הופעתו הטובה ביותר של שחקן במספר תפקידים באותו סרט:
108  |
צ'רלי צ'פלין, הדיקטטור הגדול |
134  |
פיטר סלרס, ד"ר סטריינג'לאב |
| 134 |
מייק מאיירס, אוסטין פאוורס |
| 33 |
אדי מרפי, הפרופסור המטורף |
| 56 |
ג'ון טרוולטה וניקולס קייג', עימות חזיתי |
| 4 |
ג'ט לי, האחד |
| 56 |
ניקולס קייג', אדפטיישן |
| 44 |
דיפ רוי, צ'רלי בממלכת השוקולד |
| 11 |
יואן מקגרגור, איילנד |
| 35 |
זאב רווח, פעמיים בוסקילה |
מספר מצביעים: 615
מקדים תרופה למכה לאש''כים
איך יכולנו לשכוח את…
ג'רמי איירונס, תאומי המריבה
מייקל ג'יי פוקס, בחזרה לעתיד 2
כל חברי מונטי פייתון בכל הסרטים שלהם
מל ברוקס, כנ"ל
דיק ואן דייק, מרי פופינס
טום הנקס, רכבת לקוטב
ארנולד שוורצנגר, היום השישי
לאונרדו דיקפריו, האיש במסכת הברזל
מקדים תרופה למכה לאש''כים
כמו גם יהודה ברקן ב"חגיגה בסנוקר".
מקדים תרופה למכה לאש''כים
זה זאב רווח ב"חגיגה בסנוקר"!
באמת התפלאתי, שעד שיכול להיות זאב רווח אמיתי על תקן הזאב רווח של הסקר, שמו דווקא את פעמיים בוסקילה…
זאב רווח לא משחק שם שתי דמויות.
הוא משחק אדם (חנוכה) שמשחק דמות (רבי חנוכה בן משה הלוי).
יהודה ברקן משחק את שני התאומים.
ולא יצא בארץ, אבל בכל זאת משובח:
ג'ים קארי ב-
(למרות שלא ממש ברור אם הוא שיחק שם דמות אחת או כמה דמויות..)
ג'ים קארי מגלם דמות אחת שמחליפה תחפושות
ואם כבר ישראלי... שני קונילמל?
לא שזה היה משפיע עלי במשהו, כשפיטר סלרס בסקר. סתם נוסטלגיית ילדות…
נורטון בפחד ראשוני?
כי פיצול אישיות זה כמו שתי דמויות בסופו של דבר, והוא נותן הופעה מעוררת פלצות בנפלאותה.
קים נובאק ב"ורטיגו". זו היתה קים נובאק, נכון?
שלל הדמויות של מרפי ואיך שלא קוראים לו דווקא ב"מגלה את אמריקה".
כמעט כל הקאסט של מלאכים באמריקה, ובמיוחד מריל סטריפ בתור הרבי, אבל לא רק.
נורטון בפחד ראשוני?
אם פיצול אישיות היה נחשב לשתי דמויות, הרשימה הייתה ארוכה בהרבה.
מלאכים באמריקה הייתה מיני סדרה ולא סרט.
!ספוליר! לורטיגו
למעשה קים נובאק שיחקה רק דמות אחת בוקטיגו. את האישה לה היא מתחזה רואים רק בסצנה שזורקים אותה מהמגדל.
אבל פיצול אישיות זה לפחות שתי ישויות נפרדות
אם לא יותר.
בקשר למלאכים באמריקה, נכון. חשבתי על זה רק אחר כך. ובכל זאת, למעט אדפטיישן, ממה שראיתי ברשימה הזו, לא מצאתי אף אחת מההופעות שגרמו לי להתפעם ולהגיד "וואו! איזה משחק ורסטילי ומדהים!"
מקדים תרופה למכה לאש''כים
התרופה לא הספיקה – המכה באה.
שלושה סרטים שזכורים לטובה – יותר או פחות – מילדותי (לא שנולדתי אז – זה מה שהערוץ הראשון שידר בחופשות).
האחד הוא "איש הפלא" עם דני קיי, בתור בוק חובב לימודים, שנרדף על ידי רוח הרפאים של אחיו התאום שנרצח על ידי המאפיה. ראיתי את הסרט שוב לפני כמה שנים, ולמרבה הפתעתי הוא באמת לא רע ודני קיי מצוין.
http://www.imdb.com/title/tt0038260/
הסרט השני הוא "תכשיטי המשפחה", שבו ילדה קטנה צריכה למצוא אב מאמץ מבין שבעת הדודים שלה (בקרוב הריאליטי). ג'רי לואיס מגלם את כל הדודים. בכלל לג'רי לואיס יש הרבה סלאשים ליד רשימתהסרטים שלו בIMDB. ראיתי את הסרט הזה, וסרטים אחרים שלו בספיישל האחרון שעשו לו ביס, ואני עדיין לא מבין את הצרפתים.
http://www.imdb.com/title/tt0059166/
ואם כבר, אז איך שכחתם את "הורים בהזמנה" עם ברוס ויליס? אה, כי הדחקתם אותו עמוק עמוק? אופס, סליחה שהזכרתי.
אחרון חביב – לא זכור לי דבר מהסרט השלישי, מלבד העובדה שנהניתי ממנו מאד והייתי רוצה לראות אותו שוב. מדובר על "דם כחול", ואלק גינס ז"ל ביצע שם שמונה תפקידים שונים ומגוונים כולל אישה אחת.
http://www.imdb.com/title/tt0041546/
הו, כמובן, איש הפלא!
איך לא חשבתי על זה? אחד הסרטים הנפלאים ביותר שאני מכירה, ודני קיי כל כך מוכשר שזה פשע. בהחלט הבחירה שלי, לו היתה ניתנת.
אני בכלל חושבת שפערי כישרון זה דבר נוראי.
הנה, אדם אחד שהוא גם רקדן בחסד, גם זמר בחסר, גם קומיקאי בחסד וגם שחקן מופלא – הרי יש פה מספיק כישרון לפרנס לפחות חמישה אנשים ממוצעים! איפה העכרור כשצריכים אותו?
אני כבר רואה את זה בעיני רוחי. משטרת הצניעות מתנפלת על דני קיי המסכן ומפשיטה אותו מ"כוחותיו".
מצחיק שאת מזכירה את קיי...כי הוא השתמש בכשרונו בדיוק בשביל
לקדם גישור על פערים חברתיים.
דני קיי היה פעיל במסגרת יוניצ"ף , הסוכנות לסיוע לילד של האו"ם, במשך 33 שנים. לפני שהמושג "גלובליזציה" היה קיים בכלל, הוא כבר חרש את כל העולם, וקיים מופעי התנדבות נון סטופ כדי לשפר את מצבם של ילדים בארצות עולם שלישי. בין השאר, הוא מחזיק בשיא גינס לבדרן המעופף המהיר ביותר, אחרי שבמשך 5 ימים טס (בעצמו, במטוס שלו) וביקר ב-65 ערים, כדי לגייס ילדים שיתנדבו ביוניצ"ף:
http://www.unicef.org/people/people_danny_kaye.html
אז זה לא משנה שהסרטים שלו התיישנו (קשות, ברובם) במשך 50 השנה האחרונות. הוא נשאר דמות מופת.
הו, כמובן, איש הפלא!
איך לא חשבתי על זה? אחד הסרטים הנפלאים ביותר שאני מכירה, ודני קיי כל כך מוכשר שזה פשע. בהחלט הבחירה שלי, לו היתה ניתנת.
פעם היו משדרים סרטים שלו בחינוכית, כמעט תמיד הייתי נופלת על הסרט הזה… יצא לי לראות אותו 3 פעמים בתור ילדה, נהנית מכל רגע. *אצה לאמזון לברר האם כבר יצא בדויד*
וגם אדי מרפי וארסיניו הול
ב"Coming to America"
אופס, כבר אמרו את זה
תשכחו מזה.
בכל זאת, פליק קטן לאש''ך ימין
ג'פרי ראש – החיים על פי פיטר סלרס
ל"האסונות של נינה") – יורם חטב
ג'ק ניקולסון – הפלישה ממאדים
אריק אינשטיין, מוני מושונוב וצבי שיסל – כבלים
(
הסיבה שהייתי נגד אזכור, ולו קלוש, של הפייתונים כאופציה,
היא שאין אינטראקציה בין הדמויות השונות שהם מגלמים. מדובר, ברוב המקרים, באוסף מערכונים ואין ממש חשיבות לעובדה מי יגלם איזו דמות. הם פשוט חבורה של שחקנים, שמגלמים לפי התור את מרבית הדמויות החשובות במערכונים שלהם. אין פה את האתגר/ההנאה שמספקים חילופי דברים בין דמות א' שמגלם שחקן כלשהו, לבין דמות ב' שהוא מגלם. חסרה הפגנת היכולת של החלפת זהויות ואימוץ דפוסי התנהגות של דמות א' בידי דמות ב' (למשל, 'עימות חזיתי' או 'הדיקטטור הגדול').
ולכן, מבחינתי, גם ל'כבלים' ושאר סרטים בסגנון אין פה מקום.
בכל זאת, פליק קטן לאש''ך ימין
נכון מאד! ג'ק ניקולסון פשוט מדהים שם! כמה שהוא שונה בכל תפקיד. ידי שלי ראה את הסרט ואמר שבגללו הבין למה ג'ק ניקלוסון כל כך מוערך.
אוי נכון, מל ברוקס!
בדיוק אתמול ראיתי בפעם ה- 438753290485734095732049587 את ספייסבולז (אפרופו אש"כים), וברוקס עושה שם את 'תפקיד חייו' בתור הנשיא סקרוב\יוגורט רגיל.
אילו לא שכחתם את ג'רמי,
הייתה עומדת מולי התלבטות מאד מעניינת בינו ובין סלרס, כשכל אחד מהם מפגין משחק וירטואוזי (לדעתי) בשני סוגי משחק וסרט מאד מאד שונים.
מן הסתם לא מספיק ראו את הסרט כאן כדי להצביע לו (או שזו לא הייתה הסיבה), אבל זה היה עלול ליצור דיון מאד לא מעניין (שלפחות חצי ממנו, מן הסתם, היו תגובות המעירות על חוסר הטעם שבדיון) על ההבדלים בין קומדיה לדרמה, ועל איזה סגנון משחק נעלה על השני ("כן, אבל אנחנו לא מדברים על משחק סתם, אנחנו מדברים על משחק של כמה תפקידים שונים, ושם בוודאי שיותר קשה…" וכו'. או שלא.).
למרות שאם חושבים על זה קשה, אפשר היה לפתח דיון כזה גם ככה, אז אולי אני סתם מוסיף מילים כי אני שונא את המחשבה שאני כותב תגובה שלמה רק כדי להצהיר שראיתי סרט מסויים, או אפילו אהבתי אותו או הופעה מסויימת בתוכו.
מעניין.
מת'יו מודין בתאומים ושונים
של אלן רודולף. באנגלית הוא נקרא Equinox.
מוזר.
כשהצבעתי היה ברור לי שהתגובה שלי תתחיל בהבהרה של "כן, זה אני שהצבעתי ל'עימות חזיתי' ", ואז אני רואה שהוא מוביל בינתיים, במירוץ צמוד עם 'אדפטיישן' (שניהם עם רוב מוחץ של 4 קולות).
מה אתם, דפוקים? מי מצביע לסרט הזה?
אה, טוב, אז למה אני הצבעתי? אני הצבעתי משילוב של כמה גורמים:
א – לא ראיתי את 'ד"ר סטריינג'לאב'.
ב – לא ראיתי את 'אדפטיישן'.
ג – אני לא מצביע לסרטים שלא ראיתי, גם אם אני מעריך שהם מועמדים ראויים יותר.
ד – והכי חשוב! – הריני להבהיר שהצבעתי רק למען ניקולס קייג', שבזמנו מאוד התרשמתי מהדרך בה הוא נכנס בקלות גם לתפקיד הפושע האגו-מניאק וגם לתפקיד איש האף. בי. איי. המתוסכל.
ג'ון טרבולטה, לעומת זאת, הצליח לשכנע למדי בתפקיד הפושע, אך לא בתפקיד איש האף. בי. איי. – הוא נראה יותר מדי ערמומי ומדושן בשביל זה.
ה – לא הצלחתי להביא את עצמי לראות את הסרט שוב באופן מסודר – סרטים של ג'ון וו תמיד מעצבנים אותי – כך שההתרשמות שלי היא בת 8 שנים בערך.
מוזר.
הי, גם אני בחרתי ב"עימות חזיתי", למרות שכן ראיתי את אדפטיישן! מה שכן, לא ראיתי את פיטר סלרס.
אני חושבת, אבל, ששניהם שיחקו את הדמויות זה של זה בצורה מעוררת התפעלות. גם אם הסרט לא היה יצירת מופת, עדיין המשחק היה מרשים.
טוב שלא ראית את אדפטיישן
זה אחד הסרטים הגרועים שראיתי. אם אחרי "להיות ג'ון מלקוביץ"' יצאתי בתחושה שזה וידאו ארט מעניין ומוצלח אבל לא ממש סרט, בא "אדפטיישן" ושכנע אותי סופית שהבמאי פשוט לא. (לא מוצלח, לא ברור, לא מעניין ואולי סתם לא בשבילי.. וכן אני יודע שזה אותו אחד מ"שמש נצחית.." )
בכל מקרה "עימות חזיתי" זה סרט חביב ולא הרבה יותר (כמו שניקולס קייג' שהוא שחקן של הבעה אחת ולא הרבה יותר). הבחירה שלי היא "הדיקטטור הגדול", אבל גם "דוקטור סטריינג'לאב" בחירה ראויה לטעמי.
פסססט. תסריטאי, לא במאי.
ספייק ג'ונז ביים את "להיות ג'ון מלקוביץ"' ו"אדפטיישן", אבל את "שמש נצחית" ביים מישל גונדרי.
צ'רלי קאופמן היה התסריטאי של 3 הסרטים, ואולי התכוונת אליו, כי הוא זה ש"חתום" עליהם יותר מכל אחד אחר, מעמד יוצא דופן עבור תסריטאי.
(משעמם במעבדת מחשבים, הה?…
)
וואלה
אני לא יודע במי לתלות את האשם לחרפה של אדפטיישן- בתסריטאי או בבמאי. כנראה שזה הבמאי, אם התסריטאי הצליח כל כך ב"שמש נצחית". מצד שני, אולי דווקא גונדרי מיתן את השטויות של קאופמן. בכל מקרה זה לא משנה את הדעה שלי בעניין "אדפטיישן"- סרט יומרני, פלצני, מתחכם בלי להיות מתוחכם ומבולבל עלילתית. ולשים את ניקולס קייג' (המודל לחיקוי של אלייז'ה ווד?) בתפקידים (!) הראשיים זה הוספת חטא על פשע.
נ.ב
האמת שלא ממש משעמם במעבדה- אני מתחמק בשיטתיות מרפרט שאני צריך לעשות. מה התירוץ שלך?
וואלה
מה יומרני באדפטיישן? למה הוא מתיימר?
יומרני בריבוע
נראה לי שהמילה "מתיימר" די מאבדת את משמעותה לפי הגישה שלך. באותה דרך ניתן לומר גם "הסרט 'מלחמת הכוכבים' מתיימר לתאר את המתרחש בגלקסיה רחוקה…" או "הסרט 'שרק' מתיימר לספר על עוג ירוק בשם 'שרק' שחמור מעצבן אותו" וכו' וכו'. כלומר, "יומרנות" מחביאה בתוכה משהו שהוא מעבר לרובד הבסיסי של הסרט.
