לפני שהשטן יידע

מאת
אביעד שמיר
– פורסם ב 7 ביוני 2008Posted in: ביקורות

במקור: Before the Devil Knows you're Dead
במאי: סידני לומט
תסריט: קלי מסטרסון
שחקנים: פיליפ סימור הופמן, איתן הוק, אלברט פיני, מריסה טומיי

היוונים הקדומים נהגו להבדיל בין שני סוגי תאטרון: קומדיה וטרגדיה. הקומדיה, כמו בימינו, נועדה לשעשע את הקהל ולגרום לו לעזוב את האמפיתאטרון בתחושה שהחיים יפים, האימפריה חזקה והאל דיוניסוס שולתת!!1. הטרגדיה, לעומת זאת, נועדה לבחון את נפש האדם, לקרוע אותה לגזרים ולגרום לצופה א' לחשוד שצופה ב' עומד לנעוץ סכין בגבו, בעודו שוכב עם אשתו של א' ושוחט את ילדיו ועז המחמד שלהם.

'לפני שהשטן ידע' דואג מהר מאוד להבהיר שהוא טרגדיה. זה מתחיל בשוד בחנות תכשיטים. במקום התכנית המקורית, שאמורה להסתיים בשלל רב וללא שפיכות דמים, נגמר הארוע בחילופי יריות והרוגים, בעוד הנהג שהמתין לשודד במכונית נמלט מזירת הפשע. זה נמשך באחים אנדי (פיליפ סימור הופמן) והאנק (איתן הוק), העומדים מאחורי השוד ובגילוי שאותה חנות נמצאת בבעלות הוריהם.

בדקות הבאות מתבררים פרטים נוספים לגבי זהות השודד והקורבן, וגם פרטים נוספים על חייהם בכלל – כמו העובדה שאשתו של אנדי (מריסה טומיי), נאמנה לו בערך כמו אמסטף תתרן. נלמד גם מדוע נזקקים השניים לכסף (רמז: לא כדי לשקם כנסיה), מדוע השוד התבצע בעזרת קליעים אמיתיים ומה האב המודאג (אלברט פיני), שאינו חושד בילדיו, חושב על הנזק שגרם לו אותו מאן דהו בן בליעל ששדד את החנות.

שמו של הסרט לקוח מברכה אירית: "שתהיה בגן עדן ארבעים שנה לפני שהשטן ידע שאתה מת". כפי שבטח הבנתם מתיאור העלילה, הסיכוי של אפילו אחת מהדמויות פה להגיע לגן עדן שואף לאפס. כמה זמן אפשר להסתיר סודות אפלים, עד שהאמת יוצאת לאור והשטן בכבודו ובעצמו מגיע לקטוף את קורבנותיו?

קצת אחרי היוונים הקדומים, יצא לאוויר העולם סידני לומט. עם קריירה בת יותר מחצי מאה, הוא מחזיק ברזומה כמה קלאסיקות קולנועיות, בהן '12 המושבעים', 'אחר צהריים של פורענות' ו'רשת שידור'. האוסקר על מפעל חיים שקיבל לא מזמן לא עצר בעדו, והוא ניגש לצלם את 'לפני שהשטן ידע' במלוא המרץ.

מה זה מרץ? לפעמים נדמה כאילו העורך שתה רד בול עם אקסטזי. עלילת הסרט מתרחשת לאורך הימים שלפני ואחרי השוד, כאשר בכל כעשרים דקות מתחלפת נקודת המבט ברצף תמונות קופצניות ומוסיקה שמזכירה מדיח כלים מקולקל העומד לעלות על גדותיו. כך מוצגים אותם ארועים דרך עיניה של דמות אחרת בכל פעם, וכאשר נגמרות הדמויות, מוצגים אותם ארועים דרך עיניה של דמות אחרת בכל פעם.

זה לא עובד. לאחרונה נראה על מסכינו 'שמונה צדדים לאמת' שמשתמש גם הוא בטכניקת המדיח המקולקל להעברת אותם אירועים מנקודות מבט שונות, וכמותו, גם 'לפני שהשטן ידע' מתקשה להעביר מידע חדש במקום ליצור תחושה של חזרה לולאתית על אותן סצנות. אני כמעט משוכנע שסידני לומט ושות' מנסים להעביר מסר חשוב על שברירותם של החיים וערכי המשפחה באמריקה המודרנית ועל שכר ועונש ועל למה אסור לשחות אחרי האוכל. השאלה היא איך בוחרים לעשות זאת.

בנוסף לכך, סידני לומט כל כך מנסה להפתיע ולזעזע, שהוא שוכח להיות מקורי בדרך. בתקופה כלשהי לאורך הקריירה הענפה שלו היה לסרט כזה מראה מקורי. התקופה ההיא, כמו הזעזוע בלראות לראשונה הומו מוכר סמים קשים, או את פיליפ סימור הופמן ומריסה טומיי בדוגיסטייל, חלפה כבר לפני כמה שנים (אם כי התחת של פיליפ סימור הופמן מזעזע בכל זמן). צריך להימנע מצפיה בסרטים, או בסדרות של HBO, מהעשור האחרון בכדי לקבל שוק מסקס לא מיסיונרי.

עם זאת, האשם האמיתי הוא התסריטאי קלי מסטרסון. כמו לפני אלפיים שנה באתונה, גם מסטרסון הלך על הפרדה חדה בין טרגדיה וקומדיה. הסרט קודר ונטול הומור, עד שלפעמים נדמה כאילו הדמויות עושות משהו ממש מטופש רק כדי לסבול. העלילה כל כך ממוקדת בהרס העצמי של הדמויות, עד שלא נשאר מקום ללמוד על אופיין, או על חייהן מחוץ לטרגדיה. יכול להיות שהאנק חובב אוריגמי, או שיש הסבר לכך שהגבות של אנדי משנות צבע בכל סצינה, אבל לעולם לא נדע.

כשבוחנים את העלילה נטו, נדמה שיש שם סיפור מתח בכלל לא רע, עם מספר טוויסטים קטנים והעמדת דמויות למשפט שדה בפני המצלמה. לצערי, בלא תוספות חיוניות כמו פיתוח דמויות ויצירת הזדהות עם לפחות אחת מהן, נותר רק שלד עלילתי שדוף שמנסה להרשים בעזרת עריכה קופצנית ועמודים 3-7 מרשימת הדברים שאמורים לזעזע, אפילו שכבר נכתשו לעפר מר.

תגיות: