ג'ון וויליאמס הוא המלחין האהוב עלי. זו לא חוכמה גדולה, כמובן – ג'ון וויליאמס הוא סוג של ברירת מחדל בכל מה שנוגע לחיבה למלחיני פסי-קול לסרטים, בעיקר אם אתה חנון. כנראה זה בזכות העובדה שהוא הלחין כל כך הרבה קלאסיקות בז'אנר ('מלחמת הכוכבים', 'סופרמן', 'אי.טי.' ועוד הרבה אחרים), שאנשים התרגלו לראות סרטי מד"ב ופנטזיה עם המוזיקה שלו (או לפחות של מלחינים שהושפעו ממנו) ברקע. פסי הקול שהוא מוציא תחת שרביט המנצחים שלו הם תמיד יצירות רחבות ועמוקות, מלאות בנעימות ומוטיבים חוזרים, שהופכים כל אלבום שלו ליצירה סימפונית.
כל זה היה נכון בערך עד תחילת שנות ה-90.
כי מאז 'פארק היורה' נראה שחתול שחור עבר בין וויליאמס למוזה שלו, ודרכיהן נפרדו. היא קפצה לביקור קצר ב-2001, כדי שיוכל להלחין את 'הארי פוטר ואבן החכמים', אבל היחסים ביניהם כבר לא היו כבעבר, והם נפרדו כידידים. וויליאמס של השנים האחרונות נשמע כמו העתק של הדבר המקורי. פסי הקול שלו עדיין פומפוזיים, ומדי פעם (בעיקר כשהוא עובד עם ספילברג) הוא מנסה לכתוב כמו וויליאמס של פעם, אבל הנשמה שלו כבר לא שם.
עם הגישה הזאת הגעתי להאזנה הראשונה לפס הקול של 'אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח'. עצם העובדה שמדובר בסרט רביעי לסדרת סרטים ותיקה עם פס קול מאוד אהוד ומוכר ברחבי העולם לא היתה לעזר. הפעם האחרונה בה ג'ון וויליאמס התבקש לעושת משהו בסגנון היתה ב-1999. הסרט היה 'מלחמת הכוכבים, פרק I: אימת הפאנטום', והפסקול נרשם בדפי ההיסטוריה בעיקר תחת הכותרת "אכזבה". הוא עדיין היה עדיף בהרבה על הסרט, אגב, אבל לא זו הנקודה.
הדבר הראשון ששמעתי אחרי ששמתי את הדיסק במערכת ולחצתי על Play היא ה-Raider's March, שהיא לא במקרה אחת מהנעימות הכי מוכרות בקולנוע. קשה לטעות כאן. היא מופיעה פה כמעט בגרסה המקורית שלה, והיא פשוט כיף טהור.
אחרי 5 דקות של הכיף הזה, האלבום נכנס לפאזה שקטה עם "קריאתה של הגולגולת", ברצועה אווירתית ברובה, שנעה בין "יש פה גולגולת חייזרית מבדולח, וזה מקריפ לי את הצורה" ל"שיואו, חכו חכו מה הולך לבוא."
שתי נעימות הנושא של הדמויות הראשיות החדשות מדגימות את הדואליות של וויליאמס. מצד אחד, "הרפתקאותיו של מאט" – כנעימת הנושא של מאט וויליאמס (דמותו של שיה לה-באף). אלמנטים מהנעימה של אינדיאנה ג'ונס שזורה ברצועה לכל אורכה, אבל היא יותר קלילה ונערית מזו של ג'ונס. למרות שמאט ככל הנראה יירש את ג'ונס ביום מן הימים, וויליאמס לא כתב עבורו נעימת נושא זכירה, בניגוד מוחלט לקו היצירתי שלו מאז 'מלחמת הכוכבים'. מצד שני, רק הקשיבו לנעימת הנושא של אירינה ספאלקו (קייט בלאנשט). היא אפלה כמו שהנעימה שמלווה את הדמות הרעה הראשית אמורה להיות, אבל יש בה לא מעט עצב. בתחילה היא הזכירה לי קצת את הנעימה של הנסיכה ליאה מ'מלחמת הכוכבים', והנה במחי מספר תווים וויליאמס העניק מימד נוסף לדמותה של אירינה, שכראוי לדמויות שמאכלסות את עולמו של ג'ונס, לא עברה היכרות עם המושג "נפח".
מכאן, הדיסק נכנס לסוג של ישורת. רוב הרצועות נעות בין מוזיקת אקשן כיפית למוזיקת אווירה איטית ושקטה, בהתאם להתרחשויות בסרט. באחת הרצועות ("המסע לאקטור") וויליאמס הכניס מוזיקה מקסיקנית לפס הקול, והיא נותנת תחושה תלושה מהמוזיקה שסביבה. כרגיל אצל וויליאמס, רצועות האקשן הן הטובות באלבום – והפעם מדובר ב"מהומה באקדמיה", "המרדף בג'ונגל" ו"אוצרות חבויים והעיר המוזהבת". אף אחת מהן לא טובה כמו "הקרב על אנדור" מ'שובו של הג'די', או "משחק הקווידיץ"' מ'הארי פוטר ואבן החכמים', אבל הן בכל זאת מהנות לשמיעה.
נעימת הנושא של אינדיאנה נותנת הופעות אורח לא מעט פעמים באלבום, בדיוק כפי שהיא עשתה בסרטים הקודמים. אני מוצא את עצמי אמביוולנטי לגביה, כי אמנם יש תחושה שזו בחירה אמנותית שנעשה ממחסור במוזיקה טובה אחרת, אבל אני כל כך נהנה לשמוע אותה קופצת לבקר במפתיע באמצע רצועה, שלא אכפת לי. היא כמו כוס קולה קרה – לא משנה כמה כבר שתיתי, אני תמיד אשמח לעוד אחת.
סיקוונס הסיום של האלבום מתחיל עם "חורבות המקדש והסוד מתגלה". אפשר לזהות את זה על ידי כך שכלי המיתר מתחילים לפנות את מקומם לכלי נשיפה. הרצועה אוגרת עוד ועוד קצב, עד לסוף הדרמטי, בו מתגלה "הסוד", שמעביר אותנו ישירות ל"עזיבה". בתור הטרק שמסיים את הסרט, (או לפחות את החלק העלילתי שלו), "העזיבה" לא ממש עושה את התפקיד שלו. כן, הוא מספק קליימקס מוזיקלי, כשנראה שכל התזמורת הסימפונית של הוליווד (ובמיוחד אגף כלי הנשיפה שלה) מתגייסת כדי ללוות את הבריחה של אינדי וחבורתו מהסכנה האחרונה, בדרכם לסוף השמח, אבל אין שם מלודיה מספיק מעניינת. שמעתי את הרצועה הזו שלוש פעמים ברצף לפני שתי דקות, וכבר עכשיו אני לא זוכר איך היא נשמעת.
הקרדיטים הם סיפור שונה לגמרי. וויליאמס תמיד ידע לזקק לתוך הרצועה המסכמת את כל הנעימות החשובות שהופיעו בסרט, והוא עושה את זה טוב במיוחד כשהוא מלחין סרט שלג'ורג' לוקאס יש בו תפקיד (אני בטוח שיש מאפיין אחר שמאחד את 'מלחמת הכוכבים' ו'אינדיאנה ג'ונס', אבל לוקאס, למרות האנטגוניזם ששמו מעורר, הוא הבולט ביניהם). העבודה הזאת מחזירה את ההשקעה בה, כי כשרצועת הסיום טובה, היא מסיימת את האלבום בטעם טוב, וההתרשמות שלי ממנו הרבה יותר טובה. גם אם בזמן ההאזנה עצמה הביקורת שלי היתה פחות ממתלהבת. וככה, למרות הרצועות המשעממות באלבום והחוסר בנעימות חדשות וזכירות, הדבר הראשון שחשבתי ברגע שסיימתי להקשיב לאלבום בפעם הראשונה הוא: "חבר'ה, ג'ון וויליאמס חזר!".
- אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח – הביקורת
- ג'ון וויליאמס – האתר הרשמי
- ג'ון וויליאמס – אתר מעריצים
- קטע מתוך הפסקול
- הפסקול – ב'אמאזון'
- סקר הנעימות הגדולות
- הארי פוטר ואבן החכמים
ביקורת מצוינת
אני מזמן חושב שהיה צריך לעשות פינה לפסי הקול, אני מאוד מקווה שהביקורתת הזו תפתח טרנד חדש.
הבעיה שלי עם הביקורת, קודם אתהטוען שהפסקול טוב אבל לא ברמה של ג'ון, אחר כך אומר שרובו משעמם חוץ מהסוף ונעימת הנושא ואז אתה אומר שג'ון חזר לעצמו? לא הבנתי. כלומר אתה ממליץ לקנות את הפסקול או לא? הוא שווה את ה70 שקל??
אה, שכחתי להוסיף.
התמונה בעמוד הראשי של האתר, עמדתי לכתוב בדו"ח שאת הכובע הייתם אמורים לשים על איש הדולר הצהוב ההוא.
שאלה – האם הפסקול כבר בחנויות בארץ?
תשמח לדעת
שהפסקול של "סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן" הרבה יותר טוב מזה של אינדיאנה ג'ונס החדש והוא מהווה שיפור משמעותי מהסרט הקודם. אז אני מציע לך לחסוך את ה-70 ש"ח.
אתה נורא מתחשב
כבר שמעתי את הפסקול של נרניה, והוא טיפה מאכזב למען האמת, הוא פשוט משתמש יותר מדי בנעימות של הסרט הראשון וכל החידושים שיש בו מסתכמים בכמה דקות, הפסקול הראשון היה ללא ספק מבחינתי לפחות יצירת מופת מבחינה מוזיקלית, באתרים רבים ראיתי הסכמה בנוגע לזה וזה נורא מוזר שכאן באתר שונאים אותו, הפסקול של הראשון היה מאוד מתאים לרוח הסרט והספר, בקשר ל"הנסיך כספיאן" אני מתכנן לקנות אותו רק שאין לי מושג מתי הוא מגיע לחנויות.
בפעם הראשונה ששמעתי את הפסקול של ''הנסיך כספיאן''
גם אני התאכזבתי טיפה. ואז שמעתי עוד 5 פעמים וכל פעם אהבתי עוד יותר את הפסקול. הוא יותר בוגר מהפסקול של הסרט הראשון ונעימות האקשן עברו שיפור של יום ולילה. עם הפסקול הראשון קרה לי דווקא ההיפך – בפעם הראשונה ששמעתי חשבתי שזוהי יצירת מופת ואחרי כמה פעמים ששמעתי שוב את הפסקול הבנתי בעצם שהמלך עירום – נעימות האקשן בנאליות להחריד והנעימות קצת ילדותיות.
עצה שלי – תנסה לשמוע עוד כמה פעמים את הפסקול של הנסיך כספיאן.
כן, ניסיתי
הוא באמת נשמע טוב יותר משמיעה לשמיעה, עכשיו אני מעריך יותר דברים כמו "המסע אל ההאו של אסלן" או זו עם הקרב אבל אני עדיין חושב שהראשון היה טוב יותר, כי בכל אחד מהטראקס של "הנסיך כספיאן" יש יותר מדי מהפסקול של הראשון, לא היו הרבה חודשים, את הפסקול הראשון אני יכול לשיר בעל פה וקל לי לזהות כל דבר שמופיע בכספיאן ואם הוא מופיע בראשון, אבל עדיין, אני מסכים איתך שהפסקול של כספיאן מצוין ושהוא משתפר משמיעה לשמיעה.
אבל רק מלשמוע את "ההתחלה של ההרפתקה" מהסרט הראשון שהיא ללא ספק אחד הדברים הטובים ביותר ששמעתי (ולא משנה כמה פעמים) אני יכול להחליט שהראשון טוב יותר.
http://www.youtube.com/watch?v=lLXguWl6Jc0
אחרי שרואים את הסרט
אפשר להעריך ולאהוב את הפסקול אפילו יותר, ככה קרה לי עם "הורטון שומע מישהו", חשבתי בהתחלה שהמוזיקה לא משהו אבל אחרי צפייה בסרט חזרתי הביתה לשמוע את הפסקול שוב ונורא אהבתי, במקרה של נרניה ממילא אהבתי אותו אבל עכשיו יותר.
שאלה – האם יש קשר בין הזמר אורן לבי לישראל? השם שלו נורא ישראלי. הוא שר בפסקול של נרניה את השיר 'ריקוד מסביב לעץ הזיכרונות'.
http://www.youtube.com/watch?v=G1jGFbgzKHk
אורן לביא אכן ישראלי
הנה קצת פרטים עליו מוויקי:
http://en.wikipedia.org/wiki/Oren_Lavie
והאתר שלו שבו אפשר לשמוע שירים מהתקליט שלו:
http://www.orenlavie.com/
איזה יופי. סוף סוף!
הגיע הזמן לעשות ביקורות לפסקולים.
ביקורת טובה, למרות שאני לא מסכים איתה בפה מלא. אני די התאכזבתי מהפסקול. הנעימות החדשות לא זכירות במיוחד והחצי השני של הדיסק בכלל כמעט מרדים (ולא, הקרדיטים לא מפצים על כך). מצד שני, כצפוי נעימות האקשן מעולות ("מרדף הג'ונגל" ללא ספק הhighlight של הדיסק, היא בטוח נשמעת מצוין בסרט שעוד לא ראיתי דרך אגב).
ג'ון וויליאמס בהחלט לא מתקמבק עם הדיסק הזה ואותי הוא אפילו השאיר עם טעם קצת מר בפה. וחוץ מזה, חשבתי שכולם מסכימים על כך שאת הקמבק הגדול שכולם ייחלו לו הוא כבר עשה לפני 4-3 שנים עם יצירות המופת שעשה ל"האסיר מאזקבאן" ו"נקמת הסית"', לא? נראה לי מי שהמציא את המילה "קמבק" בטוח חשב על 2 הפסקולים האלה.
בקיצור, הדיסק לא שווה את ה-70 שקל. בואו נתפלל ביחד שג'ון וויליאמס יחזור להלחין את שני הסרטים האחרונים של הארי פוטר ו*אז* נוכל לבזבז כמה שבעימים שקלים שנרצה בלי רגשות אשמה.
יופי של ביקורת. מצפה לביקורות לפסקולים של "הנסיך כספיאן", "ספיד רייסר" ו"האביר האפל"
ביקורת טובה!
"פסי הקול שהוא מוציא תחת שרביט המנצחים שלו הם תמיד יצירות רחבות ועמוקות, מלאות בנעימות ומוטיבים חוזרים, שהופכים כל אלבום שלו ליצירה סימפונית.
כל זה היה נכון בערך עד תחילת שנות ה-90. "
הוצאת לי את המילים במדויק מהפה!
למרות שפסקול ה"פ הוא באמת יציאה יחסית לעובדה שהוא נכתב אחרי שנות ה"תהילה" שלו, הוא עדיין מזכיר בצורה מאוד מחשידה את "שכחו אותי בבית" שלו.
(נורא מאכזב שאין כאן מספיק תגובות)
שמעתי קצת מהפסקול של אינדי, לא ממש אהבתי, למעשה אף פעם לא התחברתי במיוחד לנעימת הנושא של אינדי, היא נחמדה, אבל לא כל כך כיף לשמוע אותה, שאר החלקים ששמעתי מהפסקול היו נחמדים ולא מסתירים את העובדה שזו מוזיקה של שנות השבעים, אבל אלה לא נעימות שאזמזם בזמן שאני מתהלך ברחוב. אז נורא חבל.
מה דעתכם על הפסקול של שודדי הקריביים?
אני כרגע דל מצלצלים (כסף ד.ר.) ולכן לא כ"כ קונה אבל מזמן אני רוצה את הפסקול של שה"ק המנגינות נתקעו לי בראש מאז הסרטים כמשהו טוב במיוחד. מעניין אותי מה המבינים בתחום אומרים…
יש אתה טה-טה-טה-טהההה– וכו' המפורסם שכבר משפריץ מהמח מרוב השמעות אבל לדעתי היו עוד כמה טובים שלא לדבר על שיר הפתיחה של השלישי.
נו?…
היה דיון עליו
בביקורת על שודדי הקאריביים, כאן:
http://www.fisheye.co.il/pirates3#298242
אני לא מומחה בתחום
וסביר להניח שאני האחרון שהיית רוצה שיגיב להודעה שלך (ואלה מכם שמבינים בתחום, תענו לו) אבל זו לפי דעתי הזדמנות מצוינת להלל את פסי הקול של שודדי הקריביים, איך לעזאזל הם מצליחים בכל אחד מהסרטים במקום למחזר את המוזיקה של הסרט הקודם להביא משהו חדש, נרענן, אפי והכי חשוב עוצר נשימה, "שודדי 3" הוא הפסקול היחיד שרכשתי והוא שווה כל שקל, גם אם אפשר לשמוע אותו ביוטיוב עדיין שווה לקנות, ועליו אני הכי ממליץ מכל הטרילוגיה כי ב"שודדי 2" בניגוד לשלישי יש בערך שלושה טראקים (איך לעזאזל קוראים להם בעברית?) שהם עוצרי נשימה ("הקראקן", "דיווי ג'ונס" ו"גלגל המזל") וכל השאר פשוט טובים, בפסקול של "שודדי 3" כל אחד מהם הוא ייחודי, מקורי ומדהים. בקשר לפסקול של הראשון, נדמה לי שהמוזיקה של הראשון היתה בולטת יותר מדי בסרט ולכן לצפות שוב בסרט זה כמו לשמוע את כל הפסקול.
טראק בעברית זה רצועת קול.
מעולם לא טענתי שאני מבין בתחום (או במוזיקה בכלל),
אבל יש לי קצת היסטוריה בהאזנה לפסקולים.
מי שיצא לו לשמוע אותי מדבר על הנושא, בטח גם שמע אותי מטיל רפש במלחין של שה"ק (לפחות של השניים האחרונים, אם כי גם הראשון יצא מפס הייצור שלו) האנס זימר, הידוע לשמצה אצל "המבינים בתחום".
הוא כותב מוזיקה שטחית, שמכוונת לקהל הרחב, שמעדיפה סיפוק מיידי על-פני מורכבות, שבכל אלבום נשמעת בול כמו זו שהופיעה באלבום הקודם, ובכלל – האנס זימר הוא להקת הבנים של עולם פסי הקול.
אבל לעזאזל, הוא יודע לעשות את זה כל-כך טוב.
הפסקול של שה"ק השלישי הוא היחיד מהסדרה שאני מחזיק בבית, ובכל פעם שבא לי לשמוע מוזיקה כיפית, לא מסובכת, מהנה בלי ערך תזונתי, אני מקשיב לו.
מעולם לא טענתי שאני מבין בתחום (או במוזיקה בכלל),
בניגוד לדעה הרווחת, הנעימות הקליטות מ"שודדי" הן לא של האנס זימר. את שודדי 1 הלחין קלאוס משהו (לא עולה לי כרגע) והאנס זימר לקח את הנושאים שהוא הלחין מהסרט הראשון ושיחק איתם בשני הסרטים שלאחר מכן.
ולגבי האנס זימר, נכון שהוא טוב והכל, אבל הדבר היחדי שאני מצליח לזכור ששיך לו זה המנגינות שבין השירים ב"מלך האריות". ההתמחות שלו היא דווקא במוזיקה הנמצאת ברקע הסרט, לא בנעימות הנושא של הסרט. בניגוד לוויליאמס המוזיקה שלו לא עומדת לרוב בזכות עצמה (לדעתי לפחות), אבל זה גם לא נראה לי מה שהוא מנסה לעשות.
קלאוס בדלט (אולי ה-ט' היא שקטה? לא יודע),
אחד מתלמידיו של זימר, ובוגר פס הייצור לשיבוטי זימר, Media Ventures (ממנו יצא גם הארי גרגסון-וויליאמס, המלחין של סדרת נרניה).
לא מסכים.
מה שייחד את פסי הקול של סרטי שודדי זה שכל אחד מהם היה מקורי בפני עצמו, הנעימות היחידות שבהן השתמש זימר שבדלט הלחין הם העימת הנושא ואחת בשם "ג'ק ספארו" כל השאר ברובו מקורי, רק תשמע את "דיווי ג'ונס", "הקראקן", "סינגפור", "בשביל מה שווה למות" ועוד כמה, כל אלה הם די מקוריים ומדהימים.
עוד פסקול של זימר שנורא אהבתי היה "סוס פרא" יש שם מוזיקה מצוינת, אם כי יש לי שאלה, הוא זה שהלחין את השירים?
אני די בטוח שאת השירים הלחין בריאן אדאמס.
לא מסכים.
לא שאני אומר שזו לא גאונות שלעצמה, אבל גם רוב הלחנים של זימר התבססו על נושאים ומוטיבים של אותו בדלט, זה נמצא בפרטים הקטנים.
אפרופו מלחינים,
אני חושב שאחד ממלחיני המוזיקה הטובים ביותר שקמו הוא לא אחר מאניו מוריקנה.
מוריקנה אחראי בין היתר ליצירות קלאסיות מסרטיו של הבמאי סרג'יו לאונה כמו 'בעבור חופן דולרים', 'הצלפים' או 'הטוב הרע והמכוער'(הטובה מביניהם). כמו כן מסרטים אחרים: 'המיסיון', 'הבלתי משוחדים' ו'סינמה פארדיסו'. מלחין ענק.
אני רוצה להעביר ביקורת על הביקורת.
מכיוון שגם אני כותב בפרהסיה, אני יודע כמה זה מרגיז ומכאיב כאשר מישהו תוקף את הסגנון שלך או את זכותך לכתוב, ולא את הטיעונים שלך. לכן, אני רוצה להקדים ולהדגיש שהדברים לעיל אינם מכוונים אד-הומינם והם מנסים להצביע על בעיה בסיסית. בכל מקרה, אני רוצה להתנצל מראש בפני עידן, העורכים וכל גולש אחר המוצא נכון להיעלב. סליחה.
שנית, ברור לי שעידן פנה כאן אל הדרך שטויילה פחות, והוא יכול להתגלח רק על הזקן של עצמו (או בקיצור: אי אפשר לרוץ בלי ללמוד ללכת קודם). אחרי הדיסקליימרים הללו, אני מרשה לעצמי להתלונן: הביקורת לא עובדת.
למה הכוונה? בעצם, עידן כותב על פי השטאנץ העין-דגי: מעט חומר-רקע, תיאור עלילה (ישנה הרצועה הזו ואז הרצועה ההיא) וחוות דעת סובייקטיבית. דא עקא, שפת הביקורת כללית ודלה מדי: רצועה אחת "אפלה" והשנייה "אווירתית" וכך הלאה. לרשות מי שכותב ביקורת עין-דגית על סרט לפחות עומדת איזו חלוקה בסיסית של ז'אנרים ומוסכמה על מהותו של משחק טוב, ואילו עידן נאלץ לעבוד עם התארים הכלליים, ועל כן הבלתי יעילים, ביותר.
הביקורת, אגב, לא שונה, באופן בסיסי, מביקורות של מבקרי מוזיקה "מקצועיים". רוב מבקרי המוזיקה שאני מכיר לא היו יודעים להבחין בין טרצה קטנה לטרצה גדולה גם אם חייהם היו תלויים בכך. מה הם כן יודעים לעשות? לדבר על "פוסט רוק" ו"פריק-פולק" ועל המילייה החברתי של היוצר הנדון וככה הם ממלאים את מכסת 600 המילה בלי לומר דבר אחד אינטילגנטי על המוזיקה. כך שאם בארזים נפלה שלהבת, אז אזובי הקיר וכולי.
הבעיה היא שבניגוד לקולנוע, אף על פי שהדיון שנערך כאן על רזולוציה עשוי להוכיח שאני שוגה , מאחורי המוזיקה ישנה תיאוריה טכנית ומתמטית מאד שמסבירה מדוע מוזיקה עובדת כפי שהיא עובדת. גם אם היא אינה מסוגלת להסביר מדוע שיר מסוים הופך ללהיט ושיר אחר לא, היא עדיין מסוגלת פחות או יותר כל אספקט אחר שלו. ומכיוון שאני מכיר את השפה התיאורית של המוזיקה – אף על פי שאני לא מומחה גדול – הביקורת הזו נראית לי בלתי מספיקה יותר מבדרך-כלל.
רגע אחד! אתם בוודאי שואגים: לא קראת את הכותרת "ביקורת קולנוע לאנשים ש…" וכולי?! הלא בתוך עמך אתה יושב? מה אתה רוצה, לחפור לנו על סולמות לידיים ומודולציות ותווים כחולים? מי ייקרא כזו ביקורת?
נכון, ביקורת עמוסה במונחים טכניים נעימה פחות לקריאה. אבל בלי מושגים טכניים בסיסיים – נניח, ההבחנה בין סולמות מאז'וריים ומינוריים ובלי תיאוריה של מה עושה כל סקשן בתזמורת, או ידע על הארכיטקטורה של יצירות קלאסיות, קשה להסביר באופן אינטיליגנטי מדוע פסקול עובד או לא עובד.
אבל גרוע מכך; הביקורת הזו גרמה לי לחשוב על הביקורות שאני כתבתי ולתהות איך מישהו שמבין בקולנוע באמת קורא אותן, והתשובה היא, סביר להניח, כגיבוב חובבני של שטויות בלתי מזיקות (והמהדרין יוסיפו: גם בלי להבין בקולנוע שמנו לב שאתה כותב שטויות).
בקיצור, אם יש כאן מוסר השכל, הריהו שעם כל הכבוד לאתוס החובבני והוולנטריסטי של האתר, המבקרים (והכוונה כאן לכל מבקרי עין הדג, כולל כותב שורות אלו, ולא לעידן באופן ספציפי) חייבים לספק איזשהו ידע בסיסי בקולנוע. נימוקים רהוטים ועקביים זה נחמד, אבל אם הם נוגעים אך ורק לתחושות ולאהבות/שנאות, הם עדיין חסרי ערך. מה שמבדיל ביקורת מדעה סתם הוא הידע המקצועי של המבקר. מי שלא מבין את מה שמתרחש על המסך מעבר לנעים שזה עושה לו בבטן, ולא משנה כמה הוא שנון, הוא פשוט לא מבקר. ויפה שעה אחת קודם.
אני רוצה להעביר ביקורת על הביקורת.
כתבה מספר 3426
אבל מדובר ברמות שונות לחלוטין של ניתוח.
וברמות הכוונה היא לא לאיכות, אלא באמת למימדים שונים של ניתוח. כמו שאני יכולה לנתח צפייה בסרט באמצעות מערכת הראייה האנושית – מרכז המסך לעומת שולי המסך בראי סוגי הרצפטורים השונים, קלוז-אפ כפניה לפוזיפורם ג'יירוס שעוסק בזיהוי פנים וכו' – בסופו של דבר, זה לא יגיד לי שום דבר על הסרט כ*סרט*. הרדוקציה של תהליכים פסיכולוגיים לתהליכים מוחיים היא, נכון לכרגע, חסרת תועלת, ולו בגלל שאנחנו לא מסוגלים לה בלי להישמע מגוחכים, כי אנחנו לא מבינים אותה מספיק. בדיוק באותה מידה, הנסיון לנתח עד כמה מנגינה היא מוצלחת בגלל הסולמות והאוקטבות בהם היא משתמשת ולא בגלל התחושה הכללית השורה עליה, יוביל כנראה לתוצאה רובוטית ונטולת רגש. עיסוק ביופי (יופי, לא אסתטיקה), תפיסה, מחשבות אנושיות, תחושות, יכול להיעשות ברמה הטכנית או ברמה התודעתית, והראשונה לא נעלה לשנייה בשום צורה. זה שמשהו קריא ומובן יותר לא הופך אותו למוקצה. אני בהחלט מעדיפה את הביקורת של עידן כפי שהיא.
לא טענתי שביקורת פסקול צריכה להיקרא כמו מאמר במוזיקולוגיה,
אבל היא גם לא צריכה להיות כללית כל-כך כמו הביקורת דנן. מוזיקה של פסקולים היא לרוב ואריאציה על מוזיקה קלאסית, ואי אפשר, לדעתי, לא להתייחס אליה ככזו ולבדוק איך נוהגים לדבר עליה. לא שעידן חייב לכתוב כמו חנוך רון, אולי להיפך, אבל גם מרד צריך לנהל נגד קאנון מסוים (ע"ע שניצקליין).
שנית, אם אין בסיס מקצועי, כלומר טכני ("קלוז אפ" ו"מערכה שלישית" הם מונחים טכניים ואיש אינו מקצה אותם מחמת מיאוס) לכתיבה, אז על מה נשאר לדבר, מלבד תחושות עמומות?
הביקורת של עידן – שוב, עם כל ההנחות שצריך לתת לה – היא דוגמא לביקורת שאין לה מערכת מושגים בסיסית ואובייקטיבית (לא נייטרלית, אלא חיצונית לכותב, אינטר-סובייקטיבית וקונצנזואלית). הרשמים הכלליים שמופיעים בה הם לא סובייקטיבים אלא סוליפסיסטיים, מכיוון שלי, לפחות, אין את הכלים לפרש אותם . ואם ניתן לסלוח לעידן מכיוון שהוא חורש כאן קרקע בתולית, הרי זה בלתי נסלח כאשר אתה נתקל, יותר ויותר, בביקורות קולנוע שתמציתן "הסרט יפה", כאשר המילה "יפה" משמשת כמונח גג המסמן את כל האיכויות של הסרט: הויזואליות, העלילתיות והאידיאולוגיות כאחד.
מה שמבדיל ביקורת טובה בעין הדג מ"הסרט יפה" היא לא, כפי שרבים נוטים לחשוב, שנינותה וקלילותה. שנינות וקלילות הן בסך הכל איפור; אל לנו לבלבל חדות-לשון עם דברי טעם. ההבדל נעוץ בכך שעל אף המרד בשניצקליינים, ישנה כאן תיאוריה כללית של קולנוע: מה זו בדיוק קומדיה רומנטית, מה נדרש משחקן, מה עושה במאי וכיוצא בזה. ובדיוק משום שישנו גוף ידע כזה, שהוא אינטר-סובייקטיבי ואינו תלוי בתחושותיה הבלעדיות של תודעה מסוימת, ישנה שפה משותפת המאפשרת רב-שיח ואת אמנות הנימוק הנדרשת מגולש עין-דגי טוב. בלי אקסיומות קולנועיות – בסיסיות ומובלעות ככל שתהנה – אי אפשר להעמיד נימוק טוב, גם אם הוא שנון.
ולכן, רוב המבקרים בעין הדג גילו שהם נאלצים להשתמש בשפה הטכנית של המקצוענים, וזו הסיבה שחלקם גם הפכו למבקרי קולנוע מקצועיים. אי אפשר להסתדר בלי מקצועיות, ומי שמשווה מקצועיות לאליטיזם סופו שיימצא את עצמו עם ביקורות כמו "שודדי הקריביים הוא סרט יפה. ג'וני דפפפ הוא שחקן יפה והמוזיקה יפה. אהבתי".
לא אמרתי אליטיזם.
למעשה, המילה אליטיזם הוצאה מהמילון שלי כמוקצה-מחמת-מיאוס, או לפחות הושעתה ממנו, לאור התפתחויות אחרונות. נא לא לדחוף אותה לפי.
אני לא אומרת שהביקורת מושלמת – לי, למשל, חסר ה*סרט* בביקורת. הרי זו לא ביקורת של מוזיקה סתם, אלא של פסקול, ולדעתי ההתייחסות אליו כאל רצועות מוזיקה בלי קשר לסרט שהן מלוות מחמיצה חצי מהמשמעות שלהן. ובכל זאת, אני חושבת שיופי הוא מושג לגיטימי, ולא הופך את המשתמש בו לפאקאצה באופן אוטומטי. למשל, כשאני אומרת על סרט של דיוויד לינץ' שהוא יפה זה רלוונטי לא פחות מאשר כשאני אומרת שמוטיב הצבע האדום במיזנסצנה יוצר סאבטקסט של תשוקה ומוות. כי כל זה אולי נכון, אבל זה לא מתחבר למושג מקביל ל"יופי", ולא יכול להחליף אותו. לגיטימי לטעון שסרט משרה אווירה אפלה וקודרת גם בלי לנתח באילו אמצעי תאורה הוא עושה את זה. לגיטימי לומר שמוזיקה היא עצובה ונוגעת ללב, לא צריך להסביר באיזה סולם היא נוגנה. כשאני אומרת לאנשים שאני אוהבת צ'לו בגלל שהוא כלי מלא רגש, הם מבינים אותי. אף אחד לא מבקש הסברים של התכונות הפיזיקליות של הצליל שגורמות לי להרגיש ככה. באותה המידה, כשעידן מדבר על האווירה של הפסקול, אני מבינה למה הוא מתכוון. יש לנו שפה משותפת, וזכותנו לבחור לתקשר באמצעותה ולא באמצעות שפה שתביע דברים אחרים לחלוטין ממה שהוא רוצה לומר ואני רוצה לדעת.
אתה רוצה לכתוב ביקורת טכנית מקצועית? כתוב אותה – אני בטוחה שיש מי שיקרא ויהנה, ואני בטוחה שזה יכול להוביל לדיון מרתק. אבל המרחק בין זה לבין דה-לגיטימציה של ביקורת רגשית ואסתטית הוא אדיר.
אז מה אתה עושה פה?
כי, באמת ובתמים, כל מה שכתבת נכון לחלוטין (או שגוי לחלוטין) גם לגבי ביקורות קולנוע. איך אפשר לכתוב על סרטים מבלי להבין בתאורה? במושגים כמו mise en scene? באבני דרך היסטוריות בסיסיות?
התשובה – עובדה, אפשר. זה בהכרח הופך את הדיון שטחי מבחינה מקצועית, מה שלא משנה כהוא זה למידת הרלוונטיות שלו לקהל הצופים הלא-מקצועי.
אני לא טוען, אגב, שביקורת מקצועית אינה עניין חשוב או נדרש. אני אומר שהביקורת באתר הזה אינה מקצועית, בהגדרה.
אתה רוצה לברר מה מותר, אם בכלל, הביקורת המקצועית על פני הביקורת החובבנית, ולהיפך? ברר כמו הרוח. אבל לפסול את זה דוגמטית באתר כמו עין הדג זה כמו להיכנס למסעדת פועלים ולהתלונן על כך שסלט הירקות לא חתוך ז'וליאן.
בחייך, אל תפעיל עליי את שטיק ה''אתה לא יודע איפה אתה נמצא''.
אני לא איזה עובר אורח מקרי. שנית, אתרים משתנים. לפני שבע שנים כמעט ולא היו אתרי קולנוע בעברית. היום יש המון, כולל בלוגים של מבקרים "מקצועיים". מצד אחד, הביקורות של כל השאר נעשו יותר עין דגיות. מצד שני, הם הוכיחו שכתיבה אינטרנטית לא חייבת להיות אמוטיבית וערטילאית. מבחינתי הרבה ביקורות עין-דגיות הרבה פחות רלוונטיות מבעבר. אז יכול להיות שזה רק אני, אבל אני לא חושב שזה יהיה מופרך לטעון שישנה בריחת מוחות מהאתר. ולהציג את הטיעון העייף הזה, כאילו לאתר יש איזה אופי בלתי-משתנה ונצחי, זה בטח לא עוזר.
שניה, לפני שאני מתלהם:
אנא, הבהר את טענותייך. האם אתה גורס שעין הדג ממשיך לאחוז בקרנות מזבח החובבנות למרות שהמקדש כבר הושמד ואין בכך כל טעם?
או האם אתה טוען שאפילו עין הדג כבר הסכין עם חוסר הטעם שבאידיאולוגיה המקורית שלו, והפך להיות מנומק ומלומד יותר, והביקורת של פלאפי היא שריד לעידן שטוב שפס כבר מן העולם?
או האם אתה טוען שעין הדג מתלבט לגבי זהותו, ואתה רוצה למשוך לכיוון מסוים?
או שאתה בכלל מינורי יותר, ורוצה להגיד שיש הבדל בין ביקורות סרטים (שיכולות להיכתב מתוך בורות מקצועית) לביקורות מוזיקה (שלא יכולות)?
כי אני יכול להגיב לכל אחת מהטענות האלו, ובמידה מסוימת אפילו כבר עשיתי זאת, אבל לא ברור לי איזו מהן (אם בכלל) אתה מעלה כאן.
כל הביקורות יכולות להיכתב, ונכתבות, מתוך בורות מקצועית.
אני, אישית, חושב שזה לא משהו. כדי לא להפוך את זה לדיון על אופיו של האתר ולחזור על דברים שכבר נאמרו, אני אטען שכדאי להחדיר מושגים טכניים מסויימים הן לביקורות קולנוע והן לביקורות פסקולים. "הבמאי מעדיף צילום סטאטי ועמוס לונג שוטים, ולכן קשה היה לי להזדהות עם הדמויות" עדיף בעיניי על "לא הזדהתי עם הדמויות". וגם אם ביקורת פסקול לא תכיל את המונח "טרצה", היא תצטרך להחיל איזשהם מונחים טכניים שיאפשרו רב-שיח שמכיל יותר מהצהרות "אהבתי/שנאתי". כמו כל תהליך התבגרות זה יהיה מביך ומקרטע, אבל בסוף ישתרר איזה שיח מקובל על כולם, והכללה של המילה "מאז'ורי" או הסימן "3/4" בביקורת לא תראה כמו שיקוץ נורא. אבל עוד חזון למועד.
אבל למה?
אם לקוראים נחמד, לכותבים נוח, לעורכים מתאים – למה לשנות?
אם, בעצמך, תכתוב ביקורות שמכילות טיעונים מנומקים יותר מקצועית, אני די בטוח שהעורכים ישמחו לפרסם אותם. אם יתפתחו פה דיונים בעלי אופי מושכל ומעמיק יותר (וכבר התפתחו, למרות שבעיקר בתחום התרבות, החברה והפילוסופיה והרבה פחות בתחום הקולנוע), בוודאי שהם לא יגדעו או יוקאו מתוך האתר.
אבל זה לא מה שאתה מציע. מה שאתה מציע הוא תהליך שינוי (אני מסרב לקרוא לו התבגרות) מלאכותי וכואב, מובל מהראש ונכפה על הגולשים הר כגיגית. ואני חוזר ושואל: למה?
כבר כתבתי ביקורות כאלו,
והשמיים לא נפלו:
כתבתי על הצילום והמוזיקה ב"זה ייגמר בדם":
http://www.fisheye.co.il/there_will_be_blood
על הצילום "בביקור התזמורת":
http://www.fisheye.co.il/bikur_hatizmoret
ועל פלטת הצבעים ב"המעיין":
http://www.fisheye.co.il/fountain
אבל אם כל באי האתר חיים בהרמוניה, חלילה לי להפריע אותה בתהליך מלאכותי וכואב שייכפה על הגולשים הר כגיגית (ובתהליך מלאכותי, כואב וכפוי אני מניח שאתה מתכוון לכך שהמבקרים ייכנסו לוויקיפדיה לפני שהם פותחים את הוורד).
אז המשך כך.
ולא, אני מתכוון לכך ש*תאלץ* את המבקרים לרכוש השכלה בתחום הקולנוע לפני שהם כותבים ביקורות, ואת הגולשים באתר לכל הפחות להיכנס לוויקיפדיה לפני שהם מעזים לפתוח את הפה.
בחייך, נמרוד, אני יודע שאתה נלחם מלוכלך, אבל גם אני כבר התעייפתי. אתה יודע למה התכוונתי ואתה יודע מדוע אני מתנגד למה שהצעת. אני באמת צריך לפרוס בפניך, בפעם השביעית, את משנתי, רק בכדי שתעקוץ אותי ותסלף את דברי? אם אתה רוצה לנהל על זה דיון, אז, בלית ברירה, אני מוכן. אבל לא ככה.
לעניות דעתי, אני לא היחיד שמשחק מלוכלך.
הרי בשום מקום לא טענתי שצריך לאלץ את המבקרים לרכוש השכלה, ובטח לא טענתי שהגולשים (כתבתי בבירור, "המבקרים") צריכים להיכנס לוויקיפדיה. טענתי שכדאי שמי שכותב על סרט ינסה לברר באיזה אמצעים טכניים ביקש הבמאי לעורר את התחושות שהוא חש. אבל אתה הגבת לדבריי כאילו טענתי שצריך להעביר סדרת חינוך את כל כותבי האתר, שזה סילוף די רציני. ואם מוסיפים לכך את הטענה הראשונית שלך כאילו אינני מבין את מהותו של האתר ולכן הביקורת שלי אינה במקומה, הרי מתברר שגם בשרוולך מסתתרים כמה טריקים רטוריים.
רשמתי לפניי.
ביי.
ואני רוצה להגיד
שברגע שאני יודע איזה מניפולציות יוצר מסוים ניסה לבצע בשביל לגרום לי לא-ב-ג, אז אני רואה את המניפולציה ולא את הא-ב-ג וזה כבר הרבה פחות כיף. זה אולי טוב מאד כשמנסים למכור לי משהו, אבל לא כשאני רוצה לראות משהו בשביל הכיף. אז אולי בורות זה אושר על כל הרע שבכך, אבל הרעיון שלך שהדרך היחידה לבקר סרט זה לנתח אותו כמו בקורס לקולנוע פשוט מוציאה מזה את כל הכיף.
אוי לא, לא שוב
אתה מוזמן לדיון העצום וחסר הפואנטה שהתפתח ב'לא הבנתם כלום' על השאלה האם האתר הוא פויה. עייפתי.
ולעניין: אני יודע שאתה יודע איפה אתה נמצא, ובכל זאת הטיעון שלך לא לעניין. אני לא מתחייב, אבל נדמה לי שבכל תולדות האתר מעולם לא הופיע בביקורת הביטוי "מערכה שלישית". לפחות לא במשפט שלא כולל אקדחים שתלויים על הקיר. "קלוז אפ" בטח הופיע מדי פעם, אבל לא הרבה. "מיזנסצינה" – אף פעם. מונחים טכניים לא מוקצים מחמת מיאוס ומי שמשתמש בהם לא יעוף מהאתר, אבל בביקורות אנחנו משתמשים בהם מעט מאוד, אם בכלל. לכן ודאי שטרצות קטנות וגדולות מיותרות כאן.
לא ממש הבנתי איך העובדה שמונחים מסוימים *לא מופיעים* בביקורות
היא הוכחה לכך שהם *לא צריכים* להופיע בביקורות. טרצה גדולה הוא אולי מושג דקדקני מדי לכל ביקורת, אבל אם אדם רוצה להסביר למה הסרט הרגיש לו ארוך בחצי שעה, אולי עדיף שהוא ייכנס לוויקיפדיה ויברר מה פירוש מערכה שלישית (ובכותבי עדיף אני מתכוון לא לכך שיש לאלץ אותו, אלא שמוטב אם הוא יחפוץ בדבר מתוך יושרה אינטלקטואלית בסיסית).
העובדה שמונחים מסוימים
לא מופיעים בביקורות אצלנו מוכיחה מעל לכל ספק סביר שאנחנו אתר מהסוג שבו לא מופיעים בביקורות מונחים כאלה. אנחנו יכולים להתחיל להכניס אותם באופן קבוע לביקורות, אבל אז לא נהיה אנחנו, אלא אתר אחר.
האקסיומה שלך הצחיקה אותי מאוד. (לחיוב, לחיוב)
היום יש המון אתרי קולנוע בעברית?
יש אולי עוד כל מיני בלוגים, או ויינטים למיניהם, אבל אתר אחר שמאפשר דיונים כמו כאן אני לא מכיר. לא שאני צריך, כי גם ככה לא תמיד יש לי זמן למתמשכים פה, ואת סינמסקופ אני בד"כ קורא בדיליי של שבוע.
אין לי מושג מהם טרצות
ואין לי מושג מיהם המבקרים (למוזיקה קלאסית) שזקוקים להם נואשות כדי לכתוב ביקורות, אני לשמחתי לא נתקלתי בהם (במבקרים האלו, לא בטרצות). מאוד אהבתי בזמנו את המדור של רפי לביא ז"ל בעכבר על מוסיקה קלאסית, שהיה ברור ונהיר גם למי שלא יודע לנגן ואין לו שום השכלה מוזיקלית קלאסית. האמת שלא מעניין אותי לקרוא ביקורת טכנית גם בתחומים שאני כן מתמצאת בהם, כמו אמנות פלסטית למשל.
לזכותך ייאמר, שאתה מפנה את ביקורתך המושחזת
גם כלפי עצמך, ולפי הודאתך שלך אתה נכשל בעצמך בכל הקריטריונים שלפיהם אתה שופט אחרים.
ואני שואל – האומנם יכול בן תמותה כלשהו לעמוד בסטנדרטים שלך? היכול אתה לתת לי מראה מקום בו שיבחת והיללת ולו פן אחד של מאמר כתוב שפרסם פלוני?
למה לא?
מבקרי תרבות מסוימים עומדים יפה בקריטריונים של נמרוד: הם בקיאים היטב בתחומים עליהם הם כותבים. ראה, למשל, הנוהג של 'הארץ ספרים' לתת לאנשים הבקיאים בתחום של ספר ספציפי לכתוב את הביקורת על אותו הספר.
בתחום ספרי העיון והילדים
אבל בתחום הפרוזה, גם אם סופר כותב את הביקורת, הוא עדיין משתמש בדיוק באותם הכלים שהיה משתמש בהם חובב ספרות.
נקודה יפה.
לא ממש,
מכיוון שסנדלר, לדוגמא, לא בוחן נעליים באותו אופן שבוחנת אותם קארי ברדשו, ולא משנה כמה זוגות יש לה.
אז כשאשאל אותך מה דעתך על הנעליים החדשות שלי,
תצטרך לספור כמה מסמרים יש בהן כדי לענות?
אתה מודע לזה שהטענה שלך נשמעת הגיונית באותה מידה
גם כשמדובר באדם סנדלר.
אתה מודע לזה שהטענה שלך נשמעת הגיונית באותה מידה
לקח לי כמה דקות וכמה קריאות עד שהבנתי שהכוונה *אינה* לאדם סנדלר…
אתה מודע לזה שהטענה שלך נשמעת הגיונית באותה מידה
אני בכלל לא הבנתי למה הכוונה עד שקראתי את התגובה שלך ואז חזרתי להודעה של לונג.
סליחה, לא ראיתי שההודעה שלך מופנית אלי
אני מאשימה את לונג ג'ון, הבדיחה שלה הסיחה את דעתי!
גם הסנדלר וגם קארי ברדשאו מבינים בנעליים. הסנדלר הוא מומחה מקצועי לנעליים, הוא יודע איך חוברה הסוליה, מאיזה עור נתפרה הנעל ויכול להעריך את איכות התפירה. כל הדברים האלו, לדעתי, מאוד לא מעניינים. טכנית, קארי ברדשו היא חובבנית לעומתו, כי היא מעולם לא למדה סנדלרות או עיצוב נעליים אבל יש לה ידע וטעם של חובבת מושבעת. אם הייתי צריכה לבחור אחד מבינהם שייתן ביקורת על קולקציה חדשה של נעלים – הייתי בוחרת בקארי ברדשאו.
אתה מכיר את האימרה הלטינית "סנדלר, אל נא מעל לסנדל" (ne sutor ultra crepidam)? לפי פליניאוס, הצייר היווני הנודע אפלס היה נוהג לתלות בחזית ביתו את תמונותיו החדשות ולהאזין בחשאי לביקורת של העוברים והשווים. יום אחד עבר שם סנדלר והעיר שהסנדלים לא מצויירים נכון, חסר חור להשחלה באחד מהם. אפלס תיקן את הטעות והסנדלר שראה שדעתו התקבלה התחיל להעביר ביקורת דבילית על שאר הציור. אז אפלס שהתעצבן השמיע את המשפט האמור.
לכן הייתי מעדיפה את קארי ברדשאו חובבנית הנעליים על הסנדלר המומחה, למרות ידענותו הטכנית, שהרי היא אולי חובבת אבל יש לה יכולת שחורגת מעל לגבולות הסנדל: היא יודעת לכתוב והיא מבינה באופנה ובעיצוב.
אני מתחיל ממש להתלהב מהדיון הזה -
זו כבר התגובה השנייה בתוכו שמחלצת ממני קריאת התפעלות.
העוברים והשבים כמובן, לא השווים
אני דווקא מסכימה עם הטענה בצורתה המקורית.
אבל זה יהיה אוף טופיק של אוף טופיק…
רק עם בראד פיט עובר שם.
סליחה, אבל איך אנחנו יודעים שהביקורת של הסנדלר דבילית,
ואיך אנחנו יודעים שהביקורות של שאר העוברים והשווים לא דביליות? ואם הצייר המהולל שהוא כולה סנדלר של צבעים לא רוצה לשמוע ביקורות דביליות, למה הוא תלה את הציורים שלו ברחוב?
הבטן שלי התהפכה למקרא הביטוי '' כולה סנדלר של צבעים''
ידידי האלמוני, אתה מתבזבז כאן, צפויה לך קריירה מזהרת כטוקבקיסט ב-YNET.
לצערי אני לא יכולה לענות לך האם הביקורות האחרות שקיבל אפלס היו דביליות או לא, מה היו המניעים האמיתים שלו לתלות את התמונות בפומבי ואני גם לא יכולה לספר לך מה הוא אכל בארוחת הצהריים שלו באותו יום גורלי שהפגיש את הסנדלר עם ציורו (מוסקה עם צזיקי?). נכון שאני יותר קשישה מרוב גולשי עין הדג אבל אני לא עד כדי זקנה.
ליתר דיוק, טוקבקיסט ב''וואלה!''.
והשאלות הן לא בכדי. הרי הסנדלר מגיב ראשית כבעל מקצוע וביקורתו מתקבלת בברכה, ואז הוא החל להעביר ביקורת "על שאר הציור", דהיינו סתם כעובר ושווה (דמוקרטיזציה וכל הג'אז הזה), אבל אז – איננו יודעים מדוע – הביקורת שלו הופכת להיות דבילית. למעשה, נדמה שהמשל הזה מחזק את הטענה שלי כנגד ביקורת לא מקצועית יותר משהוא סותר אותה.
לא לדעתי
הביקורת של הסנדלר מקצועית ולכן מוגבלת.
כשהוא התחיל להעביר ביקורת באותו האופן על דברים שלא היה לו מושג בהם כמו האנטומיה של השוקיים (כך במקור) הביקורת שלו הפכה ממקצועית לדבילית.
לעומת זאת, חובב אמנות הוא אולי לא מקצוען שיכול לזהות את מקורם המדוייק של הפיגמנטים בהם השתמש הצייר אבל אהבתו לאמנות והטעם שלו שנרכש במשך שנים של עיניין אמיתי באמנות שווים לעין ערוך מהיכולת המוגבלת של הסנדלר.
ברור שהמבקר המושלם הוא גם ידען גדול באמנות, סנדלרות, תפירה, אנטומיה, זואולוגיה, בוטניקה וכולי, אבל כמה אנשים כאלו אתה מכיר?
אני מוחה על רצח האופי שאת עושה כאן לסנדלרים.
כבר היינריך היינה אמר שבמקום שבו תולים נעליים, ייתלו בני אדם (או שמא היה זה "שורכים נעליים"? זכרוני פורח).
אני מזכיר לך – אף על פי שאת בוודאי יודעת – שהמונח "מסטרפיס" או "מייסטרוורק" מגיע מעולם הגילדות, שגם הציירים וגם הסנדלרים היו שייכים אליו והוא סימן, לא מושג זול וערטילאי כי אם מוצר שעמד ב- והציב סטנדרטים ברורים מאד.
הדרך שבה הפך המושג הברור הזה לביטוי זול שכל פרחח עם מקלדת רוקק אותו בלי טעם ובלי דעת קשור להדחקה-רבתי של אופן-הייצור, שהיא, אם יורשה לי לצטט מן המקורות, אבן-היסוד של הקפיטליזם, היא מעניינת ביותר, אך היני אני למד שוב ושוב (הו, נמרוד, האם לעולם לא תחדל להיות תמים כשה?) שאנשים לא נהנים מפסיכואנליזה שלה הם לא הסכימו.
נחמד, אבל מה הקשר למה שכתבתי?
את מפרידה הפרדה שגויה בין הצייר והסנדלר
משום ששניהם אומנים, כלומר, יצרנים של מוצרים. ולכל מוצר יש מימד טכני וגשמי בלתי ניתן לצמצום. כשמתעלמים מהצד הגשמי של המוצר זה מתחיל בג'נטלמנים מכובדים המקשקשים על ה"הילה" של הציור ועל מאהבותיו של הצייר וכלה בטוקבקיסטים הטוענים ש"מצור ימי 2" היה יצירת מופת בתחום הספציפי של סרטי סטיבן סיגל המתרחשים ברכבת.
אני מפרידה בין אומנות לאמנות
* הצייר הוא יותר מאומן של צבעים כשם שציור הוא יותר מבד קנווס שעליו מרוחים פיגמנטים שונים. לעומת זאת הנעל היא רק נעל ואין לה ערך מוסף (בעיקר אם לא מוצאים את הנעל השניה), אלא אם היא מוצגת בגלריה. היום הגבול בין עיצוב אופנה לאמנות נסדק, אבל לא בין סנדלרות לאמנות.
* המאהבות של הצייר או הסנדלר לא קשורות לאמנות או לאומנות (אלא אם יש להן מומחיות בנושא האהבה).
* בעיניין מצור הימי: לאנשים יש נטייה למתוח גבולות לשוניים, למרות שזו תופעה מעניינת כשלעצמה, אני לא רואה איך היא קשורה לדיון שלנו.
ואילו אני הבאתי את דוגמאת הגילדות
על מנת להראות שהגבול בין אמנות ואומנות הוא לא רק סדוק, אלא ממש עול ימים (בערך 200-300 שנים). לטעון שבציור יש יותר מקנווס ופיגמנטים זו טענה פוליטית שאני מסכים איתה בחלקה, בתנאי שנותנים לצד הטכני את הכבוד הראוי.
גם ביוון הקדומה של אפלס ההבדל בין אמנות לאומנות היה קיים
ואני חס וחלילה וחלילה וחס וחוזר חלילה לא ממעיטה מהחשיבות הטכנית של אמנות הקולנוע או כל אמנות שהיא. אחת הטענות שיש לי כלפי אמנות קונספטואלית היא שהיא זנחה לחלוטין את הצד הזה ויש לי גם בטן מלאה כלפי "דלות החומר".
אני רק אומרת שזה פן אחד, ויש עוד פנים. לו היה לי ידע בנושא הזה, הייתי כותבת גם על כך (אם כי משתדלת שזה יהיה בצורה בהירה גם לאלו שאין להם מושג בתחום), אבל למרות שאין לי, אני מרגישה מספיק בטוחה כדי להשמיע או לכתוב את דעתי מכיוון שיש לי ידע בתחומים אחרים שהקולנוע נסמך עליהם.
קח יצירה ספרותית לדוגמא: אתה יכול לנתח אותה מבחינה לשונית מבנית טהורה (משעמם מאוד, מניסיון), בשימוש בכלים ספרותיים, פסיכולוגים, היסטורים וכדומה. ביקורת שיכתוב היסטוריון על "החטא ועונשו" תהיה שונה מאוד מזו של בלשן, מזו של חוקר ספרות או קרימינולוג, אבל כל אחת יכולה להיות מרתקת בדרכה. אני פשוט לא רואה את הביקורת הטכנית של הבלשן כעולה על כולן בחשיבותה.
כל ביקורת - היסטורית, פסיכולוגית או אחרת -
נשענת על הבסיס הלשוני של הטקסט: על התחביר והסמנטיקה. לכן, לא כל חוקר ספרות צריך לספור הברות ועיצורים, אבל הוא חייב לדעת איך עושים דברים עם מילים. כנ"ל לגבי מי שמנתח קולנוע. חומרי הבניין הבסיסיים של הקולנוע הם צילום ועריכה. אין סרט שאינו מצולם וערוך (כולל תיבה רוסית, שיש בו קאט אחד, בסוף); משחק, תסריט, פסקול – כל אלה הם אספקטים משניים שלא חייבים להופיע בסרט, גם אם הם מופיעים בסרטים רבים. כל האפקטים שיוצר סרט אצל הצופים מתחילים מצילום ועריכה, גם אם לא מהם בלבד. מי שאין לו דרך לבקר צילום ועריכה, גם אם הוא בוחר לא לכתוב עליהם בכל ביקורת, אולי עדיף שימנע מביקורת קולנוע.
ברור שהוא יודע מה עושים עם מילים
כי הוא אדם נורמטיבי שיודע לחבר מילים למשפט ומשפט למשפט, אבל לכל אדם נורמלי יש את היכולת הזו מלידה לפי תורת הבלשנות הדסקרפטיבית. לעומת זאת, לא כל אדם למד באוניברסיטה תורת השיח, אפילו לא כל הבלשנים.
אנשים שיודעים לכתוב טוב מצליחים להיות קוהרנטים גם בלי ללמוד ולדעת איך זה עובד טכנית, לכן אני בטוחה שגם אם לא למדת משחק (נניח) אתה יכול לזהות משחק רע כשאתה רואה אותו.
לדעתי הגענו לשלב מחזור הטיעונים.
את חושבת שאהבה לנושא היא תנאי מספיק לכתיבת ביקורות קולנוע, אני לא, ואיש לא שכנע את רעותו. אין טעם בטחינת מים.
טוב, שנינו לא באנו להשתכנע
אבל נהנתי מעצם הדיון איתך.
לא הבנתי מילה...
"הדרך שבה הפך המושג הברור הזה לביטוי זול שכל פרחח עם מקלדת רוקק אותו בלי טעם ובלי דעת קשור להדחקה-רבתי של אופן-הייצור, שהיא, אם יורשה לי לצטט מן המקורות, אבן-היסוד של הקפיטליזם, היא מעניינת ביותר, אך היני אני למד שוב ושוב (הו, נמרוד, האם לעולם לא תחדל להיות תמים כשה?) שאנשים לא נהנים מפסיכואנליזה שלה הם לא הסכימו."
אשמח אם תסביר למה התכוונת.
בבקשה:
1. היום, הגישה לאינטרנט מאפשר לכל אחד להביע את דעתו, ורבים מנצלים גישה זו על מנת להצהיר שמוצר זה או אחר הוא "יצירת מופת".
2. קרל מרקס טען שחלק חשוב מן האידיאולוגיה הקפיטליסטית היא הדחקת אופן הייצור של המוצר הנצרך. אופן הייצור פשוטו כמשמעו; למשל, על מנת שקארי ברדשו, סמל ומופת לנשיות קפיטליסטית בריאה וגאה, תרכוש, בלי נקיפות מצפון, מאות רבות של זוגות נעליים, היא צריכה להתעלם מתנאי המחייה של מי שמייצר אותן.
3. אני טוען שההתעלמות המצד הטכני של הקולנוע היא חלק מההדחקה הזו, המאפשרת למי שצורך קולנוע להשהות את אי אמונו. הבעיה היא שביקורת, במובן החמור של המילה, דורשת מידה של אי אמון, דורשת עמדה חיצונית מעט.
4. הדחקה היא מושג פסיכואנליטי. אנשים שונאים כאשר מנתחים אותם כך.
רק רציתי להזהיר:
מרקס כרגע נמצא בגלגול מחילות אינטנסיבי בדרכו להתפרץ, נוהם ויורק עפר, מרצפת ביתך. הצפי הוא הגעה ביום שישי הבא.
מצד שני, הזחה תיאורטית מבריקה.
בעניין סעיף 2 ו-3
ההנחה של מרקס קשורה למוסר. קארי רוצה להרגיש אדם מוסרי משום שרק אנשים מעטים מסוגלים לחשוב על עצמם כאנשים לא מוסרים ולחיות עם זה יופי, אנחנו קוראים להם סוציופתים. כדי שקארי תוכל גם להנות מהקניה וגם להמשיך להיות בעיני עצמה מוסרית היא חייבת להתעלם מהצד השלילי של יצור הנעליים או לייצר הצדקת נגד מוסרית.
כקרניבורית אני מעדיפה להתעלם מתהליך השחיטה והסבל של הפרות כדי להנות מסטייק פילה טוב ברוטב פלפל ולהמשיך להרגיש בנאדם מוסרי שגם מגיע לו להזמין קינוח.
ההנחה שלך בסעיף 3 אינה קשורה למוסר ולכן היא להטוט מבני נאה אבל חסר קשר תוכני להנחה המקורית של מרקס. מלבד עניין המוסר שאינו רלוונטי, אני גם לא צריכה להתעלם מהצד הטכני של הקולנוע כדי להרגיש מספיק טוב עם עצמי אינטלקטואלית כדי להביע את דעתי על הסרט מפני שלקולנוע יש משמעות החורגת מההבט הטכני הצר (כמו הציור, לא כמו הנעל).
הטיעון של מרקס הוא לא טיעון מוסרי, אלא כלכלי:
על מנת שאפשר יהיה לדרוש עבור סחורה יותר מערך-השימוש שלה יש להדחיק אותו ולהחליפו בערך-החליפין שלו. הדוגמא הקיצונית והפרדוקסלית היא, כמובן, הפני, שעלות ייצורו היא *יותר מפני*, אף על פי שערך-החליפין שלו הוא בדיוק פני.
יש לכך השתמעות מוסרית, אבל הטענה של מרקס עצמה אינה אתית.
שנית, מרקס מתייחס לסחורה כאל פטיש, ובמובנים רבים הוא הקדים את פרויד בנושא. כדי שהסוטה יוכל להתענג על הנעל – וקארי ברדשו היא פרוורטית המחליפה את הבולבול שהיא מתקשה לשריין לעצמה בעקבים של מאות נעליה – הוא חייב להדחיק את נעליותה של הנעל ולדמיין שמדובר באיבר מין זכרי. כדי שהקפיטליסט יוכל להתענג על כסף – או זהב, זהב הוא דוגמא טובה יותר – הוא חייב להדחיק את המתכתיות של הזהב ולייחס לו תכונות עודפות – יופי, ברק, וכיוצא בזה (ולכן, לדוגמא, סרטים מראים אנשים שוחים, מילולית, בכסף, או לחילופין, שורפים אותו). כדי שאפשר יהיה להינות סרט אימה, צריך להתעלם מאופן הייצור, הבנאלי למדי, של האימה, וכך הלאה. ברגע שרואים איך איפרו את פרדי קרוגר, משהו מהאימה שבו נעלם.
לא מסכימה
הטענה עצמה אינה אתית אלא כלכלית, כדבריך, אבל היא עוסקת במוסר כחומר גלם. התורה המרקסיסטית נשענת על בסיס מוסרי (ודתי) למרות שמרקס עצמו טען שמדובר במדע טהור ודת זה פויה.
אבל הרעיון המרקסיסטי-פסיכואנליסטי של הפטיש מאוד מוצא חן בעיני, אם כי עדיין יש לי השגות:
ציור של ולסקס (יום הולדת שמח לו ותודה לגוגל) הוא יחודי וחד פעמי וכך כל מה שנלווה אליו.
הדולר הוא גם יותר מדף נייר שעליו מצויירות פניו של וושינגטון קשישא, הוא גם יותר גם מהערך המוניטרי שלו ויש לו ערך מוסף פוליטי, חברתי, אפילו דתי… אבל כל דולר דומה למשנהו, לכולם ערך זהה. אנשים לפעמים נותנים לדולרים מסויימים ערך סנטימנטלי וממסגרים אותם ('הדולר הראשון שהרווחתי' וכולי), אבל תוציא את הדולר המקורי מהמסגרת ותחליף אותו באחר דומה – אף אחד לא ישים לב. קשה מאוד להחליף תמונה מקורית של ולסקס.
(ויש לי הרגשה שאנחנו מתרחקים מהנושא המקורי…).
בנימין מדבר על זה ב''יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני'':
http://www.marxists.org/reference/subject/philosophy/works/ge/benjamin.htm
הוא די מסכים איתך.
זה, אגב, טקסט חובה לכל חובב קולנוע, גם אם לא מסכימים איתו, כמוני.
או, נכון...
אפילו היה לי פעם את הספרון שיצא בעברית בבית, אבל השאלתי אותו לפני שנים ומאז נאבדו עקבותיו.
אני בספק אם מרקס היה חותם על הפרשנות שלך לדבריו.
ומכל מקום, על ביקורת השיטה המרקסיסטית ביחס ל'ערך' כבר עמדו רבים לפני.
מצד שני
(קודם כל אני מוכרח לומר שאני שמח ועל הדיון שפתחת. מזמן לא היה דיון כה מעורר ומוצלח – מבחינתי… וזאת על אף שאני לא מסכים עם כמה וכמה מהנחותיך – אני מעריך את התעוזה וההתמדה. אני חושב שקצת נסחפת לעמדות מוקצנות)
1. ראיתי ושמעתי הרבה חוות דעת של מומחים, דוקטורים, ואפילו פרופסורים – שמביעים את דעתם המלומדת בכל מיני עניינים שהם לא מבינים בהם יותר ממני – ובמקרה הפחות טוב מבינים בהם הרבה פחות – אבל האיצטלה המדעית או מה שלא יהיה נותנת להם כביכול גושפנקה. למשל מה לסופר רומנים יש יותר דעת באיסטרטגיה צבאית? האם בעל דוקטורט באמנות מבין במוסר יותר מבעל דוכן בשוק הכרמל? האם יש לו יותר הכשרה בזה?
ואם התשובה היא משהו קצת מעורפל של אנשים מלומדים – שיש להם יותר דעת כתוצאה מזה, זה מביא ללגיטימציה לדיבור בלי מושגים גבוהים.
2. אני לא יכול להתאפק (ואני חושב שזה גם קשור מאד לכל הסיפור):
אז חלק חשוב (לדעתי) מהאידאולוגיה המרקסיסטית הוא הדחקת התוצאות בשטח של מימושה בארצות הקומוניסטיות, בין השאר בטביחתם של עשרות מליוני אנשים ע"י סטלין וממשיכיו, וגם ע"י מאו וכיוצ"ב לכל ארצות פזוריהם. כל הרצח ההמוני הזה שוייך לאידאולוגיה של מארקס. והרבה קומוניסטים בארצות החופשיות שתמכו במשטר הסובביטי הנאור, הדחיקו את המשמעות של זה. ולעניות דעתי זה עד היום מאפיין אסכולות מסויימות. מצד שני, אמר מאו "המלחמות מתחלקות לצודקות ולא צודקות, כל המלחמות הפרוגרסיביות הם צודקות, וכל המלחמות המפריעות לקידמה הן לא צודקות. אנו הקומוניסטים מתנגדים ל..לא צודקות… וואין מתנגדים ל… צודקות. ולא זו בלבד… אלא שאנו משתתפים בהם באורח פעיל". מה שמסביר הרבה מאד דברים.
מה זה קשור לנושא? נראה שלא פחות מהקשר שבין מרקסיזם לזכות להביע עמדה על סרט בלי להבין בעריכה. מצד שני זה קשור בתוצאות הלא נעימות שיש לעתים להליכה עם אמת עד הסוף בלי לקחת בחשבון את הצד השני (וכדי שלא יהיה ספק אני מדבר מנסיון אישי על עצמי). ולענייננו גם שאני מכיר בנזק העצום של הקפיטליזם החזירי – אני אישית מעדיף לחיות בתור מעמד נמוך בקפיטליזם המושחת מאשר תחת המשטר המרקסיסטי-לניניסטי המשחרר (בין השאר כי סביר להניח שתוחלת חיי באחרון תהיה קצרה מבראשון במדה משמעותית).
3. אני טוען שיש קשר קלוש בין ההדחקה של המקור של השפע הקפיטליסטי
– בעבודת העבדים (של למשל העבדים בסין הקומוניסטית), לבין ההדחקה של הצד הטכני של הקולנוע, למרות שנדמה לי שאני קצת מבין למה אתה מתכוון.
אבל בסופו של דבר למרות שתעשיית הקולנוע בהגדרה היא תעשיה של אשליות – כמו גם ספר או תמונה, אני חושב שהרבהיותר חשוב מהאשלתיות הם המסרים והמשמעויות, שאותן אפשר להבין גם בלי ידע טכני.
ושלא תבין – שוב – אני בהחלט מסכים שדיון במשמעויות יכול להיות הרבה יותר עשיר בין אנשים שמבינים בטכניקה אבל
זה לא תנאי.
3.ב. הרעיון שביקורת מחייבת מדה מסויימת של חיצוניות היא נכונה. אבל לא פחות היא דורשת לדעתי מדה לא פחות מסויימת של מעורבות ויכולת להתפעל ו"להכנס" לזה. ומכיוון שלעתים א' בא על חשבון ב' טוב שיש בדיונים ביקורתיים אנשים משני הסוגים.
4. הדחקה היא מושג אנליטי הפכפך באשר הוא חל על פסיכואנליטיקנים באותה מידה בה הוא חל על גולשים בורים באינטרנט. ולעתים על המבינים בפסיכולוגיה הוא חל יותר, מכיוון שמדובר באנשים אינטיליגנטיים שמבינים בתחום ויכולים לפתח מנגנוני הגנה מורכבים ורבי עוצמהיותר מן האדם הפשוט.
ובשביל זה חשוב לדעתי שפסיכואנליטיקנים וומטפלים יעברו טיפול בעצמם – כפי שהאתיקה דורשת – כדי שיכירו את התסביכים של עצמם והמורכבות הנפשית שמובילה אותם לעמדות מסויימות – ויהיו מודעים אילו מניפולציות הם יכולים לעשות מתוכןך תתההכרה שלהם במטו]פליהם.
1. אני מזכיר לך שהדיון אינו דיון כללי
בשאלה מי יודע מה, דיון שאין לו סוף ואין לו התחלה, אלא בשאלה ספציפית, האם כדאי למבקרי קולנוע להתעניין בצד הטכני של עשיית הקולנוע.
2. לא הבנתי איך המרקסיזם קשור לעניינו. אמנם הזכרתי את מרקס, אבל כפי שטענו אחרים, הדמיון בין הדחקת הצד הטכני של הקולנוע ובין הדחקת הצד החומרי של הסחורה הוא דמיון צורני ופחות דמיון תכני. רוצה לומר, רוח הבלהות של המרקסיזם אינה מרחפת מעל הדיון.
3. לגבי מסרים ומשמעויות, רוב המגיבים מתייחסים למה שהדמויות אומרות, שזה ממש חלק זעום מהמסר ומהמשמעות של הסרט. מדוע קומדיות רומנטיות נוטות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, להיות צבעוניות מאד, בהירות ומצולמות נקי? מדוע סרטים "בוגרים ואפלים" נוטים להסתפק בפלטת צבעים מצומצמת, עודף צללים ובצילום מפולטר (מלשון פילטר) ומגורען? גם השאלה וגם התשובה בנאלית, אבל הן מראות עד כמה משמעות וורבלית היא רק חלק קטן ממה שסרט אומר.
4. אני מסכים, אבל שוב, לא ברור לי כיצד זה קשור לדיון שלנו.
כמדומני, היינה אמר
שבמקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם.
להיפך.
נניח לרגע שאני, בתור היסטוריון, קורא ספר על ההיסטוריה של המתמטיקה, ובתור היסטוריון (היינו, בר סמכא בתחומי המצומצם) אני מתקן כמה טעויות היסטוריות אצל המחבר, שהיה כותב לי מכתב תודה ומתקן בהתאם במהדורה השניה.
אחרי כן הייתי בא ומעיר כמה הערות מתמטיות על המשוואות המסובכות שם, בטענה המשתמעת שאני בר-סמכא לכל דבר כי אני בר-סמכא למשהו אחד, וזאת למרות שאני בור גמור במתמטיקה –
מן הסתם הייתי מקבל תגובה מנומסת בסגנון 'לך תתחוב וקטורים ממעלה שלישית לאן שנהוג".
מצד שני, אם הייתי מעיר – כקורא משכיל ללא מושג במתמטיקה – הערות על קריאותו של הספר או על סגנון הכתיבה שלו, מן הסתם התגובה הייתה שונה.
כל זה טוב ויפה,
אבל בלי קשר לתת-השרשור הקטן שהתפתח מתגובתי (שבו, אגב, נמרוד ענה לתגובה שלך), נמרוד החליט לא לענות לשאלתי אליו, מה שלא ממש מפתיע אותי.
כמה דברים
קראתי את מערכת הפתיליות שנבעה מהערתך, כולל ההפניה לדיון ישן שנעשה בהקשר דומה.
ובכן, אני עצמי גם נקלעתי אי-אז לדיון בהקשר של עומק הדיונים בעין הדג, ואני מבין שזהו אחד הדיונים שנעשה מדי פעם… אני בכל אופן גם מרגיש צורך בדיונים שמשלבים אסטתיקה עם אתיקה. אני גם נהנה מסרטים כמות שהם והולך בשביל הכיף אבל חושב עליהם ומנתח וכו'.
והייתי יכול להרחיב עוד, אבל כבר כאן צריך לומר גילוי נאות – שאין לי כמעט שמץ של מושג במושגים המקצועיים של קולנוע. ולכן דיון שיהיה אך ורק בכלים כאלו או בעיקר – ירחיק אותי. זה לא אומר שזה רע אבל זה ככה.
יותר מזה, יש לי תוכניות ללמוד קולנוע יותר לעומק ולהיות יותר מקצועי, ויש לעין הדג חלק בשאיפה הזאת. כרגע זה לא ממשי מכל מיני סיבות אבל זה קיים.
אבל יחד עם זאת מאד אצטער אם עין הדג ישנה את טבעו. ואני חושב שזה קשור לחלק מסויים של הטעונים שלך שנוגד חלק אחר.
אם אדבר על פילוסופיה ותיאולוגיה – אלו תחומים שמאד קרובים לליבי ואני הוגה בהם הרבה. למדתי הרבה ושוחחתי עם אנשים חכמים ובכ"ז לקרוא ספר פילוסופיה "קלאסי" מאד קשה לי. דיונים בשפה מקצועית גורמים לי לעתים לראות אותיות כפול… למרות שאני חושב שאני יכול להגיע לרמה מאד עמוקה ומופשטת של דיונים.
אני קצת הולך סחור סחור, כי מה שאני מנסה להגיד הוא קצת מורכב. אני מרגיש שדיון פילוסופי אמיתי אפשר לנהל לעתים גם עם סבתא שלא יודעת לקרוא, וגם עם מוכר בטטות. שים לב – לא כל מוכר בטטות הוא אפלטון, ואיני חושב שהחוכמה העממית באשר היא נעלה על הפילוסופים העבשושים. אבל אני כן חושב שהחכמה נמצאת גם במקומות לא צפויים. ודיון בשפה מקצועית מדיר אנשים כאלה, ולא מאפשר גישה להרבה חוכמה.
אז מה? יש מקום ללימוד ועיון בשפה מקצועית. יש לזה יתרונות וזה מאפשר התקדמות שאי אפשר להשיג בדרך אחרת. מצד שני דיבור על פילוסופיה במושגים "רגילים" ובשפה של בני אדם (פחות או יותר…), מאפשר להגיע לישגים עצומים שהדרך הראשונה אינה מאפשרת. ולכן צריך לאפשר מקום לזה ולזה.
ולענייננו. קולנוע מכיל ומעלה הרבה מאד דברים. שאלות דתיות, אידאולוגיות, פסיכולוגיות, חברתיות, וגם אסטיות. ועוד ועוד. מסרט טוב אפשר להגיע לעשרות מקומות משמעותיים.
עין הדג מבחינתי הוא מקום שבו נפגשים אנשים שהם גם אינטיליגנטיים וגם אוהבים להנות, ומדברים. אז לעתים יהיה הדיון על המהפיכה הקומוניסטית, לעתים על זויות צילום, לעתים על גובה הצליל וכו. ובכל תחום יתבטאו גם אנשים שהידע שלהם מקצועי, וראו או שמעו הרבה וגם כאלה שלו. ולכל אחד יש פוטנציאל אמיתי לתרום משהו משמעותי לדיון שלא היה שם בלעדיו.
כמה פעמים היו מומחים לתחום תתקועים עם תיאוריה ולא מוכנים לשנות אותה כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (אלא אם כן הוא הברון מינכהאוזן ויכול להוציא עצמו בציצת ראשו…). ודווקא מישהו חיצוני יכול לצעוק המלך הוא עירום? ואמנם לעתים הוא ילד טיפש ונודניק אבל לעתים הוא יכול להציל את הממלכה… ולעתים הוא סתם עוזר לחסוך כסף במחלקת הטקסים.
בקיצור, התמהיל הנוכחי של עין הדג מאפשר כבר הרבה שנים איזור כאוטי שיש בו כל הזמן הרבה דיוינם על הא ועל דא עם רמות ושקעים, מכל מיני סוגים. וטוב שכך. ויפה שעה אחת קודם.
(מקוה שהצלחתי להביע את מה שהתכוונתי).
איזו תגובה יפה.
תודה.
תודה גם.
אבל מה ערכה של ביקורת כזו,
אם היא בלתי מובנת לחלוטין לקורא ההדיוט?
ביקורת כזו היא חסרת ערך – היא מעקרת את הדיון מרוב הקוראים הרלוונטיים שלו – אני לא יודעת מה זה טרצה, אבל כן מעוניינת לקרוא ביקורות על פסקולים (מרענן, אגב. מקווה שכאן כדי להישאר) – ביקורת עשירה במונחים טכניים לא תעניין אותי כקוראת, ותשאיר אותי מחוץ לדיון שמתנהל בשפה בלתי מובנת לחלוטין. אין שום פסול בדיונים "טכניים" ומושגיים יותר, ולכן יש את מערכת התגובות – אין שום סיבה שדיון כזה לא יעשה בתגובות. הביקורת, יש לזכור, מיועד לציבור הרחב. התגובות פתוחות להתדיינות של המגיבים, ושם גם המקום לדיונים שכאלה.
מי דיבר על ''ביקורת עשירה במונחים טכניים''?
ולמה שביקורת שהמונח "לונג שוט", קאונטר-אינטואיטיבי וחמקמק ככל שהוא, מופיע בה לצד עוד 799 מילים פשוטות ולא-טכניות-בכלל תהיה בלתי קריאה לחלוטין?
אז כל מה שביקורת הפסקול הזו צריכה זה את המילה ''טרצה''?
או, נגיד, משפט אחד שכולל בתוכו את המילה "טרצה", שיוסף לה במקום כלשהו, ואז היא תהיה בסדר?
או שאתה מיתמם, והטענה שכל מה שאתה רוצה זה שינוי סימלי ומינימלי נועדה ל… אני לא באמת יודעת למה, האמת. נראה לי שלשם ויכוח. או שהצורך שלך ב"שינוי" הוא תדמיתי, שטחי וחסר מטרה אמיתית. מהיכרותי איתך, איכשהו נראה לי שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, ועל זה כל מה שיש לי להגיד זה: לפחות תעמוד מאחורי הדברים שלך. היא לא הכניסה לך מילים לפה, ולא העלתה מנבכי מוחה ההוזה טענה שלא טענת. להתנהג כאילו היא כן לא הוגן לא כלפיה ולא כלפי עמדתך בדיון, שנגרם לה רק נזק.
הופעתו של המושג בביקורת היא לא חיונית בפני עצמה.
הצעתי למבקרים ללכת וללמוד על הנושא שאותם הם מבקרים – ואני באמת מתנצל על הרעיון הזה, כאילו אנשים צריכים להבין במה שהם עושים – כדי לשפר את כישורי הביקורת שלהם, לא על מנת להתקשט במושגים חדשים. אם למבקר יש הבנה טובה של הנושא, הביקורת שלו כנראה תהיה טובה יותר מזו של ההדיוט ללא קשר למספר המונחים שבהם הוא משתמש. עם זאת, ייתכן שמבקר ממוקצע כן ירצה להשתמש במספר מונחים – בגבולות הסביר, כמובן – מכיוון שהם מדויקים יותר מתיאורים כלליים. הדגשתי בבירור שאני לא מצפה מהביקורות בעין הדג להפוך למאמרים אקדמאיים, אלא להפגין יותר ידע בקולנוע. אני בטוח שזה לא יהפוך אותן לבלתי קריאות, ואפילו יש באמתחתי תקדימים.
אנסה בקיצור
יש לך כמה טיעונים.
1. ככל שאדם יותר מבין בקולנוע הביקורת שלו תהיה איכותית יותר. לפחות פוטנציאלית. הטיעון הזה הגיוני מאד, אבל קודם כל היא באמת לא קשורה למלים טכניות. יתכן כמו שאמרת ש"מבקר" כזה ישתמש מדי פעם במושג טכני אבל זו באמת לא הנקודה, הוא מבין יותר על מה הוא מדבר, ולכן הוא יכול להתייחס לסרט באופן יותר מעמיק. ואתה מדבר דווקא על כותב הביקורת ולא על המשתתפים בדיון. אבל החלטה כזו, שביקורות יתכתבו רק על ידי מי שמבין בקולנוע באופן מקצועי (לצורך העניין עבר קורס בסיסי בקולנוע, ו/או קרא שני ספרים טובים בנושא), הגם שהיא הגיונית – משנה את הכיוון של האתר. אמנם לא בצורה קיצונית אבל משנה. ובכל שינוי מפסידים משהו. ובהקשר זה למשל את האנשים שאין להם השכלה קולנועית אבל יש להם משהו מעניין לומר.
עוד זוית של הדבר – כמה סרטים אותו אדם ראה. יש הגיון בטענה שאינה דומה ביקורת של מי שראה עד היום 800 סרטים מהם 80 בשנה האחרונה, למי שראה עד היום 150 סרטים מהם 20 בשנה האחרונה. הגיוני שככל שאדם מכיר יותר סרטים יש יותר עושר בביקורת שלו. אבל מצד שני – לפעמים דווקא מישהו שרואה את קן לינץ' פעם ראשונה יכול לראות ברוח רעננה משהו בסרט דווקא צופה ותיק לא רואה. והרי גם זה הגיוני (אותו סוג של הגיון) – לתת למי שמכיר ואוהב סרטי פעולה לכתוב על סרטי פעולה, למי שאוהב דרמות היסטוריות לכתוב עליהן, ורק למי שראה את כל הסרטים של טרנטינו לכתוב עליהם. יש בזה רווח ללא ספק, השאלה היא האם יש רווח בביקורת של מי שאוהב קולנוע וראה סרטים אבל של טרנטינו זה הסרט הראשון שלו, ועד היום לא היה לו מושג קלוש על מה המהומה. והנה הוא ראה וזה מה שיש לו לומר. [הערה מוסגרת – שיטת המושבעים]
2. ואם הבנתי נכון אתה גם אומר שהאתר קיים כבר מספיק זמן כדי שיהיה מותר לערוך בו שינוי, וממילא אנשים שגולשים הרבה זמן כבר למדו מושג או שניים וכו'. נכון, אבל כאמור מדובר בשינוי גישה בסיסי. השאלה היא האם רד פיש בחר לתת במה לאנשים לא מקצועיים על פי ההגדרות הנ"ל כי לא היו לו או כי הוא רצה דווקא את זה. השם "ביקורות קולנוע למי שלא סובלים ביקורות קולנוע" נדמה לי שמרמז על נטיה לכיוון ההפוך (שלא לומר הקיצוני), למגמת ההתמקצעות. גם מבחינת הגולשים בנוחות להיות חלק מהדיון קשורה למגמה הזו (ואני מעיז לומר שנראה לי שגם אתה בסופו של דבר כאן בגלל הרוח הכללית שהיא תוצאה של זה).
3. אבל כאן אני רוצה לומר דבר נוסף. נדמה לי שאמרת גם (אני לא זוכר איפה ואין לי סבלנות לעבור על הכל שוב), שאתה רוצה דיונים עם יותר "תוכן". למשל, על הקשר בין הגישה האמריקאית לחיים והשתלתנות האמריקאית בכלל (או הגלובליזציה וכיוצ"ב) לבין הקולנוע ההוליוודי. על הקשר בין העמדה של הבמאי/תסריטאי/אולפנים לבין הסרט בנגלה ובנסתר. קודם כל אותי זה מאד תופס, וגם אני מחפש סוג כזה של דיונים, הגם שאני מאד אוהב גם את הדיונים היותר קלילים, וכל ה"אחרים" לסוגיהם שמתפתחים פה.
אבל, אבל – אני רוצה לומר שהרצון הזה מתנגש ברצון הראשון. לדעתי. (וזה קשור לדוגמה הפילוסופית) כי להיות מקצועי ולהיות אוהב דעת ותחומי עניין שונים ועומק ופלסף אידאולוגי (אחד מהנ"ל או כולם יחדיו, לעתים או בכל רגע) זה בהחלט לא אותו דבר.
אם אתה רוצה דיון בנושאים רציניים, מהרבה אנשים וכיוונים, שלדעתי זה גם מתחיל בביקורות כאלה – שידברו גם על הסאב-טקסט, זה ממש לא זהה לאנשים שראו הרבה סרטים מהסוג או מהבמאי או עברו קורס.
4. עוד נקודה בהמשך לקודמת – כשמדברים בביקורת על הסאב טקסט וכו' זה יכול לקחת לשני כיוונים וכדראי להבחין ביניהם.
4.א. – כאשר אני קורא ביקורת על סרט ופתאום אני רואה שמדובר בעצם במניפיסט נגד הגזענות וההתחממות הגולבלית יש לי תחושה שמישהו בעצם מנסה להטיף לי במסווה של ביקורת אמנות וזה מרגיז ומעורר התנגדות. אצלי. גם כי אני לא אוהב שמוכרים X כשהוא בעצם Y וגם כי מה שרציתי לדעת זה אם הסרט מוצלח או לא ולמה.
4.ב. אפשרות שניה היא היא שתוך כדי ביקורת סרט כמות שהיא, ובאופן ובמדה הקשורים לסרט הספציפי המסויים הזה, נותנים לי גם רקע מעבר. ופותחים בכמה שורות מחשבות על הקשרים רחבים יותר.
ההבדל בין השניים אמנם עדין ודק לעתים, אבל בתחושה הלאמקצועית הוא נוטה להיות בוטה וברור… עצתי – יש מקום לכלליים שידברו על מגמות בקולנוע ויעלו סוגיות כלליות – ובכללי לא תהיה תחושה שמדובר בהצנחת אידאולוגיה על חשבון סרט תמים. ובביקורת סרטים לעתים יהיה את הרובד הזה ולעתים לא, ואז אפשר יהיה להעלות אותו בדיונים כפי שאכן קורה.
5. בכל אופן אני רוצה לומר שכדי לאפשר מחשבות ודיונים על סרטים במעבר וכו' כנקודות 3.-4. לדעתי חיוני שהגישה של מי כותב ביקורת תהיה לא רק מי שראה הרבה סרטים או מבין במושגים הטכניים אלא גם למשל מיש שיש לו מה לומר במדעי החברה, והסרט הזה עשה לו משהו – שאותו הוא מסביר יפה ומעניין (אבל לא בהכרח מקצועי במובן של ידע בקולנוע). ולכן אמרתי שדרישה קיצונית מדי בתחום הקולנועי מקצועי יכולה לבוא על חשבון הצפיה להרחבה מהסוג של 3.-4. ולדעתי הבעין הדג ישנו איזון מוצלח מאד כנ"ל כנ"ל…
שתי דוגמאות
חשבתי להוסיף שתי דוגמאות, שאני לא יודע למען האמת אם הם מוכיחות את טיעון שלך או סותרות אותו אבל הם מבטאות את מה שאני רוצה לומר…
כתבה מספר 3580
1. הביקורת של עכרור על "כשהרוח נושבת" – שלצערי לא התפתח בה (עדיין…) דיון רחב היקף, היתה ביקורת מוצלחת מאד מבחינתי, וגרמה לי לראות סרט שלא היה סיכוי שאגיע אליו לבד, והיום הוא אחד הסרטים החשובים בארכיון שלי. עברתי עכשיו על הביקורת שוב, וניסיתי לבחון אותה במשקפיים של הדיון הזה.
ובכן, אמנם מצד אחד, עכרור מכיר את קן לואץ', וזה בהחלט מוסיף עומק לביקורת. אבל העיקר הוא לא שם, אלא בשאר. יש תיאור קצר של הסרט, רקע היסטורי מסויים ואזהרה על מה שיש ומה שאין בסרט. אותי אישית תפסה קודם כל האיכות האסטתית של הביקורת, שקשורה לכשרון הכתיבה של עכרור. ולעניין – היחס בין הנופים של אירלנד והדיוק בפרטים התקופתיים, מצד אחד עם משהו בתיאור של מה הסרט – הריאליזם האכזרי והקשר האסוציאטיבי המתבקש לחיים שלנו.
אין בביקורת שום מושג מקצועי, ולדעתי אין בו צורך. יש ידע בקולנוע אבל בינוני יחסית, ויש ידע היסטורי בסיסי.
אם היה כותב מישהו על הסרט בלי הידע ההיסטורי – זה היה פוגם עבורי בביקורת. ולכן מדה מסויימת של ידע בהחלט חיונית. אבל נדמה לי שאתה מצפה להרבה יותר.
כתבה מספר 2213
2. דוגמה שניה גרמה לי לא ללכת לסרט – תיבה רוסית של דן ברזל. ואמנם שם הוא מתייחס למושג מקצועי – כל הסרט צולם בשוט אחד ארוך. אבל במקרה זה המושג באמת חיוני כי הוא (כמעט) כל הפואנטה של הסרט ומי לא מבין שהיה כאן שוט אחד, באמת אין לו בסיס להתייחס לסרט כי הוא מפספס את הנקודה העיקרית.
מצד שני מעבר למושג הזה – שגם אני בבורותי הרבה מבין – לא היו מושגים נוספים משמעותיים, גם לא ברקע.
הביקורת היתה מוצלחת מבחינתי – מעבר לזה שהיא פתרה לי התלבטות ארוכה… – היא בשנינותה העניינית. דן תפס את הנקודה וירד עליה באופן משעשע (הקולה והמקלדת), וגם זה אחד הדגלים של האתר.
אז מה שיוצא לי מהדוגמאות שלי הוא שמה שהופך ביקורת למוצלחת מבחינתי, הוא גם ידע – בסיסי/כללי/מסויים בתחום שקשור לסרט + כשרון כתיבה. ביקורת טובה היא או קטע נחמד לקרוא ולקשקש עליו אחר כך או כלי יעיל ומושך לב להחליט אם ללכת לסרט או לא.
את הרמה הזאת של "קצועיות" אני חושב שבאמת ראוי לטפח ואת זה באמת כבר עושים. לעומת זאת דרישה למשהו יותר מקצועי עלולה לאבד ביקורות כאלו – שפוטנציאלית יכולים להכתב גם על ידי אנשים שמבינים בקולנוע "באמת" – פחות מדן ברזל ומעכרור.
כשהייתי סטודנט לתואר ראשון,
והייתי יושב בשיעורי היסטוריה, תמיד היו בקהל כמה פנסיונרים נלהבים שקראו המון ספרי היסטוריה פופולארית ותמיד הפריעו למרצים בקריאות ביניים, במיוחד כשהמרצה המסכן התבלבל בתאריך כזה או כזה. תאריכים הם ידעו מצויין, הפנסיונרים, וגם ממה היו עשויות הקסדות של הפרשים של קרל הגדול, אבל לא הייתה להם שום הבנה של תהליכים היסטוריים וניתוח היסטוריוגרפי, כי כל מה שהם קראו זו טריוויה מפוארת.
רוצה לומר, לא משנה כמה סרטים ראית, ואם אתה יודע שלססיל בי דמיל הייתה שעורה בעין כשהוא ביים את עשרת הדברות. כל אמנות היא ראשית כל *אומנות* ואם אתה לא יודע איך עושים את מה שאתה רואה על המסך, אתה מפספס את החלק הכי חשוב של העשייה.
שנית, לא הצעתי שתעבור החלטה שביקורות ייכתבו רק על ידי אנשים שהשלימו חינוך כזה או אחר. ההצעה שלי בכלל לא הופנתה לעורכים. היא הופנתה למבקרים עצמם ולא היה בה שום אלמנט של כפייה. ירצו – יעשו; אם לאו אז לאו.
שלישית, להצעה הזאת אין שום קשר לדיונים עם "תוכן", ראשית, משום שאי אפשר להכריח אנשים לדבר על מה שהם לא רוצים לדבר עליו ושנית, משום שהבנה בקולנוע לא בהכרח מובילה לדיונים סוציו-פוליטיים. היא כן מאפשרת למבקר *לבקר*: להסביר איך החיבה או השנאה שלו לסרט קשורה למה שהאנשים שיצרו את הסרט עשו. זה למשל ההבדל בין "לא הזדהתי עם הדמויות כי הן היו שטוחות" – הסבר מעורפל יחסית – לבין "לא הזדהיתי עם הדמויות כי התסריט לא סיפק למעשיהם שום מניע". אז אפשר להתווכח אם המניעים סופקו בדרך אחרת, אבל לפחות יש על מה להתווכח.
כנ"ל לגבי פרשנות אידיאולוגית, שהיא סוג אחר לגמרי של ביקורת, שיכולה להישען על הסברים טכניים (הפנים של הנבל כל הזמן מוצללות) אבל אין ביניהם קשר הכרחי והם לא מובילים זה לזה.
ולכן לא נראה לי שההצעה שלי תגרור איזה שינוי דרסטי ברוח האתר, שכה רבים נזעקים להגן עליה.
סוף סוף קלטתי משהו
טעון א' – "אומנות* ואם אתה לא יודע איך עושים את מה שאתה רואה על המסך, אתה מפספס את החלק הכי חשוב של העשייה". נראה לי שזהו עקרון בסיסי שניסית להגיד כמה פעמים ולא ממש קלטתי את המרכזיות שלו.
אז עכשיו נראה לי שאני פשוט לא מסכים איתך… כלומר חלקית כן – כאמור ההבנה איך עושים את זה יכולה לתרום, ולעתים אכן מעשירה ואפילו מאד. אבל אני לחלוטין לא מסכים שבלי זה אתה מפספס את החלק הכי חשוב של העשיה.
למשל – בדוגמה שהבאתי להלך מהביקורת על "כשהרוח נושבת" של עכרור, לא הבנתי מהביקורת איך גרמו לי להזדהות עם האח הצעיר – במונחים ומושגים של מחקר הקולנוע. ואני לא מרגיש שזה חסר. אני מסכים שכשיום אחד אבין יותר – זה יתרום, ויעמיק את החויה שלי (לפחות במקרים מסויימים). אבל זה לא קריטי כלל כאן ועכשיו.
הסרט היה בשבילי חויה אדירה שכאמור התחילה בביקורת מאד מוצלחת. והביקורת הצליחה להעביר לי אוירה של סרט, את המתחים והמורכבות שיש בו,וזה בלי להבין איך זה נעשה. עכרור ציין שיש נופים נהדרים – ואמרתי – וואלה זה גם חויה אסטתית אבל, הוא אמר זה סרט קשה שלא עושה הנחות – ואמרתי – או קי יש לי הפעם כח לדבר כזה. הוא אמר שזה מאד מוצלח, והחלטתי לתת לו צאנס וללכת על זה- והרווחתי. אני לא רואה איך הבנה איך כל זה נעשה באופן קולנועי מקצועי היתה תורמת להחלטה שלי, או להנאה שלי מהביקורת ו/או מהסרט.
טעון ב' – "ההבדל בין "לא הזדהתי עם הדמויות כי הן היו שטוחות" – הסבר מעורפל יחסית – לבין "לא הזדהיתי עם הדמויות כי התסריט לא סיפק למעשיהם שום מניע". אז אפשר להתווכח אם המניעים סופקו בדרך אחרת, אבל לפחות יש על מה להתווכח."
אם זה כל הסיפור – זה לא נראה לי משהו שאני למשל – בלי מקצועיות בתחום לא יכול הבחין ולכתוב גם. "לא הוצג מניע" זה משהו שקשור גם לביקורת ספרים למשל, ולאיכות של עלילה. אגב, יש סוגים של סופרים שדווקא מעוניים שלא יוצג מניע. נדמה לי שאתגר קרת הוא כזה וזה חלק מאג'נדה פוסט-מודרנית שאפשר לאהוב או לסלוד אבל זו סוג של איכות.
בכל אופן אם אתה רוצה שנמקו לא במלים מעורפלות אלא במלים יותר מדוייקות – אני יכול להסכים שזה תורם בכלל ולדיון בפרט.
אבל גם כאן אני לא חושב שזה תמיד הכרחי. לדעתי גם למשפט – "הדמויות שטוחות" יש לו ערך. והשאלה היא מה שאר הביקורת אומרת, ובמה היא מתמקדת. אין חולק שביקורת "השחקנים לא יודעים לשחק, הדמויות שטוחות, והצילום רועד -ולכן הסרט פיכסה" היא ביקורת לא מוצלחת. אבל יתכנו ביקורת מוצלחות שחלק מהן יהיה התייחסות קצרה לעניין שיטחיותן של הדמויות כנימוק קצר וצדדי – שיפותח יותר בדיון אחר כך.
נקודה אחרונה – אני הבנתי שבלי קשר בכרחי לדיון על מקצועיות הבנה בקולנוע אתה גם מעוניין בדיונים סוציו-פוליטיים למשל או חברתיי אידאולוגיים בכלל – בין השאר. ואני רוצה לומר שלפעמים דווקא ביקורת לא מקצועית מבחינה איך הסרט נעשה תורמת תרומה גדולה לדיון מהסוג הזה – שאתה מעוניין בו – שביקורת מקצועית מהחינה קולנועית תפספס.
ואיני אומר שזה או זה עדיף אלא שלשניהם יש מקום, ובכל אחד יש יתרונו וחסרונו עימו.
הבאת דוגמא לביקורת שהסכמת איתה
ובדרך כלל הסכמה לא גוררת דיונים. מה קורה כשאתה לא מסכים עם המבקר על איכות הצילום או עוצמת ההזדהות? איך אתה יכול להסביר לו מדוע הוא טועה ואתה צודק?
חשבתי שהקוראים אינם צריכים להיות משכילים, אלא רק המבקרים.
אה, רגע, לא, בעצם זה רק היה טריק רטורי ששלפתי משרוולי.
נו נו נובא לי לרוץ ערום בשדה חמניות;-)!
תפקידו של המבקר לספק שפה משותפת.
תפקידו של הקורא להעביר את הדיון לשיח שמקובל גם עליו.
אנחנו באינטרנט, אתה יודע.
האינטרנט זה המקום שבו המבקר של הסרט
צריך לאהוב את הז'אנר כדי שתמיד תמיד תמיד תצא לו ביקורת טובה?
לא, האינטרנט זה המקום שבו לקורא מותר לטעון כך,
ובעקבות הטענה מתפתח דיון.
כל זה טוב ויפה, כלומר רע ומכוער,
משום שהנמכת הרף לכתיבת ביקורות והתמוססות המחיצה בין המבקר והקורא מובילה לטענה האבסורדית שרק מבקר שאוהב סרטי אקשן צריך לבקר סרטי אקשן. מדוע? משום שהסמכות של השניצקליינים לא הייתה קשורה לדיעותיהם הפרטיות אלא לידע המקצועי שלהם. הם מבקרי קולנוע, לא מבקרי סרטים. כל אידיוט יכול לחוות את דעתו על סרט; מעטים יכולים לדבר באופן אינטילגנטי על קולנוע.
אבל כאשר סמכותו של המבקר נשענת על עצם העובדה שהוא מופיע באינטרנט ולא על ידע מקצועי, אז היחס העיקרי בין הקורא למבקר הוא יחס דמיוני של הזדהות – מכיוון שכולם כותבים וקוראים וכולם בורים באותה מידה מבורכת. וכאשר המבקר מפרסם ביקורת שאינה מקובלת על הקורא, אז תחושת ההזדהות שלו נפגמת, וכך גם התחושה שהוא שווה-ערך למבקר. ולכן, הדרישה שרק מבקר שאוהב סרטי אקשן יבקר סרטי אקשן היא כל-כך הגיונית: היא מאפשרת לקורא להזדהות באופן מוחלט עם המבקר. וכאשר הזהות מוחלטת, כמו תינוק שעדיין אינו יודע שהוא לא אקסטנציה של הציצי של אמא שלו, אין שבר, אין תהום, איש לא מאבד דבר ולא מרוויח דבר, והקורא נכנס לאתר בדיוק כפי שהוא יצא ממנו.
אז מה שאתה טוען,
זה שבטוקבקים לשניצקליינים לא יופיעו טענות כמו "אתה לא אוהב סרטי אקשן אז מה אתה מבין"? ששניצקליינית שתבקר את 300 באופן מקצועי לחלוטין לא תקבל שום תגובה שקשורה להיותה אישה?
אני חושבת שזו תפיסת עולם נאיבית, אבל שיהיה לך בהצלחה עם זה.
טוקבקים, כמו בית הבובות, מופיעים אם רוצים שהם יופיעו ואם לאו.
אבל כאשר המבקר הוא מבקר קולנוע, שמבקר סרטים (גם) על סמך הידע המקצועי שלו, הטענה הזו מגוחכת. כשהמבקר יודע בדיוק כמו הקורא, הטענה הזו הגיונית מאד.
ממממ. ממממפפפ. ממררפפף!
טוב, אני לא יכול להתאפק, ולכן אוריד את הזמם רק לרגע:
מה שאתה אומר, בעצם, זה שאני חייב לקבל את *טעמו* של אורי קליין בגלל שהוא מבין בקולנוע יותר ממני (כן, טעמו: מדובר על ביקורות, לא על מסות).
בדיוק להיפך.
מכיוון שהסמכות של קליין נשענת על הידע שלו ולא על טעמו – אף על פי שטעמו הוא בדרך-כלל נושא הוויכוח – קשה לך להזדהות עימו; הוא מומחה לקולנוע ואתה לא. הוא כותב בהארץ ואתה לא. ברגע שאתה מכיר בהבדל החשוב הזה בינך לבין המבקר, לא הגיוני לצפות שהוא יחשוב בדיוק כמוך.
בשום שלב לא הגיוני לצפות מאדם אחר לחשוב בדיוק כמוך.
ההכרה באינדיבידואליות של אנשים אחרים ובזכותם לדעות וטעם משלהם *לא* נשענת, ולא אמורה להישען, על זה שהם משכילים או יודעים יותר ממני. זו זכות טבעית. זכותי לטעם ודעה משלי (שעליה אני נאבקת לאחרונה, אני יודעת, אבל יש סיבה שאני מסרבת להיכנע במאבק הזה) לא צריכה שום תירוץ, ושלילתה לא הופכת רלוונטית יותר ברגע שאין לי סימוכים כמו "אני כותבת בהארץ, אז נה!"
אם אתה באמת וברצינות טוען שזה המצב, אז אין לנו שום בסיס משותף לדיון הזה ואני מציעה שנפסיק אותו – מוטב מאוחר מאשר אף פעם.
אבל אם אורי קליין, או מבקרים אחרים,
*באופן עקבי* שוטמים ז'אנר מסויים של סרטים, ו*אוהבים* ז'אנר אחר, עד כדי הדוגמה התיאורטית לפיה כל סרט מד"ב יקבל אצלם ציון בינוני ומטה וכל דרמה תקופתית ציון בינוני ומעלה,
יש בכך מספיק כדי לומר ש*הטעם* משפיע אצלם לא פחות. הם רק יודעים *לנמק* את הטעם שלהם בעזרת הרבה מאוד מונחים מקצועיים ו\או לועזיים.
כלומר, הטענה שלך מתרדדת לכדי 'הסמכות שלהם נשענת על יכולתם להשתמש בז'רגון מתאים'.
לא טענתי שטעם הוא לא גורם בביקורת,
אלא שלא עליו מתבססת סמכותו של המבקר. אם סמכותו של המבקר בנויה על טעמו, כלומר על הזהות בין דעתו על הסרט X לבין דעתו של הקורא, אז ברגע שהוא והקורא לא יסכימו לגבי סרט Y, סמכותו של המבקר תתמוסס. אפשר לא להסכים עם טעמו של קליין, אפשר לא לאהוב את סגנון הכתיבה שלו, קשה לטעון שהוא לא מבין בקולנוע.
אבל אתה מציב סמכות כמעט כהתגלות א-להית.
משהו שנאמר מסיני, טוב, מקליין, ועליו אין לערער. כלומר – המבקר כאפיפיור: יש לו סמכות ואין לו טעות. בעוד שלדעתי, ולדעת עוד כמה בני אדם, ה'סמכות' של המבקר נובעת מכך שהוא יכול להסביר בצורה טובה למה כדאי או לא ללכת לסרט. כלומר, ה*סמכות* – אם יש – לא נובעת ממעמד, אלא משכנוע. ולכן, למשל, קורה לפעמים שאני משתכנע מביקורת באתר ללכת לסרט שלעולם לא חשבתי ללכת אליו קודם לכן, ולפעמים גם אם המבקר לא הסכים איתי ביחס ללא מעט סרטים קודמים.
האם אתה טוען שבגלל שאורי קליין מעריץ את עמוס גיתאי, ואני חושב שהוא יוצר מחורבן להפליא, אני חייב לקבל את קליין בתור *בעל סמכות* לעניין גיתאי?
זו כבר דרישה שאיננה רק בגדר אמונה דתית במבקר – זו נתינת מעמד-על למבקר שאפשר להקביל אותה, אולי, למעמד של אדמו"ר בקרב חסידיו. לקליין יש ידע. למיטב ידיעתי אין לו *סמכות*. לא מעבר לזו שאני בוחר לתת לו.
אגב, בזמנו היה אתר נאצה שהוקדש לאורי קליין, ואחד הדברים המעניינים שהיו בו היה שבניתוח מקביל של ביקורות קליין היה ברור שבמקרים רבים הידע של קליין לא רלוונטי כלל לסרט אותו הוא מבקר. השימוש האוטומטי בגל החדש וביחסי הורים-בנים בקולנוע האמריקאי, למשל, יכולים היו להיות מעניינים כביקורת תרבות (תחום שלמיטב ידיעתי לקליין אין בו השכלה אקדמית, ודווקא בו הוא בוחר להרחיב עד מאוד), אבל לא אמרו שום דבר על השאלה האם כדאי לראות את הסרט.
הפוך לגמרי.
המודל הדתי שתיארת מתאים הרבה יותר לאתר כמו עין הדג שבו הסמכות היא לרוב כריזמטית, כפי שמעידות התגובות הרבות של חסידי רד פיש השוטים המתלוננים על ריבוי או מיעוט הבדיחות/משחקי המילים/ביקורות/קונים. אם בן האלוהים לא מספק את מכסת הניסים הקבועה, מאמיניו מתחילים לאבד את אמונתם.
תלונה נפוצה אחרת היא שהמבקר לא כשיר לבקר את הסרט. האפיפיור, כפי שטענת נכונה, לא יכול לטעות. לכן, אם הוא טעה, סימן שהוא לא האפיפיור אלא האנטי-פופ וקוקסינל. ומדוע קם מרד פריודי שכזה? משום שאין דרך לנהל דיון רציונאלי על תחושות סובייקטיביות. רוב הזמן סמכותה של הכנסייה שומרת את המכסה על הסיר, אבל כאשר מדובר בסרט טעון אמוציות (ואלו כמעט תמיד סרטים שעוסקים בכינון אידיאלים מגדריים: "300", "סקס והעיר הגדולה"), אז מתגלה פריכותה של הסמכות הכריזמטית וצריך להעלות אנשים על המחק.
והתלונה השלישית, כמובן, היא תלונה על אקסקומיוניקציה, ועל זה שלא מסבירים לחדשים כיצד יש להתפלל ולהעלות זבחים.
(הבחורה עם התזה על עין הדג: דיר באלאק אם אני לא מקבל איזכור בתודות שלך.)
כאשר הסמכות של המבקר, לעומת זאת, נשנעת על הידע שלו, קל הרבה יותר להראות שהסמכות שלו פגומה – פשוט מראים שטענותיו שגויות, סותרות או מופרכות. וכאשר קל להתווכח עם המבקר ולהראות שהוא טועה או צודק, קשה להעלות אותו על הדום ולייחס לו כוחות על אנושיים. ואם ישנה שפה משותפת ברורה, אפשר לנהל דיון שישען על עקיבות לוגית ועל דיוק, ולא ייראה כמו ארוחת ערב שישי שהשתבשה קשות.
ברור שאי אפשר לצמצם את הדיון הקולנועי לזוויות צילום וסוגי מיקרופון. תמיד ינכח בו מימד רגשי ובלתי ניתן לתרגום. אבל ביקורת קולנוע שבה אין ניסיון להראות יחסי סיבה ומסובב בין האמוציה והדרך שבה הסרט נעשה היא לא ביקורת קולנוע; היא טקסט סכיזואידי שבו יש, מצד אחד, תיאור של סרט ומצד שני תיאור של תחושה סובייקטיבית, והקשר ביניהם מי ישורון?
תעמוד בתור בבקשה.
להזכיר לך מי כתבה את הכתבה הכי חשובה בהיסטוריה של התזה הנ"ל?
יש בעיה אחת מרכזית עם התיאוריה שלך: היא לא עומדת במבחן המציאות. התלונות של הטוקבקיסטים לא משתנות על פי סמכות המבקר, ומי שטוען שמי שלא אוהב את 300 קוקסינל לא מסייג "…קוקסינל אלא אם כן כמובן מדובר במבקר קולנוע משכיל שמבסס את חוסר אהדתו לסרט על ידע מקצועי." ואפילו במגדל השן, תיאוריה שלא מנבאת את המציאות בשום צורה תתקשה להילחם על חייה.
יפה, רק שהתיאוריה לא ניבאה
שטוקבקיסטים יפסיקו לכתוב שטויות. היא טענה שבמקרים שבהם סמכותו של המבקר נשענת על מקצועיותו, ניתן לנהל דיון רציונאלי על כשירותו, דיון שאינו יכול להתנהל כאשר המבקר נשען רק על הכריזמה שלו.
אבל איזה כיף לנהל דיון עם טענות שאפשר להפריך, הא?
באמת?
"ומדוע קם מרד פריודי שכזה? משום שאין דרך לנהל דיון רציונאלי על תחושות סובייקטיביות. רוב הזמן סמכותה של הכנסייה שומרת את המכסה על הסיר, אבל כאשר מדובר בסרט טעון אמוציות (ואלו כמעט תמיד סרטים שעוסקים בכינון אידיאלים מגדריים: "300", "סקס והעיר הגדולה"), אז מתגלה פריכותה של הסמכות הכריזמטית וצריך להעלות אנשים על המחק."
תקן אותי איפה שטעיתי, כיוון שנראה שלא הבנתי אותך כלל: אתה *לא* טוען שתגובות-סטייל-300 נובעות מצורת הביקורת וחוסר הסמכות המקצועית של המבקרים בעין הדג?
כי אם כן, ברגע שלמבקרים תהיה סמכות מקצועית, התגובות הנ"ל אמורות להיעלם (לוגיקה בסיסית: מבטלים את הסיבה, התוצאה אמורה להתבטל גם היא).
אם חוסר הרציונליות הוא חלק מתרבות הטוקבקים, ולא קשור ליכולת או לחוסר יכולת לנהל דיון, אז מה בעצם התיאוריה הזו שלך אומרת? שאם יהיה למבקרים ידע מקצועי אז הם ידעו דברים מקצועיים?
בשאלות הנפוצות ישנו חלק שנוגע למקרים שבהם מופיע המיקרופון בפריים
זה לא מונע מאנשים להתלונן שוב ושוב – אם כי רובם מתלוננים רק פעם אחת, משום שמפנים אותם לאותו דף עלום.
אנשים לא יפסיקו להתלונן על סמכותו של המבקר לבקר. הרעיון הוא לא להפסיק את הדיון על סמכותו של המבקר, משום שבדיוק באמצעות הדיון המבקר מוכיח סמכותו. אלא שכאשר המבקר מסוגל לתקף את טענותיו בידע ולא בטאוטולוגיה, הדיון מעניין יותר ואמוציונאלי פחות.
קורה כאן דבר מופלא
ככל שאתה מסביר יותר את העמדה שלך, ככה אני משתכנע פחות ופחות בתקפות שלה.
אני אנסה לצמצם את התהיות שלי לשלוש (לנוחותך – מהקל לכבד):
1. אתה מדבר ברצינות על טענות אסטתיות או אתיות שהן *שגויות*? אני חושב שיש לך טעות ביחידות. לגבי יצירת אמנות רק טענות אונתולוגיות יכולות להיות שגויות (מלבד, אולי, במקרי קצה). כשמישהו (בין אם הוא אורי קליין ובין אם טוקבקיסט ב-"וואלה!") טוען שהצילום ב-"רובוטריקים" הוא גרוע – זו הבעת עמדה. אין כאן "נכון" או "לא נכון" ולכן אי אפשר לנהל כאן דיון שיראה למבקר שהוא "צודק" או "טועה" (ולא משנה מהם הטיעונים בעזרת הוא ינמק את דעתו).
נכון הוא, שיותר נוח להבין מדוע המבקר חושב שהצילום גרוע אם הוא יסביר זאת, ולא ישאיר זאת כהצהרה סתם כך. אבל למיטב הבנתי אנשים נוטים גם כך לנמק את דעתם בביקורות כאן (וזו דרישה מכותבי הביקורות).
2. אתה באמת חושב שידע קולנועי מעמיק ימנע מטוקבקיסטים לתקוף בצורה לא רציונלית את המבקר שקטל את הסרט שהם אהבו? אני ממליץ לך לבקר ב-"סינמסקופ". מי שמבין כבר עכשיו שהעובדה שלונג ג'ון בחורה אינה רלבנטית לביקורת שהיא פרסמה על "300" ימשיך להבין זאת גם אם לונג ג'ון תהיה בעלת דוקטורט בתולדות -סרטי-הפעולה, ולמי שזה רלבנטי בעיניו לא תשנה ההשכלה והנימוקים שלה. אני רק רוצה לציין שאני מאוד משועשע מהתגובות הללו (גם ל-"300" וגם ל-"סקס והעיר הגדולה"), אבל אני מנחש שאני יוצא דופן באתר.
3. אבל יש כאן נקודה אחת שאתה כל הזמן עוקף בחינניות, ואני לא ממש מצליח להבין אותה. אתה מסביר שאתה לא דורש מהמבקרים להיות בעלי תואר בתחום, אלא בסה"כ לפתוח ויקיפדיה. ואני שואל – באמת? ויקיפדיה? האתר הזה שהוא בסה"כ מאגר טריוויה אנושי, שלרוב כתוב גרוע, ושנכתב באופן עקרוני על ידי הדיוטות בדיוק כמו הביקורות כאן?
למה בעצם לא לדרוש, מבחינתך, שהביקורות כאן יכתבו רק על ידי מקצוענים בתחום (הבה ונאמר – לפחות סטודנטים בשנה שניה או אנשים עם לפחות שלוש שנות ניסיון בתחום [1])? איך בדיוק ידע שטחי ורדוד (שזה הדבר היחידי שויקיפדיה יודעת לספק) אמור לתקן את הבעיה העיקרית שלך עם הביקורות כאן? ממתי זה תחליף ראוי לניסיון אמיתי או להשכלה ראויה?
[1] מה שאומר יותר ביקורות של דן ברזל. ווהו!
והמשך לשלוש
נמרוד, אתה בעצם דורש שימוש במונחים טכניים בצורה שטחית (להגיד שכאן יש "טרצה" וכאן יש "קלוז-אפ") על מנת שאפשר יהיה לבסס עליהם דיון, או שאתה באמת דורש ידע מעמיק והתמצאות בתחום?
כי הראשון הוא לטעמי מס שפתיים בלבד – וזו בדיוק הנקודה שסלוצו העלה – אתה מבקש מהמבקר שיפתח ויקיפידיה לפני שהוא כותב, אבל גם אם הוא ידע איך קראו לטכניקת הצילום המסובכת שהוא מדבר עליה, לא בטוח שהוא הבין מה היא אומרת (בכל זאת, ויקידיה, ולכותב אין ניסיון טכני ממשי) וגם קורא הביקורת ההדיוט לא יבין. זה בבחינת לדבר במושגים טכניים שאתה אולי יודע לבטא, אבל לא באמת מבין מה הם אומרים.
אם אתה מעוניין בשני, ולא הבנתי את זה מהתגובות שלך עד עתה, אתה בעצם היית מבכר שביקורות שיכתבו באתר יכתבו בידי "מקצוענים" – אנשים עם השכלה בתחום הקולנוע, ואז יהיו לנו ביקורות עמוסות מושגים טכניים שאפשר יהיה להתדיין באמצעותם, וגם המבקר יבין על מה בדיוק הוא מדבר, אבל פרט לעוד אחוז קטן של קוראים, כל השאר לא.
למה כל-כך פסימית?
למה לא ביקורת המנצלת רעיון תיאורטי או מושג – אפילו לא בשפה טכנית – על מנת להסביר מדוע הסרט נצפה כפי שהוא נצפה, מבלי לוותר על קריאות?
אבל את וחבריך הפארמדיאניים צודקים ושינוי הוא אכן בלתי אפשרי. לכן אני מציע שנפסיק את הדיון הזה שבאמת נמאס עליי בכל אופן וצורה.
כבררררר עניתתתתתייייי על התהיות האלה.
1. לדעתי בביקורת הממוצעת אין מספיק נימוקים שהם לא טאוטולוגיים. בדר"כ רק מציינים שהצילום טוב, או שהוא טוב משום שהוא יפה וכיו"ב.
2. ראה התשובות לשמחה רבה.
3. ויקיפדיה הייתה דוגמא. יש עוד מקורות ידע. לגבי מקצוענות, בפנטזיות הכמוסות ביותר שלי בקרות היא מקצוע מכובד וממוקצע, אבל אני פרגמטיסט.
תשובות לא רעות
כלומר – השלמתי חלק מהן עבור עצמי, אבל התשובות שלך לא רעות כל כך.
רק שאלת המשך ל-3, אם יותר לי – אז בפנטזיות שלך "עין הדג" (כאתר בו המבקרים שווי ערך לקוראים) לא קיים?
אתה, בתור סטודנט להיסטוריה עם ידע
בהיסטוריוגרפיה ולא רק בטריוויה של פרטים,
מודע כמובן לעובדה שהייצוג של טענת האפיפיור הוא *בדיוק הפוך* ממה שאתה מציג אותו?
זה גם המצב ביחס לעין הדג. ואין לי ספק שאתה יודע את זה (זה גם מסביר את התלונה שלך על חוסר ההצלחה של נסיון ההדרה: הוא היה יעיל במובן 'תראו איזה טקסט מרשים', אבל לא מוצלח במובן 'תראו איזה טקסט משכנע'.)
באשר לשניצקליין – בשיא גדולתם אי אפשר לנהל מולם דיון עובדתי, בד"כ, בגלל כמה סיבות. למשל:
1. "הסרט טוב כי האידיאולוגיה שלו נכונה". מופיע במיוחד אצל שניצר, אבל לא רק. הידע האנציקלופדי של שניצר בקולנוע לא הופך את הטענה הזו לפחות בולשיט.
2. "הסרט טוב כי הוא מכיל ימבה איזכורים תרבותיים של הגל החדש ועוסק בנושא הכללי של יחסי הורים-בנים". גישה שפעם הייתה נפוצה אצל קליין והיום פחות. לך תפריך את זה: הסרט באמת מכיל ימבה איזכורים וכו'. אבל הוא מחורבן.
וזו בדיוק הנקודה: מבקרי קולנוע מהסוג של 'ידעני הקולנוע' החביבים עליך (מה שלא מסביר את חיבתך לקשלס, שלא נראה שמשתייך לקבוצה הזו – אם כבר, להיפך – ובכל זאת חילקת לו כמה מחמאות מופרזות לטעמי) זכו בשנאת עולם מוצדקת למדי בעין הדג לא בגלל ש*יש* להם ידע, אלא בגלל שהם לא כתבו ביקורות *סרטים*, אלא ביקורות *תיאוריה* שהשליכו אותה על משהו, במקרה סרט.
קשלס הוא מבקר פוסט-דגי
המשלב את הטוב שבשני העולמות ומוכיח שאפשר לכתוב גם ביקורות מהנות ובו בזמן מיודעות טכנית ותיאורית.
ומי שלא מבין את זה קוקסינל או סטרייט!
ירמגל ךופה ברענ רוא
תראה מה אנשים עושים לתשומי..
ולעניין – מעבר להתלהמות המנוסחת באופן משעשע ומרתק…
מה לעשות שלקרוא ביקורת זו אמורה להיות _גם_ חויה מצד עצמה. כשאני קורא ביקורת חלק מהניין שלי הוא האם כיף לי לקרוא אותה ולא רק כמה היא נותנת לי כיקורת סרטים.
הייתי יכול לומר "אבוי" וכיוצ"ב תעלולים רטוריים, אבל אני באמת לא חושב שיש בזה משהו חוטא או גס או המוני (ולמען האמת גם אם יש זה לא נורא ;-). יש ערך לכיף, מגניבות שנינות של הביקורת. אני לא חושב שרק ביקורתו מגניבות כשרות. ואחדות מהביקורת הטובות מבחינתי בעין הדג היו לא-מגניבות. אבל גם ההיפך לא נכון. ובטח שזה לא סיבה לפסול כפי שנשמע מדבריך.
"תיאור של סרט ומצד שני תיאור של תחושה סובייקטיבית, והקשר ביניהם מי ישורון?" – הדרישה לביקורת בעין הדג היא אכן לשני אלו וגם לנימוק של ב'.
הבעיה היא לא האם יש נימוק או לא – אלא איזה נימוק. אתה מצפה לנימוק מקצועי, במונחים מקצועיים.
בכל אופן – עוד נקודה שחשבתי עליה. אתה מתייחס לביקורת כחזות הכל. ביקורת בעיתון היא אכן כזאת. גם ביקורת של רוב אתרי האינטרנט היא הנושא ועליו יש טוקבקיסטים.
לעומת הזאת בעין הדג זה יותר כמו מדורת השבט, והביקורת היא כמו הדובר הראשון. כלומר מי שמתחיל את הדיון. אחר כך המשתתפים מלומדים יותר ופחות לוקחים את הדיון לאן שמעניין אותם. ובתוך זה אפשר להכניס כמה שרוצים מונחים מקצועיים וכיוצ"ב. ומצד שני יהיו גם דיונים יותר מקצועיים על אנתרופולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, מיגדר ומה שאתה רוצה (ומה שלא גם).
סתם חשבתי (ברוח התגובות היותר מתלהמות שלך…) שאפשר למסד תגובת אנטי-אפיפיור לאחר כל ביקורת "סתמאית", שבה יהיה ניתוח כראוי על פי כלים קולנועיים מקצועיים וכו' מנומקים היטב. ברור שתגובה כזאת לא תימחק ומקומה יהיה מכובד וראוי. השאלה כמה ישתתפו בדיון היא שאלה אחרת (ועממית יותר…) אבל מה זה משנה? אני מבטיח לך שאני אקרא אותה – כי זה נראה לי מעניין.
השאלה היא מבחינה זו האם השיון הוא לא קצת נסחף.
ומצד שני גם לביקורת הכי מוצלחת בקריטריונים שלך יהיו תגובות מאותו קהל שיש כאן, וגם שם יהיו נימוקים כאלה ואחרים והיכולת "להתווכח" איתם כפופה לאותה מגבלות שציינת. (ואשני לא כ"כ מסכים כפי הסברתי באחת מתגובותי כאן).
כך שלסיכום כל עוד מדובר באתר הזה – בסך הכל לטוב ולרע נראה לי שמרחב השינוי הוא מצומצם מהמהומה שהתחוללה (הגם שהיא מהומה מרתקת ומענגת למדי!).
בסדר.
אני לא מסכים, כמובן (אתה משתמש ב"סמכות" בצורה בעייתית מאוד, מאוד, מאוד), אבל אני גמרתי להתווכח.
לא כל כך
התמוססות המחיצה בין המבקר והקורא מביאה בעיקר לדמוקרטיזציה של השיח.
מה שאתה דורש הוא בעצם השתקה (ואם יותר לי לומר – אתה גם עושה זאת בצורה יעילה מאוד). אולי אתה עוטף את זה בהרבה מלים יפות, אבל המטרה של הדרישה שלך היא לחזור למצב בו יש קובעי טון ונותני קצב מורמים מעם, שאסור לחלוק על דעתם (כי הקורא לא מבין בקולנוע ולא יודע להבדיל בין לונג-שוט לבין ג'אמפ-קאט).
המטרה היא לא רק השתקה של חלק מהמבקרים, אלא בעיקר השתקה של הקוראים. כי אם הכתוב-על-רקע-כחול זוכה למעמד שונה מהכתוב-על-רקע-לבן מראש, הרי שכל מי שיחלוק על המבקר מתחיל ישר מעמדה נחותה. עד שהוא לא יציג את התארים שלו אפשר יהיה לפסול את עמדתו בצורה גורפת. הרי המבקר הוא המבקר, והקורא הוא סתם קורא.
זה לא אומר שאין מקום לביקורת מעמיקה יותר ומקצועית יותר, אבל היא לא אמורה להיות הסטנדרט לפיו יכתבו ביקורות באתר. אפשר (ורצוי) לכתוב מאמרים כאלו, אפשר (ורצוי) לכתוב תגובות כאלו. אבל אסור להתנות את הכניסה למועדון כותבי הביקורות בידע קולנועי.
אוח, כבר יש לי ארקציה מהתיאור שאתה מתאר,
אבל אני גדול מספיק להבחין בין מה שאני רוצה לבין מה שמתרחש במציאות (מה שמזכיר לי – איזבלה, אולי די עם הצו הרחקה? למדתי את הלקח, אוקיי?). אין שום סכנה שנחזור לדיסטופיה הביקורתית שאתה מתאר, משום שהיא מעולם לא התקיימה. אין ספק שפעם היה קשה מאד לערער על הקאנון התרבותי, אבל הוא מעולם לא היה סטאטי. והיום, כאשר בלוגים הם כמו חורי תחת – לכל אחד יש אחד, והם גם מסריחים – אי אפשר יהיה להגיע למצב הזה. ולכן, מכיוון שעדיין אינני הקיסר העליון של האינטרנטים, הצעתי הצעה צנועה שעיקרה בקשה תמימה, שלא לומר מתרפסת, ממבקרי האתר, שלהם אני רוחש רק כבוד ויקר, שיעשירו את עצמם ואותנו, ובאמת שאינני מצפה שיהפוך הנמר את חברבורותיו ושהכוכבים ינועו לאחור במסילותיהם, רק שידעו לאן פניהם מועדות, ובבניין ציון ננוחם.
נמרוד, רק רציתי לציין,
שלמרות שהרבה פעמים אני לא מסכימה עם הטענות שלך, התגובות שלך הן יצירות אומנות ממש ורגעים של הנאה צרופה לכל המשפחה (בשיא הרצינות ובלי שביב ציניות). הן מעשירות, מחכימות ומעוררות מחשבה,ולעיתים גם מצטיינות בנימה פיוטית ממש. תענוג.
תודה.
(ואיזבלה, את חייבת להפסיק לצותת לשיחות של השכנים; הבעל הוא נכה צה"ל, למען השם.)
אז אני חייב לשאול אותך שאלה
למה, לדעתך, בעוד שאתה רק הצעת "הצעה צנועה שעיקרה בקשה תמימה, שלא לומר מתרפסת, ממבקרי האתר" הרי שעוררת עליך את קצפם של כל כך הרבה מגיבים?
זה נכתב בסרקזם.
מצד שני, אני חושב שהקצף היה קצת מוגזם. כאמור, בשום שלב לא הצעתי מבחני כניסה ולא רכישת תואר, וגם לא איסור על מילים בנות פחות משלוש הברות.
כמו כן, אני חושב שהמילה "טרצה" מעוררת באנשים את יצריהם האפלים ביותר, מסיבה קמאית כל שהיא. אולי אינדיאנה ג'ונס יוכל לחקור מדוע.
זיהיתי את הסרקזם, תודה.
ניסיתי להבהיר לך למה התגובה שלך עוררה כאלו גלי הדף בקרב הגולשים (למרות שבבירור גם לשימוש במלה טרצה יש השלכות כבדות משקל בפני עצמן). באופן כללי, הצעות שמועלות בצורה שגורמת לאנטגוניזם כזה נידונות לכשלון גם אם מטרתן מראש קטנה יותר מהזזת גרמי שמיים ממסילותיהם.
ואולי כדאי שתכיר בכך שמה שביקשת זו אכן השתקה. לא כל השתקה היא פסולה, כמובן, אחרת לא היה לעורכים מחק. אבל השתקה היא בכל זאת השתקה (וכאמור – עשית זאת בצורה יעילה מאוד).
באופן כללי אני משתדל להמנע מדיונים על "אופי האתר" ודברים שכאלו, לכן אני אפרוש כאן.
אין ספק שהיה כאן ניסיון השתקה,
אלא שבאופן פרדוקסלי, הוא רק הצמיח עוד ועוד תגובות.
ככה זה באינטרנט.
מאז שביטלו את מבחני הכניסה, המצב מידרדר.
דוגמא
לצורך העניין נגיד שהמבקר חושב שהשחקנים מפגינים משחק גרוע. ואני חושב שהמשחק מצויין.
דוגמה לדבר דן – עציץ – רטקליף – שנניח לצורך הדיון שאני חושב שהוא משחק מצויין.
תסביר לי אתה אלו טיעונים מקצועיים יכולים לעזור להפוך את הדיון לאיכותי יותר?
אוף טופיק: אני מחבבת את הפנסיונרים האלו
הם בגיל שבו הם עושים רק מה שהם באמת אוהבים, והם באמת באמת אוהבים היסטוריה.
בשיעורים על המאה העשרים ההערות של חלקם ממש מעניינות כי הם חיו שם, והאנדוקטות שלהם מחיות רגעים היסטורים.
וזו כבר דרישה אחרת לחלוטין ממה שהצגת עד עכשיו.
ועליה יש תשובה – חלק מהמבקרים בהחלט מבינים בקולנוע: מבינים בצורה בלתי רגילה, כמו למשל דן ברזל, או פשוט מבינים, כמוני. וכשיש צורך בזה, בסרטים מאוד ספציפיים, הביקורות באתר כן נכנסות לפרטים – תראה את הביקורת לרקוויאם לחלום וההתייחסות לעריכה, למשל. אבל באופן אישי, אני לא רואה שום צורך, כשאני כותבת על סרט סטנדרטי מבחינת הצילום והעריכה, לספור לונג-שוטים, לדבר על השימוש בדולי או לעסוק בתיאוריות הפסיכואנליטיות של השלכה וחלום קבוצתי, כי זה לא נראה לי רלוונטי, ולא נראה לי שזה יעניין או יענה לצרכיהם של הקוראים: בסופו של דבר, כש*אני* קוראת ביקורת, יותר מעניין אותי לדעת אם המבקר חשב שהסרט מרגש מאשר אם זה היה השימוש בג'אמפ-קאטים שיצר אצלו את התחושה הזו. אני באמת חושבת שהאתר כאן לא כדי להיות קורס בקולנוע, אלא כדי להיות מקור מידע והנאה – ואם מתפתחים בתגובות דיונים על צילום וטכניקה ופילם לעומת דיגיטלי, אז כולנו מרוויחים, וכל מי שמתעניין יכול לקרוא.
וכשאת כותבת על סרט סטנדרטי מבחינת העלילה
גם אותה את לא מזכירה?
בוא נטען לרגע שאני מבקרת מסעדות.
אני הולכת למסעדה ואוכלת עוגה. ואז, אני יושבת לכתוב על העוגה הזאת. אני יכולה לכתוב: "מהקצף היציב ניכר שהשף השתמש במקצף מסוג X" (וההבדל באיכות כתוצאה מסוג המקצף יכול להיות אדיר, ואני באמת רצינית לחלוטין ומדברת מניסיון), או שאני יכולה לכתוב "הקצף היציב תרם לקרמיות של העוגה ולחוויית האכילה, שכן היא ממש נמסה בפה."
עכשיו, אם תסביר לי למה המשפט הראשון הוא לגיטימי יותר בביקורת, מוצלח יותר, ומעניין יותר מהשני, בצורה שתשכנע אותי – אני מורידה את הכובע ומודה שאתה צודק. אני בספק שזה יקרה, אבל שיהיה לך בהצלחה.
הבעיה היא שבביקורת הנוכחית גם אין לטעמי מספיק משפטים מהסוג השני.
גם אני חושב שמונחים מפוצצים מהתחום המקצועי לא היו תורמים לביקורת, אבל הייתי שמח לראות בה יותר אבחנות כמו זו על הסיקוונס הסוגר (המעבר מכלי-מיתר לכלי-נשיפה, האצת הקצב). למשל בנעימת הנושא של אירינה – מה בדיוק נותן לה את האופי ה-"עצוב" שמוזכר בביקורת? זה נשמע קצת תלוש.
אם היו משפטים מהסוג השני המצב היה טוב.
שם לפחות יש יחסי סובב מסובב.
כן ולא.
אם מבקר *יודע* הרבה על התחום אותו הוא מבקר – נהדר.
אם מבקר *חושב שבגלל שהוא יודע הוא צריך להתעלם מקהל היעד של הסרט או לחילופין להפוך את הביקורת למרובת אזכורים שהיו משמחים את מוריו לקולנוע אבל חסרי משמעות לצופה ממוצע* – אז כל הידע בעולם לא יהפוך את הביקורת שלו לטובה יותר.
ולראיה, אגב, אביא ביקורת שנכתבה *באתר זה ממש* בידי מישהו שאין ספק שהוא יודע משהו על קולנוע – קילרוי, שיש לו גם איזה סרט גמר מצויין באמתחתו וגם ידע תיאורטי רחב. זו, כמובן, הביקורת על 'ממנטו'. אין בה כמעט מונחים טכניים, אין רמז להיותו-אז של הכותב סטודנט לקולנוע. אין עיסוק בשבירת הנאראטיב הקולנועי או – מלבד העיקרון המרכזי, ובשביל זה לא היה צריך סטודנט לקולנוע – בשיטות שהיוצר בחר כדי שהסרט יעבוד.
ואין כמעט מחלוקת שזו אחת הביקורות הטובות בתולדות האתר.
איך אומרים
בשפה קולנועית "זורקים פה דינוזאורים!"?
אני חושב שזו טענה מוחצת…
כמעט שהסכמתי איתך. בחיי.
אבל מידתיות, אחא, חסר לך במידתיות. כי באמת, מוזיקה זה עסק מורכב. בניגוד לקולנוע – ואני חוזר לנקודה הזאת אחר כך, בעזרת השם – מוזיקה אינסטרומנטלית היא מופשט נטו. היא מדברת בשפה תרבותית-רגשית שמנותקת מהשיח הורבלי. היא לא מעוגנת בשלל אלמנטים יומיומיים – נראטיב, טקסט, מראה – שההתנהלות היומיומית שלנו מאפשרת לנו לנהל עליהם דיון תוכני ברמה כזו או אחרת. בחלל הריק שנוצר נכנסת התיאוריה, שמנסה לשמוע מוזיקה באוזניים "מתמטיות", ולהסביר במונחים שרירים את הדבר האינטואיטיבי שהאוזן שלנו שומעת.
יש סכנות בהאזנה התיאורטית הזאת למוסיקה, ואלוהים עדי שראיתי אנשים מתחרפנים בגלל האקדמיה, אבל אין גם ספק שיש ערך רב בסוג הזה של דיון והכרה. אלא ש, שוד ושבר, רובו המכריע של הציבור לא מגלה עניין בתיאוריה מוזיקלית, ובצדק גמור מבחינתו, אם אין לו תוכניות לעסוק במוזיקה. האנשים האלה, הפלא ופלא, עדיין מדברים על מוזיקה. כמובן שלהותיר את הדיון בממלכת הדימויים האבסטרקטיים זה רעיון די גרוע: אווירתי שלי הוא לא אווירתי שלך, עצוב שלי נשמע לך שמח. כאמור, בעיה כל המופשט הזה. מהבחינה הזאת, בהחלט יש לאן להתפתח, ואני מחזק את ידך בנקודה הזאת.
איבדת אותי אחר כך: "רוב מבקרי המוזיקה שאני מכיר לא היו יודעים להבחין בין טרצה קטנה לטרצה גדולה גם אם חייהם היו תלויים בכך. מה הם כן יודעים לעשות? לדבר על "פוסט רוק" ו"פריק-פולק" ועל המילייה החברתי של היוצר הנדון וככה הם ממלאים את מכסת 600 המילה בלי לומר דבר אחד אינטילגנטי על המוזיקה." אם אנחנו מדברים על מופשט, אזי שהפרשנות התיאורטית, ה"מתמטית", היא כלי אחד, לא בלתי יעיל, לתיאור מוזיקה. אבל זה שיח אקדמי, לא עיתונאי. זה דיבור למביני עניין. מי שלא מבין עניין חייב להיסמך על קונטקסט תרבותי. כן כן, פריק פולק ופוסט רוק וכל הדברים האלה, שאפשר לפתור אותם בגיחוך כהמצאה של עורכים משועממים, אבל הם הקשרים תרבותיים שאומרים משהו על המוזיקה. זאת צורת תקשורת, ואפילו אחת לא אוטיסטית, שממלאת באופן טבעי את הפער שבין שתיקה רועמת וניתוח תיאורטי. תופתע ודאי לשמוע שיש לא מעט מבקרים משכילים תיאורטית שעדיין בוחרים לדבר בשפה הזאת כשהם כותבים טור לעיתון. לא מתוך זלזול או התנשאות; פשוט, הם מכירים בכך שהם משתתפים בסוג אחר של דיון. לא טוב יותר או פחות. אחר.
בקולנוע המכשול לדעתי פחות חמור. הרבה מהאלמנטים בקולנוע קשורים להבנות הבסיסיות שלנו את העולם – יש עלילה שהיא כלי אנושי מוכר ומשומש; שפה שכולנו מורגלים בשימוש בה; תמונה, המורכבת מאוסף פיקסלים צבעוניים, אותם אולי אפשר לעתים לתאר בלי להכיר את המונח הטכני המתאר את הדרך להשגתם; וביצוע משחקי שהטכניקה הנדרשת להשגתו והכרתו מפוקפקת במקרה הטוב. לא מעט חומר לדיון, לא ככה? זה לא דיון מקיף וכולל ומקצועי לחלוטין, אבל הוא חיוני ובלתי נמנע, ובאופן טבעי מתרחש על במות ציבוריות ומסגרות של הדיוטות. נגיד, עין הדג.
מש''ל
מה שרציתי לומר.
(ובצורה הרבה יותר מוצלחת…).
באמת רציתי לנמרוד בדיוק את זה ולא ידעתי בדיוק איך. אני מאד מסכים שיש הבדל משמעותי בין ביקורת קולנוע לביקורת מוזיקה. ואני גם חושב שהשני מסובכת מהראשונה.
אבל עלה לי עוד נקודה. בכלל ההנחה שאפשר להתווכח ולדון על כל דבר מבסיס משותף וורבלי ברור ומקיף ומוחלט – זו הנחה ששיכת למדעים המדוייקים. ההשוואה למתמטיקה שעלתה מספר פעמים מוליכה למקום של "הגיון" נטו. שמאפשר לשני יצורים שונים ככל שיהיו לדבר על בסיס משותף. למשל הנסיון לצור שיחה עם יוצרים מכוכבים אחרים. יש הנחה – שקשורה לתפיסת עולם מדעיסטית ורציונליסטית – שהרציונל המסודר והמובנה – הוא המכנה המשותף המוחלט. שם לכולם יש שפה משותפת.
אבל יש מקום רב לחלוק על התפיסה הזאת. דווקא למשל מוזיקה, והרגשות שהיא מייצגת יתכן ויהיו שפה משופת הרבה יותר מוצלחת. יש מצב… ברור למשל שבנסיונות לתקשר עם ילדים או מבוגרים עם קשייים נפשיים, אוטיסטיים, אנשים עם משבר טראומטי ועוד ועוד המוזיקה יכולה להיות כלי הרבה יותר מוצלח מהגיון.
ולענייננו, הדרך לנהל דיון אינטיליגנטי על משהו – קולנוע או מוזיקה – יכולה להיות בדרך של I.Q. דהיינו האינטיליגנציה הרציונלית, ויכולה להיות דרך אינטיליגנציות אחרות, ועדיין להיות אינטיליגנטית. הבעיה היא שאנחנו היום בתרבות המערבית לא כ"כ מורגלים בדיון אינטיליגנטי (או בדיון בכלל) במובנים הללו. זה מחייב יותר הקשבה. יותר קבלה של הזולת, יותר סבלנות.
וגם – לא תמיד מגיעים ל"הוכחה". נמרוד שאל איך אפשר "להוכיח" שאני צודק כך שהשני ישתכנע או להיפך כיצד הזולת יכול להוכיח לי שאני טועה ומבחינה מסויימת – להכריח אותי לשנות את דעתי. ואני שואל – מי אומר שזה אפשרי או רצוי? יתכן שיש דברים שבהם אי אפשר להוכיח במובן של להכריח. אפשר להראות, להשמיע, להשני רואה ועושה עם זה מה שהוא יכול או רוצה. וזהו.
אני חושב שגם בשיטה הזו אפשר לקיים דיון שמתקדם לאנשהו וש"מוכיחים" בו דברים. אבל זה באמת באופן אחר ופחות חד וברור מהשיטה הרגילה. יותר "עגול" ו"רך" ושייך לאנרגיות נשיות אולי (אני פמיניסט מהותני…). קצת נסיחפתי – אבל בשורה התחתונה אני מאמין בשילוב. ושוב אם חוזרים לאתר הזה אני חושב שבשילוב הזה הוא ביוק המתכון שעליו הוא בנוי.
ולמשל במוזיקה, כפי שגונקל אמר, אפשר לקחת את הדיון לאזורים מקצועיים וטכניים שמעט אנשים יוכלו להשאר בהם, וגם ישנה הסכנה של ניתוח יתר וייבוש היופי המופשט (רואים את זה בניתוח שירים שלעתים הוא בחינה של פוסטמורטם…). ומצד שני יש אפשרות לנסות לדבר בשפה הלא-מקצועית וגם לדיון כזה יש סכנות ויתרונות. אבל לדעתי אפשר גם לראות בו פתח לשיחה מסוג אחר שבלי קשר לכל הדיון הזה אני מאד מאמין בה וחושב שפיתוח היכולת הזו יכול לעשות הרבה טוב לעולם.
אגב, בכללי נמרוד!...
עוד משהו שרציתי להגיד שבאמת – ברצינות ובכל הכבוד – אני ממליץ שתעבוד קצת על "בכללי"ים. אני אישית מאד אשמח לשמוע ולקרוא בכלליים שיקרבו אותי להבנה מקצועית יותר של קולנוע עם דוגמאות, ואני בטוחו שעוד מהגולשים ישמחו בזה. זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי מוויקיפדיה… ויוכל לאפשר עליה ברמת המקצועיות של הקוראים (שאני בהחלט חושב שזה יכול להועיל אם זה נעשה באופן שמאפשר להתחבר או לא להתחבר כרצון איש ואשה).
עלילה יש להרבה דברים. צילום, לפחות.
עריכה, עוד פחות.
לפני שמשווים
בין יצירות שונות של וויליאמס, כדאי לברר מה היה תפקידו בכל אחת מהן. וויליאמס יכול למלא שלושה תפקידים עיקריים: מלחין, מעבד ומנצח (ועוד אחד משני – נגן – שאינו פקטור כאן). בפסי הקול שכתב בשיא הקריירה שלו – מפגשים מהסוג השלישי, סופרמן, אינדיאנה ג'ונס, מלחמת הכוכבים, אי. טי. – הוא מילא את שלושתם. אבל מאז שנות התשעים הוא בעיקר מלחין ומנצח, ואת מלאכת העיבוד הוא נוטה להשאיר לאחרים. כדאי לדעת זאת לפני שכותבים ביקורת על המוסיקה שלו. כדאי גם לברר מה בדיוק ההבדל בין מנגינה לבין עיבוד, ומה תפקידו של פס-קול (רמז: להיות זכיר? לא ממש).
לגמרי לא בטוח, לגבי ההערה האחרונה שלך.
הפונקציה העיקרית בפסקולים של אלן מנקן, שמוזכר איזו הודעה או שתיים למטה, היא זכירות. זה בגלל שמנקן עוסק בעיקר בהלחנת פזמונים, שמהווים את החלק העיקרי מהפסקולים שלו (וזה בסדר גמור, כי אותם פזמונים הם חלק די מהותי בסרטים שאותם הוא מלחין).
והאמת, "זכירות" היא חלק מהותי למדי גם בפסקולים של ויליאמס. האיש תרם, כמדומני, כמות די מבהילה של נעימות מזומזמות מסרטים יחסית לפסקולן אחד. זה נובע מהשימוש שלו באותן נעימות כמוטיבים לאורך הסרט – החזרה עליהן בוריאציות שונות. יש לזה, כמובן, גם סיבות אחרות (אפיון דמויות, סצנות וכו') – אבל אני בהחלט מאמין שויליאמס מנסה, במודע, לחרוט את אותן נעימות בזיכרון של הצופים.
לגמרי לא בטוח, לגבי ההערה האחרונה שלך.
רז, אני לא מכיר את המנקן הנ"ל, אבל אני מוכן להמר שזכירות היא לא הפונקציה העיקרית של פסי הקול שלו, אלא – כמו אצל וויליאמס, אגב – תוצר לוואי. התפקיד הראשון והיחיד של פס קול הוא – בדיוק כמו תפקידיהם של התאורה והאיפור – לתמוך בסרט. כל דבר אחר, כולל זכירות, הוא משני.
כמות הנעימות הזכירות של וויליאמס לא נובעת מהשימוש בהן לאורך הסרט, כי זה טריק שהומצא הרבה לפניו (וממילא כיום עושים בו שימוש כל הזמן, ולמרות זאת אתה ואני לא זוכרים תשעים אחוז מפסי הקול הללו). הן זכורות כי הן גאוניות, ולא משום סיבה אחרת. ועדיין, מדובר בתוצר לוואי של מוסיקה שמשרתת את הסרט באופן מושלם, ושכל הסיבה לקיומה היא הסרט.
אני לא חושב. לא רק.
אני לא בא לזלזל בג'ון וויליאמס כמובן, אבל לדעתי רוב הנעימות שלו כל כך מוכרות וזכורות פשוט משום שהן מלוות רבים מהסרטים הידועים ביותר בעולם. 'אי.טי.', 'מלחמת הכוכבים' (כפול 3), 'אינדיאנה ג'ונס (כפול 4), 'סופרמן', 'מלתעות', 'פארק היורה' – כולם היו הסרטים הכי מצליחים בעולם בזמנם, ובמקרה או שלא במקרה, הם גם בעלי הנעימות הכי מוכרות. מצד שני, אני לא זוכר תו אחד מתוך הפסקול של 'זכרונותיה של גיישה', 'סליפרס', 'תמיד' או כל אחד מעשרות הסרטים הפחות ידועים האחרים שוויליאמס הלחין. אני חושב שאילו הנעימה של 'מלחמת הכוכבים' היתה שונה, היא היתה זכורה לא פחות.
לדעתי אתה טועה.
רוב המוסיקה של אי.טי., למשל, זכירה הרבה פחות משאר פסי הקול של וויליאמס. למעשה, כדי לשיר או לזמזם אותה לעצמך, צריך להיות בעל שמיעה מוסיקלית טובה מאד או מוסיקאי מיומן או (עדיף) שניהם. היא עדינה מאד, מתוחכמת מאד, ולא בוטה ובולטת כמו נעימת הנושא של סופרמן, אינדיאנה ג'ונס או מלחמת הכוכבים. ואם כבר מ.כ. – המוסיקה של "שובו של הג'די" זניחה ונשכחת בהשוואה למלודיות המפורסמות של "תקווה חדשה" ו"האימפריה", ונדמה לי ששלושת הסרטים מפורסמים כיום במדה שווה.
הסיבה לכך שאתה ואני לא זוכרים אפילו תו אחד מסרטיו הפחות מפורסמים של וויליאמס פשוטה: הוא גאון, אבל לא כל הזמן. בתור מוסיקאי (שמבלה חלק ניכר מזמנו בימים אלה בחיבור פסקול ועריכת סאונד לסרט, אגב) הייתי יכול לפצוח כאן בהסברים מהסברים שונים מדוע מלודיה פלונית שלו נשכחה ואחרת תיזכר לעולם, אבל במקום זאת אני פשוט נשבע לך: כשהוא גאון, אין גאון ממנו. בחיי.
אני לא טענתי שהוא לא גאון
אבל אני לא חושב שהוא נביא. קשה לי להאמין שהוא יודע מראש תמיד איזה סרטים יהיו להיטי ענק ואיזה יישלחו לארגז המציאות של ההיסטוריה, ובוחר להיות גאון רק באלה המצליחים, וגאון פחות באלה שלא. אילו היתה דוגמה אחת לסרט לא-כזה-מצליח שלו שבכל זאת הפך לקלאסיקה פסקולית (כמו ש'הפנתר הורוד', למשל, הוא סדרת סרטים שלא רבים היום זוכרים, אבל את הנעימה כולם מכירים), הייתי אולי חושב אחרת. אבל אין.
כפי שעולם הפופ כבר הוכיח לא מעט פעמים,
אתה יכול לכתוב את הקטע המוזיקלי הכי גאוני בעולם, אבל אם לא יפמפמו אותו לקהל באוזניים הוא לעולם לא יקבל את ההערכה הראויה ולא יהפוך ללהיט.
אולי וויליאמס כן כתב כמה נעימות גאוניות לסרטים שוליים, אבל בדיוק בגלל שהסרטים האלה שוליים ואף אחד לא שומע אותן בתכיפות הרצויה הן גם לא נזכרות בדפי ההסטוריה כמו אלה של הסרטים הגדולים בהסטוריה שמאפשרים המון חשיפה.
סתם השערה, כן? אני לא באמת מבינה במוזיקה קלאסית ואין לי מושג אם הדברים עובדים שם אותו הדבר. האמת, אני בכלל לא מבינה איך אנשים יכולים להתעניין בפסקולים באופן ספציפי אם הם לא שומעים מוזיקה קלאסית באופן כללי בזמנם החופשים.
בקשר לפנתר הוורוד
אומנם סדרת הסרטים שלו לא ידועה, אבל סדרת הטלוויזיה מאוד מאוד מפורסמת ומשם כולם מכירים את המנגינה.
אתה צודק לגמרי.
אבל זה רק מחזק את המחשבה שכל מה שנעימה צריכה כדי להפוך ל"קלאסית" זה שיפמפמו אותה לקהל שוב ושוב. וזאת מחשבה די מדכאת.
אל תיכנס לדכאון עדיין
היא צריכה להיות מלכתחילה טובה… לא כל נעימה שמפמפמים לך הופכת לקלאסיקה או ללהיט, כמו שכל עורך בגלגלצ ישמח לגלות לך.
זה מה שרד אמר (נדמה לי)
והוא גם ציין שיש נעימות טובות אבל בגלל שהן של סרטים "קטנים" יותר ובגלל שלא מפמפמים אותם בכל מקום האנשים לא מכירים אותן.
אני חשבתי שהטענה שלו הפוכה
שהנעימות המפורסמות של וויליאמס הן כאלה כי הן שייכות לסרטים המצליחים בהסטוריה כל אחד לזמנו, ועובדה שהנעימות שהלחין לסרטים קטנים יותר לא מוכרות באותו קנה מידה.
זאת אומרת, שוויליאמס לא כזה גאון כמו שעושים ממנו.
היי, לא צריך לפרש אותי, אני ממש כאן
לא טענתי שום דבר לגבי גאוניותו או אי-גאוניותו של ג'ון וויליאמס, כיוון שאני לא מבין בפסקולים ואין לי איך לשפוט. NY ורז דיברו, בתחילת הפתיל, על כך שרבות מהנעימות של וויליאמס הן נעימות זכירות, מוכרות ומזדמזמות עד היום; אני רק אמרתי שלדעתי אחת הסיבות העיקריות לכך (אם כי בוודאי לא היחידה) היא פשוט שאלה הן נעימות שמלוות סרטים מאוד-מאוד מפורסמים. ולראיה – אף נעימה שוויליאמס הלחין לסרט פחות מוכר היא לא מוכרת וזכירה במידה כזאת. זה לא אומר שהפסקולים שלו לא טובים – אבל זה גם לא אומר שהם כן.
עם כל הכבוד לג'ון וויליאמס
אחד המלחינים הכי אהובים עלי הוא אלן מנקן ולא נראה לי שמעריכים אותו הרבה כאן באתר (הוא זכה והיה מועמד כל כך הרבה פעמים לאוסקר, נראה לי שהוא אחד משני האנשים שקיבלו הכי הרבה מועמדויות, על הפסקול האחרון שלו -"מכושפת"- הוא קיבל שלושה מועמדויות לאוסקר!!), היו לו כמה הברקות גאוניות כמו "הגיבן מנוטרדאם" (אך, איזה פסקול מדהים!), "היפה והחיה", "בת הים הקטנה", "אלאדין", "מרד החיות", "הרקולס" ועוד רבים מיוחדים, ומה שטוב בו הוא שהוא גם זה שמלחין את כל השירים.
עוד אחד שפה לא מעריכים אבל אני מאוד אהב הם פיל קולינס ("טרזן" ו"אחי הדוב" הם פשוט מדהימים) והארי גריג'סון-וויליאמס ("שרק", נרניה, "ממלכת גן עדן" והנעימה האחרונה של man on fire הם פשוט גאוניים).
עם כל הכבוד לג'ון וויליאמס
מסכימה, מאוד אפילו.
חוץ מהאחרון שאני לא מכירה..
הפסקול האהוב עלי הוא של שה"ק, והראשון הרבה (דמיינו משיכה לצורך הדגשה של ה') יותר מכולם.
הפסקול של טרזן הוא בין האהובים עלי למרות שיש קצת חוסר אובייקטיביות ברגע שזה של דיסני :]
אש''כ- נינו רוטה
http://www.youtube.com/watch?v=MUjijBKSwsg
לא משנה כמה פעמים תשמעו, תמיד זה יהיה גאוני.
שאלה
למישהו יש מושג למה דני אלפמן אמר שהחודשים שבהם הלחין את הפסקול של "ספיידר-מן 2" היו החודשים הכי גרועים בחייו ושהוא מוכן לתת הכל כדי לקחת אותם בחזרה? מה בדיוק קרה לו?
הבמאי נדנד לו, אז הוא התעצבן. זה הכל.
מה שיותר מעניין מזה, זה ששמעתי שהווארד שור (מלחין "שר הטבעות") יחזור להלחין ל-2 סרטי "ההוביט", למרות שלפי השמועות הוא רב עם פיטר ג'קסון כשהלחין את הסרט "קינג קונג" ולכן החליפו אותו במלחין אחר (לא פחות מפורסם).
לפי מה ששמעתי באיטונז בחינם
(כלומר 30 שניות מכל טראק) אפשר להסיק שהפסקול של "וול-י" פשוט מצוין, אומנם הוא ארוך מדי ומתחיל לעייף, וקצת מזכיר את הפסקול של נמו (בכל זאת, אותו במאי ואותו מלחין), אבל זה לא מונע ממנו להיות אחד הפסקולים הכי חמודים והכי טובים של השנה, למען האמת נראה שיש לו סיכוי באוסקר.
הדבר היחיד שבאמת הפריע לי בו, הוא זה שעם כול המוזיקה המצוינת אין מנגינה ראשית שמופיעה בכל כמה טראקים שוב ושוב, משהו שיהיה אפשר לזמזם אחר-כך.
בכל מקרה פסקול מצוין ששווה לפחות להקשיב לקטעים ממנו באיטונז (אם לא אז אמאזון). יאללה אוסקר!
שמע, אדון,
אתה מתחיל ממש להתמקצע בקטע הזה של לכתוב ביקורות על דברים שלא ראית/שמעת/קראת. בא לך לחלוק את דעתך על יוליסס?
לא העברתי ביקורת על כל הפסקול
אלא רק על מה ששמעתי, ואמרתי את התרשמותי ממה ששמעתי, מהגם שכבר שמעתי את רוב הפסקול.
וממתי אני מעביר ביקורות על דברים שלא ראיתי/שמעתי/קראתי?
מישהו קרא לי?
לא, לא העברתי עליך ביקורת פשוט אמרתי את מה שהביקורות שקראתי סיפרו לי, ומכמה סצינת מסרטים שונים, וצפיה ב"החוש השישי", כלומר, לא הבעתי את דעתי פשוט זה הרושם שהביקורות והתקצירים שקראתי עשו עלי.
אבל איך אתה יכול להיות כשיר להתדיינות
על דברים שלא באמת חווית,אלא רק קראת תגובות של אנשים אחרים שהתרשמו מהם?
אתה עקשן! גם אני..
מישהו שם הביע את דעתו ואני בסך הכול אמרתי שהביקורות מסכימות איתו, אין לזה קשר אלי, פשוט חיזקתי את דעתו מדברים שקראתי.
דרך אגב גם מצפיה ב"החוש השישי" הבנתי שהוא במאי טוב, ומתקצירי סרטיו הבנתי שהוא רעיונאי מצוין, את העובדה שהוא תסריטאי מחורבן נאלצתי להסיק מדעותיכם וממה שקראתי.
אנחנו לא מתקדמים לשום מקום
בשלב זה נראה שכל המשתתפים בדיון חוזרים על אותם טיעונים שוב ושוב. כיוון שזה לא תורם לדיון – הבה נעצור פה.
כבר עצרנו.
(רק אני מרגיש שכל דיון שאני משתתף בו מסתים בדיוק בהודעה כמו זו שכתבת?).
לפחות איתך מתדיינים. לי אף אחד כבר לא עונה כמעט.
הנה עניתי לך.
אל תדאג. פשוט לא תמיד לאנשים יש דברים חכמים להגיד לך, זה הכול.
הרי אתה לא סובל מצרעת?מקלדות. אנשים לא בורחים להתקלח כשהם רואים תגובה שלך. אל תדאג.
דווקא הפסקול של וול-אי קיבל ביקורות לא כל-כך מחמיאות, כמו למשל
כאן: http://www.filmtracks.com/titles/wall-e.html
הפסקול שדווקא גונב את כל התשבחות (הפלא ופלא!) הוא "מבוקש" של דני אלפמן.
מלודיה זה לא הכל.
בעיניי פסקול טוב הוא לא אחד שמושך את תשומת הלב ונתקע בראש לשבועיים, אלא משתלב בנרטיב כמו חתיכה בפאזל. פסקול טוב, כמו אפקטים ויזואליים וקוליים טובים, הוא אחד שלא ניתן להבחין בינו לשאר הסרט. זה מה שהפסקול של וול-י עושה.
חלק גדול ממנו מורכב מגוון גדול של כלי הקשה, כלי פריטה וחלילים שמנגנים מקצבים שנשמעים לפעמים כמו הטראנס האקוסטי של סטיב רייך. כך בעצם הפסקול מצליח לתפוס 3 ציפורים במכה אחת: השלמה אלגנטית של הצגת האוטופיה הטכנוקרטית (והחמודה עד מאוד) של המאה ה-28, גיוון מרענן לשטיחי הכינורות והחצוצרות שרודים בפסקולי הוליווד ביד רמה, ויצירת אווירת רטרו ידידותית סטייל אמצע המאה ה-20 כמו שפיקסאר כל כך אוהבים.
אפשר למצוא בו גם הרמוניית נושא. הסצינה הראשונה עם איב וסצינת ריקוד החלל מלוות באותו רצף אקורדים שמוביל את שיר הסיום. אפשר אפילו לשיר אותו עם הסצינות הנ"ל. צמד האקורדים (I-II) והמודוס הלידי (סליחה על הביטוי) חוזרים על עצמם בעוד כמה סצינות.
ודבר אחד אחרון – בשתי הסצינות הנ"ל נשמעת ברקע הגיטרה החשמלית של פיטר גבריאל, והיא מעלה את הקטעים האלה לשיאים חדשים של מלאכיות.
זה היה מאוד מעניין. תודה.
זאת אומרת, לא את הכל הבנתי, אבל העברת את חוויית השמיעה דרך אוזניים של מי שכן מבין היטב.
ואם תרצה להרחיב משהו כזה לביקורת, אני, לפחות, אשמח.
נו, זאת התחלה.
שמעתי את הפסקול בדרך לצפייה בסרט
וגם אני וגם אח שלי הסכמנו בפה אחד שהוא לא מדהים. כן, הנעימה הראשית. כן, המוזיקה של אירינה. אבל חוץ מזה כלום.
לפי דעתי, לא שווה את זה.
קומיק נחמד שקצת קשור לכאן.
http://homepage.mac.com/merussell/iblog/B835531044/C1483454996/