במקור: Mulholland Drive
תסריט ובימוי: דייויד לינץ'
שחקנים: נעמי ווטס, דן
בירנבאום, לורה הרינג,
רוברט פורסטר, ברנט בריסקו
תארו לעצמכם שדן חמיצר היה נופל יום אחד מסולם, נחבט בראשו ומקבל רעיון: חידה ללא פתרון. "הירגזי המקושט מצקצק ברגלו ואומר 'אינסטלטור"', למשל. אנשים ישברו את הראש בנסיונות להבין את ההקשרים המורכבים של החידה ("הירגזי המקושט" = אריק שרון; "מצקצק ברגלו" = משתין על עראפת; "אינסטלטור" = ג'ורג' בוש?), אך יקבלו מקסימום כוכבית על המאמץ. קופת הפרס תתפח ותתפח, התקשורת תתעניין, המפרסמים יתרבו כמו גידול סרטני, והציבור ימשיך להתקשר עם פתרונות ("ירגזי מקושט" = "קישוט מרגיז" בסיכול אותיות = ליב טיילר ב'שר הטבעות'?), אך לשווא.
שמו של חמיצר ייצא למרחוק, והוא יקנה לו מעריצים ואוהדים רבים, ובדיוק לפני שתפקע סבלנות הציבור הוא יפתיע עם חידה חדשה – "התבנה לי כיסא, בר כוכבא, כשהאקליפטוס המשומר נובר בחבית הפלדה הדרוזית?" – וכולם שוב ישברו את הראש ויהללו את הגאון וישכחו לחלוטין שפעם לחידה היה צריך להיות גם פתרון. ומכאן דרכו של חמיצר להשתלטות על העולם, שעבוד האנושות וחיי פאר בארמון מפואר עם משרתים ששואלים "התרצה לשתות משהו אדוני?" ונענים "העמוד הקדוש צוחק בין שתיים לארבע האמהות" – ובכן, הדרך לכל זה – קצרה היא.
מזעזע, נכון?
וזה בדיוק מה שקורה כבר שנים רבות עם דייויד לינץ'. מעריציו מספרים לי שסרטיו הגאוניים עוסקים בחקר נפש האדם, בטוב ורוע, בביזאר שמבעבע מתחת להגינות האמריקאית. מצטער, לא קונה. כשאני מודד לעצמי חום אני לא מתיימר לטעון שאני "עוסק" ברפואה. יש מרחק בין לעשות משהו ובין לעסוק בו או לחקור אותו. לינץ' עושה סרטים ביזאריים. אף אחד מעולם לא הצליח להוכיח לי שהם גם עוסקים במשהו בצורה אינטליגנטית. כן, הסרטים שלו מטרידים וסצינות מתוכם רודפות את הצופה שעות וימים אחרי הצפייה. אבל להטריד זה קל. להגיד משהו בדרך זה קצת יותר קשה.
אוהדי לינץ' שבין הקוראים כבר הבינו בוודאי שאני שונא לינץ' מקצועי, ושכל הנאצות שאכתוב כאן בהמשך יהיו לא רלוונטיות בשבילם. אז שנייה לפני שאתם פותחים לי אתר שנאה בשם 'דן בר-ז"ל', כמה מילים בשבילכם: 'מלהולנד דרייב' הוא סרט לינצ'י קלאסי, שמזקק לתוכו מוטיבים מ'לב פראי', 'קטיפה כחולה', 'טווין פיקס' ו'כביש אבוד', וסביר להניח שאם לא תגיעו למסקנה שהוא ממחזר את עצמו, תחשבו שזה סרט מצוין ואף גאוני. עכשיו לכו לראות את הסרט ואל תטרחו לכתוב לי שאני אידיוט כשאתם חוזרים.
כי אני יודע שאני אידיוט: כל פעם אחרי צפייה בסרט חדש של לינץ' אני מבטיח לעצמי שאת הסרט הבא שלו אני כבר לא אטרח לראות, וכל פעם כשיוצא לו סרט חדש, אני מתפתה לתת לזוגיות שלנו עוד צ'אנס. אני אידיוט, אין ספק. אני גם סולח מהר מידי. האמת, אחרי 'סיפור פשוט', שהיה סרט לא לינצ'י בעליל ("זה הסרט הכי דתי שלו!", ציטט בפני אוהד לינץ' אחד את המרצה שלו לקולנוע בשכנוע פנימי עמוק, ולא ממש ידע להסביר מה זה אומר), אך גם אותו לא סבלתי, הייתי צריך לוותר. אידיוט. ומזוכיסט.
בכל אופן, בחורה ביזארית ניצלת מהתנקשות בזכות תאונת דרכים ביזארית לא פחות, מאבדת את הזיכרון ומתגנבת לבניין מגורים הוליוודי ביזארי, שם היא מתיידדת עם בטי הלא-ביזארית-עדיין, שהגיעה לעיר הגדולה כדי להיות שחקנית. השתיים מוצאות בתיקה של הבחורה הביזארית סכום כסף מרשים למדי ומפתח ביזארי שלא פותח דבר. בעקבות הגילוי הביזארי, הן מנסות להתחקות אחר הזהות האבודה של הבחורה הביזארית. חוץ מזה, בחור ביזארי מספר לחברו על חלום מפחיד וביזארי שהיה לו ונופל מת כמה דקות (ביזאריות) לאחר מכן. אף אחד משני הבחורים הביזאריים לא יופיע או יוזכר שוב עד לסוף הסרט. למה? ככה. כי הסרט "עוסק" בביזאר. וישנו גם הבמאי הצעיר שחבורת מאפיונרים ביזארית משתלטת לו על הסרט הביזארי שלו ומאלצת אותו ללהק איזו בלונדה לתפקיד הראשי. הבמאי הזה גם זוכה לפגוש בבטי הלא-ביזארית-עדיין, והסצינה הזו לא מובילה לשום מקום. סליחה, היא מובילה למקום ביזארי. וישנו סרסור רצחני שבסצינה מצחיקה למדי – אך גם ביזארית – מסתבך ברצח שלא קשור לעלילה (עלילה?!) בשום צורה. בשום צורה שאינה ביזארית, כמובן. גם הוא, אגב, לא יוזכר עוד עד לסוף הסרט, שקושר את כל הקצוות במובן הלינצ'י של הביטוי, כלומר, פורם אותם במידת האפשר ושולח את הצופה מתוסכל הביתה.
מדהים איך מילה מאבדת את המשמעות שלה כשחוזרים עליה יותר מדי, נכון?
עכשיו, כאילו שהתסריט המקושקש הזה לא מספיק נוראי, לינץ' החליט, ולא בפעם הראשונה, להדריך את שחקניו האלמונים לשחק גרוע ומביך במידת האפשר. וכאילו כדי להדגיש את זה, שני השחקנים הידועים והמצוינים היחידים שמשתתפים בסרט – רוברט פורסטר ('ג'קי בראון') ודן הדייה ('רציחות פשוטות') – מופיעים ל-4 שניות כל אחד, בהן הם מספיקים להגיד שתי מילים (פורסטר) או רק לנהום בעצבנות (הדייה). והדובדבן שבקצפת – הסצינה היחידה בסרט בה המשחק טוב היא במהלך אודישן. ויאמרו מעריצי לינץ' שנשארו עוד לקרוא עימנו מפאת מחסור בכסף או חוסר ידע ב-HTML שהנה הגאון טוען שהמציאות האמיתית היא הקולנוע. ואני אפנה לכל אחד מהם באופן אישי ואענה בבגרות אין קץ: לך תשתנצקליין.
המלחין הקבוע והנערץ של לינץ', אנג'לו בדלמנטי, הגדיל לעשות בסרט הזה, ולא רק שהוא כתב פסקול משעמם מבדרך כלל, הוא אף הצליח לגרום לתזמורת של 62 נגנים להישמע כמו אורגנית CASIO. ואם זה עוד מספיק לכם – הוא גם משחק בסרט מכונת קפה אנושית. וביזארית. הו כן.
בקיצור, להיזהר כמו מאש הולכת איתי.
- האתר הרשמי
- דייויד לינץ' – האתר הרשמי
- דייויד לינץ' – אתר מעריצים
- נעמי וואטס – אתר מעריצים
- הסדרה המצוירת של לינץ'
- טווין פיקס
- אש הולכת איתי
- בזאר הביזאר
אהרו''כ ביזארי
כמה כבר הסרט יכול להיות לא מובן? יותר מהקורסים שאני לוקח הסמסטר? יותר מהשאלה הראשונה שהיית במבחן שעשיתי היום (רמז- החידות ללא הפיתרון של דן ברחמיצר הן דוחק"ו לידה)? יותר מהסיבה המקורית לאהרו"כ? בקיצור- כמה חובב של לינץ' צריך להיות בשביל לראות, לא להבין ולאהוב?
אהבה ביזארית
זה מה שצריך כדי לאהוב את הסרט. חולניות מן הסוג הלא ברור שטרם מופה על ידי בני האדם. חובה לאהוב עמימות באופן כללי ובאופן פרטני בקולנוע.
עלי הערפול התסריטי לא עשה הרבה רושם – יותר קל לכתוב תסריט מפוזר לחלוטין מאשר תסריט קוהרנטי. כשנגמר הסרט אני צחקתי בקול רם, אם כי נהנתי בסופו של דבר מן השיעור הקולנועי.
סוף סוף קראתי את הבקורת
ואני רק חייבת לומר (בעוד אני מתגלגלת במורד התגובות): כשהסרט נגמר גם אני פרצתי בצחוק רם!
באיחור של 13 שנה
אין לי מושג אם מישהו יקרא את התגובה הזו לכתבה שנכתבה לפני 13 שנה! :)
אבל רק רציתי לומר שראיתי את הסרט רק עכשיו. הייתי בהלם מידי. מזעזע.
אז חיפשתי ניתוח סרט שיסביר לי מה לעזאזל קרה שם, ואני תמיד אוהבת את הביקורות של עין הדג.
אז קראתי את הביקורת לעיל, ופשוט התמוגגתי כמעט מכל מילה, ובעיקר מ: "הצליח לגרום לתזמורת של 62 נגנים להישמע כמו אורגנית CASIO." שזה כל כך נכון, והתגלגלתי מצחוק!
אז אולי היה שווה לראות את הסרט רק בשביל הביקורת הזו :)
הביקורת נפלאה
אבל גם הסרט. אולי אם תקראי כאן למטה לאורך הדיון כמה הסברים ותצפי בסרט שוב, תראי שהכל מתחבר היטב.
(טוב, כמעט הכל. זה מספיק).
הספקתי לקרוא קצת כאן ובמקומות אחרים. אפשר בכוח לחבר בין רוב הדברים. ועדיין זה מתסכל שבאת בסך הכל לראות סרט וסוג של עבדו עליך. ככה אני מרגישה. מבינה למה יש כאלה שרואים את זה אחרת .
השאלה אם ראית אותו שנית
כשאת יודעת את הטוויסט. כמו שכתבה כאן מישהי על החוש השישי, צפייה עם הידיעה היא המבחן האמיתי של האם הטוויסט מחזיק מים. לא ניתוח לאחור של הצפייה הקודמת.
ולדעתי הוא לגמרי מחזיק. אומר אפילו יותר, הוא אחד הסרטים הדי נדירים שבו נהניתי יותר בצפיות חוזרות, על אף שכבר בצפייה ראשונה הוא תפס אותי.
דן, אתה גאון.
זו הפעם הראשונה שבה כתבה שמכפישה לחלוטין סרט מסויים, גורמת לי לעקם את האף מתסכול על כך שעוד לא ראיתי אותו.
צחקתי לאורך כל הכתבה, והערתי חצי בית (^:
אני מעכשיו מעריצתך הרשמית, אמן.
וסתם ניטפוק מעצבן (לפני שהמחשב קורס בפעם האלף): כתבת באנגלית ורד/לונג/סרין תרגמו? אם כן – אפשר בבקשה את המקור?
______________________
יום לא-הולדת שמח,
גל
עוד לא צייצנו וכבר מנטפקים...
כשמר הברזל שהה בפאריס וצפה שם בסרט הנ"ל, הוא סר לביתו של חבר בעל מקלדת עברית כדי לשלוח לנו את רשמיו אלו. ככל הנראה, המחסור במקלדות עבריות בפראג מונע ממנו לשלוח לנו ביקורות נוספות (אפילו שהוא הבטיח!).
קטע מבריק
ואני לא אומר את זה רק כי גם אני לא כל כך מתחבר ללינץ' (את סטרייט סטורי דווקא אהבתי, אולי אפילו מאוד).
אין ספק ששנאה קטנונית מוציאה מאנשים את הטקסטים הכי טובים שלהם.
מסכים עם כל מילה,
ובייחוד עם המשפט האחרון.
ביקורת יוצאת מן הכלל.
(ואני נורא אהבתי את "סיפור פשוט").
דן, אני מסירה את הכובע בפניך.
קלעת ב-ו-ל לדעתי על הסרט. כן, אתה הלינץ' שלי!
אני השוותי את הסרט למיצג אומנות מודרנית במוזיאון: אתה מגיע למיצג שכזה, עומד ומתרשם במשך שתיים וחצי דקות מאיזו קונסטרוקציה ביזארית (אין מילה טובה מזו!) שמערבת שפנפנים מפוחלצים, כפפות עור ומטאטאים שבורים. בעודך עומד ומתבונן אתה מהגג לעצמך שני הגיגים ומחשבה תמוהה אחת, נהנה מהשטויות של עצמך ושל האמן וממשיך הלאה בדרכך.
לינץ' בסרטו האחרון עושה את אותו הדבר בדיוק, רק שהוא מוצא לנכון לגזול תוך כדי כך שעתיים וחצי מהחיים שלי. לא, לא מצאתי גאוניות נסתרת. לא, לא מצאתי תובנות מעמיקות. מצאתי קשקוש שהוא בדיחה על חשבוני ועשוי באמצעים קולנועיים מוצלחים למדי.
קיצר, אפשר לוותר בכיף על הסרט, אם כי הבחורים הסטרייטים מביננו יהנו על כך שבעיצומו של הסרט נגמרו ללינץ' הרעיונות (?) והוא פשוט פקד על כל השחקניות הכוסיות שעל הסט להתחיל להתמזמז.
אוף, אני שונאת לאללה כשאנשים כותבים ביקורות הרבה יותר מוצלחות ממה שיכולתי לכתוב על אותו הסרט, אבל דן, לך אני סולחת!
אני כבר יכול לשמוע באוזני רוחי
את האקסמנית קופצת ואומרת שבשביל לראות שחקניות כוסיות מתמזמזות אפשר לראות סרט כחול.
כתבה מספר 403
אי אפשר לספיילר את הסרט הזה.
בשביל ספוילר צריך עלילה.
רק לוודא שהבנת אותך נכון...
אז אהבת את הסרט, כן?
חזרתי הרגע מהסרט
ואין ספק שהוא לינצ'י קלאסי (גמדים שלא יודעים לדבר, וילונות אדומים, שפות זרות, בחורות יפות מאופרות בכבדות). עם זאת, כמי שראה את רוב 'טווין פיקס' ונהנה (באופן ביזארי) אני חייב לומר שיש לי סימפטיה ללינץ'. לא בגלל שלחידות שלא אין פתרון, אלא בגלל שהוא ילד שמשחק. התחושה של 'המממ… בוא נראה מה אפשר לעשות עם הדבר הזה שהוא קולנוע… המממ… באמת?' היא שעוברת בסרט כחוט השני. ומה לעשות, לינץ' הוא במאי שאוהב שיראו לו את התפרים. ואני, מה להגיד לכם, ממש מתחבר לתפרים האלה. עד כדי כך שלא איכפת לי שאין כאן שום סיפור. הסימבולים לא מעניינים אותי, וגם לא הטוויסטים (טוויסטים?) בעלילה. אני רואה את לינץ' כי אני אוהב קולנוע; גם הוא אוהב קולנוע.
לינץ' לא עושה סרטים. לדעתי התסריטים שלו אינם קיימים, ובכל אופן לעולם אינם מוסרטים בסדר שבו נכתבו. אבל כל מי שהרגיש פעם שהכלב שלו הוא בעצם חתול יתחבר ל'מולהולנד דרייב', או לפחות לחלק ממנו.
גם לחידה הזו אין פתרון. יש רק מפתח (כחול).
איפה פו והחבר שלה שרצו לדבר על הסרט?
הנה אנחנו
אוף, אני כבר לא זוכר הרבה, אבל האמת שבעיקר רציתי שמישהו יקל עלי ויגלה לי על מה הסרט.
אני די מסכים עם דן באופן כללי, רק שבכל זאת, עלילה או לא, זה קולנוע במיטבו במובן הלא עלילתי של המלה. לינץ' מתעלל בצופים בכל שיטה קולנועית אפשרית והחוויה חזקה מאוד.
כאילו, וואוו!
עם כל הכבוד לביקורות ה"מיוחדות" שאני מאוד מאוד אוהב (כמו על קיי פקס וכאלה)
זאת הייתה ביקורת מעולה, בלי שטויות, כל מילה במקום!
ישר כח!
אוּף אוּף אוּף
אין לי שום דבר להגיד על הסרט, לא מכיר כמעט את דיוויד לינץ' ולא חשבתי על הסרט הזה יותר מ… טוב לא חשבתי עליו בכלל.
אבל אני לא יכול שלא להודות לדן על הביקורת הכיפית, הכי כיפית שקראתי מאז לפגוש את ההורים והקרב על ___ אולי.
זה הופך ממש לתחביב, לקרוא ביקורות רק לשם קריאת ביקורות.
אז תודה ותכתוב עוד עוד עוד.
_________________
ולמי שלא שכח – לא ללכת לסרטים היום בבקשה.
ביקורת טובה
הסרט הזה הוא בהחלט לא עבור כל אחד, אבל זאת לא סיבה לקטול לגמרי כל חלק וחלק ממנו.
הסרט הזה הוא סרט שלהיצ'קוק מבחינת המתח, רק שהוא נותן את ההיפך מהפיתרון, דבר קשה לרוב הצופים.
אבל מי שיש לו כוח לחשוב על סרט הרבה זמן אחרי סיומו,ולדעת שהוא לעולם לא יהיה בטוח מה קרה, יהנה כנראה מסרט מצוין.
חופש הביטוי!
קודם כל ולפני הכל, אני לא ממעריצי לינץ' הנלהבים, וסה"כ זה הפרויקט השלישי שלו שראיתי (אחרי חולית וטווין פיקס).
ורק לצאת ידי חובה לדעתי הביקורת טובה מאוד ומצליחה להעביר תחושה מאוד מוגדרת מהסרט, אך לצערי לא את התחושה שלי…
למיטב הבנתי שופט הפלדה התיחס לסרט לינצ'י כבעל שתי משמעויות אפשריות (סרט פילוסופי עמוק או סרט סתמי בלי שום משמעות) ולא למשמעויות אפשריות אחרות של הסרט (סרט מתח? בלשי? מד"ב? קומדית נעורים? סליחה, נסחפתי). לפי דעתי לסרט בהחלט יש היגיון (מישהו אמר ביזארי?) אי שם מאחוריו, אבל בהחלט ניתן להבנה מלאה בכוחות משותפים…
בתור אחד שיצא מהטרום-בכורה בתחושה של "מה לעזאזל ראיתי עכשיו???" (במובן החיובי!), והשקיע את הימים (והלילות) הבאים בניסיונות (חלקם מוצלחים) לפענח משהו שנראה כמו הפרק האחרון של טווין פיקס רק ארוך יותר, הייתי מעדיף לנהל דיונים רצופי ספוילרים (אהמ… נחמן אינגבר… אהמ…) על האפשרויות להבין את הסרט במקום על מידת ההנאה והסיפוק קצרי-הטווח ממנו (ומתוקף עצלנותי ללחוץ על סמן הספוילר לא אתחיל אותם כאן).
צודק בהחלט
גם אני אהבתי מאד את הסרט, כנראה שלא כמו רוב הגולשים באתר הזה… אני משערת שבשביל לאהוב את לינץ' צריך באמת להכנס לסטייט אוף מיינד מאד מסוים, ולהצליח לראות את הסרטים בצורה משוחררת… הטעות הכי גדולה של כותב הביקורת, לדעתי, הוא שהוא בכלל ניסה למצוא הגיון או פתרון לסרט. זו לא המטרה של לינץ'. כמו לוסט הייווי, ככה גם בסרט הזה לינץ' בעצמו אומר שהוא לא יודע מה משמעות הסרט, וזה חלק מהיופי שלו. הוא משאיר את זה פתוח לפרשנות של כל אחד מאיתנו. לסרטים של לינץ' צריך "להיכנס"… זה קצת כמו להירדם, האמת, כי מומלץ לשבת ולבהות פשוט במסך בלי לחשוב יותר מדי ופשוט להתפעם מהיצירה הויזואלית המדהימה של הבמאי והקולנוען המצוין הזה. זה האבסטרקטי במיטבו, ממש כמו חלום. לי לוקח בדיוק דקה להיכנס לאווירה, אני משערת שיש כאלה שלא מצליחים בכלל…
למי שאין לו כל כך נסיון בלינץ' (או שראה רק את סיפור פשוט וחולית) ממש לא מומלץ לראות את הסרט הזה לפני שהוא חוקר סרטים קודמים של לינץ'. אפשר להגיד שה"ביזאריות" שלו נבנתה עם השנים, כאשר טווין פיקס הוא התחלה לא רעה, ובלוסט הייווי צריך לצפות לפני מולהולנד דרייב, כי הוא גם קשה לקליטה, אבל יש בו קצת יותר הגיון, שלקח את האקסיסטנציאליזם צעד אחד קדימה.
