם נכנסים תחת התואר "אינקרדיבל". במקרה, זהות הגיבור של בוב פר היא "אינקרדיבל", מה שנשמע כמו שם הולם לכל שאר הגיבורים הקשורים אליו, ועובדים יחד איתו בחבורה. יכול להיות שלו פרוזן היה עובר לעבוד עם משפחת פר, גם הוא היה מקבל חליפת 'אינקרדיבל', כי כשהם משתפים פעולה ומאחדים את הכוחות המיוחדים של כולם – הם הרבה יותר אינקרדיבל מאינקרדיבל.
רגע! בוא נעזוב את עדנה. יש משהו אחר.
אם תשים לב, שמו של כל אחד מהסופר גיבורים בסרט מרמז על הכוח הייחודי לו – אלסטיגירל, דאש, פרוזן ולמיטב זכרוני כך גם לגבי שמותיהם של הסופר-עלים שהוזכרו בחטף.
כולם, חוץ מאחד. מיסטר אינקרדיבל. ה"כוח" שלו הוא חוזק, אבל "Incredible" היא מילה כללית מדי מכדי לתאר את זה. באותה מידה היא יכולה לשמש תיאור של כל אחד מהאחרים.
אז לפני ששואלים שאלות לגבי החתרנות וחוסר החתרנות של שמה של הקבוצה המשפחתית, צריך להתחיל ממר אינקרדיבל עצמו. ואולי מה שיוצרי הסרט ניסו להגיד זה שדווקא בגלל שהוא "סתם" חזק, הוא לא מאד מיוחד – לפחות ביחס לאחרים. וברגע שהמשפחה מקבלת על עצמה את השם שלו, היא הופכת לחזקה יותר. אין כוחות אישיים וייחודיים. יש משפחה אחת מלוכדת וחזקה, בעלת ערב רב של כוחות, שלא ניתן לתארם אלא בשם כללי וחסר ייחוד.
כולם, חוץ משניים
גם לויולט אין שם שמעיד על הכוח שלה. יכול להיות שלסיגלית יש כוח מיוחד שאני לא יודע עליו?
אולי
השם מרמז על "אולטרה-ויולט" – כלומר לאור האולטרה סגול שניתן לראות בו דברים שלא רואים באור רגיל?
איזה יופי!
לא חשבתי על זה, אבל זה מסתדר כל כך טוב שאני לא אתפלא אם בראד בירד כן חשב על זה. "אולטרה-ויולט" זה שם נפלא לסופר-גיבורה בלתי נראית.
וגם
התכונות האחרות שלה (הגנה, טיפול בחשמל) בהחלט מזכירות שדות קרינה, וזה יוצר עוד קשר (אולטרה-ויולט – קרינה).
ייתכן שכמו שדאש מסתתר תחת השם "דאשיאל", כך אולטרה-ויולט מסתתרת תחת השם "ויולט".
אז אפשר לקרוא לה סיגי?
אוף, קראתי הסבר על זה
אני פשוט לא בטוחה שאני זוכרת הכל בדיוק.
בכל מקרה, violet זה מ-shrinking violet שזה אומר ביישן, נחבא בצללים.
ובSFX שלי היה כתוב שהשיער שלהם מרמז על הכוחות – להלן יש טוויסט אלסטי בשיער, לויולט השיער מכסה את הפרצוף (היא מתחבאת מאחוריו), אצל דאש הוא תמיד נראה כאילו שהוא רץ… לא זוכרת אם היה כזה גם לבוב.
אז זהו.
הא! זה דווקא נשמע יותר הגיוני!
האמת היא שה- Ultra Violet נשמע לי קצת כפוי… אבל אולי זה שילוב של כמה משמעויות.
הסבר פשוט יותר:
האינקרדיבלס ממודלים על פי הFantastic Four. בשני המקרים מדובר במשפחה (פחות או יותר) של סופר-גיבורים, בעלי מדים תואמים. השם של הגבר בבית ב-Fantastic Four הוא Mr. Fantastic, אבל האחרים לא נקראים "גב' פנטסטיק" ו"פנטסטיק ג'וניור" – יש להם את השמות שלהם, על פי הכוחות שלהם.
יופי רד
מדרשי שם, סאבטקסטים, ניתוחים – כל אלה לא מספיקים לך, ואתה חייב ללכת ולקלקל הכל עם *עובדות* והסברים *פשוטים*? איפה הכיף?
אה, אז רק למשפחה קוראים על שם הגבר,
לא לאשה ולילדים. זה כמובן לא פטריארכלי בכלל.
היי, אני רק ציינתי את העובדות.
אני לא מביע דעה בויכוחים עם מילים לועזיות ארוכות שמתחילות בפ'.
לא שמעתי על עניין הצעצועים,
אבל זה לא באמת דבר שנמצא בסרט עצמו אלא בשיווק שלו. זה באמת מאוד טפשי להתעקש לקרוא לה Mrs. Incredible כשזה פשוט לא השם שלה. לא קוראים לה כך בסרט אפילו פעם אחת.
תמונות של החליפה הישנה של מר אינקרדיבל באמת קשה למצוא (אבל אפשר לראות אותה בטריילרים). זו התמונה הכי טובה שמצאתי:
היא אמנם מבוססת על i גדולה, אבל זה לא אותו הלוגו כמו בחליפות החדשות.
אפשר גם לנתח את החליפה.
בגלגולו הקודם, מר אינקרדיבל לבש שחור וכחול וזה שיווה לו מראה קודר וקר, אולי אפילו כזה של לוחם חשאי. בגלגולו הנוכחי, הוא לובש חליפה עליזה הרבה יותר, חמה ומזמינה. כזו שאם לובשים אותה, לא ניתן לנסות להסתוות ברקע (או בג'ונגל, או איפה שזה לא יהיה).
אררר. אולי אין שוונג.
הערה טכנית
כדי לראות את הלינק צריך לעשות לו קופי ופייסט לתוך הBrowser במקום ללחוץ עליו (בגלל שהם לא אוהבים שמקשרים ישירות לתמונות על האתר)
עניין הצעצועים
ימד"ב לשירותך:
(והלינק שנתת לא הוביל לשום תמונה של החליפה)
בקשר לחליפה
עזוב את התמונה. כמו שאמרתי, אפשר לראות אותה בבירור בטריילרים של הסרט:
http://www.apple.com/trailers/disney/the_incredibles/
לא שעניין הלוגו שיש או אין לו הוא כל כך עקרוני, בכל מקרה.
החליפה:
אפשר לפרט?
זו פעם ראשונה שאני שומעת על איסור להשתמש בשם אלסטיגירל.
מדוע ולמה?
פירטתי. בתשובה לרד פיש. וזה כתוב בימד''ב
אני מניחה שלא נסכים על זה
אבל לדעתי עם פשיטת הסטראוטיפים פשוט הופיעו גרסאות מעודכנות של אותם הסטראוטיפים. מר אינקרדיבל לא גבר מדוכא מהפרברים. הוא גבר חזק וכוחני מהפרברים. הלן אינה אימא מגוננת, היא אימא מגוננת שנותנת חופש במידה הנכונה. בראד לא ילד שובב, הוא ילד שמצליח נורא בספורט. איפה הספורט של ויולט? איננו. היא הפכה ממתבגרת ביישנית שלא מדברת עם בנים, למתבגרת יפה ובטוחה ביכולתה לפתות גברים.
בנוגע לסצנה עם עדנה...
שמתם לב שבעוד עדנה מתייחסת להלן כ"נערת הגומי" לבוב היא קוראת בשמו האמיתי
איזה זיוף
באתר הרשמי הישראלי כשעוברים על כל הדמויות רואים את ה"כוחות הראשיים" שלהם (כוח , יכולת היעלמות וכו')
וגם את ה"כוחות המישניים" שלהם. לכל משפחת סופר על כתוב שהכוחות המישניים שלהם הם "עמידות " ו"יכולת ניתור".
נו באמת
אם אין לך משהו חכם לומר עדיף שלא תאמר כלום .
כל עוד הם לא מחביאים את פעמון האזעקה,, יצאנו בזול.
אני עוד לא ראיתי הסרט אבל
הביקורת כתובה יפה מאוד, לא הייתי יכולה לנסח את יותר טוב, נראה לי.
באופן כללי הבנתי על מה הסרט מסופר, אבל זה לא קומדיה, מפיקסר דווקא ציפיתי ליותר.
נראה לי קצת פזיז להגיד שציפית ליותר, עוד לפני שראית את הסרט
כלומר, לא כדאי לתת לסרט צ'אנס לפני שפוסלים אותו מראש?
גם אם פיקסאר עשו עד עכשיו קומדיות, עושה רושם שהסרט הזה לא ממש קומדיה ובכל זאת מוצלח מאוד, לפי זה ש-99.9% מהאנשים אוהבים אותו. אז שווה לנסות.
המממ
אתה שוכח משתנה חשוב מאוד: הכלה רוצה להשתנות, בוב לא.
שני הסרטים אומרים בדיוק את אותו הדבר – אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה אם החיים שלך, ואל תוותר על מי שאתה.
אתה צודק
אבל האם נקמה כשלעצמה, אינה שחרור מטראומות העבר?
רק שלא נחרוג לפסיכולוגיה בגרוש
בעיקר, מכיוון שאני לא פסיכולוג, ואני מניח שגם אתה לא.
אני יכול להבין איך נקמה תביא לשחרור. וגם אם לא, חובה לציין שבאתוס הקולנועי הקלאסי הוא ודאי מביא לשחרור (מערבונים כדוגמא בולטת). אני בטוח שיש אי-אלו מבינינו שהם כן פסיכולוגים כאן באתר (או סטודנטים ל..) ושהם יכולים להאיר אור על נושא שכנראה לא נצליח להגיע אליו להסכמה.
אז, האם נקמה (מוצדקת), היא גאולה או טעות?
תשמע,
הסרט נגמר! היא לא חוזרת נכון? הסרט נגמר!!! היא יצאה מהתבנית נורטון צודק, זה המטאפורה בסצנה האחרונה!!
גם ב'להרוג את ביל 1' הסרט נגמר.
גם 'מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה' נגמר. שלא להזכיר את 'צעצוע של סיפור', או את 'שליחות קטלנית 2', שנגמר בצורה סגורה מאד, אפילו.
אז מה?
מה זאת אומרת ''אז מה''.
סרט הוא תבנית סגורה. סרט מספר סיפור סגור (ולכן, החיים הם לא סרט, בהתקשר לסקר משבוע שעבר). קיל ביל נגמר בנקודה מסוימת, בגלל שהוא רצה להעביר את הנקודה המסוימת שקורית בסופו. זאת המסקנה, זה הקתרזיס.
האינקרדיבלז, נגמר בצורה מסוימת אחרת (והפוכה) בגלל שהיא רוצה להעביר נקודה מסוימת, פרספקטיבה מסוימת, טייק מסוים.
(הדברים לא אמורים, לגבי סרטים שמשאירים בכוונה סוף פתוח, למשל "שתיקת הכבשים" ורבים אחרים. אבל "קיל ביל" או האינקרדיבלז אינם כאלה, הם באו לספר סיפור, והם אכן מספרים אותו ומסיימים אותו.)
בחייך.
יש הרבה מאד סרטים שמסתיימים בנקודה אקראית על ציר הזמן, בלי שינסו להעביר משהו.
ויש סרטים שמסתיימים בנקודה מסוימת (ואז עוד פעם. ועוד פעם. ועוד סוף אחד לקינוח), גם אחרי שהסיפור הספציפי – והמסקנה/נקודה/קתרזיס עימו – תם ונשלם.
דוגמאות?
כי, למען האמת, אין לי מושג למה את מתכוונת.
(ואנא השתמשי באב-טיפוסים מיינסטרימיים על מנת שלא לספיילר, וגם על מנת שזה יהיה מובן יותר).
אגב, זכורה לי ביקורת על חתונה מאוחרת של קוסאשווילי (שאותו לא ראיתי) שבו, באופן ספציפי במיוחד, המבקר באתר כתב שהסרט מסתיים בנקודה סתמית – מסקנתי היא שבדרך כלל סרטים לא מסתיימים בנקודה סתמית על ציר הזמן גם לדעתו של אותו מבקר (מצטער, שכחתי מי זה היה).
לגבי הנושא השני, אני מניח שאת מדברת על סרט מסוים של שפילברג, או על שר"ה . ובכל מקרה, לגבי הראשון אני לא מסכים, ולגבי השני, ברור שהוא תופעה מיוחדת למדי.
קל מדי לפתור את זה ב''הם היוצאים מהכלל''.
ב'חתונה מאוחרת' הנושא אוזכר לא משום שהיה חריג, אלא בעיקר משום שצרם.
אגב, סרטים שמסתיימים הרבה אחרי שהנקודה הועברה, דווקא יש הרבה. כמעט כל סרט הוליוודי ממוצע, שחייב לתקוע גם את ה"והם חיו באושר ועושר" או ווטאבר.
צודקת
אבל עדיין הם מספרים סיפור סגור (עם עוד חמש דקות בסוף). מלבד בדוגמאות נדירות למדי (את שתיקת הכבשים כבר הזכרתי, ואני בטח יכול לחשוב על עוד כמה) הסיפור נסגר.
דוגמאות?
כל סרט סופר גיבורים? כל סרט מרגלים? כל ג'יימס בונד או ג'ייסון בורן? כל סרט משטרה שהגיבור לא מת בו בסוף? כל סרט פעולה על ג'ון מקליין ש-שוב- מציל את היום, או ואן-הלסינג כזה או אחר ש-שוב- מציל את העולם?
כל סרט קונג פו? כל סרט שטרחו לעשות לו חלק שלישי רביעי או חמישי?
לא
כל ג'יימס בונד, הוא סרט סגור. שלאחריו יש עוד סרט, כנ"ל ג'ייסון בורן וכל שאר הגיבורים.
משתמשים באותה דמות כי זה נוח, ובגלל סיבות אחרות. אבל זה לא ממש אומר שהסרט לא נגמר.
לא
כל סרט (פרט אולי לסרטים ישראלים-גרוזינים מסויימים ול-Ghost in the shell) נגמר. זה לא אומר שלדמויות שבו אין חיים מעבר לגבולות אותו סרט.
אבל זה כן אומר
שהבמאי/תסריטאי,רצה להעביר רעיון או סיפור או שניהם, ותחם אותו בגבולות הסרט. (שזה בעצם מה שאני מנסה להגיד כל הזמן).
אבל זה כן אומר
בוא נניח שאתה וחבר שלך סגורים בבקתה. מסביבכם כל צבא בוליביה, צר עליכם. אתם מחליטים לצאת מהבקתה, ולהסתער.
נגמר הסרט.
אבל די ברור מה יקרה בעתיד, לא? סיפורים לא בהכרח תחומים בזמן שהם מתארים. ההשלכות ממשיכות הלאה (ולפעמים גם אחורה), בעיקר אם הדמויות מלאות ואנושיות.
בוא נגיד שהבמאי של אותו
סרט היה מחליט לגמור אותו דקה קודם. פול ניומן ורוברט רדפורד סגורים להם בבקתה וחושבים על "איך לצאת" – אז, זה לא היה גמור.
כשרואים אותם, מתפרצים, התמונה נעצרת ושומעים המון יריות, לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין איך הסרט נגמר.
סיפורים בקולנוע תחומים בזמן (אא"כ ברור שלא, שוב – שתיקת הכבשים). אחרת, אין שום סיבה לסגור אותם במקום שבו הם נסגרים, ואחרת אתה מעקר את כל התוכן של המושג "סוף".
ברור כמובן, שהדמויות ימשיכו הלאה, ויחיו הלאה וכו' וכו'. אבל הסיפור שאותו רצינו לספר, על הרעיון המובא או המובע בו, נאמר בתחום הסרט עצמו.
(כך למשל – ספוילר ל"החשוד המיידי" –
ברור שקייזר סוזה ימשיך להיות אימפריית פשע, אבל הסיפור על איך קווינט (או איך שלא קראו לדמות שלו בסרט) מספרת סיפור לשוטר ומצליחה לצאת מזה, או במילים אחרות – הסיפור על איך מאסטרמיינד של פשע פועל, נתחם בגבולות הסרט עצמו).
ואם זה לא בגלל המסר, אלא בגלל העניין?
הרי ברור לכולם שסרט לא יכול להקיף את כל חייהן של הדמויות, מה הוביל אותן למצבן, ומה קרה אחר כך [1]. לכן צריך מי שצריך לבחור ולתחום, מה שייך לסיפור ומה יופיע בו. אם 'להרוג את ביל' מתרכז בסיפור הנקמה, אז זה מה שהוא יראה, ולא איך הכלה הגיעה לחבורה, או מה קרה אחרי שהיא סיימה את המסע שלה. ואם 'משפחת סופר על' מספר על תקופה לא שגרתית בחייה של המשפחה, אז צריך טיפונת אקספוזיציה כדי להבין איך הם הגיעו לשגרה מלכתחילה, אבל ברגע שמסתיימת התקופה הלא שגרתית, גם הסרט מסתיים. ב'סופר על', למשל, את המסר הם העבירו הרבה לפני תום הסרט – גם לצופים וגם לדמויות. אז למה לסיים דווקא שם? כי, בפשטות, תקופה אחת הסתיימה, ואחרת באה במקומה.
_____
[1] אלא אם כן לסרט קוראים 'אלכסנדר', וכולנו שמענו מה חושבים עליו.
אתה צודק
והוא מצטרף לשתיקת הכבשים כסרט עם סוף לא סגור במכוון.
בינתיים, מצאת שתיים, אני בטוח שיש עוד כמה עשרות. אבל הרוב המוחלט הוא לא כזה.
לגבי הציפורים ספציפית, סביר לי להניח, שהם לא מתו. ובכל מקרה, סטיבן קינג ביסס על רעיונות דומים (קבוצה קטנה ושורדת מול כוח איתנים עז, ראה למשל the mist המופתי, שנמצא באחד מקבצי הסיפורים שלו). תמה דומה נמצאת גם בdawn of the dead שיצא לא מזמן.
גלישה ל
- הציפורים
הסיפור/מיתוס/פרט טריוויה מאחורי הסרט אומר שהסיבה שהסוף שלו הוא כל כך פתוח הוא שאחריו היתה אמורה להיות סצינה נוספת, שאמנם לא היתה סוגרת את כל הקצוות, אבל היתה מסיימת את הסרט בנימה הרבה יותר פסימית. האולפן התנגד, והיץ' סיים את הסרט בסצינה הלפני-אחרונה.
גם ב'להרוג את ביל 1' הסרט נגמר.
מה זה השטויות האלה, קחיל ביל הראשון היה מכוון להמשך, הוא חלק משני חלקים הוא נגמר מותח, זה די ברור, הוא בנוי ככה, כל אחד מבין את זה, אבל שליחות קטלנית הראשון היה באמת סרט שנגמר ועד שיצא השני כל הרעיון של הסיפור היה גמור, אפשר לפתוח אותו אבל עד אז, זה נגמר, ודיי לדבר שטויות, קיל ביל במלואו לא נוצר להמשך, אולי יעשו לו אבל הוא לא בנוי ככה עלילתית וקולנועית.
כל עוד היא ממשיכה להתאמן - היא לא יצאה.
כי כל עוד היא ממשיכה להתאמן, היא יודעת שיש סיכוי שהיא תזדקק לכישוריה פעם נוספת. זו רק הפסקה. ארוכה, אולי, אבל זו רק הפסקה זמנית.
אז מה, זאת שאלה של סמנטיקה?
כן, היא לא הצליחה לצאת סופית (אולי). אבל כן, היא הצליחה לעשות כמיטב יכולתה בשביל לשנות את חייה. והיא אכן שינתה אותם באופן דרסטי. לכך, שנינו מסכימים, מעבר לכך, זה באמת עניין של סמנטיקה.
לדבר הזה שתיארת (הסרט יוצא כנגד הגישה שכולם מיוחדים, אך זהו סרט לכל המשפחה) יש שם בעברית – חתרנות.
("אתם לא פתיתי שלג ייחודיים"… –"מועדון קרב")
לא בטוחה שזה בדיוק חתרנות
חתרנות זה להכניס מסרים נגד החברה לסרט לכל המשפחה, אם הבנתי נכון.
אבל כאן אין רק מסרים נגד החברה. לפי אחת הקריאות הפאשריות, יש כאן מסרים נגד כל אדם עצמו: אתה לא מיוחד, אל תרגיש מיוחד כי אין לך כוחות על. אחרים מיוחדים ממך ואתה צריך לתת להם מקום.
אבל כמה אנשים באמת ייצאו מהסרט עם הרגשה כזו? וכמה אנשים יתעקשו להזדהות עם הגיבור, למרות שבהם עצמם אין שום ייחוד.
רגע, מה זאת אומרת אין ייחוד – והרי כל אחד הוא מיוחד בדרכו? נו, חזרנו לנקודת ההתחלה. האם הסרט חותר תחת המשפט הזה, או לא? ואם כן, האם הוא עושה זאת בהצלחה?
אתה עושה חיים קלים לבוב.
החברה הרי לא התנכלה רק לו, אלא לכל גיבורי העל באשר הם. לא כולם מתנהגים כמוהו, לא כולם לא מסוגלים לתפקד בלי ללבוש חליפות צמודות ולא כולם אובססיביים בנוגע לעבר (פרוזון לא שומר על קשר עם אף אחד מהעבודה הקודמת, חוץ מבוב, שהוא חבר שלו גם כבן- אדם). עד כמה שאהבתי את בוב, אני לא חושב שאפשר להאשים את החברה בחוסר הבגרות שלו.
מה שאמרת על אלסטי-גירל מזכיר לי את אותם שותפים-לבנים-מנוסים מסרטי אקשן. הקהל תמיד נוטה להתייחס אליהם כאל פוצים חסרי נשמה שסתם מפריעים לשותף-הצעיר-המגניב לחסל את החבר'ה הרעים, כשבפועל הם מונעים מהשותף-הצעיר-המגניב מלקבל כדור בראש ובעצם היחידים שלא עוברים על החוק. אלסטי-גירל לא "מסרסת" את דאש- היא מונעת ממנו לחשוף את הכיסוי שלו, מה שנחשב לפשע ועלול לסבך אותו ואת כל המשפחה. באותה מידה אמא שלי סרסה אותי, כשאמרה לי שאסור להרביץ לילדים בגן שרה. אתה גם מאשים אותה בדילמות גיל ההתבגרות הנורמליות (ומעצבנות) לגמריי של ויולט. אז היא מתביישת מהילד שהיא מחבבת, וצועקת פעם אחת שאף אחד במשפחה שלה לא מבין אותה. כל אחד עובר את זה, בשינויים קלים, וזה לא מצביע על פגם בחינוך של האמא.
דווקא לא ספקולציות.
וגם לא הראו לנו רק את בוב. הראו לנו את אלסטי-גירל. ופרוזון. ועדנה, שהיא אולי לא גיבורת- על, אבל החברה בהחלט דיכאה אותה. אף אחד מהם לא מגיב כמו בוב.
אנחנו כן יודעים מה ההתייחסות של פרוזון לגביי המצב החדש. נמאס לו להצמד לעבר, נמאס לו להציל אנשים בניגוד לחוק והוא טורח להדגיש שהוא לא שומר על קשר עם החבר'ה האחרים. הוא רוצה לשחק באולינג, כמו אדם נורמלי (מה שכמובן לא סותר שאולי הוא העדיף את המצב כפי שהיה פעם).
ולסעיפים:
1)לנפנף בכוחות העל שלך מבלי לחשוב מה זה עלול לגרום למשפחה שלך נתפס אצלי כחוסר בגרות. מצטער.
2)כמו שהפארודיה על טומי לי ג'ונס טורחת לספר לנו, פרוייקט הסתרת הגיבורים הוא גם ככה פרויקט יקר, מסובך ומלא בבירוקרטיה בלתי נסבלת. אז אתה גם רוצה שיתחילו לסדר לכל גיבור על עבודה מעניינת מספיק? לי זה לא נראה ריאלי.
3)לא התכוונתי שבוב הוא היחיד מבין כל גיבורי העל שמתנהג ככה. אבל היות ואנחנו רואים שיש גם גיבורי- על שחיים באותה חברה ומתנהגים אחרת, אי אפשר להפיל על החברה את כל האשמה.
לגבי הלן: המוסר שאתה מדבר עליו הוא תלוי חברה וזמן. לכן בחברה שמציג 'משפחת סופר- על', שימוש בכוחות על בפומבי היא דבר לא מוסרי בעליל, בדיוק כמו להרביץ בחברה בה אנחנו חיים. אגב, במהלך הסרט אנחנו רואים שההורים כן נוהגים לקחת את דאש כדי לפרוק מרץ בגבעות הפתוחות.
אני באמת לא מבין למה הדילמות של ויולט נחשבות לחריגות במיוחד. זה לא נפוץ והגיוני שמתבגרת מתביישת במי שהיא לפעמים ומרגישה נחותה משאר הבנות בשכבה? אם ככה, המצב של הנוער היום חמור בהרבה ממה שאומרים המומחים.
אעיר רק בקשר לפסקתך הראשונה
לשאול "מי מינה את אדון אינקרדיבל לקבוע מה צריכה זולתו רק כי יש לו יותר כוח מלאנשים הפשוטים" זה כמו לשאול למה נובל ממציא הדינמיט המציא את החומר הנ"ל תוך "קביעה מה צריכה זולתו" ושימוש בשכל ובחכמה, שהייתה לו יותר מלאנשים "הפשוטים". אבל העובדה היא שהוא עשה זאת, וקבע שהעולם זקוק לTNT (אם לא רק בשביל "לוני טונס"), בדיוק כמו שאינשטיין החליט שהעולם זקוק נואשות לתורת היחסות. משמע- מר אינקרדיבל עשה מה שעשה מתוך רצון לעזור לאנושות, אבל כמובן שכמו שהתורה של אינשטיין הובילה בסופו של דבר ליצור פצצת האטום והביא חורבן לעולם, כך גם כוונותיו הטובות של בוב יקירינו יכלו להתפרס לכיוונים לא רצויים.
ושוב מתפלספת אני לתחומי ה
יות.
זה לא רלוונטי.
יש להמציא המצאות, ויש לקחת את החוק לידיים. אף אחד לא אסר על האדון נובל 'להמציא' את הדינמיט. אבל מרגע שהוא הומצא, ניתן למכרו לכל המרבה במחיר ולעשות בו שימוש תחת פיקוח, או לנצל אותו כדי להזיק. באותו אופן, מר אינקרדיבל נולד עם הכוחות שלו, ולאחר תקופת מה התבקש מפורשות לחדול מפעילותו, ולא עשה כן. הוא בחר לקחת את החוק לידיים, תוך ידיעה שהוא עובר על החוק.
מה לעשות..
צודקת
.
לא דוגמא טובה
לנובל היו כאלו נקיפות מצפון מהמצאת הדינימיט, שהוא ייסד את פרס נובל – כולל קטגוריה של פרס נובל לשלום – בשביל להשקיט אותן.
לא דוגמא טובה
ולאיינשטין היו נקיפות מצפון אפילו יותר גדולות על כל הקטע של הפצצת אטום שהוא הפך פציפיסט.
ולרד-פיש היו כאלה נקיפות מצפון על חלק מהדיונים,
שהוא הפך למחק.
אתה מזכיר לי את ההוא
מ"טיסה נעימה" שקופץ כל שניה עם בדיחה ברגעים הקריטיים…
באמת היה חסר לי ''צוקר ואברהמס'' בסקר הבמאים מהחיים.
אם כי, אחרי שראיתי עכשיו בטלוויזיה איך MST3K הרג מישהו, התעוררה לי מחשבה.
MST3K הרג מישהו?
פרט, הסבר ונמק.
חבורה של אנשים ישבו מול סרט והעירו עליו הערות,
אחד חטף התקף לב ומת. "עמוק באדמה".
אני קיבלתי את ההרגשה שהוא היה בשלבי
גסיסה די מתקדמים בכל מקרה, לא? מצד שני, ראיתי רק את הקטע של המוות ואז הלכתי ללמוד ספרות, אז אולי זה מובהר בהמשך.
ברור שהוא גסס עוד לפני,
אבל זה האימאג' של מישהו שמת באמצע תיאטרון מדע מסתורי…
אני לא חושבת
שזו תהיה ספקולציה לומר שהתסריטאי בחר בכוונה שהמשימה של הרג הרובוט לא תוצג לבוב כמשימה בעד האנושות, אלא כמשימה למען האגו שלו בלבד.
היה בקלות אפשר לתאר מצב שבו סינדרום מפתה את בוב להגיע לאי על ידי כך שהוא מראה לו שם מישהו במצוקה. אז, היינו מזדהים עם בוב לחלוטין. אבל כמו שזה מוצג, המשימה דומה יותר למקרה שבו מישהו שלחם ביחידה קרבית הולך להיות שומר ראש של איזה ראש מדינה טוטאליטרית בדרום אמריקה. רק בשביל האגו, רק בשביל הכסף, ולא למען האנושות.
לכן נראה לי שקשה לומר שהתסריטאי רצה שנחשוב שבוב הוא מסורס-חברתית בלבד, ולא לפחות *קצת* אידיוט.
כמובן שתוכל לומר שבוב היה צריך את המשימה הדבילית הזו כי הוא מסורס חברתית, וזו בדיוק הפואנטה. יהיה לי קשה להתווכח עם זה, אבל איך-שהוא – לא נראה לי.
זה ממש עניין של גישה אישית
אני מתחילה לחשוב שהסרט הזה נופל לתוך קטגוריית הסרטים הטובים שכל אחד רואה בהם השתקפות שלו ושל הערכים שלו, ובגלל זה הם מתאימים לכולם.
כמו מועדון קרב – האם הוא סרט בעד השתלבות בחברה או בעד התמרדות נגד החברה? תלוי בן כמה אתה.
שזה מאד טוב ויפה
אם היא לא היתה רואה את השוגון אססין קודם. ברגע שהיא כן ראתה את השוגון אססין קודם קיימת אנלוגיה, והלוני טונס יצאו הרבה פחות אלימים והרבה יותר נורמלים בכל אנלוגיה שכזו. ולו מכח היותם סרטים מצוירים.
אם טרנטינו היה רוצה לייצר את המסר שאתה אומר שהוא מייצר הוא היה צריך לעשות אחד משני דברים: א. לא להראות את השוגון אססין.
ב. להראות את רן וסטימפי.
תיקונים:
א)שהן= שבהן.
ב) אלסטיגירל משתמשת בהם, כלומר בכוחות העל.
הממפ. אם יורשה לי - תיקונצ'יק.
רבים מהגולשים דווקא אהבו את נאום הסופרמן. ככל הזכור לי אני היחידה שהצהירה שהיא נגד הנאום הטרחני הזה. אולי עוד אחד או שניים.
וכיוון שמדובר היה בנאום טרחני, גם לא זכרתי מה נאמר בו, עד שבאחד הסקרים ביקשתי תקציר מאנשים טובים.
זהו. היה חשוב לי לציין את זה.
אוקיי
למרות שהרושם שהיה לי היה שונה. מה שכמובן מוכיח שרושם סובייקטיבי הוא כלום.
ועם זאת, לפחות עכשיו את זוכרת במה מדובר.
אני חושב שהסימפסונס
הוכיחו שאפשר לפנות לקהל של ילדים (שרבים מהם, אני מניח צופים בסימפסונס), ובכל זאת לחתור אל מתחת למוסכמות חברתיות.
לגבי הנושא השני, אני איתך לחלוטין, אבל זה יותר שייך לדיון על "קיל ביל".
הסימפסונס אף פעם לא פנו לילדים.
נכון, במשך השנה הראשונה שלהם הם נחשבו בטעות למין אופנת-נוער מאגניבה כזאת, מכרו הרבה בובות של בארט שאומר "איי קראמבה", וערוץ 1 שידר אותם ב-16:30 בצהריים, כי בערוץ 1עובדים אנשים מפגרים. אבל האפנה הזאת עברה, והסימפסונס נשארו לעוד 15 עונות (בינתיים). אני לא חושב שיש הרבה ילדים בין הצופים שלהם היום.
ניטפוק
הסימפסונים עלו בסוף 1991 בערוץ 1 אשר שידר אותם (אז ערוץ 2 עוד היה בשידורי הנסיון שלו) בשעות הפריים טיים ב-20:00.
מאחור יותר, לאחר הפסקה, חזרו הסימפסונים לערוץ 1 אשר אכן שידר אותם ב-16:30 למשך עונה אחת ומאז באמת הם זזו על פני הלוח (עם גיחות לפריים טיים ל-20:00 מדי פעם).
מכיוון שאף אחד מאיתנו לא עשה סקר
אומר רק שיש מוטיבים ילדותיים (או כאלה שיכולים לפנות לילדים) בסימפסונס – הומור סלפסטיק בעיקר, ומין מגניבות כללית של בארט. בכל מקרה, סביר להניח שרוב צופי סימפסונס כיום אינם ילדים, אם כי אחוזים לא מבוטלים הם אכן ילדים.
רק סקר כמובן, יוכיח מי מאיתנו צודק, ובכל מקרה, הדברים שהצבעתי עליהם כקיימים בסימפסונס, עדיין נעדרים מהאינקרדיבלז. ומבחינתי, זאת אכן – סוג של תעודת עניות לסרט השני (כאשר אסור לשכוח שההומור והמגניבות הכללית, והאקשן הם תמריץ מספיק טוב לילדים גם בלי קשר לתובנות העומדות מאחורי הסרט).
זאת אומרת שכל קומדיית סלפסטיק,
מיועדת, לטענתך, לילדים בלבד?
''יכולים לפנות לילדים''
לא רק לילדים, ולא תמיד
אם זה רק ''יכולים'',
זה לא מוכיח ש'הסימפסונ'ס' מיועד לילדים.
את יודעת מה
לכשיהיה לי זמן (בסופ"ש) אנסה לבדוק נתונים סטטיסטיים אם כאלה נמצאים באינטרנט. אחרת, הויכוח הזה לא מסתמך על כלום מלבד על אינטואיציה
סלפסטיק
הוא חלק זעום מההומור של הסימפסונס.
ברור
ועם זאת, הוא יכול להוות גורם בעל אפיל לילדים.
יש מספיק הומור נמוך בסימפסונס, בשביל שילדים יראו אותו, למרות כל התחכומים וההומור הגבוה שמהווים את עיקרה של הסידרה.
קיל ביל, משפחת סופר על. השוואות.
האמת, ראיתי את קיל ביל 2 ואהבתי אותו, אבל את נאום הסופרמן אני בקושי זוכר, והסיבה היחידה שאני זוכר אותו בכלל היא שכל הזמן מזכירים אותו.
קיל ביל, משפחת סופר על. שמש נצחית בראש צלול.
בקיצור, כל הסרטים המובילים של 2004 עוסקים בשאלה עד כמה אתה יכול (או לא יכול) למחוק את הזהות שלך.
אתה יכול להוסיף את ספיידרמן 2
באמת מאפיין מעניין. בא לך להרחיב?
הבעיה היא
שלא מעניין לכתוב תגובה שמזדהה לחלוטין עם התגובה עליה אתה מגיב.
בכל מקרה, מש"א. מה שמעורר שתי תהיות.
א. האם האינקרדיבלז החליט לדון בכל סרט הייפ שנוצר בעשור האחרון?
ב. האם אין כאן זווית נוספת על אותה נאיביות מדהימה שעליה דיברתי בנוגע לאינקרדיבלז.
ויכול להיות שזה המסר.
אי אפשר באמת למרוד בחברה או להתנגד אליה, כי החברה היא הכל. מי שמנסה לעשות את זה – משלם, פעמים רבות בחייו.
אני חושבת שאפשר למצוא מסר דומה ב"אנה קרינינה" או "הנה אני שוב מתחילה".
אבל זה לא העיקר...
גם אני לא חשבתי שהרעיון היה להראות לנו שמי שמורד במוסכמות דינו מוות. הוא נועד יותר להראות לנו לאן יכולים להגיע אנשים שמדחיקים את האני האמיתי שלהם. לסטר אמנם מת, אבל זה לא בהכרח דבר שלילי. הוא מת מאושר. מי שבאמת אומלל וסובל זה מי שירה בו. זה נראה לי עונש הרבה יותר חמור.
מה זה ''עבודת התבגרות''?
זאת עבודה במסגרת
ספרות מורחב, שנחשבת לחמישים וחמש אחוז מיחידת ההתבגרות.
היי היי!
גם אני עשיתי את זה! אבל לנו היו סרטים קצת שונים… נתנו לכם לבחור סרט או ש"שמש נצחית" נמצא ברשימת החומר הלימודי?
לא זה ולא זה.
את העבודה שלי עשיתי על ספר (בכלל, אסור לעשות את העבודה הזאת על סרטים). "התקופה הכחולה", אם להיות ספציפיים.
אבל כן יש קשר ישיר בין המוות של לסטר ליציאה שלו מהמסגרות המקובלות של החברה.
השכן הורג אותו בגלל שהוא לא מסוגל לסבול את הרעיון שיש אנשים שלא שייכים למסגרת. אני לא חשבתי שהוא הרג אותו דווקא בגלל היחסים שהוא חשב שהיו לו עם ריקי. אל תשכחו את הסצינה בגראז' לפני כן, כשהוא מחבק את לסטר. הוא הורג אותו בגלל שהוא לא מסוגל להתמודד עם היציאה של לסטר מהמסגרת, דבר שהוא מאז ומתמיד הדחיק. המציאות פשוט נהייתה גדולה עליו.
עוד סיבה (מיידית יותר) לרצח, היא שהשכן מפודח ומושפל מול לסטר, לאחר הסצינה בגראז', מאחר ולסטר גילה את הסוד הכי עמוק שלו, ויש לו הרבה מה להסתיר.
אבל, לדעתי, השכן מייצג את החברה השמרנית ואת הקונפורמיות, כמו שניתן להבחין בסצינות שבהן הוא מנסה להכריח את הבן שלו בכח לא להיות חריג ויוצא דופן.
.
עניין נוסף הוא שהשכן פשוט פחד מלסטר בגלל שהוא בעצם היה בדיוק כמוהו, רק שהוא היה צבוע ולא הסכים לקבל את העובדה שגם בו יש משהו שלא בדיוק פועל "כמו שצריך". לכן בניסיון לכסות ולהסתיר את החולשה שלו הוא רצח את לסטר.
עכשיו תחליף את המילה "השכן" במילה "החברה" ויתקבל ההסבר שאני מנסה להעביר
זה כבר נשמע די הגיוני
נתראה בדיון על אמריקן ביוטי, אחרי שאני אראה שוב את הסרט (יש דיון כזה בדג?)
ואני חושבת שהוא
אני חושבת שהוא מת כבריחה מהשאלה מה באמת קורה לאדם שמורד במוסכמות החברתיות אחרי כמה זמן, כשההתלהבות פוחתת… יהיה נחמד דווקא לראות סרט שמטפל בזה.
כי מבחינתי זה לא *עונש*.
זה מחיר שצריך לשלם באופן טבעי, לא פיי באק של הקארמה שלו.
כן, אבל במציאות זה לא ככה
הרי הסרט מנסה להגיד משהו על העולם. ובעולם האמיתי מי שמורד במוסכמות לא מת אוטומטית. אפשר להגיד שהמוות זו מטפאורה לכך שמי שמורד במוסכמות מפסיק להתקיים כחלק מהחברה.
הבעיה היא שמה זה אומר בפועל "להפסיק להתקיים כחלק מהחברה"? נראה לי שהסרט נמנע מלדון בכך. בפועל, יש כל מיני צורות לחיות מחוץ לחברה, אבל אתה עדיין צריך לחיות. לקום כל בוקר, לעשות משהו. בדרך כלל מי שמורד במוסכמות, צריך לחיות עם התוצאות של המרד הזה, לטוב ולרע. ובכך הסרט נמנע מלטפל.
אמריקן ביוטי בסדר גמור כפי שהוא
כמו הרבה מאוד סרטים וסיפורים שנגמרים כמוהו.
ברור שלא היה שום טעם להוסיף לו עוד חצי שעה.
ובכל זאת, אני חושבת שמבינה תסריטאית, סוף כזה הוא פתרון קל יחסית.
לא אמרתי שזה לא קשה
אין לי תחת היד סיום טוב יותר וכאמור – אין לי שום בעיה עם הסיום. הוא סוגר היטב את הסרט, אבל לא ממש עונה לדיון שנוצר – מה קורה למי שמורד בחברה. אוקיי, הוא משלם מחיר – אבל מהו המחיר? האם זה מחיר סביר לשלם?
את זה משאירים לצופים לשפוט.
ואני חושבת שהמחיר שצריך לשלם די ברור. ההוקעה מהחברה, שבמקרה הזה מתבטאת במוות.
אוף! בכלל שכחתי שהיה קטע כזה.
תודה דן-ברזל שניפצת לי תיאוריות
אני הולכת להתחבא בפינה חשוכה עד שיסתיים הדיון הזה… אלא אם כן יהיו לי הוכחות מוצקות – אז אני אזדחל חזרה.
בכל זאת...
נכון שהסרט נפתח ככה, אבל זה לא נוגד את הניחוש המשתנה במהלך כל הסרט בנוגע למי ילחץ על ההדק. למען האמת, עד שלא רואים את הרוצח מגואל בדם עדיין לא בטוחים מי היה הרוצח.
סרט מדהים!
כך צריך להראות סרט סופר גיבורים. עלילה נהדרת, דיאלוגים מצויינים, בדיחות בדיוק במקום ובדיוק במינון המתאים, אקשן משובח.
נכון, היו פה ושם דברים צפויים. אבל הם היו כל כך טובים שזה היה בסדר גמור.
אני מחכה להמשך! יהיה המשך?
אני מקווה שלא
פיקסאר, כידוע (או שלא) יעזבו את דיסני אחרי הסרט הבא. הבעיה היא שעל פי ההסכם בין החברות, שנחתם כשדיסני היו ענקיים ופיקסאר היו אולפן קטן של סרטים ניסיוניים שעדיין לא הוציא אף סרט באורך מלא, הזכויות על הדמויות והסרטים – כולל זכות-סרט-ההמשך – נשארות אצל דיסני. לאחרונה התפרסם שדיסני מתכוונים לייצר המשך ל'צעצוע של סיפור', בלי פיקסאר. זה רעיון נורא, ואני מאוד מקווה שהוא מאוד מקווה של'סופר-על' לא יקרה אותו הדבר.
הו, אתה אופטימי
לא רק שיעשו ממנו סרט המשך או ארבע, אין לי הרבה ספק שיעשו ממנו סדרת טלוויזיה. זה הרי כל-כך מתבקש – צוות סופר-גיבורים שהוא גם משפחה, הופה, שתי סדרות קלאסיות במחיר אחד. הי, רגע, זה גם מצויר!
(אתה רואה את הדולרים רצים בעיניים של מיקי מאוס?)
הם כבר עשו זאת
דיסני הפיצו כבר ספין אוף של "צעצוע של סיפור" שעסק בבאז והופץ הישר לוידאו. פיקסאר הכחישו כל קשר ביניהם לבין המוצר העלוב הזה.
האם יתכן שלדיסני יהיה השכל
לתת לפיקסאר להפיק לבד את סרט ההמשך ורק לקבל תמלוגים על הזכויות?
יכול להיות?
יש מצב?
בבקשה?
לאיזה אל צריך להקריב קורבנות כדי שזה יקרה?
העתקה!!!
בעונה האחרונה בערוץ BIP בפרק ליל כל הקדושים בארט וליסה קיבלו בטעות כוחות על טבעיים והכוח של בארט בדיוק כמו הכוח של האמא- יכולה להתמתח
ממש לא העתקה.
היו גיבורי-על רבים וטובים לפניהם שהיתה להם יכולת להתמתח, שהמפורסם מבינהם הוא Mr. Fantastic מ'ארבעת המופלאים'.
לא, לא יכולתי להתאפק.
סרט חביב, אבל לא יותר מזה.
לא ראוי לצפיה שניה וממש לא עשה לי חשק להתפלצן ולנתח (ולהזכירכם אני זו שנושאת נאומים על המסרים האנטי-לאומניים ב"מפלצות בע"מ").
שאלה- (
ון לא מזיק.)
רק בדמיוני הפרוע ראיתי באחת מהסצינות בהתחלה, את בוב קורא בעיתון על* כך שנחטף עורך-דין שתמך בצד של גיבורי העל? מה קרה עם זה בכלל? לא ראיתי שום דבר בהמשך הסרט בקשר לזה.
*- עיתון על…
אחח ההומור.
פרט אחד קטן שאהבתי ב''אינקרדיבלז''
לצד המוני הפרטים הקטנים האחרים שעושים את הסרט הזה מה שהוא (ומשהו-משהו) –
אף אחד מבני משפחת אינקרדיבל (פר, אם לדייק) לא יכול לעוף. אבא חזק, אמא גמישה, בת נעלמת וילד זריז – אבל אף אחד לא יכול לעוף. פשוט גאוני, ליצור ארבעה גיבורי-על שאף אחד מהם לא יכול לעוף. כל גיבורי-העל הגדולים יכולים לעוף. סופרמן יכול לעוף, באטמן יכול לעוף, אפילו ספיידרמן עף, בערך. הם, לא.
במקביל, הרע – סופר-גיבור "מזוייף" – כן יכול לעוף, אבל בצורה מלאכותית. משמע, אין לו שום ייחוד וכל הוויתו היא בעצם עדיין של ילד קטן ופעור עיניים: וואנאבי גיבור-על חסר מקוריות.
הו, הפרטים הקטנים. פשוט גאונות צרופה.
וואו, דה-ז'וו.
סתם כפרט קטן...
באטמן לא יכול לעוף. אפילו פחות מספיידרמן.
הרבה סופר גיבורים לא יכולים לעוף, אבל אכן העובדה הזו בולטת הרבה יותר באינקרדיבלס, פשוט כי החסרונות של הגיבורים בסרט בולטים הרבה יותר.
סתם כפרט קטן...
צודק. טעות שלי. משום מה הייתי תחת הרושם שבאטמן יכול לעוף, אולי הגלימה הטעתה אותי.
וזה נכון שהרבה גיבורי-על לא יכולים לעוף – אבל הגדולים והמפורסמים מביניהם (ואני מודדת את רמת הפרסום בעובדה שאני מכירה אותם, כי כמו שבטח ראית אני לא בדיוק מומחית בנושא) משלחים עצמם למשימות הצלה בדואר אווירי. אגב, ספיידרמן שולט בתחום הזה יותר מכולם, אפילו שהוא לא באמת עף.
ואני עדיין סבורה שאם היו מציידים אחד מהאינקרדיבלז ביכולת לעוף, המסר של הסרט היה נדפק. חלקית לפחות.
מחשבה מאוד חמודה
אבל לצערי לא הכי נכונה. האמא הגמישה "עפה" בערך בדרך שספיידרמן "עף"- שולח/ת קור/זרוע מאורכ/ת. כהדגמה, הקטע בו היא אומרת למר אינקרדיבל, כשנפגשו בתחילת, "I have earlier engagements" (אגב, משפט מצחיק בדו-משמעותו), ואז נוהרת לדרכה תוך מעבר מבניין לבניין בשימוש בידיים ורגליים מתארכות, שמזכיר את הדרך בה ספיידרמן מסייר בעיר.
אבל חוץ מהערתך זו, הסכמתי עם מה שאמרת- בהחלט מסר סמוי מחמם לב.
תודה
נחמד שתומכים בדבריך מדי פעם :)
ואגב, לא הייתי חושבת על ההשוואה בין אמא-אינקרדיבל לספיידרמן… אבל כל הכבוד על כושר ההבחנה.
שלא לדבר על זה
שהיא נחתה על הקרונית בדיוק באותה פוזה של ספיידרמן.
בזה את צודקת לגמרי
כשהיא נחתה הבזיקה לי בראש תמונה של ספיידרמן בדיוק באותה תנועה. שתי השוואות לאותה דמות באותו סרט…
עם זאת, אני עדיין רואה אותם כרפרנסים נחמד ומקריים שאין להם מגמה מיוחדת; אחרת איך נסביר את העובדה שאמא הלן היא בעצם ספיידרמן של "האינקרדיבלז"? לא נראה הגיוני שזו היתה המטרה של היוצרים…
אם כבר מחוות
המבקר של YNET הוקסם מהמחווה של הסרט ל"הדירה" של בילי ויילדר. ואני שואל, האם הכוונה היא לבוב שמציץ מהקיוביקל שלו או שפספסתי משהו. ואם התשובה חיובית, מישהו לא הרחיק לכת קצת בחיפוס אחר רפרנסים? זה בערך השוט השחוק ביותר שיש על עובדים בתאגידי ענק.
על ''משפחת סופר-על'' ו''הדירה''
בראד בירד מצהיר בלא מעט רעיונות כי את ההשראה ללא מעט רגעים בסרט הוא שאב מצפייה בסרטים, ביניהם, "הדירה" של בילי וויילדר. בוא לא נשכח שגם בסרט ההוא ג'ק למון גילם עובד בחברת ביטוח (ממש כמו בוב פאר כאן)שמנהלה (פרד מקמארי) הוא נחש ערמומי ואופורטוניסט. לגבי הקיוביקל'ז זו אכן לא המצאה של וויילדר. הוא עצמו ערך מחווה ל"המון" של קינג וידור ומאז ניתן היה לראות זאת באינספור סרטים ("הקפיצה הגדולה" וכו'). עם זאת, הן הצבעים והן עבודת ה"צילום" מזכירה את האופן שבו וויילדר בחר להציג את מקום עבודתו של ג'ק למון. אם חושבים על המסרים של הסרט – משפחת סופר-על נגד הקונפורמיזם, בהחלט ניתן להבין מדוע סרטים כמו "ההמון" ו"הדירה" השפיעו על עולמו החזותי והעלילתי של בראד בירד.
על מחוות
לא יצאתי נגד הקשר (הרופף מעט לדעתי) בין הדירה לבין הסופרים, אלא נגד הביטוי "מחווה נפלאה" שפשוט לא התאים. בדיוק כמו שגורדי השחקים והמכוניות המעופפות, ב"דו"ח מיוחד", לא נבחרו כמחווה נפלאה ל"האלמנט החמישי", ל"בלייד ראנר" או ל"מטרופוליס", אלא כשימוש במוסכמה קולנועית מוכרת ואפקטיבית להצגת העתיד.
משפחת סופר על
שלום למנהל אני לא הייתי בסרט האם זה חינוכי??? והאם יש מסר שבא ללמד אתי? תוסיף תגובה בבקשה מבר
כן, די, וכן, קצת.
הסרט חינוכי במובן שאין בו דם או דברים שילדים לא אמורים לראות, והוא גם לא מסתיים רע – כי הרי הטוב מוכרח לנצח. אם אתה מחפש מסר קצת יותר עמוק, תמצא אותו לבטח בסרטון הקצר שלפני הסרט המלא, בו מככב גולום מקפץ.
קודם-כל הסרט נהדר!
זהו סרט האנימציה בין הטובים ביותר.
הסרט עצמו מתאים לכל גיל ובכלל מצחיק , שנון וכיפי.
לכו ותראו , מומלץ בחום!
אחלה סרט
אחלה סרט, כל מי שראה אותו נהנה בטירוף ויש מלא קטעים שקורעים מצחוק
פתאום נפל לי האסימון והחלו צלצולי האזעקה
איין ראנד.
בחברה סוציאליסטית, שבה לאיש אסור להביע את הכישורים המיוחדים שלו, חיים אנשים שהם פשוט יותר טובים מהאחרים. הם יותר חזקים, יותר חכמים, יותר מיוחדים.
האנשים החלשים, הם אלה שמנסים לדכא את סביבתם – בגלל שהם מקנאים. אם היו נותנים לחזקים לשלוט, הדיכוי הנורא הזה לא היה צריך לקרות.
ראנד משמשת ככלי למכירת התרבות הקפיטליסטית לבני הנוער האינטלקטואלים בארה"ב כבר שנים. ועכשיו, בגרסה לילדים.
(משתנק) איין ראנד?! איין ראנד?!
את יכולה בבקשה להסביר בידי מי "משמשת" איין ראנד "ככלי למכירת התרבות הקפיטליסטית לבני הנוער האינטלקטואלים בארה"ב כבר שנים"?
האם אלו אותם תאגידים בין-לאומיים רשעים ששולטים בחיינו ואנחנו בעצם לא יודעים?
ובאותה הזדמנות – מהי אותה "תרבות קפיטליסטית" שנמכרת וכיצד מתבצעת המכירה הזו?
(וכל זה בלי לתמוה על מידת האפקטיביות שיכולה להיות לכתיבה גרועה, ארכאית, וחסרת כל תחכום כמו שלה על בני נוער בימנו).
זה לא משהו מאורגן או קונספירטיבי
אבל הרבה תומכים בקפיטליזם מצטטים את ראנד בתור יסוד תיאורטי לתורה שלהם.
הנה כתב עת שקורא לעצמו קפיטליזם מגזין. הוא מצטט את ראנד:
http://capmag.com/article.asp?ID=1826
הנה אתר בשם liberty בתומך בפילוסופיה קפיטליסטים. הוא רואה בראנד אחת התיאורטיקניות הגדולות של התורה שלו:
http://www.libertystory.net/LSTHINKRAND.htm
הנה אתר שקורא לעצמו "קפיטליזם הוא מוסרי". הוא מצטט את ראנד:
http://www.geocities.com/rationalargumentator/Capitalism_Is_Moral.html
זה לא משהו מאורגן או קונספירטיבי
לא הבנתי עדיין מה הבעיה. עם כל כמה שאוהבים לשנוא את ראנד, היא לא שוטפת לאף אחד את המוח. למה "צלצולי אזעקה"?
אגב, הדמיון לראנד בסרט חלקי ביותר. הגיבורים הם אלטרואיסטים על פי הגדרה (כלומר, הדרך שלהם להשיג אושר היא על ידי סיוע לזולת), ואילו ראנד הייתה רואה באנשים שכאלו טועים ומטעים, בלשון יפה. אצל ראנד גם לא היית רואה את מנהל חברת הביטוח (הקפיטליסט המרושע).
זה באמת נכון
לתיאוריה של ראנד יש שני חלקים עיקריים.
אחד הוא האגואיזם המלא, ובזה הסרט בהחלט לא תומך בעליל.
השני הוא התמיכה בשלטון ה"טובים יותר", ובזה אני לא בטוחה שהסרט תומך. מצד אחד יש דחיפה של התיאוריה שקיימים אנשים שהם פשוט "נעלים יותר" ומאידך יש בסרט ביקורת על אותה התיאוריה בדיוק.
זה גם החלק שהעלה לי את צלצולי האזעקה, כי אני בפירוש נגד התיאוריה הזו, הייתי נגד כשנתקלתי בראנד, ואני נגד גם בגרסתה לילדים.
אגב, חיפוש קצר באינטרנט העלה שההשוואה הזו, בין האינקרדיבלז לראנד, הועלתה על ידי רבים. לא רק זה, אלא שמכון ראנד עצמו מאוד אהב את הסרט. בכל זאת אני לא חושבת שהמסר של הסרט הוא חד משמעית "רנדיאני". אבל יש הדים.
צודקת, אני מסכים
אבל דומני שאם כבר, זה אומר משהו טוב הן על הסרט והן על ראנד, לא ההפך.
זה באמת נכון
נו, אבל שלטון הטבוים יורת זה עוד מאפלטון.
ועכשיו בעברית...
תרגום התגובה של פלאי גרייצר:
נו, אבל שלטון הטובים יותר זה עוד מאפלטון.
קיימות שתי טענות שונות
חשוב להבדיל בין שתי טענות שונות, אשר אין ביניהן כמעט ולא כלום:
1. ראנד משכנעת אנשים (ועל פי האמירה שלך – בעיקר בני נוער אינטלקטואלים בארה"ב, מה שזה לא אומר) בכך ש-"תרבות הקפיטליזם" (מה שזה לא אומר) זה דבר טוב – בהנחה שתרגמתי היטב את "מוכרת את תרבות הקפיטליזם" ולא עוותתי את כוונתך.
2. קפיטליסטים (ובעיקר ליברטיאנים) אוהבים את איין ראנד.
על הטענה השניה אין לי ויכוח איתך, וכל הקישורים שהבאת הם בדיוק מהסוג הקשור לשניה.
את הטענה הראשונה אני עוד לא מבין עד הסוף, וממה שאני מבין גם לא סיפקת עד כה שום ראיה התומכת בה.
לא יודעת אם בין שתי הטענות האלה
יש או אין קשר, אבל אף אחת מהן לא הייתה הטענה המקורית שלי.
לא התכוונתי "ראנד ניסתה למכור לילדים את הקפיטליזם".
ראנד עצמה, האישה, לא קשורה בזה.
קפיליסטים מסוגים שונים מביאים את ראנד כתמיכה לדברים שלהם. הם משתמשים בתיאוריה שלה כדי לתת לעצמם לגיטימציה (ואלה הקישורים שהבאתי).
ולגבי "בני נוער", התייחסתי דווקא אליהם כי בדרך בני נוער הם אלה שמאמצים תיאוריות פוליטיות. כל יתר האנשים די סגורים לתורות פוליטיות חדשות. לכן מי שמפיץ תיאוריה, עושה את זה בדרך כלל לכיוון של בני נוער.
לא יודעת אם בין שתי הטענות האלה
עדיין לא ברור מה רע בכך שקפיטליסטים ישתמשו בראנד או בסרט הזה כתמיכה לדבריהם. האם קפיטליזם זו אידאולוגיה מוקצית מחמת מיאוס שאסור לאף אחד לצדד בה בגלוי (או, רחמנא ליצלן, *להפיץ* אותה)?
התיאוריטה של ראנד מפריעה לי
כשמישהו רוצה ליישם אותה בפועל, זה מפריע לי עוד יותר.
היא אומרת שיש אנשים מותרים מאחרים, ושהם צריכים לקבל יחס מיוחד, כולל זכויות שלטוניות מיוחדות, ושכולם צריכים להכיר בגדולה שלהם.
אפילו אם נסכים כי יש אנשים מוכשרים מאחרים בתחומים שונים, ואם סוכמים את הכשרונות של אדם אחד מול השני, נוכל להגיד שאדם אחד מוכשר מן השני, בכל זאת קשה לי לראות שיטה שבה ההנחה הזו מיושמת באופן פרקטי. מי יחליט מהו כישרון חשוב שזכויות מיוחדות מגיעות בגינו? מי יחליט מהו רף הכישרון הנדרש כדי להיחשב למיוחד? איזו רמה של זלזול ב"לא מיוחדים" תיחשב סבירה?
את מזכירה לי סיפור שקראתי,
דווקא אופטימי נורא, על עולם שבו כבר מגיל צעיר מאבחנים את הילדים, כדי לדעת מה הכשרון הייחודי שלהם. בהתאם לכך הם מקבלים הכשרה מקצועית רלוונטית, ומשוויצים בה. ויש אחד שלא אבחנו אותו לכלום, והוא חי את כל חייו במחשבה שהוא לא מתאים לכלום – אפילו לא טאטוא רחובות – ואין לו שום ערך. עד שמתברר שהוא אובחן להיות זה שמאבחן את כולם וקובע למה הם מתאימים, ולפיכך, הוא בעצם ייחודי הרבה יותר ויש לו הרבה יותר ערך עבור החברה.
הסיפור של אסימוב, בקובץ ''מחר כפול תשע'', ואאל''ט שם הסיפור ''מקצוע''
התיאוריטה של ראנד מפריעה לי
אני חושב שלא הבנת את התיאוריטה של ראנד. ראנד לא מדברת בשום מקום על "יחס מיוחד" או, רחמנא ליצלן, "זכויות שלטוניות". היא מבקשת בדיוק ההפך – עזבו אותנו בשקט. אל תתערבו לנו בחיים. תנו לנו לעשות את מה שאנחנו טובים בו בלי לכפות עלינו שום דבר. אנחנו, כשאנחנו מתקשרים איתכם, נעשה את זה כשווים מול שווים, כשכל אחד משתתף בעסקאות מרצונו החופשי ואף אחד לא כופה על השני כלום. זה, על קצה המזלג, מה שהיא אומרת. שום "מותרים מאחרים" – אף אחד לא יקבע מי "מותר מאחרים", אלא המעשים של האנשים ידברו בעד עצמם.
אם זה לא ברור (וקל לראות את זה מ"המנון" שלה), ראנד *מתעבת* כל ניסיון לקבוע עבור אנשים כמה או למה (בסגול) הם מוכשרים. היא גם לא תומכת ב"זלזול" בשום צורה.
אבל אולי לא קראנו את אותם דברים שלה. אני מדבר רק על הרומאנים (שממילא, הם "כלי המכירה" העיקרי שלה).
אם את רוצה, אפשר להמשיך את הדיון הזה במייל (שלי מצורף למעלה). אני חושב שחרגנו מגבולות הסרט (למרות שאם טעיתי כאן, את מוזמנת לתקן אותי כאן).
משפחת סופר על
שלום!
שמי הוא אמילי וכשקראתי את התקציר שלך על משפחת סופר על לא ממש הבנתי את הביקורת שלך.
לדעתי,היית צריך\\כה לכתוב במפורת יותר,זאת אומרת שיש ילדים המעוניינים ללכת לסרט זה והם מעוניינים לרכוש מידע עליו ,מידע שיהודד יותר ללכת לסרט. לפי דעתי הוא סרט יפה ומצחיק ואני ממליץ\\צה ללכת אליו. אך בכל זאת כתבת את הביקורת שלך עליו וזאת דעתך האישית, אך אני ממליץ\\צה לך לכתוב יותר יתרונות על הסרט אך אני לא אומר\\ת שתשקר\\י לקוראים אך רק תשני\\ה את הביקורת שלך כמו שאמרתי מקודם.
אתמול קיבלתי טקסט לשינון שהיו בו כל מיני סלאשים לא ברורים. לא, לא סלאשים כמו באלכסנדר. סלאשים כמו בהודעה שמעלי.
/// <– כאלה.
כשהסבירו לי את השימוש שלהם, חשבתי שזה מוזר.
ואז באתי לפה ונכנסתי לביקורת הזו, וקיבלתי פרופורציה.
ואגב, אמילי, מתוקית, בשפה העברית נהוג להשתמש בסלאש אחד בלבד על מנת להראות שהטקסט מיועד לשני המינים.
העניין הוא, שאת, בתור הדוברת, כן יודעת מה המין שלך (ואם את במקרה הרמפרודיטית, מה שאני מטילה בספק ולוקחת בחשבון בו בזמן, אני מתנצלת מראש).
אז להבא, נסי לכתוב משהו כזה:
למשל, לארמדילו שאת לא בטוחה משום מה אם הוא זכר או נקבה, "הייתה צריך/ה." ולא "היית צריך\\כה".
וכשאת מדברת בשם עצמך, לוותר על הסלאש ולהגיד "אני ממליצה".
בלי דילמות. טוב?
(אה, כן. אנא שימי לב גם לכיוון של הסלאש. התו עצמו נמצא במקלדת באותו מקש כמו האות Q)
ניטפוק
היית צריך/ה
חשבתי שסלאשים לא עובדים פה?
ולחשוב שלקח לי קרוב לדקה וחצי להבין על מה בדיוק את מנטפקת… מפחיד מאץ'.
רק גורם לך להבין ביתר שאת למה אדם לא יכול לעשות הגהה לעצמו.
כותרת בלתי מקורית: סרט מצויין
תגידו, רק לי הסצנות באי הזכירו יותר סרטי ג'יימס בונד מאשר סרטי סופר גיבורים?
במיוחד המוזיקה שם- היו כמה קטעים שכמעט ציפיתי לשמוע את ה-theme של בונד…
בכלל, המוזיקה בסרט הייתה נהדרת. וכמובן, כל שאר התשבוחות שאחרים כתבו כאן :-)
כותרת בלתי מקורית: סרט מצויין
חשדתי שמדובר במחווה, אבל משום מה כולם מדברים כאן על סופר גיבורים ומתעלמים מבונד (ולטעמי האקשן בסרט היה הרבה יותר בונדי מאשר קומיקסי).
לא זיהיתי את המחווה בסצנת הבריחה (קראתי עליה אח"כ). לא מפתיע לאור העובדה שראיתי רק אחד מסרטי מלחמת הכוכבים ("אימת הפנטום" שאני לא זוכרת ממנו כמעט כלום). בתור ילדה אמנם קראתי (די בטעות) נובליזציה של הסרט המקורי (מה שהפך לפרק 4), ויצא לי לראות קטעים של אחרים פה ושם, אבל זהו פחות או יותר.
בונד הוא לא פחות סופר גיבור מבטמן
חלק גדול מהיכולות שלו מתבסס על צעצועים בלתי סבירים תוצרת קיו והממשיך שלו.
זה בדיוק מה שסינדרום עושה, וזה גם מה שבטמן עושה. אמנם בעולם של בטמן יש על טבעי, אבל בבטמן עצמו אין שום דבר על טבעי.
לצורך העניין, אפשר להתייחס לג'יימס בונד כאל סופר גיבור. לפחות הסרטים האחרונים.
בונד הוא לא פחות סופר גיבור מבטמן
הנקודה היא שלבונד אין זהות סודית. הוא עושה את התפקיד המוצהר שלו… (דבר שונה מכל שאר הסופר-גיבורים למיטב זכרוני…)
לסופר גיבור לא *חייבת* להיות זהות סודית
אם כי זה נחשב מסורתי. אני יכול לחשוב על כמה וכמה שאין להם: Spawn, Blade, Swamp Thing, Luke Cage, ועוד.
לסופר גיבור לא *חייבת* להיות זהות סודית
מממ.. עשיתי חיפושון קטון ולפי dictionary.com סופרגיבור הוא אדם בעל יכולות על אנושיות, מה שמוציא את בונד, באטמן והמעניש מהעסק.
מצד שני – לפי ההגדרה השניה במילון וובסטר, סופר גיבור הוא אדם מוכשר\מצליח מאד. לפי ההגדרה הזו בונד באטמן והמעניש נכנסים לכאן, אבל הם יאלצו לפנות מקום גם לדונאלד טראמפ וביל גייטס…
הייתי אומר שביל גייטס מתאים יותר
לפרופיל של סופר-*נבל*, לא?
למזלנו, לגייטס יש את הקריפטונייט שלו.
עוגות קצפת.
http://www.squizzle.com/movieview.asp?id=720
באמת?
נראה לך שהוא נחלש אחרי ההתקפה הזו?
אם כבר אז זה הקריפטונייט שעושה אותו יותר מרושע…
זה עם הניקוטין?
כותרת בלתי מקורית: סרט מצויין
אם למישהו שצפה בסרט לא היה ברור שרובו ככולו שואב השראה מג'יימס בונד, הנה באו כתוביות הסיום בסגנון בונדי לחלוטין ומחקו כל צל של ספק בעניין.
זה אחד הדברים שעשו את הסרט
כלכך נהדר.
היתה אווירה בונדית אבל לא יותר מדי מזוייפת – כלומר, זה היה הכל: בונד, הנמלט, שובו של הג'די, אבל יותר מהכל זה היה "משפחת סופר על" – הם יצרו פה משהו חדש, לא רק לקחו קצת מפה וקצת מפה. הם עשו משהו ממש ממש חדש ויחודי, ופשוט לקחו קצת סטייל מפה, קצת הומור משם, וקצת אקשן מכמה מקומות אחרים – אבל הרעיון הכללי היה חדש לי.
ראינו את הסרט והיה נפלא.
רוצו בהמוניכם ! (אם אתם אכן המונים, אם אתם לבד אז רוצו לבד, זו לא אשמתכם.)
דבר חשוב לומר: אל תחכו לדי וי די. סרט כזה חייבים לראות בקולנוע אחרת החוויה מתפספסת.
המסר של הסרט (עם קצת אקטואליזציה)
לדעתי יש לסרט אמירה משמעותית לגבי התקופה בה אנו חיים.
הסרט מבקש להצביע על השינוי שעבר על החברה האמריקנית (ו…לא נעים להגיד, ממילא גם עלינו) מאמצע המאה העשרים ועד עכשיו.
אנשים כבר לא רוצים "גיבורי-על"ולא מעריצים כאלה.
דמות הגיבור ברבים מאוד מן הסרטים של סוף המאה העשרים היא ההפך המוחלט מהמאצ'ו המצליחן והבטוח בעצמו. פעמים רבות שה"גיבור" הוא חנון מגומגם, שנראה כמו כלבלב שדחפו לו את האף לשלולית של שתן. התופעה, כמובן, אינה מיוחדת לקולנוע, אלא רק משתקפת בו, אפשר להבחין בה בכל תחומי החיים.
אפשר להבחין בסרט בין התנהגות גיבורי העל הטובים, לבין החיקוי הרע על ידי התנהגותם תוך כדי מבצע ההצלה. בעוד שמר "אינקרדיבל" שובר חלונות הורס גשר, וכמעט גורם לתאונה קטלנית וכו' תוך כדי ניסיונותיו להציל אחרים, הרי ש"סינדרום" (האיש הרע) מרים מכולת דלק כדי להרשים את האנשים המתקהלים, אבל מיד אחרי שזכה בתשומת ליבם, הוא משליך את המשאית מאחרי גבו, שם היא מתפוצצת תוך גרימת מספר לא ידוע של נזק והרוגים.
התפיסה הפוסט-מודרנית שחוברת לבירוקרטיה הקטנונית, תביעות משפטיות מגוחכות, ופירוק עבודת הגיבור לפרטיה גורמים לכך שלא יהיו עוד גיבורים לחברה.
זוהי חברה המקדשת את הבינוניות, שאינה מעוניינת בשום חריגה מהתלם, לרעה או לטובה.
תסלחו לי על האקטואליזציה, אבל אני לא יכול להימנע מזה.
בדיוק בימים אלו נחקרת הפרשה של לוחמי השייטת. אני כלל לא מנסה לחוות דעה בשאלה מה בדיוק קרה שם. לעומת זאת כתופעה, השייטת נחשבת במידה רבה ה"סופר-גיבור" של החברה הישראלית. וכמו אצל גיבורי-על, תוך כדי שהם מנסים ללחום בכוחות הרשע (=המחבלים ושולחיהם) ולהציל את הטובים (אני מניח שהכוונה אלינו. בסדר, אולי קצת הגזמתי, את החפים מפשע), הם גם גורמים (בטעות? בחוסר תשומת לב?) לנזק ולעתים גם פגיעה בחפים מפשע או סובלים מאיזשהו טשטוש גבולות, אבל כל זה נעשה מתוך מטרה "להציל את העולם". הם אומנם יוצרים גם בעיות לפעמים, אבל בעיות חמורות הרבה הרבה פחות מאלה שהם עוזרים לנו לפתור.
צריך כמובן לחקור חשד למעשים לא ראויים, אבל מצד שני, אם כל פעולה של סופר-גיבור תיבחן לאחר מעשה במשקפיים של משפטנים, כל גיבורי-העל יחזרו הביתה, וישאירו אותנו לנסות להסתדר לבד עם הבעיות שלנו.
הרהור פסימי על החברה בה אנו חיים בעקבות סרט מעולה.
ומאידך, הסרט טורח גם למתוח ביקורת נגדית,
על גיבורים שעוזרים למי שלא ביקש עזרה. המסר לא כל כך חד וחלק כמו שאתה מציג אותו.
אז מה אתה אומר בזה בעצם
שאנשים "גדולים" צריכים להישמע לחוק אחר מאשר אנשים "קטנים"?
שאנשים "גדולים" צריכים להחליט עבור עצמם מה ראוי ומה לא?
קיימת שיטת ממשל שקוראים לה דמוקרטיה, בה כולם שווים בפני החוק, והחוק נקבע על ידי אלה שנבחרו באופן שוויוני על ידי העם.
בדרך כלל, אלה שנבחרו באופן שוויוני על ידי העם הם לא סופר-גיבורים, לא באמת ולא מטפאורית. לפעמים הם אפילו טיפשים. ובכל זאת – מה האלטרנטיבה? את המקבילה המטפאורית לכך שכל אחד שמחליט שהוא סופר-גיבור יזרוק את הבוס שלו דרך הקיר?
התביעות לא היו רק מאלה שהוצלו
התביעות היו גם מאלה שנפגעו כתוצאה נלווית לפעילות ההצלה.
בכל חברה יש אנשים שחושבים שהם יכולים לעשות יותר טוב למען אחרים.
בכל חברה זו זכותה של החברה לבחור אם היא רוצה את השירות של האנשים האלה, או לא. קחי לדוגמא אנשי דת שמתפללים למעני ורוצים להניח עליי תפילין (טוב, לא עליי, כי אני בחורה). זכותי להחליט אם אני רוצה את זה או לא. הם בטוחים שהם מצילים אותי.
בחברה המתוארת בסרט, כנראה שהציבור החליט שהנזק רב על התועלת, והסופר גיבורים צריכים לכבד את זה.
זה כמו עם תביעות נגד רופאים – בגלל שרופאים כעיקרון רוצים להציל חיים, אז אסור לתבוע אותם על רשלנות? מותר לתבוע, ומערכת המשפט תכריע אם הרופא (או גיבור העל) פעל באופן סביר או לא סביר.
אבל מסכימה איתך על הנקודה שלדכא את הסופר-גיבורים ולהחביא אותם זה דבר שלילי.
סתם מבחינה חוקית...
לא לנסות להציל מישהו שמנסה להתאבד נחשב מבחינת החוק לסיוע להתאבדות, וזו אשמה שאפשר לשבת עליה בכלא.
מצטער, תגובה פוליטית
אני מצטער שהויכוח גלש לפסים פוליטיים מובהקים. אולי הייתי צריך להיזהר יותר בתגובתי אתמול. מכל מקום, כיוון ששאלת, אנסה להשיב לטענותיך.
אני לא מנסה לטעון שאנשים גדולים צריכים להשמע לחוק אחר מאשר אנשים קטנים, אלא שתפקידים מסוימים צריכים להשמע לחוקים אחרים (ואסביר בהמשך). אני בטח לא מעודד אנשים לזרוק את הבוסים שלהם דרך קירות (אם כי אני בהחלט יכול להבין כמה אנשים שרוצים לעשות את זה). אני בסך הכל מתריע על בעיה שהיא כמעט תוצא בלתי נמנע של החברה בה אנו חיים, בה אנשים לא יהיו מוכנים לעשות שום דבר בשביל אף אחד כדי שלא יהיו חשופים לתביעות.
לא תעזור לאשה (סליחה על הסטיגמטיות) להכנס לחניה בגלל שאם היא תדפוק את האוטו הביטוח שלה (בארה"ב) יחייב אותה לתבוע אותך על זה.
יש מגוון חוקים בעולם שמטרתם להגן על אנשים שעוזרים לחברה מפני נזק שעלול להגרם בגלל פעולותיהם. למשל חוק "השומרוני הטוב" בארה"ב מאפשר למטבחים ציבוריים לתת את שאריות האוכל לנזקקים מבלי שיהיו חשופים לתביעה אם מישהו מהאוכלים יקבל קלקול קיבה. בארץ (למיטב ידיעתי) חוק כזה לא קיים. ובאמת כל בעלי האולמות שביקשתי מהם להעביר את שאריות האוכל מאירועים לארגוני צדקה סרבו בטענה שהם יהיו חשופים לתביעות. אפילו מטבח של ישיבה סירב לאחר שמנהל הישיבה בחן את הסוגיה.
יש אנשים שנתבעו על ידי אנשים שהצילו את חייהם על כך שבמהלך פעולות ההחייאה הם גרמו להם לשברים בצלעות (שזה דבר כמעט בלתי נמנע). יש במקומות מסוימים חוקים (כדוגמת השומרוני הטוב שהזכרתי לעיל) שמטרתם להגן על המצילים מפני תביעה, כיוון שללא זה מבחינה חוקית התובע יזכה.
ברור שיש משהו מעוות במציאות הזו.
כל האמור לעיל היה ביחס לאנשים "רגילים". צריך להבין שיש תפקידים שבהכרח מכניסים אותך למצב של חשש לפגיעה באחר או רכושו. תפקידים ברמת סיכון ולחץ גבוהים בהם כל החלטה צריכה להתקבל בתוך שבריר שניה, ומבלי שיוכלו להתיעץ עם עורך דין בשאלה אם אין הם עוברים במשהו על החוק.
אם יש לחברה אינטרס שתפקידים אלו יאוישו, הנושאים בעול התפקיד לא יכולים להיות חשופים לתביעות באותה קלות שהאדם הרגיל ברחוב חשוף אליהן. אם לצורך הגנה על החברה אנחנו קוראים לגיבורים, אנחנו צריכים לתת להם גב רחב לפעולות שהם עושים כדי להגן עלינו. גם אם הם לפעמים מועדים. אם החברה מכניסה את האנשים למצב כזה, שתיקח את האחריות על העניין.
אני חושב שבסרט מבינים את העניין, ולכן כל פעולות העבר של "גיבורי העל" נמחקו, וחובותיהם כוסו על ידי הממשלה.
לכן, כן, לפעילויות מן הסוג הזה צריכה להיות מערכת שיפוטית נפרדת שתוקפת את העוולות (דבר שצה"ל אכן מחזיק), אבל מתוך הבנה של המצב בשטח, ומתוך הכרה שלפעמים הם פשוט תוצא בלתי נמנע של פעילות מסוכנת. וכן, בלי עליהום תקשורתי מצד אבירי זכויות האדם של הכורסא ששוכחים לרגע שיש להם את היכולת ליהנות מזכויות כאלה רק בזכות אלה אותם הם תוקפים.
לגבי הטענות על השוויון בדמוקרטיה, אתה בוודאי יודע שאפילו לאבירי הדמוקרטיה נבחרי הציבור, יש זכויות יתר, וביניהם גם הגנה מסוימת מתביעה על דברים שהם ביצעו במסגרת תפקידם כנבחרי הציבור.
מצטער
סליחה שאני נכנס לתשובה של מישהו אחר אבל נדמה לי שהעובדה שבסוף מופיע היצור הרע (כמובן) מהביוב וכולם מייד לובשים את "מסיכות העל" אומר די הרבה, אם לא הכל.
(אם התגובה שלך הייתה סתם צינית אז תקבל שוב התנצלותי)
מצטער
מה שהוא אמר.
אני שוקל לפתוח אגודה למאוכזבי משפחת סופר-על
כזה ניפגש כל שבוע ונחליף חוויות…
נשב ככה בכיף מסביב לשולחן, ויהיה עוגיות באמצע ונשים כאלה תגיות עם השם שלנו…אבל לא על זה רציתי לדבר.
אני, בניגוד לכמעט כל הציביליזציה האנושית וכמה סוגי בקטריה, לא נהנתי מהסרט.
אהבתי את הבערך-חצי הראשון. למרות שהרגשתי שהעלילה לא מתפתחת מספיק, הסרט עדיין היה משעשע כמעה.
Along came האקשן. טה-טה-טאאאאאאם!
אני חשבתי שסצינות האקשן היו סתמיות ומשעממות בצורה יוצאת דופן.
החצי השני נמרח לפחות כמו הראשון, אם לא פי ארבעה-עשר-מיליון-שש-מאות-ותשע-אלף-ארבעת-אלפים-שלוש-מאות-וחמישים-ושתים ממנו. (המספר נכתב במילים ולא בספרות על מנת להמחיש את ההימרחות המטמטמת של החצי השני.) ולצפות בו היה מעצבן לפחות כמו לקרוא את המספר לעיל, אם לא פי ארבעה-עשר-מיליון-שש-מאות-ותשע-אלף-ארבעת-אלפים-שלוש-מאות-וחמישים-ושתים מזה.
אחרי כמה סצנות אקשן, פשוט לא היתה לי סבלנות לסרט יותר, ונרדמתי. ואפילו ישנתי די טוב.
באתי לסרט בלי ציפיות בכלל, ובכל זאת התאכזבתי. ציפיתי למשהו יותר פיקסארי, והסרט הזה מאוד שונה מהטון שאני רגיל אליו בסרטי פיקסאר, ולא לטובה.
התינשא לי?
עכשיו ברצינות, גם אני לא מבינה את כל ההתלהמות מסביב לסרט הזה, הוא לא *כזה* טוב.
התינשא לי?
עכשיו ברצינות, גם אני לא מבין את כל ההתלהמות מסביב להתלהמות שמסביב לסרט הזה. היא לא *כזו* בוטה.
איך מצטרפים לאגודה?
סרט נחמד, ולא יותר מזה.
אחחח…כמה נחמד לקרא ביקורת בעין הדג לאחר ראיית הסרט,
עכשיו לא צריך לברוח בבהלה מכל מילת "ספוילר" בדרך, אלא פשוט לקרא ללא פחד את התגובות…
ועכשיו הסרט ובסיומו ההפתעה:
אני באמת לא מבינה למה כל איש שנתפס בדרכי אומר:"לכי לסרט סופר – על!מומלץ מאוד!"
זה הרי עוד סתם סרט מצויר דביק וקיטשי,מלא בקילשאות חמודות.(מה?, הייתי חייבת להכניס מילה טובה…)
נו טוב..צפו לסרט ההמשך:
סופר על (2) -נקמת הטרול… :)
אני בזאת מסירה את הצבעותי בסקרים הקודמים
פיקסאר ראויה להיות שליטת העולם שמתחיל אחרי הפרסומות והבקרובים, והיהלום בכתרה הוא "סופר-על".
בכיתי, צחקתי, השתמשתי במשאף (החלק של המשאף אמיתי).
היה נדמה לי שיש בסרט סאב טקסט שמתייחס לתור הזהב של הקומיקס – של הז'אנר ולא רק כזה שעוסק במקום של האדם וכישוריו בחברה. למשל, בכל פעם שהם נזכרים בתהילת העבר, רואים את הסגנון הקומיקסי של פעם, אבל אני לא בקיאה מספיק בעולם הזה כדי להבין מה בדיוק הסרט מנסה לומר עליו ולדעתי גם הפסדתי חלק מההתייחסויות והבדיחות בשל כך.
כן! נכון!
*הכניסו כאן את המקביל של LOL למצבים של התלהבות מתובנה*
התפלאתי שאף אחד לא התייחס לזה קודם...
קיבלתי את הרושם שיש כאן כמה שמבינים יותר ממני בקומיקס.
ד"א (זהירות
) – נכון שהיה מצחיק אם היו מתרגמים את מר אינקרדיבל ל"אדם פלאי"?
בחודשים הראשונים
שבהם הסרט הופיע ב'לא סופי', השם העברי הלא רשמי שנתתי לו היה 'משפחת פלאי'.
זהירות
עולמי
חברי ואני תמיד צוחקים על התרגום של Superman ל-"סופר איש" לפני כמה שנים. מעניין אבל שהמתרגמים לא נרתעו לתת ל Catwomam את השם המזעזע "אשה- חתול".
וכפי שאנו צוחקים בחודשים האחרונים-
"היי אשה! תראי- חתול!"
הצעירים של היום עדיין מכירים את זה?
אני לא יודעת לגבי הצעירים...
''הצמדת באזרים לכיסאות באולם של סרט אימה''
באמת עושים דבר כזה? איפה??
''הצמדת באזרים לכיסאות באולם של סרט אימה''
חפש פרטים על סרט בשם The Tingler.
''הצמדת באזרים לכיסאות באולם של סרט אימה''
היו דברים גרועים יותר בהסטוריה, מסתבר –
מתוך – http://www.simonsays.com/subs/excerpt.cfm?isbn=0743246276&areaid=286
ומה הסיכויים שזה לא אגדה אורבנית?
סוף סוף צפיתי בסרט אתמול
ואין לי הרבה להוסיף לוואו הקולקטיבי שנוצר פה, מלבד אולי שהחסרון המרכזי בסרט, לדעתי, הוא העלילה המאוד צפויה שלו. אחרי שהשקיעו כל כך הרבה (ורואים שהשקיעו!) באנימציה, בדמויות, בפרטים ושטיקים הקטנים, חבל שלא נתנו עוד יום יומיים על גיוון העלילה… כל התרחשות בסרט אפשר היה לראות ממש מרחוק וחבל.
אני רוצה בהזדמנות זו לתת ח"ח עצבני לאולם 4 בלב המפרץ (רב חן) על איכות סאונד וסראונד מדהימים ואולם נוח ומשופע היטב. אפילו שהסדרנים דחקו בנו מאוד לעוף משם איך שהתחילו הכתוביות בטענות שאין בסוף שום בונוסים (רווח לי לדעת שהם לא עבדו עליי) ואפילו אחד מהם נתן לי לנו ליווי אישי ברמת שומר ראש צמוד.
סוף סוף צפיתי בסרט אתמול
נכון!!! אחלה אולם!
יש לי בעיה.
ראיתי את הסרט עם כמה חברים והכל היה מעולה – התלהבנו מכל קטע אפשרי ופלטנו "וואו"ים בהמוניהם לחלל האוויר. (אפילו התלהבתי שאלסטיגירל שילבה ידיים בחיבוק כשחשבה שמר מגניבי בוגד בה – בדיוק כמו שכל שחקנית ממוצעת יודעת שצריך לעשות…).
אה כן, הבעיה.
הבעיה היא שהיה חבר אחר שלא צפה איתנו ועזב לפני שהסרט התחיל בטענה שהוא כבר ראה חלק ממנו והוא ממש לא התלהב.
זה חוקי?
נ.ב.
גם אתם רציתם שבומב וואיאז' יחזור בהמשך הסרט?
תלוי.
מה זאת אומרת "ראה כבר חלק ממנו"? הוא הלך לסרט בקולנוע ויצא באמצע? סביר יותר להניח שהוא הוריד למחשב את הסרט (וסביר להניח שזה היה באיכות נוראית, כמו רוב הסרטים החדשים שברשת) – ובמקרה הזה, לא, זה לא חוקי.
על מה שאלת החוקיות?
מישהו עוזב באמצע הסרט – חוקי.
מישהו לא התלהב מהסרט – חוקי (למרות שקצת מטריד).
מישהו ראה חלק מהסרט – לפעמים חוקי ולפעמים לא.
בכל מקרה מה הבעיה בדיוק? אתה בלש מטעם פיקסאר, דיסני או פורום פילם?
על מה שאלת החוקיות?
ובכן… זה חוקי לא להתלהב מסרט. ברור.
אבל זה סרט של פיקסאר, וזה.. לא'דע – אני לא חושב שזה חוקי… :-)
אגב, לפי מה שהבנתי ממנו – הוא הוריד את הסרט (ולא שאלתי על חוקיות בקטע הזה) אבל באיכות DVD… כך שחזרנו לנקודת ההתחלה.. :-)
אוקיי, זה לא חוקי
השאלה היא מה אתה הולך לעשות בקשר לזה?
אוקיי, זה לא חוקי
לעשות? להציע לפיקסאר לבסס על זה את הסרט הבא (או אחד מהבאים..) : ההוא שלא אהב סרטי פיקסאר
הצעת הגשה : חבורה יוצאת לנקמת דם באדם היחיד שלא חיבב סרטי פיקסאר – חבורה שכוללת את דורי (מ'נימו'), מר תפוד (צש"ס), דונקי (הסיפור שאינו נגמר, טוב אז לא.) וג'ק ג'ק (אינקרעדיבלס). בתפקיד הזר שתמיד יורדים עליו : דונאלד דאק (או ביל גייטס, בהנחה ודונאלד לא יסכים..).
זהו, נשאר רק למצוא את השחקנים הכי פופולארים בהוליווד, לצייר כמה תמונות וסגרנו סרט.
ייפ.
בומבוויאג' היה ענק. אכן ש?ג?ח?יח הר?ע. רק לא נראה לי שסביר שהוא יופיע בסרט ההמשך, אחרי הכל הוא הופיע בסרט רק במעין "פלאש באק" לעבר.
ייפ.
לא אמרתי שיחזור בסרט ההמשך, אמרתי שיחזור בהמשך הסרט.. :-)
הבדל קטן בכרונולוגיה ומציאות… :-)
אוף, זאת נקודה מעניינת.
למרות שלא ראיתי את נקמת היורמים, יש משהו במה שאתה אומר.
אוף, זאת נקודה מעניינת.
בקצור, מסר שמרני ביותר
נקמת הגזעיים
היא לא היתה יכולה להרחיב את הגוף שלה עד כדי כך בבגדים רגילים, ולכן החליפה האלסטית היתה הכרחית למצנח.
לא רק שלא הייתי מבין
גם הייתי מלגלג עליהן ובז למי שטוען אותן. אלא אם לנושא היהודי היה תפקיד מהותי בסרט. ובדיוק אותו הדבר עם טכנולוגיה – אם הסרט היה עוסק בנושא, אז מילא. אבל הסרט עוסק בטכנולוגיה בערך כמו שהוא עוסק בתחרויות ריצה בבתי ספר יסודיים. כלומר, זה אלמנט בעלילה שלו, אבל הוא לא *עוסק* בנושא הזה, הוא לא שופט אותו, הוא לא בוחן אותו. כך שאני לא מצליח להבין אותך.
"אין צורך בקשר סיבתי… כדי שייווצר קשר אסוציטיבי" – ברור שאין צורך, ואתה מוזמן לפרש את הסרט באופן אסוציטיבי איך שבא לך. רק קח בחשבון שהאסוציאציות שלך עשויות להיות מאוד (אבל מאוד) רחוקות מאלו של כל אדם אחר, לרבות יוצרי הסרט.
בוא נראה מה עוד מקבל גוון שלילי לפי הפרשנות שלך:
שיער ג'ינג'י
גלימות
המילה סינדרום
אי טרופי
מונורייל
שלט רחוק
הרי געש
בחורה כוסית (הו! אז זה בוודאי סרט שוביניסטי!!)
באמת מה הפירוש של סינדרום?
האם סינדרום הוא ינדרום של החברה החולנית והשמרנית, שמנסה להשמיד את הייחוד?
ממתי?
מהנקודה בה את שואלת את עצמך מה את רוצה לנתח – את מה שהסרט מנסה להציג, או את מה שמשתמע ממנו במובלע ושלא בהכרח בכוונה.
הדוגמא הקלאסית מהשנים האחרונות היא "ספיידרמן" – האם הסרט הזה עסק באמריקה של פוסט 9.11, או שרק יצא לו לעסוק על זה בגלל אלמנטים שמופיעים בו והזמן בו הוא יצא?
ואיך אומרים – לפעמים סיגר הוא רק סיגר. כלומר, לפעמים דמות בסרט יכולה להיות מאופיינת כיהודי, או הומו, או שחור, או חנון, מבלי שיהיו לזה משמעויות מרחיקות לכת. גם אם אפשר לנתח אותן בשביל הכיף (דבר שאני מאוד אוהב לעשות. אבל אני משתדל לשים את הניתוחים האלה במקום הראוי להם, תחת הכותרת "ניתוח מאולץ שלא בהכרח קשור לכוונת היוצרים, אבל מעניין להתייחס אליו", וזה מה שלדעתי יוני עושה).
באופן יותר ספציפי:
• לפעמים בסרט נרקומן שחור יאיים על משפחה לבנה בפרברים עם אקדח פשוט מאחר ובפרברים רבים יש משפחות לבנות, וישנם פושעים שחורים שלפעמים מאיימים על המשפחות הלבנות האלו עם אקדח. אז נכון שאפשר לומר שהסרט מחזק סטריאוטיפים, לא תורם לסובלנות וכן הלאה, אבל מכאן ועד לטעון שיוצריו רצו ב*אופן מודע* להגיד שהבחור פושע בגלל שהוא שחור יש מרחק מהותי.
אני אתן לך דוגמא שדווקא יותר קרובה אלי – בהרבה סרטים המילה "הומו" מוטחת במישהו ככינוי גנאי. במשך שנים הרגשתי לא נוח עם זה, מאחר והרגשתי שזה מקדם אי-סובלנות ודעות קדומות כלפי הומוסקסואליות. אך בשלב מסוים הכרתי בכך שבהרבה מקומות זו קללה נפוצה, ושלפעמים הדרך היחידה לתאר סיטואציה באופן הוגן ונאמן למציאות דורשת להשתמש ב"הומו" כקללה. והבנתי שאני מעדיף לספוג את המכה הזו מאשר שהיוצר ישפץ את היצירה שלו ואת המציאות שהיא משקפת למטרות פוליטיקלי-קוקרטיות. במאי יכול לתמוך לחלוטין בשיוויון והכרה בהומוסקסואלים, ועדיין לשים את השורה "יא חתיכת הומו מסריח" בפי אחת הדמויות שלו*.
• האינקרדיבלס אינם יפים ומאגניבים – בוב שמן, רופס ומראה ניצני התקרחות, ויולט חסרת ייחוד וקודרת, דאש הוא ילד קטן ומנומש, לא חמוד או יפה יותר מהילד של השכן. והלן סתם נאה. הדמות היחידה שהייתה יפה ומאגניבה באופן מובהק היא דווקא העוזרת של סינדרום.
• לגבי מוסריות, בוב מוצג באופן מובהק כאדם מוסרי יותר מכל אחד אחר בסרט, כולל משפחתו שלו. הלן הסתגלה לכך שיש פשע בעולם שהיא יכולה למנוע או לרסן, אך בוחרת שלא לעשות כן. לבוב זה כואב לראות אדם נשדד בסימטה בידיעה שהוא יכול היה לעשות משהו למענו.
• לגבי נצחון החזקים – ארר, כן, סוג של. תלוי לאן בוחרים לקחת את המסר הזה, אבל הסרט כן טוען נגד בינוניות ובעד חוזק. אלא שבקונטקסט החיובי וההומני של הסרט, בחוזק הכוונה ליכולת וכשרון, כל עוד הם לא באים על חשבון הבינוניים והחלשים (פה סינדרום נופל מהמשוואה). למעשה, סינדרום והמשפחה שניהם מוצגים בסרט כאנשים מעל הממוצע, והסרט טוען בעד זכותם של *שניהם* לנצל את כוחותיהם. אלא שסינדרום מנצל אותם למטרות נאלחות, ועל כן הוא האיש הרע, ולא בגלל שהמטרות שלו הן חנוניות או טכנולוגיות. או בקיצור: האינקרדיבלס מנצחים את סינדרום לא בגלל שהוא חנון, אלא בגלל שהוא רע. דווקא החנוניות שלו וכישוריו הטכנולוגיים מוצגים כדבר שווה ערך (ולעיתים אף נעלה יותר) ביחס לכוחות של המשפחה.
__________________________
* בהקשר הזה כדאי לציין שאחוז ניכר מהאנשים שעבדו עם הסרט הזה הם, מה לעשות, גיקים. בכל זאת, אנימציה ממוחשבת. אם הם באמת היו חושבים שהסרט הזה הוא אנטי-חנוני הם כבר היו מוצאים דרכים לחבל בו באמצעות מסרים חבויים בפיקסל השלישי משמאל.
וואו. אני לא מסכימה עם 100% מההנחות
הבסיסיות שלך לגבי הסרט, כך שנראה שאין על בסיס מה להתווכח.
מה ההנחות הבסיסיות שלך?
(אולי אני כן מסכים איתן)
אני ראיתי את האינקרדיבלס כחזקים.
חזקים פיזית, אבל זה רק משל: הם חזקים בכל דבר. החברה בסרט עושה משהו שהחברה בעולם האמיתי *לא* עושה, ומדכאת את החזקים, מתוך פחד. זה ממש כמו באקס-מן! רק שאז החזקים מתחילים לאט לאט להתמרד ו…חוזרים להיות חזקים ומאושרים בסוף הסרט. איזה יופי! אה, רגע. בעצם, בעולם האמיתי, החזקים הם מצליחים ממילא. אז זה בדיוק ההיפך מבאקס-מן.
יתר על כן, ראיתי את סינדרום כחלש. הוא חלש פיזית, הוא בודד, הוא מכוער, והייחוד שכן יש לו מבחינת כושר ההמצאה מוצג כנלעג ובזוי; הוא הרי פיתח את ההמצאות שלו רק כדי להיות כמו מר אינקרדיבל, והוא לא יכול, כי מר אינקרדיבל נולד חזק, וסינדרום לא.
אבל ארה''ב היא לא מדינה קומוניסטית,
ואחד המודלים הכי מושרשים שלה זה האינדיוידואל החזק והמתבלט שמצליח בכוחות עצמו, על חשבון כל דבר אחר בעצם. זה שהסרט מציג ארה"ב דמיונית שמדכאת חזקים, מטשטשת ייחוד ומטפחת אחידות חברתית אה-לה הסובייטים – זה שהסרט מעמיד פנים שהחברה שבה ועבורה הוא נעשה *עשויה* בכלל להתנהג ככה – זה פשוט מופרך. אני רק לא מצליחה להחליט אם זה קיצוני פוליטית או סתם מטופש.
ארה''ב דימיונית
אהמ. וואלה. כן. ברור. אהה. או בעצם, הא?! על מה את מדברת בדיוק?!
בארה"ב לא נהוג לדכא את השונה? לא נהוג לטשטש ייחוד? לא מטפחים שם אחידות חברתית? לא יכול להיות שאת רצינית. פיספסתי איזו נימה אירונית וירטואלית בדברייך?
יש אינספור סרטים ויצירות ומחקרים שעוסקים בהיבטים הפאשיסטים של ארה"ב (לא מעט היסטוריונים מתייחסים אליה כ"דמוקרטיה-פאשיסטית"). זה אתר קולנוע, אז אני אזכיר רק את "המופע של טרומן" ו"פלזנטוויל" כדוגמאות ליצירות שעסקו בנושא בשנים האחרונות.
בארה''ב מדכאים את השונה הלא-מצליח
ומעריצים את השונה שיש לו כסף וכיכב באיזו סדרת טלוויזיה. עושה האלה של מיתוס האינדבידואל החזק יותר.
דמוקרטיה פאשיסטית זה טיפ-טיפה איבוד פרופורציות,
בהתחשב בכך שארה"ב ממלא באדיקות אחרי אחד התנאים המבדילים בין דמוקרטיות לדיקטטורות:
היא הורגת הרבה יותר אנשים שאינם אזרחיה מאשר את אזרחיה.
(בקיצור, כשרון מיברג טוען שארה"ב בתקופת מ'קארתי – כל החודשים כולם – הייתה גרועה לא פחות מבריה"מ הסטאליניסטית, אני חושב שהוא מטורף, ולו בגלל העובדה ששניים וחצי מרגלים שהוצאו להורג אינם שקולים למערכת הגולאגים,
וכשהיסטוריונים (מי, אגב? אני לא מכיר, ואני סקרן) מתייחסים לארה"ב בתור דמוקרטיה פאשיסטית, הם יורקים בעיניהם של תושבי כל מדינה פאשיסטית שהיכרתי, שמאפייניהן לרוב אינן צ'יפס, המבורגר והשמנת יתר, אלא מחנות מעצר, משטרה חשאית, והשמנת יתר של הדוצ'ה).
דמוקרטיה פאשיסטית זה טיפ-טיפה איבוד פרופורציות,
אני מתנצל על הגודווין, אבל דומני שגרמניה הנאצית הרגה יותר אנשים שאינם אזרחיה מאשר אנשים שהיו אזרחיה, ואני לא בטוח שהיא הדוגמא היחידה.
ברית המועצות היא אמנם מדינה מעוררת חלחלה יותר מאשר גרמניה הנאצית בכל הנוגע למדינה שבה היית רוצה לחיות בהנחה שאתה האזרח הממוצע (דהיינו, לא ביש מזל מספיק להיות יהודי או "גזע נחות" אחר).
…וכאן הדיון איבד סופית את הסרט.
דמוקרטיה פאשיסטית
טווידל, בוא לא נגלוש. אני לא מיברג, ואם יש לך ויכוח איתו, זו ההלוויה שלך, כפי שאומרים הגויים. אני לא הזכרתי דיקטטורה. הזכרתי נטייה פאשיסטית – שוב, התואר היה *דמוקרטיה* פאשיסטית, או בהרחבה, דמוקרטיה שיש לה מאפיינים פאשיסטיים. אוקסימורוני משהו, אבל אני מוצא את התיאור הזה דיי קולע, מבלי לחוש צורך להתנצל בפני אף אחד. לא נעשית כאן השוואה בין ארה"ב ובין מדינות בהן היה משטר פאשיסטי. זה בסך הכל בא לציין שגם בדמוקרטיה הגדולה ההיא יש לא מעט דפוסים פאשיסטיים (הזכרת את המשטרה החשאית – ה-Patriot Act של ג'ורג' בוש מכיל מאפיינים דומים, למשל).
וציניקנים ממני יאמרו שבעוד שאיטליה נשלטה ע"י הדוצ'ה, ארה"ב נשלטת ע"י הטלוויזיה ובעלי ההון שמאחוריה.
בכל אופן, את הביטוי מצאתי בספרו של פרופ' שלמה זנד "הקולנוע כהיסטוריה", והוא מצטט את זה מהיסטוריונים אחרים שאת שמם אני לא זוכר.
דמוקרטיה פאשיסטית
ואולי כדי לתת עוד קצת קרדיט לאבחנה השנויה במחלוקת הנ"ל – "הארץ" מדווח שפרופ' שלמה זנד וספרו "הקולנוע והיסטוריה" זכו בפרס ספר הקולנוע הטוב ביותר לשנת 2004, מטעם איגוד מבקרי הקולנוע הצרפתי.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=543254&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0
זה לא בהכרח נותן לו תוקף היסטורי, אך עדיין – כבוד.
מופרך?
תהיתי מתי כל הסאבטקסט הזה יגיע לתיאוריה ה14-צעדים-יותר-מדי-קדימה שהעלה אורי קליין בביקורתו. למרות שאצלו הניסוח היה מעט שונה:
"'משפחת סופר-על' עוסק בניסיון לדכא את רוחה ההרואית של אמריקה ובהצלחתה לברוא את עצמה מחדש כמעצמת-על. 'משפחת סופר-על' חוגג את הרוח האמריקאית ההרואית, שמנצחת את הניסיון הנואל לדכא אותה".
אגב, זהו החלק הסביר בביקורת. נקודת הפתיחה שלה הייתה השוואה בין הצלחה בארה"ב של "משפחת סופר על" בעלת הציביון השמרני לבין הכישלון שם של "אלפי" המציג חזון מתירני (לדעתי, לפני שהוא בכלל ראה את הסרט) – והמסקנה: בוש אשם.
יש לינק?
אין, מצטער
הביקורת לא מופיעה ברשימת הסרטים המומלצים של הארץ ומצאתי רק הפניה לארכיון עם אופציה לא מפתה במיוחד לרכוש אותה.
מה התאריך? אפשר אולי לחלץ
הנה הפרטים ע''פ החיפוש בארכיון
כותרת – אם תציל אותי, אתבע אותך
26/11/2004
( מס' מילים – 849, מס' כתבה – 1144660) מתוך חלק גלריה מאת קליין אורי
הנה הפרטים ע''פ החיפוש בארכיון
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=506255&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0
וואו, תודה!
ברגע זה הפכת לסופר גיבור הנערץ עלי.
אלוהים, אני מתחרפן בכל פעם שבה קליין מכנה סרטים אמריקאיים "מוצר תרבותי פופולרי מיומן" רק בגלל שהם תוצר של אולפן (סרטים אירופאיים איכותיים לעולם לא יהיו "מוצרים" אצל קליין). זה כבר מעבר לפרנקופיליה הרגילה שלו – זה כבר גובל באמריקנופוביה.
מעבר לכך, אני לא יודע מה אני חושב על התיאוריה שלו. אולי למעט האיזכור של "עורכי דין בעלי נטיות ליברליות מפוקפקות", שעליו אני יודע שאני חושב שמדובר בהערה הזויה למדי. אבל כל השאר – זה מעניין. יש פה מישהו שתומך בפרשנות הזו באופן מלא ובא לו קצת לפרט? זה יעזור לי להבין איך זה יתכן שזה נשמע לי סביר למרות שזה סותר לחלוטין את הפרשנות שלי לסרט.
אבל האמת, יש בזה משהו (בקשר למוצר, ז''א).
"משפחת סופר-על" זה הסרט הראשון של פיקסאר, שאני רואה פה באתר התייחסות מסיבית לבמאי שלו. עוד לא ראיתי פה מישהו* שמתייחס ל-"צעצוע של סיפור" כאל סרט של ג'ון לסיטר, ל-"מפלצות בע"מ" כאל סרט של פיטר דוקטר ודייויד סילברמן, או ל-"מוצאים את נמו" כאל סרט של אנדרו סטנטון. את כולם דוחסים תחת קורת-גג אחת, "סרט של פיקסאר".
וזה די מעליב, כשחושבים על זה. זה כמו לטעון שההבדל בין הצפייה בסרטים הנ"ל (ויש הבדל) הוא אותו הבדל שיש בין שתיית קולה מפחית ושתיית קולה מבקבוק. אני לא מצפה לחוות ניואנסים אומנותיים משתיית קולה, אבל מצפייה בסרטים דווקא כן.
ואם כבר: למה כל ההתייחסויות פה ל-"שרק" הן כאל סרט של דרימוורקס (הגדרה שגויה בכל מקרה, אם כבר – זה סרט של PDI)? למה אין התייחסות לעובדה שהיו גם שני במאים** בראש הפירמידה של הסרט ההוא? ולמה "עידן הקרח" הוא סרט של פוקס, או אפילו Blue Sky? לבנאדם שביים אותו יש שם, קוראים לו כריס וודג', והוא אפילו זכה פעם באוסקר על סרט אנימציה קצר שהוא ביים.
בקיצור, כל עוד בציבור ימשיכו להתייחס לסרטי אנימציה כמשהו ששייך לאולפן, היחס אליהם כאל מוצרים יהיה מובן. לא מוצדק, אבל מובן.
* מישהו מלבדי, ז"א. דומני כי אני הכותב היחיד בכל האתר שעשה פה דיפרנציאציה (וואו. איזו מלה) בין במאי האנימציה השונים בתלת-מימד, בתצפית שלי עליהם. וגם שם אי-אפשר להגיד שבחנתי את הנושא באופן עמוק מדי.
** אחד מהם, אגב, מביים כרגע את "האריה, המכשפה וארון הבגדים". קשה לי להאמין שהסרט *הזה* יעבור בלי התייחסויות לבמאי.
למען האמת אתה צודק
וגם אני אשם בזה, וזה חורה לי. אומנם את ג'ון לסיטר אני דווקא מכיר, אבל רק כשם, ואני לא יודע כיצד להעריך אותו כיוצר. אני מניח שבראד בירד זוכה ליחס שונה בעיקר הודות לקרדיט שלו על "סימפסון". אצלי בכל אופן.
אבל האמת שיש לכך עוד סיבה – אומנם אהבתי את כל הסרטים של פיקסאר, אבל "אינקרדיבלס" הוא הסרט הראשון שלהם שאני תופס כיצירת מופת, בעוד שהסרטים האחרים היו טובים, כיפיים, מצחיקים, חכמים, פורצי דרך – אבל איכשהו לא השתדרגו אצלי לאותה דרגה. כך שזה הסרט הראשון של פיקסר בו הרגשתי את הבמאי, ועניין אותי לבחון אותו כיוצר עצמאי. ביצה ותרנגולת? אולי. אני אנסה להיות יותר מודע לעניין הזה.
בחזרה לקליין – כפי שכתבתי לאדם, השימוש שלו בביטוי "מוצר" לא קשור להיות סרט מסוים סרט אנימציה או סרט מצולם.
קודם כל, אתה (רז) צודק.
אין הצדקה לתת לסרטי אנימציה דווקא תוויות לפי האולפן ולא לפי הבמאי. יכול להיות אמנם שקצנברג השפיע על 'שרק' יותר מהבמאים שלו, אבל את זה אפשר לומר על הרבה סרטים מצולמים.
אבל בקשר לפיקסאר – עד 'סופר-על', היה קל להכניס את כל הסרטים שלהם במסגרת אחת. לכולם היתה כזו רוח פיקסארית, ולא משנה מי ביים אותם. וזה בטח נובע מכך שפיקסאר הם קבוצה של אנשים שעובדים ביחד, גם אם הם נותנים מדי פעם לאחד מהם להוביל. כמו שכל סרט של מונטי פייתון הוא קודם כל סרט של מונטי פייתון, בין אם ביים אותו טרי ג'ונס ('בריאן כוכב עליון') או טרי גיליאם ('משמעות החיים') או איאן מק'לאשמעתיעליו ('משהו שונה לגמרי').
'האינקרדיבלס' הוא פשוט לא "סרט של פיקסאר". הוא לא דומה לסרטים הקודמים של פיקסאר. אבל יש לו סגנון ברור משלו. הוא נראה כמו סרט של בראד בירד.
ניטפוק
י
"טעם החיים" בוים ברובו על ידי טרי ג'ונס. גיליאם ביים רק את הקטע הראשון עם ספינת הבנקאים, והוא בהחלט גיליאמי באופיו.
אולי הבהרה
כשהוא אומר "מוצר פופולרי מיומן" הוא מתכוון שהסרט אירוני-בכאילו, דהינו, שהאירוניה שלו באה להסוות על המסר המאוד שמרני שלו (טכניקה של תרבות פופולרית), ולכן הוא מיומן. זה הכל.
לגבי עורכי-דין, זאת דווקא לא הערה הזויה – הוא אומר שהסרט רומז לכך שעריכת-דין היא מקצוע שמסייע לגרום לחברה להיות בינונית, ועורכי-דין (כולם יודעים, הוא רומז) הם ליברלים, דהינו – הסרט יורד על ליברלים בעקיפין. זה אכן נראה לי מופרך, אבל זה דווקא מתאים לרוח הכללית של המסר שלו.
לגבי המסר, לקליין אכן יש תיאוריה מעניינת, אבל נראה לי שהוא נסחף קשות – לטעון שהבוס של בוב או סינדרום (שני הדמויות השליליות ביותר בסרט) מייצגים את אירופה או אפגניסטן, לדוגמא, זו טענה מוזרה מאוד.
אולי הבהרה
אתה קורא את קליין לעיתים דחופות? כי הביטוי "מוצר" ביחס לסרט מופיע אצלו בלי שום קשר לרמת האירוניה או השמרנות שלו (או בלי קשר להיותו אנימציה, בתשובה לרז). כל מה שסרט צריך לעשות כדי לזכות בתואר הנכסף מקליין זה להיות אמריקאי-אולפני. כלומר, לשיטתו, "12 קופים" של גיליאם או "מועדון קרב" של פינצ'ר הם "מוצרים", בעוד ש"400 המלקות" של טריפו הוא סרט (ולפעמים אפילו "יצירה קולנועית"!). טוב, "400 המלקות" הוא גם ישן, אז בכלל יש לו יתרון.
סרטים אמריקאיים נעשים מהכיס, ואירופאיים מהלב, ואין שום דרך ביניים אצל קליין (סליחה, לא מדוייק – בביקורות על "שר הטבעות" הוא שיבח את פיטר ג'קסון על כך שבתוך "מוצר" הוליוודי מיומן הוא עדיין הצליח להשמיע את קולו הייחודי. אבל זה כנראה רק בגלל שג'קסון הוא ניו זילנדי וקליין לא ידע מה לעשות עם זה…
)
או בקיצור – קליין הוא חלק מאותה תופעה שבין השאר בגינה הוקם עין הדג – התייחסות לסרטי אקשן, אנימציה, קומדיה או מד"ב באופן שונה מסרטי דרמה "רציניים" ו"איכותיים". למרות שיש להודות שלפעמים הוא מפתיע בנושא הזה.
עורכי דין הם ליברלים?! סליחה, תצטרך להסביר ולנמק את הקביעה הזו. או לפחות גם לטעון לשם האיזון שכל האופים ומתקני האופניים הם שמרניים. או משהו.
אתה יודע מה? אתה צודק.
הא!
מישהו, אתה חייב ללמד אותי לעשות את זה
מעתה תקרא "המשחזר" ותגלוש לך ברשת עם חליפה צמודה ועליה רקומה האות ש' (האות החביבה על באי האתר, כבר הסכמנו) וללא גלימות מיותרות.
ובחזרה לארכי-נבל שלנו, אורי (שניצ)קליין. גם אם התיאוריה שלו ראויה לתשומת לב, זה אינו מצדיק את העובדה שזוהי כל הביקורת שלו. הסאבטקסט התת מודע שמצביע על זרמיה ורחשיה הפנימיים של החברה בה נוצר הסרט צריכים להיות מנותכים כאקט שני, ואף שלישי או רביעי, ולא כביקורת שיוצאת כשבוע לאחר הצפייה בסרט. מותר להעלות השערות על המשמעויות הסוציאליות של הסרט המדובר, אבל לא לפני, או במקום, התשובה על השאלות – האם הסרט טוב, מעניין, מצחיק, מבדר, מרגש או שווה לתחת.
ואם כבר נתיחס לביקורת אז מה בדבר ההשוואה עם "אלפי". הנה סרט של פיקסאר שתמיד הצליחו לשבור את השיא של עצמם, ומולם סרט שנכשל בביקורות, שלא נחשב כטוב במיוחד, בכיכובו של שחקן שלא ידוע כמושך קהל, בבימויו של אלמוני יחסית עם תקציב בינוני ומטה. לאיזה מסקנה כבר אפשר להגיע מההשוואה ביניהם? באותה מידה היה אפשר להשוות את שיקגו הבלתי מוסרי בעליל לכוכב המטמון הדיסניאי ולטעון ש2002 הייתה שנה שבה האמריקאים הללו ערכים מופקרים, ובגידות ורציחות היו הסטנדרט. פליז.
טוב, זהו זה. הגיעו מים עד נפש. אני עומד לקום ולעשות מעשה.
(אין בתגובה זו משום הצהרה – או קריאה – לאלימות נגד אורי קליין בפרט, ונגד שניצקלייניזם בכלל).
בוש-ה וחרפה
מה שמוזר במיוחד בתיאוריה של קליין לפיה "אינקרדיבלס" הוא סרט תומך בוש, או תוצר של מדיניות בוש, או וואטאבר, זה שאחד הדברים הראשונים שאני ושותפתי לצפייה ציינו בצאתנו מהסרט הוא קריאת התיגר של הסרט על מדיניות הפנים של בוש.
האופן בו הסרט הציג את חברת הביטוח ואת המנהל שלה, ואת המעילה של החברה בשליחות החברתית-מוסרית-ציבורית שלה לטובת אינטרסים כלכליים צרים, היה מאוד אנטי קפיטליסטי ואנטי ג'ורג'-אני-אחסל-את-מערכת-הבריאות-בוש.
אני תוהה איך קליין היה מיישב את הסתירה הזו.
לא אתגר
זה שום דבר שאיזה "בו-זמנית" קטן לא יכול לפתור.
הייתי עונה לך, אבל אתה מדבר כנראה
לאיזשהו קולקטיב חנונים שאתה רואה אותי כחלק ממנו, אז אני אאלץ לחכות שהקולקטיב יענה.
קולקטיב חנונים, בבקשה:
(לא על הסרט הזה, אבל ביקשת קולקטיב, וביקשת חנונים, והנה):
http://www.nrg.co.il/online/5/ART/854/594.html
אוי, ניקי, ניקי
כמה בירות להציע לך הפעם כדי לפייס אותך?
אין לי בעיה עם היותך בעלת ניק מתחכם, אבל הודעות מתחכמות זה כבר יותר מידי.
אז תגידי, איזה חלק בהודעה נראה כאילו אני כותב אותה לקולקטיב? החלק בו כתבתי "תגידי, ניקי", או כששאלתי "אבל מה חשבת על…"?
זו כנראה הייתה ההתייחסות שלי ל"עליהום החנונים", שבאה בעקבות טענתו של יוני אנטון, עליה הסכימו ברמות שונות אדם קלין אורון, אינדי ואת, ומן הסתם הרבה קוראים אחרים שלא הגיבו. אם בחרת להיעלב מהכינוי "חנונית" – הרי שאני לא מבין למה לך לבוא בטענות אלי, מאחר ואני לא רואה במילה הזו עלבון (זו טענה שאני בעצם יכול להפנות לכל מי שנעלב מכך שהאיש הרע בסרט הוא חנון). מה גם שלא בהכרח התכוונתי לכך שמי שמסכים עם הדיעה הנ"ל הוא חנון בעצמו (אם כי יש סבירות לכך מן הסתם, כפי שהומואים רגישים יותר לגילויי הומופוביה מאשר סטרייטים).
ואם בחרת להיעלב מהכללתך בתוך קבוצה, אני לא מבין למה לך להתדיין עם בני אנוש באופן כללי, מאחר וזה מציב אותך במקום מסוכן בו אנשים עוד עשויים להסכים איתך על דברים מסוימים, חלילה וחס.
אז בקיצור, במחילה ממך, תחסכי לשנינו את ההודעות המייגעות כמו זו שאני כותב עכשיו ותגיבי לעניין, או שאל תגיבי בכלל. בחברות, אחותי.
פותחן?
בקטנה, אחי (או משהו),
אבל כל הפואנטה של ההודעה המקורית שלי היתה לומר שאנחנו לא מסכימים אפילו על הפרשנות הראשונית לסרט, כך שאין טעם להמשיך (וממילא אני מעדיפה לשמור אנרגיות לויכוחים על סרטים מעניינים יותר).
- לאחר 20 שנה -
עכשיו דווקא בא לי להגיד משהו, אני לא יודעת למה.
אז ככה: בוא נעזוב את עניין החנונים והמאגניבים לרגע, ואפילו עניין החזקים חברתית והחלשים חברתית, אני עדיין חושבת שיש שם משהו אבל זה לא מתעבד לי. בוא נחשוב רגע, בפרשנות די מצומצמת, למי משפחת סופר-על מקבילים בחיים האמיתיים. לאתלטים, לכוכבי כדורסל, אולי לגיבורי מלחמה. בכל אופן למיוחדים ולמחוננים של העולם הזה, לאנשים שזוכים בפרסים בזכות כישוריהם המולדים ומצלמים אותם בעיתון. אז הסרט הזה אומר להם: היי, אתם כן מיוחדים יותר מאנשים אחרים. אל תתנו לאף אחד להגיד לכם שלא. סבבה.
השאלה היא לאיזו נורמה, בדיוק, המסר הזה *מגיב*. למה הוא נתפס כ*מחדש*. כי אני לא רואה שמישהו בעולם המערבי מדכא הצטיינות, מדכא התבלטות בכישורים. להיפך: אני רואה רדיפה מטורפת של אנשים אחרי התבלטות, כל אחד חולם להיות הכי טוב במשהו, כל אחד חייב לנצח. הילד המקובל בכיתה הוא הילד שרץ הכי מהר, והילד הלא-מקובל חולם מתישהו לקבל פרס נובל. רוב הילדים עוברים מתישהו תהליך קשה מאוד של השלמה עם זה שהם לא כוכבי-על בשום דבר. לפעמים לוקח שנים עד שבן אדם רוכש איזושהי הערכה עצמית לאחר הטראומה הזו, מבין שהוא שווה משהו גם בלי להיות "מיוחד". וגם אז הוא רוצה (או נדחף) להיות הכי חזק במכירות, הכי חזק בטניס שולחן, וואטאבר.
אני רואה שאתה לא מסכים עם איך שאני תופסת את העולם המערבי, אבל אולי אתה רואה את זה אחרת ממני. אני לא חושבת שהמיוחדות הזו של סופר-על יכולה איכשהו להתפרש כמסמלת שונות אידיאולוגית. זו לא חריגות. בסרט זו חריגות, אבל זה כי אמריקה של הסרט היא אמריקה שלא אוהבת כוכבים. זה בדיוק מה שעקום בסרט הזה. אין אמריקה כזו במציאות, ואין מסר של "אסור להיות כוכב" במציאות.
איפה *כן* יש מסר של "כולם מיוחדים באותה מידה"? איפה הם מצאו אותו והחליטו שצריך להגיד שהוא שלילי? אני אגיד לך איפה – הוא נמצא בסרטים. בסרטי ילדים. בסרטים של דיסני. וזה מה שבאמת מעצבן אותי בסופר-על. הוא מגיב למסר שכולם *שמעו עליו* ויודעים במעורפל שהוא קיים, אבל שלא באמת קיים כנורמה במציאות – הוא לא באמת נתפס בחברה אף פעם. וכך סופר-על יוצא סרט מאגניב וחתרני בלי באמת לאיים על שום דבר. הטריק הכי מלוכלך בספר התרבות הפופולרית: איך לדבר לפופיק של המיינסטרים ולשכנע אותם תוך כדי שהם נורא אמיצים בזה שהם מסכימים איתך. אפילו אם הייתי מסכימה עם הדעה המיינסטרימית הנדונה, הייתי מתקוממת על העלבון לאינטליגנציה.
אה, ונדמה לי שכבר אמרתי את זה אז, אבל אני אגיד את זה שוב, כדי שלא תחשבו שאיבדתי את סדר העדיפויות: כל זה, זה לא באמת הסיבה שלא אהבתי את משפחת סופר-על. הסיבה שלא אהבתי את הסרט היא כי הוא קצת שיעמם אותי ולא הצחיק אותי מספיק. וגם לא מתתי על האנימציה (ריאליסטית מדי). זהו.
אפשר להסתכל הזה מכיוון אחר
אמנם עבר זמן מה מאז שצפיתי בסרט, אבל אחד הדברים שזכורים לי ממנו במיוחד היה התיאור של המשפחה הכביכול על-אנושית כממוצעת ונורמלית להחריד. המטרה של התיאור הזה הייתה לדעתי להראות שהם יוצאי דופן ומופלאים – אבל לא מיוחדים בכך. לכן הם תוארו כמו משפחה רגילה לגמרי, שפשוט יש לה כוחות על. המסר של הסרט הזה די תואם לקונבנציה ההוליוודית לדעתי – משפחת אינקרדיבל מראה שכולם מיוחדים, אמנם לא באופן דומה, אבל כל אחד הוא יוצא דופן. זה האפיון הבולט ביותר של המשפחה, אם זה בין בני המשפחה, כאשר כל אחד שונה מאוד מהאחר, או בין המשפחה יוצאת-הדופן לסביבה ה"נורמלית" שלה.
החברה המערבית דוחפת אותנו כביכול להצליח ולהיות מיוחדים ולהתבלט, אבל כשהיא עושה את זה היא בעצם לא נותנת לגיטימציה לצורה אחרת של ביטוי עצמי – היא לא מאפשרת לפרטים להבדיל את עצמם בצורה שחורגת מהנורמה, לא מאפשרת להם להיות יוצאי דופן. החברה בעצם מכריחה את הפרטים לחתור למצוינות, אבל עושה את זה בצורה אחידה. אפשר להגיד שהסרט מגיב לנורמה הזו, ואומר שאין כזה דבר "נורמלי" או "מופלא" או "מצוין" – לא רעיון חדשני במיוחד. הסרט אמנם מחלק את העולם לשניים – המיוחדים והלא-מיוחדים, אבל לדעתי הוא עושה את זה רק כדי להדגים נקודה, ונקודת המוצא שלו היא שכולם יוצאי דופן. העולם של הסרט הוא מעין הקצנה של העולם שלנו. ההבדל העיקרי הוא שבסרט כולם כבר נכנעו לנורמות, והעולם שמוצג בסרט הוא אחיד ביותר. הסרט יוצא נגד הנורמות משום שבני המשפחה לא מנסים להיות מיוחדים או מצוינים בכלל, אלא סתם רוצים להיות מי שהם באמת – אנשים יוצאי דופן שלגמרי במקרה יש להם כוחות-על. כוחות-העל משמשים כמטאפורה לסתם תכונות שיש לכל אחד. ככה אני ראיתי את זה בכל אופן.
אז הסרט לא חתרני ולא מהפכני, אבל הוא לא אמור היה להיות חתרני ומהפכני.
בקטנה, אחותי (או משהו)
אבל כל הפואנטה של ההודעה המקורית שלך היתה לומר שאנחנו לא מסכימים אפילו על הפרשנות הראשונית לסרט, כך שאין טעם להמשיך.
או שפיספסתי משהו?
זה לא עובד כש*אתה* עושה את זה.
מאוד מעניין, מה שאת אומרת
אבל אני חושב שיש עוד זווית להסתכל על זה: למרות מה שאת אומרת, הרבה פעמים יכולות של אנשים – "כישורים מיוחדים" נקרא לזה – לא זוכות להערכה. הרבה אמנים מספרים על זה שהדחף המניע שלהם בתחילת דרכם, היה להתגבר על אי-ההכרה של הסביבה ביכולת שלהם. ולא רק אמנים בודדים – רוקנרול, למשל, זכה לפופלריות עצומה עם הפריצה שלו בשנות החמישים, ונאלץ להתמודד מיד עם תגובת נגד חריפה מצד השמרנים באמריקה, לפני שהצליח להתבסס.
בנוסף, מה שמייחד את כל ה"סופר עלים" בסרט איננו רק זה שיש להם כוחות על, אלא זה שהם מתעקשים להשתמש בהם לטובת הכלל, ולא – נגיד – לנצל אותם לרווח אישי. הרי כל הזעם נגדם בתחילת הסרט הוא על זה שהם נאלצים להשתמש בכוחות האלה בצורה לא מבוקרת, במסגרת המלחמה שלהם בפשע. והזעם הזה נוצר כתוצאה מזה שהנורמה בארה"ב השתנתה – אם פעם אנשים דגלו בחברה עם אחריות הדדית, היום מדובר בחברה אינדיבידואליסטית קיצונית, שבה היחסים בין אנשים מוסדרים במידה גוברת והולכת דרך בתי משפט. בחברה כזו, את תתבעי מישהו שהציל חיים ופגע ברכוש שלך, ובית המשפט לא יזרוק אותך מכל המדרגות. לכן, האמירה של הסרט לדעתי איננה, כמו שאת אומרת, "המיוחדים והמצטיינים הם נרדפים", אלא "המיוחדים והמצטיינים זוכים להערצה, כל זמן שהם לא פונים נגד הנורמות. אם הם עושים זאת, הם יספגו תגובת נגד חריפה".
בעיני זה מקביל למצב שבו אחד מאותם אנשים מיוחדים שציינת – אתלט על זו דוגמה טובה – ישתמש בפרסום הספורטיבי שלו כדי למחות על עמדות הרוב. איפה היה לאנס ארמסטרונג, אם הוא היה נושא עליו במהלך כל הטור דה פראנס האחרון שבו ניצח, כרזה שמתנגדת למלחמה בעירק, או בעד הפלות? אולי לא בדיוק במקום שבו היה בוב פאר בתחילת "משפחת על", אבל הרבה יותר קרוב לשם.
מאוד מעניין, מה שאת אומרת
ולכן לא אכנס לדיון המרתק הזה (טוב, וגם בגלל שאני מנסה להמנע מדיוני אוף-טופיק לאחרונה). אבל, למקרא התגובה שלך לא יכולתי שלא להזכר בטומי סמית' וג'ון קרלוס, שני האצנים השחורים שהניפו את ידיהם במחאה על מצב זכויות האדם של השחורים בארצות הברית על פודיום המנצחים באולימפיאדת מקסיקו 68'. הם נודו על כך מהנבחרת האולימפית ומהמשחקים האולימפיים (רק כדי לזכות לכיבודים רבים עשר שנים לאחר מכן, אבל זה כבר לא קשור). וגם קצת בלוץ לונג הגרמני, שסייע לג'סי אוונס לזכות בתחרות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 36' ואף היה הראשון לברך אותו על כך, מול היטלר ואיצטדיון מלא בנאצים.
פעמים רבות יש דמויות יוצאות דופן כאלו בקרב "הכוכבים", ולעתים הם אפילו משלמים על כך מחיר אישי כבד.
אגב, סטיב נאש, הכוכב הקנדי של פיניקס סאנס, התבטא לא אחת כנגד המלחמה בעיראק והפך את זה למעין קמפיין אישי שלו. הדבר לא מנע ממנו לקבל את תואר ה-MVP העונה ב-NBA. ככה שלפעמים גם מקבלים דעות חריגות.
אופס
הכותרת המקורית שלי היתה "אין לי זמן לא אין לי זמן". רק בגלל שפרסמתי תגובת תיקון ושכחתי לשנות את הכותרת שוב פעם, קיבלה פתיחת ההודעה שלי קונוטציה שלילית. עם ניקי הסליחה.
טוב, אולי בכל זאת
אבל רק מזווית צרה של הודעתך, שפשוט מקוממת אותי מכדי לשתוק:
כתבת: "אני לא רואה שמישהו בעולם המערבי מדכא הצטיינות, מדכא התבלטות בכישורים. להיפך: אני רואה רדיפה מטורפת של אנשים אחרי התבלטות".
את מציינת כאן בכפיפה אחת שני אלמנטים שונים בתכלית: כשרון ותהילה. את מבלבלת כאן בין הופעה ב"גדה השמאלית" לבין "כוכב נולד". ולא שהחבר'ה ב"כוכב" אינם מוכשרים בהכרח – פשוט כשרון הוא לא בהכרח מעלתם הראשונה, והוא לא מדגדג את כשרונם של אינספור האמנים עלומי השם שמופיעים ב"גדה" מידי ערב.
אני מכיר אינספור אנשים ברוכי כשרונות בתחומים שונים, שאני משוכנע שאת לא תשמעי עליהם לעולם. את הנגנים הטובים ביותר בארץ את לא תשמעי, כי המוסיקה שלהם פונה לנישה שולית וצרה. את הקולנוענים המקוריים ביותר את לא תראי, כי לסרטים שהם רוצים לעשות אין מספיק קהל, ועל כן גם אין תקציבים והפצה.
במפגש בין כישורים לבין קהל רחב יש מידה בלתי נמנעת של פשרנות. לפחות בכל הקשור לגבול שבין אמנות לבין תרבות פופולרית (בספורט חוקי המשחק שונים, מאחר והכישורים בתחום הזה הם הישגיים נטו). ועל כן מה שכתבת אינו קביל לדעתי. אם את חושבת שהחברה המערבית אכן מעודדת התבלטות בכישורים, את חיה באשליות מתקתקות.
אבל זה לא דיכוי אקטיבי כמו בסרט.
אין חוק שאומר שאסור לנגן מוסיקה שהיא לא פופ או מזרחית, או משהו כזה. רוב האנשים לא אוהבים את זה, לא מתחברים לזה, ובגלל זה זה לא מצליח. ההשוואה למה שקורה בסרט קצת מטופשת ומזכירה לי אמנים שבטוחים שהממסד מדכא אותם כשבעצם הם סתם מחורבנים.
לי הסרט דווקא נראה יותר כמו איזה משל שניאו נאצים מספרים לילדים שלהם, על הגברים הבלונדינים האריים השריריים, שכל היהודים המעצבנים (הבוס של מר אינקרדיבל, עורך הדין שלו, כולם נראים כמו קריקטורות אנטישמיות) מדכאים את הפוטנציאל שלהם, כשהם בעצם הגזע הנעלה והמובחר.
היי, לא אני העליתי את ההשוואה
אני רק ציינתי שהטענה של ניקי – שהחברה המערבית *מעודדת* הצטיינות בכישורים – היא מוטעית ומקוממת. אבל לרגע לא טענתי את ההיפך – שהחברה *מדכאת* הצטיינות כזו. היא פשוט לא תמיד יודעת להתמודד איתה.
ועם היכולת של מיעוטים לזהות פגיעה בכל מקום כבר הפסקתי להתווכח (בתור מיעוט בעצמי, כמובן).
היי, זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריי.
או משהו.
והמצליחים
אינם מוכשרים? כלומר, אם אמן נישה כלשהו שמצטיין מאד בנישה שלו, בוחר בנישה שלו דוקא כאשר ברור שאין כאן אפיל בעל משמעות, זאת גם אשמתו.
ובסופו של דבר, האנשים שמצליחים ברוב התחומים, בנוסף לפרוטקציות וקומבינות למיניהם הם גם אנשים מוכשרים וקשה מאד להתעלם מזה. אי אפשר בשום פנים ואופן לומר שאנשים לא מוכשרים מצליחים ואנשים מוכשרים לא מצליחים, כאשר בכל קשר סטטיסטי אני מניח שיוכח ההיפך.
אני מסכים כמובן, כי הדברים לא מדויקים, וכי יש צדדים לכאן ולכאן, יותר מכך – אני מסכים כי לתקשורת ולדברים אחרים יש השפעה לא מעטה על ההצלחות של מוכשרים או לא מוכשרים, כמו גם לכך שיש אלמנטים אין ספור ושיקולים רבים באשר למידת ההצלחה על פי הכישרון או לא. אך בסופו של דבר, בממוצע – המוכשר יצליח יותר.
אני לא רואה איפה זה נמצא בסרט,
הקטע של הגדה והקולנוע אינדי. (אתה לא חייב להסביר, כמובן, אני רואה שאתה לא נלהב מהדיון הזה עכשיו, אבל אני באמת לא מצליחה לחבר את השניים ואולי אני לא זוכרת את הסרט מספיק טוב.) למיטב הבנתי הסופר-עלים הם אנשים שיכולותיהם יוצאות-הדופן לא מוטלות בספק, אלא שהחברה מדכאת כל יכולת יוצאת-דופן. הרי המסר הוא "אני מוכשר יותר, *וכולם יודעים את זה*, אבל רוצים שאני אסתיר את זה כי זה מפחיד אותם וגורם להם להרגיש חסרי-ערך; אני מתעקש לא להסתיר כלום". הסופר-עלים הם הכוכב נולד, אבל במציאות חלופית שבה אף אחד לא רוצה שמישהו ישיר.
משפט אחד לי אלייך:
ג'ורג' בוש הבן הוא נשיא ארה"ב.
יופי של תגובה
גם בלי קשר לזה שני מסכימה איתה… היא פשוט כתובה מצויין.
תודה!
באמת תגובה מצויינת
וזאת ההגדרה הכי קולעת ששמעתי למה שמתרחש בסרט הזה.
על ''כולנו מיוחדים''
קצת היסטוריה, בבקשה.
לאורך רוב שנות ההיסטוריה האנושית, האידיאל של הפרט היה ההשתלבות בחברה. כל התנועות הגדולות – דתות, לאומיות, פאשיזם, סוציאליזם – העמידו את הקולקטיב לפני הפרט; אנשים-שחושבים-שהם-מיוחדים היו מסוכנים ונחשבו לחוטאים (ע"ע ראסקולניקוב). גם באמריקה הדבר היה כך, לפחות עד שנות החמישים (זכרו את מקארתי).
כל זה התהפך בשנות השישים. הרבה דברים קרו אז, אבל העיקר היה 'מרד השונים' – שחורים, הומואים, ילדי פרחים, וואטאבר – כולם דרשו הכרה, כולם ניסו לפצפץ את מסגרת הנורמות. ההצלחה שלהם אילצה את המיינסטרים להכיר ב'מיוחדות' כתכונה חיובית. אלא שלא ניתן היה לעשות זאת מבלי שהמיינסטרים יקבל את עצמו כנחות. מה עושים?
