במקור: Russian Ark
תסריט ובימוי: אלכסנדר סוקורוב
שחקנים: סרגיי דונטסוב, מריה קוזנטצובה, לאוניד מוזגובוי, דויד גיאורגוביאני
ליד שערי מוזיאון הרמיטאז' שבסט. פטרסבורג שברוסיה אנו מבחינים שסביבנו ישנם הרבה אנשים בתלבושות תקופתיות ואנו שואלים את עצמנו בקול רם מה קרה לנו ואיך הגענו למקום ולזמן הזה בו ההרמיטאז' עוד לא הפך למוזיאון אלא היה ארמון שבו גרו מלכות ומלכים שערכו טקסים ונשפים בהשתתפות כל גדולי האומה הרוסית המכובדים שאחריהם אנו הולכים ושדרכם אנו נחשפים לעוצמה הארכיטקטונית של המוזיאון אשר במסדרונותיו עמוסי הציורים המדהימים מתקיימות סצינות רבות פאר והדר עליהן אנו משוחחים עם צרפתי ממאה אחרת שגם הוא התגלגל באופן תמוה למקום ולזמן לא לו ובדרך שכח את השפה הטובה ביותר להזמנת צפרדעים ולמד במפתיע את השפה הטובה ביותר להזמנת וודקה.
כך מתנהל הסרט 'תיבה רוסית' – בנשימה אחת, בלי פסיק, בלי נקודה וללא עצירות. בעצם, לא מדויק: בפסקה לעיל יש לפחות נקודה אחת, בין "סט" ל-"פטרסבורג". נכון שזו לא נקודה שגורמת למישהו לעצור בקריאה, אבל זו בכל זאת נקודה, ובסרט אפילו את זה אין. וכמו שהפסקה הזו אינה קריאה, כך גם הסרט הזה אינו צפי.
לא ברור מה גרם לבמאי, אלכסנדר סוקורוב, לקחת 2,000 שחקנים, ושלוש תזמורות, לערוך איתם חזרות במשך חודשים אינספור, להעמיד סצינות גרנדיוזיות מתוזמנות בדקדקנות משמיטת לסתות, ולצלם את סרטו בשוט רציף אחד של 96 דקות, שלא קורה בו דבר. אה, כן, סצינות מ-300 שנים של היסטוריה רוסית נחשפות לפני המצלמה באקראיות, זה כן. והבמאי שמאחורי המצלמה המשוטטת מפזר הגיגים בקול לחשני ומשוחח עם הצרפתי המוזר שמפזר הגיגים גם הוא ומתפקד כסוג של מקהלת-הצאר-האדום יוונית. אבל זה משעמם. כל כך משעמם. זה אומנם תרגיל ייחודי בקולנוע, המוזיאון והתלבושות מהממים, והלוגיסטיקה של ההפקה לא תאומן ממש. אבל, הנה המילה הזו שוב – משעמם. הדבר הכי מעניין שעולה מהסרט זו התהייה הפילוסופית מדוע סרט שכולו שוט אחד צריך, לעזאזל, שלושה עורכים?
כסרט רוסי אומנותי שמציג במוזיאון תל אביב וקיבל המלצות חמות ב"הארץ", הקהל בהקרנה בה נכחתי היה מורכב כמעט אך ורק מבורגנים אליטיסטיים וטרחניים. מאלה שחייבים להסביר אחד לשני את הסרט כל הזמן: "הוא פותח את הדלת. תראי כמה אנשים. ציור יפה. יורד שלג. זו המלכה קתרינה. איזה חדר גדול. אה, הם חיילים". אבל היה צופה אחד, שבחר לתמצת את כל הפרשנות המרתקת הזו למשהו קצר וקולע אף יותר – הוא החל לנחור מתוך שינה (מצד שני, המרפק שובר הצלעות שקיבל מאישתו עשה הרבה יותר רעש).
כי באופן בלתי נמנע, 'תיבה רוסית' מחלק את הקהל לשניים: מבקרי קולנוע, ומנקרי קולנוע. הסוג הראשון יאהב את הסרט. הם יסבירו בשמחה שזו חוויה ססגונית וחד פעמית, ושמדובר בפריצת דרך קולנועית, בשיעור היסטוריה מרתק. חלקם אף יציינו שיש לסרט צביון כמעט מופשט. הסוג השני יאמר שהסרט באמת מיוחד ויפה וכל זה, אלא שיותר מאשר הוא מרשים – הוא מרדים; יותר מאשר הוא מיידע – הוא מייגע; ויותר מאשר הוא יפה – הוא קפה. לשתות. צריך. לפני הצפייה. כדי לא לנקר, זאת אומרת.
אני לא אוהב קפה. אודה ולא אבוש – ניקרתי לכל אורך הצפייה כתרנגולת נמרצת. יהיו שיאמרו שזה לא לעניין לכתוב ביקורת על סרט שלא ראיתי במלואו. אך לדעתי דווקא עצם העובדה שניקרתי במהלך הצפייה יכולה לשמש כמדד חדשני לביקורת סרטים: ככל שמנקרים יותר, הסרט פחות טוב. "ניקורת קולנוע לאנשים שלא אוהבים ניקורות קולנוע", אם תרצו. שלום, באנו לנקר! אפשר לקבל כרית?
בכניסה לאולם, ליד המסך, ניצבו עלוני מידע שסוכן נסיעות מפוזר "שכח בטעות". העלונים הבטיחו לקהל טיולים מאורגנים לסט. פטרסבורג, כולל סיור במוזיאון ההרמיטאז', תמורת 1,200$ בלבד. ההגיון ברור: אהבתם את המראות המדהימים שבסרט? בואו לראות את הדבר האמיתי! אלא שההגיון שלי עובד טיפה אחרת: עם כל היופי וההדר של המוזיאון, 1,200$ זה קצת יקר מידי. סוקורוב טורס הוכיחו שסיור מייגע במוזיאון ההרמיטאז' לא צריך לעלות יותר מ-30 ומשהו שקל, וזה אפילו כולל לינה.
- אתר רשמי רוסי
- אתר רשמי אמריקאי
- אלכסנדר סוקורוב
- מוזיאון ההרמיטאז'
- חתולים במוזיאון
- ההיסטוריה הרוסית
- קתרינה הגדולה
- בלי נקודות !
אהרו''כ
נאלצתי לקרוא את הפסקה הראשונה 3 פעמים לפני שהתייאשתי ועברתי הלאה.
דן, זאת ממש רשעות לשמה
אנשים רבים וטובים השקיעו את מיטב מאמציהם כדי שתוכל לנקר ולנמנם ברמה שלא הכרת, אבל אתה – כפוי טובה שכמותך – בוחר להשמיץ.
הממ
רק מהתקציר בעין הדג אפשר להבין שבסרט הזה ישנים
:|
מה לגבי גרסה ישראלית שתצולם במוזיאון ארץ ישראל?
המצלמה עוברת על פני אנשי אצ"ל והגנה נלחמים ולאחר מכן מתאחדים נגד הערבים אלא שאז יש הפסקת אש ושמעון פרס בכנסת ואריק שרון נלחם ואז יש בחירות ופרס שוב בכנסת ואריק שרון שוב נלחם ואז יש מלחמה ופרס שוב בכנסת ואריק שרון שוב נלחם ואז יש מהפך… ושמעון פרס עדיין בכנסת ואריק שרון עוד נלחם.
הוי כן כן
תיבה רוסית פה תיבה רוסית שם. "את חייבת לראות" אמר לי החמוד שעובד בסיפריית הוידאו. אז אמרו.
וזה מרשים, שוט אחד, שעה וחצי, שמעתי שהצלם כמעט התעלף ושהם כל פעם היו צריכים להתחיל מהתחלה עד שהבמאי החליט שאם ב45 הדקות הראשונות לא קורת שום פשלה הוא ממשיך ולא משנה מה קורה אחרי זה.
אז ראיתי.
ואני מוכרחה להסכים עם מר ברזל. פשוט משעמם.ובבית מול הטלוויזיה הרבה יותר נעים לנחור.
אז ח"ח על השוט היחיד, על התלבושות, על הצלם המעולף. אבל כנראה שזה לא מספיק.
אז זה סרט של שוט אחד
שמכסה 300 שנה? נשמע כמו סרט די ארוך..
(חבל, דווקא אהבתי את הרעיון. אולי מישהו יעתיק אותו מהם ויישם אותו בצורה יותר טובה)
אגב, יכול להיות שהם רימו וצילמו כמה קטעים ואחר כך חיברו אותם. כמו שקורה בקליפ של נערות התבלינים: Wannabe
גם לידי נחר מישהו ואשתי ישר חשדה בי. למזלי הטוב בני ישב בינינו והעיד לטובתי…למזלי הרע נאלצתי לממן עבורו את הכרטיס… להשאיר את הסרט בתוך תיבה ולא להוציאו!
נדודי שינה
נדודי שינה הנם בעיה גוברת בחברה המערבית ובל לנו מלזלזל בכל פתרון אפשרי.
תודה, מר. ברזל, על הרעיון הנפלא לשינה עריבה.
ולאופציות נוספות, ראו ערך:
http://www.well.com/user/mick/insomnia/
הבנתי שכדאי להביא כרית...
אבל לא הבנתי בדיוק מה קורה בסרט? מה הרקע? באיזה שנה הוא מתרחש (ראיתי תמונות שבהם יש אנשים שלבושים כמו במאה ה-18).
האם יש סיפור או שזאת פשוט קלטת ביתית על סיור במוזיאון?
רק שנה אחת?
"סצינות מ-300 שנים של היסטוריה רוסית נחשפות לפני המצלמה באקראיות" (תחילת הפסקה השלישית).
הסרט הזה הוא קורס היסטוריה מזורז – 300 שנות היסטוריה רוסית בשעה וחצי. לא שראיתי את הסרט, אבל למיטב ידיעתי זה לא הרבה יותר מזה. פשוט סצינה פה, סצינה שם, ובלי עלילה של ממש.
הבנת הנקרא שלך מצוינת דווקא
מה קורה בסרט? כלום.
מה הרקע? לא ברור.
באיזו שנה הסרט מתרחש? בין המאה ה – 17 לתחילת המאה ה – 20 ככל הנראה (אני ממש לא בקיא בהיסטוריה רוסית). אם כי "מתרחש" זו לא מילה מתאימה במיוחד.
האם יש סיפור? לא.
האם זה סתם סיור במוזיאון? גם לא. זה סרט מסוגנן מאוד ודיי מדהים מבחינת תלבושות והפקה. חבל רק שהוא בלתי ניתן לצפייה משום בחינה אחרת.
וכן, תביאי כרית. יותר חשוב ממגבת.
איך כרית יותר חשובה ממגבת ?
תמיד אפשר לקפל את המגבת ולהשתמש בה בתור כרית. ואם נהייה קר אפשר לפרוש אותה ולהתכסות. או להכין אוהל מאולתר. או מפרש.
רציפות
ש הפרדה בין התקופות, או שאנשים מתקופות שונות מסוגלים להפגש ולתקשר אחד עם השני?
רציפות
שתי הדמויות ה"ראשיות" בסרט, הבמאי שמאחורי המצלמה והצרפתי התמוה, מסתובבים להם בין התקופות, אך הם רוחות רפאים. המעבר בין התקופות נעשה ע"י המעבר בין החדרים. בכל חדר אנו נחשפים לסצינה נפרדת ומנותקת.
סוקורוב
"תיבה רוסית" הזכיר לי סרט אחר שראיתי לפני כמה שנים. גם הוא נשמע מדהים, חדשני ופרובוקטיבי על הנייר, אך התגלה כמשעמם וחסר פואנטה בצפייה עצמה, למרות צילום ועיצוב מצוינים. וגם הוא נעשה ע"י אלכסנדר סוקורוב, באופן לא מפתיע. לסרט קראו "מולוך", והוא עקב אחרי כמה דמויות שמבלות בארמון תענוגות מרגיע ומלהגות על הא ודא. אלא שהדמויות היו אדולף היטלר (בעל חוש הומור מקסים), אווה בראון (שחיינית מצטיינת) וחבר מרעיהם, בימים האחרונים של מלחה"ע השנייה. השחקנים, יש לציין, נראו כמו שיבוטים של המקור באופן מצמרר לחלוטין, ואלמלא הדיבוב הגרוע מרוסית לגרמנית הייתי משתכנע שמדובר בדבר האמיתי. וכלום לא קרה בסרט הזה, מעבר לניסוי התיאורטי של התחכמות עם הזכרון הקולקטיבי של הצופים.
אז מה הפואנטה שלי? לא יודע. אם סוקורוב מסתדר בלי פואנטות, כנראה שגם אני יכול.
למה?
למה הלכתי לסרט הזה? למה?
הביקורת הכי מרגיזה שקראתי פה
ולא בגלל הסרט שנראה משעמם למדי, ואין לי שום כוונה לראותו.
נימת זלזול כזאת לא מגיע למוזיאון ההרמטז' מוזיאון ענק בעל מיצגים יחודיים ויפיפה באופן כללי.
-האשף הדגול
הביקורת היא לא על המוזיאון.
הביקורת היא לא על המוזיאון.
נכון אבל הוא עדיין זוכה לכמה ירידות לא ראויות. אבל אביא היסתיגות (בניסיון למנוע וויכוח מיותר) בכך שאני די בטוח כי הירידות האלא הן רק המשך לרוח הביקורת, וכל זה, פשוט ראיתי לנכון לציין שההרמטז' הוא בין היפים והמפוארים במוזיאוני תבל.
-האשף הדגול
דווקא סרט מצוין
ראיתי את הסרט לפני חודש ואני עדיין חושב עליו (שזה יותר ממה שאני יכול להגיד על רוב הסרטים שראיתי בשנה האחרונה).
נכון שאין עלילה ודמויות במובן המקובל, אבל היופי של הסרט נמצא במקום אחר – בעיצוב התלבושות, בארמון המדהים, בהסברים של הצרפתי.
נכון אולי לבקר את ההחלטה לצלם את הסרט בשוט אחד, כי זה לא ממש תרם לתוצאה. מצד שני – ההישג הטכני עזר לפרסם את הסרט, כך שיש לזה סוג של הצדקה.
לסיכום – אם אתם מוכנים לראות סרט מרהיב ולא אכפת לכם שאין בו יותר מדי עלילה, זה הסרט בשבילכם. ולראות אותו על מסך גדול רק מעצים את הרושם.
מומלץ!!!
קודם כדי לתת לי את זכות השפיטה בעניין סרטים אמנותיים ואיכותיים שכאלה, הסרט שראיתי לאחר "תיבה רוסית" היה "ילדות רעות" (שדרך אגב היה מהנה ומעולה ביותר גם כן) .
ובכן.
מי ששומע על סרט שהוא על ההיסטוריה של רוסיה באופן כללי וצולם כולו בשוט אחד במוזאון צריך להכין את עצמו לסרט איטי ואמנותי או "אמנותי" ולא להצטער מהמחסור בעלילה וכך עלול להינות ממנו קשות
נהנתי מאוד מכל מה שהיה לו להציע… היופי הכללי, הדמות המעניינת של האירופאי (או משהו), העושר של הסצינות עם הרוסים , ובאופן כללי ההזדמנות להסתכל מהצד על דברים שלא יחזרו.
מומלץ ביותר
הביקורת הכי מצחיקה שקראתי.
אללי, גנחתי בקול מרוב צחוק בחוות המחשבים שבפקולטה. איזו פאדיחה.
אבל השאלה היא מה הוא טיבו של המזגן באולם בו "צפית" בסרט. אם הוא מהסוג שמקפיא אותך עד לשד עצמותך, ומדיר שינה מעינך, אולי כבר שווה לנסוע לסט. פטרסבורג, לפחות שם הקור אוטנטי. :\\
אה כן, והפסקה הראשונה הייתה הגיונית באופן מוזר. זאת בטח השעה.
ברגע זה הבנתי ש''שלום, באנו לבקר!''
היה משחק מלים.
הבהרה בעניין המבקרים
ב'עכבר העיר' מובאת ביקורתו של יאיר רווה על הסרט. אצטט מהזיכרון את חוות דעתו על הסצנה החותמת את הסרט: "לסתות הצופים ששרדו את הסרט מובטחות להישמט".
אשמח לשמוע מאלו שראו את הסרט, האם הצופים הם אלו שאמורים לשרוד את הסרט (כלומר, הביקורת היא שלילית), או שמא הלסתות הן אלו שאמורות להישמט עוד במהלך הסרט (ואז – הביקורת היא חיובית).
מה דעתכם?
הצופים.
הסוף משמיט לסתות לחלוטין, לא בגלל העלילה חלילה, אלא בגלל האפקט המדהים של אלפי האנשים שממלאים את הפריים. אבל הסרט, כל הסרט, משעמם ומתיש לגמרי, והסוף לא גואל אותו מהשממון.
עוד זכרון של שעמום
כמו שמר ברזל נזכר במקבילה, מיד כשהתעוררתי מ"תיבה רוסית" נזכרתי בסרט ההונגרי "הרמוניות וורקמייסטר". גם הוא זכה בתואר "יצירת מופת" בהקרנות בפסטיבל ירושלים ובסינמטקים, וההמון התנפל על הכרטיסים, רק כדי להשאיר את האולם ריק בסוף ההקרנה. היחידים שראו את הסצינות האחרונות היו הנרדמים שהתעוררו לרוע המזל לפני הקרדיטים. איך זה שאף מבקרי קולנוע כאלה לא צריכים לשלם על כך בראשם?
מה שיותר תמוה
זו הקלות בה ניתן לסחוט ממבקרים קולות התפעלות. יש לי רעיון חדש להפעלה בקון הבא: במקום להיות רק משתתפים פאסיביים, אולי ננסה לעשות סרט אומנותי פלצני בכוונה תחילה, כשקהל היעד המוצהר שלו זה נחמן שניצקליין. נמצא לו הפצה, נעשה לו הייפ, נראה אותו קוצר שבחים, ורק אז נגלה לעולם שמי שעומד מאחוריו זה אנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע. יש רעיונות?
אפשר לשווק אותו כ''סרטו של אלן סמית'י''?
טכנית, כבר לא.
אז הדיון התיאורטי מלפני כמה ימים,
על סרט משעמם עם סוף מדהים, לא היה כל כך תיאורטי בסופו של דבר?
אבוי. זה נורא.
כמעט וחשבתי לראות אותו.
אם אני מגיע בידיעה שהסרט אינו עלילתי בעליל, וחסר כלום – יש סיכוי שאהנה מהאסתטיקה שהוא מנסה למכור לי?
אוך,
כל כך בניתי עליו כסרט הקיץ שלי.
כן, יש סיכוי
תבוא לסרט, תישאר ל-20 הדקות הראשונות, צא, שתה משהו, קח סיבוב במתחם היפיפה של המשכן לאומניות הבמה הסמוך, שיעקב רכטר תיכנן ב-1994, אולי קפוץ לספריית אריאלה ותעסיק את עצמך, וכעבור שעה תחזור ל-10 הדקות האחרונות של הסרט. הנאה מובטחת, ואולי אפילו, איכשהו, טעם של עוד.
באמת ?
זזה נכון מה שמישהו חשף כאן ? שהקליפ של WANNABE הוא לא ONE-SHOT ?, זה משאיר את כריסטינה כקליפ ONE-SHOT הכי יפה.
כן
"מישהו"? נעלבתי מאוד!
בכל אופן, זה מה שאמרו בPop up videos. הקליפ צולם בשלושה חלקים. הם ניצלו את הקטעים בהם אין אנשים בפריים בשביל לעשות הפסקה – למרות שזה היה תוך כדי תנועה של המצלמה, כך שזה לא נראה כאילו קטעו את הקליפ.
הייתי שמח להאמין שגם בתיבה הרוסית קרה אותו דבר.
לא
בתיבה רוסית הכל צולם בשוט אחד. נעשו שלושה טייקים, כהשלישי הוא הראשון שהלך חלק, וזה שהשתמשו בו בסוף.
נהניתי מאוד
את הסרט הזה צריך לראות מתוך נכונות לחוויה שונה מאוד מצפיה בסרט עלילתי.
מי שלא מסוגל להינות מביקור במוזיאון או בקונצרט, אין ספק שיסבול בסרט, כי זה סוג החוויה שהוא מספק – חוויה אסטתית ואמנותית.
באופן דומה ליצירת אמנות כמו תמונה במוזיאון או יצירה מוזיקלית, קשה להגדיר בדיוק מה הנושא של הסרט. בעיני הנושא הוא לא ההיסטוריה הרוסית וגם לא מוזיאון הארמיטאג' – אלא האומנות, והיחס בינה להקשר התרבותי, הסגנוני, וההסטורי שבו היא נוצרה. אולי אני טועה – מה שאני בטוח לגביו הוא שהסרט יכול לספק חוויה אסטתית יוצאת דופן ביופי שלה.
כשאני ראיתי את הסרט היו עוד הרבה אנשים שנהנו. האנשים שהעירו הערות מעצבנות היו דוקא כאלה שלא אהבו את הסרט, ובמקום לגאול את עצמם ואת שאר הנוכחים מהיסורים שלהם, התעקשו להשאר באולם ולהפריע.
ראיתי כבר הרבה סרטים שמבקרים אהבו, ואני חשבתי שהם נפוחים, יומרניים או מעצבנים. הפעם לא חשבתי ככה בכלל.
לא שראיתי את הסרט
אבל עצם הקונספט נראה לי כמו סתם בחינה מיותרת של הטכניקה הקולנועית. למה מיותרת? כי אני דיי משוכנע שזה כבר נעשה, נדמה לי היצ'קוק היה זה שעשה סרט שכולו שוט אחד, וגם הוא בסוף הגיע למסקנה שאי אפשר לעשות סרט טוב בלי עריכה וחיתוך.
ד"א, יש בזה מן הצטרפות המקרים שדווקא במאי רוסי הוא זה שאחראי לניסוי הזה, כי היו אלו הבמאים הסובייטים של ראשית ימי הקולנוע שהגדירו את העריכה כייחוד והמהות של קולנוע בכלל. אני דרך אגב מאוד מסכים, מה שנפלא בסרטים הוא הדרך שבה דווקא עריכה שהיא למעשה התערבות גסה בצילומים של משהו "אמיתי", הופכת את התוצאה ליותר טבעית.
לשם הקטנוניות
ב"החבל" של היץ' היו קאטים, מהסיבה הפשוטה שלא הייתה קיימת בזמנו אפשרות טכנולוגית לצלם שוט רציף וארוך. מחסנית הפילם מוגבלת בגודלה, ועל כן הפילם מוגבל באורכו. "תיבה רוסית" לעומת זאת צולם בוידאו דיגיטלי, מה שפתר את מגבלות האורך.
ב"החבל", אגב, חלק מהקאטים היו אומנם נסתרים והתרחשו כשאחת הדמויות הסתירה את הפריים, אך חלק מהקאטים היו ברורים וקונבנציונאליים.
או מחלק את הקולנוע לשניים - וידאו, ווידאו ארט
(לא סימנתי הודעה זו כבעלת ספויילרים, מכיוון ששני הסרטים המוזכרים בה לא נחשבים בעיני לבעלי עלילה)
שני סרטים בהם צפיתי לאחרונה השאירו בי רשמים דומים. הראשון היה תיבה רוסית – בעלון של האוזן השלישית (בסביבות יום כיפור?), קראתי עליו, אבל אז עוד לא ידעתי על הסצנה הסופית המרהיבה: לא החזקתי מעמד עד אליה. הסרט השני היה אלפנט. עליו שמעתי באופן אקראי יותר ולכן לא ידעתי מראש למה אני נכנס; הפעם החזקתי מעמד עד הסוף (כנראה דווקא בגלל שרוב השחקנים נשלפו מסוכנויות דוגמנים…)
בתיבה רוסית משמש השוט הרצוף תפקיד ברור – הוא מהווה את ציר הזמן הרצוף של ההיסטוריה אותה סוקר הסרט, ואילו החדרים בהם עוברים שני "התיירים" הם חלוקה מקובלת כלשהיא של ההיסטוריונים את אותו ציר הזמן לתקופות מוגדרות. שימוש חריג זה בכלים קולנועיים והיסטוריוגראפיים הוא שעורר בי את התחושה שאני לא צופה בסרט קולנוע, אלא במיצג וידאו ארט שעניינו דיון באותם הכלים, ושבירת המוסכמות שעליהן הם מבוססים. הרי זהו לא סרט תיעודי – המאורעות רק מאוזכרים ולא מוזכרים, וכביכול רק מהווים רקע למתרחש על המסך (וכפי שנאמר לפני – "מתרחש" היא לא המילה המתאימה בהכרח). וזהו גם לא סרט עלילתי – מהסיבה הפשוטה שאין לו עלילה.
באלפנט קל יותר לעקוב אחר עלילה קלושה כלשהיא, אבל גם בסרט זה לא מתקיימים רוב המרכיבים של סרט רגיל – ישנן רק דמויות שטוחות ושטחיות, ומסדרונות חשוכים אינסופיים. אבל גם עשה הבימוי שימוש באותו התכסיס של שוטים מוגזמים באורכם, אם כי ככל הנראה היו בבסיס השימוש הזה מניעים שונים מאלו של במאי תיבה רוסית. אבל בהיעדר כל משמעות אחרת לסרט, לא נותר אלא לפטור אותו כעוד מיצג וידאו ארט פוסטמודרניסטי, בו החוסר בסדר או מטרה קולנועית מדגימים את החוסר בסדר או מטרה במציאות המגולמת.
בכל אופן, אסכם ואומר שתיבה רוסית וחברו אלפנט הם בעיני שני סימפטומים של אותה התופעה החולה, ואני לא רואה כל צורך לצפות בהם.
התופעה החולה היא הוידאו ארט?
או יותר נכון ארט-האוס.
התופעה החולה היא הוידאו ארט?
מזה ארט האוס?
וידאו ארט
ארט-האוס מוביז – סרטים אומנותיים עם ניחוח איכותי-אירופאי.
מה לעשות, הביטוי "וידאו ארט" כבר תפוס, ומתייחס לסרטונים מייצגיים באופיים, לרוב קצרים, לרוב אישיים ופיוטיים (בגרוש?), לרוב מצולמים בוידאו ומופקים באמצעים ביתיים, לרוב אקספרמינטלים ואטמוספריים.הממ, למעשה, אלמלא אורכו וההפקה המושקעת, ניתן היה להתייחס אל "תיבה רוסית" כאל וידאו ארט מעצבן במיוחד.
דן, יאיר רווה מאוכזב ממך
בטור שלו הוא מביע את אכזבתו מגולשי עין הדג ומחוסר הסבלנות שהם מפגינים כלפי סרטי ארט האוס איטיים ומאתגרי עפעפיים.
וואו, כבוד!
יאיר רווה ציטט אותי!
חבל לי שהוא התאכזב (למרות שנדמה לי שגם הביקורת שלו על "תיבה" בעכבר לא יצאה מגידרה). בכל מקרה, אולי יעודד אותו לדעת שלמרות הסלידה שלי גם מ"תיבה רוסית" וגם מ"הרמוניות ורקמייסטר", כבר דאגתי לי לכרטיס לשעמומון חביב המבקרים החדש "שלום לפונדק הדרקון". מה לעשות, יאיר המליץ, והמליץ שוב, ואז המליץ עוד פעם. הוא אומנם הזהיר שמדובר בדיוק בסרט מהסוג שמשניא את המבקרים על הדגים, אך בכל זאת המליץ. אז אני אקח את הסיכון וביום שבת אתייצב לי בפסטיבל ירושלים, חמוש בכרית והרבה אופטימיות.
אמיץ
אולי כדאי שהפעם תחרוג ממנהגך ותצטייד גם בקפה.
אגב, את "הרמוניות ורקסמייסטר" התחלתי נמרץ, נהניתי מאד מהסצנה הראשונה בפאב, אך אז נכנעתי לריפוד הרך של הכיסאות וניקרתי בחדווה.
אבל בגלל ההנאה ההתחלתית, לא התייאשתי וצפיתי בסרט פעם שנייה, והפעם בעירנות גדולה, ואף בהנאה. לא הייתי מגדיר אותו כאחד מהסרטים האהובים עלי או הגדולים ביותר שראיתי, אך הוא טוב מאד, מצולם נפלא ואם נשארים בו ערים הוא אפילו מלהיב.
האופטימיות לא עזרה. הכרית כן.
מצטער, יאיר, באמת שניסיתי.
חוץ מזה, אחלה סופ"ש ראשון. יש איזה מקום טוב לשפוך התרשמויות מהפסטיבל?
אפשר ביומית על הפסטיבל:
כתבה מספר 2214
(וואלה, כדאי שאפרסם שם את האזהרות שלי).
זה ב''העיר'' של היום?
איפה זה מופיע?
בהארץ-גלריה?
ב'העיר',
במדור 'סינמסקופ', במסגרת ההמלצה על 'שלום לפונדק הדרקון' (שבעקבות כל ההמלצות הנלהבות באמת של יאיר רוה עליו, אני ממש שמח שלא הלכתי לראות אותו כשהיתה לי הזדמנות).
וידאו ארט
אז ארט האוס לא נשמע כלכך גרוע דווקא (art house?), אבל שני הסרטים האלה דווקא כן
בורחס, חורחה לואיס בורחס
לצלם סרט שלם, עם אלפי שחקנים, בשוט אחד, זה רעיון מסקרן ומעניין, שממש לא מפתיע אותי לשמוע שהפך לסרט משעמם. וזה כמובן לא המקרה היחיד. יש הרבה רעיונות חדשניים ומסקרנים שהפכו לסרטים משעממים ומיותרים. רק במקרים נדירים מאוד ("סרט מתח על בנאדם בלי זיכרון, שמסופר מהסוף להתחלה!") הרעיון הקיצוני הופך גם לסרט טוב. בדרך כלל מספיק לקרוא את הביקורת על הסרט – לראות את הסרט עצמו לא יוסיף הרבה.
ואת זה לא אני אמרתי, זה חורחה לואיס בורחס אמר. הוא אמנם אמר את זה על ספרים ולא על סרטים, אבל זה בדיוק אותו הדבר. היו לו רעיונות מסקרנים ונהדרים לספרים שמבוססים על רעיונות מוזרים ומעניינים או בעלי מבנה לא שיגרתי ותמוה, אבל במקום לשבת שנים ולכתוב את הספרים עצמם (שבכלל לא בטוח שהיו שווים קריאה), הוא כתב ביקורות קצרות עליהם. וזה מספיק.
לם, סטניסלב לם.
באמת? הייתי בטוח שזה רעיון של סטניסלב לם, סופר המד"ב הפולני המופלא, שאחד מספריו המבריקים ביותר (וכמעט כולם מבריקים מאוד) נקרא A Perfect Vaccum (טוב, כנראה לא במקור) ומכיל ביקורות לספרים שמעולם לא נכתבו. ספר נהדר.
נשמע מצוין
ולם הוא גדול. אבל אני חושב שבורחס היה קודם.
נשמע מצוין
באיזה ספר, אם אפשר לשאול? הייתי רוצה לקרוא אותו.
אר.
התקלת אותי. לא זוכר.
אה. 'בדיונות'.
עצום,עצום!
נקרעתי מצחוק! (מהביקורת,לא מהסרט)
לא מסכימה
סליחה אם אני מתעקשת להיות מגיבה חריגה (כמו תמיד…)
אבל אהבתי את הסרט.
הוא לא קל לצפיה, זה בטוח, אבל הוא ריגש אותי (למרות שהוא בהחלט נוטה לפלצנות קשה).
הסיפור הוא נוסטלגיה לתקופת הזוהר של רוסיה שכנראה לא תשוב בקרוב, לפני המהפכות, תקופה בה רוסיה נחשבה מעצמה תרבותית . הוא מנסה לשפוך אור חיובי על תקופה שרק הושמצה ונרמסה ע"י הקומוניזם. להראות את רוסיה כמדינה בעלת שורשים תרבותיים ואמנותיים מהותיים.
גם אני לא הבנתי למה ההתעקשות על שוט אחד, ואני מוצאת שזו סתם השווצה וירטואוזית- אבל זה חלק מהסיפור של התקופה- שאיפה לשלמות אמנותית ותרבותית. בכל אופן סרט מעניין מאוד. לטעמי.
יש הסבר פשוט לבחירה בשוט אחד
שוט אחד = דבר שלא רואים כמעט בקולנוע = גימיק כמעט מקורי = אנשים חושבים שהבמאי גאון = פרסום חינם.
באמת חייבים לעשות פעם ניסוי כזה. לצלם סרט מיותר (בלי קשר לתבה רוסית שלא ראיתי) לחלוטין שמבוסס על גימיק יחודי ולראות איך המבקרים מגיבים.
תגובה לפינגווין
פינגווין, אתה דווקא לא צודק (לדעתי)
ווירטואוזיות באמנות זה לא תמיד מילה גסה, זה שבמקרה דנן היא לא לטעמך זה סיפור אחר.
גם מטריקס זו ווירטואוזיות (ממוחשבת), גם דוגוויל זו ווירטואוזיות (מסוג אחר), בעצם 90% מהקולנוע שנעשה היום רוצה קודם כל להרשים אותנו ולגרום לנו לקנות כרטיסים, ואח"כ לגעת בנו.
להראות יכולת זה לגיטימי.
התוצאה היא שאלה של טעם.
וגם לקטול סרטי איכות זה סוג של טרנד. אבל הרבה מהם באמת- מה לעשות, איכותיים .
חוץ מזה לא ראית את הסרט, אז כל הדיון הזה תקף באופן חלקי ביותר.
אני אסביר
קודם כל, כשאת משרשרת תגובה, לא צריך לכתוב למי היא. האתר כבר ידאג לזה אוטומטית.
חוץ מזה, באופן כללי, יש לי בעיה עם ההגדרה של סרט כ"אמנותי". סרט הוא סרט ומשייכים אותו לז'אנר כלשהו. אין לי התיימרות לקבוע שסרט מסוים הוא אמנותי יותר מאחרים. נדמה כאילו הז'אנר המוגדר כ"אמנותי", מוענק אוטומטית לסרט (לרוב, דל תקציב ועצמאי) הנושא בקרבו גימיק בולט שהוא לפעמים הדבר היחיד שקצת מקורי בו.
לענייננו, האפקטים במטריקס והאין-תפאורה בדוגוויל הם בפרוש גימיקים שנועדו למשוך יותר צופים. במקרה של מטריקס, האחים וושאווסקי שילבו אפקטים מקוריים שלא נראו קודם לכן בכדי להפוך סרט קלישאתי ופשוט לממתק לעיניים (הגדרה מושאלת מיאיר רוה) שהצליח לשבור לא מעט קופות. בדוגוויל, אין לפון טרייר בעיה לשים על הסט שיחים, או דלתות (הוא הרי הביא מכוניות אמיתיות לסט). אפשר למצוא לזה צידוק אמנותי (לדוגמה, שכולם ראו מה קורה ואף אחד לא עשה דבר בכדי למנוע), אבל בסופו של דבר, המטרה היא להתבלט. אין לי משהו נגד גימיק מוצדק, אנשים מתפרנסים מקולנוע וככה עובד מסחר בעולם המערבי. מבחינתי, יש בעיה רק כשמנסים לגרום לגימיק להראות כמו משהו אחר. לפי כל הביקורות שקראתי על תבה רוסית, אין שום סיבה אמיתית לצלם אותו בשוט אחד. מצד שני, זה מרשים אנשים, זה מבליט את הסרט בנוף הקולנועי וגורם לבמאי להיתפס כיותר מסתם עוד ז'לוב עם מצלמה. מצדי, שיצלם את בריאת העולם בעזרת מהדקים וחיות מפלסטיק שלכולן קוראים גימלי. כל עוד לא ראיתי את הסרט, אני לא אשפוט אותו. לעומת זאת, את הגימיק אני שופט כגימיק.
בעיני, בכל אופן, יוצר שמצלם סרט מתוך כוונות אמנותיות ולא מסחריות, לא זקוק לגימיקים כדי להוכיח שהוא במאי/תסריטאי מבריק ויחודי*. מספיק שיצלם סרט שיהיה טוב, אבל לא יתיימר להיות הדבר הגדול הבא, או היצירה שתשנה סדרי עולם ויש לו את הערכתי (למשל, קווין סמית', או קוונטין טרנטינו).
*וזה מזכיר לי את הדיון הישן על האסלה במוזאון:
כתבה מספר 2005
כשל בסיסי
ההתייחסות שלך לגימיקים נשמעת כאילו היא נובעת מציניות מוגזמת, אולי תוצר מעוות של חברה קפיטליסטית ומעוותת לא פחות שהרגילה אותך להיזהר ממי שבשם הכסף מוכנים לבזות הכל.
היעדר התפאורה ב"דוגוויל" הוא לא גימיק. "דוגוויל" הוא לא קומדיה רומנטית או סרט אקשן או מוצר קולנועי שיש לו קהל אוטומטי, ועל כן מאלץ את יוצרי הסרט להתבלט בים של סרטים דומים באמצעות גימיקים. "דוגוויל" הוא מאורע תרבותי, יצירת אומנות מהסוג הישן, התיאורטי, המכונן, המהפכני. היעדר התפאורה אינה תוספת שמושכת את העין לסרט על בחורה שמגיעה לעיירה אמריקאית קטנה. העיירה האמריקאית הקטנה היא התוספת לסרט ללא התפאורה, ליצירה הקונספטואלית הגדולה שבבסיס הסרט הזה (שאין לי בתכל'ס שום רצון להגן עליו, לאור העובדה ששנאתי כל רגע ממנו. ובכל זאת).
כנ"ל לגבי תיבה רוסית: ההצדקה הקונספטואלית, או לפחות חלק ממנה, היא שמדובר במעין מסע חלומי בתודעה הקולקטיבית, שעובר באופן אסוציאטיבי בין פיסות היסטוריה וזכרון, ומאחד אותם לכדי חתיכה אחת המשכית. ואני נשמע כמו אורי קליין. בכל אופן, השאלה אם הקונספט עובד היא שאלה אחרת (לדעתי – לא מספיק כדי להצדיק את הסרט הזה).
בקיצור, בוא לא נבלבל בין קונספט אומנותי מובהק לבין גימיק מסחרי מובהק (ואת המטריקס, אגב, אני שם בקו התפר בין השניים).
העדר התפאורה הוא בהחלט גימיק
דוגוויל הוא למעשה מחזה מצולם על במה (עם צילום אחד או שניים שמשתמשים באפקטים מיוחדים). אם היה משווק כמחזה מצולם, העדר התפאורה היה מובן מאליו. מכיוון שטרחו להדגיש כמה זה סרט יחודי ויוצא דופן, בזכות העדר התפאורה שלו, הוא נכנס לקטגורית הגימיק. לפון טרייר יש קהל אוטומטי, אותו הקהל שאהב את סרטיו הקודמים, או אנשים ששמעו שהמבקרים מתלהבים ממנו וגם רוצים לטעום. זה אמנם לא קהל גדול במיוחד, אבל הוא קיים והגימיקים והסקנדלים שפון טרייר בהחלט מתמחה בהם, רק יעוררו יותר סקרנות בקרב קהל פוטנציאלי נוסף.
אולי ההבדל הוא פשוט בהגדרה האישית. בעיניך, קונספט אמנותי וגימיק מסחרי הם דברים שונים. בעיני, הם מגיעים מאותה מטרה, רק פונים לקהל שונה. ההבדל הוא בצורת השיווק. אני לא יוצא נגד גימיקים באופן כללי. יש סרטים נהדרים שמבוססים על גימיק (ממנטו ואמריקן ספלנדור כדוגמאות כלליות), אבל בסרטים האלה, הגימיק מתקשר לרעיון העיקרי בסרט. בביקורות לתיבה רוסית, כאמור, עוד לא נתקלתי בטיעון עלילתי/אמנותי שמצדיק צילום סרט שלם בשוט אחד רציף.
בדוגוויל, אין שום טיעון אמנותי להעדרם של שיחים ודלתות (אפילו בלי קירות, רק דלתות), בעוד שמכוניות אמיתיות מסתובבות על הסט. למה לא לשים שני כסאות ולומר "הנה, משאית"? הם ממילא לא עוזבים את האולפן.
אם למצות את התגובה, אני מחשיב קונספט אמנותי לגימיק מסחרי. גם אם לא נועד לגלגל מיליונים, הוא עדיין אמור להבליט את היצירה באמצעים לא עלילתיים וללא קשר לאיכות הסיפור.
נ.ב.
האם זה עומד להיות אחד מאותם פתילים אינסופיים שאף אחד לא זוכר איך התחילו, אבל כולם מרגישים הרבה פחות תמימים בסופם?
כנראה שכן
מה זה "מחזה מצולם"? כשאתה מצלם מחזה, האם הוא עדיין תיאטרון, או שמא הוא הופך אוטומטית לקולנוע? הקיצונים יאמרו שכל דבר שמונצח בתנועה נעה הוא קולנוע. טוב או רע, מעניין או משעמם – זה נושא לדיון אחר. אבל זה קולנוע. בכל אופן, גם אם לא לוקחים את העמדה הקיצונית, לפטור את "דוגוויל" כ"אה, זה כמו תיאטרון כזה" זה מעשה עילג בערך כמו הניסוח שלי.
האם אין מבחינתך הבדל בין "מחזה מצולם" של אב גאה שמציב מצלמת וידאו ביתית מול הצגת הגמר של ביתו בת ה-16 ובין "המחזה המצולם" של לארס פון טרייר? זה נושא מאוד אמורפי, היכולת להגדיר יצירת אומנות כיצירת אומנות (ראה את מקרה "טושים" של זרובבלה פיש), אך במקרה של פון טרייר, עם כל האהבה והשנאה אליו, אני לא מצליח לדמיין מצב בו יהיה ניתן לפקפק במחויבותו לאומנות.
לפון טרייר יש קהל אוטומטי – נכון. קוראים לסוג הקהל הזה "מעריצים", והוא ילך לסרט של פון טרייר עם גימיק או בלי גימיק. פון טרייר לא צריך לעשות גימיק כדי שהסרט החדש שלו יתבלט בין… סרטים אחרים שלו.
קונספט אומנותי וגימיק מסחרי "מגיעים מאותה מטרה"?! אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לתקוף את הטענה המוזרה הזו. אני מניח שבעולמך הקסום ההחלטה ללהק את אדוארד נורטון לתפקיד כלשהו אינה שונה במיוחד מההחלטה ללהק את בן אפלק לאותו תפקיד.
וגם אני לא חושב ש"גימיק" זו מילת גנאי בהכרח. אבל ההתייחסות לפון טרייר כגימיקאי בגלל שהוא לא השתמש בתפאורה נראית לי כמו התייחסות לואן גוך כגימיקאי בגלל שפתאום הייתה לו תקופה כחולה (שלא לדבר על כך שהוא חתך לעצמו את האוזן, שזה בוודאי דומה לשחיתת חמור, לא?).
הסיכום שלך הבהיר לי את נקודת המוצא שלך לכל העניין: אתה מתייחס לקולנוע כאל סיפור. צילום זה תוספת נחמדה, ועריכה זה סבבה. אבל בשבילך זה לא קשור לאיכות הסיפור, ולא קשור להתפתחות העלילה. אם סרט מצולם בשחור לבן או בצבע – זה לא ממש לאווירת הסיפור. ואם העריכה יוצרת מתח או מפרקת אותו – זה בכלל לא משפיע על הסיפור. והשימוש במוסיקה קצבית או בשקט מקפיא לא משנה דבר במה שקורה על המסך. ואם יש תפאורה או לא, גם זה לא משפיע כהוא זה על האופן בו הצופים חווים את המתרחש בסרט.
או במילים אחרות – או שאתה צופה בקולנוע עם עיניים עצומות ואוזניים אטומות, או שהתבלבלת לגמרי.
וכן, גם ליהוק בן אפלק ישפיע על חווית הצפייה. אבל הסיבה לעשות בחירה כזו היא כלכלית, בעוד שהבחירה בהיעדר תפאורה היא אומנותית. אם זה גם עובד כלכלית – מה טוב (ועדיין, יש יותר קהל שיידחה ע"י הרעיון מאשר קהל שירוץ לקולנוע בהתרגשות כשהוא ישמע עליו).
למעשה, אני אומר כאן את המובן מאליו: קונספט אומנותי נובע, אפעס, משיקולים אומנותיים, בעוד שגימיק מסחרי נובע, אהממ, משיקולים מסחריים. כדי לטעון שהשניים זהים ומגיעים מאותה מטרה תצטרך להתווכח עם אבן שושן, לא איתי.
אתה מבלבל
"מחזה מצולם", זו לא הגדרה רשמית, אלא פשוט דרך יותר קצרה לכתוב "סרט שאין בו מאפיינים קולנועיים מובהקים. לעומת זאת, הוא נראה ומבויים בדיוק כמו מחזה שתועד במצלמה. אפשר לקרוא לזה מחזה מצולם". אם האב שמצלם את ההצגה גם מביים אותה, הוא באותה קטגוריה עם פון טרייר בדוגוויל מבחינתי. בכל מקרה אחר, הוא שקול לאדם שהגיע לסט וצילם במקביל גרסה משלו. בשני המקרים, מוצג לפנינו צילום המאורעות על במה כפי שהם, ללא תוספות או לוקיישנים מתחלפים. אני בהחלט לא פוטר את דוגוויל, יש לי הרבה טענות נגד הסרט, אבל רובן מאוד פשטניות ונוגעות לעלילה והדמויות עצמן. בסה"כ, מאוד הצחיק אותי בכל פעם שאנשים נקשו על אויר בשיא הרצינות.
כן, אני מאמין שקונספט אמנותי וגימיק מסחרי מגיעים מאותה מטרה כללית. שניהם נועדו לבלוט בעיני הקהל ולהביא לרווח. ההבדל הוא בפרשנות האישית לרווח. אמן רואה בידיעה שהשפיע והוכר כיוצר מקורי ומבריק את הרווח האישי שלו. מפיק באולפן גדול, רואה בשיא ההכנסות ליום חמישי את הרווח. יש רווח רוחני ויש רווח חומרי. לרוב, השניים נוטים להתערבב. גם קונספט אמנותי וגם גימיק מסחרי נעשים לטובת אדם כלשהו. לרוב זה היוצר/מפיק, לעיתים רחוקות, למען הקהילה. בכל מקרה, שימוש מודע ברעיון מקורי מתוך הבנה שהדבר עשוי לעורר תגובות נלהבות/שליליות, הוא גימיק. אין לי בעיה עם זה, מי רוצה סרטים שנראים כולם אותו דבר? אני מוכן להעריך את היוצר, כל עוד הוא לא מנסה לשכנע אותי בכח שזה לא גימיק, אלא חזון (או כל מילת קוד אחרת שמושכת אנשים).
ברור שהייתי מתייחס אחרת לסרט שהיה מלהק את נורטון ולא את אפלק. זה מכיוון שאפלק הוא כוכב ומלבד קווין סמית', הנטיה היא ללהק אותו כמקדם מכירות. נורטון, לעומת זאת, הוא שחקן איכותי שמוכר לקהל קטן בהרבה. הסיכוי שסרט עם ליהוק ראוי של נורטון יקלע לטעם שלי גדול בהרבה מאשר סרט עם אפלק. בנוסף, אחד מהדברים שמאפיינים קולנוען טוב, הוא יכולת ליהוק טובה (שזה כבר עניין של טעם). עדיין, את ג'ון טרבולטה אני לא אוהב, אבל עובדה שספרות זולה הוא אחד הסרטים האהובים עלי. האם אני צבוע, או סתם מייחס לליהוק חשיבות משנית לעומת החוויה הכללית מצפיה בסרט?
ון-גוך חתך לעצמו את האזן עקב מחלת נפש, לא כמקדם מכירות. יש מי שיטען שהריגת חמור (אם הייתה בכלל) גם לא נובעת מראש בריא במיוחד. פון טרייר הוא אמן בגימיקים ומניפולציות. כקולנוען, אני פחות מעריך אותו. כאיש שיווק ורעיונאי, הוא מבריק. אני לא מחשיב תקופות של יוצר כגימיק, אלא כתקופות של יוצר. גימיק הוא דבר שנמשך לזמן קצר, לעומת תקופה שהיא ממושכת ולא מוגדרת. לפני הניטפוקים, אמן שמשתמש באותו גימיק לאורך תקופה עדיין נופל בקטגורית הגימיקאי. נראה לי שההבדל הגדול הוא בכך שגימיק נעשה במודע להיותו גימיק. תקופות, לעומת זאת, הן עניין שבא מתוך היוצר עצמו ומבטא את תחושותיו והשראותיו.
בעולמי הקסום, אשר על גב הקשת בענן, סרט *עלילתי* נשפט קודם על פי העלילה שלו, אח"כ על פי פרטים טכניים. צילום בשחור-לבן, לדוגמה, הוא לרוב גימיק בימינו. יוצאי הדופן הם שיקולים כלכליים (קלרקס) ועלילתיים (פלזנטוויל). לעומת זאת, בסרטים כמו "האיש שלא היה שם" ו"פרנקנשטיין הצעיר", הצילום בשחור לבן הוא גימיק שעובד בהתאם לעלילה. אין בתסריט שום פרט המחייב צילום עם/ללא צבע, אבל הוא מוסיף לאווירה. ממנטו הוא סרט הבנוי כולו על גימיק אחד מתמשך. אהבתי את הסרט כי הגימיק התאים בדיוק לעלילה. כנ"ל מטריקס, בו האפקטים הם גימיק נדרש ורק מוסיפים לסרט.
המובן מאליו, הוא שהויכוח נובע מגישות שונות של שנינו. אתה מבדיל בין אמנות ובידור מסחרי, אני רואה בהם תאומים לא זהים. באים מאותו רחם, אבל שונים במראיהם.
למה גימיק?
אני לא כ"כ מבינה איך אפשר לעשות הפרדה בין גימיק- כמו שאתה מגדיר אותו, לבין כל דבר אחר.
לפי מה שאתה מתאר, כל דבר חדשני או חריג שבמאי מכניס לסרט שלו, כמו למשל חוסר התפאורה של פון טרייר, זה גימיק, וזה טיעון קצת בעייתי, מפני שאם לא היו ה"גימיקים" האלה הקולנוע לא היה מתפתח, ולא היה מגיע לצורות הבעה חדשות.
לדעתי ההבדל בין סתם גימיק לבין משהו שבאמת מחדש הוא בתחושה של הצופה. לדוגמא- לבחור קאסט על פי מידת הפרסום שליהם זה סוג של גימיק מסחרי- למשל כאשר משלמים סכומי עתק לשחקנים ואנשים באים לראות סרט רק בגלל ג'וליה רוברטס או בראד פיט.
במקרה הזה יכול להיות שהרבה מאוד שחקנים אחרים יכלו לבצע את אותו תפקיד, ולפעמים הרבה יותר טוב, כך שלבחירה בשחקן מסוים יש משמעות מסחרית ושיווקית בלבד.
לעומת זאת, כאשר למה שאתה קורא "גימיק" יש אימפקט רגשי ומשמעות אמנותית, קשה לי לפטור את זה במילה "גימיק". למשל העדר התפאורה בדוגוויל- הרעיון העומד מאחורי זה הוא מורכב ועשיר- מינימליזם, מיקוד הצופה בסיפור ובמשמעויותיו, רמז שמדובר בסיטואציה על זמנית וכלל אנושית שאינה קשורה למקום או לאירוע מסוים, ועוד ועוד.
ואלה בעצם היו מטרותיו של פון טרייר מאז ומעולם- גם בסרטים קודמים, כאשר העבודות שלו הן למעשה ניסויים, חיפוש אחר צורת ביטוי שתאפשר לו להגיע למטרות הנ"ל.
מעבר לזה, ברור שבקולנוע יש מימד מסחרי, אלא אם כן מדובר בסרטי פסטיבלים שאינם מופצים. כדי להפיץ סרט ולגרום לאנשים לראות אותו אתה חייב איזושהו סוג של פיתוי, וסוג הפיתוי נקבע לפי קהל היעד שלך. אם זה קולנוע הוליוודי אז הפיתוי שלך זה ג'וליה, אם זה קולנוע אמנותי אז אתה תבחר בפיתויים אחרים, אבל אני די משוכנעת שההחלטה של פון טרייר לוותר על תפאורה בדוגוויל מקורה בקונספט אמנותי , יש מאחורי זה תוכן ומסר וקו מחשבה, יכול להיות שאתה לא מבין אותה לכן אתה מבטל את זה כ"גימיק".
נראה לי שהבעיה שלך היא עם הביטוי "גאונות", או עם יוצרים אבסולוטים כדוגמת טרייר, שמבקרי הקולנוע נוהגים לסגוד להם ולבטל על חשבונם את כל השאר.
אז נכון, לפעמים שמים ליוצרים כתרים גדולים מדי, זה לא תמיד מוצדק אבל זה חלק ממה שאפיין את האמנות מאז ומתמיד- הערצה.
זה לא מבטל את היכולות הייחודיות ואת הכישרון העצום של פון טרייר, ולא הופך אותו לגימיק.
עם כל הכבוד.
הסיבה להיעדר התפאורה בדוגוויל אינו "למשל העדר התפאורה בדוגוויל- הרעיון העומד מאחורי זה הוא מורכב ועשיר- מינימליזם, מיקוד הצופה בסיפור ובמשמעויותיו, רמז שמדובר בסיטואציה על זמנית וכלל אנושית שאינה קשורה למקום או לאירוע מסוים, ועוד ועוד."
בעיקר משום שדוקא מינמילים כזה, לא ממקד את הצופה בסיפור אלא בתפאורה או היעדרה הייחודיות, ולמעשה מרחיק את הצופה מהתמקדות בעלילה. גם לא מדובר בסיטואציה על זמנית וכלל אנושית שכן וון טרייר מדגיש שמדובר בסרט שמתרחש בשנות השלושים, ודוקא בארה"ב הכפרית.
איני אומר שהיעדר התפאורה היה חף מנראטיב קולנועי. (למשל – אנלוגיה בין אפקטים קולנועים מזויפים, לבין הצביעות האמריקאית של העיירה. שהוא גם ביקורת אמריקאית בכלל, שאותה אפשר להגדיר בראי הסרט כפסאודו תרבותית). אם תרצי סיבות אחרות, אני בטוח שהתגובות לביקורת על דוגוויל כאן באתר תוכל לספק כמה.
בכל מקרה. ברור שזה לא מהסיבות שציינת.
ברור
(זו הודעת המשך ל"כמובן" שכתבתי לך במקום אחר)
ברור שברור. פון טרייר מדגיש שמדובר באמריקה של שנות השלושים, אז זו אמריקה של שנות השלושים. אבל פון טרייר גם מדגיש שמדובר בבמת תיאטרון בשוודיה עם תפאורות קרטון, אז זו עדיין אמריקה של שנות השלושים, או שמא ההצהרה הזו נצבעת בצבעים אירוניים פתאום?
ושוב, אני מבקש לטעון שברגע שנדמה לך שאתה יודע בדיוק למה פון טרייר התכוון, אתה צריך לבדוק אם אולי גם ההפך הוא הנכון, מה שיעביר את הפוקוס באופן מפתיע למקום אחר.
במקרה הזה – היעדר התפאורה יוצר ניכור. אבל היעדר התפאורה גם יוצר קירבה בלתי אמצעית וחדשנית למתואר על המסך, באופן אבסורדי. כך שאולי פון טרייר לא ניסה לטעון לכאן או לכאן, אלא יותר לשחק עם המדיום ולפרק אותו, ולהעלות שאלות מופשטות.
כי
ב"תיבה רוסית" (לא סרט של וון טרייר) זה און טופיקי יותר מאשר בסקר שמכליל את וון טרייר?
תראה, יש גבולות מסוימים גם לוון טרייר. אני לא יכול לומר שדוגוויל הוא קומדיה רומנטית סמי ארוטית על נערה שרוצה לשחרר את מיניותה (למרות שקיימים מוטיבים כאלה בסרט, בראיה מסוימת).
באותה מידה, אני גם לא יכול לומר שדוגוויל הוא "רק" סרט ארס פואטי (כדברי אריסטו או אפלטון). "רק" משל פפמ"י (כדברי בוש הבן), או "רק" משל דתי (כדברי אחרים). (מדהים, אגב עד כמה יותר יש באצבע אחת של וון טרייר, מאשר בעשייה שלמה של במאים אחרים).
לכן, קשה להתעלם מהעובדה שהיעדר התפאורה בלט. כך, יתכן שהדברים עליה קרנית דיברה קיימים, אך רק ברמה הרעיונית כאשר גם וון טרייר עצמו ידע, שכלפי הצופים לא תתקיים ה"התמקדות בעלילה".
אני מסכים איתך עקרונית, שבהחלט יתכן שוון טרייר החליט פשוט לשחק עם המדיום. מה שקצת עיצבן אותי בתגובתה של קרנית, היה רק הבחירה בפרשנות אחת. (בעיני, כזאת לא טובה במיוחד), ולקבוע שהפינגווין "לא מבין". וזאת היתה הסיבה המרכזית לתגובתי.
מה שבאמת מעניין.
זו השאלה, במה זכיתי לכזו התקפה.
דוקא פתחת נחמד. אם את אומרת שרוב האנשים חשבו כמוך, אז סבבה, אין לי שום בעיה עם זה. אני חשבתי אחרת. זכותי.
לא אמרתי שאני מתמקד ב"אין תפאורה", ההתמקדות היא בעלילה. אבל חוסר התפאורה נמצא שם תמיד ברקע. מצטער, אחרי שראיתי כמה אלפי סרטים בחיים, יותר קל לי להתעלם מתפאורה נורמלית מאשר מכזאת לא נורמלית, שבה אנשים דופקים על האוויר. אני מוזר ככה.
אני כתבתי שאני לא אוהב את וון טרייר? אני? לשבור את הגלים הוא אחד מארבעת הסרטים שהכי אהבתי השנה (מה לעשות, ראיתי אותו רק השנה). את דוגוויל ואת רוקדת בחשכה אהבתי פחות. זכותי.
אכן לקטול משהו שאני לא מבין, זו רדידות. אבל, כאשר מגיע נימוק לקטילה (כמו שהיה, ואם תרצי אני יכול למלאות לך עוד כמה מגילות) זו כבר לא רדידות, זו הנמקה.
ותחשבי על זה, מדוע לך מותר לקטול (כפי שאני בטוח שאת עושה) סרטי בורקס או את סרטיו של ג'ואל שומאכר/עקיבא גולדסמן. ולי אסור לקטול את וון טרייר (ולך את היצ'קוק). האם רק משום שמדובר בקונצזוסים של איכות? מצטער, זכותי לקטול את מי שבא לי כל עוד אני מנמק.
ולכן כמובן, היתה לי בעיה עם ההודעה שלך. לקטול אותי זה סבבה (וגם די קל), אבל בחייאת, תנמקי.
סליחה סליחה סליחה
בדקתי עכשיו את התגובות, ובטוח התבלבלתי.
התכוונתי להגיב על ההודעה של פינגווין שכותרתה "את די חוזרת על מה שכתבת"
הגבתי על הטענות שלו שהעדר תפאורה זה גימיק.
אין לזה שום קשר למה שאתה כתבת, פשוט טעות בנמען.
(לא שאני חושב, שזה בסדר לתקוף את הפינגווין).
אגב
כמדומני, עוד לא הסברת מה את מחשיבה לגימיק ולמה העדר התפאורה בדוגוויל, או השוט היחיד בתיבה רוסית לא נופלים להגדרה הזו מבחינתך. ההגדרה שלך בטח תעזור לי להבין למה את מתכוונת.
כן הגדרתי
כתבתי את זה בתגובה שנשלחה בטעות לנורטון, שכותרתה "זה מעניין".
והיא בעצם היתה מיועדת לך.
תיקון
כתבתי את זה בהודעה שכותרתה "למה גימיק".
כמו שאתם רואים הדיון הזה בלבל אותי לגמרי…
את די חוזרת על מה שכתבתי
ההבדל הוא שאת מתייחסת למילה "גימיק" במובן שלילי. זה לא נכון, גימיקים הם חלק בלתי נפרד מהאבולוציה של האמנות. בלעדיהם, התרבות האנושית הייתה תקועה במקום.
הפרשנות שלך לגבי דוגוויל היא רק אחת מיני רבות. היא לא בהכרח נכונה יותר מכזו הקובעת שגרייס סובלת מפיצול אישיות ואת כל השעה האחרונה כתב התאום הדמיוני של פון טרייר. כשאני רואה את הסרט הזה, הדבר שהכי בולט לעיניים היא העדר התפאורה (והמכוניות העתיקות ה"מינימליסטיות" ששוות מיליון יורו שמסתובבות על הסט). זה מה שפון טרייר תכנן כנראה, שיראו איך הוא צילם סרט שלם בלי תפאורה, בניגוד לאחרים שלא העזו לעשות זאת. זה גימיק בדיוק כמו שזה קונספט, הוא נועד להבליט את הסרט כיצירה יחודית בפני עצמה. גימיק לא חייב להיות למטרות מסחריות, מספיק שיעשה במודע והוא נופל אצלי לקטגוריה. אני לא חושב שפון טרייר הוא במאי גאון, או אפילו טוב, אבל על טעם וריח אין להתווכח. מצד שני, אני חושב שיש לו מקום לצד אנדי וורהול, אנדי קאופמן ואלפרד היצ'קוק בפנתאון הגימיקאים הגדולים והמקוריים של כל הזמנים (שוב, לא במשמעות שלילית, יש מי שיחשיב גימיק לאמנות בפני עצמה).
את יכולה לחשוב שלא הבנתי את הסרט, אני יכול לחשוב שלא הבנת את המטרה להעדר התפאורה. נראה לך שיש בכך הגיון? אפשר לא להבין התפתחות עלילתית, או משמעות של ביטוי. הבנה חד משמעית של סרט שלם קיימת רק בדמיון.
אתה מבלבל (כה''ב)
יש לי המון טענות כנגד מה שכתבת, אבל אין לי כוח לפתילים אינסופיים של טחינת מים.
אז אקפוץ לדבר שהכי פחות נתון לפרשנות פלצפנית (פלצנית-פלספנית).
כתבת שאינך מחשיב תקופה של יוצר לגימיק, ושתקופה להבדיל מגימיק נובעת מתוך האמן, שזה בעצם דומה למה שאני טענתי – שיש הבדל בין קונספט אומנותי לגימיק מסחרי. אלא שמשום מה אתה מנתק את "דוגוויל" ממכלול יצירתו של פון טרייר, ורואה בהיעדר התפאורה בו גימיק חד פעמי. אלא ש"דוגוויל" הוא ללא ספק חלק מתקופה ביצירתו של פון טרייר (ולא, אני לא מתכוון לקשקוש היחצני על הטרילוגיה האמריקאית). פון טרייר עובר מזה כמעט עשור תהליך של הפשטה, כשהיעדר התפאורה הוא השיא שלו עד כה. בטח כתבתי את זה איפשהו בביקורת על "דוגוויל", אך מעקב אחר הפילמוגרפיה שלו מצביע על כך בבירור:
לשבור את הגלים – ויתור על צילום ועריכה אסתטיים ו"נכונים"
האידיוטים – ויתור קיצוני יותר על השניים, והפעם גם על עיצוב אומנותי, פסקול, אפקטים, תסריט סגור
רוקדת בחשיכה – ויתור על דקויות תסריטאיות ודיאלוגים משמעותיים לטובת פונקציונליות רזה
דוגוויל – ויתור על כל המרכיבים האלה ביחד, יחד עם ויתור על תפיסת החלל והריאליזם בקולנוע
מה אתה אומר?
אגב, אני לא מפריד בין אומנות ובין בידור. אבל אני חושב שישנה סקאלה שבה אפשר לבחון האם סרט הוא 50% אומנות ו – 50% בידור, או 90% אומנות ו – 10% בידור.
אגב, פינגי, הזדמן לך אי פעם לעסוק באומנות?
אם תרצה, פון טרייר נמצא בתקופת הגימיקאית שלו
ראיתי שלושה מהסרטים ברשימה: האידיוטים, רוקדת בחשכה ודוגוויל. כולם, אגב, נראו לי כמו בזבוז איום של פילם, אבל לא על זה הויכוח.
כשאמן משתמש בגימיק מתמשך, אני לא מחשיב זאת כתקופה. מקסימום אפשר לטעון שה"תקופה" היא גימיק בפני עצמו. אני לא חושב שפון טרייר יוצר סרטים שעורכים ניסויים במגבלות הקולנוע כי יש לו תקופה. אני לא חושב שהוא מוציא את הרעיונות האלה ממקום רגשי, אלא מהשכל. הוא הציב לעצמו מטרה לנסות ולשבור גבולות. כל עוד המטרה היא מה שמניע אותו ולא הרצון הטהור ליצור, אני רואה בכך גימיק (מן הסתם, אני לא יכול לדעת בודאות האם המשפט הזה נכון לגבי הטרייר הדני או לא). הסתייגות חשובה: גימיק יכול להיות מונע בידי הרצון ליצור, אבל הוא לא מגיע מאותו מקום כמו החוש האמנותי.
אם לכתוב בצורה פחות פלונטריסטית, תקופה היא חלק מהאמן, גימיק הוא חלק מהיצירה הספציפית עצמה. ככה אני רואה את הדברים, אתה יכול לראות אותם אחרת, זכותך הטבעית.
אני גם לא מפריד בין אמנות לבידור. כל יצירה הנועדת לבידור, היא גם סוג של אמנות. למרות זאת, לא כל יצירה נעשית למטרות בידור. אנשים עדיין יתיחסו אליה כבידור, אבל האמן עצמו עשוי לא להסכים ("זו אמירה חשובה ופוסטמודרניסטית על חיי המרמיטות בערבות אלבמה, ברברים שכמותכם!"). במקרה הזה, זו בעיה של האמן מכיוון שהיצירה נקלטה בקרב הקהל בצורה מסוימת, לרוב בעזרת מילות צופן ("חזון", "פריצת דרך", "קאלט" וכד') והוא כבר לא יכול לשנות זאת.
לגבי עיסוק באמנות, כתיבה נחשבת? אם כן, התשובה היא חיובית:
http://stage.co.il/Authors/AviadShamir
אם הכוונה היא ללימודי אמנות, לא מאז כתה ז'. מה איתך?
טוב, הגענו למבוי סתום
ניפרד כידידים.
למעט סוגיה אחת: האם ככותב היית מגדיר את הבחירה במשפט "מתי אמצא אהבה ולא אצא דופן" במקום "מתי כבר אוהב ולא אהיה שונה" כהחלטה טכנית בעיקרה?
אגב, אני רוצה לתקן משהו שכתבתי קודם, לגבי הסקאלה של אומנות ובידור – התכוונתי לאומנות ומסחריות. בידור הוא אולי התחום שחופף לשניים, ואין לי דבר נגדו. נגד מסחריות, וחשיבה שמונעת רק משיקולים כלכליים, יש לי הרבה, ונדמה לי שזה מה שייחסת לפון טרייר.
סתם נשמע לי נחמד
שלא לציין שהמשפט "מתי כבר אוהב ולא אהיה שונה" הוא פשוט גרוע. אני מפעיל על עצמי עריכה די נוקשה ומשתדל להימנע ממשפטים בנאליים כמה שאפשר. במובן הזה, ההחלטה היא בהחלט טכנית. מצד שני, השיר נכתב בצורה חצי ספונטנית ולא הושקע שום תכנון מיוחד מלבד משחק מילים בשורה הראשונה.
וכן, גם אני מרגיש שהגענו למבוי סתום. מכאן והלאה, הדיון סובב סביב הגדרות אישיות ומי יותר לאסט וורד פריק
.
אני כמובן.
ואם יורשה לי לציין, אתה מוכשר הרבה מעבר למה שהקליפה הפינגווינית שלך מציגה. אתה חוטא בערבי במה, פה ושם?
(לא.. אני לא כותב.. אני בא כדי לשמוע אחרים.. לא כולם נולדו מוכשרים..)
''קליפה פינגווינית''?
יש לך אוצר מילים אפילו יותר מוזר משלי
. לא, אני לא חוטא בערבי במה. אני מעדיף לכתוב מלבצע.
אהבתי כל מילה
זה בדיוק מה שרציתי להגיד על פון טרייר, רק במילים יותר טובות.
נזכרתי שדווקא יש לי מה להגיד על שוטים ארוכים
בעצם יש להם ערך אמנותי, זו לא רק וירטואוזיות.
מה שאני לא אוהבת בקולנוע, זה את העובדה שכל התרחשות בסרט ממוצע מורכבת מעשרות שוטים , שכל אחד מהם צולם בנפרד משאר השוטים. כמו שמורה אחד שלי אומר, לוקחים קלוז אפ מנתניה ומדביקים אותו ללונג שוט שצולם בבאר שבע.
בעיקרון- זה בסדר. זה הקולנוע (לפחות העלילתי), וזה עובד.
אבל לטעמי זה בעייתי. זה פוגם באמינות של הסרט, של השחקנים ובכלל- בחווית הצפיה. אולי זו רק בעיה שלי כסטודנטית לקולנוע, שלא מצליחה שלא לראות את ה"מאחורה" של הסרט, ויודעת שאין שום קשר בין התוצאה לבין היצירה בפועל (במיוחד היום כשהמחשב הופך כל בננה לתרנגולת). אני אנסה להסביר: זה כמו שפעם עבדת במסעדה, והיום אתה אוכל ארוחה שניראת ממש מדהים, אבל לא יכול להפסיק לחשוב על הידיים המלוכלכות של הטבח או על זה שאתה יודע שזה עמד במקפיא שלו במשך השנתיים האחרונות. לא כיף.
בעצם, זה לא רק פוגם בחוויה הקולנועית, זה גם מטיל צל של ספק על הגדרת הקולנוע כאמנות. בציור אי אפשר לרמות. גם לא בתאטרון ובספרות. אבל בקולנוע הרמאות האסתטית היא גורם לגיטימי ואף מוערך.
אם מסתכלים על זה ככה, אז בעצם רק העריכה היא המרכיב האמנותי באמת של יצירת סרט- אתה יכול לקחת חרא של חומרים, ולהוציא מזה משהו שיכול איכשהו לעבור מסך.
יש לבעיה הזו 2 פתרונות: הפתרון האחד- שאני אישית אימצתי- זה לוותר על העלילתי ולעשות דוקומנטרי , גם פה מרמים אבל לפחות האמת של האנשים או הסיפור שאתה מצלם נשארת (אם אתה בוחר להשאיר אותה, כבמאי)
הפיתרון השני הוא הפיתרון של סוקורב: שוט אחד, שאי אפשר לרמות אותו. הוא מאפשר לך להאמין לאיכות המשחק. הוא מאפשר לי להיכנס לחוויה בלי לחשוב על השבועיים שעברו בין הרגע שהשחקן אחר "אני אוהב אותך" לבין הרגע שהוא נישק את אהובתו. הוא מכניס את הצופה לתיאטרון- עם היתרונות הוויזואליים של קולנוע.
לסיכום- הגעתי למסקנה שאני באמת מעריכה את הסרט הזה.על כל מרכיביו.
מה?
קולנוע הוא כולו מבחן התוצאה. לדעתי, בכל מדיה אפשר לרמות, את נתת כדוגמא את המנה במסעדה (שיש שיגדירו אותה אומנות). אך גם בתיאטרון ובספרות קיימות מניפולציות, שמה הן אם לא רמאות.
אני מעדיף קולנוע אמיתי, וגם כזה שצולם באלפי לוקיישנים. כאשר בעצם השחקנים אינם שחקנים כי אם יצורים וירטואלים ונמרים מהגן החיות שמתחזרים לשחקנים. כל עוד התוצאה אותנטית בעיני, מרגשת אותי, מרתקת אותי, מעניינת אותי, משכילה אותי.
לעומתו אפשר לקחת סרט עם שוט אחד. כאשר התוצאה על המסך תהיה מניפולטיבית, משעממת, דבילית ומטומטמת.
אני לא מבין את הקביעה שהרמאות בתהליך היצירה, גרוע יותר מאשר הרמאות שקיימת בכל יצירה ויצירה כמעט (למשל: תארי לך את ה"מורדים, בשוט אחד. את מתחילה להבין אותי?).
כמו רבים כאן, גם אני לא ראיתי את תיבה רוסית. וגם לא ממש מתכוון לראות אותו. אבל אני תוהה, האם לשוט הארוך היתה משמעות נראטיבית. וככזו ספציפית לסרט הזה דוקא. אם מדובר רק בנסיון ל"אותנטיות" שעליו את מדברת. "אותנטיות" ש"נכונה" לכל קולנוע, ולא דוקא לסרט הזה, אז הנסיון בעייתי. לעומת זאת, אם אכן התהליך רלוונטי בדוקא לסרט הזה, אז ורק אז, יש משמעות כלשהי לשיעמום שהוא משרה על הצופים.
הודעה תמוהה
הטענות שלך מזכירות לי את דבריו של צ'ארלי צ'אפלין, יוצר גאון בדרך כלל, שבשנות השלושים טען שסרטים צריכים להישאר אילמים, שהקהל לא רוצה שהדמויות שלו ידברו, ושבכלל, סאונד רק מדגיש כמה הקולנוע הוא מלאכותי ומזוייף, דווקא בגלל שהוא פתאום מנסה להיות אמיתי וחי יותר, ומחדד את חוסר היכולת שלו להיות כזה. לא שעתו המבריקה ביותר.
האנלוגיה שלך למישהו שעבד במסעדה ומדמיין את הידיים המלוכלכות כשהוא אוכל מעניינת. אלא שאני לא רואה במה קאטים גורמים לך לראות את הזיוף יותר מאשר צפייה בשוט רציף ומסורבל, שמצולם ע"י מצלמה הרתומה עם מתקן סטדיקאם ענק ומסובך לכתפיו של צלם, שמאחוריו הולך מקליט סאונד, כשבכל מקום יש נורות קולנוע חזקות מהרגיל ומיקרופונים נסתרים, ואינספור עוזרי במאי ועוזרי הפקה שמכוונים את הניצבים בכל רגע נתון, חמושים באוזניה ומכשיר קשר.
כמו כן, כתבת שהעריכה מטילה "צל של ספק על הגדרת הקולנוע כאמנות". לא הגזמת קצת? בעיקר בהתחשב בטיעון התמוה שהבאת כדי לתמוך בטענה, לפיו בציור, תיאטרון וספרות "אי אפשר לרמות". המילה אומנות (art) באה מהמילה מלאכותיות (artificial). אומנות היא זיוף המציאות. היא מעשה רמאות על פי הגדרה. אומנות אינה החיים, אלא השתקפות של החיים. שקר.
את ממשיכה עם עוד טיעונים מוזרים והזויים – רק עריכה היא המרכיב האומנותי היחידי בקולנוע? ומה עם צילום, מוסיקה, משחק, איפור, אנימציה, עיצוב תלבושות וכן הלאה? ולא רק בעריכה ניתן לקחת חרא ולהפוך אותו לזהב – יש לא מעט סרטים גרועים ומשעממים שמחזיקים ואף נחשבים ליצירות מופת הודות לצילום שלהם (בארי לינדון למשל), ויש לא מעט דוגמאות מכיוונים אחרים.
בקיצור, אין לי מושג על מה את מדברת, וקיבלתי את הרושם שכל ההודעה שלך באה להסביר בכוח מדוע "תיבה רוסית" הוא סרט טוב. אין לי בעיה עם מי שאוהב את "תיבה רוסית", אבל לא צריך לפסול את כל תולדות הקולנוע עד הסרט וממנו בשביל לנמק את זה.
נראה לי שלא הבנת אותי
אני לא פוסלת את תולדות הקולנוע, אני רק טוענת שלא כל יצירה קולנועית היא אמנות בעיניי.
ההבדל בין הקולנוע לבין שאר האמנויות האחרות שציינת, הוא שהוא למעשה מורכב מכל אותן אמנויות. הוא מורכב מהשילוב בין משחק, ציור, מוסיקה וכו'.
מצד אחד זו הגדולה שלו, וזה מה שהופך סרטים מסוימים ליצירות גדולות, ומצד שני זה גם מאפשר לו להיות בנוי מטלאים טלאים שאינם בהכרח קשורים זה לזה לכן הם מאבדים מערכם האמנותי (בעניי לפחות) .
דוגמא פשוטה- סרט שמדביקים לו מוסיקה גרועה שלא בהכרח קשורה אליו, רק כדי להחליק אותו בגרון.
ובבקשה אל תבין אותי לא נכון. אין לי בעיה אידיאולוגית עם מניפולטיביות באמנות. האמנות הכי אכן תמיד מניפולטיבית .
הבעיה שלי היא בחוסר אחידות וחוסר אינטגרטי אמנותי שנוצר בהרבה סרטים, בגלל ריבוי הקאטים . אני מעדיפה לראות סצנה בשוט אחד או בשוטים מעטים, כאשר המשחק אמין ומקבלים תחושה של התרחשות אותנטית, מאשר לראות סצנה שמפורקת לזוויות רבות, שביניהן כמה הפסקות קפה במקרה הטוב, ומאבדת את הכח של מה שקורה בה, של הדיאלוג, או מה שזה לא יהיה שקורה שם.
זה לא הקאטים עצמם שמייצרים לי את הבעיה. במולטי קמרה למשל כשמקבלים סיטואציה בלייב זה לא קורה. הבעיה היא שבין קאט לקאט מוציאים את השחקן (ובעצם את כל הסט) מתוך העשייה שבאה מהבטן והופכים את הסצנה לדבר יותר טכני ופחות אותנטי ורציף.
ברור שאני מדברת על זה שאני לא משתגעת על קולנוע עלילתי באופן כללי, שאני יותר נוטה לקולנוע קונספטאלי ואפילו לכיוון הווידאו ארט, אבל אני לא באה להגיד שאני יותר צודקת או יותר מבינה, אני פשוט מביעה את דעתי ואת טעמי האישי.
תיקון טעות- לא כתבתי ש"העריכה מטילה צל של ספק על הגדרת הקולנוע כאמנות"- ההיפך, אני חושבת שהעריכה היא השלב הכי יצירתי ביצירה של סרט, דווקא בגלל שאתה מייצר משמעות מאוסף של פרגמנטים, מוצר אחד שלם מהרבה חלקים- ויש כ"כ הרבה, בעצם אינסוף דרכים, לערוך סרט אחד, כאשר כל תוצאה יכולה להגיד דבר שונה לחלוטין.
לסיכום דעתי:
יש 2 צורות לספר סיפור בתמונות. האחת היא מאוד טכנית ופשוט מעבירה את הסיפור- מהנייר למסך. וזה 90% מהקולנוע שנעשה בעולם .
השניה הולכת אל מעבר לסיפור, אל החוויה הויזואלית, רגשית,רוחנית.
לכן לא כל קולנוע זו אמנות.
הרוב לא. הרוב זו אומנות.
אולי אני טועה, אבל זו דעתי.
ולעניין התיבה הרוסית: בסה"כ רציתי לטעון כנגד פינגווין, שכתב ששוט ארוך אחד זה גימיק, שזה לא גימיק אלא שיש מאחורי זה קונספציה אמנותית. ומזה התחיל כל הדיון הזה…
אגב. לא צריך לכתוב "טיעונים תמוהים והזוים". תנסה לפתוח את הראש לטעם / דיעה קצת לא קונוונציונלים. זה לא הזוי, זה קצת שונה.
על השוט הארוך
יש משהו בטענה על השוט הארוך שמקל על השחקן להכנס לסטואציה ולדמות. יוסי בנאי הסביר לפני כמה שבועות שזו הסיבה שהוא מיעט בהופעות בקולנוע – כל פעם שהוא התחיל סצנה קטעו אותו למען שינוי זווית הצילום.
אבל הטענה הזאת מבוטלת לגמרי כשמדובר על שוט מורכב ויקר כמו ב"תיבה רוסית". דווקא בשוט כזה בו התזמון קריטי וכל טעות יכולה להעלות את תקציב ההפקה בעשרות אחוזים, השחקן מוגבל יותר. אסור לו לחרוג ולו במעט מהשורות שלו, מהמיקום, מהתזמון. אם משחק טבעי והתרחשות אוטנטית את מחפשת, הגעת למקום הלא נכון.
יש במאים
שעובדים בצורה שמנסה לשמר את האותנטיות של השחקנים. החל ממייק לי (שלא נתן לשחקנים את מלוא המידע על הדמויות ונתן להם להיות מופצעים), המשך בפון טרייר וה"דוגמה 95" שלו, וכן הלאה.
כשנכנסנו היא ואני בריצה בכדי לא לפספס את תחילתו של הסרט ראינו שחוץ מממנו והשומר אין אף אחד .
בתוך הקולנוע הבנתי ,או יותר נכון לאחר הסרט הבנתי שסך הכל החלו את הסרט שמונה אנשים וסימו בהצלחה 4 אנשים ששניים רדומים !
גם זו סוג של ביקורת
שמתם לב מי מוביל במצעד המבקרים?
בעכבר העיר, בעמוד המיותר של "דירוג המבקרים", מתנוסס לו במקום הראשון המאסטרפיס "תיבה רוסית", עם חמישה כוכבים כ"א מהאדונים הבאים: ניסים דיין, יהודה סתיו, אורי קליין, יאיר רוה ומאיר שניצר.
עכשיו יהיו אולי שיגידו שמבקרי קולנוע נוטים יותר מהקהל הרחב להעריך הישגים טכניים. אז זה נראה לי זמן טוב לקצת אינסייד אינפורמיישן:
!מרווח ספוילר מלודרמטי!
חברה שלי, שעבדה פעם בעכבר העיר, מספרת שכאשר היו מטלפנים למבקרים לקבל את דירוגם, הם נהגו להתעניין כמה הקולגות נתנו לפני שמסרו את הדירוג שלהם.
איזו תובנה רדודה
אתה קורא לעצמך מבקר קולנוע?!
זה כנראה מעיד לתהום אליה הידרדרנו. כנראה ששוורצנגר עושה לך את זה יותר… אז עדיף שתכתוב עליו. לרמה שלו בטוח שתצליח להתחבר יותר טוב.
תיבה רוסית הוא חוויה קולנועית נדירה שאני ממליץ עליה לכולם!!! לא האמנתי שהמדיום הקולנועי יכול להגיע לרמות כאלו. אין טעם להקשיב לזה שכתב ביקורת כל כך רדודה ולא מקצועית!
אני מפנה את תשומת ליבך לשם האתר
"עין הדג – ביקורת קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע". כלומר, לא סובלים ביקורות קולנוע "מקצועיות", עם או בלי מרכאות.
לדעתי הביקורת הזו אכן לא "מקצועית", אבל היא ממש לא רדודה. אם היא הייתה רדודה, היא לא הייתה מצליחה להעביר לי את חווית הצפייה בסרט בצורה כל כך חיה. שלא לדבר על זה שהביקורת הזו מצחיקה באופן פלילי כמעט.
ובעיקר, בלי קשר למה שאמרת, הניסוח שלך היה מאוד לא מנומק, ומאוד לא מנומס.
ומאוד מתנשא
לא, הוא לא קורא לעצמו מבקר קולנוע.
זאת כל הפואנטה.
סימןקריאהסימןקריאהסימןקריאה!
תיבת נח רוסית
המבול = הקומוניזם
תיבת נח = תרבות רוסיה שבזכותה שרדה את הקומוניזם
שאלה: מיהי רוח הרפאים המיוצגת ע"י המצלמה ?
"מאלה שחייבים להסביר אחד לשני את הסרט כל הזמן: "הוא פותח את הדלת. תראי כמה אנשים. ציור יפה. יורד שלג. זו המלכה קתרינה. איזה חדר גדול. אה, הם חיילים""
משפט גאוני! פשוט גאוני! קרעת אותי עם זה.
בקשר לסרט גם אותי הוא שיעמם אבל אני חושב שאראה אותו שוב.
ראיתי אתמול את הסרט
ולהפתעתי, ברובו הייתי ער. הייתי בטוח שאני אתעורר הבוקר ולא אזכור מה קרה אתמול בערב, אבל גלי השינה שלו לא היו חזקים יותר מאלה של גלדיאטור, טרמינטור או פארק היורה (יש לי נטייה מאוד מרגיזה להירדם בסרטים). האמצע היה מת, במיוחד בקטעים שבהם כמה אריסטוקרטים משוחחים באיטיות על איזה ציור, אבל הנשף שבסיום היה מדהים.
בקשר לשוט האחד, הכוונה היתה שהוא מצולם דרך העיניים של המספר(?). הסרט אמור לגרום לצופים להרגיש שהם מטיילים בתוך המוזאון, ומס' שוטים היו פוגעים מעט ברציפות. מה שכן, הבמאי היה יכול לפחות לרחם על הצוות ולחבר מס' שוטים, כך שזה יראה כמו שוט אחד.
הסרט מיועד, לדעתי, למי שמתעניין ומבין בהסטוריה הרוסית. הוא נורא ככלי ללימוד, אבל מעולה כ"היי, הנה קתרינה!"
יש לי תחושה שהסרט היה מעניין יותר אם הוא היה מצולם בתלת מימד. סטריאוסקופי, אני מתכוון.
''שיא של פלצנות, יומרה ושיעמום''
חגי חיטרון, מבקר המוזיקה הקלאסית (וגם הטלוויזיה משום מה) של 'הארץ' לוקח צד.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=632341&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0
בשולי העניין
דיי מפתיע לקרוא מבקר מקצועי (כלומר, אחד שמוצא בכך את פרנסתו) כותב "בביקורות נהוג לפעמים להוסיף את המלה 'לטעמי', כהודאה שמדובר בשיפוט סובייקטיווי… לא כך במקרה של 'תיבה רוסית'. למיטב אמונתי, סרט זה הוא באמת, באופן אובייקטיווי, שיא של פלצנות, יומרה ושיעמום".
מילא אצל טוקבקיסטים מתחילים שחושבים שהשמש והירח מאירים להם מהתחת גם יחד. אבל אצל מבקר שמוצא את פרנסתו באמנות הסובייקטיביות ואמור להיות מעט יותר מפוכח מזה?
לדעתי זו רק צורת ביטוי
מזכיר לי ששמעתי על מישהו שטוען שמרציפן הוא, *באופן אובייקטיבי*, לא טעים, וכל מי שחושב שכן – טועה. הוא אומר את זה רק בתור דרך להבהיר כמה הוא חושב שמרציפן לא טעים.
כנראה זו הכוונה גם כאן.
לדעתי זו רק צורת ביטוי
מסכים. וזה הופך את הפיסקה למשעשעת ביותר.
מה קרה למהפכה?
אין ספק שזה הסרט הכי משעמם שראיתי בחיי. מסתבר, שלקחת אפוס הסיטוריה כל כך סקסי ולהפוך אותו לשינה מנומנמת על ספה בסלון בנתניה, זו גם סוג של אומנות.
הביקורת הכי מצחיקה שקראתי על סרט אי פעם
דן שולת.
מדי פעם אני מנסה להחליט מי, בממוצע, מצחיק יותר – רד או דן – אבל אז אני נזכרת שאין לי כוח לשאלות פוליטיות/אידיאולוגיות מסוג זה.
מה, הם לא אותו בנאדם?
במקור: Russian Ark
וואללה? באמא שך?
למה סרטים גרמניים/צרפתיים/שבדיים זוכים שייכתבו את שמם בשפת המקור, וסרטים רוסיים סובלים?
דיסקרימינציה! אני דורש שיקמפנסו אותי.
כי לרוב האנשים
לא מותקנים פונטים רוסיים (או יפניים, או הינדיים) במחשב.