רטטוי

מאת
אדם קלין אורון
– פורסם ב 10 ביולי 2007Posted in: ביקורות
שם רשמי
רטטוי
שם לועזי
Ratatouille
בימוי
בראד בירד
יאן פינקבה
תסריט
בראד בירד
ג'ים קפוביאנקו
יאן פינקבה
שחקנים
איאן הולם
בריאן דנהי
ג'נין גרפולו
לו רומנו
פאטון אוסוולט
פיטר אוטול
לדף הסרט

במקור: Ratatouille
במאי: בראד בירד
תסריט: בראד בירד, ג'ים קפוביאנקו ועוד כמה.
קולות: פאטון אוסוולט, איאן הולם, לו רומנו, בריאן דנהי, פיטר אוטול, ג'נין גרפולו

בשנת 1999, אנימטור אלמוני בשם בראד בירד ביים סרט אנימציה עבור חברת האחים ורנר. הסרט, 'ענק הברזל', זוכה בקלות בתואר "סרט האנימציה המקסים ביותר שסביר שלא ראיתם בקולנוע", והוא היה (שלא באשמת בירד), כשלון כלכלי. העתיד היה יכול להיות מדכדך למדי, אלמלא האנשים החכמים בפיקסאר, אלוהים יברך אותם. הם שמו לב שבירד לא רק במאי מוכשר, אלא גם תסריטאי בחסד, וחטפו אותו אליהם. 5 שנים לאחר מכן, בשנת 2004, בירד הוכיח מה הוא שווה: 'משפחת סופר על' עלה קצת יותר מ'ענק הברזל', אבל הרוויח פי עשרה ממנו. זה גם היה הסרט היחידי של פיקסר שנכתב כולו בידי אדם אחד: בראד בירד. העתיד נראה ורוד. שלוש שנים חלפו להן ביעף, העתיד כבר כאן – והוא דווקא כחול, כצבע פרוותו של רמי (לא ר?מי, ר?מי – אנחנו בצרפת).

רמי הוא עכברוש. לא עכבר חמוד, לא חתלתול מתפנק – עכברוש, מהסוג שחי בזבל ומעביר מחלות. אלא שהגורל האכזר השתעשע קצת ברמי, והפך אותו לשף ענק בגוף של מכרסם קטן: לעכברושנו חוש ריח מפותח, חוש טעם עילאי וכשרון בלתי-נתפס ממש לשילובי טעמים. יש לו גם משפחה חמה ואוהבת: אחיו השמנמן, שלא מבין אותו אבל אוהב אותו, ואביו, מנהיג הקן, שלא מבין אותו אבל… טוב, הוא לא מבין אותו. רמי לא מוכן לחיות את חיי העכברוש הממוצע, כמו שאביו דורש ממנו. הוא מתעקש ללכת על שתי רגליים (לאכול בעזרת אותן הרגליים שכרגע נגעו ברצפה? איכס), לצפות בתוכנית הטלוויזיה של אלילו השף גוסטו, ולנסות מדי פעם מתכונים חדשים העושים שימוש בשיטות חימום לא קונבנציונליות. כל עוד הוא חי בכפר נידח, מגוון האפשרויות של רמי בתחום המטבח נשאר מוגבל, אבל המצב משתנה לאחר שפעולת גרילה קולינרית שלא עלתה יפה גורמת לו להיפרד ממשפחתו ולהיסחף על גבי ספר בישול אל ביובי פריז.

רמי רעב מאוד, אז הוא מחפש מקום לאכול. אבל הוא גם צרפתי מאוד, אז הוא עוצר להציץ בדרך במדריך מישלן – ומוצא את עצמו במסעדה של השף גוסטו המנוח. את המסעדה מנהל ביד ברזל מרושעת ונטולת כשרון סקינר, נוכל קטן וחמדן שמבזה את שמו של גוסטו הגדול על ידי מכירת בוריטוס קפואים. לצדו של סקינר פועל במסעדה צוות טבחים מיומן, גם אם נטול השראה, וחבר חדש בדיוק הצטרף אליו – לינגוויני, צעיר גמלוני שרוצה לבשל, אבל ממש לא יודע איך. להפתעת שני הצדדים, נרקמת שותפות: לינגוויני אוחז בסכין, אבל רמי הוא זה שגורם לה לבצע חיתוך ז'וליאן מושלם – ולפתע, המסעדה מתחילה לחזור לימי הזוהר שלה. בהמשך הסרט, גיבורים יפלו לנהרות ולמרק, הררים של ירקות יחתכו, עכברושים יעופו והצופים ירגישו צורך בלתי נשלט לרוץ למסעדה צרפתית, אבל עכשיו.

בואו נחזור לתחילת סיפורנו: בראד בירד מוכשר בטירוף. אילו היה מוכר סנדוויצ'ים, הייתי מפסיק לאכול אוכל מבושל; אילו היה מוציא דיסק, הייתי שומע אותו בלופ במשך חודש. למזלנו, הוא דווקא עושה סרטים. נכון שהוא עשה רק שלושה עד היום, אבל אני מתחיל לחשוד שהוא לא יודע איך לפשל. החדשות הקצת-פחות-טובות הן שהוא קבע לעצמו את הרף כל-כך גבוה בסרטיו הקודמים, שקצת קשה ל-'רטטוי' להשתוות. הסרט קצת פחות מקורי והרבה פחות ביקורתי מ'משפחת סופר על', מה שמוריד לו נקודות בזירת המבוגרים, וביחס לסרטי פיקסאר הקודמים, העלילה שלו סבוכה, וגם נטולת מפלצות, צעצועים או חרקים, מה שלא יסייע לו עם הזאטוטים. חוץ מזה, הסיפור השולי יחסית על יחסיהם של לינגוויני וקולט, הטבחית היחידה במסעדה, צולע במקצת, ולא תמיד מסתדר עם שאר חלקי הסרט.

אבל, וזה מה שחשוב, החדשות המצוינות הן שגם ביום מעט חלש, בירד הוא בליגת האלופות: הכל עובד כמו שצריך. הדיבוב טוב כל-כך שאפילו לשנייה לא שאלתי את עצמי מי עושה איזו דמות – הרי ברור שהשף העצבני סקינר הוא סקינר, ולא איאן הולם; והקול מזרה האימים של המבקר אנטון אגו יכול להיות שייך רק לקטלני שבמבקרי העולם, ווודאי שלא לפיטר אוטול המקשיש. הבימוי מזגזג בין זווית הראייה של עכברוש בגובה 5 ס"מ לזו של ג'ינג'י גמלוני המתקרב לשני מטר, וגם מעביר את תחושת הכאוס המתוזמר ועל סף ההיסטריה של מטבח בפעולה, וכל זאת מבלי לעשות כאב ראש או להיות מבלבל. הסיפור שומר על קצב מהיר מבלי להזניח (כמעט) אף דמות, ולמרות שהוא לפעמים צפוי, והרבה פעמים קיטשי – מדובר בקיטש איכותי ומחמם לב. הבדיחות באות ברגעים הנכונים, ושומרות על מינון ראוי בין הומור מתוחכם ("לא היינו רוצים להיות גסי רוח אבל, היי, אנחנו צרפתים!") לבין סלפסטיק (והפעם, בתפקיד חיית המחמד שנתקעת בדברים, חידוש: בן אדם).

מעבר לכך, אלו הרגעים הקטנים שהופכים את רטטוי מסתם סרט טוב לסרט מצוין. בפעם הראשונה שבה רמי רואה את פריז אנחנו נחשפים אליה יחד איתו, בהתרוצצות (בכל זאת עכברוש), שעדיין לוקחת הרבה זמן (בכל זאת רגליים קטנות), ובתשומת לב מדהימה ממש לפרטים, שלוכדת בדיוק את האווירה של העיר המבולגנת והיפה-עד-כאב הזו. כשרמי בורח על חייו במטבח של מסעדת יוקרה אנחנו מתוודעים, שוב בדיוק מופתי, לעמדות השונות, הכלים המגוונים ושיטות הבישול. כשהוא ולינגוויני רוקמים את השותפות ביניהם, רמי יוצא מהצללים ולרגע עיניו מבהיקות בשטניות עכברושית, לפני שהוא מתקרב עוד קצת, ולינגוויני מבין שהיי, אולי בעצם מדובר ביצור שיש לו רגשות. ומעל הכל, בסצנה שמצליחה גם להכמיר את הלב וגם לחממו, מסבירים לנו מה אוכל טוב באמת יכול לעשות לאנשים.

'רטטוי', כמו כמעט כל סרט של פיקסאר – ובוודאי כל סרט של בירד – עוסק בהגשמה עצמית של הפרט כנגד לחצי הסביבה, בגילוי האנושיות של אלו שמסביבנו ובמלחמה נגד דעות קדומות ומוסכמות כובלות. הוא גם שיר הלל לאוכל טוב. אבל תעזבו אתכם משטויות: הוא פשוט כיף טהור ומקסים, שיעבוד גם על מבוגרים וגם על ילדים, יקרוץ לחובבי הקיטש ויכניע את שונאיו: משהו ייחודי לגמרי. רגע, לא, בעצם יש עוד שניים כמוהו.

תודה לאל על בראד בירד.

תגיות: