אלכסנדר

במקור: Alexander
במאי: אוליבר סטון
תסריט: אוליבר סטון, כריסטופר קייל ולייטה קלגרידיס
שחקנים: קולין פארל, אנג'לינה ג'ולי, ג'ארד לטו, ואל קילמר, אנתוני הופקינס, רוזריו דוסון

בדרך לקולנוע היה פקק. כמובן, הרי מדובר בתל אביב. שום דבר חריג, רק שעה ומשהו של זחילה איטית להחריד ובהייה. אחר כך היה סרט, עם הפסקה באמצע, ותקלת מקרנה. אחר כך, מישהו נתקע בדרך החוצה מהחניה, כך שזה לקח עוד איזה חצי שעה לפחות רק לצאת משם. עוד פעם, לשבת באוטו, לבהות ולהמתין. ובלילה חלמתי (לא, אינני זוכר את הכל) שאני עדיין תקוע בסרט. או בפקק. או בחניה. אני לא לגמרי בטוח – כל החוויות האלה התערבבו לי לרצף אחד, אינסופי כמעט, של לשבת, לבהות קדימה, ורק לחכות שזה ייגמר כבר. אבל זה נמשך עוד. ועוד. ועוד.

קשה לי מאוד להסביר איך 'אלכסנדר' הפך לשווה ערך, מבחינת החוויה הקולנועית, לפקק תנועה. אני מתכוון, רק תראו את רשימת המלאי: בסרט הזה יש את אנג'לינה ג'ולי, אוליבר סטון, סוסים, קרבות, קולין פארל, פילים, הומואים, אנתוני הופקינס, ערום וג'ארד לטו. כולם שם. אז איך יכול להיות שהוא כל כך משעמם?!

בתחילת הסרט מספרים לנו כמה אלכסנדר היה כריזמטי ומנהיג ענק, ואפילו גברים סטרייטיים היו מקבלים אורגזמה אם הוא רק היה מסתכל לכיוון שלהם. יש רק בעיה אחת: קולין פארל. הוא פשוט לא זה. לאלכסנדר שלו יש לו תספורות מגוחכות וקסדה עם מטאטא-נוצות מגוחך עוד יותר, ומה שיותר גרוע, פרצוף שתקוע משום מה בהבעת ניקולס קייג' תמידית. במקום לפקוד על חייליו להסתער, הוא תמיד נראה כאילו הוא מתחנן בפניהם. כשהוא מגיע בכיבושיו למה שהיה אמור להיות קצה העולם, ומגלה שאחריו יש עוד עולם, הוא נראה כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע. עוד מעט הוא ילך לבכות לאמא, שתגיד לעולם שיפסיק כבר.

אמא של קולין פארל היא אנג'לינה ג'ולי, ולא, זה לא הגיוני. המאפרים בסרט אפילו לא טרחו לנסות לגרום לה להיראות מבוגרת יותר ממנו, או לגרום לה להזדקן במידה כלשהי במהלך השנים שחולפות בסרט. לא שאנג'לינה בפני עצמה עושה עבודה גרועה: במבטא תמוה כלשהו היא משחקת אמא שהיא כמעט מכשפה מהאגדות, עם ניצוץ מרושע בעיניים. וככל שהיא הופכת יותר רעה, היא יותר טובה.

'אלכסנדר' מספר על כל חייו של אלכסנדר, מילדותו ועד מותו, בלי שום קיצורי דרך. אחרי שאלכסנדר הצעיר שומע את תקציר 'טרויה' מאבא, משחק עם אמא וקצת רב עם אבא, אנחנו עוברים לקריינות, המוגשת מטעם אנתוני הופקינס: שמונה שנים עברו, ובינתיים אלכסנדר כבש חצי מהעולם…

הא?!

זהו? ככה מגיעה תהילת עולם? בתוך שורה אחת של קריינות אלכסנדר הופך, בלי הסבר, מצעיר מפונק למנהיג הצבאי הגדול והחשוב בעולם. אפילו בלי מונטאז' ייצוגי בו רואים אותו מגדל רעמה, לומד שימוש נאות בחרב מהו, או עולה בסולם הדרגות. שורה אחת, שמונה שנים, וזהו. וככה זה גם ממשיך: האירועים הגדולים בחייו של אלכסנדר לא מתרחשים בסרט, אלא בקריינות, שמקפיצה אותנו שנים קדימה בכל פעם. אנחנו רואים אלכסנדר עורך שיחה סתמית-אך-מלאת-פאתוס עם הגנרלים שלו או עם חברו המאוד קרוב הפסטיון, או אלכסנדר יושב וצופה באיזה קטע מחול אקזוטי, ואז הופקינס ממשיך ומקריין: "מאוחר יותר באותו יום כבש אלכסנדר את אוזבקיסטן, טורקיה, אפגניסטן המערבית וקנדה, השליט בהן דמוקרטיה פרלמנטרית ועצר לבסוף למרגלות הרי אורל. אנו מצטרפים כעת לאלכסנדר, חמש שנים לאחר מכן, כשהוא אוכל סנדוויץ"'.

לקח לי כמעט שעתיים להבין מאיפה הקריינות הזו נשמעה לי מוכרת: בהופקינס פשוט נכנסה רוחו של מורה להיסטוריה, אלה מהזן החצי-אוטומטי, שגם אם כל תלמידיהם יקומו ויצאו מהכיתה או יהפכו באחת לחזירי ים, ימשיכו לדקלם את החומר שהוכן מראש. הופקינס ממשיך לספר על כיבושי פה ושם, הרבה אחרי שברור שאף אחד בקהל כבר לא מקשיב. לא באנו לכאן לשמוע שיעור, באנו לראות סרט. דגש על "לראות". ובעוד שמורי היסטוריה מרצים בבית הספר במשך 45 דקות, 'אלכסנדר' נמשך שעתיים וארבעים ובלאדי חמש דקות.

יאפ. אם סופרים את ההפסקה והפרסומות, 'אלכסנדר' נמשך יותר משלוש שעות. מאז 'שר הטבעות' האחרון לא ביליתם זמן ארוך כל כך באולם קולנוע. ברובן הגדול של השעות האלה, כאמור, אין מלחמות גדולות, אלא רק אלכסנדר וחייו האישיים המתוסבכים. הסרט מרחיב, למשל, על יחסיהם הלא הגיוניים בעליל של אלכסנדר והפסטיון, זוג החברים האפלטוניים הקרובים ביותר מאז פרודו וסאם. הם מביטים ברוך זה בעיניו של זה, אומרים "רק שלך אני" וכאלה, מתוודים על אהבתם, מקרבים שפתיים, ו… טופחים זה לזה על השכם. בזה זה נגמר. על מי בדיוק אתם חושבים שאתם עובדים? אלכסנדר הוא בלי ספק הומו, אבל מישהו בהפקה כנראה נבהל והחליט לחתוך מהסרט כל נשיקה חד-מינית, שלא לדבר על יותר מזה. זה לא הופך את אלכסנדר לפחות הומו, אבל זה הופך את היחסים שלו – חלק נכבד מהסרט, כאמור – לקשקוש.

זה לא שבסרט אין בכלל קרבות. יש בו שניים, והם גרועים. הראשון והגדול מביניהם, שמתרחש בתחילת הסרט, שייך לז'אנר ה"צבא ממוחשב ענק של טובים נגד צבא ממוחשב הרבה יותר ענק של רעים". כן, כמו ב'שר הטבעות'. כן, כמו ב'טרויה'. מדהים כמה מהר העניין הזה הופך לקלישאה, בהתחשב בזה שרק לפני שנתיים היה בלתי אפשרי טכנית ליצור סצינה כזו. היום, אם יש לך תקציב ומחשב מאוד חזק, אין שום בעיה ליצור סצינת קרב של מאתיים אלף לוחמים, אבל – שים לב, אוליבר – זה לא אומר שזה פשוט לביים קרב ענק ככה שאנשים גם יבינו מה הולך. לפני הקרב, אלכסנדר (האסטרטג הגדול בהיסטוריה, כך אומרים) מדגים את תכנית הקרב בעזרת בובות: "אנחנו נבוא מכאן, אתם תבואו מכאן, ואז כשהם לא יהיו מוכנים, אתם – שים לב, הפסטיון מון שרי! – אתם תקפצו מכאן ותכנסו בהם. ברור?". ברור. אבל הקרב עצמו ערוך כל כך גרוע שכדי שנבין מה אנחנו בעצם רואים, סטון נאלץ להוסיף כתוביות על המסך: "מרכז הכוח", "ימין הכוח". לא עזר. אין לי שמץ של מושג מה קרה בקרב הזה, חוץ מזה שהרבה אנשים מתו והיה הרבה אבק.

עוד דבר שאני לא יודע, גם אחרי שראיתי את הסרט, הוא למה הקרב ההוא – או כל אחד מהאחרים – התרחש בכלל, פרט לכך שהתחשק לאלכסנדר, משום מה, לכבוש את העולם. האידיאולוגיות האנאכרוניסטיות שהדביקו לאלכס (הוא לא כובש עמים. הוא משחרר אותם. אהא. כן.) לא עוזרות. חשבתי שהרעיון בסרטי ביוגרפיה היסטוריים – בפרט אם הם ארוכים ומשעממים – הוא להציג את האדם שמאחורי הדמות ההיסטורית. אם זאת הכוונה, זה לא עבד. אני עדיין לא יודע למה אלכסנדר עשה את מה שעשה, ו"היו לו תסביכים עם אמא" זו לא תשובה.

יכול להיות שיש דברים בסרט הזה שנשמעים לכם טוב – אולי אתם אוהבים את אנג'לינה ג'ולי. אולי אתן פשוט מתות על קולין פארל, ואומרות לעצמכן שלא אכפת לכן לראות כל סרט, כל עוד הוא משתתף בו. אולי אתם פריקים של קרבות היסטוריים. מה שזה לא יהיה שאתם חושבים שתאהבו בסרט, תאמינו לי: זה לא שווה את זה. אל תלכו. בשום אופן.