 |
||
| עכשיו כשהסוגריים שאחרי שמו מכילים גם את 'עיר האלוהים' וגם את 'הגנן המסור', אפשר בהחלט לומר שפרננדו מיירלס במאי גדול. בקרוב הוא יחזור לברזיל כדי לביים שם את גירסת הסרט לספרו של ז'וזה סאראמאגו, 'על העיוורון'. |
17.09.2006
|
|
יומית
עכשיו כשהסוגריים שאחרי שמו מכילים גם את 'עיר האלוהים' וגם את 'הגנן המסור', אפשר בהחלט לומר שפרננדו מיירלס במאי גדול. בקרוב הוא יחזור לברזיל כדי לביים שם את גירסת הסרט לספרו של ז'וזה סאראמאגו, 'על העיוורון'.
עכשיו כשהסוגריים שאחרי שמו מכילים גם את 'עיר האלוהים' וגם את 'הגנן המסור', אפשר בהחלט לומר שפרננדו מיירלס במאי גדול. בקרוב הוא יחזור לברזיל כדי לביים שם את גירסת הסרט לספרו של ז'וזה סאראמאגו, 'על העיוורון'.
הייתכן סרט שאסור לעשותו
על העיוורון הינו ספר מטריד ומופתי בו זמנית.
הפיכתו לסרט תפספס קשות את יחודו של הסיפור ותהפוך אותו לעוד דרמת אקשן לא ברורה.
תחושת החרדה היחודית לקריאה לא עוברת מסך
איך ניתן להעביר לקולנוע את התחושה של קריאת ספר ללא פסקאות וללא פיסוקים
זה לא עוד מקרה של חוסר נאמנות למקור, כמו הרטינה הכמעט רפלקסיבית לעיבודי ספרים, אלא תחינה ותהייה כיצד ניתן לעבד/לאבד את העיוורון הלבן למסך הכסף.
ואולי הכסף יעוור הכל.
{*אנחה נוגה*}
המצב טוב משחשבת.
מיירלס הוא במאי מצוין, עם רגישות חברתית ותשומת לב לפרטים. לא, זה לא יהיה כמו בספר – אבל סביר מאוד להניח שזה יהיה מצוין.
עדיין לא קראתי את הספר
וראיתי לאחרונה כמה סרטים על פי ספרים שנראה לי שהיה עדיף אילו היו נשארים ספרים. אבל כמו אדם, גם אני סומך על מיירלס, ששני הסרטים שלו היו מצוינים. הוא האחרון שיהפוך את הסרט ל"דרמת אקשן לא ברורה". השידוך בין הספר לבמאי נשמע לי מצוין ומאוד מסקרן.
פעם חשבו שלא ניתן להסריט את ''הפצוע האנגלי''
בסופו של דבר, הוא זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. יש מעט מאוד במאים שאפשר לחזות מראש שיכשלו בהעברת הספר למדיום הקולנועי (*שיעול*כריס קולומבוס*שיעול*) ופרננדו מיירלס הוא בהחלט לא אחד מהם. אחרי "עיר האלוהים" ו"הגנן המסור" (שניהם עיבודים לספרים, אגב), אני חושב שמגיע לו הקרדיט.
כן,
אומנם לא ראיתי את הפצוע האנגלי – אבל "קן הקוקיה" למשל נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם.
זה אומר שהמעבר שלו היה טוב? ממש לא. הוא עדיין לא מגרד את הפטריה בציפורן של כף הרגל של הספר.
המעבר בין ספר לסרט לא תמיד עושה נזק.
קחו אותי לדוגמא.
אני חושבשהסרט נרניה היה קצת יותר מוצלח מהספר, ותזכרו שזה בא מבן-אדם ששונא את כל לא-ספר של הארי פוטר, על כל רמ"ח מוצריו.
מצד שני, יכול להיות שזה בגלל שנרניה מיועד לגיל יותר נמוך, והסרט באמת נראה טוב.
לאו דווקא
צריך להסתכל על ספרים וסרטים דרך סוג משקפיים שונה. אי אפשר לצפות שחווית הקריאה תהיה זהה לחווית הצפייה ובדרך כלל, אדם שנהנה מאוד מחווית הקריאה בספר מסוים יהנה פחות מחווית הצפייה באותו סרט, רק בגלל ההשוואה ביניהם. לפעמים קורא אוהד של הספר יכול לא לאהוב את הסרט רק כי הוא לא נאמן למקור וזוהי סיבה לא הוגנת. שני המדיומים שונים וצריך להבין שכאשר מעבירים ספר למדיום הקולנועי, מעבירים אותו גם למדיום שונה לחלוטין שמדבר שפה שונה לגמרי.
אז אולי אי אפשר להעביר לסרט את חווית הקריאה בספר, אבל מי אמר שצריך? (וראה מקרה "הארי פוטר ואבן החכמים" שניסה להתעלם מהשפה הקולנועית המיוחדת ולהיות העתק מדויק של הספר). (והיה גרוע)
הייתכן סרט שאסור לעשותו
אחרי שיצרו סרט על פי טריסטרם שנדי (שלא ראיתי) לא נראה לי שאפשר יהיה למצוא ספרים עלילתיים שלא ניתן להסריטם.
מיהו טריסטרם שנדי?
מיהו טריסטרם שנדי?
"טריסטרם שנדי" (או "חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי, ג'נטלמן") הוא רומן קומי שפורסם ב-1759 באנגליה.
את הספר כתב לורנס סטרן, כביכול מנוקדת המבט של אותו טריסטרם- ג'נטלמן אנגלי שמנסה לכתוב את הביוגרפיה של עצמו. הבדיחה היא שטריסטרם לא מסוגל להתמיד בסיפור ונוטה לפזול לכל מיני אנקדות שמערבות בני משפחה (בעיקר אביו ודודו), חברים שלהם וכל מיני דמויות וטקסטים מהתקופה שעליהם הוא מלהג בלי סוף בעוד חוט העלילה נשמט ממנו שוב ושוב; למעשה לוקח לו עד אמצע הספר (פחות או יותר) לפני שהוא מגיע ללידה של עצמו (הגעתי עד לשם לפני שהשתעממתי).
זהו לכן ספר עלילתי בלי עלילה-המחבר מלהג וקופץ מנושא לנושא ואף פעם לא מצליח להתמקד בסיפור עצמו.
הטקסט נחשב לדוגמה מושלמת של ספר שלא ניתן להסריטו, ובכל זאת לפני פחות משנה יצא עיבוד לקולנוע בבימויו של מייקל וינטרבוטום תחת השם Tristram Shandy: A Cock and Bull Story
הסרט עוסק בניסיון להסריט את הספר (השוו אותו לאדפטיישון).
תודה.
בעצם השאלה שלי הייתה מטעה, את החלק של "מה זה" גיגלתי מייד. מה שרציתי לדעת היה אם זה ספר שעמד במבחן הזמן. ומהתיאור שלך – אני מבין שלא.
לדעתי עומד היטב במבחן הזמן.
אותי הוא הצחיק להפליא לכל אורכו, ולורנס סטרן כתב מצויין.
מה שכן, גם אני חשבתי שאין סיכוי להסריט אותו.
של נעליך! זה ספר *מצוין*.
במיוחד אם אתה מסוגל להעריך את הערך ההיסטורי שלו – כספר פוסט-מודרני שהקדים את זמנו בשלושים מיליון שנה – אבל גם אם לא. פשוט ספר מבריק ומצחיק.
אוקיי, שלתי.
תודה לטווידלדי ולך, על הדעת הנוספות.
מסתבר שיש תגובות מעורבות, אני אחפש את הספר כדי לראות עם מי אני מסכים.
היה בכבלים לא מזמן.
חביב לפרקים, אבל בסופו של דבר סובל מהמגרעה של רוב הסרטים בעלי הנטיות המוקומנטריות – הוא מנסה יותר מדי, ולכן לא זורם, לא יוצר תחושת מציאות שלמה, ולא באמת סוחף.
היה בכבלים לא מזמן.
2 הסנט שלי – חביב מאד ואף מצוין לפרקים. סטיב קוגן מוכיח שוב שהוא סוס מנצח, בעיקר כאשר הוא מגלם את הלוזר. הרעיון דומה לאדפטיישן (איך לצלם ספר שאי אפשר לעבד? לצלם סרט על תהליך עיבוד הספר הסרבן) אבל ללא היומרנות המעצבנת, עם הומור משובח בהרבה ועם קוגן ומיטב השחקנים הבריטים (בריטים יותר קולים) במקום 2 ניקולס קייג'ים מדוכאים.
לפחות באדפטיישן זה היה אמין.
יכולתי באמת לראות את הסרט כאילו באמת מדובר על מישהו שמנסה לעבד ספר לתסריט, ולמרות שהמעגליות וההתחכמות היו שם, הן לא הפריעו לי לראיה הפשוטה ורק הוסיפו עליה עוד רבדים, ולכן עוד הנאה. בסרט הזה, לעומת זאת, הניסיון ליצור תחושה של "מאחורי הקלעים", תיעוד, מאולצת מדי. בעיקר, אבל לא רק, אנשים שמרצים על החלק האהוב עליהם בספר שלא נכנס לסרט, כדי להעביר עוד קטע בספר בסרט. אם לפחות הם היו עושים את זה בצורה אמינה… ושוב, תחושת המוקומנטרי, ז'אנר שלמרות שיש לו פוטנציאל רעיוני מעולם לא ראיתי מבוצע טוב, ולכן אני לא אוהבת…
ברור שזה לא היה אמין.
לא הרגשתי שמישהו ניסה להקנות לאירועים אמינות. ההתייחסות הכללית הייתה של שעשוע של כל אנשי הצוות, עם הטקסט, עם האפשרויות בעיבוד שלו ובמשחק בינו לבין הסרט שמצולם. כמו שהקטעים התקופתיים לא נראו "אמינים" כמייצגים של המאה ה-19, כך גם הקטעים על הסט.
אבל בלי קשר, הסרט אינו שייך לז'אנר המוקומנטרי. הוא לא מנסה להתחזות לסרט תיעודי על עשיית סרט אלא סתם לסרט על סט צילום.
שאלת ראבי: גם ב"זליג", "ספיינל טאפ" או "אוצרות נשכחים" חשבת שהז'אנר לא אמין ולא מבוצע היטב?
הוא לא ניסה להיות, אבל הוא הרגיש כמו אחד.
זה היה יותר מדי חיקוי מציאות ויותר מדי מאומץ כדי לעבור מסך. אנשים לא דיברו בטבעיות, ואפילו כשהם כן, בגלל הניסיון להקנות להכל הרגשה של משהו שקורה באמת, זה הלך לאיבוד.
לגבי הסרטים האחרים – אני לא מזהה. זה אומר ש:
א. לא ראיתי.
ב. ראיתי ואני מכירה בשם אחר.
ג. ראיתי ושכחתי.
ד. המצאת אותם.
אני חושבת שאפשרות א היא הסבירה ביותר, ו-ד הכי פחות סבירה. אתה מוזמן לסדר אותן להנאתך, ולהודיע לי אם אתה מגיע למסקנות מרחיקות לכת.
עזבי אותך מטריסטרם
סתם מתוסבך עם אף גדול. וחוץ מזה, אני לא נהנה להתווכח כשהשורה התחתונה היא הנאה. אני נהניתי, את לא. שנתווכח למה השני טועה? עדיף כבר לדבר על פורנו כז'אנר.
לגבי הסרטים, או ליתר דיוק האפשרויות. סידרתי אותם במעגל והמסקנות שהפקתי מחייבות מעורבות של פסיכולוג וכותנת משוגעים.
כדי שלא נגיע לשם, אלו הסרטים (שהמצאתי ממוחי הקודח כמובן):
זליג:
http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=1224
http://www.imdb.com/title/tt0086637/
ספיינל טאפ:
http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=21372
http://www.imdb.com/title/tt0088258/
אוצרות נשכחים:
http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=21839
http://www.imdb.com/title/tt0116344/
אגב, אנשי האוזן השלישית מסכימים איתך לגבי הקיטלוג של טריסטרם שנדי. טוב, אני אאלץ לא להתווכח גם איתם.
http://www.ozen3.co.il/p_Article.aspx?id=518
אני? מקטלגת? חלילה וחס!
ולא אמרתי שלא נהניתי. אמרתי שהסרט מבדר לפרקים. יש בו כמה סצנות מאוד מוצלחות. אבל הסרט ככלל לא מתעלה על חביב.
הסרט לא היה כל כך על פי טריסטרם שנדי
הוא מתמקד יותר ביצירת הסרט, כאשר השחקנים והבמאי מגלמים את עצמם. פה ושם רואים קטעים מהסרט בתוך הסרט, אבל רוב הזמן, זה יותר בסגנון "מאחורי הקלעים" א-לה לארי סנדרס.
החלטתי לנקוט בגישה אופטימית.
וזה קשה, כי הספר הוא כל כך על כולם ולא על אף אחד בפרט, על כל הערים ולא על אף אחת מיוחדת, שקשה לא לתהות, האם המיקוד לא יהרוס את כל העניין, לא יפשט אותו.
בהתחשב בכך שהגרסה המוסרטת של "רפסודת האבן" אכזבה מאוד, ומאידך בכך שלא ראיתי את "עיר האלוהים" ואת "הגנן המסור", אני – אופטימית.
חיזוק קטן לגישה האופטימית
מעבר למה שכבר נאמר כאן על מיירלס, אני יכול להוסיף ש'על העיוורון' הוא הספר הכי ס?ר?יט (filmable, למישהו יש מילה נורמאלית כדי להגיד את זה?) מבין הספרים של סאראמאגו שקראתי. הוא מאוד עלילתי יחסית, והרבה פחות מתאפיין בפסקאות אינסופיות שגורמות לקורא להתגעגע לסימן הפיסוק האהוב 'נקודה', שכנראה נמצא במקום גבוה ברשימה השחורה של הסופר, איפושהו באזור של 'מדינת ישראל'.
הספר הכי סריט (אימצתי בכיף)
הוא דווקא "דברי ימי מנזר" – כמה קווי עלילה, מספר אתרי התרחשות מרתקים למדי ושונים מאוד זה מזה. ולדמויות יש אפילו שמות. ולאורך הקריאה לא הפסקתי לחזות (to visualize, אני מניחה, יהיה יותר מתאים כאן) את המתרחש.
את 'דברי ימי מנזר'
דווקא קראתי, והוא הרבה פחות סריט לדעתי (יכול להיות שזה יתפוס?), העניין הוא שזה היה די מזמן, אז אני לא חושב שאני יכול ממש לנמק את זה, אבל אני יכול לומר שבאופן כללי, אני זוכר שהוא היה קשה יותר לקריאה מ'על העיוורון', וגם אם זה לא טיעון מוחץ (וזה לא), בדרך כלל ככל שהקריאה בספר היא זורמת וקולחת יותר, כך גם פשוט יותר לעבד אותו לקולנוע, וחוץ מזה אני זוכר ש'דברי' הרבה יותר מאפיין את הכתיבה המפותלת, חסרת הנשימה והפסקאות, של סאראמאגו, זו שלא סובלת נקודות, ושגוררת קריאה של משפטים ממש ארוכים, שנמשכים על פני עמודים שלמים, מה שדווקא מאפשר יותר עומק, שבגדול נעדר מ'על העיוורון' כיצירה סאראמאגואית, אבל מה שגם מצד שני יכול להיות מבלבל, כי לפעמים לא ברור איזה חלק של המשפט מתייחס למה, ומעבר לזה, לקרוא ספר כזה זה לפעמים ממש, אבל ממש, מייגע.
'דברי ימי מנזר'
זה היה הספר השני של סאראמאגו (אחרי העיוורון) שקראתי, והוא זכור לי כקריא ביותר דווקא. סגנון הכתיבה אכן עלול לייגע, אבל אותי הוא דווקא סחף לגמרי.
אגב, אחד המאפיינים של הכתיבה הסאראמאגיאנית (!) הוא החלפת הדוברים במשפט בנשימה אחת. זה דווקא משהו שאפשר לאמץ למדיום הקולנועי – החלפת נקודות המבט דרכן נחשף העולם לצופה. אולי זו אחת הדרכים לשמר חלק מהקסם.
הבעיה היא, בגדול, שקשה מאוד להגדיר את הקסם הספציפי הזה, ולכן קשה יהיה בוודאי לשחזר אותו בסרט.
אם כן, אחזור על המנטרה האופטימיסטית שלי, ואקווה לכך שהעיבוד אף יוסיף רובד נוסף לסיפור.
הבשורה על פי ישו
האמת היא שסצינת הפתיחה של הבשורה היא אחת הסצנות שתוך כדי קריאה דמיינתי אותן בראש בתור סרט.
הניתוח של התמונה ממש מתאים להיות סצינה בסרט כשהקריין ברקע…
מצד שני, אני לא חושבת שיש מישהו אמיץ מספיק כדי לעשות סרט שכרוך בפגיעה בכל כל הרבה נוצרים :)
הבשורה על פי ישו
ואני מחכה ליום שמישהו ירים את הכפפה של "פסוקי השטן".
אני חושב
שהבמאי שיביים את הסרט הזה יביא על עצמו סתימת גולל סוף, סופית, סופנית בהחלט חלוט ומוחלט. עדיף שזה יקרה לכדוריכס, מאשר לכל במאי אחר.
האמת שמנקודת המבט שלי הספר לא כזה נורא.
כלומר, הוא יורד קצת על הנביא וכו', אבל בסך הכול הסיפור מרתק, וקצת חבל שלא נזכה לראותו מוסרט. בעתיד הקרוב.
יתכן שהספר לא נורא ואפילו טוב (לא יודע. לא קראתי ולא אקרא),
אבל כל מי שישתתף בהסרטתו, ועל אחת כמה וכמה הבמאי, ימצא עצמו מהר מאד בעולם שכולו טוב.
אוף טופיק
חבל לי להרוס מה שנראה כדיון אינטלקטואלי על השוני בין סוגי המדיום החזותי השונים (דהיינו, המילה הכתובה למול המוסרטת) במשהו כה אווילי.
אבל בכל זאת: האמא של כל הטריילרים
http://www.medicinefilms.com/digs/187005
אין מספיק נחשים.
הם יופיעו באבא של כל הטריילים.
נחמד, אבל הקריין מעאפן.
הם היו צריכים לקחת את זה מפה:
http://www.youtube.com/watch?v=yXbFuNQwTbs
אוף טופיק
משעשע מאוד.
צריך רק לצרף לטריילר של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ולשלוח למוזיאון.
פיייי, חצי אוף טופיק.
אני חיפשתי אולי יש פרקים של שאלתיאל קוואק ב VOD, וכשהייתי בדרך החוצה ממנו[אין פרקים של שאלתיאל קוואק :( ], ראיתי קדימון לסרט, ואני אומר לעצמי: "זה עיר האלוהים!" ואז רואים שזה הגנן המסור.
לא קראתי את הספר הזה,
אבל מיירלס צריך לביים את "רודף העפיפונים", ויש"אק. ועוד ששני הסרטים האחרונים שלו היו יצירות מופת, אני בטוח שגם הסרט הזה יהיה מצויין.
את 'רודף העפיפונים' כבר מביים מארק פורסטר
כתבה מספר 2896
אסור להסריט את הספר הזה
כל מי שקרא אותו יודע שיש למדיום הספרותי חלק גדול בעלילה של הסיפור.
תקציר העלילה של הספר (
למי שלא רוצה לדעת) הוא על מגיפת עיוורון שפורצת על כדוה"א ושמתחילה להדביק בהדרגתיות את תושבי העולם כולו, מלבד אישה אחת שזוכה להמשיך לראות.
המדיום הספרותי יוצר הזדהות בין אוכלוסיית העולם העיוורת שהדרך היחידה שלהם לדעת מה נמצא מולם הוא ההסברים של האישה הרואה, ובין הקוראים, שגם הם זוכים להיות שותפים למראות שבעלילה רק על ידי תיאוריה של האישה. הקונספט כולו יהרס ברגע שיועלה הסיפור על המסך.
על אף זאת, אני נאלצת להסכים שגם בזמן שקראתי את הספר חשבתי על כמה שהוא "סריט". אין הרבה מחשבות פנימיות והסברים שלא ניתן להראות על ידי דימויים על המסך והעלילה עצה בנויה כמו סרט מתח/פסיכולוגי מרתק. האמת היא שגם אני חשבתי על איך זה יהיה להסריט את הספר הזה, ואני מאוד מאוכזבת שגנבו לי את הרעיון, במיוחד כשהספר מאבד כל כך הרבה מכוחו ברגע ש*רואים* את המתרחש בו.
כמה מתאים. במאי אוברייטד לספר אוברייטד
במאי אוברייטד גם אם לא רע, כי למרות ששני הסרטים שלו היו לא רעים, הם היו רחוקים מלהיות יצירת המופת שהם חשבו. וספר אוברייטד (וגם היחיד שקראתי של סראגאמו) כי הוא כמו הקסלי ואורוול, אבל הרבה פחות מורכב, הרבה פחות מרתק, והרבה, אבל הרבה יותר פשטני.
המממ...
מצד אחד, אני חשבתי ש"עיר האלוהים" נפלא, אבל ממש ממש לא מה שעשו ממנו, וגם את "הגנן המסור" אהבתי מאוד. מבחינתי שניתם יצירות מופת מבחינת בימוי ועריכת מוזיקה. אולי תסביר מה אתה לא מצאת בהם?
כמה מתאים. במאי אוברייטד לספר אוברייטד
כיצד סאראמגו הוא כמו אורוול (הכוונה ל1984) והאקסלי (עולם חדש מופלא?)?!.
שני הספרים הנ"ל משתייכים לז'אנר הדיסוטופיות ושניהם חילוניים במובהק, בעוד ש"על העיוורון" הוא מעין משל, דתי במובהק, ומזכיר את "הדבר" לדוגמא, הרבה יותר מאת הספרים שציינת.
טעם וריח וכדומה, אבל מבחינת וירטואוזיות לשונית הוא ודאי עולה על "עולם חדש ומופלא (זה לא רק אני, האקסלי נחשב לסופר חלש בתחום זה). ומבחינת גודל הפורענות שהוא מתאר והאימה, הוא מצליח הרבה יותר מ"הדבר", לצניעות דעתי.
צודק חלקית (ספוילר לספר)
כלומר, כן, הוא דומה יותר לדבר, וכן, יש הבדלים ברורים להקסלי או אורוול, הם השניים הראשונים שחשבתי עליהם בהינף. באותה מידה הייתי יכול גם לכתוב את פול אוסטר (ארץ הדברים האחרונים). לא זאת הנקודה.
הנקודה היא שעל העיוורון אינו עמוק יותר מסרט זומבים סטנדרטי (נניח, "28 ימים" שדוקא כן מזכיר מאד את הספר, גם סרטים של רומרו, ולפחות סיפור אחד של סטיבן קינג – the mist, מזכירים אותו), הסיום שלו פשטני עד להכעיס, ובאמת, זכור לי שכעסתי כשקראתי אותו, לא רק בגלל הדאוס אקס מכינה אלא גם בגלל המוטיב הנוצרי שבאותה דאוס אקס מכינה, ובשל העובדה שמדובר לכאורה בדבר שהיה עבורי אופציה צפויה, אחת מני רבות, אבל נפנפתי אותה לפני הסוף כי "לא יכול להיות שהסיפור הזה יהיה משל כל כך פשטני ורדוד, הרי אם זה יהיה הסוף, במה סרגאמו הגדול עדיף על קואלו הקטן (למשל באלכימאי)". ועם זאת התאכזבתי מרה.
צודק חלקית (ספוילר לספר)
כן טוב…
אין לי מה לומר. תשובתך מנומקת.
ובכל זאת
א.הסיפור שהכי מזכיר את "על העיוורון" לדעתי הוא "בארץ העוורים" של ה.ג. וולס, ו"הדבר".
ב.נראה לי שמיותר להסביר במה סאראמגו עולה על קואלו.
ג.לדעתי הז'אנר הזה מחייב פיתרון של דאוס אקס מכינה(בדומה לסיום הפתאומי של "מלחמת העולמות"), פשוט בגלל שהארוע המחולל הוא מעין דאוס אקס מכינה.
ד. איני יודע במה "על העיוורון" עמוק יותר מסרט זומבים. אבל אני יודע שהוא הטריד אותי וגם נגע הרבה יותר ללבי מכל סרט זומבים, אני גם מוצא את העיסוק שלו בראייה מרתק, ומאוד מעניין אותי איך יעבירו אותו קולנועית.
כמה מתאים. במאי אוברייטד לספר אוברייטד
התאפקתי עד עכשיו להגיד את זה, כי ראיתי עד כמה כל התגובות היו אוהדות.
גם אני לא הבנתי מה ההתלהבות הגדולה מהספר הזה כשקראתי אותו, אני כבר לא זוכרת מה זה היה בדיוק שכל כך לא אהבתי בו, אולי זו העובדה שזה גם הסאראמאגו הראשון והאחרון שקראתי וגם העובדה שאת אורוול והאקסלי קראתי לפניו.
לזה שאמר שהוא דומה יותר לדבר ואף טוב ממנו, אני חייבת לחלוק. הם באמת דומים, אבל הדבר מצטיין דווקא בגלל שהוא יותר מינורי.
כמה מתאים. במאי אוברייטד לספר אוברייטד
אני מצטער, אני פשוט לא מבין איך אפשר לקרוא ל"הדבר" מינורי.
ואני גם לא מבין את הקשר בין על העיוורון לאורוול והאקסלי.
כמה מתאים. במאי אוברייטד לספר אוברייטד
מסכימה איתך קצת בקשר לספר – על אף שהוא היה מרתק מקורי ואף טיפה מזעזע, משהו בדרך הסיפור, בתיאורים ובמיוחד באיפיון הדמויות היה שגרתי מדי בשביל עלילה כל כך סמלית.
אבל "עיר האלוהים" של מיירלס הוא אחת מיצירות המופת של הקולנוע, לדעתי. מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו ידעתי שהוא הולך להצטרף לרשימה ארוכה של קלאסיקות קולנועיות פורצות דרך ויחידות במינן.
לא ראיתי את "הגנן המסור" אבל אני מניחה שגם הוא לא מאכזב.
סאראמאגו
אבל זה בדיוק היופי בסיפורים שלו: בעיניי, אותה שגרתיות ואגביות שבה מסופרים הספרים שלו הם פעמים רבות גורם מרכזי בזעזוע והעוצמה שלהם.
הדרך שבה נשטחת בפני הקורא העלילה המרכזית ובאותה נשימה גם הרהורים חולפים, ולהבדיל, תיאורים מזוויעים, דווקא מעניקה לכל פרט יותר עוצמה. זה מזכיר לי במובנים מסויימים את התיאורים האגביים של הולדן (בתופסן בשדה השיפון) על הילד שהתאבד למשל, שכל כמה שהוא רק מרפרף על כך במשפט וחצי, אצלי לפחות זה נשאר הרבה זמן אחרי (למעשה עד היום).
כבר היה סרט לפי סאראמאגו
רק להזכיר שכבר היה סרט לפי סאראמאגו, רפסודת האבן, שביים הבמאי הבלגי ההוא, לא זוכר איך קוראים לו.
היה חביב, אבל ממש לא קרוב להנאה מקריאת הספר.
באשר לעל העיוורון – ספר מעולה אבל בהחלט לא כמו ספרים אחרים של סאראמאגו.
אבל שטויות, יהיה טוב.
פתח ל
לפי ימד"ב הוא בכלל צרפתי, ומסתבר שהוא היה הבמאי האחרון שעבד עם ריבר פיניקס זצ"ל. http://www.imdb.com/name/nm0806293/
אוי, איך שאני אוהב שיטוטי ימד"ב – אתה יכול לקשר בין ניצה שאול לקלארק גייבל תוך 5 אנשים…
ויש טיזר ראשון
http://www.youtube.com/watch?v=X_UsRpmqH5w
ויש טיזר ראשון
לללללללאאאאאאאאא!
די די די! שיפסיקו להפוך ספרים לסרטים. מיירלס שמיירלס – זה בכלל לא כמו שזה אמור להיות! מה זה המיינסטרים הזה?
שביתה! עכשיו!
מה זה המיינסטרים הזה?
סאראמאגו?
מה זה המיינסטרים הזה?
סאראמגו הוא לא מיינסטרים. או לפחות לא מיינסטרים קולנועי.
כשקראתי את "על העיוורון" נוצרה תחושה של גיהנום עלי אדמות, שמסופר מנקודת המבט של אישה אחת. מה שיש בסרט הוא היסטריה כללית שנראה כאילו היא מסופרת מנקודת המבט של התקשורת. זה נראה כמו ארמגדון רק בלי הבדיחות והדמויות המגניבות.
חבל.
אני הייתי סומך על מיירלס.
לדעתי, זה רק טיזר, והוא משקף יותר מכל דבר אחר את החזון *השיווקי* של הסרט, לא את החזון של הבמאי (שימי לב, למשל, לדומיננטיות של השחור והלבן בצילומים עצמם).
מצד שני, יכול להיות שאני סתם אופטימי.
מצד אחד, זה נראה ממש ממש רע.
מצד שני, אולי אני לא האדם הנכון לשאול לחוות דעתו בנושא, מכיוון שממש לא אהבתי את הספר, והוא בעיני סוג של "הדבר" לעניים.