מלהולנד דרייב

מאת
דן ברזל
– פורסם ב 8 במרץ 2002Posted in: ביקורות

במקור: Mulholland Drive
תסריט ובימוי: דייויד לינץ'
שחקנים: נעמי ווטס, דן
בירנבאום, לורה הרינג,
רוברט פורסטר, ברנט בריסקו

תארו לעצמכם שדן חמיצר היה נופל יום אחד מסולם, נחבט בראשו ומקבל רעיון: חידה ללא פתרון. "הירגזי המקושט מצקצק ברגלו ואומר 'אינסטלטור"', למשל. אנשים ישברו את הראש בנסיונות להבין את ההקשרים המורכבים של החידה ("הירגזי המקושט" = אריק שרון; "מצקצק ברגלו" = משתין על עראפת; "אינסטלטור" = ג'ורג' בוש?), אך יקבלו מקסימום כוכבית על המאמץ. קופת הפרס תתפח ותתפח, התקשורת תתעניין, המפרסמים יתרבו כמו גידול סרטני, והציבור ימשיך להתקשר עם פתרונות ("ירגזי מקושט" = "קישוט מרגיז" בסיכול אותיות = ליב טיילר ב'שר הטבעות'?), אך לשווא.

שמו של חמיצר ייצא למרחוק, והוא יקנה לו מעריצים ואוהדים רבים, ובדיוק לפני שתפקע סבלנות הציבור הוא יפתיע עם חידה חדשה – "התבנה לי כיסא, בר כוכבא, כשהאקליפטוס המשומר נובר בחבית הפלדה הדרוזית?" – וכולם שוב ישברו את הראש ויהללו את הגאון וישכחו לחלוטין שפעם לחידה היה צריך להיות גם פתרון. ומכאן דרכו של חמיצר להשתלטות על העולם, שעבוד האנושות וחיי פאר בארמון מפואר עם משרתים ששואלים "התרצה לשתות משהו אדוני?" ונענים "העמוד הקדוש צוחק בין שתיים לארבע האמהות" – ובכן, הדרך לכל זה – קצרה היא.

מזעזע, נכון?

וזה בדיוק מה שקורה כבר שנים רבות עם דייויד לינץ'. מעריציו מספרים לי שסרטיו הגאוניים עוסקים בחקר נפש האדם, בטוב ורוע, בביזאר שמבעבע מתחת להגינות האמריקאית. מצטער, לא קונה. כשאני מודד לעצמי חום אני לא מתיימר לטעון שאני "עוסק" ברפואה. יש מרחק בין לעשות משהו ובין לעסוק בו או לחקור אותו. לינץ' עושה סרטים ביזאריים. אף אחד מעולם לא הצליח להוכיח לי שהם גם עוסקים במשהו בצורה אינטליגנטית. כן, הסרטים שלו מטרידים וסצינות מתוכם רודפות את הצופה שעות וימים אחרי הצפייה. אבל להטריד זה קל. להגיד משהו בדרך זה קצת יותר קשה.

אוהדי לינץ' שבין הקוראים כבר הבינו בוודאי שאני שונא לינץ' מקצועי, ושכל הנאצות שאכתוב כאן בהמשך יהיו לא רלוונטיות בשבילם. אז שנייה לפני שאתם פותחים לי אתר שנאה בשם 'דן בר-ז"ל', כמה מילים בשבילכם: 'מלהולנד דרייב' הוא סרט לינצ'י קלאסי, שמזקק לתוכו מוטיבים מ'לב פראי', 'קטיפה כחולה', 'טווין פיקס' ו'כביש אבוד', וסביר להניח שאם לא תגיעו למסקנה שהוא ממחזר את עצמו, תחשבו שזה סרט מצוין ואף גאוני. עכשיו לכו לראות את הסרט ואל תטרחו לכתוב לי שאני אידיוט כשאתם חוזרים.

כי אני יודע שאני אידיוט: כל פעם אחרי צפייה בסרט חדש של לינץ' אני מבטיח לעצמי שאת הסרט הבא שלו אני כבר לא אטרח לראות, וכל פעם כשיוצא לו סרט חדש, אני מתפתה לתת לזוגיות שלנו עוד צ'אנס. אני אידיוט, אין ספק. אני גם סולח מהר מידי. האמת, אחרי 'סיפור פשוט', שהיה סרט לא לינצ'י בעליל ("זה הסרט הכי דתי שלו!", ציטט בפני אוהד לינץ' אחד את המרצה שלו לקולנוע בשכנוע פנימי עמוק, ולא ממש ידע להסביר מה זה אומר), אך גם אותו לא סבלתי, הייתי צריך לוותר. אידיוט. ומזוכיסט.

בכל אופן, בחורה ביזארית ניצלת מהתנקשות בזכות תאונת דרכים ביזארית לא פחות, מאבדת את הזיכרון ומתגנבת לבניין מגורים הוליוודי ביזארי, שם היא מתיידדת עם בטי הלא-ביזארית-עדיין, שהגיעה לעיר הגדולה כדי להיות שחקנית. השתיים מוצאות בתיקה של הבחורה הביזארית סכום כסף מרשים למדי ומפתח ביזארי שלא פותח דבר. בעקבות הגילוי הביזארי, הן מנסות להתחקות אחר הזהות האבודה של הבחורה הביזארית. חוץ מזה, בחור ביזארי מספר לחברו על חלום מפחיד וביזארי שהיה לו ונופל מת כמה דקות (ביזאריות) לאחר מכן. אף אחד משני הבחורים הביזאריים לא יופיע או יוזכר שוב עד לסוף הסרט. למה? ככה. כי הסרט "עוסק" בביזאר. וישנו גם הבמאי הצעיר שחבורת מאפיונרים ביזארית משתלטת לו על הסרט הביזארי שלו ומאלצת אותו ללהק איזו בלונדה לתפקיד הראשי. הבמאי הזה גם זוכה לפגוש בבטי הלא-ביזארית-עדיין, והסצינה הזו לא מובילה לשום מקום. סליחה, היא מובילה למקום ביזארי. וישנו סרסור רצחני שבסצינה מצחיקה למדי – אך גם ביזארית – מסתבך ברצח שלא קשור לעלילה (עלילה?!) בשום צורה. בשום צורה שאינה ביזארית, כמובן. גם הוא, אגב, לא יוזכר עוד עד לסוף הסרט, שקושר את כל הקצוות במובן הלינצ'י של הביטוי, כלומר, פורם אותם במידת האפשר ושולח את הצופה מתוסכל הביתה.

מדהים איך מילה מאבדת את המשמעות שלה כשחוזרים עליה יותר מדי, נכון?

עכשיו, כאילו שהתסריט המקושקש הזה לא מספיק נוראי, לינץ' החליט, ולא בפעם הראשונה, להדריך את שחקניו האלמונים לשחק גרוע ומביך במידת האפשר. וכאילו כדי להדגיש את זה, שני השחקנים הידועים והמצוינים היחידים שמשתתפים בסרט – רוברט פורסטר ('ג'קי בראון') ודן הדייה ('רציחות פשוטות') – מופיעים ל-4 שניות כל אחד, בהן הם מספיקים להגיד שתי מילים (פורסטר) או רק לנהום בעצבנות (הדייה). והדובדבן שבקצפת – הסצינה היחידה בסרט בה המשחק טוב היא במהלך אודישן. ויאמרו מעריצי לינץ' שנשארו עוד לקרוא עימנו מפאת מחסור בכסף או חוסר ידע ב-HTML שהנה הגאון טוען שהמציאות האמיתית היא הקולנוע. ואני אפנה לכל אחד מהם באופן אישי ואענה בבגרות אין קץ: לך תשתנצקליין.

המלחין הקבוע והנערץ של לינץ', אנג'לו בדלמנטי, הגדיל לעשות בסרט הזה, ולא רק שהוא כתב פסקול משעמם מבדרך כלל, הוא אף הצליח לגרום לתזמורת של 62 נגנים להישמע כמו אורגנית CASIO. ואם זה עוד מספיק לכם – הוא גם משחק בסרט מכונת קפה אנושית. וביזארית. הו כן.

בקיצור, להיזהר כמו מאש הולכת איתי.

תגיות: