במקור: Twelve Angry Men
במאי: סידני לומט
תסריט: רג'ינלד רוז
שחקנים: הנרי פונדה, ג'ק וורדן, לי ג'יי. קוב
"סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולן חייב, הרי זה פטור" (רמב"ם, הלכות סנהדרין, על פי התלמוד הבבלי)
במשפט המערבי מקובל כי לצורך הרשעה בדין הפלילי יש להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. אם מישהו שכח את הכלל הזה, יזכיר לו זאת כבוד השופט בדקלום שגור ומיוגע מיד עם פתיחת '12 המושבעים', רגע לפני שהוא שולח את ה-12 ואותנו אל חדר הדיונים בו נבלה יחד את 90 ומשהו הדקות של הסרט בניסיון להכריע האם הראיות שהובאו בפניהם אמנם מוכיחות את אשמת הנאשם במידה הנדרשת. לכאורה הכל ברור: יש עדים, יש ראיות נסיבתיות, והנאשם אמנם טען שבזמן הרצח המיוחס לו הוא בכלל בילה בקולנוע, אבל לא הצליח לזכור איזה סרט ראה שם (ואני בטוח שיש פה כמה שנקודה אחרונה זו לבדה כבר מצדיקה בעיניהם את הוצאתו להורג).
הסרט, שנפתח באולם בית המשפט עם תום החלק הקרוי "פרשת ההוכחות" במשפט רצח, עובר במהירות אל חדר הדיונים של המושבעים. מדובר ביום חם במיוחד, המאוורר לא פועל משום מה, ו-11 מושבעים כבר מוכנים ומזומנים לערוך את ההצבעה, לשלוח את הרוצח הנתעב אל תא הנידונים למוות ולפנות הביתה לארוחת ערב או ללכת לצפות במשחק בייסבול. אלא שלרוע מזלם החוק דורש החלטה פה אחד, ומושבע מס' 8 הנודניק (הנרי פונדה) מתעקש להכריז "לא אשם". לא שהוא בטוח שהנאשם חף מפשע, אבל הוא חושב שראוי להעניק לשאלה עיון מעמיק מעט יותר, ולנאשם את הכבוד שבעריכת דיון לפני שמעלים אותו בצעד קל אל הכיסא המחושמל. מכאן ואילך אמנם מתפתח דיון כזה, ומסתבר שמה שהיה כל כך ברור בתחילה, בעצם לא כל כך ברור. מסתבר גם שלמרות שלמושבעים – שמכירים זה את זה רק במספרים – אין כל קשר ישיר אל הנאשם, מתחת לפני השטח רוחשים אצלם רגשות עזים המשפיעים באופן דרסטי על התנהלותם הקבוצתית ועל תהליך קבלת ההחלטות שלהם.
כאמור, רובו המוחלט של הסרט הקלאסי הזה, שביים סידני לומט ב-1957, מתרחש בתוך חדר הדיונים, מה שמטבע הדברים יוצר תפאורה בלתי מגוונת בעליל, עד שסצנה המתרחשת בחדר השירותים מהווה שבירת שגרה משמעותית. עם זאת, לא מדובר בתרגיל סטודנטיאלי "מעניין" ו"חשוב", אלא בסרט מרתק שלא זקוק להתנצלויות לפני שמתחילים לשבח אותו. '12 המושבעים' נשען בהצלחה מרובה על התסריט החכם, על המשחק המשכנע של המושבעים השונים והדינמיקה ביניהם, ועל הבימוי והצילום בהם אני אמנם לא מבין כמעט כלום, אבל מבין מספיק כדי לדעת שאם לא היו מוצלחים הייתי משתעמם מהר מאוד מהאווירה החדגונית שהסרט היה צפוי להציג.
מעבר לכך שהוא מספר סיפור דרמטי במיומנות,, הסרט גם יוצר דיון – שחלקו גלוי ומפורש וחלקו נשאר למחשבה עצמית – בעקרונות המשפט הפלילי. האם כל סיפור אלטרנטיבי שיסביר את ההתרחשויות בלי להטיל אשמה על הנאשם צריך לבוא בחשבון? האם ראוי להתחשב ברקע הקשה של הנאשם, לטוב ולרע? והשאלה הבסיסית, התוהה על עצם העיקרון של הספק הסביר, זו ששואל אחד המושבעים את מושבע מס' 8 בשלב מוקדם של הדיונים – הרי קיומו של ספק סביר לא שולל את האפשרות היותר סבירה, שהנאשם באמת אשם. האם נשחרר את האיש לחופשי למרות שרוב הסיכויים הם שהוא אשם ברצח?
הפסקה.
אם הבהלתי אתכם לרגע, אני מתנצל. לא, לא מדובר בשיעור מצולם בסדר דין פלילי וראיות, אלא בסרט שבהחלט יכול לעניין גם את מי שמעולם לא חלם על קריירה של עורך דין (ובצדק גמור – למה לכם את זה? תראו איזו אינפלציה של עורכי דין כבר ישנה! לכו ללמוד קולנוע, או משהו). וכן, כמו שוודאי הבנתם, מדובר בסרט מצוין לשיעור חברה. מדריכים ומדריכות, אם הסרט הזה לא מוזכר בחוברות ההדרכה שלכם, יש לנו פה בעיה קטנה.
אני מניח שיש גם מי שימצא טעם לפגם בכך שהערך המוסף ומוסר ההשכל שנלווים אל הסרט לא מוגשים מן הצד כסאב-טקסט מעודן, אלא מהווים חלק מהמנה העיקרית. לעניות דעתי, כל עוד זה נעשה בלי לפגוע במידת העניין שיוצרת עלילת הסרט, זה רק טוב. היי, אם כבר מחדירים בי יפי הנפש מהוליווד מסרים ליברליים חתרניים אודות זכותו למשפט הוגן של הנאשם (שלעזאזל, כולכם יודעים טוב כמוני שהוא רוצח. ואם לא רצח הפעם, הוא בטח ירצח פעם אחרת), אני רוצה אותם על השולחן, נתונים לדיון, ולא מתחבאים בין השורות מחופשים לסיפור אהבה.
שאלה שתמיד עולה בהקשר של סרטים בני 50 שנה היא האם הסרט התיישן. ובכן, לדעתי בכלל לא. נראה שהמינימליזם של הסרט בהחלט פועל בהקשר הזה לטובתו – כאשר סרט מתרחש כולו בתוך חדר אחד ומתמקד בעיקר בדיבורים, השנים שחלפו מקבלות משקל נמוך הרבה יותר. זה אמנם לא סרט מהסוג שתרצו לראות שוב ושוב, אבל לראות אותו פעם אחת זו חובה שהייתי מכניס לתוכנית הלימודים של כיתה י'.
כל אחד, גם מי שמעולם לא התקרב לפקולטה למשפטים, עוסק כל חייו בשפיטה. אנו שופטים את מה שמתרחש לנגד עינינו ואת האופן בו מתנהגים הסובבים אותנו, את הקופאית בסופר, את הפקידה בביטוח הלאומי, את ראש הממשלה ואת נשיא המדינה. הסרט הזה, והתהליכים שעוברים המושבעים במהלכו, מהווים תזכורת חשובה לכך שלא כל דבר הוא מה שנראה לנו במבט ראשון, ושלפעמים שווה להעניק גם לעניינים ברורים כשמש בדיקה נוספת לפני שמגיעים להכרעה.
"ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים" (רמב"ם, ספר המצוות)
אני לא חושבת שראיתי את הגרסה המקורית.
איך היא בהשוואה לאחרות (נדמה לי שיש עוד שתיים? או שאני טועה ויש רק שתיים בסך הכל…)?
אני חושב שיש רק עוד אחת.
עם ג'ק למון וג'יימס גנדולפיני, שהייתה לא רעה בכלל (לצערי לא ראיתי את המקור אז לא אוכל להשוות).
אני חושב שיש רק עוד אחת.
הגרסה הזו: http://www.imdb.com/title/tt0118528/ שודרה מדי פעם בערוץ הולמרק.
ועוד אחת
ישנה גם הגירסה הראשונה והמקורית, ששודרה בשידור חי ב-1954, ושעל פיה נעשה הסרט.
אבל אותה לא ראיתי. ראיתי את זו עם ג'ק למון בתפקיד פונדה והיא אכן הייתה לא רעה. אם כי הסיבה היחידה שמצאתי לקיומה היא שישנם אנשים, חלקם בכיתה י' ומטה, שלא מוכנים לראות סרטים בשחור לבן.
יש גם גרסה רוסית טובה בהחלט בשם "12"
שביים ניקיטה מיכלקוב ב-2007.
היא אפילו היתה מועמדת לאוסקר לסרט הזר.
http://www.imdb.com/title/tt0488478/
גירסה מצוינת אפילו
קלטתי כמה שניות כשזיפזפתי בין ערוצים, והיא תפסה אותי מהמשפט הראשון. גירסה מרתקת ומומלצת.
בצירוף מקרים מעניין, בדיוק אתמול נתקלתי בסרט, וללא כוונה מוקדמת נשארתי מרותק למסך.
מדהים כמה שסרט כל כך מינימליסטי יכול להיות כל כך חזק, ותזכורת טובה לאחר מספר הביקורות האחרונות שהיי, אפשר לעשות סרטים טובים גם בלי לטמטם את הצופה מבחינה ויזואלית!
כל פעם שאני מוצאת בטלויזיה ומתחילה לראות לכמה דקות…. לא יכולה להפסיק עד הסוף. נשאר מרתק כמו שנפש האדם מרתקת.
מהטובים שישנם
היתה תקופה שהסרט הזה "תפס" אותי, וראיתי אותו בוידאו מספר פעמים. כל פעם התענגתי מחדש לא רק על המינימליזם הכללי של הסרט – המשחק המאופק של הנרי פונדה (שהופך אקט דרמטי אחד ליוצא דופן), הבימוי המינורי, הצילום השמרני – אלא גם על הרעיון. 12 איש יושבים בחדר וצריכים להחליט האם להוציא להורג אדם באשמת רצח. איזה פוטנציאל סיפורי אדיר – דינמיקה קבוצתית במיטבה, החלטות הרות גורל, אמוציות ורגשות. אפילו העובדה שכל אחד מ-12 המושבעים נראה קצת יותר כמו סטריאוטיפ של דמות מאשר דמות אמיתית (כמעט לכל אחד מהם יש "תכונה מובילה" שמגדירה אותו) לא מפריעה מאוד כאן.
הגישה המאופקת של הסרט מונעת מהסיפור הזה להיות רגשני ונדוש, ומצליחה ליצור כאן סרט חד ומרתק.
מהטובים שישנם
אכן סרט טוב.
בכל זאת הפלקטיות של הדמויות בעייתית משהו.
וכמו שרמז מרוין המסר מוכנס לצופה עם פטיש 20 קילו.
לא, אף אחד לא ייצא בסיום הסרט בתחושה שרוצח שפל יוצא נקי על סעיף טכני, בסיום הסרט די ברור שאין לתביעה שום קייס. (העדים לא יכלו לראות מה שטענו שראו, שלא לדבר על הסיפור עם הסכין).
מבחינה זאת "הליברלים יפה הנפש" באמת עשו לעצמם עבודה קלה.
בסדרות כמו חוק וסדר להבדיל, אנחנו רואים איך נפסלים ראיות ועדויות שהמושבעים לעולם לא ייזכו לשמוע, איך רוצחים ואנסים וכל חלאת המין האנושי שאין ספק באשמתם, משוחררים לחופשי שוב ושוב.
בחיים האמיתיים נראה שמה שחשוב זה לא אם עשית את המעשה אלא עם יש לך מספיק כסף לשכור עורך דין מוצלח מספיק (כמו במקרה או ג'יי סימפסון כניראה).
הרבה יותר קשה לעמוד מאחורי ערכים נעלים (עדיף אלף אשמים בחוץ, מאשר חף מפשע אחד בפנים). כאשר נאשם ברצח ,באונס אכזרי, בתקיפה חמורה, או חבר בפשע המאורגן מקרקס את המערכת, שלא לדבר על עיסקאות טיעון או סתם עונשים מגוחכים על פשעים שחיי הקורבנות שלהם נהרסו כליל.
אומרים שחברה אמורה להשפט לפי איך שהיא מטפלת במקרי הקצה. ( גם הפושעים הכי גדולים, החלאות הכי נאלחות ראויות לקבל יחס טוב וראוי) אבל סרט שישים דגש גם על המחיר הנורא שמשלם הקורבן יהיה לו הרבה פחות קל להעביר את המסר שלא נורא אם אלף אשמים יסתובבו חופשי וימשיכו במעשהם ובפגיעתם הרעה.
סביר יותר שזה יגמר כמו ב"איש מת הולך" רציני ל"איש מת מהלך"
נכון, הסרט לכאורה נושא מסר חד משמעי נגד עונש המוות, אך ברור שהדרך היחידה לגמור אותו היתה בהוצאה להורג, בקשת הסליחה מהמשפחה, ההשלמה וקבלת הדין שמאפשרת את הזיכוך היא הפתרון היחיד, הגאולה היחידה שאפשרית שם. הצופה אינו יוצא בהרגשה שלא נורא אם למרות אשמתו לא היה הפושע נושא בעונש, ולא נורא עם אלף שכמותו יסתובבו להם עכשיו חופשיים.
צודק
רק בעבר כשהגבתי להודעות עם ספוילר, הספוילר הועבר אוטומטית (אאל"ט). בכל מקרה, נלקח לתשומת הלב.
מסכים, ולדעתי המסר של הסרט (המצוין) הזה הוא רחב עוד יותר:
הוא משתמש בחבר המושבעים בתור דוגמה לאיך צריך להתנהל התהליך הדמוקרטי כולו – עם דיון ציבורי, ועם הכרה שהקול של כל אחד הוא נחשב וצריך לעשות בו שימוש ראוי.
איזה יופי לקרוא כזאת ביקורת
סרט מצויין, בלי ספק אחד האהובים עלי.
היה גם
פרק בוורוניקה מארס באותו סגנון
אז זה היה בנוי על הסרט הזה?
האמת היא שאף פעם לא הבנתי
ממש את ההיגיון מאחורי שיטת המושבעים. לא שהתעמקתי בנושא יותר מדי, אבל איך זה הוגן יותר להפקיד את גורלו של אדם מסויים בידי קבוצה מסויימת של אנשים חסרי כל הסמכה בנוגע לעניינים כאלה? הרי סתם אנשים מהרחוב לא יודעים איך להתייחס לראיות או לעדויות, אין להם ניסיון בדברים כאלה ואני מניח שגם הרבה יותר קל להשפיע עליהם ולהערים עליהם בצורה שלא רלוונטית ל"אמת", שלא נדבר על כל המטענים שכל אחד מהם מביא איתו מהבית ולך תדע כמה הם אובייקטיבים (זה שונא כושים, לזאת יש טראומת ילדות והיא לא בוטחת בגברים וכו'), אז מה ההיגיון בלתת להם כל כך הרבה כוח בלי שום דבר שיצדיק את זה מצידם? הרי מציאת האמת היא לא עניין דמוקרטי של הרוב קובע אלא עניין של עובדות ומחקר והסקת מסקנות מלומדת.
(אני, כאילו, מצפה ברצינות לתגובה בנושא, כי זה נושא שמטריד אותי כבר כמה זמן ונראה לי שהחבר'ה האינטלינגטים פה יוכלו להעיר את עיני בצורה שאני אבין)
כמובן שיש פנים לכאן ולכאן
אבל אם יורשה לי, אז דווקא במקרים רבים הבעיה עם שופטים היא גדולה יותר. גם הם בני אדם, וגם הם סובלים מאותן הטיות ("זה שונא כושים, לזאת יש טראומת ילדות" וכו'). ההנחה שאנחנו יכולים להתעלם מההטיות וממניפולציות אם אנחנו "מומחים" מספיק היא בעייתית.
אז ראשית – הגדלת מספר האנשים המעורבים בתהליך מסייעת בנטרול הדעות הקדומות (לא תמיד, כמובן). לכן גם לעתים ממנים יותר משופט אחד.
שנית – חקירת האמת והכרה במהן העובדות לאו דווקא דורשות מומחה. אחד הרעיונות הבסיסיים של הדמוקרטיה היא הכח שניתן לאזרח הפשוט להכריע בשאלות, על סמך הכרתו ותבונתו.
אז מה, בקרוב הביקורת ל''הסנדק''?
למה דווקא ''הסנדק''?
קצת על הצד הטכני
קצת חבל שהתייחסת רק לתוכן של הסרט ולא לאסתטיקה הגאונית שלו כי הסרט הזה הוא מנה מרוכזת של קולנוע טהור.
יש שימוש מבריק בכל אספקט כמעט של המדיום במגבלות הצילום בחדר בודד.
הנה לינק לביקורת שכתבתי על הצד הטכני של הסרט מתוך בלוג שלי שנפטר לפני זמן רב:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=266802&blogcode=4348507
תנצב''ה.
אני בהחלט מודע לקיומו של הצד האסתטי של הסרט, אלא שאני מודע גם לכך שאני מבין בתחום הזה כמו חמור במרק פירות, ולכן העדפתי לפטור אותו בהודאה בקיומו ותו לא.
תשובה אפשרית לכך היא "אם אתה לא מבין אז אל תכתוב ביקורת", אבל מכיון שאנחנו באתר לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע, הגעתי למסקנה שבכל זאת לגיטימי לכתוב.
תודה על ההשלמה.
תנצב''ה.
אל תזלזל בהבנה של חמור במרק פירות. הם ערמומיים החמורים האלה…
מה הסיכוי
מה הסיכוי שיש לך את הכתבה איפשהו? הלינק לא מוביל לשום מקום ואני ממש אשמח לקרוא את הסקירה שלך.
תודה!
עוד משהו בקשר לסרט
זה סרט מצוין מבחינה פסיכולוגית .
מה המניעים של כל אדם ואדם בקשר להצבעתם די ברורים לנו כצופים(אין ניסיון רציני גם להסתיר אותם ) מה שנותן זווית מצויינת לגבי אנשים באופן כללי .
לכל בן אדם יש מניע באופן פעולתו.
למרות שיש לנו בעצם השפעה מכרעת על חיי אנשים אנחנו תמיד נעדיף להתרכז במניעים הקטנים שלנו ובטובה של עצמנו . בסרט פשוט רואים את זה מצוין . וזה מה שלקחתי מהסרט.
לא את השטויות של החף מפשע או לא זה לא עניין אותי וזה לצער כולנו קורה כל הזמן .
סרט מצויין לשיעורי חברה?
אני ראיתי אותו בשיעור חברה בכיתה ו'. אף אחד לא הבין את הסרט ולא התעניין בו, ואם אני לא טועה, נרדמתי איפשהו לקראת הסוף.
מה לעשות, לילדים אין סבלנות אליו.
אבל מה פתאום בכיתה ו'?
אני רוצה לראות את המורה שלך אצלי במשרד.
בכיתה ו'
לא היו לי יותר מדי מורים טובים. מה שהוביל לכך שראיתי כל מיני סרטים שבכלל לא צריך לראות בכיתה ו' (12 המושבעים, צרות בכותרות, החומה, ילד בא מאהבה… לא צריך לראות את זה. באמת לא.)
אזהרה!
הלינק השני לכתבה (איך להתחמק מלהיות מושבע…) גרם לפתיחה של הרבה חלונות קופצים אצלי שחלקם אפילו לא נחסמו ע"י החוסם שלי ואז האנטי וירוס שלי הוצף במתקפות של וירוסים כאלה ואחרים.
נסוגתי בתקווה שהמבצר עדיין שמור, אבל אני לא ממליץ לאף אחד להיכנס לשם ומפציר בעורכים להסיר את הלינק הזה.
אחד מהסרטים המשובחים שיצאו תתת ידי הוליווד בכל הזמנים
וברכות לעין הדג על הבחירה לבקר את הקלאסיקה הזו. זוהי דוגמא מובהקת לעשייה קולנועית משובחת. בלי כוסיות, בלי פיצוצים, בלי מרדפי מכוניות ובלי אחראי תפאורה. פשוט איכות עשייה צרופה. הסרט מצטיין בדיאלוגים מצויינים שהם עמוד התווך אבל הדיאלוגים עם לי קוב הנהדר הם הדובדבן. פנינה של קולנוע קלאסי.
עוד לא ראיתי...
אבל בהחלט עוררת בי סקרנות רבה.
הנושא של התנהלות בית המשפט בארצות הברית תמיד עורר אצלי עניין. יצירת חבר מושבעים מאזרחים "פשוטים", להיות בעמדה שבכל רגע ניתן לקרוא לך להתייצב על מנת להכריז על דינו של אדם, זה לא עניין פשוט.
11 המטורללים (לא בהשמצה חלילה,נהפוכו)
סרט מהמם ואינטליגנטי במיוחד. כל מי שעדיין לא ראה-חייב לטוס לספריית הסרטים הקרובה ולשאול אותו. ג'ק למון נותן יופי של הופעה. אני קוראת לסרט "11 המטורללים" ולא "12 המושבעים" מכיוון שג'ק למון הוא היחיד שם שאינו מתנהג כמו מטורלל. (בלי להעליב,להשמיץ או לפגוע באינטיליגנציה של שאר השחקנים)
בקיצור,סרט ששווה את המילים "קבל ממני אוסקר"
*יש לי חברה שראתה גם את הגרסה הראשונה ולדבריה היא מרתקת לא פחות.
מעולה
ראיתי את הסרט עם ציפיות נמוכות כיוון שלרוב סרטים שנחשבים ליצירות מופת (כמו 'ד"ר סטריינג'לאב' ו'צ'יינהטאון') הם בעייני סבבה ולא יותר מזה. אך '12 המושבעים' הוא סרט שבהחלט מצדיק את מעמדו כקלאסיקה. למרות שהוא כמעט כולו מתרחש בחדר אחד, הוא מרתק לכול אורכו ויש בו משחק משכנע מאוד של כולם. סך הכול סרט מעולה.
ממתק קולנועי נדיר
ואוו איזה סרט מעולה.
שילוב נהדר של שחקנים יוצאים מן הכלל מונחים בידי במאי אומן
וכל זה על מצע של תסריט מהודק ושנון.
הרבה זמן לא נהניתי ככה.
ראיתי את הסרט 58 שנים לאחר שהוא נוצר ואני יכול להעיד שהוא רק השתבח עם הזמן.
איזה כיף.
סרט נפלא. שאלה
יש מישהו שראה גם את הגרסא המקורית וגם את הגרסא משנת 1997, ויכול להגיד אם יש טעם לראות את הגרסא מ1997 אחרי שראיתי את המקור?
ראיתי את שניהם
אני בהחלט מעדיפה את הגרסה המקורית על הגרסה מ-1997, אבל בהחלט יש טעם לראות אותה אם אהבת את הסרט ואת הסיפור. ג'ק למון, ג'יימס גנדולפיני וג'ורג' סי סקוט הם שחקנים נהדרים, ואני נהניתי לראות איך סיפור, שמאוד אהבתי, מסופר באופן קצת שונה.
המחזה "המושבעים"
המחזה "המושבעים" מועלה בימים אלה ע"י תיאטרון בימתיים(שייך לגבעתיים), ע"י שחקנים חובבים בבימויה של מרים לרמן-באר
הצגה מעניינת ומרתקת שווה לבוא ולראות.
כרטיסים ניתן להזמין באמצעות אתר קהילתיים בכתובת: http://www.kehilatayim.org.il
או בטלפון 03-6722704. מחיר כרטיס 30 ש"ח.
ההצגה מתקיימת במרכז תרבות וקהילה בית ראשונים ברח' גורדון 24 בגבעתיים.
באתר ניתן לבדוק את מועדי ההצגות – עד למוצ"ש 17.6.17 בשעה 21:00.
נשמח לראותכם
"כיום אנשים גזענים הם הרבה יותר מתוחכמים"
לא הם לא. גזענים שיודעים לדבר יפה ולהצדיק את הטיעונים שלהם בכל מיני סיבות פילוסופיות, דתיות או מדעניות היו תמיד (והם תמיד דברו בולשיט).
רוב הגזענים כיום, וזה לא משנה אם המטרה שלהם הם יהודים, שחורים, יפנים או ערבים, גזענים בדיוק באותו אופן מגעיל, משעמם וצפוי שבו הם תמיד היו. 'פוליטקלי קורקט' לא עוצר אף אחד.
"לא הם לא. גזענים שיודעים לדבר יפה ולהצדיק את הטיעונים שלהם בכל מיני סיבות פילוסופיות, דתיות או מדעניות היו תמיד."
מחזק את דבריך.
כאילו, זה ליטרלי נכון לגבי *ה*גזען הגדול של כל הזמנים.