אני חייב להודות שאני אף פעם לא הצלחתי להבין את השימוש במילה הזו, ולכן קשה לי להגיד מה היא מציינת. לרוב הכוונה היא שהסרט מנסה לעסוק בנושא מסויים שנחשב "קשה", וכזה שאי אפשר לטפל בו בקולנוע בדרך כלל. אני לא חושב שזה המקרה של "אדפטיישן" – סרטים ארספואטיים הם לא דבר נדיר עד כדי כך, או קשה עד כדי כך.
סרטים ארס פואטיים היו לפניו
וגם אחריו ועצם היותם כאלה אינו ערובה להצלחה או כישלון: "קליעים מעל ברודווי", "אד ווד" ואפילו "ברטון פינק" במובן מסויים הם סרטים ארס פואטיים וטובים (ואפילו טובים מאוד).
"יומרני" אכן מילה טעונה בנימה שלילית. ואין בין זה ובין ארס פואטיקה קשר (לדעתי). "אדפטיישן" במקרה הוא שניהם, מכיוון ש:1) הוא עוסק בקולנוע ולכן ארס פואטי ו- 2) הוא סרט שמנסה להציג את המסרים שלו בצורה מפותלת, מסורבלת ומייגעת, בלי עלילה מסודרת או מתן עומק לדמויות שהן מבחינתו רק פלקט להגות ה"עאלק" פילוסופית שלו. ולכן הוא יומרני.
ובכל מקרה, אני ממליץ בחום לכל מי שאני מכיר לא לראות את הסרט הזה. (להבדיל מסרטים עליהם אני סתם לא ממליץ)
טוב כמו שאפשר להבין, אני לא נהניתי במיוחד מ"אדפטיישן"…
סרטים ארס פואטיים היו לפניו
טוב, כנראה זה עניין של טעם. לדעתי הדמות של אנדי היא לא רדודה כל כך (יתר על כן, צריך להביא בחשבון את זה שאנדי וצ'ארלי הם לא דמויות שעומדות בפני עצמם – קרוב לודאי ששניהם מייצגים אספקטים שונים של אותו אדם).
אני גם לא חושב שהדרך שבה הסרט מעביר את המסרים מפותלת במיוחד – ובהחלט ש"מייגעת" זה עניין של טעם. אני מעדיף סרט שמעביר מסרים בצורה מסורבלת על כזה שצועק לך אותם בפרצוף.
את זה שההגות של הסרט היא "פילוסופית" (או "עאלק פילוסופית") אתה קבעת. אני לא רואה שהסרט טוען שהוא פילוסופי.
וכל זה לא ענה לשאלה שלי מה יומרני כאן. "מתוסבך" מתאים יותר.
אני מסכים..
ש"מתוסבך" יותר קולע לתיאור, ושזה עניין של טעם, ובכל מקרה הנקודה שלי לא הייתה היומרנות שיש או אין בסרט אלא התרשמותי מאדפטיישן. אני בד"כ נותן צ'אנס לסרטים גם אם הם לא בדיוק הסגנון שלי וגם אם הם מורכבים ומעורפלים עבורי בהתחלה. במקרה של אדפטיין שילוב של הרבה גורמים יחד שבר אותי סופית. אני בדעה שהוא סרט רע וממליץ בחום לא לראות אותו, וזה בעצם מה שניסיתי לומר מהתחלת שירשור הטוקבקים הזה. כלומר, זה- וש"הדיקטטור הגדול" ו"ד"ר סטריינג'לאב" הן האופציות המועדפות עליי.
אכן כך לגבי ברטון פינק
אני אפילו ציינתי בעצמי שהוא סרט ארס פואטי- ולא במובן השלילי. כמו שכתבתי למרווין, אין קשר ישיר בין ארס פואטיות ליומרנות, ובוודאי לאיכות. אני מאד אהבתי את "ברטון פינק" – כמו את רוב הסרטים של האחים כהן (חוץ מ"לחסל את הליידי" המחודש שלא ראיתי ו"אכזריות בלתי נסבלת" שהיה די מאכזב).
לגבי מה שרשמת על אדפטיישן: דיון במצב האמן בעולם הפוסט מודרני הוא בהחלט דיון פילוסופי- פילוסופיה של האסתטיקה. פילוסופיה לא דנה רק בשאלות קיומיות או מוסריות אלא גם בשאלות אסתטיות. יש הגות שלמה בתחום- באמנות בכלל (למשל ב"פואטיקה" של אריסטו, וב"ביקורת כח השיפוט" של קאנט), ובקולנוע כאמנות בפרט (ומבקרים מושמצים באתר מסוגו של "נחמן שניצקליין" מתפרנסים מזה). מה שאומר שאם אכן אדפטיישן מציג את ההרהורים על מצב האמן בעולם פוסט מודרני, הוא אכן סרט עם מסרים והתחבטויות פילוסופיות.
וכמו שרשמתי קודם: פילוסופי או לא, יומרני או לא. אדפטיישן בעיניי הוא סרט רע.
אכן כך לגבי ברטון פינק
אין לי בעיה לגבי הדעה שלך, לכל אחד יש זכות לחשוב מה שהוא רוצה, רק רציתי לנסות להעיר את עיניך בדבר שאולי לא ראית. ואגב תודה על ההסבר על הפילוסופיה לא ידעתי את זה.
ובנוסף רציתי להוסיף שאמרתי שברטון פינק הוא ארס פואטי, בגלל שאמרת ש"אפילו ברטון פינק" ולטעמי הוא הכי ארס פואטי מכל הרשימה שנתת, זה הכל.
מקבל את התיקון לגבי ברטון פינק
ולפיכך: לא "אפילו ברטון פינק סרט ארס פואטי" אלא "ובמיוחד ברטון פינק סרט ארס פואטי".
וגם סרט טוב
מקבל את התיקון לגבי ברטון פינק
סרט מעולה!
אני ראיתי הצבתי לעימות חזיתי
למרות שראיתי את אדפטיישן וכנראה מכיוון שלא ראיתי את סטריינג'גלוב…
עימות חזיתי הוא מועמד ראוי ביותר כי יש שם וירטואזיות של חיקוי – כל אחד מהשחקנים מצליח לחקות את המניירות של השני באופן כל כך מדוייק, שלרגע אתה באמת מאמין שזה טרבולטה שהדביקו לו פרצוף של קייג' ולא קייג' משחק את טרבולטה. (והפוך).
מעבר לזה הסרט הוא די בינוני, אך היה די בגימיק הזה כדי להחזיק את תשומת הלב שלי לאורך הסרט כולו.
אני בד''כ לא כותב כאן, אבל
אם פיטר סלרס לא יבחר, זה פשע.
בהחלט
הוא פשוט פנטסטי בסרט הזה.
אני רק שאלה
האם אפשר לקבל תזכורות על הסרטים והתפקידים ? משהו קצר בבקשה
מתיו מודין,'תאומים ושונים'
אחלה סרט, מהטובים של רודולף, ומודין משחק שם מצויין.
אבל מה לעשות- אין על סלרס, שלא רק נותן בסרט הגאוני הזה לא רק תפקיד בנזונה, אלא את אחד מהתפקידים המבריקים והמדהימים ביותר בקולנוע, ורק זה מצריך הצבעה בסקר.
אם כבר הפרופסור המטורף
אז הגרסה המקורית עם ג'רי לואיס. אבל בכל מקרה, אין על פיטר סלרס.
אני בחרתי בסלרס
למרות שגם קייג' דופק את הופעת חייו בתפקיד של התאומים, וזאת מההופעות הטובות ביותר שראיתי, פשוט נמאס לי לציין את ההופעה הזאת כל הזמן ולנסות להסביר כמה הסרט הזה טוב, אז החלטתי להצביע לסלרס הגאון ולקובריק הגאון.
הצבעתי אך נמנעתי מלהביט בתוצאה, על מנת להצהיר שאם סלרס לא מוביל, אני נוטל את גלולת הציאניד שלי.
אני מניח שכבר איחרתי את המועד,
אבל אם לא – חכה קצת עם הציאניד. עוד יש לו סיכוי.
התלבטות
מצד אחד, ההופעה של צ'פלין בתור הדיקטטור היא הטובה ביותר מבין כל האפשרויות בסקר כאן, אבל מצד שני, התפקיד השני שלו בסרט (הספר) חלש למדי.
דיפ רוי הוא הדבר הטוב ביותר בצ'רלי המחודש, אבל הוא בעצם נותן את אותה ההופעה עשרות פעמים – יש לו רק דמות אחד.
את מאיירס אני זוכר רק באוסטין הראשון, כל השאר מתערבלים לי האחד עם השני.
פיטר סלרס, לעומת זאת… לא רק שהדמות של סטריינג'לב היא מהמצחיקות שנראו בקולנוע, אלא שגם בשני התפקידים האחרים הוא מצליח להיות משכנע לחלוטין.
דיפ רוי לא נותן את אותה הופעה עשרות פעמים.
זה שהאומפה נראים כולם אותו הדבר לא אומר שהם שכפולים גנטיים של אותו האדם. לכל אחד מהם אופי משלו (ודרך משלו להגיד שלום). הרבה מהאומפה לומפה עובדים כגנני-שוקולד, אבל יש בהם גם רוקיסטים, פסיכולוגים, רואות חשבון, ספרים וכו'.
אגב, בדיוידי של 'צ'רלי בממלכת השוקולד' מסבירים שהאומפה לא נעשו ב-CGI. דיפ רוי המסכן נאלץ לצלם כל אחד מהאומפאים בנפרד (חוץ מאלה שחותרים בסירה. הם רובוטים). כלומר, אם ראית 12 אומפה רוקדים מסביב לשעון (ואני משתמשת בדוגמה הזו כדי לפשט את ההסבר), זה לא שהוא צולם פעם אחת ואז שוכפל והוצב על כל אחת מספרות השעון. לא. רוי המסכן צולם קודם כל רוקד כשהוא עומד על הספרה 1, ואז זז קצת וצולם מחדש על הספרה 2, ואז זז עוד קצת וצולם מחדש עושה את אותו הדבר בדיוק על הספרה 3 וכן הלאה (כי הרי כל אחד מהאומפאים הרוקדים הוא אומפה לומפה אחר). מאד לא יעיל, ולטעמי אף מפגר, אבל מה, מקנה לרוי בלי ספק את כרטיס הזהב לסקר.
רק בגלל כל ההשקעה הזאת שלו אני אצביע לו.
הוא דווקא כן
זאת לא אשמתו, זה הספר, אבל הוא בהחלט נותן את אותה הדמות שוב ושוב, ולו רק כי לאף אומפה לומפה בסרט אין ממש אופי.
לגבי כל ההערות האחרות, אני יודע – אחת הסיבות המרכזיות שאני רוצה לראות את הסרט שוב היא להתפעל שנית מכמות העבודה שההודי הקטן עשה.
קנייתי.
ואללה, קנייתי
רק ההורים שלו הודים.
דוגמא מצויינת למרחק
בין סרט לבין יחסי ציבור.
מי שראה את הסרט בלי לדעת את כל מה שאמרת עכשיו, פשוט חשב שמדובר בעשרות ניצבים שעברו עיבוד גראפי שמעוות את כולם להיראות דומים.
כלומר – לא משהו מרשים במיוחד.
בגלל זה לא הבנתי מה ההתפעלות באתר מכל האומפה לומפה האלה בכלל. אני בעיקר ריחמתי עליהם…
עכשיו מעניין אותי באמת לראות את הסרט שוב ולגלות שכל האומפה הם בעצם אותו אדם, אבל מה דעתכם – האם העובדה שללא היח"צ, כל ההשקעה הזו פשוט הולכת לאיבוד – זו לא בעיה?
אני לא רואה איפה הבעיה.
ברור שרוב ההשקעה "הולכת לאיבוד". זה בדיוק כמו באפקטים, בשאר תחומי העבודה על סרט, בעריכת ביקורות או באפייה. רוב ההשקעה העצומה נשארת שקופה לצרכן.
לא, דווקא לא
לא ניסחתי את עצמי כיאות. כמו שכבר אמרתי בביקורת, מצאתי את ההופעה של דיפ רוי כדבר הטוב ביותר בסרט הזה – הוא הכי מחויב לתפקיד, הוא הכי מעניין, נותנים לו את הקטעים הכי יצירתיים. אני לא ממש בטוח למה, אבל הוא פשוט מהפנט. העובדה שהוא משחק כמה עשרות דמויות מעצימה את האפקט, כמובן, אבל היא לא הסיבה שהתרשמתי.
והכל בשם ההתעללות?
או שנתנו נימוקים יותר משכנעים (למשל "מה זאת אומרת? הוא *נהנה* מזה!")?
קייט בלאנשט ב'קפה וסיגריות'
לא שאני מתלונן חו"ח על כך שהקטע מ'קפה וסיגריות' לא נכנס לסקר, בכל זאת הוא קטע די קצר מתוך הסרט, אבל אותי הוא הרשים יותר מכל ההופעות שכן מוזכרות בסקר (ושראיתי). למי שלא יצא להנות (או משום מה לראות ולא להנות) מהסרט, בלאנשט, בתפקיד עצמה%20עם%20בת%20דודתה,http://images.google.com/imgres?imgurl=http://www.kino.de/pix/newspics/GALERIE/158357_2.jpg)
&imgrefurl=http://www.kino.de/galerie.php4%3Ftyp%3Dnews%26newsnr%3D158357%26bildnr%3D1&h=325&w=420&sz=21&tbnid=n_Un6kAIoAkJ:&tbnh=94&tbnw=122&hl=en&start=45&prev=/images%3Fq%3Dcoffee%2Bblanchett%26start%3D40%26svnum%3D10%26hl%3Den%26lr%3D%26safe%3Doff%26rls%3DDVXA,DVXA:2005-19,DVXA:en%26sa%3DN שגם אותה היא משחקת. אני לא מתבייש לומר שלקח לי קצת זמן לקלוט שמדובר באותה שחקנית.
ומה עם...
חשבתי שהוסכם שמלהונד דרייב הוא טבו ולא מזכירים אותו יותר..
מי הסכים, ועם מי?
מי הסכים, ועם מי?
הרושם שאני קיבלתי מעידן הדיונים סביבו הוא שמיסטר לינץ איבד אצמו לדעת וגם לו עצמו אין מושג מה הוא רצה לומר בסרטו.
עיין ערך 10 (?) הרמזים שהוא פרסם באותו זמן, כגון המנורה האדומה הדולקת/כבויה וכו' וכו' וכו'.
אבל זה לנבור בעבר הרחוק….
מי הסכים, ועם מי?
איבד עצמו או אצמו לדעת, מה הקשר? שאלת הסקר התייחסה בכלל לשחקנים, והחרם שלך על במאי מסוים לא ממש תופס.
מי הסכים, ועם מי?
שום חרם ושום נעליים
כמה הבהרות:
1.אינני חולק על הוספת נעמי ווטס לקלחת
להומרוס) "קופסא מסתורית שבאה ביחד עם אישה יפה צריכה להשאר סגורה"
2. לינץ הוא גאון הוא לינץ
רק שגם את מעריציו הגדולים הוא השאיר בפה פתוח אחרי מלהונד.
3. אם אינני טועה קראתי איפשהו שגם מיס ווטס דלעיל היתה מעדיפה לשכוח שהיא שחקה בסרט הזה אי פעם.
4. הלקח הנלמד עוד מאז המיתולוגיה היוונית:
(
5. חוצזמה רק סלרס שולתת!!:-)
מי הסכים, ועם מי?
חותם בשני ידי על סוף דבריך
אני אבדוק את עניין ה"היתה מעדיפה לשכוח"
זה לא הקוצנזוס
כמעט כל מי שאני דיברתי איתו על הסרט הזה החשיב אותו ליצירת מופת – הוא אמנם כמעט בלתי אפשרי להבנה (בלשון עדינה – לא נראה לי שבאמת הבנתי אותו מעולם), אבל הוא עצום ורב גם בלי להיות מובן עד הסוף.
סליחה? ועל כביש אבוד, שמעת?
ביחס אליו מלהולנד דרייב לינארי לחלוטין.
סליחה? ועל כביש אבוד, שמעת?
תראו כנראה שאני בדעת יחיד
)
(לא ממש מפריע לי
אבל ההרגשה שאני קיבלתי אחרי מלהונד הוא שלינץ החליט שהוא צוחק על כולנו.
הוא גאון, על זה אין עוררין.
אבל הוא גם אגו לא קטן.
ניסינו, מיטב המוחות (אני והפיצול, הרי כבר אמרנו שאני דעת יחיד…) לעמוד על דקויותיו היותר פנימיות של הסרט, ואז תוך כדי שניסינו לתלות שעון בשירותים נפלה עלינו ההבנה (ולא השעון כי אחרת היינו בסרט אחר) כי מעולם לא היתה כפית.
לינץ פשוט צוחק על כולנו.
הוא יודע שנבלע כל מה שהוא יתן לנו (כנראה בעזרת אותה כפית דלעיל) אז בתוך הסרט המאוד מיוחד הזה הוא פשוט דחף אזכורים, תתי אזכורים ואזכורים עצמיים עד זוב דם.
כל אותם אזכורים וקישורים מוליכים סחור סחור ולא מובילים לשום מקום.
במיוחד הדבר מורגש מתוך רשימת הרמזים שהוא פרסם לכולנו.
אז אני בטוח שעשרות סטודנטים לקולנוע יושבים וכותבים את המאסטר שלהם על משמעות התירס והמנורה בסרטי לינץ, אולם לענ"ד -> אין משמעות!
פשוט שבאים לראות סרט של לינץ', ואני אמשיך לעשות זאת, יש להפעיל את המסננת, ולא כדי למצוא שם זהב בסוף.
זהו אני סיימתי, אתם יכולים לשלוח את כיתת החיסול שלכם.
אני אהיה מוכן להם שיבואו.
(יש המון מקום מתחת למיטה)
וכנראה שאני לא כל כך דעת מיעוט
כתבה מספר 836
תראה, אני לא שיפוטית.
אני אוהבת את מלהולנד דרייב, אבל מבינה לחלוטין את אלה שלא. בסך הכל הפריעה לי הטענה שבסרט הזה לינץ' פתאום התחרפן, כשהיו לפניו סרטים הרבה יותר ביזאריים והרבה פחות קוהרנטיים, זה הכל. אין כיתת יורים.
יש סקילה כתחליף?
אוי, אני כל כך לא הולכת להיכנס לזה.
יש לי הרגשה שאם אני אתחיל עוד מרתון ציטוטים אחד הכניסה לאתר תיאסר עלי לצמיתות.
ואם אין משמעות?
מלהולנד דרייב הוא אחד הסרטים של לינץ שמקדם הביזאר בו הורד פלאים. את רובו אפשר לראות מבלי לשאול את עצמך מה, לעזאזל, קורה כן. אני מסכים שזה לא מספיק, זאת אומרת, אם אין שלד של משמעות הסרט יהיה רופס, אבל הוא כל-כך מקסים, סצנה אחרי סצנה, שגם בלי זה אפשר להנות ממנו וללמוד ממנו הרבה על עשיית קולנוע.
לגבי המשמעות, אני ממש מעדיף לא להיכנס לזה, מסיבות ברורות…
ולחשוב שראיתי חלק גדול מסרטיו של לינץ'
כן, כביש אבוד היה לא פחות ביזארי, אולי אפילו יותר. גם rabbits הוא כנראה ביזארי יותר.
אבל סיפור פשוט? לב פראי? קטיפה כחולה? איש הפיל? לא מתקרבים לרמת הביזאריות של מלהולנד דרייב.
וגם אני ראיתי את הסרטים האלה מזמן
אבל ההתרשמות שזכורה לי מקטיפה כחולה היא שמדובר בסיפור לינארי ורגיל לגמרי, אם קצת ביזאריות בקצוות.
ואאל"ט אותה התרשמות בערך היתה גם מלב פראי.
מתקרבים
הרבה דברים כבר שמעתי על מלהולנד דרייב
אבל אין ספק כי זו בהחלט הפעם הראשונה בו המילה "מקסים" הופיעה…
תרשה לי לענות לך במשל.
אתה פותח קופסת מתנה (אין חשש היא לא כחולה) ובתוכה אתה מוצא מאות חלקי פאזל.
כמובן שאתה שמח, תמיד אהבת פאזלים.
אבל אתה נתקל בכמה בעיות לא ברורות בבניית הפאזל.
למרות שהחלקים בנפרד בפני עצמם ממש "מקסימים", ביחד משהו מן הקסם נעלם.
חלקים שניסית להכניס במקום אחד, היו באותה מידה יכולים להיות במקום אחר.
חלקים מסויימים לא נכנסים בכלל לשום מקום.
חלקים מסויימים מאבדים את המשמעות שלהם ביחס לשאר החלקים סביבם.
והגרוע ביותר: שאתה סוף סוף מסיים את הפאזל, אתה מגלה שנותרו חלקים שלא הכנסת…
ממש א-סינרגיה בו השלם קטן מסך חלקיו.
זהו עכשיו אני חוזר לתרגיל בקוונטים.
אבל זה לא פאזל. זו אמנות.
כמו המדרגות של אשר – לא משנה כמה פעמים נותנים לעיניים להסתובב סביבן, הן לעולם לא יהיו ממש בסדר. גם ציורים של דאלי, מגריט וסוריאליסטים אחרים לא ממש מסתדרים. ובכל זאת התוצאה לפעמים יפהפיה, מהפנטת, מקסימה. אפילו במקרים בהם ממש לא ברור מה לעזאזל הצייר רוצה.
והנקודה שלך היא?...
זאת אומרת, אתה אומר שכל אחד מחלקי הפאזל מקסים בפני עצמו (הרשה לי להשמיט את הסוגריים), אבל הפאזל בכללותו הרבה פחות מקסים.
נו? ומה אני אמרתי? שסצנה אחרי סצנה, מלהולנד דרייב הוא סרט מקסים. מבחינתי, גם השלם מקסים, אבל אני בהחלט יכול להבין את אלו שחושבים אחרת.
ואגב, מקסים זה 'שובה את הלב'. הסרט הזה שובה לחלוטין את הלב, או ליתר דיוק, את הבטן ואת הראש (להוציא שתיים-שלוש סצינות שגם שוב(ר)ות את הלב).
נראה אם הבנתי:
אביחי התכוון שפאזלים קיימים כדי שירכיבו אותם (גם כדי לספק מחשבה, נניח, אבל התוצאה של כל זה היא שמרכיבים אותם), ו'מלהולנד דרייב' הוא כמו פאזל שאי אפשר להרכיב.
כן, כך חשבתי
אבל זה לא רלוונטי לדיון על ההתאמה של התואר 'מקסים' לסרט – גם אם הוא נכשל כסרט (ואני חושב שהוא לא), הוא מקסים ברמת הסצנה; גם אם הפאזל הוא כשלון מהדהד כפאזל, החלקים יכולים להיות מהמרשימים (מקסימים) שראית בחייך.
הפאזל כמשל
ראשון ראשון ואחרון אחרון
MuchRejoicing היקר
1.
בציוריו של "אשר" ובמיוחד בציור המדרגות והזחלים המפורסם, קיים סדר והגיון מתמטי מדויק!
גם עם לפעמים זה נראה כבלאגן אחד גדול-> במידה מסויימת אשר הוא מגדולי המתמטיקאים הלא אאוקלידים. או לחלופין במילותיו של אחד מהמרצים שלי:"הסדר קיים אתם פשוט מסתכלים עליו מהצד הלא נכון"
2. לא תמיד נתינת הכותרת "זו אומנות" מטהרת את השרץ.
ע"ע לדוגמא קיצונית את התצוגה של המחבלת המתאבדת מ"מקסים" בחיפה, כחלק מתצוגה במוזיאון שוודי באם אינני טועה.
ועוד היד נטויה והדוגמאות רבות.
למען הגילוי הנאות, אני מוצא את ציוריו של ס. דאלי, מרנינים, מרתקים ומעוררי מחשבה, ואני יכול להמליץ לך על ספר נפלא לגבי אשר ומתמטיקה.
בכל מקרה קוצר הזמן והיריעה וכו' וכו'.
אדם קלין אורון המכובד באדם
A. תגובת הפאזל שלי באה מתוך אמירתך הקודמת : "אני מסכים שזה לא מספיק, זאת אומרת, אם אין שלד של משמעות הסרט יהיה רופס, אבל הוא כל-כך מקסים, סצנה אחרי סצנה.."
B. ניסיתי להסביר שבהתבוננות כוללת, אנו מגלים מגדלי קלפים פורחים באוויר, עורבא פרח, איסטרא בלגינא קיש קיש קריא, ועוד שלל דימויים חביבים הזועקים המלך הוא עירום.
C. וכן לינץ' גאון, לא חזרתי בי.הוא רק מזלזל בנו נתיניו האומללים, והדבר נתחוור לי לפתע מתוך נסיונות הבנת הסרט.
D. התנצלותי הכנה אם
הקלילה שלי לא הובנה קודם ונפגעת ברמה כלשהיא.
ה
ואחרונה חביבה לונג ג'ון
תודה על שזכיתי לתרגומך.
מוגשים לך כשי.
שלל
אני חייב לומר כי הצורה שבהם הצגת/השבת את דברי שלחה אותי לחשוב על המשמעות הנוספת/נסתרת שגילית בהם.
בקרוב הספר…
אני אמרתי שאשר לא מדויק ומתמטי?
אני *אמרתי* שכמה שלא תנסה לפענח את המדרגות שלו, לא תצליח למצוא להן נקודת התחלה או סיום, וגרם מדרגות נורמלי לא ייצא מזה.
עכשיו, זה לא שיש לי בעיה שאתה משווה בעיות מוסריות של "האם אפשר להצדיק טרור באמצעות אמנות" עם השאלה של האם סרט יכול להיות מקסים ויפהפה בלי עלילה מובנית ופתירה, זה פשוט שאני חושבת שאתה טיפ-טיפה דיספרופורציונאלי. החלומות שלי, למשל, שהם אפילו לא אמנות, נוטים להיות מאוד צבעוניים ומרתקים והעלילה שלהם לא ברורה לחלוטין. אם נתבונן במלהולנד דרייב כבחלום ציבורי (ויש כמה חוקרים שעשו את זה לפני, לגבי הקולנוע בכלל), הדרישה שלך שלעלילה יהיה פיתרון מובהק וללא פגמים באמת מאבדת מטעמה. הסרט יפה ויזואלית. יש בו כמה סצנות מבריקות לטעמי, יש בו דמויות מעוררות הזדהות, דיאלוגים טובים (סצינת הרוצח השכיר היא נפלאה לדעתי), והתרחשות כלשהי. לא ניתן להבין מהי? אז מה. זה נכון לתשעה מתוך עשרה סרטי אוואנגרד. הבמאי לא באמת חייב לך משהו.
אני אמרתי שאשר לא מדויק ומתמטי?
אני רואה שאני לא מצליח לצאת מזה
כל נסיון שלי לאמירה פשוטה יוצא איכשהו דיספורופציונאלי, ומצליח למתוח להרבה אנשים עצבים מיותרים.
הדוגמא שהבאתי לעיל היתה בכוונה קיצונית, כדי לטעון שלא ניתן להצדיק הכל בשם האומנות, אבל יתכן והייתי צריך דוגמא יותר עדינה.
בכל מקרה אני לבצע איזושהי עצירה בשלב זה, לפני שאגלה שכתיבת תגובות בעין הדג הופכות למרכז יומי….
ואגב, סצינת הרוצח השכיר באמת נפלאה, כמו סצינות רבות ומגוונות, ומעולם לא שללתי זאת.
אין ספק שהרוצח והתיאטרון הפיקטיבי הן אלו ש"הולכים איתי" מתוך הסרט הלאה, רק מסיבות מנוגדות.
רק טוב
!אמוטיקון של דגל לבן!
שמע, אם יש לך דעה על הסרט,
אתה יכול פשוט ללכת לדף של הסרט ולכתוב אותה שם, במקום להמציא טאבואים וסקנדלים וויכוחים על טעם וריח כדי לכתוב אותה פה.
אם תגיד שם משהו מעניין, אנשים יגיבו.
סרט נורא ואיום באמת
בדרך כלל, אני אוהב לראות המלצות שאני מקבל כאן. ובאדיבות הביטורנט ראיתי את ארייזרהד.
אני רק מוכן לומר שלינץ' ממש השתפר מאז. הסרט לא מפחיד,לינץ' בהחלט השתפר בנושא ההפחדה מאז, ולעיתים נראה שחלק מהדימויים בו הם ניסוי בטריגרים להפחדת הקהל, אשר מאוחר יותר באו לידי ביטוי בדרכים הרבה יותר מתוחכמות ומשופרות בסרטים מאוחרים של לינץ', ובכל מקרה קיים דמיון בין חלק מהדימויים בסרט הזה לבין דימויים אפקטיביים הרבה יותר בסרטים מאוחרים שלו (למשל, סילנסיו של מלהולנד והאישה עם הלחיים של ראש מחק)
הדימויים בו דבילים, הוא נטול סיפור לחלוטין, חוסר הדיאלוג לא מרשים אותי בדרך כלל, אלא אם כן מדובר בצ'אפלין, ובטח ובטח שלא בסרט הזה. הוא פלצני ומתחכם, ואלוהים יודע על מה הוא (ז"א חוץ מהאוביוס – פחד או אשמה בקשר להורות, בגידה ונשים עם לחיים גדולות).
זוועה.
סרט נורא, אבל לא איום
ראיתי את הסרט מזמן, ואין לי שום כוונה לראות אותו שוב, כך שצריך לקחת את דברי בעירבון מוגבל. ובכל זאת: גם אני מצאתי את הסרט מעט לא בשל, ומאוד מעצבן בשל העדר עלילה, אבל עלי הוא דווקא עבד מצוין. עד עכשיו דימויים ויזואליים מסוימים מהסרט הזה רודפים אותי, והוא הפחיד אותי יותר ממרבית הסרטים שראיתי בחיי. דווקא הסוריאליזם שלו, לצד העדר מסר ברור, משאירים לצופה חלל שבו הוא יכול (עלול, ליתר דיוק) למלא את כל הפחדים האישיים שלו. קצת כמו מבחן רורשאך, אבל כזה בו הכתמים מסתובבים ונושכים אותך מדי פעם.
אני?
מעולם לא אמרתי, ולו ברמז, שאני מבינה משהו ממה שהלך שם…
אני?
בהצלחה.
אם את מעלה בחכתך משהו מעניין…
מצאתי משהו...
http://planet.nana.co.il/breitman/Bikorot/Lost.Highway.html
זה די פשטני.
הצורך שלו בפיתרון מושלם לעלילה גורם לו להשטיח קצת את מה שמתרחש בסרט, תוך התעלמות קלילה מפרטים מסוימים, או הסברי "זה היה חלום" (אפשר לראות את זה גם בביקורת שלו על מלהולנד דרייב). אני לא אומרת שיש לי הסבר יותר טוב, פשוט שיש כמה קצוות שהתיאוריה הזו לא לגמרי מסתדרת איתם. בכלל, הגעתי למסקנה שלינץ' נהנה ליצור סרטים שאין להם הסבר שלם אחד… אני אישית נהנית מהם, אז אין לי תלונות.
זה די פשטני.
בדיוק מה שחשבתי, במיוחד כשחושבים גם על מלהולנד דרייב. בכלופן, זה עדיין פותר חלק מהסרט. ואני בטח צריכה צפייה חוזרת בשביל הפרטים.
מצאתי משהו...
ועוד אחד
http://forums.nana.co.il/Message/MessageFull.asp?MsgID=213328
מצאתי משהו...
כן, זה באמת הסבר יותר מוצלח. ועדיין, כל כך הרבה פרטים שצריך למצוא את המשמעות שלהם, מדכא ממש.
מייק מאיירס, משני טעמים פשוטים:
א. לא ראיתי כמה מהסרטים שהם פייבוריטים,
ב. ראיתי את הסרטים כמה וכמה פעמים, ואף פעם לא הצלחתי לזהות שזה מאיירס גם בתור הדוקטור המרושע. על זה מגיע לו כל הכבוד.
יכו להיות שאמרתי את זה כבר,
אבל ב"אוסטין פאוורס"(הראשון, וגם קצת בשני) מאיירס דופק את ההופעה הטובה ביותר שראיתי בסרט פרודיה, ולא רק בגלל שהוא הורס מצחוק, ולא רק בגלל שהוא מגלם יותר מדמות אחת, אלא שרק בצפייה שנייה או שלישית אפשר להבחין בהשקעה של מאיירס בנסיון ליצור את שתי הדמויות, שאולי מגולמות ע"י אותו שחקן, אבל הבעות הפנים, שפת הגוף והקול שונים ב-180 מעלות בין כל דמות.
אני יודע שאפשר להגיד את זה על כל שחקן מוחצן, אבל בשבילי מאיירס עשה יותר מזה באוסטין, והייתי גם בוחר בו אם סלרס לא היה נכנס באמצע.
יכו להיות שאמרתי את זה כבר,
האמת שכ"כ שלא. לד"ר אוויל ולמיסטר פאוורס יש את אותם מניירות בדיוק. רואים שזה אותו אחד.
פיטר סלרס
וכל מילה נוספת מיותרת.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה
כתבה מספר 2611
אופס
סורי עכרור, לא ראיתי. נשבע.
אני בטוח שלא ראית, זה מה שיפה בעניין.
נכון.
רק לא נראה לי שההבדל הזה גדול עד כדי כך, מבחינת הצופה, שהוא מחייב שני סקרים שונים.
ומה לגבי אייג'נט סמית' המסכן? לא לו מגיע להיכנס לסקר מול דיפ רוי?
לא.
זו דמות אחת, לא הרבה דמויות. שנאמר:
אותה דמות מגולמת ע''י מספר שחקנים
מה דעתכם של סקר כזה?
אפשר לכלול סרטים משלושה סוגים:
1. דמות בגילאים שונים ("תחיה ותהיה")
2. אותה דמות בסרטים שונים (ג'ימס בונד)
3. סרטים כמו "פילנדרום" (חילוף "שרירותי"(?) בין מספר שחקנים בתפקיד של אותה דמות)
דמות בגילאים שונים
לא מאד מעניין. כל סרט שרוצה להעביר איך הגיבור היה בילדותו משתמש בזה. אלא אם כן התכוונת לאותו שחקן שמגלם את אותה הדמות לאורך כל השנים (כמו 'בחזרה לעתיד 2'). אבל גם אז אני לא רואה מה הביג דיל – זו אותה דמות, וסביר שהאופי שלה לא משתנה בצורה קיצונית. כלומר, לא צריך מניירות משחק שונות בתכלית. מספיק איפור.
דמות בגילאים שונים
התכוונתי לגילום אותה דמות בגילאים שונים ע"י שחקנים שונים.
בסרטים כאלה יש הרבה פעמים בעיות של אמינות ולמרות שמנסים למצוא שחקנים דומים בגילאים השונים זה לא תמיד מצליח, וכשמוצאים מישהו דומה אז לא בהכרח הוא יודע לשחק.
אבל אם זה לא מעניין אני אסתפק בשתי הקטגוריות האחרות.
שלא נזכיר את ג'ייק לויד הצעיר
ואולי עדיף גם שלא נזכיר את היידן כריסטנסן.
אבל שיט, הזכרתי.
נו מילא.
היידן כריסטיאנסן?
מתי הוא שיחק בגילאים שונים? (ההבדל בין סרט 2 ל 3, לא רציני מספיק).
אם אתה מחפש סרטים שבהם שחקנים משחקים את אותה דמות בגילאים שונים – סרטי "בחזרה לעתיד" מלאים בהם. כמעט כל השחקנים הראשיים משחקים את עצמם בגילאים שונים.
ויש שם גם אותו שחקן ביותר מדמות אחת. תומס ווילסון בשני. מייקל ג' פוקס בשלישי…
הוא לא
חשבתי שהגבתי בהקשר לגילום דמות בגילאים שונים על ידי שחקנים שונים..
אה.. לא חשוב.
ואכן, "בחזרה לעתיד" דוגמא מצוינת.
ואני נקבה.
כן, זהו. סה"כ זאת תגובה חסרת טעם, אבל הרגשתי צורך להפגין את נקבותי
הדוגמה המענינת ביותר
היא הסנדק, 1 ו-2.
מרלון ברנדו ורוברט דה נירו בדמות הסנדק.
סרט שהיה באמת
יש סרט של ואן-דאם שבו הוא מגלם רוצח סדרתי מטורף וגם את השיבוט התמים והילדותי שלו שחוקרי המשטרה יצרו על מנת להתחקות על עקבותיו של הרוצח.
יש אפשרות מסוימת שקוראים לסרט "תאומים" או "התאום", ואם מתעלמים מהעלילה הבלתי סבירה בעליל, ניתן להבחין שואן-דאם משחק מצוין את התפקיד הכפול.
אז אני אוהבת את ואן-דאם, מה יש?
יש לו עוד סרט
שבו הוא מגלם ממש תאומים, ושמו, כמדומני, "דאבל אימפקט".
אבל רק נדמה לי – לא ראיתי, חלילה.
למה חלילה?
זה בסדר לצפות ואפילו להנות מסרטי מכות טובים כמו דאבל אימפקט או לב ארי. אין צורך להשתעל במבוכה ולהסיט את המבט הצידה כשמדברים עליהם, כי בליבו של אוהב הקולנוע האמיתי צריך להיות מקום של כבוד גם ל- B movies וגם ליצירות סינמטקיות. זהו הזמן לאחדות לאומית … אה סליחה.
ובכל זאת ואן-דם ככומר לוקח.
שלא לדבר על כל הישראלים עם המבטא האמריקאי הכבד… אוי, כמה *נהניתי* מסודות המסדר!
אם כבר מתוודים על חיבה לסרטי ואן-דאם עלומים,
The Quest היה מוצלח למדי.
התניה
לי יש בעיה עם ואן דאם, ג'קי צ'אן וצ'ו יאן פט מאותה הסיבה: לשלושתם נחשפתי בפעם הראשונה בנסיעות באוטובוסים ברחבי דרום אמריקה.
אולי זה ריח עלי הקוקה שפשה בחלל האוטובוס, אולי הכבישים הנוראים או הצפיפות האיומה, אולי העייפות של נסיעות בנות 20 שעות רצופות – אבל נהיה לי שחור בעיניים כל פעם שאני רואה אחד משלושתם.
(למזלי, ב'נמר, דרקון' המופתי יאן פט קרח, ככה שלקח לי הרבה זמן לזהות אותו)
דאבל אימפקט
כן, זה הסרט, והוא אכן מהנה מאוד.
ותודה על הברכות (ועל הדגים).
נדמה לי שאתם טועים
בדאבל אימפקט אף אח לא מת בהתחלה. הסרט שאתם מתכוונים אליו הוא maximum risk , עם נטשה הנסטרידג'.
וואלה, נראה לי שאתה צודק. אבל זה משנה? כל הסרטים שלו אותו דבר.
כולם אומרים ככה, גם המעריצים שלו.
במיוחד הם.
במקסימום ריסק ז'אן קלוד זב-דם גילם שני אחים.
אחד שמת בגלל איזשהו שיתוף פעולה מוזר עם המאפיה הרוסית והשני שוטר שבניסיון לגלות מה קרה לאחיו שלא הכיר נכנס לנעליו ומסתבך.
לא ממש תפקיד כפול כי הזב-דם השני מת בתחילת הסרט.
בדאבל אימפקט ז'אן-קלוץ ואן-בוץ משחק תפקיד כפול בתור שני תאומים שהופרדו כשהוריהם מתו. אחד גודל עם כפית כסף בפה בצרפת כשהשני הפך להיות נוכל בהונג-קונג. הם משתפים פעולה כדי לצוד את רוצחי הוריהם.
זה באמת היה תפקיד כפול כי שניהם היו בחיים וז'אן-קלוץ גילה כישורי משחק מסויימים (אח אחד היה פסיבי בבגדי גולף והשני היה אקטיבי ולבוש שחורים ושניהם ידעו לרקוד בלט).
אבל אל תאמינו לי, כי הבן-אדם כתב פה חתיכת plot summary.
http://www.imdb.com/title/tt0101764/plotsummary
''חייל אוניברסלי'' שלו זכור
לי כסרט מוצלח. אבל כל השאר די מסריחים.
''חייל אוניברסלי'' שלו זכור
טוב, זה בגלל שהוא חושף את האחוריים…
אוי, באמת כתבתי את זה בקול רם?
''חייל אוניברסלי'' שלו זכור לטובה
כי זה סרט עם סיפור דווקא לא רע שלא דרש מזב-דם יותר מדי כישרון משחק אלא יותר בכיוון של כישרון יריות וכישרון ריקוד בלט.
''חייל אוניברסלי'' שלו זכור לטובה
טוב, אף סרט שלו לא דורש כשרון משחק, זה לא בדיוק העניין כאן.
''חייל אוניברסלי'' שלו זכור לטובה
אני הייתי מצפה מסרט על אחים שנפרדו בלידה שלשחקן הראשי יהיה כישרון משחק. לא משנה אם זה סרט פעולה.
''חייל אוניברסלי'' שלו זכור לטובה
אבל זה לא סרט פעולה, זה סרט של ואן דם. בעיניי זו קטגוריה נפרדת לגמרי, כמו סרטים של ג'קי צ'אן למשל. וזה די מתחלק לתקופה של "הלוחם הצעיר והאמיץ שחייב לנצח בתחרות הזויה כלשהיא", משהו עם שוטרים, משהו עם תאומים/שיבוטים, משהו עם ישראל. שכחתי משהו?
בכלופן, הוא לא יודע לשחק, וגם לא ילמד בזמן הקרוב, אבל יש קבוצה שלמה של אנשים שתהיה מוכנה לראות כל סרט איתו. מזל שאני לא נמנית עליהם.
הוא ממש אוהב להראות את התחת
זאת אומרת, הוא אשכרה עושה את זה כל סרט. זה כבר ברמות פתולוגיות.
אני לא יודע בקשר לואן דאם
אבל תרשו לי להגן רגע על ג'ט לי, שגרף עד עכשיו שלושה קולות תמימים.
אני לא אטען שג'ט לי הוא שחקן טוב, או שהוא משחק טוב בסרט הזה. אבל השאלה היתה על ההופעה הטובה ביותר, לא המשחק. ג'ט לי הוא קודם כל אמן לחימה, ובתחום הזה הוא באמת מגלם ב'האחד' שתי דמויות שונות בצורה מצוינת. לא רק שהוא נלחם בעצמו בכמה סצינות, כל אחד מה'עצמו'-ים נלחם בסגנון שונה. אז אולי זה לא הופך אותו לזכאי לתואר יותר מצ'רלי צ'פלין, נגיד, אבל איזשהו קרדיט מגיע לו.
קבל רגע.
עכשיו תמחק את זה בבקשה…
אני אפילו נהניתי מהסרט.
זה עדיין לא אומר שמגיעים לו יותר משלושה קולות בסקר שמופיעים בו גם צ'רלי צ'פלין וגם פיטר סלרס…
סרט שהיה באמת
"הכפיל"
סרט שהיה באמת
וואלה, נכון.
איך שכחתם? או שלא בדקתי...
מלהולנד דרייב! הבחורה….
מדהימה!
איך שכחתם? או שלא בדקתי...
אוי, בבקשה אל תגידי את זה שוב.
מישהי הזכירה את זה וזה הפך לדיון על סרטים ארס פואטיים..
אני הייתי מצביע לדיק ואן דייק :)
ד''ר סטריינג'לאב! |מאוהב|
אחד הסרטים הקומים\פארודים\סאטירים הטובים ביותר שנעשו!
אני הכי אהבתי את המשפט
אני אהבתי את השיחה עם נישא רוסיה
זה די ארוך:
אני אהבתי את השיחה עם נישא רוסיה
הדבר היחיד שלא אהבתי בסרט זה הדמות של השגריר הרוסי והסטריאוטיפ של נשיא רוסיה. הרבה יותר מדי פופוליטי. מעבר לזה, דיאלוג נפלא. סליחה, מונולוג.
ניקולס קייג' בטוח היה מנצח בסקר,
אילולא סלרס וצ'לפין היו נדחפים באמצע, אז בחרתי בו. גם בגלל הופעה נפלאה, וגם בגלל שסלרס בכל אופן יקח בהליכה את הסקר.
אבל הוא לא לוקח בהליכה!
למעשה, כרגע הוא בפיגור מול אוסטין פאוורס.
ואללה? מהפך! אפילו לא שמתי לב.
אוו... סקר שנגמר בתיקו
יש לזה תקדים?
הצבעתי לפיטר סלרס
או לפחות הייתי מצביע לו, לו הסקר היה עדיין זמין.
בכל אופן, אני חושב שאחת ההופעות הטובות ביותר במספר תפקידים שייכת דווקא לפרדי היימור על 'עלילות ספיידרוויק'. צפיתי אמש בסרט ולאורך רובו תהיתי ממתי יש לפרדי אח תאום. אז זהו, שאין לו אח תאום אך הוא מגלם שני תפקידים שונים מאד זה מזה במקביל. לדעתי הוא עושה שם עבודה מצוינת, אשר מרשימה במיוחד לאחר סרטים בהם הוא היה סביר מינוס (כמו 'ארתור והמינימויז') או סביר (כמו 'צ'רלי והשוקולדה').