אבל לחובבי הביזאר האמיתיים, אלה שכבר אוהבים את לינץ', כדאי מאד מאד לראות את סרט הביכורים של הבמאי, ראש מחק. יצירת מופת שתעשה לכם סיוטים. :)
אני היחיד?
זה ממש מפתיע. כנראה שאני היחיד בעין הדג שהבמאי האהוב עליו הוא דייויד לינץ'. ואפילו אגזים לומר שמולהולנד דרייב הוא הסרט האהוב עלי. בכל הזמנים(ואני לא מחליף סרט אהוב פעם בשבוע).
הבעיה עם ניתוח סרטים שלו, לפי דעתי, זה שאף פעם אי אפשר לגמרי לכלול את הכל והניתוח השטחי שתמיד עושים מפשט את הסרט לרמות מעצבנות.
אצל לינץ' זה עניין של הסתכלות, לפי דן ברזל הוא ממחזר את עצמו, לפי דעתי הוא משתמש (מן הסתם בכוונה) באלמנטים מסרטים קודמים כחלק מאמירה אישית שלא היתה קיימת בעבר.
מה שאני ממש לא מבין, זה האמירות "שהרבה יותר קל לכתוב תסריט מפוזר", צריך ממש לבוא לסרט עיוור כדי לחשוב שאין קשר בין הקטעים ואין סיבה וחשיבות לסדר בה הם באים. אם אנשים לא אוהבים קולנוע אבסורדי, מילא.
בסופו של דבר, מולהולנד דרייב היה בשבילי שעתיים וחצי של תענוג צרוף שעברו כמו רבע שעה. ולוא דווקא בגלל שהגעתי לתובנות מרעישות, או גיליתי מה תפקיד המין האנושי, פשוט ככה. או שאתה נהנה או שלא.
מה שממש מעצבן, זה שכבר גמרתי לכתוב ביקורת (שלא היתה מתפרסמת בכל מקרה כי היתה רק דברי הלל) אבל חיכיתי עד שזה יצא. נראה לי חבל שאנשים שלא מכירים את לינץ' יבואו עם דעה קדומה כזו לסרט, כי אז באמת אין להם סיכוי לחשוב משהו שונה.
שלח את הביקורת.
אם היא מוצלחת (אבל *ממש* מוצלחת) נפרסם אותה, ויהיה לנו הדאבל-פיצ'ר הראשון מזה יותר משנה.
לגבי ג'ניפר סיים
לפי התנ"ך JENNIFER SYME הייתה אסיסטנטית של לינץ' בסרט לוסט הייווי, ואפילו הבליחה לרגע קצרצר בסרטו. בערך באותה תקופה היא התחילה לצאת באופן קבוע עם האחד והיחיד – קיאנו ריבס – ואפילו היתה אמורה ללדת בת בשנת 99, אך ההריון נפסק באמצע והתינוקת נפטרה. היא נהרגה לפני כמעט שנה, בגיל 29, אחרי שהג'יפ שלה התנגש בשורת מכוניות בלוס אנג'לס.
http://us.imdb.com/Name?Syme,+Jennifer
הסרט סאנסט בולברד, בכל מקרה, הוא די ישן (1950), וזה כבר אומר לנו באיזה ספריות וידאו אי אפשר יהיה להשיג אותו…
לגבי הריקודים – מישהו הסביר לי עכשיו שהריקודים הם באופי הסרט שמצולם באודישן, ובאופן תת-מודע איכשהו הם עולים בחלום…
תמיד הערכתי את דן
כל זה באמת טוב ויפה, ונורא מעניין להתעסק בפרשנויות ובדרכים השונות להסתכל על הדברים כפי שהם מוצגים בסרט. אבל קצת מפריע לי שלינץ' הופך אותי ואת כולנו למעשה לתלמידי קולנוע, שצריכים לקיים דיונים ולנתח, ולחפש חומרים ופרשנויות כדי להנות (?) מהסרט.
האם סרט באמת טוב לא נמדד בכך שאני יכולה להבין את כל עניין הסאבטקסט והתכחום תוך כדי צפייה, ובכך גם להנות מהסרט עצמו ולא רק מקריאת הפרשנויות אחר כך?
לא.
חושבתני שסרט טוב צריך לענג ו/או לעניין אותך
מספיק כדי ש*תרצי* לחקור ולמצוא את הסאבטקסט. אז אני מסכימה עם זה שסרט צריך להיות גם מהנה ברמת פני השטח.
אחרי הכל, אם המטרה היחידה היא להחביא סאבטקסטים כך שיהיה קשה להגיע אליהם, אפשר פשוט לכתוב אותם בשפת ה-ב', לא צריך לעשות אמנות בשביל זה.
(אני לא יודעת איך מלהולנד דרייב משתבץ בתיאוריה הזו שלי – הוא הדהים והפעים אותי והוא בהחלט אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, אבל לא טרחתי לנתח אותו אח"כ. שאלת הפירוש האמיתי של ההתרחשויות בו פשוט לא הזיזה לי את קצה הביצה.)
שמתי לב שאתה אוהב לומר
על בימאים ויוצרים שהם "מאוננים", אז.. mastrubation כותבים ככה.
קצת הרבה באיחור: אשמת היצ'קוק
צודקת, אבל יש לי באג קטן באשמת "פסיכו" של היצ'קוק. כשאני בא לכתוב את המילה "אוננות" באנגלית, אני מיידית נזכר בכך ש"אדון בייטס" באנגלית זה "Master Bates", ומכאן שגיאת הכתיב הבלתי נמנעת.
קצת הרבה ויותר מהמון באיחור:
אם כבר מנטפקים, זה masturbation. שיכול (לא סיכול!) אותיות תמים שיצא לך בטעות, אני מאמין.
עצבני -- הרחבת התיאוריה
יש עוד סצינה שבה `ריטה` ו`בטי` יושבות, ודופקת על הדלת אישה שמציגה את עצמה כלואיז ואומרת: someone is in trouble" בטון דרמטי. וכשבטי מציגה את עצמה כבטי היא אומרת: `this is not true` ולאחר מכן `קוקו` נכנסת ומסלקת אותה ומתנצלת. חשבתי שזה כנראה הרציונל של המציאות העגומה שמנסה לפלוש בכל זאת לתוך החלום שלה, אך מנגנון ההדחקה והסובלימציה משתמש ב`קוקו` כדי להרחיק אותה ולתת לפנטסיה לתפוס חזרה את המקום.
הרמזים
הנה הרמזים, כפי שהתפרסמו בווינט:
1. אנא שימו לב במיוחד לתחילת הסרט: לפחות שני רמזים ניתנים לפני כותרות הפתיחה.
2. אנא שימו לב להופעותיו של האהיל האדום.
3. האם תוכלו לשמוע את שם הסרט שעבורו אדם קשר בוחן שחקניות? האם השם מופיע פעם נוספת?
4. תאונה היא אירוע נוראי… שימו לב היכן מתרחשת התאונה.
5. מי נותן מפתח ולמה?
6. אנא שימו לב לחלוק, למאפרה ולספל הקפה.
7. מה מורגש, מתממש ונאסף במועדון "סילנציו"?
8. האם כשרון בלבד עזר לקאמילה?
9. אנא שימו לב לאירועים מסביב לאדם שמאחורי "ווינקיז".
10. איפה דודה רות?
אני אישית לא ממש זוכרת משהו מהרמזים האלה, אבל אם למישהו הם אומרים משהו שיחלוק את ההשערות…
אין ספק שצריך לראות שוב את הסרט עם הרמזים האלה ביד.
רמזים?
מה זה, מי ירה במונטי ברנז?
הרמזים
קראתי את הרמזים בYNET וגם אז לא הבנתי את הרמזים. בגדול הסרט מדהים אם כי נוראי. אתה יוצא מהסרט בתחושה איומה ששום דבר לא אמת ושיש משהו גדול ממך שמסתתר שם. ברור לי שללינץ' אין תשובה ברורה על הסרט וחד משמעית על העלילה, ושהוא מצפה שכל אחד מאיתנו יצליח למצוא בתוך עצמו את התשובה לסיפור. למרות זאת- יש כמה סיפורים קטנים שאני לא מבינה את המשמעות שלהם ואני בטוחה שיש להם משמעות (אפילו אם לינץ' עשה סרט בשביל למתוח את גבולות הקולנוע), כמו- הסיפור במסעדה של החלום. מה זה היה ואיך זה קשור לסרט?
למי שבא לנסות ולפצח את הרמזים יחד (אלו הם הרמזים שחילקו לפני הקרנת הטרום בכורה בארה"ב)-
1-3 לא זוכרת מהם כלום.
4. זה לא מולהנד דרייב?
5. נו זה קל- מי שלא שם לב לזה לא שם לב לחלק גדול מהסרט
6. מה? על מה אתה מדבר? אנחנו ניסינו לשים לב לסיפור!
7. חלומות. נכון?
8. זה ברור שלא רק, עד כדי כך שאני חושבת שאולי יש שם משהו עוד מעבר למה שאנחנו רואים.
9. לא זוכרת
10. ???
ילדים יקרים, אנא עזרו לפו למצוא סדר בבלגאן (השאירו את הסדר בשחור לבן וצבעו יפה יפה את כל השאר)
הרמזים
הרמזים התפרסמו במקור בגרדיאן. למתעניינים,
http://www.guardian.co.uk/Archive/Article/0,4273,4337751,00.html
מצאתי
ניתוח די טוב על הסרט. קצת פלצני (טוב, קצת הרבה), אבל מעלה תובנות, לדעתי. הניתוח יחסית בסוף. הניתוח מכיל ספוילרים לרוב. ראו הוזהרתם!
להלן:
http://promontoryartists.org/lookingcloser/mulhollanddrive.htm
גם אני (לא) קראתי את הלינק
אני מתחיל לפתח הרגשה חזקה מאוד:
דן צודק! הסרט הזה הוא על כלום. לינץ' הוא בסך הכל טכנאי קולנוע מעולה, והוא אפילו יודע לספר סיפור כשאין כזה בכלל. כמו היצ'קוק, רק יותר טוב.
וזה עדיין מתסכל אגב, כי הוא עשה חיקוי ממש טוב לעלילה. זה נראה כ"כ דומה, שאחנו ממש מחפשים אותה. אבל אין עלילה – זה רק חיקוי.
אגב, אמנם התקשורת היחידה שלמדתי היא תקשורת מחשבים, אבל עיקרון אחד קיים בכל סוגי התקשורת: אם אתה רוצה להגיד משהו, אתה חייב לוודא שהמאזין מבין אותך. כך שאם בכל זאת לינץ' רצה להגיד משהו – הוא פיספס. לא הבנתי – נסה שוב.
שלח את הביקורת.
תודה בכל מקרה, אבל בהסתכלות חוזרת היא לא ממש מוצלחת ואפילו די משעממת ולא מתקרבת לביקורת של דן ברזל.
אולי אני אנסה לעבוד עליה קצת, ולפרסם אותה כתגובה אבל אני לא אספיק ביום הקרוב בטוח.
חוץ מזה, יש מטרה לכתוב ביקורת ל האיש שלא היה שם או שכבר ביקורת של זה עומדת להתפרסם?
כתבתי ביקורת ל''האיש''
ואין לי מושג מתי היא תתפרסם ואם. אם יש לך משהו מוצלח במיוחד לומר – יכול להיות שכדאי שתכתוב; אני בטח לא אעלב, במקרה הזה.
על העיוורון.
כן, אני כנראה העיוורת. אמרתי שיותר קל לכתוב תסריט בלשי מפוזר וחסר פתרון מאשר תסריט בלשי קוהרנטי ומבריק. כן, זו דעתי – בדיוק כמו שהרבה יותר קל לצייר ציור אבסטרקטי מאשר ציור ריאליסטי, או כמו שקל יותר להמציא חידה בלי פתרון מאשר חידה עם פתרון. אני יכולה לחקות כמה ציורים של חואן מירו, אבל לא ציורים של מיכאלנג'לו. זה לא אומר שיקנו את הציורים שלי באלפי ובמיליוני דולרים. מירו הוא עדיין מירו ואני עדיין רק סרין.
גם לא אמרתי שלא היה כלל קשר בין הקטעים או שלא היו רמזים מעניינים ביניהם. לא אמרתי שהסרט לא גרם לי לתהות מה היה ולא היה בו. מהבחינה הזו הסרט הוא תרגיל קולנועי מעניין מאוד, אבל הוא לא פתור! ולא נראה לי שיש איזשהו פתרון ברור ומוחלט שנסתר מעיני כולנו.
לינץ' משחק משחקים בקולנוע וזה טוב ויפה, אבל בואו נודה שאם מישהו שלא קוראים לו לינץ', אלא קוראים לו ברוך נניח והוא במאי קולנוע מתחיל היה עושה את הסרט הזה, היו מתייחסים אליו בפחות כבוד וסבלנות.
על הנסים
ראשית, מי שממש מחפש פתרון יכול לקפוץ לימד"ב או לגלגל כמה הודעות למעלה ולראות תיאורייה חביבה שמסבירה את הרוב הגדול של המוזרויות (לא את כולן, כמובן) באופן שהוא לא פחות בלתי סביר מסרטים כמו 'ונילה סקיי', 'דלתות מסתובבות' או 'ראן לולה ראן'. אבל זה לא העניין: לדעתי הכי קשה הוא ליצור חידה עם מספר פתרונות, וזה מה שלינץ' עושה. ועם הרמזים שלעיל, זה לא כל-כך קשה למצוא פתרון, אם רוצים. אני מכיר תשבצים יותר מסובכים.
אבל זה לא הכל. העניין הוא, כמו שאמר החבר של פו (לעיל) איך לינץ' משתמש בקולנוע. כמו כל הפלצמאחים (במאים על קו הגבול בין פלצן לסמאח) הכל תלוי בשאלה האם המניפולציות שלו עובדות עלייך. עלי הן עובדות טוב מאוד.
אני חולק על הטענה שלך שסרט כזה היה מתקבל בקרירות מבמאי צעיר וחדש. ראי למשל את להיות ג'ון מלקוביץ' המוזר לעילא שהתקבל בהתלהבות למרות שהבמאי אינו מוכר. מעבר לכך יש נקודה מסוימת שכן עובדת לזכותו של לינץ', והיא העובדה שהוא (כמו קווין סמית' למשל) מרבה להתייחס לסרטיו הקודמים וכן לסדרת הטלוויזיה שיצר, 'טווין פיקס'. אני יכול למשל לומר לך שהסצינה לפני הכניסה למועדון 'סילנסיו' הייתה לינצ'ית טיפוסית והצילום בה הזכיר מייד את בוב, הכוח האפל מ'טווין פיקס', כך שעוד לפני הכניסה למועדון ידעתי שאנחנו עומדים על אותו קו גבול דק בין המציאות להזיה. האזהרה הזאת, ועוד רמזים, נתנו רק למי שמכיר את סרטיו הקודמים של לינץ', ועלינו להתחשב בכך, באותו אופן שאנו מקבלים את הבדיחות הפנימיות שכלל קווין סמית' בג'יי ובוב מכים שנית.
ועל הנפלאות
קצת קשה להגיד על ספייק ג'ונז, הבמאי של "להיות ג'ון מלקוביץ"', שהוא חדש בעסק. נכון שטכנית הוא במאי צעיר של קולנוע, אבל הוא נמצא בשואוביז די הרבה שנים בתור במאי מפורסם ונחשב של וידאו-קליפים. בין עבודותיו מצויים קליפים של פאטבוי סלים, ביורק, אר.אי.אם, הביסטי בויז, וכמובן הקליפ של וויזר ל"באדי הולי" (זה עם Happy days). סטודנט אלמוני לקולנוע היה נתקל בהרמת גבות כללית לנוכח סרטו של לינץ'.
ואגב, אני לא משוכנעת שיש כל כך הרבה פתרונות מנומקים ללא חורים לסרט הזה. כפי שאמרתי, אני אתפלא אם יש אפילו פתרון אחד מנומק וסגור. מצד שני, גם הרבה סרטים כביכול "פתורים" ומתוחכמים סומכים על טמטומנו כצופים ומשאירים חורים בגודל קרית אתא בתסריט.
אם גבעת רם או בלי?
ספייק ג'ונס מספיק גדול כדי שפינק פלויד כשחשבו על איחוד בשנת 2000 (מופע במצריים ששנפל בגלל וויכוח בין גילמור לווטרס על חלוקת הכסף) התכוונו להציע לו לביים את קלטת המופע שהיתה אמורה לצאת (שוב אם המופע היה יוצא לפועל).
על העיוורון.
לא ממש רציתי להיכנס לוויכוח מה קל או קשה יותר לעשות, כי לפי דעתי במקרה הזה, זו בכלל לא שאלה רלוונטית. זה פשוט שונה. בגדול אני מסכים שבעיקרון קל יותר לכתוב תסריט מפוזר שמבלבל אוטומטית (ראה ערך ממנטו, שאחרי הגימיק שאר התסריט די פשוט) אבל אצל לינץ' המצב שונה. לפי דעתי, הסרט הזה לא היה יכול להיכתב בצורה לינארית, כי זה לא מתאים לו. סיפור פשוט היה חייב להיעשות בצורה קלאסית אז הוא עשה אותו בצורה קלאסית, as simple as that.
כנראה שבאמת לא היו מקבלים בכזו קלות את ברוך, אבל צריך לזכור שגם לינץ' התפרסם מ Eraserhead ב- 77', שהוא סרט הרבה יותר מוזר ממולהולנד דרייב, אך עדיין הפך לקאלט (במובן הטוב של המילה.)
חוץ מזה, אף אחד אחר לא היה יכול לכתוב את מולהולנד דרייב חוץ ממנו.
אני היחיד?
אני ממש אהבתי את הסרט. באמת, אם אתם לא אנשים שחייבים להבין הכל על השניה הראשונה, אז תרוצו לראות, ושמו לב לכוס האדומה שמופיעה לאורך כל הסרט
אתה לא היחיד
דיוויד לינץ' הוא לא הבמאי האהב עליי גום לא הסרט מהולנד דרייב, אך הסרט הזה הוא בהחלט סרט ראוי להערכה שלפי דעתי אנשים רבים פה לא הבינו פשוט מה הוא מנסה לומר או אין להם מספיק רקע קולנועי כדי לראות את המחוות להיצקוק בסרט ואת המסרים הקולנועיים לדוגמא שסרט זה הוא סרט רפלקטיבי על הקולנוע (את זה ניתן לראות בקטע שלפני הכתוביות).
בכל מקרה אני לא הולכת לכתוב פה כמה הכתבה נראת לי שטחית ועד כמה לא אהבתי אותה רק אכתוב שדויוד לינץ הוא במאי נפלא שלמרות שהסרט "הוא פזל שלא ניתן להרכיבו" (ולפי דעתי זה חלק מכוונתו של הטרסריטאי שכמו קפקא בספר המשפט שהוא אינו מובן ובו הזמן קופא מפעם לפעם הוא ספר טוב כי זה משרת את המסר) הסרט הוא סרט נפלא ורק כי לא הצלחתם להרכיב חלקים מנו כפי שאתם רגילים מסרטים אחרים אינו עושה את הסרט ללא טוב.
נ.ב הסרט הזה הוא סרט סוריאליסטי כלומר העלילה שלו היא לא עלילה רגילה בעלת התחלה אמצע וסוף אלא עלילה שבה הכל מעורבב ואין ממש קו אחד… אולי אתם פשוט לא אוהבים את הסגנון הזה
נעזוב רגע אם הבנתי את הסרט
או לא.
לא הבנתי מה אתה מנסה לכתוב.
"רפלקטיבי"? אהה?
ואגב, בשביל סרטים משמימים ובלתי לכידים אני יכול ללכת לראות את יצירות המופת של זרובבלה פיש, בת השש.
אבל גם זה כבר נאמר כאן, לא?
מזל טוב לזרובבלה!
פעם אחרונה שהוזכרה היא היתה בת חמש.
יום הולדת שמח!
וטוב שכך.
האם ידעת שתקנון פרס האוסקר מגביל את גיל הבמאי ללא-פחות משש?
רציתי למחות על ההכללה
אין באתר הזה 'אתם' קולוסאלי שמרגיש וחושב אותו דבר. לפחות על 'מלהולנד דרייב' היו ויכוחים מפה עד להודעה חדשה. רוצה להתווכח עם הכתבה של דן ברזל? בהצלחה. אבל להכליל ככה זה די טפשי.
ברוך שובך דן!
כמה טוב שבאת הביתה!
ואיזה סרט לקחת לבקר כקמבק!
אני מסכים עם האכזבה – כשהסרט נגמר אז אתה רוצה את הכסף בחזרה. רמזים שממזים. הסרט לא ברור.
אבל מה – הוא נורא מותח, ונורא מגניב.
ובסוף את המגניבות זוכרים ממנו ולא את העלילה. זוכרים שהוא היה מגניב. הסרט נמשך איזה שעתיים וחצי, ולי הוא חלף ממש מהר. והיה כיף!
אולי זה בכלל לא סרט, אלה יצירת אומנות שהתחפשה לסרט, ובגלל פלצנות של אנשים אז מקרינים אותה בקולנוע, ולא במוזיאון.
ואולי זה סרט מתח גאוני שצריך נייר ועיפרון כדי להבין אותו.
מה שבטוח, כדאי לראות אותו.
ברוך שובך דן!
הפתרון הוא פשוט (גם אם נאלצתי להפעיל את מיטב מקורותיי התמימים לשם השגתו) – כל פעם בסרט בו נשמע או נראה מספר, ובכן, זהו מקומו של פרק בעל מספר זה מטווין פיקס. היצירה היא יצירה אחדותית ענקית, שכל אחד מחלקיה מאיר את רעהו.
לטובת הסרט
יש לציין את העובדה שהוא נכתב כמקור לפיילוט לסידרת טלויזיה, וכשבסופו של דבר הפיילוט לא יצא לפועל, הוא שוכתב כסרט.
מה שיכול להסביר קצת את ההבלחה של דמויות מענינות שלא מוצו.
אני ראיתי את הסרט לפני כמה חודשים, ודווקא די נהנתי.
הוא הזכיר לי את מועדון קרב, עם ההבדל שבסופו של מולהלנד דרייב הרגשתי הרבה פחות מרומה מאשר בסופו של מועדון קרב.
מוזר ומעניין
המממ. רק רציתי לציין ש'טווין פיקס' היא אחת מסדרות הטלוויזיה הטובות ביותר שהיו אי-פעם (למרות כמה פרקים מיותרים באמצע), ושפרק הסיום שלה הוא הדבר הטוב ביותר שראיתי בטלויזיה אי-פעם.
ואגב, אני לא מעריץ של לינץ' – חשבתי ש'סיפור פשוט' היה קצת מעצבן לפעמים, והסרטים שלו אכן נוטים להיות מוזרים מדי. אבל צריך לתת לו את הכבוד המגיע לו.
מוזר ומעניין
ולפחות 7 פרקים מיותרים בהתחלה
לוקח 7 וחצי פרקים להציג את הדמויות וזאת נחשבת סידרה ענקית ,לך תבין…
כן, איזה חרא של סידרה.
אני אגיד לכם מה זה סדרה דגולה – סדרה דגולה זו סדרה עם דמויות שטוחות שלוקח חצי פרק להציג, מחסור גמור באווירה, ועלילה שחוזרת לנקודת ההתחלה שלה בסוף כל פרק.
לא כל החרא הזה של דיוויד לינץ', שעוד אחר כך צריך לראות שוב.
ספינת האהבה?
(על מנת להסיר כל ספק הפעם: כותרת זו נכתבה ב מוחלטת ואין להסיק כי הכותבת היתה צופה בסדרה הנ"ל בקביעות בשנות השמונים).
סדרה דגולה
רצח מאדום לשחור לא הפסיקו להכיר לך מחדש את הדמויות אבל עשו את זה תוך כדי עלילה,
בבילון חמש הצגת הנפשות הפועלות במשך יותר מעונה אבל שוב לפרקים היו עוד קווי עלילה,וכן הלאה והלאה סידרה צריכה להציג דמויות במשך כמה זמן זה כן אבל עלילה לא צריכה להתחיל בפרק 129.
אבל ברצח מאדום לשחור
הדמויות לא הפסיקו להתפתח ולחלוטין לא היו שטוחות. חוץ מזה, העלילה לא הסתיימה שם בסוף כל פרק, ולראיה
הסיוט ששרה על טים בייליס מאז מותה של עדינה ווטסון, ועבר כחוט השני לכל אורך הסדרה, ואף היה, אאל"ט, הסיבה שהוא עזב בסוף.
בדיוק הקריטריון שלי לסדרה דגולה.
סדרה דגולה
סליחה, אבל היה נדמה לי שכרגע הצגת את בבילון כסדרה דגולה.
יסלחו לי כל מעריציה, אבל סדרה שככה הקפטן (וכל הדיאלוגים שלו) שלה נראה היא כל דבר חוץ מדגולה.
תיארת את מישפחת סימפסון
וזוהי, לדעתי, הסדרה הכי טובה בטלויזיה בכלל.
אבל... אבל...
אבל משפחת סימפסון זה סאטירה, וזה מצויר!
מהכתבה הזו נשמע כאילו תיכף תעשו
בדיוויד לינץ'. (מצטער, הייתי חייב).
הקדמה : אני אישית חובב של לינץ' לא מושבע אבל חובב
אחרי "סיפור פשוט " חשבתי/קיוותי שהוא התבגר השתנה
הסרט : יצאתי ממנו עם המסקנה שלינץ' הפליץ בגדול והסריח את הכל האולם מוזר עוד יותר איך בקאן אהבו את הריח, אני לא סטודנט לקולנוע לא באתי לשמוע שיעור מנחמן אינגבר באתי לראות סרט.
הבוקר שאחרי או המסקנה הסופית :
חלק א' – סיפור פשוט
חלק ב' – מלהולנד דרייב
יש היום שתיי מגמות ברורות בקולנוע אלו שחוזרים אל הקולנוע הקלאסי ההומני המרגש והפשוט להם לינץ' אומר בואו ותראו את חלק א',
מגמה שניה, הקולנוע המתחכם , הפוסטמודרניסטי, העלילות השבורות כרונולוגית(ממנטו, החשוד המידי, ספרות זולה ועוד הרבה), השימוש בהרבה רבדים השפעות (אלמודובר ושות') ועל זה לינץ' אומר בואו לראות את
מלהולנד דרייב – זה ספק פרודיה ספק דאווין של לינץ' על איך לעשות את המגמה השניה בקולנוע של היום עליה כתבתי קודם לכן , מעבר לכל זה לינץ' הוא אולי היחיד היום שעושה קולנוע סוריאליסטי טוב כי את זה אף אחד לא יודע לעשות כמוהו.
לא ממש משנה החידה או העלילה בסרט משנה המסר של לינץ' שאפשר לסכמו בשלוש סצנות : האודישן, הלהקה מה פיפטיס ששרה, וההופעה ב"סלנציו".
לינצ' הוא תיאוריית קונספירציה
תמידית וכל סרט שלו גורם לך להרגיש שמסתכלים עליך, אבל הוא יוצר גדול. כמו בטווין פיקס, בוחר לינצ' לספר סיפור קצר, לסגור את כל הקצוות היטב לקראת הסוף ולפתוח את הקצה הכי גדול ומרושע שהוא יכול רגע לפני כתוביות הסיום, אבל בסופו של דבר, על הסרט הזה תמצא את עצמך חושב ימים ארוכים בעוד שסרטי איכות קלאסיים אחרים חולפים להם הרבה יותר מהר מהאויר (או לפחות מהמוח).
משום מה, בכל סרט לינצ'י שראיתי (חוץ מ"סיפור פשוט" שהיה על הפנים לדעתי ולא דרש יותר מדי תובנות חבויות) אני מתעקש להאמין שלינצ' מבין את הסיפור המלא. ולכן אין כאן מקום לשאול למה התכוון המשורר, כי את המשורר זה לא מעניין והוא גם לא יענה. הוא יודע מה הוא רוצה ואם אתם לא – זה הזמן להתחיל לחקור. ובכנות: כל הכיף זה לגלות לבד, עד כמה שניתן, לטפח תיאוריות מעמיקות ומופלצות ככל האפשר – אבל להינות מהרושם שהסרט מותיר ומהאווירה שהוא משרה. כי לינצ' הוא משחק, ומשחק שאם לא משחקים מפספסים לפעמים חוויות ותחושות שכדאי להינות מהן, אבל אם הן גורמות לך לפחד מיערות או מינשופים – כנראה שהאמןהצליח.
חוץ מזה, אני, את הסרט ראיתי רק פעם אחת (בינתיים) אבל כמו בכל לינצ' – חייבים לראות פעמיים (לפחות) ואז מבינים (קצת) יותר. בכל מקרה, רציתי לסייע לצופים לעתיד ולמסור לכם 10 שאלות שפירסם לינצ'. הוא טוען שהן יסייעו לכם להבין את הסרט טוב יותר, שימו לב:
1. שני רמזים ניתנים לפני כותרות הפתיחה.
2. שימו לב לאהיל האדום.
3. מה שם הסרט שלו נערך אודישן?
4. איפה מתרחשת התאונה?
5. מי נותן מפתח ולמה?
6. שימו לב לחלוק, לספל ולמאפרה.
7. מה קורה במועדון סילנציו?
8. האם רק הכישרון עזר לקמילה?
9. מה קורה לאדם שמאחורי ווינקיז?
10. איפה דודה רות?
ותודה לדבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של רייטינג שפירסמה את זה בעיתון (למרות שהרבה מאוד פעמים אני לא מתחבר לביקורות שלה).
והביקורת, ככל שתהיה קוטלת, היתה מבדרת למדי, עם כל מה שכתוב בה הסכמתי, וזה בדיוק מה שאני אוהב בלינצ'.
שווה צפיה: זה הרבה יותר חוויה מאשר סרט…
למרות שגם את זה לא תקרא כנראה...
למען האמת, אני גם די מסכים שהוא מגחך לו שם כשהוא חושב "מעניין מה זה יעשה להם", אבל אני לא רואה את זה כדבר שלילי. לינץ' הוא מניפולטור, זה ברור, אבל כל במאי אחר הוא גם מניפולטור רק לא טוב וקיצוני כמוהו. הוא יודע בדיוק כיצד לנתב דבר מסוים שהוא רוצה להשיג והולך כל הדרך לעשות זאת.
אישית, אני מתנגד וחושב שזה טיפשי לחלק את השאלות והרמזים האלה, משום שסרט לא צריך לבוא עם הדרכות לצפייה, אם הוא חשב שזה לא מספיק ברור בסרט עצמו (מה שלא נכון לפי דעתי)הוא היה צריך לשנות את זה בו.
בקשר לתוכנם, לרוב הדברים שמתי לב בצפייה בכל מקרה, אלה לא שאלות מופרכות כלל ואם כבר הם מקדו את הנקודות, אך הוא עדיין לא היה צריך לפרסם אותם. כאן אני לא מסכים אתך כלל, וקשה לומר שהשאלות לא מובילות לשום מקום, ברור שלינץ' רק ניסה לעזור.
אני קצת התפלאתי כשקראתי את הביקורת, כי אם אני זוכר נכון, אמרת שאתה אוהב את יאן שוואנקמאייר,שהביזאריות שלו לא באותה ליגה בכלל עם לינץ', וגם לא היכולות שלו.
חוץ מזה, שמתי לב שחלק מהביקורת לסרטיו מופנית לניתוח שנותנים להם והשימוש במילים המופרזות, דעות של אחרים לא צריכות להיחשב כקריטריון של הערכת סרט.גם אני מסכים שלא היה בסרטיו "חקר נפש האדם", אם הייתי רוצה לראות את זה הייתי פותח ערוץ 8, אבל גם מבלי שאף אחד אמר לי חשבתי בעצמי שיש מוטיבים של טוב ורוע בסרטיו. לפי דעתי אף אחד לא יוכל לשכנע אותך אף פעם שהסרטים עוסקים במשהו אינטיליגנטי, בגלל שאו שאתה מקבל את זה מהם או שלא. מה שאני אוהב בעיקר מבחינה זו, זה השילוב של התמונות הרודפות והקטעים המטרידים ביחד עם המסר שאני מקבל. אבל זה אני.
אגב, לסיום ההודעה הארוכה הזו, כל מי שלא ראה את מולהולנד דרייב עדיין, שלא יקרא את מה שדנה קסלר כתבה עליו בוואלה. באמת נחמד מצידה שהיא לא מספרת 3/4 מהסרט..
מילים כdorbanot.
יאן שוואנקמאייר
אפרופו יאן שוואנקמאייר,
יש למישהו את הרטרוספקטיבה שלו ששודרה ב-YES3 לפני כשבועיים?
(בקשתי ממישהו להקליט לי, וקבלתי בחזרה קלטת עם רעש לבן…)
היה שם את "אוכל", סרטון האנימציה היחידי שגרם בארוחת הערב לתופעה ייחודית שנצפתה קודם לכן רק בסרטי פיטר גרינווי — אנשים בורחים מהקולנוע באמצע הסרט
יאן שוואנקמאייר
אין לי מושג על מה אתה מדבר ומעולם לא שמעתי על יאן שוואגעןגכעכמעכפר, אבל מה שאתה מתאר נשמע מעניין. מה היה בסרטון האנימציה "אוכל" שגרם לאנשים לצאת מהאולם? (משהו מגעיל? משהו גס? משהו סתם-חסר-טעם (תרתי משמע)?) כנ"ל על פיטר גרינווי – מה היה בסרטיו שגרם לאנשים לברוח מהקולנועים? התופעה מאוד מסקרנת אותי, בין השאר אולי כי אני לא רוצה לגרום לאנשים לעשות את זה, בעתיד הרחוק… (כן, אני עוד אהיה סמאחית מדופלמת, אתם תראו!)
טוב, טוב,
אין צורך לבוא אלי עם מלים מפוצצות באנגלית (מאז שעברתי את הבגרות אני כבר בקושי יודעת לקרוא)… הזכרון שלי אמנם רעוע מאוד, אבל האמונה שלי לא, ואם אתה אומר שסיפרת לי אני מאמינה לך. (גם אין צורך להביא לינק, אם הייתי רוצה הייתי עושה את זה לבד.)
בנתיים אין-אור טרח לעדכן אותי בכתבה מעניינת על שוואנקמאייר מתוך אתר הקולנוע של יעל, ששכנעה אותי שאם אני אתקל שוב בשם שלו אני בהחלט אלך להציץ.
ועכשיו… *poof* תתחיל לכתוב בעברית!
התכוונתי להודעה הראשונה שלי בעין הדג, בקשר לרקוויאם לחלום, שאני מניח שאני חושב עליו בערך מה שאתה חושב על לינץ'.
לפי דעתי, המניפולציות שלינץ' עושה הן לא רק לשמם, ובעלות מטרה. ההוכחה לכך שמה שהוא עושה הוא לא אוננות היא העובדה שהוא חולק את זה עם הקהל והרבה אנשים נהנים מהצפייה כמעט כנראה כמו שהוא נהנה מהכתיבה. הוא מקיים יחסי מין מלאים עם הקהל בכל סרט (או משהו).
הוא אכן מתגרה, אך ברמה שלא מתקרבת לשום דבר אחר שראיתי. זה לא נראה לי קל בכלל, אך עם תפנה אותי לסרטים אחרים כדי להוכיח את טעותי, אשמח לראותם.
נראה לי שההבדל בין ההתגרות של לינץ' להתגרות של אחרים, היא שההתגרות שלו היא מתקפה על כל החושים בו זמנית. הוא קולע לשילוב מדהים בין העולם המחשבתי לעולם הרגשי, מה שיוצר חוויה אינטנסיבית ושונה מכל מה שאני מכיר. להגיד לך את האמת, לא הייתי עירני וחי כל כך בסרט כמו במולהולנד דרייב, כל החושים שלי עבדו שעות נוספות.
בשלב זה נראה לי ש we can agree to disagree, כי פה מגיעים לטעם אישי בלבד.
קרוננברג בונה מציאות חדשה מובנית יותר אך השאלה היא במה זה עוזר לו. ב eXistenZ בהחלט יש תשתוש בין המציאות לדמיון, אך הוא עובד ברמה אחת בלבד. לאחר שלא מבינים בדיוק מה אמיתי, פחות או יותר אומרים "אה, רגע, מה קורה פה" וכו', בעוד שעם לינץ' התשתוש הוא מתסכל ועובד על הרבה יותר רמות רגשיות לפי דעתי, (בין השאר בעזרת החלפת הסדר הלינארי).
אני מאוד אוהב את קרוננברג (למרות שלא ראיתי מספיק עבודות שלו) אבל אני חושב שיש מספר חסרונות בסרטים שלו.
את קראש לדוגמא, מצאתי מרתק בפעם הראשונה שראיתי. אך מאז, כל פעם שאני רואה אותו הוא נעשה קצת יותר משעמם. בזמן שאצל כל סרט של לינץ' (אולי חוץ מסיפור פשוט) תמיד יש מסתורין וקסם שלא גוועים לעולם. כל צפייה היא שונה, כל צפייה היא מרתקת.
הפניה לסרטים אחרים
אני לא ממש צריך להפנות לסרטים אחרים כדי לנמק את טענת ההתגרות לשם התגרות. בוא נישאר ב"מלהולנד" לכמה דקות.
הועלו כאן כמה תיאוריות והסברים יפים ומעניינים למדי, שבאמת גררו אותי לחשוב שוב על כמה וכמה נקודות בסרט, והאמת – היה לי מעניין לכמה דקות, מה שלא היה לי במהלך הצפייה עצמה. אבל עדיין יש יותר מידי חלקים בסרט שנראים לי מקודדים מידי, או לפי הפרשנות שלי לעניין, נועדו סתם למשוך את הקהל באף ולתת לסרט תחושה חידתית מזוייפת. ואני לא אוהב את זה.
הדוגמא המתבקשת היא בסצינה עם שני הבחורים בדיינר, עם האיש המיסתורי בסמטה. אבל תוסיף לזה את הרוצח השלומיאל (אחת משתי הסצינות היחידות שאהבתי בסרט יחד עם האודישן), את הקאובוי ועוד כמה סצינות שנשארו תלושות מכל ההסברים שסופקו כאן, ואני לא יודע למה אתה תגיע, אבל אני הגעתי למקום שמריח לא משהו.
קל להראות בנאדם מתמוטט ומת ללא סיבה בסצינת "Boo!!" ולא לחזור לזה בשום רגע בסרט. ברור שזה יטריד את הקהל למשך כל הצפייה. זה טריק. שטיק. ריק.
אין ספק שהסרטים שלו הם חוויה רגשית מעוררת מאוד, אבל זה כפי שציינת עניין של טעם, ולא נדוש בזה.
לגבי קרוננברג ואקזיסטנז, לעומת זאת, הטשטוש עובד ברמה רגשית באמת קצת רדודה, אני מסכים, ואני באופן אישי חושב שזה סרט דיי חלש שלו. *אבל* הרובד האינטלקטואלי של הסרט מאוד חזק ואחיד, מלא הקשרים שפותחים צוהר לשפע של ניתוחים. קרוננברג לא מעוניין לבלבל את הצופים שלו סתם במסגרת הקטע האופנתי של "המציאות אינה המציאות" כפי שנונין מכנה את זה, אלא מנסה לעסוק באקזיסטנציאליזם באופן מטאפורי, ומסביב לכך לעסוק כהרגלו במיניות, טכנולוגיה, מה שבינהם והקשר שלהם למשמעות החיים (או משהו כזה). את כל הבהירות האינטלקטואלית הזאת אני לא מוצא אצל לינץ', וזה חסר לי.
קראש לעומת זאת היא יצירת מופת אמיתית לדעתי, אבל אין לי כוח עכשיו ואתה תיסלח לי, נכון?
ואת רקוויאם אני כבר הולך לבדוק. עבר הרבה זמן, הא?
נו, מה יהיה?
רק הלכתי למילואים, כבר בא מישהו וגנב לי את הניק?
באופן עקרוני, לא היתה לי בעיה עם זה, אלמלא זה היה קורה בפעם השניה.
ותאמין לי, שאם רק הייתי יכול, הייתי משאיר את ה"חמשוש", לנצח.
הביקורת עושה חשק ללכת לראות את הסרט, למרות שלא נבין כלום.
הקטע בספרדית
אם אני לא טועה, הוא ביצוע של השיר Crying שביצע במקור רוי אורביסון. הוא אכן עוסק בבכי ובקינה, אבל הוא לא במקור בספרדית (ושוב העניין הזה של זהויות מתחלפות).
השיר בסילנציו
הוא אכן קטע מדהים… ראיתי אותו באולם עם מסך ענק ומערכת סאונד מצוינת שפעלה בעוצמה מאד גבוהה, כך שזו באמת היתה חוויה מדהימה, היה בזה כל כך הרבה עוצמה שהרגשתי שאני הולכת להישבר ולבכות.. אבל אני תוהה אם לקטע יש את אותו האפקט גם אם רואים אותו באולם רגיל, או אפילו בטלוויזיה…
זה באמת היה אחד הקטעים היפים ביותר שראיתי בקולנוע, ואני אפילו לא יכולה להסביר למה.
וזו, בעיניי, התמצית של דייויד לינץ'.
כשסיימתי את הצפייה הראשונה בסרט, בעודי שרוי בתחושת WTF עמוקה והבנתי בקושי שליש ממה שראיתי, אמרתי לעצמי: "וואו. אין לי מושג למה, אבל זה מדהים." זה עשה לי משהו, גם בלי להבין קוגניטיבית את התוכן לגמרי, ברמה רגשית עמוקה. וזו הגדולה של לינץ', למי שפתוח לזה. קולנוע שהוא בעיקר חווייתי.
ועכשיו גם במסך הטלוויזיה הקרוב למקום מגוריך
לפחות לפי ארבעת הפרקים הראשונים טווין פיקס 2017 הוא ארוחה מלאת כל טוב של לינץ'. טלוויזיה חוויתית במיטבה.
עם נעמי ווטס.
(ל"ת)
באמת
חבל חבל מאד.
לינץ מוסר לנו פה משהו שהוא הרבה מעבר לעלילה (ביזארית??). החידה שהיה ניסיון (די נואש) לפענח לא היתה קיימת מעולם.
לינץ אמר לכל קהל צופיו שבו תשענו אחורה ותלמדו על כמה אתם לא יודעים כלום וגם מה שאתם חושבים שאתם יודעים – אתם לא באמת יודעים.
כמו חידות זן. לחשוב ולחשוב עד שאי אפשר יותר ורק אז ניתן להתקרב ולו במעט להבנת המציאות.
ואגב המשחק בסרט מדהים – נעמי ווטס היא שחקנית נפלאה ולו רק בגלל הסצנה שהיא הולכת להבחן. לינץ מראה לנו מה כוחו של טקסט ואיך בשתי מצבים שונים אותו טקטס משדר דברים שונים כל כך.
סרט נפלא.
החיים הם סרט
איזו התרגשות, פעם ראשונה שאני פה בכלל וכותבת בפרט… קראתי אשכרה את כל הדיון עד כה והיו לי הרבה תגובות ביניים שבינתיים אני כבר לא זוכרת…
בכל אופן, דן, הביקורת שלך הייתה מאד מאד משעשעת , אבל אני חושבת שהתגובות של חובבי ד.ל (שכמוני) כבר הצליחו להוכיח לך, איכשהו, שהמלך לא כזה עירום, כמו שניסית לטעון.
אני חושבת שכשבאים לראות סרט של לינץ' צריך להניח את המציאות המוכרת בצד ופשוט להיכנס לתוך הסרט, לזרום איתו, לשאול יותר שאלות מאשר לקבל תשובות. 'מלהולנד דרייב' (כמו 'כביש אבוד' ו'קטיפה כחולה') הוא פשוט חוויה רב חושית מדהימה שממסמרת אותך לגמרי למסך. אבל זה, כמובן, רק בתנאי שאתה נותן לו.
כמובן שיוצאים מהסרט בתחושה מעיקה של "מה לעזאזל קרה פה?" וברור שחלק גדול מהקיק של לינץ' זה to fuck with our mind… אבל כל היופי של הסרט זה שהוא משאיר מקום לאינספור אינטרפטציות (וביניהן, מן הסתם, זו המקורית של לינץ'), ולדעתי חוסר הבהירות של ה"עלילה" היא ממש לא פרובוקציה לשמה אלא עוד אמצעי (מקורי ומבריק) לביטוי האמירה של הסרט.
אז אמנם הבנאדם הוא ביזארי וחולני(שמעתי שהוא היה עכשיו מאושפז. זה נכון?), אבל הסרטים שלו פשוט מקוריים ומדהימים בטירוף. אותי, לפחות.
אגב, ממש אהבתי את תאוריית החלום. גרמה לי לבחון מחדש חלקים בסרט. נחמדה מאד.
חבר'ה, החיים הם סרט.
(סרט טורקי, אפילו).
ברוכה הבאה!
לצערי הרב, את דן לא נוכל לשכנע בקרוב, ואני בספק שדיונים בעין הדג ישפיעו עליו.
אך כפי שראית בטח מהתגובות, אני מסכים אתך בכל מילה בקשר לסרט ומצפה לדיונים מעניינים בעתיד..
ובקשר ללינץ', למרות שהדמיון שלו הוא ביזארי וחולני, כלפי חוץ הוא אדם נעים הליכות, מנומס וכו'. הוא כלל לא מה שהיית מצפה, וממה שקראתי הוא גם איש עסקים ממולח לכל דבר, ובכלל לא "האמן המיוסר".
מה שיכול או להצביע על כך שדן ברזל באמת צודק והוא שרלטן, או שהוא פסיכופת (להבדיל ממטורף), או none of the above. הוא לא התאשפז בכל מקרה (למיטב ידיעתי) כי אין שום סיבה לאשפז אותו (בינתיים).
עם דגש על בינתיים.
עוד כמה סרטים כמו 'מלהולנד', והוא לא יוכל להתחמק מאשפוז בכפייה.
אשפוז בכפייה הוא דבר מאד נדיר
כשמדובר באדם שיש לו חשבונות בנק בסדר הגודל שיש ללינץ'. צר לי.
''זה לא חוכמה, הם שניים
ועוד יהודים".
קרעת אותי.
ואם כשראית ממנטו והחשוד המיידי, ולא עניין אותך מי הרוצח ומה קרה שם (או שאולי פשוט לא הצלחת לעלות על זה), אז זה כבר פוסל את כל ההודעה שלך בעיני.
נו, כל יום אני לומד על עצמי משהו
מה, זה שאתה ברזלן?
במאים אמריקיים שהם לא קיטש...
בוא נראה:
טרי גיליאם
ניק פארק
טים ברטון
סטנלי קובריק
ג'ואל כהן
איתן כהן
דארן ארנופסקי
דיוויד פינצר
םפייק גונז'
טוד סולונדז
ועוד…
נו באמת…
ומה לעזעזל הקשר לסרט הביכורים של דן ברזל??
נו באמת… קשה לי להאמין שאני עונה ברצינות להודעה שמידרדרת לרמה כזאת.
דרך אגב ממנטו והחשוד המיידי הם סרטים אמריקאים
ניטפוקיישן
ניק פארק הוא בריטי. ממנטו נכתב ובויים בידי בריטי עם שחקן ראשי אוסטרלי.
ניטפוקיישן
בקשר לניק פארק, אני יודע ואין לי מושג למה טעיתי, אבל קורה. בקשר לממנטו לא ידעתי.
כבר ירדו 2. זה לא הוגן! עוד מעט יגידו שצריך להוציא גם את האחים כהן כי הם שניים(!!) והם יהודים(!!!).
טים ברטון לא קיטשי?!?
את "המספריים של אדוארד" ראית?
אולי קיטש, אבל מופלא מאד.
או כמו שאני תמיד טוען. קיטש טוב הוא דבר נפלא.
טים ברטון לא קיטשי?!?
צודק…
אבל למרות זאת אני יכול לתרץ את זה בעובדה שהתגובה שעניתי עליה התלוננה על זה שהאיכות בסרטים אמריקאים נמוכה, והסרטים של טים ברטון הם (לדעתי) סרטים טובים (למרות כמה כוכב הקופים כאלו)
נ.ב.
אחד הבעיות בכאלו דיונים זה שמאד קשה להסביר את המושג קיטש…
אתה יכול אולי לתת את ההגדרה שלך לקיטש? (סתם, מתוך סקרנות, בלי קשר לדיון הנוכחי)
טים ברטון לא קיטשי?!?
ההגדרה הטכנית של קיטש, הוא מיחזור גרוע של רעיון, למשל סרט אהבה שטוחן את אותו רעיון אבל בצורה גרוע. יש סרטים שיכולים למחזר ולהיות עדיין מקוריים יחסית וטובים מאד, קיטש הוא לא מיחזור כמו שנהוג לחשוב, הוא מיחזור נחות.
אולי זו ''ההגדרה הטכנית''
(מה שזה לא אומר), אבל זו בטח לא ההגדרה הנכונה.
קיטש = תיאור לאלמנט (לרוב אמנותי) שסובל מסנטימנטליות ומתקתקות יתר, טעם רע ויומרני, וולגריות, וכן הלאה.
היופי באינטרנט הוא שיש לך מילון בהישג יד. למה לא להשתמש בו?
ההגדרה שנתת, אגב, מתאימה יותר ל"בנאלי" מאשר ל"קיטשי".
ויחד עם זאת, ברטון אכן משתמש הרבה בקיטש בסרטיו. אבל בנאלי הוא לא (או לפחות לא היה, פעם).
קליעה בול!
זו ההגדרה שלי.
אבל אנחנו כבר יותר מדי
לדעתי.
אולי זו ''ההגדרה הטכנית''
לקחתי אותה מהאינטרנט, מויקיפדיה.
אתה בטוח?
כי זה ממש לא מה שכתוב שם:
http://en.wikipedia.org/wiki/Kitsch
אתה בטוח?
לא בדיוק….
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%99%D7%98%D7%A9
מילים, מילים
נתחיל בכך שאינצקלופדיה שבה כתוב "תחשות" במקום "תחושת" כבר אומרת דרשני. ויותר ברצינות, נמשיך בכך שכוחן של מילים מוגבל, מה לעשות. ונדמה לי שדי פיספסת את כוונתן. לא פלא, בהתחשב בכך שבתחתית הערך של המילה בוויקיפדיה מצוין שהמילה "קיטש" נבחרה כאחת מעשר המילים הקשות ביותר לתרגום.
הדגש בקיטש אינו מושם על החזרה על פורמולות קיימות, כמו על חוסר הטעם שבכך, ועם דגש על המתקתקות המעושה והמאוסה שבמעשה הזה.
ואם תקרא עוד בתחתית הערך, תחת הכותרת פוסטמודרניזם, הרלוונטית יותר לתקופתנו מאשר המאה ה-19 בה המונח נטבע, תיווכח לגלות שקיטש הוא כבר מזמן סממן סיגנוני לגיטימי, ולא בהכרח מילת גנאי שמשמעותה "העתקה נחותה" או "בנאליה".
ובחזרה לאונטופיק – ולראייה השימוש המחוכם שברטון עושה בקיטש ב"אדוארד".
במאים אמריקיים שהם לא קיטש...
ויש עוד כמה, כך אומרים, בשנים שקדמו לעשור האחרון.
קודם כל: ביקורת מצויינת!
מצחיקה מאד, ומאד אהבתי את כל ההמצאות של דן ברזל למשפטים חסרי פשר… חוץ מזה הביקורת הצליחה גם לשקף את דעתי בדיוק רב. קראתי את רב התגובות, כולל אלו שיש בהן "ספויילר" ואני אישית הייתי ממליצה לכל מי שמתכוון ללכת לסרט, לקרוא את התגובות האלו לפני הצפיה…
באופן כללי אני אוהבת את לינץ' ואהבתי דברים שהוא עשה. אהבתי מאד את "לב פראי", וגם את "קטיפה כחולה", שכיום יראה מיושבן, אבל ב-1986 (בערך) היה טוב. את טווין פיקס (הסידרה, לא הסרט הזוועתי) אהבתי מאד, למרות אי האחידות. ישנם פרקים טובים יותר, ישנם פרקים מצויינים, וישנם פרקים גרועים שמזכירים אופרת סבון. לינץ' אחראי לרב הפרקים אבל לא לכולם, ואני לא בטוחה אם לטוב או לרע. כשמרסנים את לינץ' ואת הנטייה שלו לביזאר מתגלה בימאי בעל חוש הומור מדהים וראיה צלולה של יחסים בין אנשים (על פתטיותם), ועדיין נשאר מספיק מהמשחק עם הטוב והרע והביזארי כדי להנות… (למי שאוהב). כל זה בלי להזכיר את זה שבסרטים של לינץ' יש פעמים רבות ויזואליה מדהימה (במיוחד בעיצוב פנים). אבל, מלהולנד דרייב הינו סרט רע, בגלל שלינץ' יצא מכלל שליטה ועשה סרט ביאזרי מדי, לא מצחיק בכלל, ועם ויזואליה שכבר היתה בעיני משעממת.
כל המטה-ניתוחים על כך שלינץ' בעצם צוחק על סרטי הטוויסט ועל הוליווד של ממנטו ומועדון קרב, ואולי גם קצת על עצמו, לא יכולים, גם אם הם נכונים, להפוך את הסרט לטוב. אני דוגלת בכך שסרט צריך לאהוב בלי עזרים חיצוניים מרובים, בלי הרצאת הסבר. כמובן, ידע כללי יכול לעזור לצופה להפיק יותר הנאה מסרט (יותר הקשרים, יותר סמלים שהוא מכיר) אבל אם הסרט לא עומד בפני עצמו – אני אומרת: סרט רע.
מסכימה, הביקורת מצויינת.
ועדיין.
אני נהניתי מאוד מהסרט, בלי הרצאות הסבר ובלי עזרים (אפילו בלי הרמזים שפורסמו פה ושם). והבונוס הוא הדיונים המרתקים (לטעמי, מן הסתם) על הסצינות ומשמעותן.
אני אומרת: סרט טוב.
חדשה בפורום
אני רוצה להציע פרשנות נוספת, שלי פרטית, לסרט ההזוי הזה. אציין שאיחרתי בכמה דקות, ולאורך כל הסרט הייתה לי תחושה מעיקה שדווקא הדקות הראשונות יכלו לספק לי את הרמזים שהיו חסרים לי…
אבל לפי הביקורות שקראתי – אני בספק.
לדעתי יש כאן אמירה על תעשיית הקולנוע, והאמנות בכלל, לגבי הצגת המציאות. על איך התפאורה משנה, או שמא לא משנה, את ראייתנו את העובדות האבסולוטיות.
ראיתי את שני הסיפורים , של בטי וריטה, ושל דיאן וקרול, כשיקוף של אותה מציאות, כשרק הנסיבות )= התפאורה( הן שונות. המהות היא אותה מהות – כמיהה של בטי/דיאן לאישה השניה קיימת בשני הסיפורים, הרוצח הוא רוצח, הבמאי הוא במאי, וכו' מצד שני – העלילה מתפתחת באופן שונה, בהתאם לתפאורה.
הקופסה הכחולה היא נקודת החיבור בין שני העולמות, מעין "קפיצת דרך".
הפרשנות הזאת השאירה אותי עם כמה שאלות טורדניות, אך לא פגמה בהנאה העצומה שלי.
ואין מה לעשות, הסרט הזה מלווה אותי כבר כמה ימים ולא מרפה, אז כנראה שהוא שווה משהו.
קודם כל, ברוכה הבאה.
אני לא בטוח שאת צודקת לגבי האמירה על הקולנוע וכו'. מצד אחד, גם אני מרגיש את זה – זה אפילו לא כ"כ מוצנע. אבל כמו שלדעתי בסרט אין עלילה, אלא חיקוי של עלילה, כך גם לגבי אמירה. כי אם יש אמירה, מהי? זה ממש נראה שיש ללינץ' מה להגיד על הוליווד. זה ממש נראה טוב, רק שהוא (לדעתי) לא אומר כלום. חיקוי כאמור.
ואולי זו פשוט התייחסות מתוחכמת
לחוסר היכולת להגיע לאמירה קוהרנטית.
תחשבו, לכמה סרטים יש 'מסר' ברור? המון. בין אם הוא מועבר עשר פעמים בדברי הגיבורים או פעם וחצי בסאבטקסט, עניין המסר הוא אחד הדברים המשותפים להרבה סרטים הוליוודיים (ולסרטים בכלל).
אבל האם לאומנות צריך להיות מסר חד-משמעי? האם היא צריכה בהכרח להשאיר אותנו, אחרי המסע, בנקודה אחת (תהיה אשר תהיה)?
לינץ' אומר לא. הוא מתייחס ללוס אנג'לס, עיר האשליות, ולסרטים המופקים בה. הוא מראה לנו שסרט הוא תמיד אשליה, לא משנה מה קורה בו. לא משנה כמה הוא נראה אמיתי, זה רק סרט.
אצל לינץ' האשליות מתפוגגות רמה אחר רמה… ובכל זאת מתקיימות. הוא מרמה, עושה דברים שאסור, ומראה לנו למה אסור לעשות אותם. אתה רוצה אמירה? עלילה? למה?
סרט הוא חוויה לפני שהוא 'מסר'. ואם תרצו, זה המםר של 'מלהולנד דרייב'. ואולי לא.
לא רוצה אמירה.
בסך הכל אמרת מה שאני אמרתי: אין אמירה. יש חיקוי של אמירה.
כן. אבל אני חושב שזה טוב.
כן. אבל אני לא אמרתי שלא...
הסרט עדיין בועט בבטן, ומצליח לטלטל. זה סרט על כלום שמצליח לעורר כל כך הרבה אמוציות – ואני מסכים: בזה גדולתו.
הטענה שלי היא אחרת. אני פשוט לא חושב שצריך לנסות להבין את העלילה, כי אין כזאת.
מה? מה קרה כאן?
למה הכותרת של ההודעה הקודמת נקטעה באמצע? (לא נורא, זה בסה"כ ".. או: מיומנה של אוהדת לינץ' עם נטייה לאובר ניתוחים).
אויש, וגם שכחתי להוסיף
אח, אין כאן איזו פינה שמכים בה על חטא? (ואם אפשר, שלא יהיו בה גמדים עם יכולת לדבר הפוך)
הסצינה
כל הקצוות בסרט הזה נסגרים.
החידה מתוחכמת ואחרי שמגיעים לפיתרון, נכונותו אינה מוטלת בספק.
לפני שאתם מתחילים לדבר ברמה גבוהה על "פארודיות" כביכול שלינץ' עושה, ושמלעשה זו סתם חידה תמוהה ללא פיתרון, ראוי שתנסו לראות את הסרט שוב, וברצינות.
בקרוב יוצא הדיוידי.
למעשה, כבר יצא בדיוידי
לפחות ב
הסצינה
אנא…. תסביר לי.
הסצינה
אם כל הקצוות נסגרים כל כך יפה אז אולי אתה מוכן להסביר, למען הקהל ההמום שזה ה"לינץ"' הראשון שלו ויצא המום ומבועת מהסרט (או בקיצור: למעני)?
כי בעיני כרגע זו באמת לא יותר מ"סתם חידה תמוהה ללא פיתרון". דווקא ראיתי אותו בדיוידי, כולל 10 הרמזים הנהדרים שלא הובילו לשום מקום.
מ(ל)הולנד דרייב
או מי גנב לי ת'עורך?
(הערה-מי שמחפשת תובנות או פירושים חדשים לסרט ומשמעותו,תדלג –נא לתגובה הבאה. אני לא מתיימרת להבין את הסרט עד-תומו,ומיותר לציין כי חלק מההבנות שרכשתי לעצמי מקורן בתגובות שלפני,אלוהים! אני לא יודעת איך הייתי מצליחה להבין יותר משישים אחוזים מהסרט ללא הסבריכם כאן,יש לי כנראה עוד מה ללמוד. בקיצור,יש כאן ממילא מלא תגובות,הרשו לי לחסוך לכם/ן את שלי באים הנכם/ן תרים/ות אחר תשובה מספקת וממצה)
מישו נשאר?
נו טוב,אז קדימה!
כשהייתי צעירה בשנים היו לי מלא חברות וטיפה חברים.
מאחר ונקלענו לארץ שקטה ונחמדה(שלום הגליל,אינתיפדה ווידאו דו-ראשי)לא היה לנו מה לעשות.
העיר שלנו הייתה רחוקה מהכרך השוקק של ת"א,והגדולים היו יכולים לקחת מוניות בשישי ללב החיים של המדינה-לא אנחנו!.
אנחנו נשארנו עם הטלוויזיה בסלון(אבא מתפאר בכרס ואימא משוחחת עם דודה חדווה על ה"לאישה" האחרון) ועם שני קולנועים,אחד מהם לא פתוח בשישבת והשני מקרין שלושה סרטים כל פעם.
כך שעד גיל 16 בערך לא יכולנו לעשות כלום חוץ מלדבר על טמפונים וללכת לסרטים.
אפ'פחד לא אמר לנו לאיזה סרט ללכת ולאיזה לא,והליכה לסרטים הייתה כמעט תעמולתית אצלנו בעיר.
ככה נחשפתי להוליווד ישר לווריד,ועוד מרצון.
השעות הקטנות של בתוך החושך עם הכיסאות הנוחים הייתה מפלט ממשו שלא באמת ידענו שצריך למצוא ממנו מפלט.
ככה היינו נכנסות לעולמות שהיום נמצאים בכל טלוויזיית לווין-כבלים(מי אמר שהתקדמתי מאז?),והיינו מעבירות שעתיים פלוס-מינוס בחוויה קולנועית בסיסית.
זו שלא הבינה אחרי הסרט מי אשם,מי ניצח ומי התחפש לגורילה הייתה הופך ללעג וקלס וכל שאר הבנות היו צוחקות עליה,בלי קשר לזה שהן הבינו או לא.
חוויה.
עולמות אחרים,אידיאליזציה של הכלום, פרסוניפיקציה לואקום ולריק גם-יחד.
ואז הגיעו שנות-התשעים. אנחנו היינו עסוקות בשטויות דוגמת בגרויות וצבא והעולם התקדם לשכלתנות, אינטגרציה ותהליך של סיבה-ומסובב.
לינץ'(כן,לא שכחתי למה אני כאן) החזיר אותי לאותו עולם אבוד,ולא-בטוח שנוסטלגי כ"כ.
היום אני בחורה מבולבלת בעולם שהעלה את הבלבול לדרגת אל.
לינץ' נתן לי את המנה שכל-כך הרבה זמן לא קיבלתי. קולנוע בפשוטו.
לא להבין,לא להסביר, למי איכפת מי בא אחרי מי ולמה? האסקפיזם שהמציא את הקולנוע, בשנים שבהם היה אפשר לראות קטר של רכבת בסרט ולחשוב שהוא עומד לצאת מהבד ולהיתקע בך–הוא הבסיס,השורשים.
כל השאר שבא אחרי זה, היה לבסס את ההתמכרות,להמשיך להביא מאסות של צופות תמימות ועניות לקולנוע לא-נוח במקום שמעיזים לקרוא לו ציוני אמריקה(אם האתר לא היה כ"כ חיפאי,הוא היה בטח פותח דיון סוער על המקום המזוויע הזה שפלא שלא קנסו אותו עדיין,בשל ההתעללות בצופותיו! אתן קולטות שעשרה אחוזים מהכיסאות שבורים שם ועוד הם מעיזים לשים נייר שמזהיר אותך על מצבו במקום לתקנו!) ולראות סרט מ ד ה י ם אך לא ברור לגמרי, בעליל.
איך אני חייכתי בשעה שרצתי מהקולנוע כדי להספיק לאוטובוס האחרון לעיר מפויחת נוספת, רק אני והאספלט יודעים.
איך הרגשתי טוב שלא היבנתי הכל,זה רק אני יודעת.
מה הפתרון? זה תשאלו מישי אחרת.
אני חזרתי לפ"ת של אמצע השמונים בשנייה,וכמה שזה היה מפחיד,זה נתן פרופורציה לאיפו שאני עכשיו.
מי אמר שאני לא יודעת לבכות?
לינק אחר
עוד לא קראתי את הלינק שהבאת, אבל זוהי פרשנות של אדם אחד לסרט. הנה לינק אחר – סמינר של מבקרים, סטודנטים ואוהבי קולנוע סתם שניתחו את הסרט תמונה אחרי תמונה במשך שבוע, ולא הצליחו להגיע למסקנה סופית (כנראה שגם הם לא עשו מספיק עבודת שטח):
http://www.suntimes.com/output/eb-feature/cst-ftr-drive16.html
איך אתה מדבר?!?
א. לינץ' באמת גאון.
ב. הסרט אמנם עוסק ברוע מבעבע מתחת למסווה האמריקאי הנחמד, אך למעשה הסרט הוא סרט עמוק, אך עם זאת, איך נאמר דוגמטי במובן הטוב של המילה, שעוסק ברוע שמבעבע מתחת לפני השטח אצל כולנו, בינ אדם.
לסיום, חידעה חמיצר:
המוסלמי הירוק מאיים בשיגור טילי פרחים צהובים על ארץ המולדת וקורא: "אללה וואכבר!".
יאללה, דן ברז"ל, 'פתור א'זה – זה קל.
הממממממממ...
מעין הקדמה-
את הסרט ראיתי בבית ציוני… עם ידיד ועוד שלוש זקנות שישבו מאחורי. (הערה שאני חייבת להוסיף היא שלזקנות היה בדיוק את אותו צחוק כמו לאנשים הזקנים מהסרט וזה הוסיף לקריפיות).
בכל מקרה….
אחרי שראיתי את הסרט הפירוש הראשון שעלה לי לראש הוא באמת שישנן 2 נקודות מבט על אותו סיפור (למרות שאני דווקא הלכתי על הרבה יותר פשוט וחשבתי שפעם אחת אנחנו רואים מה קרה נקודת מבטה של בטי/דיאן ופעם שניה מנקודת מבטה של ריטה/קמילה.
עכשיו… לאחר שקראתי במשך שעה כח מיני השערות ופירושים לסרט ברור לי שההסבר שלי היה פתטי במידת מה, אבל גם כמעט כל הסבר אחר שעלה פה היה חסר משמעות (אין לי כח לפרט – עכשיו 2:00 בלילה ומחר אני צריכה להדריך בקייטנה).
אז אני אנסה לסיים ולהגיע למסקנה שהייתה מנוסחת לי כל-כך יפה בראש לפני שהתחלתי לכתוב-
זה לא באמת משנה.
בהתחלה דווקא הייתי בטוחה שפירוש זה בדיוק מה שאני צריכה אבל לאחר בדיקה של האפשריות שלי נראה לי שאני כרגע מעדיפה להשאר עם ההרגשה של ה"תקיעות".
הרי בטוח שאני אלך לראות את הסרט עוד פעם אחת (אם לא 8) ואני בטוחה שבכל פעם הוא "יתבהר" יותר- הקישורים שאני אוכל לעשות בין חלקיו השונים יהיו מורכבים יותר ולכאורה אפילו יסבירו אותו בצורה כלשהי – אבל האמת היא שאני לא רואה שום דרך כרגע להגיע להבנה כלשהי לגבי הסרט שמצליחה לקשור 3 אירועים. כלומר (כמו שאמרו רבים לפני ואני עכשיו מפלצצת לכם במשך שעות) מגניב לי ככה -עם התחושה של ה-מממהההההה?
אממממממ……….
טוב, נו,
נגמר.
ביי ביי
יותר ויותר מבולבל
אם את חושבת שתראי את הסרט יתחילו להתבהר לך דברים יש לך טעות גדולה…
ככל שתראי יותר את הסרט אולי תשימי לב ליותר פרטים,אבל זה רק יבלבל אותך יותר.
עוד לא מצאתי מישהו שהבין מה הולך בסרט או שיש לו איזשהו כיוון, למרות זאת אני מסרב להאמין שפשוט אין פתרון או עלילה לסרט כי מה הטעם לעשות סרט שאין בו כלום? זה כמו שמישהו יבקש לישתות ויביאו לו כוס ריקה…
אה... היתה מסעדה כזאת
בתל אביב. אנשים היו מזמינים מקבלים כלים ריקים, ומשלמים בהתאם למנה. אכן נפלאות הן דרכם של בני האנוש… אבל מה שרציתי להגיד הוא שיתכן והסרט של לינץ' הוא באמת בעיקר כוס ריקה. לפי הבנתי לפחות הוא כזה.
אגב...
המקום שאת מדברת עליו פשט רגל מזמן מזמן…
ואם ניכנס לפרטים
המקום לא פשט את הרגל מאחר והוא מעולם לא התקיים באמת כעסק. הוא היה פרוייקט גמר של סטודנטית, שאני לא זוכר מה היא למדה. תדמיתנות? עיצוב פנים? פרסום? חקר הפלצנות? לא משנה. בכל אופן, המקום נועד להתקיים חודש, במהלכו הוא זכה להגיע לעיתונים, שבשל תחקיר גרוע והעמדת פנים טובה של הסטודנטים כתבו שהמקום אמיתי.
אפשר לעסוק הרבה במה שהפרוייקט הזה לימד אותנו על עצמנו, באופן דומה לפרשת "השרוף". אבל לא באתר הזה.
סחטיין אחי!
אני מבין שחקרת את העניין
סחטיין אחי!
למען האמת ובלי לגרוע מגאוניותו של מר ברזל (אני אוגר חנפנות למרד הבא), זה היה כתוב בעיתון וגם אני ידעתי את מה שהוא כתב בלי לערוך מחקר.
סתם ככה, שכולם ידעו.
אתה טועה, אגב...
קודם כל, יש לסרט הזה פרשנות שעל ידי הרבה אנשים נחשבת לנכונה ומאד הגיונית, זו פרשנות החלום, שאני לא אפרט. תקרא את שאר ההודעות בעמוד הזה, אם אני לא טועה מדברים בהן על התיאוריה הזו ואפילו היה איזה לינק לאתר שהתחיל איתה.
אני אישית מעדיפה שלא להתייחס לכל התיאוריות האלה. ההשוואה לאוכל אינה נכונה לדעתי, והיא הבסיס לטעות שלך. קולנוע, לפחות כזה שבמאים מהסוג ה'אמנותי' כמו לינץ' עושים, לא אמור להיות פאסט-פוד, מספק אותך כשבא לך לאכול משהו (או לשתות), ומוגש לך בדיוק איך שאתה רוצה… קולנוע זה בסופו של דבר סוג של אמנות. כמו שאתה לא דורש מצייר שיסביר לך את הציור המופשט שלו, למשל, נראה לי שאתה גם לא אמור לדרוש מבמאי של סרטים סוריאליסטיים שיסביר לך את הסרט שלו. בייחוד לא כברור לכל שהוא לא מעוניין לעשות את זה….
לא הבנת!
ההשוואה לאוכל אינה השוואה אלה דוגמא למשהו שאינו יכול להתקיים, אני מסכים איתך שתרבות הקולנוע אינה פאסט פוד אלה אומנות , לכן אמרתי שאני לא מאמין שאין עלילה או איזושהי כוונה מאחרוי בלאגן הסצנות של הסרט.
אבל אתה סותר את עצמך...
מה שאני אומרת זה שבדיוק בגלל שזו אמנות לא חייב להיות לזה איזשהו הסבר לוגי וכוונה…
למה?
למה שאנשים ישבו ויראו משהו שאין לו כל קשר לוגי או הגיון?
כי זה מעייף לצפות בעמידה.
כי אלה בעיקר אנשים
שמסוגלים לצפות בסרט בלי להתעמק בעלילה שלו, אלא באמצעים הויזואליים והסאונדיים (?!?!) שלו… אמממ, אולי אפשר להשוות את זה לאנשים ששומעים מוסיקה אינסטרומנטלית, למרות שאין בה מילים, משמע, אין בה מוסר השכל או מטרה מלבד להעביר בך רגשות מסויימים באמצעים לא לגמרי ברורים?
אודיטוריים.
אה...
ומה המילה לאלה של הקולנוע ולא של המוסיקה?
אז תכתבי ''אמצעי הסאונד''.
ו"אודיטורי" זה לא של מוזיקה, אלא פשוט "שמיעתי".
אה, לא הבנתי אותך כנראה..
הבנתי שאודיטורי הכוונה היא לשמיעתי, אבל חשבתי שזה פשוט המונח לאנשים האינסטרומנטליים שתיארתי…
באמת?
את לא ממש אדם נבון אם נראה לך שדויד לינץ יעשה סרט כדי שאנשים פשוט יהנו מאוסף התמונות שעל המסך או מהסאונד וגם אם את עדיין בטוחה שהסרט הוא ללא כוונה או פתרון אז למה דויד לינץ בכבודו ובעצמו נותן עשרה רמזים לפתרון של הסרט?! (שדרך אגב את כתבת אותם בעצמך קודם לכן בתגובות) ומכאן יוצא שאת זאת שסותרת את עצמך כי מצד אחד פירסמת עשרה רמזים ומצד שני את טוענת שאין להם פתרון!
אז רק שתדעי שבמקרה ראיתי היום את הסרט, יש לו פתרון, יש לו עלילה, ויש בו המון בקורת על התעשיה ההוליוודית.
אם זה מעניין אותך אני יותר מישמח לתת לך את הפתרון… או שמה את מעדיפה להישאר עם התמונות והסאונד?
איש צנוע, אתה.
גם אתה מחלק ציונים לתבונתם של בני אדם,
גם לא נראה שקראת את הביקורת -( יותר ממישהי אחת טוענים שהסרט חסר פשר),
גם יש לך לינק (ישיר!) למוח של דיוויד לינץ', ואתה יודע ב-די-יוק למה הוא התכוון (אגב, הנחת היסוד של הטיעון שלך מופרכת למדי, וע' סרטים אקספרסיוניסטים מסויימים),
גם שלא שמת לב שביקורת על התעשייה ההוליוודית זה כבר לא גליק גדול,
וגם אמרת שתשמח לתת פתרון, ולא נתת, (אבל אתה
יודע בוודאות שיש לסרט פתרון. ה"רק שתדעי" שלך מזכיר לי רוכל במחנה-יודה. "רק בשבילך, עשר שקל קילו"!).
יאללה!!!
תביא הפתרון (עם !ספויילר!), ובאחריות יקומו כמה בני אדם לקטול בצורה מנומקת את הניתוח שלך.
או שמא אין לך אומץ להתווכח לעניין במקום להעליב?
אחת
ספוילר?
אנחנו פשוטי עם ואידיוטים,
לא מגיעה לנו אזהרת ספוילר.
מצטער שכחתי
ספוילרים!!
נא לסמן בבקשה.
אני לא חושב
שהמונח "ספוילר" והמונח "סרטו של דיוויד לינץ"' יכולים להיות באותו משפט. אם שום דבר שקורה על המסך לא בטוח שבאמת קרה, ולכל דבר יש שלושה פירושים שונים, וגם אם אתה כבר מגלה פרט על העלילה- זה לא בדיוק "דבר שיפגע בהנאת הצפייה בסרט".
תגידו, רק לי נדמה
או שבזמן האחרון יש באתר הזה הצפה של אנשים מגעילים במיוחד?
לא, רק יהירים במיוחד...
אבל אפשר לסלוח להם, הם בדרך כלל בני 12 טיפוסיים (וסליחה עם הכותבים הצעירים הקבועים באתר שבדרך כלל יוצאים מהכלל)…
אה, ואיקו, בקשר לרמזים- מי אמר לך שהם פותרים את הסרט? לפי מיטב ידיעתי הם לא ממש הובילו לפתרון של אף אחת מהתיאוריות הפופולריות היום לסרט. לא פעם כבר נטען שלינץ' סתם נתן אותם כדי לשגע את הצופים עוד יותר. דעתי? דעתי היא שהם מובילים באמת לדברים מעניינים\משעשעים שהוא שם בסרט, לא לפתרון סופי.
עוד משהו, איקו, אני אשמח לשמוע את התיאוריה שלך, אבל רק בתנאי שלא מדובר בעוד תיאוריה של "הכל בעצם היה חלום של אחת הדמויות, מההתחלה עד הסוף", כמו האדם האחרון שהתווכח איתי באותו נושא על כביש אבוד. :)
אבל אתם יודעים מה אותי היה מעניין לראות? את המיני-סדרה שכווצה לסרט הזה. אם היא אי פעם נערכה בכלל…
עד כמה שהבנתי
הסדרה לא צולמה – הסרט הוא רק הפיילוט, עם קצת השלמות.
אני הבנתי אחרת...
הבנתי שהסרט הוא קיצוץ של ששת הפרקים לסרט אחד באורך מלא… מה שיכול להסביר הרבה עלילות-משנה תמוהות.
אז?
את נשארת בדעה שאין לסרט פתרון ושרק צריך להנות ממה שהוא ולא יותר מזה?
כן
לך תראה את אירייזרהד.
גם של לינץ?
אני מסכימה איתך במאה אחוז
גם אני אמרתי שלסרטים האלה אין פרשנות אחד שהבמאי ניסה להעביר. גם אני שמעתי את הפרשנות שלך לסרט (שהיא אף פעם לא מתעוררת, מה שאגב, נשמעת לי כמו פרשנות הרבה יותר נחמדה. P:
אבל בסופו של דבר, אני חושבת שאנחנו מסכימים שכל אחד שצופה בסרט הזה יכול לקחת ממנו מה שהוא רוצה, לפרש אותו איך שהוא רוצה, או לא לטרוח לפרש אותו בכלל, אלא פשוט לדעת שהוא יצא כרגע משעתיים של שיכרון חושים. :)
ואני דווקא כן רואה בכביש אבוד את ההרגשה החלומית הזו. אמנם בכביש אבוד ההרגשה של החלום קצת יותר פסיכוטית מזו במולהולנד דרייב, אבל ההרגשה נמצאת שם… וגם עם התיאוריה שפרנק פשוט חולה נפש והוזה הכל יש בעיות.
האמת...
שאחרי שקראתי מה אמרתם אני מסכים איתכם שכל אחד יכול לראות בסרט פתרון משלו, כנראה שאני כבר מצאתי את הפתרון שלי…
בכל אופן אני טס מחר לחודש אז היה נחמד להתווכח
ביי :)
מה הוא רוצה מהחיים שלי??
למה נותנים לבנאדם הזה תקציב לעשות סרט על החלום של אתמול בלילה???
לינץ' הוא במאי חנטריש שמדי פעם מצליח לסובב את את תעשיית הסרטים לחשוב שהוא יודע מה שהוא עושה
אבל הפעם הוא הגזים ואני חושב שעלו עליו
מה הוא רוצה מהחיים שלי??
בין אם הסרט נעשה על מה שהוא חלום אתמול בלילה ובין אם לא, אי אפשר שלא לקצור תשבוחות על הסרט הזה
כי גם אם העלילה מטופשת, לטענתך- אי אפשר להגיד שהסרט לא סוחף, מרתק, מותח, מלא הומור ומספק חוויה נהדרת
חנטריש או לא- סרט רע זה הדבר האחרון שאפשר להגיד על 'מלהולנד דרייב'
הוא לא סוחף, ולא מרתק.
הוא סחף וריתק -אותך-.
האם אתה מסוגל להבדלה?
מי אמר לך שלא?
"אותי" זאת מילה כל כך נפוצה, לא חייבים להשתמש בה כל הזמן.
יותר מדי גוגל, אחא?
פחות מדי מוגל.
סרט רע
אם זה הדבר האחרון שאפשר להגיד על "מלהולנד דרייב", זה אומר שעכשיו לא מדברים עליו יותר?
ועוד משהו, רק כדי להוכיח שהכל אפשרי: לדעתי הסרט לא סוחף, לא מרתק, לא מותח ומלא הומור כמו מטוס בשמי אוקראינה. מה שכן הוא בהחלט מספק חוויה, אבל לא ממש נעימה.
זו דעתי על הסרט ואם מישהו יגיד שאני לא צודק, הוא טועה כי הבעתי את דעתי ואני היחיד שמסוגל לקבוע אם היא נכונה או לא. ככה כל שאר התגובות, אף-אחד לא הוכתר כ"קובע העליון על איכותם האמיתית של סרטים ושכולם ישתקו כי אין להם מושג על מה הם מדברים", לא אני, לא קיפוד, לא גירמן ולא אף-אחד (חוץ מבוג'י אולי, אבל זה לא רשמי עדיין).
היית אי פעם במטוס בשמי אוקרינה?
זוהי חוויה בלתי נשכחת ודי מצחיקה אם חושבים עם כך אחרי הטיסה ולא בזמנה.
ובקשר לסרט
אני די אהבתי את כל הסרט, החברים שלי אתם ראיתי אותו, לעומת זאת, החליטו שזה היה מוזר מדי בשבילם ושהם לא מבינים כלום. ואגב, אחרי צפייה שניה, הסרט הופך להרבה יותר ברור.
מעולם לא טסתי מעל שמי אוקראינה
אבל עושה רושם שזו חוויה די מפחידה כשסופרים את כל הטילים התועים שטסו שם לאחרונה.
הטילים זו הבעיה האחרונה
במיוחד אם טסים במטוס ישן של חברת תעופה אוקריינית.
תחשוב יותר בכיוון של חלקים נופלים בזמן טיסה ורעשים מוזרים של דברים נשברים.
אה, ונחיתה במטוס מדגם יאק40 בזמן תחילתה של סופת שלגים הוא אחד מהזכרונות הפחות נעימים של הילדות שלי.
שאלה
האם מישהו יכול להסביר מה המשמעות של האיש-מפלצת ושל הקופסה הכחולה?
וגם למה שתי הבחורות בכו בתיאטרון?
לפחות בנוגע לתפלץ -
רעוע, רעוע ביותר.
אתה היית זה שהשווה את דוני דארקו לסרטים של לינץ', לא?
אתה יודע מה ההבדל בינהם מבחינתי? לדוני דארקו אני מאמין. אני מאמין שיש משמעות מאחורי הסרט. ללינץ' אני לא מאמין. אבוד לו.
ועכשיו אני מבין
למה לא אהבתי את דוני דארקו. הוא הזכיר יותר מדי את לינץ'.
זהו, שלי הוא ממש לא הזכיר.
די התחלחלתי למעשה למשמע ההשוואה.
לי הוא הזכיר את סטפן קינג.
סטיבן.
איך את מנקדת את זה?
קמץ או פתח?
איך את מנקדת את זה?
אני די בטוח שיותר חשוב איך מר קינג מבטא את זה. לראיה ציטוט מסרט אהוב:
סטיבן They're both named
אם הציטוט לא נכון, אני אשמח לתיקון.
לינצ', קינג
אאל"ט לא טענתי שדוני דרקו מזכיר את לינצ' אלא שמישהו באינטרטנט טען כך. אבל יכול להיות שציטטתי אותו כאילו היה דעתי.
לד"ד (דוני דרקו) יש הסבר סגור. מוזר ומופרך, אבל די סגור. במידה זו הוא דומה יותר ללינצ'ים קודמים (מישהו אמר 'טווין פיקס') ולא ל'מלהולנד דרייב'. את מלהולנד אולי אפשר להסביר, אבל לא כדאי.
גם לי ד"ד הזכיר את קינג. או אולי 'קינג על אסיד עם קלאת אייטיז ברקע'. יופי של דבר.
אולי מישהו יכתוב ביקורת על ד"ד במקומי? אין לי זמן לכלום…
(נונין גועה בבכי ומביט על ערימת החומר שהוא אמור לקרוא בשביל התזה. החומר מביט בו בחזרה. נונין בועט במסך המחשב ומביט בערגה על האייקון של Civ3. לא, נונין, לא, פשוט אמור לא)
כן, זה בדיוק העניין עם דוני
אתה אולי *חושב* שיש לו סיום סגור בצורה זו או אחרת, וכך גם אני חשבתי אחרי שראיתי אותו, אבל אז אחרי שהמלצתי עליו גם לחבריי גיליתי שבכלל כל אחד הלך לכיוונים שונים עם ההסבר.. אמנם זה לא כמו לינץ', זה הרבה פחות הזוי, אבל זה גם לא מועדון קרב, למרות הדמיון.
הוא דומה ללינץ' בעיקר בדבר אחד- בזה שהוא תופס את הזמן, הסביבה והאדם בצורה הרבה יותר מופשטת ממה שאתה רגיל אליו.
אצלי זה היה הפוך. דוני דארקו
לא הזכיר לי כלום. ואז קראתי את The Wooden Sea של ג'ונתן קארול. והספר הזכיר לי את דוני דארקו מאד, למרות שאין בו ולו ארנב/שפן/ארנב/ארנבון אחד.
אותה תחושה של "זה היה ט-ו-ב! אז מה קרה כאן בדיוק?" וגם בספר יש מסעות בזמן. מצ"ב לינק לסקירה באתר שלי:
http://www.darkestablishment.org/books/woodensea.html
רגע, רגע
בדוני דארקו יש ארנבונים/שפנים וכדומה?
עכשיו אני רוצה לבוא לקון!
אררר... יש בעיקר כדומה...
אתה מכיר את הסרט הקלאסי "הארווי", שבו ג'ימי סטויארט הוא היחיד שרואה את חברו הטוב, ארנב ענקי בשם הארווי?
אז זה ככה. אבל ממש, ממש, ממש אחרת.
לגבי ההשוואה בין לינץ לדוני דארקו
היא משעשת במיוחד לאחר שבסקירה על החדש של לינץ (דן, תכתוב ביקורת!) בסינמסקופ כתב יניב אידלשטיין שהעלילה (במובן הרחב של המילה) מכילה גם:
"מעין סיטקום ביזארי עם משפחת אנשים-ארנבים שמדברים במשפטים סתומים".
http://cinemascope.co.il/?p=228
לא חדש.
פרויקט אינטרנטי מפחיד באמת של לינץ' מלפני כמה שנים, בשמונה חלקים בשם rabbits/
מומלץ בחום רב, אבל לא חדש.
משהו דומה
המפתח הכחול נועד לסמן במציאות את מותה של קמילה. לפיכך בחלום הוא המפתח לתעלומה שאותה מנסות הבנות לפתור – מי היא ריטה? הכרה במשמעותו של הסמל הזה היא הכרה במציאות שמחוץ לחלום. המפתח הוא מפתח לאמת שמחוץ לאשליה. האשליה מתבססת על חומרים מהמציאות, והפתרון לשאלת מהותם האמיתית של החומרים האלו (למשל – ריטה) היא המציאות.
בסילנסיו האשליה מתנפצת. לבטי מובהר שהיא נמצאת באשליה. אלו לא הדמויות שמדברות ושרות. זו "הקלטה" (בהקשר קולנועי), ולמעשה זו היא-עצמה. היא החולמת. היא המלהקת. היא יוצרת את האשליה הזו מחומרים מהמציאות שלה. זו היא שבעצם שרה את השיר העצוב על האהוב/ה שהיא לא מסוגלת להפסיק לאהוב לאחר שעזב/ה אותה. המפתח לתעלומה הגיע. ובאופן הגיוני לחלוטין – מופיע המפתח הכחול.
הקופסה הכחולה היא המנעול של המפתח הכחול. היא הפתרון לתעלומת "מיהי ריטה". היא הפתרון לחלום והאשליה. הפתרון הוא, כאמור, המציאות. לכן הקופסה היא מ?ע?ב?ר מהאשליה אל המציאות. היא מ?ע?ב?ר מחלום להתעוררות.
הקופסה נמצאת אצל הקבצן המפחיד. הדמות הזו היא הרגשות השליליים מהמציאות – פחד, כעס, אכזבה, ייאוש – שהאשליה נועדה לברוח מהם, תוך שהיא מתבססת עליהם (ובכלל על חומרים מהמציאות). לכן, מן הסתם, הקופסה הכחולה נמצאת בידיו של הקבצן הזה. הוא זה שמשחק בה. כפי שאמר הבחור בקטע האלגורי שבתחילת הסרט – ה"אדם" הזה (הרגשות השליליים) הוא ה"אחראי" לכל החלום הזה. הוא המקור, והסיבה לאשליה שבה דיאן מצויה.
חידות, רמזים זמנים מעורבבים וכל אירוע ביזרי אחר בסרט לא רלונטים לשאלה האם הסרט טוב או סתם קישקוש. לי יש הגדרה למהוא סרט טוב והיא מאוד אוביקטיבית כך שביקורת של מבקר זה או אחר יכולה להשפיע על רק על הפעם הבאה שהראה את הסרט. הקריטריון שלי הוא האם הדמויות והסיפור (אם יש כזה) משכנעים והאם הסרט גרם לי להפעיל את המוח למחשבה, סקרנות או דמיון. לכן, ורק מהסיבות הנ"ל, מולהולנד דריב הוא סרט טוב. רבים הבמאים שניסו לעבוד עלי וכשלו לינץ מצליח שוב ושוב.
דרור
לא ממש אכפת לי עם הבנתי את כל הסתבכויות העלילה של הסרט- רק ברור לי שנהנתי ממנו, הזדהתי עם הדמויות ועברתי תהליך חשיבה בסרט, תהליך שלא עברתי בהרבה סרטים מוסברים או הגיוניים אחרים שלוקים בבעיות הבסיסיות כמו גיבורים מופרכים או פשוט עלילה שלא מרשה לך להזדהות איתם
מחשבות רומנטיות
המדען פרוטזה והאמן כריתה הלכו לראות את סרטו החדש והמדובר של לינץ' בבית ציוני אמריקה בת"א ושיבתם הביתה היתה לויכוח סוער.
כריתה: נו, נהנת?
פרוטזה: מאד נהנתי. אני חושב שאני אקח את הסרט הזה איתי עוד זמן רב.
כריתה: ממה נהנת?
פרוטזה: קודם כל,הצילומים היו מדהימים ומפתיעים בעומק ובצבעוניות שלהם. המשחק "הצולע" היה מדוייק כל כך והעביר תחושה אמינה מאד על פנים שונות של האמריקאיות כפי שרק מישהו "מבפנים" יכול להראות. המעברים החדים בין אימה ומתח לציניות והומור הותירו אותי דרוך לאורך כל הסרט, וגם תחושת הבלבול מחוסר הבנת הנרטיב מרתקת אותי ומזכירה לי כל הזמן שראיתי משהו נדיר.
כריתה: אבל האם בכל אלה יש כדי להסב לך הנאה? או שמא זה רק עניין?
פרוטזה: למה להפריד בין השניים? הנאה אינה תמיד מרוכבת מאושר ותחושת רווחה בלבד, לעתים היא עשויה מחומרים אחרים כמו סקרנות, טרדת המחשבה, ערנות.
כריתה: בעיניי, החומרים הללו אינם מרכיבים הנאה אלא עונים על איזשהו צורך למצוא עוד ועוד כלים חדשים לשכלל בהם את המעבדה של הקולנוע, את שפת הצפייה בסרט. הנאה היא תמיד הרגשה אינטימית, סובייקטיבית בהכרח, וזו לטעמי נעדרה מהסרט כליל.
פרוטזה: גם אם נניח שזה נכון, מה הבעיה הגדולה עם סרט שהוא מעבדה. האם לא מדברים שכאלה בנויה התרבות שלנו, כלומר מרכישת מושגים חדשים בשפה של היצירה? אדרבא, דווקא הסרט הזה בזכות היותו רצף של נסיונות מעבדתיים בקולנוע, נותן לי הזדמנות לגלות את עצמי מחדש בצפייה בסרטים אחרים, בקריאת ספרים אחרים.
כריתה: אבל עצם כניסתך לאולם הקולנוע, או למוזיאון לאמנות, או לאולם הקונצרטים, היא תמיד הבעת אמון באמנות, הצהרה על אמונה בכך שאמנים יגידו דברים על עצמם ועל הסביבה בה חיים ועל העולם שיתייחסו גם אליי, הצופה הבודד. דברים אלו יאירו את ההתבוננות שלי דרך פריטה על נימי הנפש, דרך התקרבות וחדירה לתוך עולמי הפרטי.
פרוטזה: אם הבנתי את דבריך כראוי, אינך בא לראות סרט כדי ללמוד על גבולות המדיום הקולנועי,אלא כדי להתרגש.
כריתה: אתה כמעט צודק. ליתר דיוק, אני זקוק למתווך רגשי כדי לרכוש ידע חדש שהוא תרומה לאינטלקט שלי. אני לא רוצה שיתייחסו אליי כאל סטודנט רודף-ידע וגם לא כאל מבקר מהדור הישן שהכל אצלו נתון וכרוך בניתוח של תהליכים היסטוריים ופוליטיים, אלא כאל צופה בעל תבונה ורגישות.
פרוטזה: אם כך, צפויים לך חיים משמימים למדי שאין בהם את חדוות החידושים והסקרנות אחר פריצת גבולות. חוץ מזה, מהו אותו חיפוש אחר התרגשות אינטימית אם לא עדות לכך שחוש ההתרגשות אצלך פשוט נשחק.
כריתה: אל תעצבן. בסרט של לינץ' החוש הזה אפילו לא נקרא להיבדק ולהתעורר, הבמאי כלל לא פונה אליו. איך אוכל להתבונן ביצירה כלשהי אם היא מראש מפרה את החוזה שיש בינינו, חוזה שהסעיף הראשון בו נפתח במילה "ואהבת".
מחשבות רומנטיות
אבל, מר כריתה, אני קיבלתי מהסרט תחושות רגשיות חזקות בנוגע לעולמי הפנימי. הרגשתי שמה שלינץ' אומר על גבולות המדיום הקולנועי, על חלומות והגשמתם, על קיטש ובכלל, נוגע בי באופן אישי, מרעיד את נימי נפשי וגורם לי להתרגשות עזה. מה תאמר על כך?
מעניין
אני הרגשתי בדיוק אותו הדבר, רק בקיבה.
נונין
איך בדיוק אמירתו של לינץ' על גבולות המדיום הקולנועי נוגעת בך באופן אישי? האם עולמך הריגשי מזוהה עם ההיסטוריה של הקולנוע? האם פריצת גבולות עושה לך טוב? מהיכן נובע הדחף למצוא בכל את החדש והמערער?
האם ניסית הרואין או נאטורל פורמולה 3 באחד?
השם שלי בכותרת! יופי!
ראשית, אזהרה: התשובה שלי עשויה להיות אישית, ולכן אינה בהכרח רלוונטית לכל אחד.
אני רואה את עצמי כמי שעוסק באומנות. זה אולי מתיימר, אבל בוא נצא מהנקודה הזו. אני כותב פרוזה, שירה, ואפילו תסריטים. והיצירה שלי היא מבחינתי חלק חשוב, אולי אפילו חלק מרכזי, בהגדרת העצמי שלי. כשלינץ' מדבר על חלומות והגשמתם, על ההבדל בין אשליה למציאות, על הרצון הנואש לברוא עולם משלך וללהק בו את הדמויות כמו שאתה רוצה – הוא מדבר ללבי כיוצר. הוא יוצר אצלי הזדהות עם התהליך שעובר היוצר המנסה להשתלט על הכאוס שאנחנו חווים ולארגן אותו באופן אחר מהאופן הלוגי שבו מתייחס אליו המדע או מהאופן שבו מתייחס אליו הניסיון, ה'היגיון הפשוט'.
האם זה אומר ש'מלהולנד דרייב' מוגבל לצופים שהם יוצרים בעצמם? לדעתי לא. כי הרצון לראות מעבר לאשליה משותף לבני אדם רבים, והשאלה אם אנחנו יוצרים את עולמנו או מקבלים אותו כנתון נוגעת לא רק במי שיוצר אומנות אלא בכל אחד.
אבל אולי אני טועה לגבי אחרים; אני יודע רק מה אני הרגשתי. מבחינתי, 'מלהולנד' היה סרט שלקח אותי, באופן אישי, אל גבולות התפיסה שלי ודרש ממני לחוות חוויה רגשית ומשמעותית. זה מה שאני מחפש בקולנוע.
חכם מכולנו
נדמה לי שלינץ' חכם מכולנו. בעוד איזה זמן הוא יצא לתקשורת עם הודעה בזו הלשון:
חה חה חה עבדתי עליכם.
לקחתי פיסות סצינה בלתי קשורות בעליל, תפרתי אותם בחבל גס לסרט ארוך ומייגע, וכל זה רק כדי להוכיח כמה אתם פלצנים. רק בשביל להראות איך גם כאשר אין בשום צורה שהיא אף הסבר קוהרנטי ומובנה אתם מסוגלים לשפוך תילי מילים מפוצצות ונפוחות.
ואז יכתב בספרי ההסטוריה ויוודע לדורות כי שנות האלפיים היו לא יותר מאשר עידן הפלוצים.
או שפשוט נגמר לו הסרט באמצע
אז הוא לקח את ה"דירקטור קטס" ודחף אותם פנימה…
קסם
שני סצנות
האודישן
סילנסיו
הם הדברים המקסימים ביותר שנראו בשנים האחרונות על מסך הקלנוע, מהפנטות, התיאוריות להסביר את הסרט ידועות מפורסמות ונדושות, אבל בעצם זה פשוט לא משנה אם לסרט שבו מופיעות שני הסצנות הכי מהפנטות בקולנוע יש הגיון או לא, ללכת ולראות , ציון 9.5
לא אהבתי זה הכל
אני לא יודעת איתכם אבל אני מסכימה לגמריי עם הביקורת של דן.
התחלתי לראות את הסרט, בהתחלה הוא היה עוד סתם סרט רגיל שניתן להבין. אחרי כמה זמן הסצינות הלכו וניהיו לא ברורות ולקראת הסוף לא היה לי כבר חשק להמשיך ולראות את הסרט הזה. אז לפי דעתי הסרט הזה הוא בזבוז של זמן (תדגישו את ה'לפי דעתי') וכל האנשים שאני מכירה וראו את הסרט הזה אמרו את אותו הדבר כמוני. דבר אחד נוסף- הכל היה מן חלום כזה בגלל המחזה הזה שהן הלכו אליו או משהו כזה? טוב, שיהיה זה כבר לא משנה ממש.
לסיכום- סרט גרוע ובהחלט לא שווה צפייה. אל תבזבזו את הזמן שלכם- תעשו טובה לעצמכם.
דיויד לינץ' הוא יצור!
הסרטים שלו יענו עם מסר
אבל לא!
כל אחד מנסה למצוא מה הקטע רק בשביל לא להרגיש רע עם עצמו.
אולי בגלל זה כולם אומרים שהוא טוב…
הוא גורם לאנשים לחשוב…
או לפחות לנסות לחשוב…
האם למישהו יצא לראות את הסרט "כביש אבוד" לדיוייד לינץ? (קצת ישן במונחים של המיליוניום החדש.. אבל בכל זאת אינו ענתיקה)…יש למישהו שם של אתר (רצוי בעברית) או שמישהו מהפרום יסביר לי את הקונספט שעומד מאחורי הסרט (שגם שלמרות של הבנתי אותו עד הסוך נהנהתי מממנו מאד…מומלץ!)
האם את מתכוונת ל
lost highway? כי אני לא מכירה את הטייטלים בעיברית…
אתר בשבילך
http://www.targumon.co.il
ותשובה עניינית באופן ספציפי יותר
כן.
טוין פיקס
אולי זה לא המקום (ואם זה באמת לא אז סליחה) אבל אני מחפשת את הפרקים של טווין פיקס בנירות.
מישהו יודע איפה אני יכולה למצוא אותם?
בקאזה.
מוקלטים מהטלוויזיה השוודית (נדמה לי) עם כתוביות – כנראה בשוודית – ואיכות סאונד איומה.
לפיכך, עדיף ללכת לספריית הוידאו הקרובה למקום מגורייך ולשאול אם כבר הגיעו אליהם הדיוידיאים. כן, יצא בדיוידי. גם הסרט.
רק העונה הראשונה והסרט יצאו בדיוידי.
נמסר לי ממישהו שהיה באירופה
שהוא ראה שם את כל הסדרה בדיוידי. זה הפתיע אותי, כי גם אני קיבלתי דיווח מאמזון רק על עונה ראשונה + סרט, אבל מצד שני, אני מאמינה למראה עיניים, אפילו של מישהו אחר… ולפעמים, באמת, דברים יוצאים בארץ אחת לפני שהם יוצאים בארץ אחרת, מסיבה זו או אחרת שלא ממש ברורה לי.
בדקתי באתרים
של אזורים 1, 2, 4, ו5, ולא מצאתי שום זכר של עונה שניה.
הגיוני שהמישהו ראה את המארז היפה של הסדרה בוידאו, והתבלבל בינה לבין הדיוידי.
אומ, לא.
זו הייתה מחלקת דיוידי של חנות, שלא היה בה ולו גם וידאו אחד לרפואה.
בקיצור, תעלומה. אני אנסה לברר את זה יותר ביסודיות.
לא הייתי קורא לזה תעלומה.
לא כל הדברים שיוצאים לדיוידי נמצאים גם באמאזון. יעיד מארז הדיוידי של העונה השישית של באפי שראיתי בלונדון. יעיד גם הטריילר למארז הזה שנמצא בתוספות לדיוידי של המיוזיקל.
והמארז הזה בהחלט נמצא באמאזון
(הבריטי). עדיין יכול להיות שעונה 2 החמקמקת יצאה ב-DVD אי שם – אבל לא בהדפסה אמריאית ולא בריטית.
רק העונה הראשונה והסרט יצאו בדיוידי.
זה נכון, מסיבה לא ברורה לעין רק העונה הראשונה והסרט יצאו למכירה.
על העונה ה2 אני יכולה רק לפנטז :(
אהא
הסיבה שאני כל כך אוהב את מלהולנד, הוא שזה סרט שהקשר בין הצורה שלו לתוכן שלו נהדר ומתוחכם.
הנה מה שלינץ' עושה: הוא מציג לך סדרה של אימאז'ים קטועים שאתה לא יודע לחבר בשלב ראשון, נותנים לך תחושה אדירה של משהו מסתורי ומשמעותי שאתה לא מבין, ועוסקים בריקניות של הוליווד ברובם. בשלב הבא אתה מנסה לפתור את הסרט, והפאזל די מתחבר. רק שהוא מתחבר בצורה נקייה כל כך וחד משמעית שהסרט מאבד כל כך הרבה מהעומק והתחכום שלו בדרך. לדעתי, זאת היתה הכוונה של לינץ: הוא רצה שתרגיש על בשרך איך הקולנוע מרמה אותך. כלומר, בדיוק כמו התחושה של הדמויות בסרט, מתחת להכל לא מסתתרת משמעות, ותהליך הפתרון של העלילה גורם לך להבין בדיוק על מה הסרט מדבר כשהוא מציג את הקולנוע כאשלייה ריקנית. גלול למעלה ותמצא כאן בביקורת הזאת את הודעה של לא-זוכר-מי עם הפרשנות הרלוונטית לגבי הסצינה המנותקת במסעדה (על הארס-פואטיקה הלינצ'ית).
ולפני שתמהר להגיד – יופי, חוכמה גדולה. עשה סרט ריקני שמודע לזה שהוא ריקני, אני אגיד: וואלה, צודק. לי ההפוך-על-הפוך הזה עשה את זה, כי היתה לי תחושה שמאמצי הפתרון שלי הובילו אותי בסוף לקתרזיס. אבל הנימוק הנגדי הזה בהחלט קשה לסתירה.
אני רק חייב להוסיף
שדוקא רייבי מודע לגדולה של סרט ריקני שמודע לזה שהוא ריקני (וורהובן, והפוסט הארוך כמובן).
אם כי, אני לא בדיוק מסכים. הריקניות מהמסתורין אכן היתה קיימת. אבל בסך הכל הפנתה את הסרט לאפיקים פסיכולוגיים. כאשר הייאוש הקיומי, המלנכוליה והעצב מקיפים אותך מכל עבר, ומכל מבט. האם סרט שדן באכזבות, בנקמות, בתשוקות. בשורשי הנפש המיוסרת של האדם, בקיצוניות אליה הוא מוכן ללכת בשביל נקמה או קתרזיס, בהרהור הסופני, ובתהליכים עדינים כל כך הוא באמת סרט ריקני?
או במילים אחרות, גם אם הריקנות הגדולה במישור אחד מובילה לכיוון אחד. האם אין בסרט הזה מספיק עומק בכיוון אחר. (אגב, דוגמא אחת נוספת לסרט מהסוג הזה, גם אם בכיוון אחר לחלוטין, הוא כמובן "לחיות בתמונות" סרט מופתי גם הוא.)
והאם כבר אמרתי שמלהולנד דרייב הוא אחד מהסרטים האהובים עלי בכל הזמנים.
נכון, הפתרון הוא לא ריקני
אבל הוא עדיין יותר רדוד, בעיני, מהפתיחות הרעיונית שלו לפני שפותרים אותו. כלומר, יש כוח לסיפור גם ככה. יש כוח להסתכלות על החלק הראשון כעל חלום. אבל יש הרבה יותר כוח מההיזון ההדדי בין החלק הראשון לחלק השני בצפייה הראשונית מאשר לסכמתיות של "החלק השני מסביר את הראשון".
בכל אופן, גם אני מאוד אוהב את מלהולנד, גם אם הוא לא מהאהובים עלי ביותר (ואולי הוא כן. הוא פשוט תמיד מסבך ומבלבל אותי ואני לא מצליח להחליט), אבל אני חושב שהפן הארס-פואטי מוסיף לו המון.
יכול להיות שלא הבנתי משהו
האם אתה לא טענת שהריקנות היא בהצגת החלק הראשון בתור החלום של הסרט הראשון (ולאור כך, הצגת הריקנות שבסיפור האמנזיה, ע"י הפיכתו לפנטזיה).
ואם לא, אז מהי האלטרנטיבה שלך?
זה בגלל שלא הייתי קוהרנטי
אבל לא נורא, עניתי לי בכל מקרה.
בכל מקרה כתבתי את זה איפה שהוא בפוסט של דוגוויל, ואני אכתוב את זה גם כאן.
גימיק, כל גימיק, גורם לחשוב. לפעמים הגימיק נותר בגדר גימיק, ולא עומד מאחוריו כלום. אבל בשניה שעומד מאחוריו משהו, כמו בסרט הזה, הגימיק מפעיל אותך יותר.
הגימיק מגרה את הרצון לגלות את הסאבטקסט. בזה אין ספק.
האם הוא היה יכול ליצור את הסאבטקסט ללא הגימיק. כן, בהחלט. אבל הוא היה מאבד מהאפקטיביות שלו ובעיקר מהקומנקטיביות שלו (לפחות כלפי הציבור האינטילגנטי).
_________________
ב"ציבור אינטילגנטי" נורטון מתכוון, לכל מי שלא בא לסרט בשביל הציצים של נעמי וואטס.
טוב, זה הציבור האינטילגנטי.
ומה לגבי הציבור האינטליגנטי?
__________________
בוג'י חושבת שזה יפה לא להוסיף יו"דים מיותרים למילה "אינטליגנטי", אבל תוהה אם לא עדיף לשים אותן במקומות הנכונים.
באמת עצוב
כל ענין פיספוס היודי"ם.
אגב, אולי תנסי לכתוב אינטליגנטי עשר פעמים ברציפות. ומהר.
________________
נורטון – לא אוהב את הניטפוקים של בוג'י.
אינטליגנטי, אינטליגנטי,
אינטליגנטי, אינטליגנטי, אינטליגנטי, אינטליגנטי, אינטליגנטי, אינטליגנטי, אינטליגנטי, אינטליגנטי.
(בערך עשרים שניות, בלי בדיקת שגיאות או תיקונים. אל תציע אתגרים כאלה לאדם שתשעים אחוז מהעבודה שלו זה הקלדה עיוורת מהירה.)
___________________
בוג'י לא ממש מוטרדת אם אנשים אוהבים את הניטפוקים שלה או לא, אבל יש ניטפוקים שכואב להם שלא אוהבים אותם.
אם כי..
בין השניים הראשונים, והשמונה האחרונים, היה אנטר קטן.
__________________
נורטון – רק תוהה באיזה צד של הניטפוק זה כואב.
טאב.
לוקח אותו זמן ומאמץ כמו רווח.
למרות שאני מתכחש לביטוי ''התיאוריה שלך'',
במקרה של "מלהולנד" זה די נכון, האמת. כלומר, אם לא היתה לסרט השפעה מהפנטת ועוצמתית עליך, קשה לי לצפות, בטח אחרי כל הניתוחים והפרשנויות, שהיא תופיע פתאום, ואני באמת לא מאמין שתתחיל לחבב אותו פתאום (בצדק, מצידך). "מלהולנד" הוא קודם כל סרט חוויתי. כל הרלוונטיות לניתוח שלו נובעת מההנחה הבסיסית שהוא יסעיר, ירגש ויבלבל אותך. אם זה לא קרה, הסרט אכן נכשל במקרה שלך. במקרה שלי הוא לא נכשל.
אגב, בהקשר הזה אני חושב שיש נקודות ש"כביש אבוד" טיפה מחטיא. יש לו פתיחה אדירה, טוויסט מעולה באמצע ורכיבה לא רעה על הגל הזה לאורך כמה זמן; אבל החצי-שעה האחרונה שלו די מאבדת את הקצב והאחיזה המהפנטת.
אנ אמנם חובבת לינץ',ואני הבנתי סרטים שלו,כןכן.
למרות שהייתי צריכה להתעמק מאוד בהא ודה.
אבל הביקורת מצויינת.היא כיפית
היא לא פלצנית ומשעממת,ואני נותנת לך קרדיט על זה.
תודה רבה!
זהירות!
האתר הזה מכיל ספוילרים בכמות מסחרית בכל ביקורת שלו, ובביקורת המלונקקת בפרט.
שתי נקודות
א. הביקורת שהצגת אומרת דברים דומים, למה שנכתבו פה בכמה מאות תגובות. בהבדל אחד – כאן, יש סימון ספוילר. (וגם פחות דגשים ב"בולד", שהוא סוג של מקבילה לריצה בעירום בשדה חמניות.
ב. קיים סיכוי סביר שלא הבנת את הביקורת, שטוענת דברים הפוכים משאתה טענת, ואני מצטט אותך – "יש פה איכות קולנועית גבוהה מאד שהופכת את הצפייה בסרט למהנה בלי קשר להבנת הסרט" – בביקורת שלינקקת כתובים דברים הפוכים.
אז הצפיה בסרט מהנה גם למי שלא הבין,
אבל כותב הביקורת לא אהב את הסרט כי לא הבין?
זה קצת כמו "הכלב אכל לי את שיעורי הבית, וגם לא יכולתי להכין אותם כי הייתי חולה, ובכלל אין לי מושג על איזה שיעורי בית מדובר", לא? כאילו, העיקר להתקיף את מי שלא מסכים איתך? יופי.
פור דה רקורד: גמני אהבתי את הסרט, מאוד מאוד מאוד, וגמני חושבת שהוא מצוין גם לפני שמחברים את החוטים (וגם אם החוטים לא מתחברים כלל).
לא התלוננתי על זה שהמבקר לא אהב את הסרט, זכותו של כל אחד לאהוב ולא לאהוב איזה סרט שהוא רוצה. הבעיה שלי היא עם זה שהמבקר כתב ביקורת על סרט שהוא לא הבין, ושוב אני חוזר זה לא בושה לא להבין את הסרט הזה אבל את הביקורת צריך להשאיר למי שהבין או לפחות ניסה להבין את הסרט. הביקורת, שבאמת כתובה בצורה יפה ומשעשעת, לא מתמודדת עם הסרט בשום צורה.
לגבי הביקורת של אורי ברייטמן: שמתי לב שהוא לא אהב את הסרט במיוחד והיו לו טענות גם על חוויית הצפייה שהסרט מציע, דבר שאני שיבחתי, אבל לא בגלל זה נתתי את הקישור לביקורת. הקישור ניתן כדי להראות דוגמה לביקורת שמתמודדת עם הסרט, מנתחת אותו ומגיעה למסקנה מנומקת וברורה, אפילו שהיא שונה משלי (לתשומת ליבה של "מישהי עם ניק מתחכם).
מצטער - לא קונה את זה
אני לא הבנתי את הסרט, וכמו שכבר כתבתי, זה בגלל שאין בו שום הגיון. בנתיים, כל הסבר שהובא כאן נראה לי מאולץ ולא משכנע ואני דבק בדעתי – אין לסרט עלילה. זה אוסף מאוד מרשים של סצנות, בחלקן משתתפים אותם שחקנים, אבל אין באמת קשר בניהן.
לתשומת לבי באיזה הקשר?
תזרמי עם זה.
תהייה תיאורטית:
נניח שיוצא סרט אומנותי כל כך עד שאף אחד לא מבין אותו, וכולם מסכימים שאין גם מה להבין בו ושהבמאי סתם חנטריש (למשל, 'עוד טושים' של זרובבלה פיש, שאף אחד לא ניסה לנתח אפילו) – זה אומר שלסרט לא תהיה לעולם ביקורת?
הטענה שלי היא נורא פשוטה: אנחנו לא מבקרי קולנוע. אנחנו צופים. כיוון שיש עוד הרבה צופים אחרים שלא מנסים למצוא משמעויות נסתרות בסרטים של לינץ', אני לא רואה מה הבעיה לכתוב (ולפרסם) ביקורת כמו זו של דן ברזל – הוא לא לבד בעולם. הוא מייצג קבוצה לגיטימית של אנשים שלא חושבים שצריך להתמודד עם הברברת של לינץ'.
לחשוב שסרט הוא קשקוש מקושקש ונטול הסבר זו דעה לגיטימית, בדיוק כמו להיות בטוח, כמוך, שחייבים לנסות להתמודד עם הסרט ולמצוא בו משמעויות בכוח.
כתב הגנה צפוי
אני לא מתלונן על זה שאתה לא אהבת את הביקורת, זכותו של כל אחד לאהוב ולא לאהוב איזו ביקורת שהוא רוצה. הבעיה שלי היא עם זה שאתה כתבת ביקורת על ביקורת שלא הבנת, וזה לא בושה לא להבין את הביקורת הזו אבל את הביקורת על הביקורת צריך להשאיר למי שהבין או לפחות ניסה להבין את הביקורת.
לא הביקורת על הביקורת. הביקורת על הסרט.
הסתבכתי. בקיצור, מה שאני מנסה לומר זה שזו חוכמה מאוד קטנה לטעון שלמי שלא הבין אסור לבקר. גם למי שחושב ש"כוכב נולד" זו חרפה אסור לבקר כי הוא לא מבין את התוכנית? ולמי שלא מבין איך ביבי נתניהו ישן בלילה אסור למתוח ביקורת על מדיניותו?
לא טוב
כשסרט נגמר ואני שואלת את עצמי- רגע… איפה הסיום? איפה האמצע? איפה ההתפתחות?
כנראה שזה מה שקורה כשסרט הוא אוסף של עלילות שמתחילות ונוגעות רק לרגע זו בזו, עד לסוף בו הן כביכול מתערבבבות זו בזו לאבדון, ואז הקרדיטים.
עשר דקות עברו מאז צפייתי בקרדיטים ועוד על לשוני- what the fuck?! סרט שלם חיכיתי לראות איך הכל נשזר יחד בגאוניות אין קץ, איך פתאום אני אומרת- אהההה! ואז וואו! והולכת לישון ברוגע שרק קתרזיס ראוי לשמו יכול לספק לי.
אך לא. זה היה אחד הסרטים המשונים שראיתי. סרט בלי סוף. סיבוך בלי פתרון. אכן, רעיון חדשני.
המטרה הושגה
קצת קשה אמנם להתווכח עם אדם שקוראים לו ברזל, אבל אני חושבת ששווה לראות את הסרט הזה ולו רק לראות איך במאי משיג את מטרותיו. התגובה שלי כשיצאתי מהסרט הייתה כעס, כעסתי על דיויד לינץ' וכעסתי על הסרט (זו תמיד התגובה הראשונית שלי לסרטים שמעבירים אותך מיני-התעללות נפשית). דיויד לינץ' מדגים לנו איך הוא טוב בלבחור מה יהיו הרגשות שלנו (שלמעשה גם הם אשליה כשהם נובעים מדבר שלא קיים, בהמשך לתאוריות על פירוש הסרט. אנחנו שומעים חצוצרה אך למעשה כל מה שיש שם זה סילנסיו), הוא חולה כוח והוא רוצה שנדע את זה. ואם זאת הייתה המטרה שלו – אז היא הושגה. גם אותך הוא הצליח להכעיס ועוד הרבה צופים מתוסכלים אחרים. ואם המטרה שלו היתה לעצבן- גם היא הושגה. מישהו אמר פה שכל העניין בתקשורת היא שהמאזין יבין את הכוונה. זה נכון אם מדובר בפרסומת, אבל סרט (כשהוא לא אמריקן פאי) הוא צורת אמנות, ובאמנות כל אדם רואה משהו אחר. ואם זאת היתה המטרה – גם היא הושגה. מלבד לעובדה שהסרט עשוי גאוני (ואגב,פס הקול בסרט תרם ל50% מהלחץ הנפשי שהוא גורם לצופה, ובכך משיג את מטרתו), האם יש פירוש לסרט או לא? אם יש אז הוא בטח לא יהיה פירוש כמו הירגז המקושט=אריק שרון, ורוב הסיכויים ש"כוונת המשורר" היא הרבה יותר פשוטה ולא מתקרבת לתיאוריות שרבים מעלים, אבל אני לא מתכוונת לשבור על זה את הראש. העובדה היא שיש גבול מאד דק בין גאונות לטירוף, ועוד לא ברור איפה נמצא דיויד לינץ'. או שמישהו ימציא את הפירוש המושלם לסרט או שדיויד לינץ' יאושפז בכפייה. אני אישית יקבל את מה שיבוא קודם ועד אז אני מאד נהנית מהניסיונות פירוש שמציעים פה, וגם מהביקורת שלך.
ונניח שהמטרות שלו היו אלו שציינת,
למה -אני- כצופה אמור להגיע לסרט? איזה ערך אמור להיות לו עבורי? כדי שאני אלמד שהוא חולה כוח? כדי שהוא יצליח לעצבן אותי?
מצטער, אלו לא מטרות לגיטימיות .
דווקא כן מטרות לגיטימיות
לא שממש בא לי להיחלץ לעזרתו של לינץ' במקרה הזה, אבל לעצבן את הקהל זו מטרה לגיטימית לגמרי באומנות, לדעתי. לרוב זו אומנם אומנות פחות מתוחכמת, יותר זולה ופרובוקטיבית (וגם, לא תמיד), אך היכולת לעצבן קהל מאלצת את הקהל לחשוב, להרגיש ולהגדיר לעצמו את עמדתו בנושאים שונים.
לא בא לי להתחיל עוד דיון על פון טרייר, ורהובן ודומיהם, אז אני אמנע מדוגמאות.
דווקא לא מטרות לגיטימיות
השאלה המתבקשת היא "מה היא אומנות". אבל גם כאן זה לא דיון שאני בטוח שאני רוצה להכנס אליו. אנשים יכולים סתם לעצבן אחד את השני בכוח, גם מבלי להיות אומנים.
אז אני אתייחס לסרט כאל מוצר – האם הוא ראוי שאשקיע בו משאבים? כסף, זמן, דלק, מחשבה?
אם כל מטרתו של הסרט היא לעצבן אותי, מצטער, המשאבים שלי יופנו לאפיקים אחרים.
אם כל מה שאתה רוצה מסרט זה שבסוף הם יתנשקו, אז זה באמת לא הסרט בשבילך (הן מתנשקות באמצע. או שאולי זה לא האמצע??)
אבל סרטים יכולים להוציא ממך קשת רחבה של רגשות. כל אמנות שמצליחה לעורר בך
איזשהי תגובה, משיגה את המטרה שלה. אם לא היא פשוט משעממת, או שהיא לא אמנות. אני בטוחה שהמעריצים הנלהבים של הסרט (יש מעט והם לא מחזה נעים) לא התעצבנו עליו, אבל גם ממישהי כמוני שלא מתכוונת עכשיו לראות את הסרט אלף פעם בנסיון למצוא תשובות, ואין לה איזה העדפה לסרטי לינץ', הוא הצליח להוציא תגובה משמעותית, ורוב הסיכויים שאם הצופה לא מקבל בסוף את מנת הקטרזיס שלו-זה יכעיס. אבל בכלל התחלתי את הכל בלהגיד שהסרט כשלעצמו עשוי גאוני, שזה תמיד מעניין לראות.
הו, כשל לוגי .
ולא כל כך פעוט.
איך את מסיקה מכך שאני לא מעוניין בסרט שכל מטרתו – כפי שנטען כאן – לעצבן אותי, לכך שאני מעוניין – כפי שטענת – בסרטים בהם יש נשיקה בסוף?
הו, כשל לוגי .
שוב אני מוצאת את עצמי אומרת לך- במקום לקחת את הכל כל כך אישי, תנסה ל-ה-ב-י-ן את מה שמנסים להגיד לך.
אין בעיה.
תגידי דברים שיש בהם טעם. את אלו אני מוכן להבין.
עצוב לפגוש במאמר ביקורת מסוג שכזה היות וההבנה הבסיסית של הסרט הביזארי אפילו לא הוצגה כראוי – הסרט מתאר בפשטות ותחכום יוצא דופן את האשלייה הקולנועית, את הוליווד המצועצעת דרך מערכת יחסים כושלת של שחקנית מצליחה וחברה (נעמי ווטס) לא יוצלחת, שאר הסרט מכניס אותנו לעולמה ההזוי של החברה הלא יוצלחת כהזייה או פנטזיה לגבי חייה..
זה הכול – נא לא להכפיש גאון סרטים ביזארי כמו לינץ' ואם אין הבנה בסיסית רצוי לא לראות סרטים שלו יותר!
או שהסרט הוא פשוט חרבוש אחד ארוך ללא פואנטה (גם אפשרות)
נא לא לפסול ביקורות רק מפני שאינן טועמות את דעתך. אם אין הבנה בסיסית לגבי ההבדלים בין דעה לעובדה, רצוי לא לקרוא ביקורות יותר.
לא, זו אינה אפשרות
מפני שלסרט יש פואנטה, יש משמעות ואחת ברורה ומכוונת, והיא אכן המשמעות שאיה פירטה. משמעות הסרט והאירועים בו (שאף אחד, אבל ממש אף אחד מהם לא קרא סתם ולכולם ללא יוצא מן הכלל יש חשיבות ומשמעות שחלקינו כנראה מנועים מלהבינה) מכוונים ע"י דיוויד לינץ' שביים את הסרט בגאוניות רבה. אני לא מאמין שאדם שרואה שהסרט קצת קשה לו להבנה, אז על רקע שנאתו לדיוויד לינץ' הוא יקטול את הסרט, מבלי להבין אותו, בטענה שהוא "אוסף של חירבושים". זה נוראי! אם אין הבנה בסיסית של הסרט, ואין אפילו רצון לנסות להבין סרטים לפני שבאים לקטול בדברי הבל נוראיים, רצוי לא לכתוב ביקורות יותר!
מה שאיה עשתה לא נקרא ''לפרט''.
אתה, לעומת זאת, מוזמן לפרט, אם אתה מעוניין שיתייחסו להודעה שלך ברצינות.
מוסיקה גרועה?
אני אגיב לסעיף (שולי)
בביקורת
לגבי המוסיקה של אנג'לו בדלמנטי
המוסיקה בסרט התכתבה המון עם המוסיקה שיצר בטווין פיקס יותר מכל סרט אחר של לינץ' מאז…
ואין ספק שהיצירה הכי גדולה של בדלמנטי היתה המוסיקה של טווין פיקס.
(ועיר הילדים האבודים כמובן)
אבל להגיד שהמוסיקה משעממת? באמת…
נו, אז לחיים של נעמי וואטס אין עלילה.
זה מה שאת מנסה להעביר?
דעתי הצנועה
עם כל הכבוד לתלמידי הקולנוע הכתבו ביקורות לכאן ולכאן אני חייב לומר שאני לא הבנתי דבר מהסרט אולם אני חושב שסרט שהצליח במשך 145 דקות לגרום לי להישאר בריכוז (עד כמה שאפשר) ולרצות להבין מה הולך על המסך בלי לעזוב באמצע בגיחוך מפוהק (כמו שקרה אחרי שעתים ורבע של נסיעה איטית על טרקטור ב"סיפור פשוט") לא יכול להיות עד כדי כך גרוע. נכון שהסרט נגמר ניסיתי להבין מה הרגע ראיתי ללא הצלחה יתרה אולם בניגוד לדעת הכותב אני לא רואה את זה כדבר רע, לא הכל חייבים להבין וניתן להינות גם מחוסר ההבנה, וזה בהחלט ניתן למצוא בסרט הנ"ל. ורק כהערה אין לי שום חיבה יתרה לסרטיו של לינץ אולם לקטול סרט באופן שכזה רק מחמת חוסר הבנה,לדעתי זוהי טעות וזה מתאים יותר לקליניסטים מלכל אחד אחר, דבר שאותו לא הייתי מצפה למצוא באתר שכזה.
שבת שלום וחג שמח.
דעתי הצנועה
"לא הכל חייבים להבין וניתן להינות גם מחוסר ההבנה"
"לקטול סרט באופן שכזה רק מחמת חוסר הבנה"
דבר ראשון אתה אומר שהיופי של הסרט הוא שלא מבינים אותו, ואז מתלונן שהביקורת של דן ברזל לא הוגנת "כי הוא לא הבין", אם זה לא מספיק, לאחר כל זה אתה משווה את הביקורת לאורי קליין(מה הקשר לעזאזל?).
אני יודע… היגיון צרוף!
נ.ב
אם אתה מתקיף דעות (צנועות?)של אנשים אחרים, הדעה שלך לא צנועה
—-
זבובים נדבקים לביקורת של מלהולנד דרייב, וזה לא כיף!
להבא אזכור.
קינג יקר,
ביקורות נכתבות כדי לומר לאנשים את דעתו של הכותב על מושא הביקורת. תקן אותי אם אני טועה, וסלח לי על שאני מעיד על עיסתי, אבל נדמה לי שבקריטריון הזה הביקורת שלי עומדת באופן דיי מוצלח. וכמו תמיד מי שסומך על המבקר, יקשיב לו. ומי שלא לא.
איפה ראית בטקסט עדות לכך שחרצתי את דינו של הסרט עוד בטרם צפיתי בו? אם כבר, הטקסט אומר בדיוק את ההיפך: בכל פעם בה לינץ' הוציא* סרט, אני ניסיתי להתחיל איתו מאפס, כאילו אין לי נגדו כלום. לצערי, עפ"י הטעם האישי שלי, בכל פעם נאלצתי לשנוא אותו מחדש. זו ממש לא הייתה הכוונה המוצהרת שלי מראש (ואם כבר, אתה מוזמן למצוא באתר את הביקורת שלי על "שיקוי לילה", סרט שבאתי לראות עם הרבה דעות קדומות, דבר שלא מנע ממני לכתוב עליו ביקורת מאוד חיובית).
בנוסף, לו הייתי מסתיר את סלידתי רבת השנים מעבודתו של לינץ', הייתי מבין את הבעיה שלך. אבל אם התוודיתי על כך בגוף הביקורת, ועוד הוספתי לחובבי לינץ' המלצה חד משמעית לראות את הסרט, אני מתקשה להבין את הבעיה.
ואגב, אני לא יודע איך לבשר לך את זה, אבל מבקר שלא אוהב סרט וצריך לכתוב עליו ביקורת, לרוב ינסה להניא אנשים מלראות את הסרט. אם הוא *לא* יעשה זאת, הוא ימעל בשליחותו.
ועוד ניתוץ מיתוס אחרון לקינוח נייטרליות ואובייקטיביות לא קיימים.
__________________
* ואני משתמש בלשון עבר כי הפסקתי. "מלהולנד דרייב" הוא הסרט האחרון של לינץ' שראיתי, וכנראה גם שאראה.
להבא אזכור.
הבעיה היא מאוד פשוטה,
אתה מתייחס לסרט בתור עוד אחד מעשרות הסרטים הלא מובנים ולא קוהרנטיים של לינץ'. האחרון בשושלת.
כל האיזכור של 'חובבי לינץ" ו'שונאי לינץ" הוא מן הסתם הכרחי, אך לא סביבו נעה העלילה של הסרט או מטרתו, בניגוד למה שרוב האנשים חושבים.
באופן אישי, מלהולנד דרייב היה סרטו הראשון של לינץ' שראיתי, כך שלא היו לי סרטים קודמים להתייחס אליהם, ולא הייתי מוגדר כחובב או שונא לינץ'. בתור אחד כזה, לביקורת שלך לא הייתה משמעות בשבילי, ולזה התכוונתי כשאמרתי שאתה ניגש לביקורת באופן אישי. הבאת איתך את כל המטען שיש לך מכל סרטיו של לינץ' שראית אי פעם, במקום להתייחס לסרט כסרט בודד שעומד בתור עצמו, וכאן הביקורת שלך איבדה מאמינותה.
אין חוק שאומר שעליך לשנוא כל סרט שלינץ' עושה או לאהוב אותו,
הרי הוא בסך הכל בנאדם.
הערה לגבי מלהולנד דרייב
אני חושבת שהכוונה היא לסצנת הסקס האישית של נעמי ווטס, שמשוחקת באופן מצמרר וחיונית לעלילה (כן,יש עלילה).
טוב, נסכים שלא להסכים?
הרי על העיקר אנחנו מסכימים (מקומן של סצינות סקס *מסוימות* בסרטים *מסוימים* כמקדמות עלילה וכו').
אין טעם להמשיך להתווכח על מלהולנד, שכן וויכוחים כגון אלו בדרך כלל נגמרים באי-הבנה מוחלטת או רצון עז להכות בבן-השיח (פשוט חבל לי על הלק הטרי שעל ציפורניי).
היי, סרט אחד עם צבעים פסיכודליים כבר צלחתי – אודיסיאה בחלל (לא שהייתי רוצה לחזור על החוויה, אבל ניחא).
בכלופן, אסכם בכך שאני אוהבת סצינות סקס עשויות טוב, כמו שאני אוהבת כל סוג אחר של סצינות (בתנאי שהן עשויות טוב).
אה, וכחיזוק לעמדתך, באמת נזכרתי בכך שהשדיים של לורה הרינג היו משו-משו
כשמדברים על סקס, התייחסויות מיניות נוטות להופיע בשלב מסוים.
חוצמזה לי מותר להזכיר את השדיים שלה ראשונה כי אני בחורה…
אה, איזה קטע, עברנו דירה...
ותודה לעורכים שלא מחקו את הדיון האוף-טופיקי הנפלא הזה אלא העבירו אותו למקום הנכון.
מוזר וביזאר: דן, אל תהיה לנו זר!
למרות שאני רואה שהגבתי על הביקורת הזאת, אין לי ולו שביב של זיכרון שקראתי אותה בעבר – וזה חבל, כי להפוך לסנילי בגילי זה קצת מוקדם, אבל גם נהדר, כי זה תענוג צרוף.
דן, ביקורת למופת. אנא, הענק לנו עוד מטובך, לפחות פעם בירח כחול!
נכון מאוד. מסכימה עם התיקון וההרחבה.
אין עליך!!
אני לצערי לא צחקתי כשעלו הכתוביות אלא בכיתי על הזמן שלי שאבד, מסכים עם כל אות של המאמר! צריך לדחוף את הלינץ' הזה למכלאה
נבואת חמיצר והחידה הלא פתורה די התגשם
חוץ מהקריירה של דיוויד לינץ'.
קוראים לזה 'אבודים'.
הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים.
נכון. לא כתבתי, "הוא דווקא לא רע". לא כתבתי "הוא סרט מעולה דווקא". לא כתבתי "הוא סרט מצויין!" כתבתי במילים אלו- הוא הסרט הטוב ביותר שיצא בכל הזמנים ואני לא מתחרט על אף אות.
דיויד לינץ' מכניס לסרט הזה כל כך הרבה אהבה לקולנוע ולמסך שזה מדהים. כל שוט, כל פריים מצולם בשיא היופי והעדינות, בנגיעות קטנות שהוא מעביר לצופה ברגש ובהמון עדינות. סרט שמעוצב נפלא ועשוי בשיא העדינות ואז מגיע בשיא ההפתעה לרגעים המלחיצים כמו בחיים שלנו. צילום מרהיב ומורכב עם המון צבעים ותפאורה שממחישה את ההעברה בין מציאות לדמיון, וסרט שמראה על רגש, על אהבה ועל מסירות שלעולם לא תוכל להתקיים.
היופי שבסרט הוא המשחק בין דמיון למציאות באמצעים קולנועיים בלבד. דיויד לינץ' עושה את זה בצורה מושלמת וגורם לדמיון להיראות כדמיון ולחלום להיראות כחלום באמצעי בימוי מבריקים שעוד לא היה במאי שהצליח לעשות זאת בכזאת מקצועיות ויופי. העלילה המלנכולית היא חלק מהיופי שבסרט שמציג עלילת אהבה פשוטה בצורה מתוחכמת שמצריכה צפיה שניה שלישית ואפילו עשירית כדי להבין אותה. אך כשמבינים את החידה, שמבינים את הפואנטה של הסרט מבינים שלינץ' הוא לא רק הבמאי הטוב ביותר אלא גם התסריטאי הטוב ביותר שבונה לנו סרט מדהים, סרט שבנוי על רגש פשוט והוא מעביר אותו לצופה בצורה המושלמת.
עוד יופי שבסרט הוא שגם אם אתה לא מבין אותו יש לך המון מורכבות עשירה שאתה רוכש בזמן הצפיה בו בסרט שהוא מאוד יפה מבחינה קולנועית וגם מצליח להעביר בצופה רגש- רגש עמוק ועדין למרות שהוא בכלל לא הבין על מה זה מדובר. הלב מבין, הצופה פחות, אך מה שחשוב הוא שלינץ' גורם לצופה לעבור סערת רגשות חד פעמית, מה שהופך את מלהולנד דרייב לסרט של פעם בחיים ובעיני לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים.
הסרט הוא גיבוב של שטויות המהוות תירוץ לסצינה לסבית אחת
סורי על הבוטות אבל הרגשתי צורך לתת קונטרה.
ואגב אני באמת מאמין בכך, לדעתי זו בדיחה של לינץ' על חשבון הצופים או איזו התערבות שעשה עם חבר שלו.
אבל גם אם לא, אין "חידה" ואין "פיתרון", חוץ מעניין המציאות והדמיון/חלום באופן כללי, ספציפית לרוב הסצינות אין שום פשר.
זו כמובן דעתי הפרטית.
זה לא נראה לך קצת פשטני?
בכל זאת, להגיד שהסרט הזה גיבוב של שטויות הוא גיבוב של שטויות. לאחר שתצפה בסרט הזה שוב אתה תתבייש במה שאמרת.
בדיחה הוא לא, וגם שטויות הוא לא. אם תשים לב לצילום, לצורת העשיה תראה שיש הבדל ענק בין שני חלקי הסרט.
החלק הראשון הוא הצגה, הכל יפה, מצולם כמו חלום, עם צבעים, עם רגש, עם פסקול יפה, הכל מעוצב ועשוי כמו חלום יפה. אם כי, החלק השני מעוצב כמו המציאות האפלה, הוא כבר לא יפה, אין צבעים, יש רק אפלות, אין אווירה חלומית ומהפנטת.
בנוסף, תשים לב למשחק בין הדמויות- דיאן=בטי, ריטה=קמילה, האם זה עוד חלק מהבדיחה?
שים לב לסצינת המזוודה, שמתחלפת בין החלום והמציאות, לתיק עם הכסף, למפתח שמתאים לקופסא, זה מראה לך בעצם בבירור- יש פיתרון לחידה הזאת. פשוט צריך לחפור עמוק כדי למצוא אותה.
זה לא מסובך להבין שהסרט הוא סרט מורכב וממש לא עומס של שטויות, אם תסתכל על הפרטים (למשל, שרואים את הקאובוי במסיבה, שבהתחלה דיאן הולכת לישון וכו') אתה תשים לב שיש כאן כ"כ הרבה רמזים שאתה יוצא די פשטני ושיטחי אם אתה קורא לזה שטויות. אה, וזוהי כמובן "רק דעתי".
קצת העציבה אותי התגובה הזו,
כנראה בגלל המחשבה שגם אם יש לסרט יתרונות וחסרונות כסרט שלם, הרי יש בו לא מעט סצינות שכל אחת מהן יותר מעניינת ומרתקת מהסצינה הלסבית הנ"ל, אפילו כשהיא עומדת בזכות עצמה.
יותר קל להאמין שהוא עשה את כל הסרט בשביל סצינת המועדון, או סצינת הקפה, מאשר בשביל הסצינה הלא ממש ייחודית הזאת.
וגילוי נאות – אני מאד אוהב את הסרט, גם בגלל ולא למרות הביזאריות שלו, והוא לא נראה לי כבדיחה, אולי כחידה. אבל גם אם מישהו לא אהב אותו, שזה לגמרי בסדר, לרדד אותו לכדי בדיחת פורנו רך נשמע לי ממש עצוב.
שלום לדן ברזל, כותב ה"ביקורת"
קודם כל אני יודע שלא בטוח שתראה את התגובה הזו כי כתבת את הביקורת הזאת ב-2002. ועכשיו לעניין-
קראתי את הביקורת הזאת כבר לפני משהו כמו שנתיים וכבר אז הבנתי שמבקר קולנוע- אתה לא.
זאת לא ביקורת, זאת התנשאות של אדם חסר השראה שמסרב להבין שהעובדה שהוא לא הבין ולא אהב סרט מסויים לא אומרת כלל וכלל שזה נכון לשאר הצופים. על כן, הביקורת הזאת היא דוגמטית וחסרת ערך.
נ.ב.
מצטער מראש על הארסיות של התגובה… ( היא לא יותר ארסית ולא מקצועית מהביקורת הפשטנית וחסרת הרסן הזאת)
אבל זה בדיוק מה שהוא ניסה להעביר לך
רגש, תחושה, אווירה.
למה אנשים אוטומטית חייבים לחפש משהו מעבר לזה? כנראה איזשהו באג במוח של כולנו, שמחפש בכל דבר משמעות שהוא יכול לסכם במשפט או שתיים. היופי של קולנוע זה שהוא יכול שהוא נע במימדים שאינם בהכרח סמנטים.
כי אני מעדיף סיפור.
כזה שאני יכול לחשוב עליו כמו שאני יכול להרגיש אותו. אני לא אומר שזה לא מה שקיבלתי ב"מלהולנד דרייב" (לי הפריעה הראייה המאוד הטרוסקסואלית שבה תואר הרומן של בטי וריטה), אבל אני מעדיף סרטים שמתארים מערכות יחסים כנות בין בני אדם, ולא בהכרח הרגשתי את זה ב"מלהולנד דרייב". בפרק השיא של "טווין פיקס", כשנחשף מי אחראי למוות של לורה פאלמר, באמת ובתמים הצטמררתי. ב"מלהולנד דרייב" פשוט נהניתי מהוייב הכללי.
כן, בסופו של דבר אין כמו עלילה קוהרנטית
וככל שהוא יותר ממוקד לתוך רעיון מסוים, זה יותר מרשים ולוכד.
ויש את הגישה השנייה. הגישה שדורשת ממך לשאול שאלות- שבקלות יכולה מאוד לעצבן, אבל גם יכולה, אם היא נעשית בתשוקה ובכנות, להפנט ולעורר תחושות שעלילות קוהרנטיות פשוט לא יכולות.
כמו בכל דבר, אני מניח, זה תלוי בטכניקה.
כמה מחשבות אחרי הקרנה ב-35 מ"מ שהייתה אתמול
אז בסינמטק תל אביב הקרינו יחסית הרבה סרטים ב-35 מ"מ מאז החזרה מהקורונה, מה שהיה לי כיף כי זה פורמט שאני אוהב, אבל גם הזכיר לי את אחת הסיבות לכך שההחלפה שלו הייתה הכרחית – התקלות. אני מבין ומסכים עם הטיעונים הטכניים בעד פילם (הגרעיניות, הצבע, החדות, הסצנות החשוכות – ברוב המקרים נראה הרבה יותר טוב מהקרנה דיגיטלית ממוצעת) וגם עם חלק מהטיעונים הפחות טכניים (שזה "חי", "פיזי", "ההרגשה" השונה), אבל באמת שמפתיע אותי כל פעם מחדש שהיינו רגילים לראות סרטים ככה. כמה דברים שיצא לי לראות רק בהקרנות האלו בחודשים האחרונים, שלגמרי לא פגעו בחוויה ואני לא אומר אותם בשביל השיימינג:
*סרט שמוקרן עם חיתוך מסך נמוך מדי, כלומר חתכו מהפריים למטה והשאירו קצת יותר מדי מהפריים למעלה, אז רואים את הבום והציוד פה ושם.
*כמה שניות פה ושם שהעדשה לא מכוונת, אז החלק התחתון מוקרן למעלה או להפך.
*בעיות בהחלפות גלגל: כמה פריימים ולפעמים שניות חסרות, פוקוס וחיתוך מסך שנדפקים, פילם שנקרע פעם אחת (ותוקן מהר).
*לא בדיוק תקלה, אבל הפסקה של 5 דקות כדי לתת לעדשה לנוח או כי אי אפשר להעמיס סרט ארוך כל כך.
שוב, זה ממש לא בקטע של שיימינג, נהניתי מכל ההקרנות האלה ומקווה מאוד שיהיו כמה שיותר. כל זה בסינמטק שבגדול שומר על רמה גבוהה, ומקרין עותקים יחסית במצב טוב בלי הרבה שריטות ודפיקות. בקולנועים הישנים והפחות טובים היו יכולות להיות גם הקרנות שלמות בלי פוקוס, ושמעתי גם על מקרים של גלגלים שהוקרנו לא לפי הסדר או אפילו שעירבבו בין סרטים. משוגע לגמרי מבחינתי שזה היה הסטנדרט עד ממש לא מזמן. זה פשוט פורמט מסובך מדי לתפעול אם רוצים קולנוע כמו שאנחנו רגילים אליו היום.
כשפעם בשנה בערך יוצא סרט חדש בפילם היום, זה כמעט תמיד 70 מ"מ או איימקס, וגם 35 מ"מ "רגיל" מטופל בצורה הרבה יותר עדינה ורק בבתי קולנוע של סינפילים, ככה שנהנים מהיתרונות וכמעט לא סובלים מהחסרונות, אבל כל העסק יקר בהגזמה. המון דברים בקולנוע השתנו בגלל המעבר הזה לדיגיטלי, אבל התקלות האלו זה מה שהכי בלט מבחינתי בהקרנה של הסרט הזה (שהייתה בלי תקלות בכלל), ופעם ראשונה שהבנתי והסכמתי עם האנשים שאומרים ש-35 מ"מ יכול לשנות סרט.
לינץ' מכניס הרבה "תקלות" כאלה לסרטים בכוונה. (ספוילרים מאוד קטנים בהמשך) יש אפקטי סאונד שהוא משתמש בהם הרבה, בעיקר בקטעים ההזויים יותר, שנשמעים כמו בעיות פילם אמיתיות, שהפילם נקרע או נדפק. יש גם איבוד פוקוס בכמה סצנות שנראה בדיוק כמו תקלה בהקרנה, או תנועות מצלמה שנראות ממש כמו כיוון עדשה. יש ג'אמפ-קאטים שמתאימים להחלפת גלגל ושקרו מלא בהקרנות הישנות האלה, ובכלל בשלב מסוים יש הרגשה שהחליפו סרט, תקלה שהייתה קורת לפעמים עם גלגלים.
הקרינו החודש את "קטיפה כחולה" מעותק דיגיטלי ואת "מלהולנד דרייב" ב-35 מ"מ (בהפתעה! זה לא היה כתוב מראש כמו בדרך כלל). אבל ב"קטיפה כחולה" שהוקרן דיגיטלית תמיד ידעתי שלינץ' עושה בכוונה, ופתאום ב"מלהולנד דרייב" כל דבר כזה הקפיץ אותי וגרם לי לתהות אם זה לינץ' או שבאמת משהו נתקע (אפילו שיש לפעמים דרך לרמות ולדעת בארץ – אם הכתוביות שמרו על המיקום והפוקוס, זה הסרט ולא ההקרנה). עכשיו כשאני אחרי כמה הקרנות כאלה בחודשים האחרונים והן לא רק זיכרון רחוק מלפני עשור, אני מרגיש שהבנתי קצת יותר למה לינץ' מתכוון כשהוא משתמש בכל זה וכל אפקט כזה של "תקלה" סימן משהו. אני עדיין לא חושב שהייתי עולה על הפירוש הנפוץ של הסרט לבד או אחרי צפייה אחת, אבל זה לגמרי הוסיף לראות אותו ככה פתאום.
זה גם גרם לי לחשוב על עוד משהו – אין יותר את הטכניקה הזאת. אם מישהו רוצה לסמן שמשהו דפוק קורה בסרט ברמה הזאת, אי אפשר להשתמש יותר ב"תקלות הקרנה" כי אין באמת תקלות בדיגיטל. מה יעשו, סרט שפשוט עוצר או קופא על פריים? תמונה אפורה מדי? בסטרימינג בבית אולי אפשר להשתמש בסימן טעינה של נגן כאילו האינטרנט נתקע, אבל זה ממש לא אותו דבר. גם כשרואים את אותה הטכניקה בסרטים הישנים בעותק דיגיטלי או בבית, אין את המחשבה של "רגע, זה מכוון או שמשהו באמת נדפק פה?" שעברה לצופים שראו אותו מוקרן בקולנוע אז. זה יכול להיות מאוד מעצבן ומבין אנשים שלא יאהבו את זה, אבל עדיין, זה אלמנט בסרטים שאיבדנו עם המעבר לדיגיטלי שלא חשבתי עליו בכלל עד עכשיו.
אז תודה לסינמטק שעושים עדיין הקרנות כאלה. מקווה שיהיו עוד ולא רק של סרטים ישנים (החדש של פול תומאס אנדרסון בבקשה, אבל אפילו "מילקשייק אבק שריפה" יהיה נחמד).
ומשהו לא קשור: הבחור שישב בשורה הראשונה ובשלב מסוים השתעמם, פתח את הטלפון ודפדף בטינדר לכמה דקות עד שהעירו לו, כש-2-3 שורות מעליו יכולות לראות – מה נסגר עם הקהל במדינה הזאת, וגם חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
וחוזר לסינמטק תל אביב
בפברואר תהיה מחווה בשם "בעקבות לינץ'/עוץ" כי מתברר לינץ' אוהב את הקוסם. מהסרטים של לינץ' יקרינו ב-35 מ"מ את "לב פראי" (בעותק שתואר כ"מצב בינוני", זה בטח יוסיף לחוויה) ו"כביש אבוד", וכנראה דיגיטלית את "קטיפה כחולה" ו"מלהולנד דרייב" (גם פעם שעברה זה אמור היה להיות דיגיטלי ופתאום צץ לו עותק אנלוגי של "מלהולנד").
חוץ מזה יהיו הקרנות 35 מ"מ של "חלום אריזונה", "סטאלקר" ו"סולאריס", שהקרנה קודמת שלו ב-35 מ"מ כמה פריימים נשרפו באמצע להנאת כולנו, כמו שהיה קורה בכוכב "סולאריס" באמת. מקווה שיש עוד עותק.
על איזה גרסאות הם מתבססים שם בדיגיטלי? הרימאסטרים של קריטריון?
(ל"ת)
לפני שנה "קטיפה כחולה" הוקרן מקריטריון, כן
היה מאוד מוזר לראות פתאום את ה-C המסתובבת על מסך ענק.
(אני יודע שהרימאסטרים שלהם לסרטים של לינץ' באיכות מדהימה ונהניתי מכולם מאוד, פשוט כמו שכתבתי בתגובה המקורית, יש רובד/ממד/ווטאבר נוסף כשרואים את הסרטים שלו ב-35 מ"מ, בלי קשר לאיכות של עותק כזה או אחר)
הו אין לי ספק לגבי זה.
אבל אם כבר דיגיטלי אז שיהיה קריטריון.