 |
||
| מבצע של סלקום: לקוחות החברה מוזמנים לקבל כרטיס בודד חינם לסרט לבחירתם ברשת 'גלובוס', בכל יום חמישי. נא לכבות פלאפונים בכניסה לקולנוע. (ולשם האיזון: פלאפון שולטים! הידד לאורנג'!) |
31.01.2005
|
|
יומית
מבצע של סלקום: לקוחות החברה מוזמנים לקבל כרטיס בודד חינם לסרט לבחירתם ברשת 'גלובוס', בכל יום חמישי. נא לכבות פלאפונים בכניסה לקולנוע. (ולשם האיזון: פלאפון שולטים!
הידד לאורנג'!)
מבצע של סלקום: לקוחות החברה מוזמנים לקבל כרטיס בודד חינם לסרט לבחירתם ברשת 'גלובוס', בכל יום חמישי. נא לכבות פלאפונים בכניסה לקולנוע. (ולשם האיזון: פלאפון שולטים!הידד לאורנג'!)
לא רע בכלל, בפרט שאין הגבלה
על מספר הכרטיסים בשנה וטוב לחיילים שיוצאים חמשושים.
אבל… לא יכלו לעשות את זה כרטיס זוגי :)
אה וצפו לסינמה סיטי מפוצץ בחיילי 8200 כל יום חמישי :)
לא יקרה
המבצע רק ברשת גג וסינמה סיטי לא שייכים להם.
המממ...
יש סיכוי להשתמש במכשיר שלא שייך לי? (לא, אני לא מדברת על לשדוד את הזקנה ברחוב ששומעת באוזניות טראנסים דרך הסלולרי שלה)
אני התברכתי במשפחה מאוד שימושית: רק במשפחה הקרובה יש לקוחות של 3 חברות סלולריות (והאובססיה שלנו לפלאפונים אפילו יוצרת מצב של מספר מכשירים של חברות שונות אצל אדם אחד). הבעיה היא שאני קיבלתי את האורנג'… (שברוב המקרים זה יותר טוב – כי יש להם את הפרסומות הכי טובות בטלויזיה).
יש מצב להשתמש בסלקום של אח שלי כדי לקבל כרטיס חינם???
נכון למה שידוע לי כרגע - כן
בקופה יבדקו שאת אכן מחזיקה במכשיר, אבל לא ידרשו ממך תעודה מזהה (כאמור, נכון למה שידוע לי היום). אז בהנחה שאחיך מזמין ומשאיל לך את הסלקום שלו לקולנוע, עושה רושם שלא צריכה להיות בעיה.
רגע, ומה עם מירס?
עזים?
העיזים בתגובה:
מה, אנחנו מירס?!
איזה מגניב!
מתי זה מתחיל?
ביום חמישי הקרוב
זה מבלבלבלבלבלבלבבל
חשבתי שראיתי את אותו המבצע בלונדון. רק עם האורנג' הבריטי. יכול להיות שזיכרוני מטעה אותי? הייתכן כי אני בעצם מושל קליפורניה בשליחות למאדים?
יש! סוף סוף יוצא לי משהו מהסלקום המעצבנים האלה! שנים אני סובל מהם, ועכשיו אני מתכוון לסחוט את המבצע הזה כמה שאפשר. יום חמישי זה יום הסרט שלי!
אם אתה סובל, כנראה שיש דרך קלה יותר
גילוי נאות: את עוברת בחברה מתחרה, לא?
ו...?
זה לא שהיא אמרה איפה היא עובדת או המליצה לאן לעבור.
הנימה הייתה מספיק ברורה
לדעתך.
הרי לו המשפט הנ"ל היה נאמר על ידי, לא היית מאשים אותי for having נימה אינטרסנטית.
חוץ מזה, משתמע מדבריך שאנשים בהכרח אוהבים את מקום עבודתם בחברה הסלולרית. יש כאלה שבשבילם זו בקושי עבודת סטודנטים, אתה יודע. משלמים להם – הם שם, ואין להם צורך לקחת את העבודה גם הרחק לתוך שעות הפנאי שלהם, רק כדי להפגין נאמנות (*אין בנאמר לעיל כאילו להאשים אותך שאתה אובר-נאמן או לוקח את העבודה הביתה).
הנימה היתה ברורה לך, כנראה
לא עניינך במה אני עוסקת ואיפה אני עובדת. אני אוהבת את מקום העבודה שלי, וזה בעיני לא סותר את ההשקפה שגם בשוק תחרותי, חברה מתחרה היא לא "אויב"; לא מן הנמנע שיש נקודות שבהם אתה טוב יותר ממתחריך ולהיפך. הרצון שכל הלקוחות יהיו לך הוא כמובן לא ריאלי, וכל מקרה לגופו, יש כאלה שטוב להם כאן ואחרים שטוב להם במקום אחר, מסיבות אובייקטיביות לגמרי.
בשורה התחתונה: בלי קשר לדעתי על חברה סלולרית כזו או אחרת, למעשה הרבה מעבר לתחום הסלולרי – אני באמת מאמינה שאם לא טוב לך, אתה לא חייב להישאר, והשורה שכתבתי היא מוטו לחיים שאני מאמינה בו.
כל מה שהסקת מעבר לכך זו אינטרפטציה פרטית שלך והשלכות סובייקטיביות שלך על משפט ניטרלי לחלוטין, שלא היתה בו המלצה לפעולה לכאן או לכאן, אלא רק לשינוי מצב קיים שהוא סובל בו.
הנימה היתה ברורה לך, אולי
נניח.
ועדיין, התגובה הראשונה שלך הייתה לשקר ולומר שאת לא עובדת בחברה מתחרה (או שאני טועה והתגובה הארוכה יותר שאני כרגע מגיב אליה לא אומרת את ההפך – שכן), כך שיש לי בכל זאת הרגשה שהאינסטינקט הראשוני שלי היה נכון.
זה שאתה מפרש אותי לא נכון
מצער אותי, אבל אין לי חשק להסביר את עצמי פעם נוספת.
זה שאתה גם קורא לי שקרנית, מרתיח אותי ברמות שקשה לתאר, אז אני אעצור כאן.
לא.
עבדת?
אם לא, הזכרון שלי אפילו יותר דפוק ממה שחשבתי.
לפני כמה שבועות הם שלחו כרטיסים זוגיים חינם ל"ריקי ריקי" אם איני טועה
מסכנים המנויים/צופים.
זה עד כדי כך רע?
לא שמעתי ביקורות (וכאן אין אחת).
ואף יותר.
להגיד על הסרט הזה שהוא סרט בורקס תהיה מחמאה ענקית.
דווקא כתבתי ביקורת לסרט, אבל היא קצרה מדי, ואין לי מה להוסיף לה (היי, אפילו רד הסכים שאין עוד מה לומר עליו).
לפי הטריילר זה נראה זוועה.
ואולי לא הוגן לשפוט לפי הטריילר, אבל הוא לא סתם יוצר רושם רע, הוא פשוט מפחיד.
איזה באסה עברתי מסלקום לפלאפון
מעניין-
אם הסלולרי מהווה את כרטיס הכניסה אז בכתוביות שלפני הסרט כתוב "נא לכבות את הכרטיסים שלכם"?
יש מצב שאתם יכולים להוסיף לכל סרט גם איזו חברת הפצה מפיצה אותה בארץ??
תאורטית, זה אפשרי
השאלה היא האם המידע הזה מעניין מספיק אנשים.
למה אתה צריך לדעת?
תאורטית, זה אפשרי
אותי אישית זה מעניין.. לדעת לאיזה רשת זה הולך להיכנס (גלובוס, רב חן או לב)..
יש ביקוש?
אנשים?
אגב, בדרך כלל אפשר לדעת לאיזו רשת יגיע הסרט לפי האולפן האמריקאי שאליו הוא משויך. סרטים של דרימוורקס, יוניברסל, וורנר ופרמאונט הולכים לגלובוס; דיסני, ניו-ליין, פוקס וקולומביה הולכים לחן.
הייתי רוצה לדעת אם הוא טוב או לא
ובנימה יותר רצינית, כן זה יהיה נחמד לדעת איזו רשת מפיצה. אולי זו הצעה מופרכת ומוגזמת אבל אפשר לעשות דף עם מידע בסיסי לכל סרט שמופיע בלא סופי. פרטים טכניים בסיסיים שכאלו.
וגם לדעת את רמת הצפייה לסרט בקרב חובבי קולנוע יכול להיות מעניין. אבל זה ימעיט את מספר הסקרים.
דפי מידע בסיסי על סרטים עתידיים
נמצאים ברשימת הפיצ'רים באתר שהיינו שמחים לעשות אם היה לנו זמן, אבל אין לנו.
בעניין הבאזומטר – חובבי הקולנוע זה אתם, לא? אתה יכול להחליט בעצמך עד כמה אתה מצפה לכל סרט.
יש ביקוש?
את זה אני יודע.. העיניין מסתבך עם סרטים של אולפנים יותר קטנים כמו נגיד האולפן שהפיק את אלכסנדר.. אלכסנדר היה בשיתוף עם WB אבל סרטי שני הפיצו אותו.. ונגיד הארולד וקומר קורעים את אמריקה- הסרט של ניו ליין אבל בארץ הוא הופץ ע"י גלובוס, כנ"ל הטינה- סרט של קולומביה אבל הופץ ע"י יונייטד קינג.
טוב, אמרתי ''בדרך כלל''.
לא נראה לי שזה משנה לרוב הסרטים.
די הרבה סרטים מוקרנים בכמה רשתות במקביל ובכל מקרה יש את ס.ס. שמקרינה את כולם.
נכון.. אבל
בכל זאת.. זה סינמה סיטי..
בתור אחת שמעולם לא ביקרה במתחם הזה
"סינמה סיטי" זה רע? מה לא טוב בו?
המרחק, חוסר ההנחות לקבוצות מיוחדות,
האכזבה כשהוא לא מקיים את מה שהוא מבטיח?
בעיקר הסיבה האחרונה
המרחק... זה קצת יחסי לא?
לא.
כמעט כל בתי הקולנוע השונים נמצאים במרחק הליכה מביתם של ברי מזל. אפילו 'רב חן שבעת הכוכבים' נמצא במרחק הליכה מביתם של הרצליינים מסוימים.
'סינמה סיטי' לא. הוא תקוע באמצע שום-מקום, וחייבים להגיע אליו ברכב (או אוטובוס ואז עוד קצת הליכה).
תלוי למי
לי יש רב חן (אאל"ט) במרחק סביר מהבית, אבל זה קולנוע לא משהו, חוץ מהאולם הגדול ואני ממילא נוסעת אליו – אז אם כבר יש אוטו אפשר באותה קלות להגיע לס"ס ושם אכן ראיתי כמעט כל סרט שיצא לי לראות לאחרונה. היו לי כמה מקרים מבאסים, בעיקר מהקהל, אבל בסך הכל זה קולנוע מעל הרמה שהייתי רגילה אליה קודם לכן והוא מקרין כמעט את כל הסרטים שרצים.
שבעת הכוכבים במרחק של 20 דקות הליכה מהבית שלי
ועדיין אני מעדיף לקחת אוטובוס או אוטו
זה לא משנה.
העובדה היא שיש לך אפשרות להגיע אליו רגלית. כלומר, עם או בלי אוטו, האולם המקומי (בלי קשר לאיכותו, כי הרי דיברנו על מרחק) קרוב אליך הרבה יותר מ'סינמה סיטי'.
30 דקות הליכה
המבצע נראה טוב, ובכל זאת כדאי לשים לב ל''אותיות הקטנות''
עיון שטחי ומהיר בתקנון המבצע מגלה את הנקודות הבאות:
1. המבצע מיועד רק למי ששילם לחברת סלקום לפחות 50 ש"ח בחודש האחרון. מה שאומר שלקוח שלא מדבר בסלולרי כמעט בכלל, יצטרך להגדיל את כמות השיחות שלו משמעותית כדי להיות זכאי להשתתף במבצע.
2. השתתפות במבצע מחייבת מסירת "פרטים דמוגרפיים" אישיים. כמובן, מובטח שהפרטים האלה ישמשו רק למטרות שיווקיות של סלקום (כמה מרגיע. אני אתחיל לקבל שיחות מסלקום, שבהן יגידו לי שאני חלק מקהל היעד הצעיר והמתוחכם שיודע לאן פניו מועדות, ולפיכך אני אהיה וודאי מעוניין לעבור לדור השלישי, לחתום על מגזין חדש, וגם לקנות פגר של חתלתול). אבל מצויין גם, כרגיל, שסלקום לא תהיה אחראית לכל נזק שייגרם ללקוח. למשל, כתוצאה מדליפת הפרטים האלה.
למרות זאת, ולמרות שהמבצע מתקיים ב"גלובוס", הוא נראה די משתלם. אם כי אני עדיין הייתי מעדיף ש"סלקום" ייקחו את ה-10 מיליון שקלים שהלכו עליו, לטענתם, וישקיעו אותם בשירות שיידע את הלקוח על עליות בחיובים קבועים *מראש*, ולא רטרואקטיבית.
בתור אותיות קטנות, הן ממש בסדר
קראתי אותן לפני שפרסמתי את היומית, לוודא שזה לא משהו בסגנון "קנה מוצרי עלית ב-20 ש"ח וקבל כרטיס קולנוע חינם! (בקניית שלושה כרטיסים במחיר מלא, בהצגות יומיות בימי חול בלבד)" (נשבע לכם שהיה מבצע כזה). 50 ש"ח זה (לצערי) לא הרבה, כך שכמעט כל מי שמשתמש בסלולרי שלו יוכל להשתתף במבצע. ובעניין פרטים דמוגרפיים – לסלקום כבר יש את מספר הטלפון שלך (ובטח גם הכתובת, הגיל ועוד כמה פרטים), כך שעוד כמה פרטים לא יגרמו להרבה יותר נזק ממה שכבר קיים.
אני באמת משוחד נגד העניין
א. כי אני אחד מאותם אנשים כמעט-לא-קיימים, שהם מנויים של סלקום, אבל החשבון שלהם הוא פחות מ-50 ש"ח לחודש.
ב. בעניין הפרטים הדמוגרפיים – אני לא יודע. אם כבר נרשמת, אולי תוכל להגיד לי באילו פרטים מדובר בדיוק – אני סקרן לדעת.
ג. באופן עקרוני אני שונא מותגים וכל מה שכרוך בהם, והקמפיין האחרון של סלקום ממש עלה לי על העצבים, כך שאני מודה שאני לא אובייקטיבי.
לא נרשמתי
וגם אין לי סלקום. והבעיה העיקרית עם מותגים זה שהאלטרנטיבה היא מותגים אחרים.
אם לא נרשמת, ואין לך סלקום,
אני מפנה את השאלה לכל מי שיש לו סלקום ויכול להגיד אילו פרטים הם רוצים.
בנוגע למותגים, אי אפשר לנסח את הבעיה טוב יותר. ורק למקרה שמישהו שקשור באיזושהי צורה ל"מותג סלקום" גולש באתר הזה, בקשה צנועה:
"סלקום" היא חברה מסחרית שמנסה להוציא ממני כמה שיותר כסף בתור לקוח שלה, וגם מפעילה טריקים מלוכלכים, איפה שהיא יכולה, כדי לעשות את זה. הניסיון ליצור אצלי דימוי שונה שלה, נידון מראש לכישלון. אז בבקשה, תפסיקו לנסות לשכנע אותי ש"סלקום" זה קולנוע – או אהבה, או כל דבר אחר שלא קשור לטכנולוגיה סלולרית. אתם לא מצליחים לשכנע אותי בזה, רק להרגיז אותי.
בכלל, יש לי הצעה נגדית ל"סלקום": אני מוותר על מבצעי הסרטים, ואתם תוותרו על להקפיץ לי תעריפים בלי הודעה מראש, ותאפשרו לי ללכת ברחוב, לגלוש באינטרנט או לפתוח טלוויזיה בלי לראות את הכוכב הסגול שלכם בכל מקום. הולך?
לא גילוי נאות
אני באורנג', ולמרות שגם מהלוגו/פרסומות שלהם לא ניתן להתחמק, לשבחם יאמר שהם לא נגעו לי בתעריף מיום שהצטרפתי, מעולם לא התקשרו אלי בשום הצעת שדרוג, ורק בערך פעם ב-3 חודשים שולחים לי SMS עם מבצע (לרוב דווקא משתלם, אבל בכל זאת לא ביקשתי את זה).