הפתרון, שהסתמן בשנות השבעים והשמונים, היה בדיוק העיקרון של 'כולם מיוחדים' או 'לכל אחד יש ייחוד משלו' או במלים אחרות Everybody can succeed/all you need it to believe. המסר הזה וגרורתיו שלטו בתרבות, בקולנוע ובטלוויזיה באמריקה בשנות השמונים, ופלשו לשנות התשעים. הם אפשרו ליצור חברה תחרותית ואינדיבידואליסטית בלי להעליב אף אחד. כפי שציינת, ונכון, המסר הזה הכי מורגש בסרטי האנימציה – שם אפילו 'שרק' העאלק-חתרני מציית בדיוק לעיקרון הזה.
אבל לקראת סוף שנות ה-90 ותחילת המאה ה-21, המסר הזה בהחלט הולך ומתמסמס בתרבות הפופולרית. כאן צריך להבדיל בין שני חלקים של המסר.ה-Everybody can succeed (במלים אחרות 'החלום האמריקני') הותקף בסרטים שתקפו את מושג ההצלחה (אמריקן ביוטי, אושר, מועדון קרב) או שתיעדו כשלונות צפויים-מראש (רקוויאם לחלום, בחורה טובה).
אבל אנחנו כאן בגלל החלק השני של המסר, דהיינו 'אין משהו מיוחד במיוחדים'. אני לא חושב שהיו הרבה התקפות ישירות על המסר הזה. אפשר לראות את 'מטריקס' כהתקפה כזו (ניאו ידע כל החיים שהוא 'מיוחד') ובמידה מסוימת גם את 'אקס-מן'. הסדרה החדשה '4400' עוסקת בדיוק בנקודה הרגישה הזו. אבל המסר הזה הוא לא עד כדי כך מקובל. ולכן, לטעמי, העברתו בסרט סופר-פופולרי לכל המשפחה עדיין יכולה להיחשב כחתרנות.
*ממצמצת*
מה בדיוק מותקף ב"מטריקס" או "אקס מן" שלא מותקף בבאפי, זינה, סופרמן, אינדיאנה ג'ונס, או אפילו סרטי "הבחור המבריק שעושה מכה בבורסה" מהאייטיז? איפה החידוש והחתרנות? אני מצטערת, ההיסטוריה שלך נראית לי כמו היסטוריה אלטרנטיבית. נכון שנורמות פוליטיקלי קורקט מולידות בהוליווד הרבה סיפורי "גם הלוזר יכול להצליח" – לא רק באייטיז אלא מאז ומתמיד – אבל במקביל נמשך גם פולחן הגיבורים (גיבורים = יוצאי-דופן נפשית ופיזית).
''כולנו מיוחדים''
אני לא חושבת שהמסר "כולנו מיוחדים" מבית דיסני נועד להגן על החברה המיינסטרימים שהמיעוטים איימו לפורר אותה.
אני חושבת שהחלק השני של מה שאתה אומר, שהמסר הזה נועד לגרום לאנשים להיות מסוגלים לחיות בחברה אינדבידואליסטית הוא יותר נכון. בעצם, אנחנו חיים בחברה שבה כל אחד רוצה שישימו עליו סימן. אתה רוצה שיראו אותך בתוכנית ריאליטי. אתה רוצה להיות כוכב במשהו, שיאן במשהו, הכי טוב במשהו. אלה ערכים שהחברה מעודדת. אבל כדי שמי שלא מצליח לגעת בתהילה לא יתחיל להתאבד, החברה אומרת לו "כולנו מיוחדים". כלומר – גם אתה ראוי לתהילה. גם אתה, לו היו שמים אותך בתוכנית ריאליטי, זה היה מעניין. גם לך בטח יש איזה כישרון ייחודי שתוכל להגשים בעולם הקפיטליסטי והאינדבידואליסטי ולכן גם לך כדאי להיות חלק מן העולם הזה. ככל שיש יותר תוכניות "ריאליטי" של "האדם הפשוט" ופחות תוכניות שמעודדות וכבות שאינה ברת השגה, המסר של "כל אחד יכול להיות מיוחד" מחוזק יותר על ידי החברה.
יש שתי דרכים לחתור תחת המסר הזה. אחת היא לומר "זה לא כזה חשוב להיות מיוחד". החתרנות השנייה היא מה שדמה לי שאומרים ב"משפחת סופר על", וזה: "יש אנשים שהם באמת ראויים יותר לתשומת לב. אינהרנטית". לדעתי זה אכן מספר חתרני כי החברה כבר התרגלה מאוד לחלום האמריקני של "כל אחד הוא בעל אותה רמה של פוטנציאל, השאלה היא רק מה עושים איתו".
(אבל כמו שבטח ראיתם מיתר התגובות שלי, זה שההמסר הוא חתרני בעיני, זה לא אומר שאני מאמינה שהוא מסר מוצלח בעיני… השאלה היא לא רק אם כל אחד מיוחד או לא אלא גם מה אנחנו רוצים לעשות עם ההבחנה הזו. להפוך לחברה שמכתירה "מיוחדים יותר" ומעריצה אותם? כאלה חברות כבר היו לנו מספיק בעבר. משפחת סופר על לא מציעה אלטרנטיבה לכך)
לא הבנתי מה הקשר
בין כותרת ההודעה לתוכנה.
לא הבנתי מה הקשר
העובדה שהוא היה יורם טכנולוגי ולא סופר גיבור, הביאה להשפלתו. השפלתו הביאה לכעסו וכעסו הביא להתנהגותו הרעה.
לו היה מוצלח, לא היה מושפל, אז לא היה כועס, יכול להיות שלא היה מתנהג ברוע, ואז לא היינו אומרים שהוא "רע".
החצי השני של ההודעה באמת לא קשור.
לא הבנתי מה הקשר
זה היה הקשר מאוד מאוד ארוך, ובנוסף הוא גם שגוי למדי. איך בדיוק העובדה שהוא יורם טכנולוגי הביאה להשפלתו, ולא העובדה שהוא התנהג בפזיזות וסיכן את עצמו ואת סביבתו? ולמה דווקא העובדה שהוא יורם טכנולוגי הביאה להשפלתו לדעתך, ולא העובדה שיש לו קול מעצבן, או יכולת מפתיעה לתפור חליפות של סופר גיבורים, למשל? זה נראה כאילו תקעת חץ וציירת סביבו מטרה.
או בקיצור, עדיין לא הבנתי מה הקשר.
אוקיי
אז הנדבך האחרון בהקשר הוא שהיותו "יורם" התקשרה אצלי להיותו "קטן ועלוב לעומת גדול, חזק ובעל כוחות מולדים". לא קישרתי את זה לעניין הטכנולוגיה. כנראה אי הבנה. בצד הזה של הויכוח אני דווקא איתך. הסרט ללא ספק מקשר טכנולוגיה עם הטובים באותה המידה שהוא מקשר אותה עם הרעים.
השפיל אותו?
לא הוצאנו לחלוטין מפרופורציה את הסצנה בתחילת הסרט?
ילד קטן, שזאת לא הפעם הראשונה שלו, מפריע למר סופר על בעבודתו. מה לעשות, וכיוון שהוא ילד, וחסר כוחות (ולהזכיר שוב שהוא *ילד*?), מר סופר על מנפנף אותו, ובצדק – יש לו עבודה חשובה, ורבה.
הילד האדיוטי והנודניקי נדחף שוב ושוב, תוך כדי שהוא מסכן את חייו ואת חיי כל הסביבה. בסופו של דבר, אחרי שהוא כמעט גורם לרכבת מלאת אנשים להתרסק – מר סופר על צורח עליו את האמת. נכון, לא נעים, עד היום אני שונאת שוצרחים עליי – אבל תכנסו לפרופורציות! בהתאם לסיטואציה, הצרחות האלה – ואפילו יותר – היו מאוד מאוד מגיעות לבאדי. זה בהחלט לא היתה "השפלה", ובטח לא אחת כזאת שמצדיקה את מה שבאדי עושה בהמשך.
יופי שבאדי לא רוצה להרוס את העולם. רק חבל שהוא איש רע ומושחת ושהוא הרג כמה עשרות גיבורי על. "צעקו עליי כשהייתי קטן כי עשיתי דברים שלא הייתי צריך לעשות אחרי שהזהירו אותי מאה פעם לא לעשות אותם" – זה לא תירוץ לרצח.
ההשוואה שלך מופרכת.
מר סופר על (אני חייבת להיזכר בשם שלו…) אמר לבאדי ללכת כיוון שהוא *לא יכול* לעזור. באדי הוא ילד קטן שצריך לצאת מהאשליה שהוא סופר גיבור – לפני שהוא יהרוג מישהו. מישהו צריך לנער אותו ולהגיד לו שהוא לא סופר גיבור – כי הוא באמת לא סופר גיבור!
אולי גם אני אתרגז על המורה שלי לנהיגה כשהוא אומר לי שלא מגיע לי רישיון למרות שאין ספק שיש לי פוטנציאל שיום אחד (רחוק רחוק מאוד) אני אדע לנהוג? יופי שבעוד עשרים שנה באדי יכול להיות גיבור על מצוין. ברגעים אלה, הוא ילד שנכנס בין הרגליים וכמעט גורם למותם של כמה עשרות אנשים.
אין בכלל טעם להשוות את זה לגזענות, כי במקרה הזה באדי הופלה על רקע המציאות – זה כמו שנכים לא יכולים לשרת בקרבי בצה"ל. זה לא אפליה, זה כורח המציאות (הבחנה, אם תרצי).
כמו שמישהו אמר – אולי עם באטמן היה בא לעזור למר סופר על, הוא היה מסכים. בהתחשב בעובדה שבאטמן לא ילד בן עשר, זה אפילו הגיוני.
ובואו גם לא נשכח שזאת
לא ההיתקלות הראשונה של באדי ומר סופר על. הוא מפריע לו באופן עקבי בעבודה שלו – ובטח גרם לא פעם ולא פעמיים לסכנה.
מצטערת, אבל מישהו היה צריך לנער אותו ולצעוק עליו. ראינו כבר בהתחלה שמר סופר על ניסה להסביר לו שהוא ילד ושהוא לא יכול להצטרף אליו ולעזור לו – ובאדי סרב להבין.
אני צועקת על אחי הקטן על דברים הרבה פחות גרועים מאשר סיכון חיי כל מי שברדיוס מאה מטר ממנו.
קשה, קשה עם האינטרנט הזה.
אין לי משוג קלוש אם את צינית או לא.
צינית??? אני??? (
)
לא, לא הייתי צינית (לפחות לא בהודעה שמעליך…).
אבל תני לי לקרוא שוב, כי אני מנסה לפרש מה היה יכול להתפרש כציניות בתגובה שלי… יכול להיות שאני כבר כותבת בנימה צינית גם כשאני רצינית, ואם זה המצב – אני גם רוצה לדעת מה לכל הרוחות ניסיתי להגיד.
יש כזו סצינה בפרק של הסימפסונס
שרואים שני ילדים בני 15 מדור ה-x – y – z. אחד אומר משהו רציני, לכאורה, והשני שואל אותו – "רגע. זה היה בציניות?". ואז הראשון עונה בייאוש: "אני בעצמי כבר לא יודע".
הייתי מתייחס לזה רק בתור בדיחה, אם לא הייתי שם לב שבעצמי אימצתי במשך הזמן נימה אירונית, שבגללה אני צריך לגמור משפטים רציניים ב-"בלי
", גם מחוץ לאינטרנט.
גם אני!
אני לא בנאדם ציני באופי שלי (לפחות לא מהסוג הממורמר, המדוכא והכועס). אז מדי פעם יש תקופות שבהן מתקפת הציניות שלי עובדת קשה 24 שעות ביממה, ולפעמים היא נמצאת לה בחופשה בקאריביים (עם ג'וני) ומחלימה מכל העקיצות שהצליחה לצבור.
.
בתקופות שבין לבין אני מוצאת את עצמי מוסיפה הערות שוליים לכל משפט שאני אומרת, רק כדי לוודא שאף אחד לא יעלב ויחשוב שאני רצינית, או גרוע מכך – שהייתי צינית
אנשים כל הזמן מבלבלים בין ציניות לסרקאזם
אלה שני דברים שונים לגמרי.
תסלחו לי אם אני לא זוכרת את הדקויות, אבל להיות ציניקן פירושו לא לראות טוב, בשום דבר, בכלל.
הכל סופני, מדכא וחסר תוחלת.
המילה מגיעה משמו של מסדר יווני (אאל"ט) שחבריו האמינו שאין שום חשיבות לחיים, שום דבר שאנחנו עושים לא משנה, וגם לא משנה מה אנחנו עושים (רפרנס לסדרת בת שלא נזכיר את שמה). הכל שחור משחור.
סרקאזם, לעומת זאת, הוא סוג של שנינה. הרבה פעמים זו שנינה שבוחרת להראות את הצד הכמעט ציני של הדברים, אבל לא בהכרח.
סליחה על ההתפרצות לדלת הסגורה הזו, פשוט בעבר חשבתי כמוכם, ואז הביאו לי את הסימוכין המתאימים שיסבירו לי שאני טועה.
אז מתילדה, את לא צינית. את לפעמים סרסטית.
ו-WHOA, טוב שלא נתתם לסרט הזה WAY יותר מדי פרשנות וקרדיט.
אנשים כל הזמן מבלבלים בין ציניות לסרקאזם
אני לא בטוח שזה בדיוק לראות את הכל בצורה סופנית, אלא יותר בצורה שמייחסת מניעים "רעים" לבני האדם. למשל, אם ישאלו אותך "מה המצב" ותגידי "הכל חרא", זו לא בדיוק ציניות. לעומת זאת אם יגידו לך "תראי איזו בחורה טובה כוכבנית איקס, ראו אותה אתמול בטלוויזיה מבקרת בבית יתומים" ואת אומרת "זה בגלל שכוכבנית איקס רוצה את הפרסום ושכולם יחשבו שהיא צדיקה תמימה והיא בעצם לא שמה זין על היתומים" זו ציניות (נטולת סרקאזם לגמרי, במקרה זה).
(גם אני שותף לכת מפיצי ההבדלים שבין ציניות לסרקאזם, את לא לבד).
תודה על החידוד
סרקאזם - דיבור שמטרתו להעליב ולפגוע במטרה ספציפית (אדם ספציפי),
*בדרך כלל* באמצעות סאטירה או אירוניה. וכשישראלים מדברים על ציניות, לדעתי הם מתכוונים לאירוניה יותר מאשר סרקאזם. אירוניה – לומר דבר מה ולהתכוון להיפך. אם כי באמת יש חפיפה גדולה בין המשמעויות.
וואלה.
מקבלת את התיקון.
מה שחשוב, האואבר, זה שאף אחד פה לא ציני.
או לפחות, אני מקווה בשבילכם…
אני לא רעה after all!
או ![!סרקזם!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_sarcasm.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_sarcasm.gif" alt="" width="" height="" />)
).
האמת היא שמאז שהייתי קטנה ניסיתי להבין מה ההבדל בינהם, ואת היחידה שדאגה לחדד זאת סוף כל סוף! תודה! (בלי
*רק משהו אחד – סרקזם זה לא המילה הלועזית של ציניות? ואם לא – אז איך קוראים לציניות באנגלית? ולמה זה כל כך מבלבל?
סרקזם בעברית - ''לשון סגי נהור''.
הא?!
זה נאמר בסרקאזם, כן?
נניח.
ואם אנחנו כבר פה
מישהו יודע מי היה שגיא נאור הזה או מאיפה לעזאזל הביאו את הביטוי?
סגינהור
היא בארמית "לשון יפה". אני חושב שהמקור היה בהתייחסות לעיוורים. בעוד "עיוור" – נחשבה לסוג של קללה. השתמשו בסגי נהור, שהוא בעצם (מילולית) אדם רואה, כאשר כולם יודעים שהוא עיוור.
דוגמאות נוספות יהיו בהתייחסות לבהמות טריפה לעיתים ככשרות, כאשר ברור שהן טריפה. קדשה עבור זונה, ובמקומות אחרים.
''רב אור''. או ''עתיר אור''.
כלומר, בעגה המודרנית, עיוור.
ההבדל היחיד שין סרקזם ללשון סגי נהור הוא שבסרקזם לרוב יש כוונה לעקוץ, בעוד לשון סגי נהור תתאר כל מקרה של אמירה הפוכה. מקרה כללי יותר, אם תרצי.
נראה כי סגי נהור היה בעצם
מן סוג של פוליטיקלי קורקט ימי-ביניימי, לא?
בדיוק היפך מסרקזם, בעצם.
נראה כי סגי נהור היה בעצם
לא בהכרח. כל שימוש בלשון הפוכה הוא לשון סגי נהור.
אני לא מכיר מילונים עבריים טובים אונליין, אבל ראי למשל את שנעשה בביטוי כאן –
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=526397&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=10
השווי זאת, למשל, לאחת ההגדרות של סרקזם –
http://dictionary.cambridge.org/define.asp?key=sarcasm*1+0&dict=A
או –
http://encarta.msn.com/encnet/features/dictionary/DictionaryResults.aspx?refid=1861701341
או –
http://www.bartleby.com/59/7/sarcasm.html
נכון שבוב הוא נפוח ועם אגו מפלצתי
אבל באותה סיטואציה שהוא מגרש את באדי, הוא עושה את זה כי *באדי מפריע ומסכן את עצמו ואת הסביבה*. כל העסק כל כך מהיר, שאין שום סיכוי שמניעים של אגו גרמו לבוב לפעול כפי שפעל.
דמיין שאתה מנסה לסייע לפצועי תאונת דרכים רצינית, ואיזה ילד נדחף לך ומפריע לך לשים חוסם עורקים למישהו שלא יחזיק מעמד עד האמבולנס בלי זה.
האם אתה תתחיל להסביר לו שהוא לא בסדר, ושהוא מפריע ושיחזור כשיגדל, ושאתה תקבל אותו בברכה בתקופה ההיא, או שפשוט תצרח עליו שיעוף לך מהפרצוף לפני שהפציינט מתפגר?
אני יודעת שאני הייתי צורחת, ואולי גם מורידה איזה פליק. וכן, גם בסוף המאורע כנראה הייתי צורחת רק מהתסכול.
מצחיק שאת מביאה כדוגמא דווקא את באטמן,
שבאופן עקבי מקבל עזרה מילדים.
כמה רובינים היו? ארבעה? חמישה?
אני מודה שהידע שלי על רובינים בא מבטמן 3
כך שיכול להיות שאני באמת לא מעודכנת – אבל קיבלתי את הרושם שבטמן בוחר את הילדים או לפחות מאמן אותם.
הוא לא מאמץ ילדים מעצבנים שבמקרה עברו בסביבה ועשו ככל יכולתם כדי להפריע לו.
לא משהו בתור מקור.
לא שאני מכיר את כל הרובינים, אבל לפחות ב"שובו של האביר האפל" שכן נח לי על המדף, רובין מאמצת את הזהות מבלי לשאול אף אחד.
ואחרי מותו של אחד הרובינים, הוא בכלל אימץ את הרעיון שלא יהיו עוד כאלה. מה שלא עבד לו.
לא הבאתי את באטמן כדוגמא.
סתם הזכרתי אותו.
אין לי מושג קלוש איך באטמן אימץ את הרובינים (בכלל, חייתי באשליה שיש רק אחד), אבל אם זה דמה לו במקצת לסצנה עם באדי בסרט – שיבושם לו, אין פלא שבגותאהם יש כ"כ הרבה פשע.
זו פרשנות מאוד פשטנית
ברור מהסצינה הזו שבאדי, בנוסף לזה שהוא במקרה עדיין ילד, גם לא מוערך על ידי מר סופר על כי הוא פשוט לא נולד עם כוחות כמוהו. לכן הוא בכלל לא מעניין אותו. הוא לא אומר לו משהו כמו "תחזור כשתהיה גדול".
טוב, האמת שזה כבר עניין של פרשנות. אפשר לקרוא את זה לכאן ולכאן. בעיני זה היה ברור שרק גיבורי על "אמיתיים" (גם אם הם במקרה שחומי עור) יכולים לקבל יחס ממר אינקרדיבל.
זאת כבר טענה שצריך למצוא לה תימוכין
בסצנות אחרות בסרט.
אגב, הוא נראה לי מתייחס די יפה למיראג', שמעולם לא נאמר במפורש שהיא גיבורת על.
זה בגלל שהיא כוסית.
היא כוסית שנותנת לו את מה שהוא צריך
כסף, תהילה בעיני עצמו, משימות מאתגרות ולא שגרתיות.
בקיצור, בוב הוא מניאק
גזען ואגואיסט, שמציל אנשים רק בשביל התהילה, ולא משנה מה אני אגיד לא ישנה זאת בעיניך.
זו פרשנות מאוד פשטנית
מה שהניע אותו היה האגו. היה לו קשה עם זה שארוסתו עזרה לו. "אני עובד לבד" הוא כמעט המוטו שלו!
אם אני לא טועה
מה שאת מתארת ארע בזמן אחר לגמרי. בוב היה עם פרוזון כי הוא היה צריך אותו כדי ליצור אליבי.
הם היו חברים גם בעבר (best man)ואנחנו לא רואים אותם עובדים בתור צמד.
כשבוב מקבל את ההצעה הוא אפילו לא מספר עליה לפרוזון.
חזור לדוגמה שלי על חוסם העורקים
אני ממש לא קיבלתי את הרושם שבוב מגרש את באדי כי הוא לא גיבור על, אלא כי פשוט אין לו זמן להתעסק עם ילדים.
להזכירך – זו היתה סיטואציה מאוד מאוד מסוכנת שם…
למיטב הבנתי, זה העניין:
בוב גירש את באדי בגלל שהוא הפריע לו להציל חיי אדם. באדי, שעדיין היה ילד ולא הבין, נעלב וחשב שבוב מגרש אותו בגלל שהוא לא טוב מספיק ובגלל שאין לו כוחות מיוחדים. מה שהוביל לכל הבאלאגן והבעיות הפסיכולוגיות של סינדרום לאחר מכן.
לדעתי, האגו של בוב לא היה נפוח בכלל. באדי פשוט לא הבין אותו כמו שצריך בגלל שהיתה חסרה לו הבגרות הנפשית (ובגלל שזה באופי שלו להיות ג'ינג'י קטן ומעצבן).
נקמת הגזעיים
את צודקת לגבי הסיבה לדחיה של סינדרום.
אני חוזר בי, זה לא גזענות.
עדיין מפריע לי שגאונות טכנולוגית מקושרת רק ל"נבל" של הסרט. זה משדר אנטי קידמה וטכנופוביה.
נקמת הגזעיים
תקשיב, גם שיער ג'ינג'י מקושר רק לנבל של הסרט, ואני עדיין לא חושב שהסרט יוצא נגד רד פיש ודני סנדרסון.
לא הבחנתי בשום שלב שהסרט עוסק בשאלות של טכנולוגיה וקידמה. כך שהעובדה שטכנולוגיה מקושרת לדמות הנבל דווקא לא אומרת הרבה בהכרח.
תראה, כבר נסוגת מהטענה שהסרט ארי, נסוגת מכך שהוא גזעני, למה שלא תעשה עוד צעד קטן אחורה? זה בסדר לא לאהוב סרט גם מבלי לחשוב שהוא מטיף לרעיונות נאציים, אתה יודע.
ואיך עדנה מודה, אשת הגאדג'טים המהוללת
משתלבת בתאוריית הטכנופוביה שלך?
נקמת הגזעיים
הקישור לביל גייטס משעשע ונראה כמו תיאוריית קונספירציה, אבל ייתכן שיש בו באמת משהו… אבל אפילו ביל גייטס לא מייצג את כל תעשיית הטכנולוגיה, אלא רק את זה שכולם אוהבים ממילא לשנוא מתוכה.
אגב, למה שהסופרעלים (כולל ויולט, אגב? קיבלתי רושם שהיא מבינה עניין) יבינו הרבה בטכנולוגיה מסוגו של סינדרום? הם לא זקוקים לה כדי להסתדר.
ומי אמר שהם לא?
הלן יודעת להטיס מטוס סילון, ונרמז שגם כמעט כל דבר אחר (חוץ מטיל), לפרוץ למחשבים, ובכלל היא נראית כאחת שמאוד מבינה בעניינים טכנולוגיים. גם בוב הסתדר בלי לחפש את ה-Help במחשב של סינדרום.
טוב, איבדת אותי
אם אתה באמת מאמין שהג'ינג'יות של סינדרום היא איזכור לביל גייטס, אתה מן הסתם תהיה גם מוכן לטעון בשלב מאוחר יותר שהעובדה שיש לו גלימה מייצגת את כוחות הפיסיקה או משהו. אין לי איך להתדיין עם מי שעושה הקשרים מופרכים בכוח רק כדי לתמוך בטענה שלו.
בחן את עצמך – האם במהלך הצפייה הלך המחשבה שלך היה:
1. הממ, השיער של האיש הרע הוא ג'ינג'י… הוא מזכיר לי את ביל גייטס… אהה! הסרט טכנופובי!
או
2. הסרט טכנופובי… הממ, השיער של האיש הרע הוא ג'ינגי… אהה! הוא מזכיר לי את ביל גייטס!
הניחוש שלי אומר 2.
כתבת: "עצם העובדה שיוצרי הסרט בחרו לאפיין את סינדרום כגאון טכנולוגי ואת הסופרעלים כבינוניים ביכולתם זו (כמו רובנו), אינה מקרית."
אשיב: "עצם העובדה שיוצרי הסרט בחרו לאפיין את משפחת סופרעל כבעלי כוחות על ואת סינדרום כבינוני ביכולתו זו (כמו רובנו), אינה מקרית."
או בקיצור, אתה רואה מה שבא לך, מוציא אותו מקונטקסט ומעוות אותו לחלוטין.
כוונתי הייתה
שבעוד שאתה יכול למצוא הקבלות שמסבירות מדוע היוצרים מן הסתם רצו שנזדהה עם האנשים הלא טכנולוגיים ונשנא את האנשים הטכנולוגיים, אני יכול להביא לך דוגמא הפוכה בדיוק על אותה נוסחה, שטוענת שהם בכלל רצו שנזדהה עם סינדרום. ומאחר והדוגמא הזו קצת עקרה, היא קצת מוציאה את האוויר מההכרזה שלך שהעניין הזה "אינו מקרי".
נראה לי די מובן מאילו שסינדרום הוא מחווה לביל גייטס,
אבל לפעמים בדיחה היא סתם בדיחה.
בבקשה
לא ברור מה רע ב"שמרנות" מהסוג שאתה מציג אותה. אמרת שזה יחסי? אז באופן יחסי, לעתים קרובות שמרנות טובה בהרבה על "ליברליות" (כמובן שהמילה ליברליות לא באמת מתארת את ההפך מהשמרנות שלך. לעתים תכנה דווקא ליברלים בתור שמרנים על פי הגישה שלך). הרי אפשר לומר גם על מתנגדי המהפכה באיראן שהם "שמרנים", אז מה הרווחנו מהשימוש במילה חובקת הכל הזאת?
בכל מקרה, לא ראיתי "התנגדות לשינויים" בסרט. לכל היותר אומרים "מה שיש הוא טוב וכדאי לשמור עליו", לכן קשה לי להבין למה הסרט שמרני גם על פי ההגדרה שלך (אלא אם לדעתך כל סרט שמציג את מוסד המשפחה כחיובי הוא שמרני).
בבקשה
לא אמרתי ששמרנות זה תמיד רע.
התכוונתי שהסרט מציג עמדות שמרניות שכשהן נוגעות לטכנולוגיה הן רעות.
לגבי השמרנות של דבקות במוסד המשפחה ובערכי מוסריות ונאמנות אני דווקא רואה אותן בחיוב.
אנו כנראה חלוקים על משמעות הביטוי
"תא משפחתי".
אב, אם ושני ילדים – זה תא משפחתי (סטנדרטי).
אב ובת – זה תא משפחתי (אלטרנטיבי).
שני גברים הומוסקסואלים – זה תא משפחתי (אלטרנטיבי מאוד).
קומונה – זה תא משפחתי (אלטרנטיבי אחושרמוטה).
גבר שאינו לוקח שום חלק בתא משפחתי כלשהו לא יכול לסמל תא משפחתי אלטרנטיבי.
הוא כן יכול לקרוא תיגר על תא משפחתי באופן כללי, למשל אם הוא היה באופן מהותי נמנע מלנסות וליצור אחד כזה (כמו במקרה של גבר הולל שהבאתי כדוגמא) אבל לא הבחנתי בשום התייחסות לנושא בדמות שלו.
לגבי שמרנות – זו מילה שלרוב באה בקונטקסט שלילי. אז אם אתה מאשים סרט בשמרנות, אך לא בהכרח מתכוון לזה במובן שלילי, כדאי לציין את זה.
אתה לא רחוק מהמציאות...
נראה לי שהתגובה של מיראז' היא רק סיגר – יש פה חור עלילתי קטנטן. נראה כאילו מיראז' באמת לא יודעת או לא ממש מבינה שסינדרום רשע בתחילת העלילה.
אבל העובדה שדווקא אישה מתרככת מול הילדים והגבר לא – ברור שזה לא נעשה בכוונה כדי להראות שנשים צריכות לקנן, אבל נראה לי שזה יצא ליוצרי הסרט ככה כי זה נראה להם טבעי, וזו גם הגישה שלהם לסרט כולו.
הניחוש שלי, בעקבות צפייה ב-''מהדורה המיוחדת'' של ''ענק הברזל''
(ביקורת בקרוב): קיימות כמה סצנות (בשלב הסטורי-בורד) שמסבירות בדיוק מי זאת מיראז', מאיפה היא באה ומה היא רוצה, והן לא נכללו בסרט. כנראה שיכללו במהדורת ה-DVD.
האם הסרט עצמו שונה או שהקטעים החדשים מופיעים בנפרד?
בנפרד.
ובאיחור (אם כי בהחלט היה שווה לחכות)
הביקורת מתפרסמת בגיליון הראשון (מהדורת הדפוס) של מגזין האנימציה הבריטי Skwigly Animation.
http://www.skwigly.co.uk/magazine/printmag.asp
(בעמוד הראשי של האתר אפשר לקרוא ביקורת נוספת שלי, על ספר).
היי, מגניב!
כנות זה דבר חשוב
אז ככה: לפי דעתי, "משפחת סופר על" הוא סרט הרפתקאות מעל לכל דבר אחר. בחצי הראשון הוא מנסה להיות ביקורתי, אבל לא לגמרי סגור על מה הוא רוצה להגיד, ובחצי השני הוא סתם sheer fun, ותו לא. זה לא רע בכלל, אין לי בעיה עם זה, אבל אני לא חושב שיש סאבטקסטים מתוחכמים שבראד בירד חשב עליהם, ואם כן, הוא לא השקיע בהם במיוחד.
אבל מה? נטען כאן שהסרט חתרני וביקורתי וגדוש בסאב-טקסטים. אז אני מנסה להראות שאם כבר סאב-טקסטים, לא חסרים כאלו בכל הכיוונים.
לגבי האי, ברמה של הסרט, אני מסכים איתך. הוא מחווה. באופן כללי, אני דווקא חושב שאתה טועה – הסיבה שהמודל הזה (רשע, אי, איום על העולם) תפס כל-כך היא דווקא כן שמדובר באלטנרטיבה מוחלטת לחברה המוכרת, ולא רק בגלל שזה מגניב.
ואגב, לגבי נשים מוכות, על מה אתה מדבר? לפי האנלוגיה, הטענה שלך היא שגברים מכים הם אלימים בצורה פומבית וברורה, וזה, סליחה, שטויות. מיראז' ידעה במי מדובר.
מיראז'
אז רגע
אתה בעצם אומר שהאינקרדיבלס מגנים על העולם שלהם מפני אלטרנטיבה בה המשפחות יוחלפו באדונים וחסידיהם? וואלה, באמת לא חתרני במיוחד.
(או: WTF?! הגענו לנקודה בה מרוב סאבטקסט איבדנו לגמרי את הטקסט)
אגב, אתה עושה בלבול קטן – המטרה של סינדרום אינה להשתלט על שאר העולם עם האלטרנטיבה שמתנהלת על האי שלו. ההשתלטות היא רק אמצעי (ואינה כוללת את ביטול מוסד המשפחה, נדמה לי), כשהמטרה הסופית שלו היא לבטל את האינדבידואליות, כולל זו שלו (אם כי יש רמיזות לכך שכמו כל שליט קומוניסט, הוא לא יעמוד במילתו זו מאחר והוא מושחת).
האם היה כאן אוטו-סאבטקסט בשורה האחרונה שלך?
ברור
לא בדיוק
מה שאני אומר הוא שהסרט לא חשב לעומק על הסאב-טקסטים שלו – פשוט נראה לי שהתיאוריה של אנטון פחות-או-יותר מבוססת כמו זו שלך.
באופן כללי יותר, כן, אני חושב שכל הז'אנר של הסופר-גיבורים בעצם בא "לחגוג את ערכי האמריקאיות" (אם להיות אורי קלייני), ולא לערער עליהם. באופן מפתיע (כי מקוריות וכתיבה בוגרת זה לאו דווקא הצד החזק של מרוול), דווקא האקס-מנים תמיד הלכו עם זה צעד אחד רחוק יותר, אבל תראה את הסרטים: בסופו של דבר, מי שמציע אלטנרטיבה (מאגנטו) נרדף ע"י מי שמגן על החברה הקיימת (פרופסור איקס וחבורתו).
כי מה המסר של סופר-גיבורים? יש לנו מישהו שונה, לפעמים כל-כך שונה שזה מפחיד (סופר-מן), ומה הוא עושה? רק רוצה להיות אחד מכולם (זהות בדויה) או להגן על המצב הקיים (כסופר-גיבור).
טוב, ניפרד כידידים אני מניח
קצת לא ברורה לי נקודת המוצא שלך בהתייחסות ל"ז'אנר הסופר גיבורים". איך לז'אנר יכולה להיות מטרה? לפילם נואר יש מטרה? למערבונים יש מטרה? לסרטי מד"ב יש מטרה? כל יצירה עומדת בפני עצמה ויש לה מטרות משלה, ואם ניתן לשייך אותה לז'אנר כזה או אחר, אז יופי. אבל "ריו בראבו" יכול להתקיים בכפיפה אחת עם "בלתי נסלח" תחת ז'אנר המערבון, למרות שהפואנטות שלהם כמעט סותרות, בדיוק כפי ש"קברט" ו"מולאן רוז"' הם מחזות זמר, אלא שאחד עוסק בעליית הנאציזם ובאסקפיזם והשני עוסק בלהיות מגניב ולקשקש על אהבה בחינניות רבה.
אתה קובע שבחירתו של בראד בירד לעשות סרט על סופר גיבורים אומרת שהוא בהכרח התחייב למסר ידוע מראש. איך לומר בעדינות, זה נשמע אטום משהו. אני לא יודע מה אתה עושה בחייך, אך אני לא מכיר הרבה אמנים שנקודת המוצא שלהם היא "וואו, איך בא לי לעשות משהו צפוי ולא מקורי". אם כבר, אז "וואו, איך בא לי לקחת משהו צפוי ומקורי ולהפוך אותו על פיו או להשתמש בו למטרות לא צפויות".
ההפשטה שלך של "המסר של סופר גיבורים" היא לא הפשטה, אלא פשטנות. בתור התחלה מאחר ואתה כל הזמן חוזר וטוען שמדובר בהגנה על המצב הקיים, אך אפשר לטעון כי המצב הקיים כולל פשיעה ואי צדק, ואם על כך הסופר גיבורים היו מגנים, הם פשוט היו יושבים בבית ואוכלים נאצ'וס ונותנים לפשע להשתולל. כך שהם מציעים אלטרנטיבה לקיים בעצם כך שהם פועלים. האלטרנטיבה שלהם היא עולם שמושתת על ערכי מוסר וצדק. זה מאוד מאוד רחוק מהעולם הקיים.
שנית מאחר וישנם ניואנסים שונים לכל סיפור סופר גיבור שמבליטים אלמנטים שונים בתוכו. קח כדוגמא את נושא האחריות של ספיידרמן (שלהזכירך, בהתחלה לא רצה להיות כמו כולם ולא רצה להגן על הקיים, אלא רצה לעשות כסף מתחרויות איגרוף), או את הדגש של אקסמן על גזענות וסובלנות.
יופי, באתי לסיים את הדיון ומצאתי את עצמי מתחיל אחד חדש. באמת כל הכבוד לי.
לא, לא, אני אשב לי פה בחושך, לבד, ואנהל דיון
Whoa, רגע, שניה, המתן.
1) ניסוח קלוקל. כוונתי לומר, מרבית היצירות המרכיבות את הז'אנר "סופר-גיבורים". וודאי שיצירות הפועלות במסגרת הז'אנר יכולות להכיל מסר שונה לחלוטין (ראה Watchmen, לדוגמא).
2) אני לא אומר שום דבר כזה על בראד בירד. הוא היה יכול לבחור לעשות סרט במסגרת הז'אנר, ולהפוך אותו לחתרני ביותר. לטענתי, זה לא מה שהוא עשה – הסרט שלו מיישר קו עם מרבית היצירות האחרות בז'אנר. אין ספק שהוא עושה זאת בהרבה יותר חן וכישרון מרובן, אבל, בכל זאת, נראה לי שזה מה שהוא עושה.
3) אתה מניח שבראד בירד אמן, ולא סתם אחד שבא לעשות ימבה כסף. תשמע, אין ספק שהוא מוכשר ברמות יוצאות מגדר הרגיל, אבל אני חושב ש"במשפחת סופר-על" הוא בא לעשות ימבה כסף לפחות, אם לא יותר, מאשר ליצור יצירה ייחודית ומקורית. חוץ מזה, גם לאמן מותר להסכים עם המסרים המקובלים.
ולעצם העניין:
לגבי הטיעון שלי על הגנה על המצב הקיים, לא אמרתי שהסופר-גיבורים מציגים את החברה הקיימת כאידיאלית, אלא את הרעיונות והאידיאלים העומדים בבסיסה כ, אמממ, אידיאלים.
לשם השוואה, בוש לא יגיד שארצות-הברית היא ארץ מושלמת, אלא שהיא יכולה להיות, הייתה, ועוד תהיה ארץ מושלמת, אם רק נעשה כך וכך (כן, זו אנלוגיה רופפת, אני יודע). במלים אחרות, העובדה שאתה מבקר אספקטים מסוימים בחברה שלך לא אומרת שאתה לא מאמין בה בכל ליבך. מה, בגלל ששופטים לא מאמינים בקיומו של צדק בחברה הם שולחים אנשים לכלא (עוד אנלוגיה מחורבנת).
ונעזוב את האנלוגיות – באטמן מגן על תושבי גוטהאם, תוך שיתוף פעולה עם המשטרה, כי צריך אמצעי קצת יותר מפחיד מהמשטרה בעיר האפלה הזאת. אבל הוא לא גונב, הוא לא רוצח, הוא לא עובר על החוק (יותר מדי): הוא עוד זרוע של אכיפת החוק.
תקופת ההאבקות של ספיידרמן מוצגת, בכל מקום אפשרי פחות או יותר, כחלק בזוי במיוחד בהיסטוריה שלו. מנקודת ההנחה של המחבר, אין בכלל ספק שחובתו של ספיידרמן להגן על החברה הקיימת: With great power וגו'.
הדגש של אקסמן על גזענות הוא, כמו שכבר אמרתי, קצת פחות חד וחלק ממרבית הקומיקסים, אבל עדיין, מה שהאקסמנים עושים רוב הזמן זה לא לברוח מהאנשים הרגילים שרודפים אותם, אלא להילחם במוטנטים אחרים שרוצים להשתלט על האנשים הרגילים (ולא בשם אידיאולוגיה מרושעת במיוחד, דווקא).
תראה, ברור שאם תחפש תוכל להביא דוגמאות נגד, אבל אני פשוט לא מקבל את הטענה שלך לגבי צדק אלטרנטיבי. הם מציעים בדיוק את אותו הצדק, פשוט טהור יותר, ולכן הם אגדות, או מיתוסים: הם מזקקים אידאות ומציגים אותם כמשהו שצריך לשאוף אליו.
תחשוב על זה: אתה יכול לראות ילד שמחליט להיות שוטר בגלל ספיידרמן? אחלה, גם אני. ואתה יכול לראות ילד שמחליט להיות מדען בגלל דוק אוק? גם אני לא. זה בגלל שהגנה על האזרחים במסגרת החוק יושבת נהדר עם עולם הערכים של ספיידרמן, בעוד שטכנולוגיה היא מאוד בעייתית (ולא, אני לא רוצה להיכנס לדיון על טכנופוביה, זאת סתם הייתה דוגמא).
רק לגבי אקס-מן...
הם כל הזמן נלחמים בגזענות, רק שלפעמים זו גזענות מצד בני האדם הרגילים ולפעמים מצד המוטנטים ה"רעים" (אם להיות פשטניים לרגע).
ובכלל – חלק מאוד גדול מהעלילות של אקס מן (קצת פחות בסרטים) עוסק דווקא בהתמודדות עם גורמים גזעניים בקרב בני האדם הלא מוטנטיים – עד כדי עלילות שלמות בעולם שהגיע למצב של דיכוי מוחלט של המטונטים.
טוב, *עכשיו* ניפרד כידידים. היה מעניין.
אלוהים אדירים, לקח לי חצי שעה לכתוב את זה!
אתה תתווכח איתי, אתה שומע! תתווכח ומייד, יא צ'כי חובב קופסאות-חתולים שכמוך, או שאני אאלץ להסכים איתך בעתיד!
לא נראה לי שהמחשב מסוגל לייצר מספיק
ים כדי לתאר את כמה שצחקתי עכשיו.
אפשר להתערב / להוסיף?
הערה: אני מגיב לתגובה של אדם רק למען נוחות השרשור (ולאחר קריאת מה שכתבתי אני מניח שאני מסכים איתו, רק מסיבות אחרות).
אני חושב שיש שתי רמות שמחייבות התייחסות, רמת הקומיקס עצמו ורמת המטא-קומיקס. אני לא בטוח שאני משתמש במונחים הנכונים, אבל אתם כבר תבינו מההקשר:
מטא-קומיקס: לגבי אדם אני יודע שהוא קורא קומיקס. אני אמנם לא יודע מה בדיוק ובאיזה היקף, אבל אני מניח שהוא לפחות מכיר את הנפשות הפועלות מבחינת ההוצאות והיוצרים. בכל מקרה, קומיקס (בדומה ל(רוב) סדרות הטלויזיה) חייב מעצם טיבו לשמור על ולחזור לסטאטוס קוו, אחרת לא יהיו לו קוראים קבועים שישלמו כסף טוב כדי לקנות ולקרוא את כל אותן חוברות. בנוסף לכך רוב הקוראים רוצים לראות אקשן, ומאבקים, ולא דיונים על איך לשנות את החברה (חכה, נגיע לדברים כמו Watchmen ו-Authority בהמשך) ולכן זה מה שנותנים להם – סיפורים ברמת המיקרו ולא המאקרו (זו הסיבה שגם סדרה כמו X-Men שיש לה מישנה פוליטית מובנית בכל זאת מעולם לא מראה את חזונו של פרופסור X מתגשם). כך רבים הקוראים ואני ביניהם הבינו כבר מזמן שכאשר בפרסום לחוברת נאמר "This issue marks an earth shattering change in the status que of X" הכוונה לכל היותר לשינוי תחפשות או משהו כזה. אז זו הסיבה שברוב הסיפורים אף אחד לא מציע אלטרנטיבה.
חוץ מזה, כמו שכבר ציינתי, רוב הסיפורים הם די נוסחאתיים, והכותבים בעצמם לא מסוגלים לחשוב על אלטרנטיבה.
דרך אגב, כל היקום של מארוול ודיסי נאלץ לחיות מראשיתו עם הבעיה הזו בשל הצורך להסביר איך ייתכן שבעולם שיש בו גיבורי על מלחמת העולם השנייה התנהלה והסתיימה בדיוק כמו במציאות שלנו. ואם אתם מכירים את ההסברים אתם יודעים עד כמה הם נשמעים מופרכים, בעיקר היום.
עכשיו כמו שאדם כתב יש יוצאים מהכלל. כיון שבסופו של דבר קוראי הקומיקס עם השנים התבגרו, וכיון שיש קוראים קצת יותר אינטליגנטים מההתחלה וכנ"ל לגבי כותבים, יש לנו גם את Watchmen, את סיפורי Elseworlds שחלקם קצת יותר אינטליגנטים (למשל Kingdom Come), יש את Authority, יש את Supreme Power (שעוד נראה לאיזו רמת דיון הוא יגיע), וכו'. אבל קודם כל שימו לב שרוב הסיפורים הנזכרים הם מוגבלי היקף מההתחלה בשל הקושי ליצור עלילה open-ended שתעסוק בסיפור כזה. כך גם רוב אותם סיפורים מראים שהאלטרנטיבה היא דווקא לא אוטופיה אלא קטסטרופה (מאוד צבעונית ומרשימה חזותית, עם לא מעט קרבות וחורבן, אבל קטסטרופה nontheless). יכול להיות שהסיבה היא שבלי קונפליקט קצת קשה לבנות עלילה מעניינת, או כי למרות הכל רוב הכותבים אינם אופטימיים ומתקשים לדמיין לעצמם כיצד אלים יכולים להישאר שפויים לאורך זמן.
קומיקס: רוב גיבורי העל הם בני אדם כמו כל אחד אחר. העובדה שיש להם כוחות על לא אומרת שיש להם מושג יותר טוב איך העולם צריך להיראות, חוץ מזה שהוא צריך להיות צודק. העמדה המשתמעת של רוב כותבי הקומיקס, שאני בהחלט יכול להבין אותה, היא שהמוסר של גיבורי העל האחראי לעצם קיומם הוא גם זה שמונע מהם את הנכונות לכפות את דעותיהם הפוליטיות על החברה. ההכרה שזה שיש להם כוחות על לא הופך אותם ליותר חכמים ונבונים, משמעה גם העדר הזכות לכפות על החברה את תפיסתם האישית איך החברה צריכה להיראות. לכן הם משאירים למוסדות החברה שנוצרו בדיוק לשם כך למלא את עבודתם.
אבל בינינו, אני מאוד מתקשה להאמין שבמציאות שבה יש כוחות על החברה היתה ממשיכה להיראות בדיוק כמו החברה שלנו, דווקא בגלל כל השינויים הקטנים ובלי שאיזה גיבור על ישתלט על הבית הלבן.
טוב, אני חושב שמספיק לעת עתה (ואדם, לי לקח יותר זמן).
אפילו רצוי
אני מסכים, ויש לי תוספת קטנה: בגלל הסיבות שציינת (ועוד כמה סיבות), סופר-גיבורים בדרך-כלל לא נלחמים ברעות של העולם האמיתי. זאת-אומרת, בפרומואים וכמס-שפתיים מדי פעם רואים את באטמן/ספיידרמן/סופרמן עוצרים סתם גנב ברחוב או מצילים אנשים מבנין בוער, אבל מה שהם עושים רוב הזמן זה להילחם בסופר-רשעים. למה? משתי סיבות מרכזיות:
1) זה מאפשר להם (ברמת הקומיקס, כהגדרתך), להתחמק מכל עיסוק בעולם האמיתי. הם חיים במין תת-עולם בתוך העולם שלהם, ועסוקים בלמנוע ממנו (מתת-העולם, או מהסופר-רשע, לבחירתך) לקרוע את העולם לגזרים בעוצמתו ובשוני שבו. במלים אחרות, אם צריך לעצור את הג'וקר, למי יש זמן לסתם גנבים? אם דוק אוק הולך לפוצץ פצצה גרעינית בניו-יורק, זה באמת חשוב שיש שחיתות בבית הלבן?
2) יוצרי הקומיקס רוצים, מסיבות מובנות, לעשות את הגיבור שלהם חזק ובעל תכונות מיוחדות. זה, אחרי הכל, מה שהופך אותו מסתם גיבור לסופר-גיבור (ומי שטען למעלה שבונד הוא סופר-גיבור בדיוק כמו ספיידרמן טועה מאוד, לדעתי). אבל, מרגע שספיידרמן חזק פי 20, שכדורים לא מזיקים לו, שהוא יכול (כמעט) לעוף וכדומה, איזה מין אתגר מהווים בשבילו גנבים רגילים? זה פשוט יהיה משעמם – תנו לו שלושה ימי עבודה, ואין יותר פשיעה בניו-יורק, אם ממעצרים ישירים שלו ואם מאימה של הפושעים הנותרים. לכן, חייבים להמציא מישהו שיהווה אתגר – מישהו חזק ומיוחד כמו ספיידרמן. אבל מרגע שהוא שם, כל עיסוק בקונפליקט בין סופר לרגיל (ספיידרמן לחוטף ארנקים, למשל) פתאום נורא משעמם, והקומיקס מתעסק רק עם קונפליקט בין סופר לסופר (ספיידרמן לאחד הגובלינים).
תראה, תשמע,
דאש לא מחביא את הכוחות שלו? הם לא, _כולם_, שומרים על זהות בדויה?
וגם אם כן, אז מה? יש, היאח, יש סיפור-גיבורים בעולם. ומה הם עושים? שומרים עליו שלא ישתנה או יאוים.
אין תימוכין לתיאוריה שלך בסרט. פשוט אין.
אתה רומז שסינדרום הומו? הממ.
עכשיו זה סאבטקסט שטרם התפלשנו בו.
לא הומו. חנון.
והרי "ידוע" שלאלו אין מיניות.
נראה לי שמיראז' נדחפת ומפריעה לך לתיאוריה
(או שזאת אני?)
אם הוא היה הומו הוא היה יכול לקחת אסיסטנטית קצת פחות מושכת.
אז את רומזת ש...
מיראז' היא בעצם דראג קווין?! אלוהים אדירים, הסרט הזה רק חושף עוד ועוד רבדים!
במקור, רציתי להגיב למתילדה ולכתוב שאני גם חושב ככה
ולתת עוד חיזוק לכך ש"מיראז"' היא בת הזוג של "סינדרום" – השמות של שניהם הם מסוג השמות של גיבורי על. זה מצביע על קשר ביניהם – הם מקבילים ל"מר אינקרדיבל" ו"אלסטי גירל".
אבל אז ראיתי את התגובה שלך, וזה היכה בי – המשמעות של "מיראז"' היא "חזיון תעתועים". האם זה אומר שאתה צודק, ושמיראז' היא לא כמו שהיא נראית – כלומר, שהיא אכן דראג קווין?!
צדקת. הרבדים של הסרט אינסופיים ממש.
איך לעזאזל סרט שמייצג את טהרת
הטכנולוגיה ובעצם כולו מתבסס על טכנולוגיה, וקיומו הוא מקדש לטכנולוגיה וליכולות שלה, יכול להיות אנטי טכנולוגי?!
ראית את אנוכי הרובוט?
אל תבלבל בין כלים למטרות. למשל, האם אתה יכול לדמיין מפלגה הנבחרת לפרלמנט, כשבמצע שלה מופיע ביטול אותו פרלמנט? אפילו בישראל היו לנו כמה.
אתה מדבר על 'אני, רובוט'?
אז בביקורת על הסרט לדעתי זה כבר הוסבר ודוסקס (וקשה לי להאמין שאפשר באמת לראות בו "מקדש לטכנולוגיה וליכולות שלה").
סוף סוף נפל לי האסימון
סליחה, הטלכרט. שלא תגידו שאני טכנופוב.
טכנופוביה בשביל חנונים זה כמו אנטישמיות בשביל יהודים או הומופוביה בשביל הומואים. כמו כל קבוצת מיעוט נרדפת, הם (אתם?) מחפשים את זה בכל מקום בכוח וזועקים גוועלד (או Abort או מה שגיקים אוהבים לצעוק ברגעי פאניקה) כשהם מוצאים משהו שנדמה להם שפוגע בייצוג שלהם ובמה שיקר להם.
גם אני חושב שטכנופוביה זה דבר רע ומטומטם בסך הכל, אבל יש לי הרגשה שאני לא לוקח כל גילוי טכנופובי באופן כה אישי כמו אנשים מסוימים כאן.
ורק כדי לבלום לפחות חלק מתגובות הנאצה, אסייג ואומר –
דיברתי דווקא על סופר על
קשה לי להאמין שהסרט היה זוכה לכזו הצלחה אם הוא לא היה מציג את החידושים הטכנולוגיים האחרונים בתחום האנימציה הממוחשבת. אני לא חושב שאם זה היה סרט עם שחקנים אמיתיים, או אפילו עם אנימציית דו מימד, הוא היה מצליח באותה מידה, וזה תקף לכל הסרטים של פיקסאר.
אה.
טוב, אני עדיין חושב שאתה טועה.
בכמה ויכוחים אחרים בתולדות האתר כבר טענתי שאף אחד לא הולך לסרטים בשביל לראות את חידושי הטכנולוגיה.
אם כבר, האנימציה ב'רכבת לקוטב' הוא הרבה יותר חדשנית ומרשימה, והוא לא הצליח כמו 'סופר-על'. למה? כי 'סופר-על', להבדיל, הוא סרט טוב.
לביקורת על ''רכבת לקוטב'' עדיין מחכים פה, אגב.
עמדתי לכתוב אותה...
אבל דווקא קיבלתי את הרושם שהסרט מעורר בציבור כאן חוסר עניין גורף.
תראה, זה שילוב של הרבה דברים
נכון שסופר על לא מצליח *רק* בגלל שהוא מציג חידושים טכנולוגיים מרהיבים, אבל יש לזה חלק גדול בעניין לדעתי, ואני לא חושב שהוא היה זוכה לכזו אהדה ופרסום מלכתחילה אם הוא היה נעשה בטכניקה אחרת. לא חסרים סרטי סופר הירוז שמעבירים ביקורת על הממסד וכו' וכו' (כרגע עולים לי בראש שניים – 'אנשי המסתורין' ועוד אחד שאני לא בטוח לגבי שמו, 'המיוחדים' אולי?), והם לא זכו לאלפית מההצלחה שלה סופר על זכה. נכון, הם גם סרטים פחות טובים, אבל בכל זאת יש קשר לדעתי.
והסיבה שרכבת לקוטב לא זכה לכזו הצלחה מסחררת, כי הוא פשוט נראה מגעיל, לפחות לדעתי, והוא לא משדר שום חמודיות שמושכת את אלה שאמורים להימשך לסרטי קריסמס מתקתקים.
בכלל,
איזה חידושים טכנולוגיים מרהיבים היו ב'סופר-על'? סרטי אנימציה ממוחשבת הם מזמן לא דבר חדש. האנימציה בסרט לא מנקרת עיניים. הגיבורים ה"אנושיים" הם בובתיים ורחוקים מאוד מלהיות ריאליסטיים כמו ב'פיינל פנטסי', שיצא שנים קודם. אש ומים וירטואליים אמינים כבר ראינו בהרבה מקומות אחרים. אז על איזו חדשנות טכנולוגית אתה בכלל מדבר?
(האנימטורים שבקהל בוודאי יוכלו להסביר שבסרט *יש* חדשנות טכנולוגית ודברים שלא נעשו קודם. בטח יש בו כאלה. אבל אין בו שום דבר שיבלוט לעין הבלתי-מלומדת).
אוקיי, צודק, ניסוח גרוע
אבל הסרט הזה בכל זאת משתמש במיטב הטכנולוגיה הקיימת היום, איך הוא יכול לצאת נגדה? ושום תירוץ על שימוש אירוני או משהו כזה לא יעבוד הפעם.
אוקיי, צודק, ניסוח גרוע
כלומר, אתה טוען שאם מישהו יעשה באנימציה ממוחשבת סרט שיראה איך הטכנולוגיה הורסת את העולם, תהיה בסרט הזו סתירה פנימית והוא לא יוכל להתקיים? כי שימוש בכלי עזר טכני כלשהו לא משפיע בכלל על התוכן של מה שיוצרים בעזרתו.
דווקא עמדתי לפתוח פתיל בנושא
אבל אני מניח שיהיה יותר מנומס לשרשר.
"האינקרדיבלס" לא נראה כמו אף סרט אנימציה ממוחשבת אחר שראיתי עד כה. ולא (רק) בגלל ההישגים של האנימציה המרהיבה, אלא דווקא בגלל הגישה הויזואלית של הסרט באופן כללי, שמזכירה יותר סרט שמצולם על פילם מאשר סרט אנימציה.
זה סרט האנימציה הממוחשבת הראשון ששזפתי ש"מצולם" כמו סרט רגיל. המצלמה בו לא נותנת הרגשה כאילו התנועה שלה מתוכנתת ומדויקת, יש הרגשה כאילו מישהו עומד מאחוריה ומזיז אותה ידנית, וזה מוסיף המון חום ואנושיות לסרט.
המצלמה לא זזה בפראות בכל שוט שני רק בגלל שזה סרט אנימציה ואפשר לעשות את זה. בהרבה סרטי אנימציה (וגם סרטי אפקטים וסרט מסוים של דייוויד פינצ'ר) התנועה המוגזמת של המצלמה יוצרת אצלי ניכור, מאחר ואני מודע מידי לכך שמה שמתרחש על המסך הוא עבודת מחשב, וזה זורק אותי אל מחוץ לסרט. מוזר שדווקא ב"אינקרדיבלס", שכולו עבודת מחשב, נשאבתי פנימה ברמה שתדרוש ממני עוד צפייה כדי להתחיל לבחון אותו מבחינה טכנית יותר.
ואפילו דרך המקרנה הדיגיטלית (המאכזבת מאוד. קחו עוד כמה שנות פיתוח ותחזרו אלינו) מאוד בלטה העובדה שבראד בירד וצוותו עבדו קשה כדי לתת לסרט אופי של פילם (ואפילו פילם ישן בסצינות הפתיחה).
גם ה"משחק" שונה בו מאשר בסרטי אנימציה אחרים. ברוב אורכו הבעות הפנים של הדמויות ושפת הגוף שלהם מאוד לא מוגזמת ולא cartoonית, אלא מאוד אנושית ועדינה.
אני לא בטוח שאני מסוגל להסביר את עצמי עד הסוף. אני ללא ספק צריך צפייה שנייה. בשורה התחתונה, משהו בגישה הויזואלית של הסרט היה מדויק ואנושי יותר מאשר של כל סרט אחר שראיתי.
(ומיותר לציין שזה עבד בעיקר הודות לתסריט, שבעיקר בחציו הראשון הוא מאוד מאופק ו-down to earth, ולמעט העובדה המינורית שהוא עוסק במשפחה של סופר גיבורים, הוא נשמע ביתי ואמיתי ויומיומי).
זה נראה כמו המקום המתאים לציין
בשבועות האחרונים מתפרסמות המועמדויות לכל שלל פרסי הקדם-אוסקר, ובינהם לפרסי האיגודים המקצועיים – איגוד השחקנים, איגוד נערות המים וכו'. המעניין הוא שהאינקרדיבלס זוכה למועמדויות במקומות מפתיעים. עוד לא הגיע היום שבו עדנה מוד תוכל לקבל מועמדות על משחק, אבל הסרט מועמד לפרס "הסרט הטוב ביותר" מטעם איגוד המפיקים, ולפרסי איגוד העורכים ואיגוד המעצבים (Art Directors). לא בדקתי את ההיסטוריה של כל אחד מהם, אבל אני לא אתפלא אם יתברר שאף אחד מהם לא נתן עד היום מועמדות לסרט אנימציה. והלוואי שזה אומר שיש לו סיכוי לקבל מועמדות לאוסקר הסרט הטוב ביותר. מגיע לו.
תסביכים בילדות שהובילו לשנאה עצמית?
לדוגמה: ''המטריקס''
ב"מטריקס" יש גם עוד אירוניה שאהבתי במיוחד – זה היה בלוקבאסטר היסטרי על העדריות בעידן שלנו, הנשלט על ידי מכאניזמים עצומים וסמויים. שאנשים הלכו אליו ולהמשכיו כמו עדר, כמובן, נמשכים על ידי מכאניזמים עצומים – סמויים, ולא כל כך סמויים.
שלא לדבר על ''מועדון קרב''
שהוא מוצר צריכה שמבקר מוצרי צריכה, עטור כוכבים שמבקרים את תופעת הכוכבות, ובאופן כללי מדבר על עצמו כל הזמן, ולרוב בהקשר ביקורתי ושלילי.
אבל לפחות יש להודות שסרטים שחותרים תחת עצמם (בין אם "אינקרדיבלס" הוא כזה או לא) מוסיפים לעצמם מימד אירוני ודו משמעי. כן, גם "אני, רובוט".
האירוניה שטמונה בביקורת העצמית בסרטים כאלה היא נקודה מעניינת
כי אחת הטענות הניאו-מרקסיסטיות נגד תרבות ההמונים, היא שתרבות ההמונים יוצרת אשליה של ביקורת חברתית, והאשליה הזו מחליפה ביקורת ושינויים ממשיים. הכוונה בדיוק לדברים מהסוג הזה -כולנו מתלוננים על עוולות חברתיות, וזה נותן לנו אשליה של צדק, כשאנחנו בעצם לא עושים הרבה בנוגע אליהן.
לא ראיתי את "פייט קלאב" – *משתטח כדי לחמוק מסקילה למוות באבנים* – אבל ממה שאתה, ואחרים, אמרתם, גם שם הנקודה הזו בולטת. אני באמת חייב לראות אותו.
כן
(ותרגיש טוב
)
זה ממש לא הגולם הקם על יוצרו
כשמשתמשים במונח "הגולם הקם על יוצרו" מתכוונים למשהו שנוצר למטרה טובה שהפך למסוכן. והמסר הוא – תיזהרו כשאתם עושים משהו שגדול עליכם.
אבל סינדרום בנה מכונת רצח. הוא חשב שיוכל לשלוט בה, אבל איבד את השלט רחוק שלו. אבל המכונה הזו מעולם לא שימשה למטרה טובה. המודלים הקודמים חיסלו אנשים! וגם המודל האחרון היה אמור לפגוע באנשים. נכון, שסינדרום התכוון בסופו של דבר "להציל" את העולם, אבל הוא עדיין בנה מכונת רצח.
אני חושבת שאת טועה (בקשר למשפט)
הכוונה ב"הגולם קם על יוצרו" הוא שמה שאתה יצרת פוגע בך בסופו של דבר. ("הגולם" לא נשמע כמו משהו כל כך נחמד…).
משהו בסגנון "אני, רובוט" – שהרובוטים, שיוצרו למטרה טובה – נהיו חכמים יותר מהיוצרים שלהם והתחילו לרדוף אותם.
אבל זה עובד גם במקרה שהיוצר הוא לא בנאדם כל כך מוסרי – סיפור פרנקנשטיין, למשל. זה עובד גם במקרים יותר מופשטים.
בכמ"ק – הגולם הענק והחום של סינדרום אכן קם (ואם אני לא טועה, גם התיישב) על יוצרו. כמו שקורה להרבה רעים בסרטים.
כן ולא
בתור התחלה, לגבי הגולם:
הגולם, הידוע גם בתור הגולם מפראג, אולי לא היה נחמד במיוחד, אך הוא כן נוצר למטרה טובה והפנה לה עורף, כפי שיעל ציינה.
הגולם נוצר ע"י רבי לב, ראש הקהילה היהודית של פראג במאה ה-16, על מנת להגן על הקהילה, שסבלה מהתנקלויות. רבי לב היה קבליסט לא קטן, מסתבר, והצליח להפיח חיים בגוש בוץ באמצעות כשפים שונים, ובאמצעות פתק ועליו השם המפורש של היושב במרומים שהונח בפיו של הגולם.
בהתחלה הגולם עשה עבודתו נאמנה. אומנם הוא לא היה איש שיחה מרתק, ולמעשה לא ממש דיבר – הוא רק הגן על הקהילה מפני אויביה, שהרי לשם כך נוצר.
אלא שבשלב מסוים הוא יצא משליטה, והחל לא רק להגן, אלא גם לתקוף. לאחר לילה פרוע בו הוא הרס חלקים מהעיר רבי לב החליט להדיח אותו מתפקידו והוציא את הפתק עם שם האל מפיו ("Hand me your badge!", כמו בסרטי משטרה).
האגדה מספרת שגוש הבוץ עדיין שוכב בעליית הגג של בית הכנסת הישן-חדש שברובע היהודי (אך זה לא נכון. מצטער).
הנה תמונה של הגולם מקבץ נדבות ברחובות פראג:
אז אם תופסים את המשפט באופן קטנוני, הוא אכן מדבר על דבר טוב שיוצא משליטה והופך לדבר רע, כך שמעשיו של סינדרום לא יכולים להיכנס תחת ההגדרה. אך אם לוקחים אותו בצורה יותר רחבה, הוא יכול לתאר כל דבר שיוצא משליטה, טוב או רע.
לגבי פרנקנשטיין, לי זכור שיצירת המפלצת לא רק שהייתה מוסרית, היא אף נעשתה מתוך חזון אוטופי ואופטימי על יצור על אינטליגנטי וחזק שישרת את האנושות. קצת כמו סיפור הגולם.
נכון... שכחתי
הגולם של המהר''ל לא תוכנן להרביץ חזק לגויים?
אז נכון, הוא הגן על יהודים, אבל לא היה טיפוס סימפטי במיוחד.
אבל להרביץ רק לגויים רעים.
בדיוק כשחשבתם שהדיון הזה נח על משכבו בשלום...
צפיה ב'משפחת סופר-על' אחרי קריאת הדיון הזה היא, מסתבר, רעיון מוצלח מאד. הרבדים שמתגלים מתחת לפני השטח מושרשים עמוק ממה שזכרתי. בכל אופן, כמה נקודות בנוגע לשאלת ה"סלבריטיז ומנהלי תאגידים, או אנשי שוליים וחריגים?", שמיועדות כמובן למי שהנושא עוד לא יצא לו מכל החורים (כן, לפעמים אני כותב סתם לעצמי):
• אקספוזיציה. קודם כל גיבורות על היא לא מקצוע. זו לא העבודה של מיסטר אינקרדיבל והוא לא מקבל עליה גמול, כך שאין לו שום אינטרס אישי לעסוק בה, פרט לאידיאולוגיה. היתרון היחידי שהוא מקבל, כביכול, הוא הערכה והערצה מהאזרחים. אלא שדקות ספורות מתחילת הסרט, במפגש עם סינדרום הצעיר, מתברר שבוב לא מחבב במיוחד את גינוני הסלבריטי שנכפים עליו. אה, כבר הזכרתי שהוא מציל אנשים תחת זהות בדויה?
• במהלך יומן החדשות שמתאר את מאבק החברה בגיבוריה, מצולמת נציגת תנועה כלשהי אומרת "הגיע הזמן שיחיו כמונו או ילכו מכאן". תבינו מזה מה שתבינו.
• במעלה הפתיל הועלתה הטענה לפיה מהסרט עולה המסר "משפחת אינקרדיבל נולדה להיות טובה יותר מפשוטי העם". לרגע לא חשבתי שבראד בירד התכוון להעביר מסר כזה, אבל מאז הצפיה בקולנוע הנחתי שהוא פשוט לא חשב עד הסוף על עניין הגנטיקה כשהוא המשיל כוחות על לחריגות. איך שכחתי את עדנה מוד, אני לא יודע: הרי לפניכם מדענית מבריקה ויוצאת דופן בתחומה, שכל יחודה נובע מכשרון אנושי לכל דבר. והיא מדוכאת בדיוק כמו חבריה המופלאים.
• אפרופו עדנה מוד, כאשר הדיווה מספרת לבוב על התצוגה במילאנו, היא פולטת "סופר מודלס, אבל אין בהן שום דבר "סופר"". לי אישית זה נשמע כמו הבעת מרמור די ברורה (מגרונו של יוצר הסרט בכבודו ובעצמו, דאמיט) כלפי אותם אנשים שהחברה דוחפת להעריץ. בעצם עזבו את זה, זה סותם לדעתי את הגולל על תאוריית "אינקרדיבל הוא זוכה כוכב נולד". משבצת הסלבס מאויישת כבר על ידי… סלבס.
• קפיטליזם. אני לא יודע עד כמה הסרט באמת נוגע בנושא הזה, אבל כשהוא אכן נוגע, הגישה שלו לא ממש סותרת את הערכים שלי- מנהל חברת הביטוח תאב-הבצע מוצג באור שלילי, דאגה רק לאינטרסים עצמיים מוצגת באור שלילי. יותר מזה אני באמת לא צריך.
• לסיום, ויולט חותמת את הסרט במילים "שונה זה טוב".
אבל כל אלה פרטים יחסית שוליים. אני מניח שאדם שיראה את הסרט מנקודת מבט אחרת, ימצא מסרים אחרים בקטעים שהצגתי. הנקודה העקרית והחשובה ביותר, מבחינתי, היא כזו: מאחורי 'משפחת סופר-על' עומדת היסטוריה מפוארת של תרבות קומיקס וקולנוע אמריקאי, ובראד בירד לא משאיר לנו ספקות שהסרט מחובר אליה באופן בלתי ניתן לניתוק- כשמיראז' מספרת לבוב על הרובוט הוא כבר משלים אותה מתוך היכרות עם הסיטואציה הנפוצה (שאכן מתרחשת בסוף הסרט), בני המשפחה מרפררים לאחת מסדרות הקומיקס המוכרות ביותר של מארבל, ובל נשכח את מונולוג הגלימות של עדנה ואת מונולוג המונולוגים של פרוזון- כל אלה, ועוד, מתיחסים ישירות למיתוס הסופר-גיבורים שנוצר לאורך השנים וקיבל מאפיינים ברורים. ולמה זה חשוב? בגלל שתאוריית המקובלים עובדת רק אם מתעלמים משנים של המשלת כח על לנטל שהגיבור נידון לשאת. אם נבחן את להיטי- העל האחרונים נגלה את ספיידרמן, באטמן, הענק, ארבעת המופלאים- כולם שואפים בעקביות לחיות חיים נורמליים, והכח מונע את זה מהם. שנאמר, "עם כח גדול באה אחריות גדולה. איזה באסה". לשפוט את 'מס"ע' בלי המטען הזה נראה לי כמו עוול לסרט. אז כן, אם הוא היה יוצא במקביל לחוברת הראשונה של סופרמן, אולי היה אפשר להתלונן. אבל הוא לא.
מה שמוביל אותי לנושא הבא שעלה כאן, המסר המשונה הזה, "לא כולם מיוחדים", והתהיה בעצם ביקורת על מה הוא מעביר: אני דווקא מסכים שהחברה שלנו לא נגד התבלטות והצלחה, ולפיכך החברה של 'מס"ע' היא לא החברה שלנו. רק שכמו שאני מזיע מניסיון להוכיח כאן, גיבורי- העל ב'מס"ע' נעדרים את כל המאפיינים של המצטיינים והמתבלטים בחברה שלנו, כך שגם הם כנראה לא מקיימים את האלגוריה. אם כך, איפה אפשר למצוא את המסר אליו משמש המסר של 'מס"ע' אנטיתזה? טוב, ניקי הסבירה את זה יותר טוב ממני: "הוא נמצא בסרטים. בסרטי ילדים. בסרטים של דיסני". אמנם הסרט הוא לא אלגוריה לעולם הקולנוע, והוא עוסק בנושאים מגוונים החל ממערכות יחסים וכלה באידיאלים מול אינטרסים, אבל הוא מקיים דיאלוג ער עם ההגדרות והז'אנרים אליהם הוא נופל. ולכן, בסרט שלא מציית לשום חוק של סרטי אנימציה אמריקאים, הגיוני ביותר שגם המסרים הכה מזוהים איתם יוטלו בספק.
זהו. סיימתי.
מעניין
נדמה לי שהבנתי מה אתה אומר בחלק האחרון.
האם אתה מתכוון שכשמר אינקרדיבל אומר "אם כולם מיוחדים זה אומר שאף אחד אינו מיוחד", הכוונה שלו היא משהו כמו "אותם מקומות שבהם מוכרים לכם את המסר 'כולם מיוחדים' – סרטי הילדים הקונבנציונליים וסרטי דיסני – בעצם מלמדים אתכם להיות מיינסטרימיים ולא מיוחדים בכלל. רק אם *באמת* תחיו מחוץ למיינסטרים, תוכלו להיות *באמת* יוצאי דופן"?
בוודאי שאני עונה. ככה אתם מכירים אותי?
זה לא מה שהתכוונתי אליו. כלומר, החברה ב'מס"ע' לא משלה את אזרחיה שהם מיוחדים.
מה שאני מתכוון אליו, הוא ש'מס"ע' לא מתיימר לחנך את הקהל שלו. דבר שהוא יוצא דופן בפני עצמו, במסורת הדיסנית. יש בו אבחנות חדות מאד בנוגע להתנהגות האנושית, משחק מרתק עם קלישאות הז'אנר, לעג נקודתי לכיוון תופעות מסוימות. אבל אני לא רואה בו אלגוריה לחברה האמריקאית, ואני חושב שהנסיונות לאנוס אותו לתוך תבנית מוכרת מהחברה שלנו (או של בוש) נידונה לכשלון מראש, או לאיבוד כל קשר עם המשמעות המקורית שלו. המסר "לא כולם מיוחדים", לדעתי (ואני יודע שהיא נשמעת כמו פתרון קל מדי, אבל אותי הוא מספק), הוא חלק מההתיחסויות הרבות של 'מס"ע' לאקסיומות, כביכול, שמהוות את נקודת המוצא שלו.
או בקיצור, אם את מחפשת רלבנטיות של הסרט לחייך, אני חושב שהמקום הנכון לחפש בו הוא הקונפליקטים הרגשיים בסרט, לא בתיאור העלילה.
אם כך עדיין לא הבנתי
למה מר אינקרדיבל אומר פעמיים בסרט "הם אומרים שכולם מיוחדים, אבל אם כולם מיוחדים, זה אומר בעצם שאף אחד לא מיוחד".
זה נראה לי כמו קטע מאוד מודגש בסרט, שזוכה להדים גם בעלילה. אתה אומר בעצם שיוצרי הסרט ולא התכוונו בזה לכלום?
אם כך עדיין לא הבנתי
המשפט הזה מאד רלבנטי למצטיינים והמתבלטים של 'מס"ע', שהם לא דומים למצטיינים והמתבלטים בעולם שלנו, כל עוד הם חיים בחברה של 'מס"ע', שהיא לא דומה לחברה בעולם שלנו. זה לא חסר משמעות: זה מניע את העלילה של הסרט, זה עוזר לבנות את העולם של הסרט, זה עוקץ את העולם החינוכי בקטנה. אבל זה לא אותו עקרון לחיים טובים ע"פ בראד בירד, שאנשים מנסים נואשות למצוא בו.
מוזר לי
האם בעיניך העולם של מס"ע הוא עולם פנטסטי לגמרי כמו העולם של שר הטבעות, למשל?
בעיני העולם של מס"ע דומה מידי לעולם שלנו כדי לחשוב שאין בו שום מסר לנו. לא שאני חושבת שהסרט מנה להיות 100% חינוכי, אבל בכל זאת כל יצירה כמעט מנסה להגיד משהו.
בדרך כלל כשיוצר הוחר לאכלס את הסיפור שלו בעולם שונה משלנו, הוא עושה את זה כדי להראות לנו מה יכול לקרות *אם* העולם שלנו היה כזה.
האם אתה אוצר שאין כוונה כזו לבירד? שכל כוונתו הייתה להניע את העלילה?
אם אני מצליח לעקוב אחרי ארמדילו
(זה קשה, ראית פעם כמה מהר רץ ארמדיל?) מה שהוא טוען זה לא שלסרט אין רלוונטיות למציאות שלנו. אלא שרבים מהמוטיבים שבו, יותר משהם מתייחסים לעולמנו, מתייחסים לקונבנציות של הקולנוע ההוליוודי, ועוד יותר מזה – לקונבציות של האנימציה האמריקאית המיינסטרימית.
והאמת, זו אחת הסיבות שאני לא מת על הסרט הזה. הוא יותר מדי עסוק בלהיות שונה ומיוחד בתוך הסביבה שבה הוא פועל (להלן: אנימציה מיינסטרימית). ובתוך כך, הוא מאבד לא מעט מהרלוונטיות שלו.
ניטפוקיים
1) עדנה מוד מדוכאת? או שפיספסתי משהו בסרט, או שאתה טועה – היא מצליחה מאוד, לפחות בתחום האופנה (וייתכן שבתחומים אחרים).
2) באטמן הוא א) לא בעל כוחות על, ב) לא רוצה להיפטר מהם. בכלל, התמה הזאת של "הו, כמה נורא להיות חזק, לו רק הייתי נורמלי" היא תמה של מארוול, לא של DC.
עדנה מוד מדוכאת נפשית, אבל גם מקצועית.
היא אמנם מצליחה, אבל ניתן להבין מדבריה שהיא צריכה להכנע לתכתיבים ולא נהנית מזה. בעבודתה מול בני האדם ה"רגילים" היא לא יכולה לחקור סוגי בד שונים, אלא צריכה לעצב דברים שבעיניה נחשבים למשעממים – כאלה שקל מדי לעשות. אין לה אתגר. לכן היא מחפשת מוצא. הרי מר אינקרדיבל בסך הכל ביקש ממנה חליפה עבורו. אבל היא ניצלה את זה והחליטה על דעת עצמה להתפרע ולהמציא חליפות שתתאמנה לכוח המיוחד של כל אחד מבני משפחתו.
ניתן להבין, אבל לא הכרחי
זאת אכן אפשרות, אבל מי אמר שעדנה לא יכולה לעצב, נגיד, מדים לצבא?
די ברור בסרט שהטינה כנגד הסופרים נובעת מהיותם סופרים. עדנה אינה סופר, ולא נרמז אפילו בסרט שהייתה טינה כלפיה. כן, כנראה הסופרים מהווים בשבילה אתגר נחמד במיוחד, והעלמם מדכא אותה – אבל לא גורר באופן הכרחי את העלמה שלה.
כי גם אז ידכאו אותה.
נניח שהיא ממציאה בגד חסין אש. בשלב ראשון, הצבא יכריז על הבד כעל רכושו הפרטי וידאג לקחת כל קרדיט שמגיע לה ("אנחנו פיתחנו". משלם המיסים הרי לא ישמח לגלות שהצבא מוציא הון עתק על מחקר ופיתוח, רק כדי שאיזו מדענית אזרחית תעקוף אותו בסיבוב. וזה בלי להזכיר את זה שאם תגונב השמועה שמעצבת אזרחית עשתה את הבגדים, היא חשופה לסכנת חטיפה ע"י ארצות אויב). בשלב שני, הצבא יבוא אליה בדרישות נוספות – לא הצעות או בקשות, אלא דרישות – למשל, "יש לך שבוע כדי להפוך את המדים האלה לחסינים בפני כדורים. בעצם, אנחנו רוצים שזה גם יכלול כיסים מהם אפשר לשלוף נשק, וכל זה בלי להכביד על החייל ובלי להפריע לו לזוז. ותעשי שבלחיצת כפתור החולצה תיפתח למצנח. וגם אפשר יהיה לחבר לה רקטות. וטנק. כן, את צריכה לפתח בד גמיש שאם דורכים על מוקש – סופג את כל האנרגיה ורק עושה תנועה קפיצית. בעצם, עזבי תנועה קפיצית. זה מפריע ללחימה". וכו'.
כמו בעיצוב אתרים – ברגע שהלקוח מוסיף את דעתו הלא מלומדת, זה מתכון לחוסר שביעות רצון כללית.
יש לי תיאוריה אלטרנטיבית:
עדנה מוד היא בעצם חייזר, ולא רק שהיא לא מדוכאת, היא בעצם מדכאת – תפקידה לרכוש את אמונם של הסופרים, לקטלג את יכולתיהם (באמת חשבת שהיא סתם במקרה מכירה את דרכי המוות שלהם?), ואחר כך לנטרל אותם כאשר תגיע הפלישה הגדולה. החלק המבריק זה שהניטרול יהיה פשוט מאוד, כי היא הכינה לכולם את החליפות, שמכילות מנגוני השתלטות מוחית מתוחכמים.
יש לי תיאוריה אלטרנטיבית:
על הרעיון הזה חשב כבר אורי פינק לפני עשור. אני זוכר מדור אחד של "סופר שלומפר" שבו מישהו מביא לו "במתנה" חליפה חדשה שמנסה להשתלט עליו. לא מוחית, אמנם.
יש לי תיאוריה אלטרנטיבית:
זה אפילו לא רעיון מקורי של אורי פינק. אני די בטוחה שבספיידרמן עשו את זה קודם.
מדוכאת באבוה-בוה.
עדנה אולי מצליחה כלכלית, אבל רק בגלל שהיא מקבלת על עצמה את התכתיבים של החברה, בניגוד גמור למה שהיא דוגלת בו. בכלל, אני לא מבין מה הקשר להצלחה כלכלית. גם משפחת אינקרדיבל חיה חיים עמידים יחסית, ומהצלת העולם במילא לא מקבלים שכר. הדיכוי שעדנה עוברת מקביל לזה של בוב- שניהם מוכרחים להתנהג כמו כולם ולוותר על היחוד שלהם.
אמא יקרה לי, יקרה.
עדנה מוד היא מעריצה. היא מדוכאת רק במובן אחד של המילה: היא אהבה את הסופרים ואהבה את האתגרים שבעבודה איתם, וזה מעצבן אותה שהם כבר לא בסביבה. אין בסרט ולו רמז לכך שהיא לא יכולה לעשות מה שמתחשק לה (נגיד, סתם הצעה שחשבתי עליה לגמרי בעצמי, לתכנן חליפות לצבא) – זה פשוט לא מוצא חן בעיניה לעשות את זה, אז היא בוחרת לעבוד באופנה. כמו שציינת, עדנה מוד היא הבמאי, והיא מציגה את האידיאולוגיה שלו – לדכא את הסופרים זאת טעות, והיא לא תהיה חלק מהטעות הזאת.
תראה, אין לי ויכוח משמעותי עם התיאוריה הכללית שלך, בעיקר כי אני חושב שהסרט לא באמת החליט מה הוא רוצה להגיד, אבל לסברה שמצבה של עדנה ומצבו של מר אינקרדיבל זהים פשוט אין ראיות בסרט.
גם בוב יכול להיות מה שמתחשק לו.
הוא יכול להיות סוכן ביטוח, רואה חשבון, עובד ב-KFC – העולם הוא עבד לרגליו.
לי ברור שעדנה מוד מונעת מתוך הרבה יותר מהערצה. היא מחשיבה עיצוב חליפות-על לפעולה נעלה ובעלת חשיבות, בעוד עיצוב עבור דוגמניות הוא דבר נבוב ושטחי. אבל זה מה שהחברה אוהבת, ואם עדנה לא תכנע לתכתיבים שלה, היא לא תצליח.
אגב, יש דבר מעניין בחליפות-על: כל אחת מהן יחודית לגיבור שלובש אותה. היא מעוצבת לפי הסממנים המיוחדים שלו, מותאמת לאופי השונות שלו ובלעדית רק לו. זאת לעומת בגדי מותגים, שמעודדים קונפורמיות (ועוד יותר לעומת מדי צבא, שמושתתים על הומוגניות ואחידות).
הו, רילי?
בוב יכול להיות מה שמתחשק לו? אתה בטוח? משוכנע? מאה אחוז?
אם עדנה לא תישמע לתכתיבי החברה היא אולי לא תצליח (אם כי, שוב, מה שהיא עושה חוקי לגמרי והיא הייתה יכולה לעבוד בפרויקטים רבים שאינם קשורים בסופרים), אבל היא לא תיכנס לכלא. בינה ובין בוב אין דבר להוציא סימפטיה.
הו, פיליפ!
כן.
אולי עדנה לא סובלת מסנקציות פורמליות נגדה, אבל החברה לא מאפשרת לה לממש את היחוד שלה ולתרום לעולם. זה כל מה שאני אומר. ואמרתי.
ארמדילו תעשה לי ילד!
(לא עמדתי בפיתוי).
אנחנו יודעים מה בוב רוצה לעשות, והוא לא יכול לעשות את זה.
כל השאר – ספקולציות.
בחיי שלא.
אנחנו יודעים שהיא מאד לא אוהבת את התחום בו היא עוסקת, ("סופר מודלס, אבל אין בהן שום דבר "סופר""). כמו כן, אנחנו יודעים מה היא כן רוצה לעשות ( היא מנסה נואשות לגרום לבוב לשכנע אותה שתעצב לו חליפה חדשה. ולאחר מכן היא מעצבת מיוזמתה עוד ארבע חליפות לבני המשפחה).
אז לא, הממשלה לא כוננה חוקים במיוחד כדי להרוס לעדנה מוד, ספציפית, את החיים. אולי מותר לה מבחינה חוקית לתפור חליפות- על. אבל זה לא רלבנטי, בגלל שהחברה לא נותנת במה או זכות קיום לעבודה שלה, אלא מכריחה אותה לעסוק בדברים שהיא מוצאת ריקניים וחסרי תועלת. גם היא, כמו בוב, נאלצת להזניח את הזהות האמיתית שלה.
מישהו מאיתנו מפספס את הנקודה של השני, וכולי תקווה שזה לא אני.
למה, אני לא מספיק טוב בשבילך? אני לא יכול לשלם מזונות?
אני מבין מה אתה מנסה להגיד, אבל אני לא מסכים איתך.
עדנה מוד לא רוצה לתכנן חליפות היי-טק מתוחכמות, כי את זה היא יכולה לעשות גם כיום; עדנה מוד רוצה לתכנן חליפות היי-טק מתוחכמות ל_סופרים_, ואת זה היא לא יכולה לעשות היום. הדיכוי שלה הוא דיכוי עקיף, שנובע (לטענתי) מהיותה מעריצה* של הסופרים.
אף אחד במשטר או, ליתר דיוק, בעם (כי הרי לא המשטר דיכא את הסופרים) לא אומר לעדנה שהיא לא יכולה למצות את כישורי העיצוב ו/או את כישורי הטכנולוגיה שלה עד תום – היא עצמה בוחרת שלא לעשות זאת. אנשים לא מקנאים בעדנה בגלל שהיא מוכשרת מהם, או בגלל שהיא מערערת את שיווי-המשקל החברתי (שאלו הסיבות שבגינן הסופרים נאלצו לפרוש) – היא לא מהווה איום, ולא מדוכאת בגלל כישוריה.
לכן אנלוגיה בינה לבין בוב אינה רלוונטית, כי בוב לא יכול לעשות מה שהוא רוצה כי מה שהוא רוצה זה להיות הוא עצמו, דהינו, להיות טוב יותר מאחרים; ואילו עדנה לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה כי מה שהיא רוצה זה להיות בוב עצמו (או לפחות לעבוד בשביל בוב), דהינו, לעבוד בשביל הטובים ביותר.
"מעריצה" – יכול להיות שהיא תומכת אידיאולוגית שלהם ויכול להיות שהם פשוט מציבים בפניה אתגרים שאף אחד אחר לא יוכל להציב לעולם (שהרי איזה חייל יוכל להימתח, למשל?). זה לא מאוד משנה לטיעון שלי.
מאחר שאני די מסכים עם ארמדילו, אני ארשה לעצמי להתערב
ניקח אנלוגיה פשוטה: עדנה היא שף מפורסם וגיבורי על הם מבקרי מזון בעלי חך אנין מאין כמוהו. עדנה יכולה להכין מנת סטייק טרטר עם ריזוטו ברוטב כמהין לכל אדם שירצה, אבל לבשל עבור אנשים עם דרישות כל כך מורכבות ומיוחדות לאוכל, מהווה אתגר מיוחד בשבילה שנותן לה למצות את יכולותיה כשף.
נחזור לבגדים – עדנה יכולה להכין חליפות הייטק מתוחכמות, אבל זה לא יאתגר אותה ולא יוציא את המיטב ממנה כמו לעבוד על הדרישות המיוחדות של גיבורי על. עדנה לא יכולה למצות את כישוריה, ולכן גם היא מדוכאת.
אנלוגיה מצוינת
הוא שאמרתי. עדנה לא מדוכאת (במובן של דיכוי) בגלל שהחברה מבוהלת מכישוריה ומונעת אותה מלעשות בהם שימוש; היא מדוכאת בגלל שהחברה מבוהלת מכישוריהם של אנשים _אחרים_, שהיא, במקרה, מספקת להם שירות. יש הבדל תהומי, גם אם התוצאה הסופית זהה.
תשלום מזונות? את ה-7 ש''ח עוד לא החזרת לי!
תראה, נראה לי שהגענו לשלב בו אחד מאיתנו מגלה אצילות ואומר "נצטרך להסכים שלא להסכים", כי לי אישית אין מה לכתוב שעוד לא כתבתי פעמיים. אני לא יודע מה הבעיה- אולי התפיסה שלנו את הסרט שונה, אולי הפרשנות שלנו למלה "דיכוי" שונה. אנא ערף. נראה לי שהגיע הזמן להשאיר את זה ככה.
וכמה אתה חושב עולה פרוסת קוגל?
הקדמת אותי בתגובה אחת. ובכל זאת, וברוח סולוצו יבדל"א, תודה על הדיון – הוא הבהיר לי כמה דברים.
אה, סלח לי על הקטנוניות, אבל יבדל''א ממי?
שם הז''ל שמור במערכת
עלותו: פרוסת קוגל.
חליפות על לסופרים
כאלו שמחובר אליהן עט שכותב מעצמו וגם בודקות שגיאות ניסוח?
חליפות על לסופרים
לא, כאלה שמגיעות עם עגלה וכרטיס מועדון בילט-אין.
משפחת אינקרדיבל חיה חיים עמידים 1% או 3%?
(זה אמידים, לא עמידים).
מ-11 בלילה ואילך,
זה עמידים.
אבל לא ענית לי :(
סרט מעולה!
ואני דווקא כן אהבתי את ויולט…
איבדתי קצת את תחילת השרשור
על הערכים באינקרדיבל, אז יסלחו לי כבודם אם אני מגיב תגובה חדשה, עם משהו שלא שמתי לב אם הזכירו:
בהתחלה, כשמראיינים את אלסטיגירל, היא קוראת לבנות מינה לא לתת לגיבורים הגברים לעשות הכל בעצמם, כי "אנחנו יכולות לעשות הכל לא פחות טוב, ואנחנו לא צריכות אף אחד! [אנחה, דעיכת הקול, הססנות] נכון?…" [זה הולך בערך ככה].
כנ"ל לגבי הפגישה הראשונה שלה ושל בעלה-לעתיד, שבה – ברגע שהיא שמה לב שהוא מגלה בה איזו התעניינות – מיד היא נסוגה לשטיקים של לא להיראות מעוניינת ממש: "היום? היום לא, אולי מחר, נקבע פגישה…"
מצד שני, בניגוד למה שאינדי אמרה על ויולט, ויולט לא הופכת "ממתבגרת ביישנית למתבגרת הבטוחה בכוחה לפתות", אלא אם כל מגע בין בני אדם ממינים שונים הוא לעולם פיתוי. למיטב זכרוני, היא באה לברנש, שהמום מהפגנת התעוזה שלה, וקובעת איתו דייט בלי להסס, כשרוב העבודה היא מהצד שלה.
זה, כמדומה לי, "ישירות" ולא "פיתוי".
אני לא בטוח מה בדיוק שני הנתונים הללו אומרים ביחד, אבל נראה לי בהחלט שביחס של היוצרים לסטריאוטיפים יש שניות כלשהי.
לא חושב שזה כמה שעות.
נראה לי פשוט דילוג בין פגישה, לחתונה בלי לציין שהרבה זמן עבר. אחרת אני לא מבין מה כל הקטע בסצנה.
זה כן קורה באותו יום.
לכן בוב חוזר ומשנן "יש לי עוד זמן", ולכן הלן אומרת לו בחתונה "כששאלת אותי מה אני עושה היום בערב חשבתי שאתה מתבדח".
הסצינה נמצאת שם, כמובן, כדי להראות שגם להלן יש כוחות על.
טוב, יצאתי מהדיון מבולבלת לגמרי
בהתחלה חשבתי שהמסר של הסרט הוא שמר אינקרדיבל טועה – שאין טעם לנסות להיות מיוחד "יותר". שכולם מיוחדים, ושגם אם אתה סופר גיבור אתה צריך משפחה ותקשורת דו צדדית עם הקהילה בה אתה חי – לא רק להציל אותם, אלא גם להעריך אותם.
אחר כך שכנעתם אותי שהסרט יכול להיקרא גם הפוך – משפחת סופר-על היא באמת מיוחדת יותר מכולם. החברה מדכאת את היחוד שלה. על החברה ללמוד לתת לטובים יותר להתבטא, כי אחרת הם יחסרו לנו וגם יעשו צרות.
אבל אם אנחנו קוראים את הסרט כך, אז עלינו לקבל גם את "גרסתו" של מר אינקרדיבל שלא כולם מיוחדים בדרכם, אלא שיש כאלה שהם פשוט טובים יותר.
אבל איך שני המסרים האלה משתלבים ביחד? איך יכול להיות גם שכולם ראויים ויש להעריך אותם, וגם שיש טובים יותר? אולי ברמה הלוגית, זה יכול להסתדר – "על מר אינקרדיבל לקבל את השונה ממנו כשווה ערך לו, אפילו שבעצם הוא יותר טוב ממנו". אבל ברמה הרגשית, ברמה של מסר שיוצאים איתו מסרט, נורא קשה לראות את שני המסרים האלה חיים ביחד, ואני תוהה לאיזה מהם התכוון המשורר.
הבעיה מסתבכת כשאני שואלת את עצמי עם מי אמור צופה הסרט להזדהות. אם הוא מזדהה עם מר אינקרדיבל, הוא אמור לצאת מהסרט עם תחושה שהוא טוב יותר מכולם. אבל איך זה אפשרי בסרט שמיועד ל"כולם"? ואם הוא החברה, האם הוא צריך לצאת מהסרט עם תחושה שעליו לקבל את העובדה שיש כאלה שהם טובים ממנו? אני בספק אם זו התחושה שיוצרי הסרט התכוונו לתת לצופים שלהם.
טוב, יצאתי מהדיון מבולבלת לגמרי
מה שאת עושה הוא פשוט להסתכל על הכל בצורה דיכומטומית: או שכולם שווים, או שיש כאלו אשר שווים יותר. הסרט, כמובן, מנסה להיות קצת יותר מורכב מזה.
גם מי ש"מיוחד" צריך את עזרתם של אחרים. זה לא סותר את היותו "מיוחד", אלא רק, אולי, את היותו "בלתי מנוצח". גם אם מר אינקרדבל לא צריך לקבל את השונה ממנו כשווה ערך לו (כמובן שלא ברור באיזה מובנים – הרי ברור שמר אינקרדבל לא יעקוף אנשים בסופר כי "אני גיבור על ומגיע לי") הוא עדיין לא צריך לדחות אותם תוך זלזול גמור. יש שביל ביניים.
חברה שבה יש אפלייה שיטתית של "טובים יותר" לעומת "טובים פחות" (כאשר החלוקה היא לרוב שרירותית) היא חברה רעה, וגם חברה שבה "כולם שווים" היא חברה רעה. לכן צריך למצוא שביל ביניים. שביל הביניים הוא לתת לסופר גיבורים להיות הם עצמם בגלוי, ולעשות את מה שהם יודעים לעשות, מבלי שיבואו אליהם בתביעות בכל רגע.
תראה, מר אינקרדיבל אומר
"אם כולם מיוחדים, אז אף אחד אינו מיוחד".
מכאן שהוא מניח שיש מיוחדים ויש מיוחדים פחות, ולומר שכל אחד "מיוחד בדרכו", זה להרוס את הייחוד של המיוחדים באמת.
כלומר הוא תומך בלהכיר בכך שיש טובים וטובים יותר.
עכשיוף ברור לי שהסרט תומך בכך שהמיוחדים יבטאו את הייחוד שלהם, אבל האם הוא באמת תומך בגישתו של מר אינקרדיבל כי יש מיוחדי-על ויש אחרים פחות מיוחדים? בזה אני לא בטוחה. כי מר אינקרדיבל נאלץ במהלך הסרט להקשיב לאנשים אחרים, להתייחס אליהם – כי הוא היה צריך אותם, או כי אחרת הם נקמו בו.
האם ההכרה הזו בתרומה של אנשים אחרים היא לא הכרה בכך שהם מיוחדים בדיוק כמוהו?
טוב, תגידו אולי שזה לא "כולם" אלא מי שממילא הם סופר-גיבורים, אבל אם כך, האם יש ערך לשיעור שבוב למד? "צריך לקבל אנשים אחרים ולשתף איתם פעולה, אבל רק אם גם הם מהאליטה שאתה שייך אליה?"
או "חושב להתייחס לאנשים אחרים, אבל לא לשכוח שהם פחות טובים ממך"? שוב, קשה לי להאמין שזה המסר.
אוקיי, אז תגיד לי שוב שהסרט מורכב ואין לו רק מסר אחד. הוא אומר בו זמנית שכולם מיוחדים וגם שרק חלק מיוחדים. אולי בכך גדולתו – במסר הסותר הזה, שניתן להסיק מסיפור אחד.
תראה, מר אינקרדיבל אומר
"האם ההכרה הזו בתרומה של אנשים אחרים היא לא הכרה בכך שהם מיוחדים בדיוק כמוהו?"
לא. זו הכרה בכך שגם באנשים מיוחדים "פחות" (או "לא מיוחדים" אם תרצי) עדיין יש משהו. כלומר – בוב כן היה צריך להעיף את באדי הביתה (כי באדי הוא ילד קטן ולא סופר גיבור, ורק יסבך את בוב), אבל אולי הוא היה צריך להתייחס אליו אחרת.
בכל מקרה, את מנסה לצמצם את המסר של הסרט ליחס של ה"מיוחדים" אל ה"לא מיוחדים". לדעתי המסר העיקרי של הסרט (עבור ה"מיוחדים") הוא "אל תתנו לחברה להכתיב לכם איך לחיות ומה לעשות". כמובן שלא באופן מופרז – לבוב לא מותר ללכת לשדוד זקנות. הסרט גם אומר בפירוש ש*החברה* יוצאת נשכרת מכך שמפסיקים להכתיב לסופר גיבורים איך לחיות, ולכן אפשר לראות בכך גם מסר ל"לא מיוחדים", אם כי לא בטוח כמה רוצים לחשוב על עצמם ככאלה.
אבל בכלל, כל הנסיון הזה למצות את ה"מסר" של הסרט לשורת מחץ נשמע לי כמו שיעור ספרות של תיכון. לטעמי, כל ספר או סרט טוב אמור להשאיר אותך עם אמביוולנטיות ועם חומר למחשבה, ויחד עם זאת להתוות מגמה ברורה כלשהי. דומני שהסרט הזה עושה את זה מצויין, והויכוחים הארוכים עליו יעידו זאת.
אין לי מושג למה התכוון המשורר,
אבל אם היו מכריחים אותי למצות מהסרט הזה מסר, הייתי הולכת על "יש טובים יותר ואסור לשאוף לאחידות", אלא שכסרט מיינסטרים הוא לא יכול ללכת עם המסר הלא-מנומס הזה עד הסוף.
אפשר לנסות?
הבעיה היא ההתעקשות של חלק מהמגיבים ליצור הקבלה בין המושג "מיוחד" לבין המושג "ערך", כך שאם מישהו אינו מיוחד אין לו כל ערך, ולא כך.
הסרט קודם כל יוצא נגד המנטרה "כולם מיוחדים", כי כשאומרים את זה אף אחד לא צריך להתאמץ ולעבוד כדי להיות מיוחד, כי הוא ממילא מיוחד. אבל בשום מקום הסרט לא אומר שאם מישהו אינו מיוחד אז צריך להשליך אותו לצד הדרך ולעבור הלאה. בסופו של דבר משפחת פר וכל גיבורי העל האחרים מגינים על כל אותם מליונים שאינם מיוחדים. אם התפיסה שלהם היתה שלילית אז בשביל מה להם להציל אנשים רגילים? הם היו יכולים סתם להשתמש בכוחות כדי להיות סלבריטאים, לעשות כסף, ללכת מכות עם איזה נבל-על ולנצח אותו כדי להפגין את יכולתיהם ולהרגיש טוב עם עצמם, ולבסוף מדי פעם לעשות איזה מעשה טוב כדי לשמור על המוניטין ועל ההצדקה למעמדם.
לדעתי, הסרט לא אומר ש"מיוחד" הכוונה רק למי שנולד עם כוחות על. "מיוחד" הוא באמת מי ששונה מאחרים, מי שטוב מאחרים כי הוא השקיע בכישורים המיוחדים שלו ותרם באמצעותם לחברה. אני גם חושב שהסרט לא אומר שדי בקיומם של כוחות על כדי להיות מיוחד. הרי סביר להניח שלא כל בעלי כוחות העל היו הופכים לגיבורי על: חלק פשוט אין בעלי נחישות מתאימה, לא אוהבים עבודה פיסית או פחדנים; חלק בעלי מוסר לוקה בחסר והם אלה שבדרך כלל יהפכו לנבלים או סתם ינצלו את כוחותיהם לצרכים אגואיסטיים; וכו'. ואכן נראה לי שכוחות על זה לא הכל: צריך להתאמן להשתמש בהם, צריך לחשוב איך לנצל אותם באופן יצירתי, וכו', בדיוק כמו כל כשרון טבעי אחר. בואי נתייחס לסרט אחר שהופיע באתר לא מזמן 'רקדנים'. נראה לי ברור שגם אותם רקדני בלט עם כל הכשרון שלהם לא היו שווים כלום אם הם לא היו נותנים את כל חייהם ונשמתם למלאכה זו.
בקיצור, להיות מיוחד מתחיל אמנם עם נתונים טבעיים מסויימים אבל מאותה נקודה האדם צריך לרצות להיות מיוחד ולעשות עם זה משהו באופן מכוון.
ובנימה יותר אקדמית, אני כבר לא זוכר את השם של המלומד והתיאוריה, אבל בתחום של מהו שוויון מהותי בחברה אחת הדעות אומרת שאין בעיה עם מונופול בתחום מסויים כשלעצמו. אין מה לעשות כיון שלא כל האנשים נולדים עם אותם כישורים: חלק מהאנשים יפים במיוחד, חלק מהאנשים מהירים במיוחד, חלק בעלי כשרון כתיבה וכו'. הבעיה מתחילה כאשר החברה מאפשרת לבעל מונופול במשאב מסויים להעתיק את המונופול שלו למשאב אחר ללא שיש קשר אמיתי בין המשאבים. למשל לאפשר למי שיש לו מונופול על משאב היופי (קרי דוגמן) להשיג מונופול על המשאב הידוע בשם כסף, למרות שאין שום קשר בין שני המשאבים הנזכרים.
לכן אם, למשל, היו מראים בסוף הסרט את משפחת פר חיה בארמון יצוק מזהב, עם בוחטות של כסף, משרתים על ימין ושמאל, עדת מעריצים צווחנית בכל מקום, וכו', אז הייתי אומר בעצמי שיש בעיה אמיתית עם המסר של הסרט. אבל לא הראו דבר כזה. ואם יהיה סרט המשך תהיה לנו יותר אינפורמציה כדי לחוות דעה ולעמוד באופן מדוייק יותר על העמדה של יוצרי הסרט.
זה גם מה שאני חשבתי, כמעט אחד-לאחד
רק שאתה התנסחת בצורה הרבה יותר טובה, מפורטת ומדוייקת.
מה שקורה לבוב/אינקרדיבל, מייצג את "מוסר ההשכל" של הסרט (עד כמה שיש לו בכלל מוסר השכל): "בחברה טובה, נותנים לבעלי כישורים מיוחדים לבטא את עצמם, ואילו בעלי הכישורים המיוחדים, מצידם, משתמשים בכשרונם מתוך דאגה לכלל, ולא מתוך אנוכיות".
שני המרכיבים צריכים להתקיים במקביל – אחרת או שהחברה תשקע לבינוניות, ולא תרוויח מהפוטנציאל של המוכשרים, או שרק המוכשרים ירוויחו ממנו, והחברה לא תהיה צודקת.
הסינתזה
נראה לי שמתגבשת הסכמה, שהולכת ככה:
הסרט הזה מבקר כמה סוגים של מחשבה.
דרך הדמות של בוב, הוא מבקר את אלה שכל כך רוצים להיות גדולים מהחיים, עד שהם שוכחים להיות חלק מהחיים ומהחברה.
דרך הדמות של הלן, הוא מבקר את אלה שכל כך רוצים להיות חלק מהחברה, שהם מתעלמים מהייחוד של עצמם ולא משתמשים ביכולת שלהם לעזור לאחרים.
דרך סינדרום הוא מבקר את אלה שהקנאה שלהם בכישרון הייחודי של אחרים מעביר אותם על דעתם וגורם להם לרצות לפגוע באחרים המוצלחים מהם.
באופן כללי הוא מבקר את החברה שמדכאת את הייחוד של ה"גיבורים" שלה למען שמירה על סדר, הרמויה והבינוניות.
הדבר שנשאר בעיני בעייתי הוא המשפט "אם כל אחד מיוחד אז אף אחד אינו מיוחד" שחוזר כמה פעמים בסרט. והבעיה נובעת מכך שהסרט מיועד לאותם "כולם", ודמויות ההזדהות בסרט הם האינקרדיבלז, אז בעצם כולם יוצאים מהסרט בהרגשה שגם הם מיוחדים – פרדוקס. אוסיף ואומר – פרדוקס מתוחכם שוודאי לא נעלם מעיני היוצרים.
נראה לי כי הפתרון לפרדוקס הוא לא לקחת את המשפט כפשוטו: "יש טובים יותר – והם פשוט כאלה", אלא לומר משהו בסגנון: "יכול להיות שחבוי בכל אחד משהו מיוחד, אבל הוא צריך לעבוד ולהוכיח את זה. חברה שקוראת לאנשים "מיוחדים" רק בגלל עצם קיומם, היא חברה שתעודד בינוניות ותדכא את השונה-לטובה". אני לא בטוחה שאני מסכימה עם מסר כזה, אבל לפחות הוא מסתדר לי עם התחושה שאנשים עוזבים איתה את הסרט.
כן, זה בערך מה שהתכוונתי גם
חוץ מזה שהייתי מוסיף שכדי להיות מיוחד בצורה ה"נכונה", לא מספיק לעבוד ולהוכיח את זה – כמו שכתבת – גם צריך לעשות את זה לטובת הכלל (אחרי הכול, גם סינדרום עבד והוכיח שהוא מיוחד, אבל הוא עדיין הרשע).
חוץ מזה, למה את לא בטוחה שאת מסכימה עם המסר הזה? הוא נראה לי ממש מאוזן – כל אחד מקבל משהו, כל אחד נותן משהו.
הייתי מוסיפה על זה עוד משהו
גם מסינדרום – תתמקד בתחומים שבהם אתה מיוחד, ואל תקנא באחרים שמיוחדים בתחום אחר.
סינדרום הוא הרי גאון מכני. אבל הוא משתמש בגאונות הזו רק כדי להשתוות לגיבורי העל, וכך בעצם "מבזבז" אותה והופך אותה למשהו רע – כשבעיקרון יש לה פוטנציאל חיובי מאוד.
הייתי מוסיפה על זה עוד משהו
כמו לשדוד מלא בנקים, למשל.
פעילות יוצרת, זה המוטו שלי.
לא הבנתי למה מדברי הגבת
''פוטנציאל חיובי''
הכלל הראשון ב'ישבנרעים סופר גיבורים': כשיש לך סופר כוחות (טכנולוגים\טבעיים) ובעברך טמון גיבור כלשהו – סע לצד השני של העולם ותתחיל לשדוד בנקים.
צצה במוחי שאלה:
למה הסופר-גיבורים תמיד לובשים את התחתונים מעל למכנסיים? יש לזה סיבה מיוחדת? הם הרטיבו כשהם היו קטנים? או שזאת פשוט מחאה חברתית שמדגישה כמה הם שונים? למה? למה? (עכשיו זה יאכל אותי עד שאני אמצא לזה תשובה…)
אתם צחקתם עליו, לעגתם לו....
אבל בסוף הוא צוחק אחרון.
חזונו של סינדרום עומד להתגשם:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3038369,00.html
אתם צחקתם עליו, לעגתם לו....
נשמע יותר כמו חזונו של היינלין ("סטארשיפ טרופרס").
מה שכן, עולה השאלה מה יהיה בעתיד שבו הדברים הללו יהיו נפוצים. חזונו של סינדרום לא יוגשם כל עוד אין לכולם את הדברים הללו, שכן במצב כזה יהיה חוסר שוויון בולט בין מי שיש לו ובין מי שאין לו, אלא שגם אם לכולם יהיו צעצועים, זה עדיין לא אומר ש"אף אחד לא מיוחד", כי אם מבחינה אחת כולם שווים (לכולם יש צעצועים) ההבדלים יבוא לידי ביטוי בבחינות אחרות (למשל, מי שיותר חכם).
למאותגרי ווינט...
אפשר לספר על מה מדובר?
למאותגרי ווינט...
על מכשירי עזר רובוטיים ש"מתלבשים" על הגוף ומחזקים אותו. למשל, חייל שישתמש בו יוכל ללכת במהירות 16 קמ"ש ולשאת משא של מאות קילוגרמים (לא ברור אם בו זמנית).
הנה לינק בנושא:
http://bleex.me.berkeley.edu/bleex.htm
סתם שאלה....
מישהו יודע אם אולי יהיה סרט שני?…………זה יהיה מגניב
האם מישהו יודע
מהי האיכות של מהדורת ה-DVD המקומית של הסרט? אני מתלבט בין קניה של המהדורה הזאת והזמנה של הדיסק מחו"ל. יש דברים שאין על ההפצה המקומית אבל יש על אזור 1?
קידוד זון 2 כמובן.
המהדורה המקומית מצוינת.
היא כוללת הרבה תוספות, במסך רחב ובתרגום מלא לעברית (אפילו לקומנטריז). סביר להניח שהיא זהה, או מאוד דומה, לזו של אזור 1.
המהדורה הישראלית לאספנים כוללת:
הערות יוצרי הסרט (מן הסתם).
פורמט מסך רחב של גרסת הקולנוע המקורית.
סצנות שנמחקו ופתיחה חלופית.
מאחורי הקלעים – "עושים את משפחת סופר-על"*.
"פספוסי על" – מתיחות ופספוסים.
"המתקפה של ג'ק ג'ק" – סרטון חדש לגמרי.
"הקפיצה הגדולה" – סרטון קצר של פיקסאר שהיה מועמד לאוסקר.
התיקים הסודיים של סוכנות גיבורי העל.
*מה? למה כולם צוחקים?
וגם
פרק הפיילוט של סדרה מצוירת לילדים שלא הופקה (ובצדק), בכיכובם של מר אינקרדיבל, פרוזן והארנב מיסטר סקיפרדו, בו ניתן לצפות גם בלוויית ערוץ פרשנות של מר I ופרוזון עצמם. מגניב.
והתוספת הזאת נוטפת מגניבות
ומאוד מצחיקה.
בכלל כותר DVD שווה (ואם תספיקו עד 1.5 מקבלים מתנה כותר DVD לבחירה: מוצאים את נימו/מפלצות בע"מ/באג לייף מתנה ברכישת הסופר על ברשת TOYS R US)
תהייה:
הסרט עוד מעט בן שנה ועדיין מקרינים אותו בסינימה סיטי (אולי בעוד מקומות?). זה לא קצת מוזר?
יותר מזה: מקרינים אותו רק בדיבוב לעברית. למה? מילא אם היה מוקרן באנגלית היה אפשר להגיד שזה בגלל שהוא סרט פולחן (אם כי אני לא חושב שיש ביסוס אמיתי לטענה).
למישהו התשובות, או לפחות התיאוריות?
זה סרט ילדים.
כלומר, במקרה של סופר-על, זה לא סרט ילדים, אבל הוא נתפס ככזה וממלא מקום של הקרנות שבת בבוקר. יש מעט מאוד סרטים שמתאימים להגדרה הזאת (לדעתי, לא יותר מ-10 בשנה), ולכן כל אחד מהם מוקרן באותן הקרנות בוקר במשך הרבה, הרבה זמן. אני חושב שהרעיון שמאחורי זה הוא שיש הרבה הורים/סבתות של ילדים קטנים שלא הולכים איתם לקולנוע יותר מפעם-פעמיים בשנה, וכשהם כבר הולכים ממש לא אכפת להם אם הסרט הוא ישן או אם הוא כבר נמצא ב-DVD. מילא במקרה של 'משפחת סופר-על', שהוא סרט מצוין – אבל, למרבה הזוועה, קיימים גם בתי קולנוע שמקרינים עדיין את 'אל סיד' – שלא רק סרט חוגג עוד מעט יומולדת שנה, הוא גם סרט כל כך גרוע שלא ברור לי איזה ילד (או מבוגר) בכלל יראה אותו עד הסוף.
שלא נדבר על הספוילר לכל העלילה בטריילר
אבל אני לא מסכים איתך. זה מקרה מאוד מאוד נדיר לדעתי, הרי היו הרבה מאוד סרטי ילדים מצליחים במהלך השנים, החל מאלאדין, דרך מלך האריות, ממשיך בתלת המימד של צעצוע של סיפור, ממשיך במפלצות בע"מ וכלה במשפחת סופר על וכד'.
אז למה לא ממשיכים להקרין כל כך הרבה סרטי ילדים מצליחים (שגם היו מאוד פופולארים אצל ילדים)?
אני, אישית, מתחיל לחשוב שמנהלי הקולנוע פשוט לא כל כך שמים לב שהסרט הזה מוקרן.
אפשרות ריאלית נוספת היא שאולי המנכ"ל טוען שצריך להקרין איזשהו סרט גם ביום שבת בבוקר כי זה זמן מבוזבז. כתוצאה, כמו בכל חברה מסחרית מודרנית ומתוקנת, מנהלי דרג הביניים ממלאים אחר ההוראות שלו, על אף שהן חסרות הגיון, ולו רק שישתוק ושיהיה מרוצה במשרד שלו, אליו הוא נוסע ברכב המנהלים שעולה יותר ממשכורת הברוטו השנתית שלהם. בטח מעלה באש שטרות בשביל להדליק את הסיגארים השמנים שלו בזמן שהוא קורא מדריך לחופשות בריביירה הצרפתית.
למה מדבבים עכשיו את מרי פופינס?
חלק לא מבוטל מהכנסות בתי הקולנוע מגיע מקהל צעיר יותר (נגיד, גיל 10* ומטה). לקהל הזה אין לרוב את האפשרות לראות סרטים בהקרנת חצות, או אפילו בעשר בערב. האפשרות שלהם היא רק בהקרנות המוקדמות, או בשבת בבוקר. מכיוון שההורים מעדיפים להשגיח על הילדים, לפחות מחוץ לאולם ושילדים רבים מעדיפים לראות סרט עם ההורים, שלא לדבר על הסעה בחינם, הם ירצו ללכת לקולנוע בזמן שנוח גם להורים וגם לילדים. רצה היקום ושבת בבוקר (יום יפה) הוא הזמן שבו רוב המשפחות מתואמות מבחינת לוח זמנים. באותה מידה, בחגים ובחופש הגדול מוקרנים יותר סרטי ילדים, אפילו אם הם ישנים יחסית (מרי פופינס).
אני די בטוח שמנהלי הקולנוע יודעים טוב מאוד אילו סרטים משודרים ומתי. שבת בבוקר וחופשות מבית ספר הם זמן טוב לדפוק ג'ובות (בלשון האספספת) על חשבון הקהל הצעיר שלא אוהב (או יודע, במקרה של קהל צעיר במיוחד) לקרוא כתוביות. בנוסף, אני די בטוח שהאנשים במזנון נהנים לראות את הפרצוף העקום של אב שהבין הרגע כי בנו וחבריו לא מפסיקים לשיר את סופרקליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס בחיקוי צרוד של נינט.
*סתם גיל שזרקתי כי זה הגיל של בנות דוד שלי והן מתעקשות לראות את "משפחת סופר-על" מדובב.
לא הבנתי מה אתה אומר.
בכל מקרה, זה שסרט ילדים מוקרן הרבה מאוד זמן זה *לא* מקרה נדיר.
אני הספקתי לראות את משפחת סופר על בגירסה האנגלית במגדלי האופרה, והייתי לבד באולם. ונהנתי מאד.
בכלל, מכיוון שלרוב לוקח לי די הרב זמן עד שאני רואה סרט, מאז שהוא יוצא, לא נדיר שאני רואה סרט בהקרנה פרטית… והרבה תהיתי על התופעה. מדוע סרטים מסויימים ממשיכים בלי סוף באולמות ריקים ואחרים לא מגיעים בכלל.
נו.
הבעיה עם סרטי ילדים שלעתים את האנגלית מורידים ממש מהר ולעתים אף לא מביאים מלכתחילה ויש רק גירסה מדובבת.
אין דבר כזה ''למלא את הזמן, אחרת זה זמן מבוזבז''.
תזכור שעבור הזמן הזה הם צריכים לשלם לסדרן, לקופאי, לפעמים גם לאיש הפופקורן ואולי למאבטח (תלוי בקולנוע). וכל זה בתעריף כפול, כי שבת.
זה משתלם להם, אחרת המנכ"ל לא היה חושב שצריך לעשות את זה.
אכן, עם זאת...
ברב המקרים גם ככה משלמים לאנשים האלה כי יש סרטים אחרים שמוקרנים בשאר האולמות, כך שלמה לא לנצל את האולם הפנוי ולהקרין סרט ילדים מושך קהל?
מעבר למה שאמרה מיקה
הזמן הוא כן מבוזבז שכן כל זמן שבו הבניין עומד ריק וסרטים לא מוקרנים בו – הוא זמן מבוזבז. ישנם זמנים שהבעיה היא האנשים – הם נוטים שלא לבוא להקרנות ביום שלישי בארבע לפנות בוקר.
לעומת זאת, ישנם זמנים שלאנשים לא אמורה להיות בעיה עקרונית להגיע, כמו 10-11 בבוקר ביום שבת. אם לא הקולנוע לא מקרין סרטים באותו זמן – הוא סתם מפסיד אפשרות פוטנציאלית ללקוחות.
את החישוב של עד מספר הלקוחות וההכנסה שהם מביאים לעומת ההוצאות שבתפעול הבניין אפשר לעשות, אך זו דרך של מי שרוצה להרוויח עכשיו או לצאת בערך מאוזן.
לעומת זאת, אם נרגיל אנשים לבוא לסרטים גם בבוקר שבת, בעוד כשנה נוכל למכור מההרגל הזה, לכסות על ההפסדים הנוכחיים ואף להרוויח.
הדוגמא המקבילה הטובה ביותר היא מבצעי חברות הפלאפונים לחיילים. מדי פעם המחירים הם מצחיקים כמעט. ללא ספק אם אף חברה לא היתה עושה מבצע הן היו מרוויחות יותר במהלך שלושת שנות הצבא של כל אחד מנערינו/תנו האמיצים/ות. אבל המטרה היא שאם הם ידברו במשך שלוש שנים ברשת פלאפון – אז סביר שהם גם ימשיכו בה אחרי הצבא. אולי אף ימשיכו לדבר באותה כמות מתוך הרגל, זאת למרות שהמחירים עלו, וכך הרשת תגזור קופון נאה.
משפחת סופר על-הקרח
המשפחה הלוחמת משתלבת במופע "דיסני על הקרח":
http://www.animated-news.com/archives/00003817.html
אפשר לחדש לכם משהו?
אם הסרט הזה לא היה מצויר, הוא היה נראה ב ד י ו ק כמו כל סרט אמריקאי אחר שעוסק בחייהם של גיבורי על.
נראה איזו ביקורת מהוללות הייתם כותבים עליו אז!
הסרט היה מלא בקלישאות ה"ירידות על הקלישאות האמריקאיות". הוא היה מלא בהומור שמתקרב ברמה שלו להומור של סיטקומים מטופשים. הוא היה צפוי, ויותר מכל – הוא סיפק את רצון הקהל.
אפשר לחדש לכם משהו?
חוץ מ"תיכון בהיי" (שהוא נחמד מאוד אבל גם אם היה מצויר היה פחות טוב מ"משפחת סופר על"), איזה עוד סרטים אמריקאים שעוסקים בחייהם היומיומיים של גיבורי על (ובפרט, בצורה שבה החברה מדכאת אותם) אתה מכיר?
(לדעתי אם הוא לא היה מצויר הביקורות עדיין היו מהללות, אבל פחות, כי האנימציה מאוד תורמת להיבטים הסגנוניים של הסרט).
אללי! רק לא סרט שמספק את רצון הקהל!
מן הסתם מותר לא לאהוב את הסרט, אבל אל תאשים את האנימציה- ההאשמה הזו פשוט לא עומדת במבחן המציאות: 'משפחת סופר-על' הוא לא סרט האנימציה הראשון או האחרון לצאת בארץ, אתה יודע. סרטי אנימציה אחרים כמו 'מדגסקר', 'תפוס ת'כריש', 'פגוש את היונים', 'רובוטס' או אפילו 'מוצאים את נמו' קיבלו כאן ביקורות פושרות למדי.
ממש לא
לא מכירה עוד סרט עם אותו קו עלילה כמו האינקרדיבלס. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל תראה לי עוד סרט אמריקני מהשנים האחרונות, שיוצא נגד המסר "כולם מיוחדים בדרכם".
לא יודעת איך היה נראה הסרט אם הוא לא היה מצוייר, אבל הוא בהחלט לא סרט סופר-הירו קלאסי.
סרט נפלא. אני אהבתי.
אבל אני לא מוצאת בו הרבה מסרים, למען האמת. (יש קצת מסר של משפחה שניסו לדחוף ולא הצליחו, אבל מי שם לב אליו?) מיותר להתחיל להשוות אותו לכלמיני סוגים של משטרים, כי אני חושבת שהדבר שהכי קרוב למסר בסרט הזה הוא משהו בסגנון "תהיה עצמך" שנדחף לו פעמיים וחצי בערך.
(ובכלל, יהיה יותר נחמד סתם לחשוב על העלילה כעל עלילה שמספרת על סופר-גיבורים חסרי פרופורציה בגוף שמדוכאים ע"י הממשלה, מאשר כעל איזשהו מסר חברתי חזק. [שלא לדבר על זה שאני לא מוצאת פה אחד כזה].)
חצי
: עולם עם/ללא גיבורים?
כפי שכבר צויין בתגובות הקודמות, נקודת המוצא והרקע לכל הסרט, קרי מיקומם של ויג'לנטים בחברה, זכה למספר עיבודים שונים במהלך השנים בספרות הקומיקס. מס"ע הוא בגדול העיבוד הראשון שלו על מסך הכסף. אלא שהסרט לא יותר מדי עוסק בהשלכות ה"גדולות" של השאלה, ובעיקר מתמקד בנקודת המבט של בני משפחת פר.
אז לידיעת מי שהסיפור מעניין אותו, ולא היה בסביבה לאחת האינטרפרטציות הקודמות, החל מחודש מאי חברת מארוול מתחילה קו עלילה חדש שנקרא Civil War. הרעיון הבסיסי הוא העברת חוק בארה"ב המחייב את כל בעלי כוחות העל להירשם בקרב הרשויות ולחשוף את זהותם הסודית. הקטליזטור לחוק? קרב בין גיבורים לנבלים שהסתיים במוות של מספר לא קטן של תלמידי בי"ס. בהנחה שהכותב (מארק מילר) באמת גם ישקיע קצת מחשבה בשאלות העקרוניות ולא רק בזריקת ססמאות לבלוני האוויר, יכול להיות מעניין.
לינק:
http://www.marvel.com/universe/Civil_War
http://en.wikipedia.org/wiki/Civil_War_%28comics%29
חצי
: עולם עם/ללא גיבורים?
קראתי את החוברת הראשונה בסדרה של ספיידרמן שמתחברת לקו העלילה הזה. אם לתמצת – "הרבה מאוד דיונים ברמה של כיתה ג' בין הסצנות שבהן מרביצים לרעים". אם זה מיצג את מה שהולך ביתר הכותרים, באמת שחבל על הזמן.
ואותו הנושא בדיוק
כבר עלה לדיון בסרט 'אקס-מן' הראשון, ובאופן די דומה – גם ב'ווצ'מן', ואני מניח שבעוד הרבה קומיקסים אחרים.
אה, לא.
ממש לא מדובר ב*בדיוק* אותו נושא. 'אקס מן' עוסק בשאלה מיהו שונה, ומהו מקומו בחברה. כל מה שהמוטנטים רוצים זה את הזכות לחיות כמו כל אחד אחר, לא את הזכות ללבוש גלימה ולהילחם ברשע. לעומת זאת, את משפחת פר לא שמו בגיטו ולא איימו על חייהם, אלא אמרו להם שהחברה מוותרת על שירותיהם. אז זה קצת שונה בכל זאת.
ואני גם לא מבין מה אתה מנסה לתקן בחלק השני של המשפט שלך
כאשר כתבתי במפורש שהנושא "זכה למספר עיבודים שונים במהלך השנים בספרות הקומיקס", ושההפניה היא למי ש"לא היה בסביבה לאחת האינטרפרטציות הקודמות". בשום מקום לא טענתי שהנושא לא נדון בעבר בקומיקס, אלא שזה היה בעבר.
צודק - אמרת.
ובקשר לאקס-מן: "הרעיון הבסיסי הוא העברת חוק בארה"ב המחייב את כל בעלי כוחות העל להירשם בקרב הרשויות ולחשוף את זהותם הסודית" – זה בדיוק החוק שעומד במרכז עלילת 'אקס-מן' הראשון. אבל עדיין יכול להיות שהדיונים שמתפתחים מנקודת המוצא הזאת הם שונים לחלוטין.
האנשים עם הזכויות על "ארבעת המופלאים" לא יכולים לתבוע את פיקסאר או משהו?
"אבל כבוד השופטת, איך הם העזו לעשות סרט יותר טוב מזה שלנו?! בוודאי יש חוק נגד זה!"
זה לא קשור לאיכות. אני בטוח שיהיו דיונים של חודשים בבית המשפט על השאלה האם אלסטיגירל וויולט הם חיקויים של מר פנטסטיק והבלתי נראית ההיא.
הי, שלא יהיה ספק -אני לא משתמש ב''כושי'' כמלת גנאי!
סרט בינוני פלוס.
למה כל דמות צריכה "לקדם את העלילה" כדי להצדיק את קיומה?
תשאל אם הסרט היה פחות מהנה אם הוא לא היה נכלל בו. אני לא בטוח שהתשובה תהיה לטובת פרוזון, אבל לפחות השאלה תהיה רלוונטית.
צודק.
הרי התיקון: האם הסרט היה מהנה פחות אם פרוזן לא היה נכלל בו?
צודק.
אני הייתי נהנה פחות ("I'm just getting a drink"). לא יודע בקשר לאחרים.
ביקורת הדיבוב
במסגרת שירותיי לאוכלוסיית ההורים המתרחבת, ובהנחה שהילדים שלכם בכלל נותנים לכם להחליט, הנה דעתי על הדיבוב:
בקיצור, הוא גרוע.
באריכות, התרגום (בניגוד לדיבוב) דווקא בסדר – אם כי מפספס כמה בדיחות ואפילו מועד בטעות או ארבע – אבל לשים את נתן דטנר בתפקיד הראשי זה פשע: לא ראיתי מספיק הצגות / תוכניות איתו בכדי לשפוט את כישוריו כשחקן באופן כללי, אבל כשהוא עובד רק עם הקול, יש לו טווח מוגבל והוא מאוד, מאוד לא משכנע. אגב, גם ב'מפלצות בע"מ' דטנר עושה את התפקיד הראשי, וגם שם הוא הורס את הסרט.
בנוסף, שרית וינו אלעד בתפקיד הלן לא מתקרבת לקרסוליה של הולי האנטר (אם כי היא טובה בהרבה מדטנר), ונתן זהבי בתפקיד הבוס של בוב (קטן אבל בלתי נשכח) פשוט מזעזע.
את עדנה מוד מדובב טל פרידמן, והוא דווקא עושה עבודה מצוינת, וגם הילדים, סוכן הממשלה וסינדרום (עידו מוסרי) בסדר גמור.
הפתעה לטובה יש בסרטון הבונוס, 'המתקפה של ג'ק ג'ק', שבו מדובבת את קארי הבייביסיטר מישהי שכמעט ומתעלה על המקור.
הפתעה עוד יותר לטובה יש ב'הקפיצה הגדולה' (Boundin), שאמנם לא קשור לסרט אבל משווק יחד איתו. כמו במקור, מדובב אחד עושה את כל העבודה. נדמה לי שזה אלי גורשטיין, אבל אני לא בטוח. בכל מקרה, גם התרגום יוצא מגדר הרגיל, שומר על המשקל, האווירה והמשמעות, וגם הביצוע מופתי. זה אמנם לא הסרטון הכי טוב של פיקסר, אבל הוא עדיין נחמד מאוד, והדיבוב עושה עמו צדק.
ביקורת הדיבוב
קניתי את ה-DVD של אזור 1, אבל תמיד נחמד לדעת, תודה.
סקרנת אותי לגבי המדבבת של הבייביסיטר: תוכל לכתוב את שמה?
אחרון חביב: אלי גורנשטיין תותח.
ובעניין דומה
לא מזמן, ברגע של שיעמום מוחץ, צפיתי בכותר בדיבוב לעברית ובליווי כתוביות בעברית. המטרה היתה לבדוק כמה מהטקסט המקורי הולך לאיבוד במעבר מהמקור (כפי שהוא מתבטא בכתוביות, המתורגמות פחות או יותר אחת לאחת) לדיבוב לעברית (לא כולל כמובן כשלים הנובעים מתרגומי ביטויים ומשחקי מילים). ברוב המקרים הכתובית (בעברית) לא תאמה את אשר הדמויות גוללו (שוב, בעברית), אבל רוח הדברים הועברה במלואה. והיו גם כמה הברקות (לא שאני זוכר אותם כרגע. אולי אני אצפה בזה שוב).
___________________________
למה זה טוב? לא יודע.
אם כבר השוואה, למה לא עם הכתוביות באנגלית?
כי שעשע אותי לראות איך הם דוחפים
משפט המורכב משש מילים לדמות שפותחת את הפה שלוש פעמים בלבד.
לצערי, אין לי מושג מה שמה:
היא לא דמות משמעותית מספיק בשביל לקבל קרדיט אישי בסוף הסרט.
קארי!
למען השם, היא אפילו מסבירה בדיוק איך לאיית את שמה ב'מתקפת ג'ק-ג'ק'!
השאלה שנשאלה היא מה שם המדבבת של קארי בגרסה העברית
ואללה, נכון: קארי מקיוריליוני(ש)ן.
טריוויאלי.
זה לא סרט ילדים.
תגיד, אבל שווקו ארוחות ילדים וצעצועים של הסרט – ואני אגיד, נכון, אבל אותו הדבר נכון גם לגבי 'האביר האפל', כך שזה לא מוכיח הרבה. 'משפחת סופר-על' הוא לא סרט ילדים.
יכול להיות.
אני לא מומחה לשיווק, ואני לא יודע מה בדיוק היו הכוונות של פיקסאר ולמי הם כיוונו את הסרט. אבל לפי ההתרשמות שלי, הסרט כן מוצג במידה רבה ככזה שמיועד גם לילדים. או לפחות לא באופן אקסקלוסיבי למבוגרים.
בכל מקרה, יש מספיק נקודות בסרט שלא אהבתי, בלי קשר למי הוא מיועד.
זכותך
אני רק מעיר על כך ש"עודף האלימות" בסרט הוא לא בעיה של הסרט, אלא, אם בכלל, בשיווק שלו.
עדנה מוד?
לא מצחיקה?
עוד לא פגשתי בן אדם שאמר את זה.
אתה יכול לומר מה שאתה רוצה על העלילה, אבל...
האנימציה רעה? *האנימציה*? האנימציה של The Incredibles? ראינו את אותו סרט?
זה כל כך מדהים?
פשוט לא הטעם שלי.
ברטטוי יש אנימציה נהדרת, אם זה משפר לך את ההרגשה.
אתה בטוח שאתה מתכוון לאנימציה?
כי האנימציה פאקינג מדהימה, זו כבר לא דעה. אבל ה*עיצוב* בהחלט יכול להיות לא לטעמך.
איין ראנד
אני חושב שזה כבר הוזכר בתגובות אבל…
גיבורי על שמדוכאים על ידי החברה *ורוצים לעזור לחסרי הישע* הוא רעיון בלתי איין ראנדי לגמרי. לו איין ראנד הייתה חתומה על הסרט, בטוחני שהוא היה מכיל לפחות סצנה אחת בה מאלצים את פרוזון לכבות שריפות בניגוד לרצונו (הוא כמובן מעדיף ליצור פסלי קרח ענקיים בזמנו החופשי).
צוות עין הדג מצא שסוזן בויל אוזכרה כבר במפלצות בע''מ,
והעט המרקד מצא: שרה פיילין הושתלה במשפחת סופר על!
http://www.youtube.com/watch?v=RvxwT76QmHE&feature=related
(מ-0:46 עד 0:50)
ואו
אפשר קישור לסוזן בויל במפלצות בע"מ ?
סוזי בויל היא מפלצת
כתבה מספר 4972
אוי גדול (מתפקע מצחוק)
תודה :).
בראד בירד בראיון על משפחת סופר-על ופיקסאר
http://herocomplex.latimes.com/2011/08/10/brad-bird-hollywood-isnt-brave-enough-to-copy-pixar-process/
ההערות שלו על תהליך היצירה של פיקסאר הן די מרתקות. מה שהוא אומר לגבי סופר-על שם לי את הסרט בהקשר מסויים – אני זוכר שהבעיה המרכזית שלי עם הסרט הייתה שצחקתי אולי פעמיים בכל הסרט, ועכשיו אני מבין שזו בחירה אומנותית.
באופן כללי, אני לא חושב שהתחכמויות בקרבות זה משהו שלא עובד. בספיידר-מן, למשל, זה אפילו נכון ברמה הפסיכולוגית – זו איזושהיא דרך של הדמות להתמודד עם רגשי נחיתות. אבל כמו שבירד אומר בסוף, סופר-על לא התבייש במצויירות המוגזמת שלו, וזה משהו שגרם לי לצפות להרבה יותר הומור. שווה צפייה נוספת.