בקיצור, הם די מנומסים. זה דווקא נחמד.
נשמע כאילו יש לכם מערכת יחסים בריאה ומתפקדת כראוי
האמת היא ש"אורנג"' באמת התגלו כבן/בת זוג מושלמים. שלא כמו סלקום – הם לא תלותיים מדי, הם דיי אמינים (רוב הזמן, לפחות), והם לא מתחרטים פתאום על מה שהם הבטיחו לנו, או משנים את דעתם.
יחי הריבוע הכתום!
אורנג'
אלי נשלחה הודעת פרסומת ראשונה כמה חודשים אחרי שהצטרפתי. התקשרתי אליהם וביקשתי להפסיק לקבל כאלו הודעות ומאז (כשנתיים) שלא קיבלתי אפילו אחת כזאת.
האמת היא שאני צרכן די גרוע מבחינתם את התא הקולי ביטלתי בזמן ההצטרפות (פחות שתי שיחות מבחינתם, אחת לשמוע את ההודעה והשניה להחזיר צילצול) ובכלל החשבון החודשי שלי עומד על 30-40 ש"ח אז אולי בגלל זה הם לא מציעים לי כלום.
רגע רגע...
מה, זה רק אצלי שהחיובים החודשיים של הסלקום, עוד לפני שנכנסים לזמן אוויר, מגיעים לסביבות ה-50 שקל? הם הרי לוקחים כל כך הרבה רק על המכשיר וכל מני שירותים וכאלה, איך אפשר לקבל חיוב חודשי נמוך?
א. אם קונים את המכשיר בתשלום אחד אין תשלומים חודשיים,
וזה בדרך כלל גם יותר זול.
ב. יש את כל המבצעים האלה של סטודנטים / צעירים / אנשים שאנחנו רוצים שיהיו לקוחות שלנו ולא של המתחרים.
ג. בנוגע לשירותים – אכן, נקודה כאובה. לכאורה זה לא נראה הגיוני – למה את קונה מגהץ ויש עליו אחריות לשנה כחלק מהמחיר, אבל על מכשיר סלולרי צריך לשלם? שווה בדיקה.
לא תמיד אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה
א. זה באמת יותר זול כשמשלמים בתשלום אחד (כמו בהרבה מוצרים אחרים שאתה קונה). חסכת כסף כשקנית את מכשיר? מצויין! אז כרגע ההטבה עוזרת למי שלא חסך אז, ועכשיו איזה כיף לו, גם הוא מרוויח משהו! יש מי שנהנה אז, ומי שנהנה היום, וזה לא סותר. הרי אם זה היה הפוך וסלקום היתה אומרת שהיא לא מתחשבת בעלות המכשיר, אז היא רק היתה "מענישה" את כל מי שבחר לשלם בתשלומים…
אני חושבת שההתחשבות בסך כל החשבונית על כל מרכיביה היא רק לטובת הלקוחות, יש המון לקוחות שזה טוב להם, אז להתלונן על זה שעכשיו אתה "נדפק" כי שילמת הכל בתשלום אחד זה סתם קטנוני בעיני.
ג. גם על מכשיר סלולרי יש אחריות יצרן לשנה. אבל מה, היצרן מכסה רק "תקלות פס ייצור" (אלקטרוניקה בעיקר). ביום שבו במגהץ שלך תעשה שימוש יום-יומי צפוף כמו בסלולרי, והוא ייחשף לכמות כזו של אפשרויות ליפול / להרטב / להשתפשף / להתלכלך / לקבל מכות / להיגנב / להאבד – אולי גם המחיר של האחריות עליו יעלה בהתאם.
לא, אבל אפשר להגיד שהצורה שבה פורסים אותה דפוקה
א. אם את מסתכלת על זה באופו נקודתי, זה באמת קטנוני מצדי – קטנוני *מאוד* – להתלונן על עניין החיוב המינימלי כתנאי למבצע. אם את מסתכלת על זה בתור חלק מזרם בלתי פוסק של מבצעים, שהמטרה שלהם לגרום לי להוציא יותר כסף, זה פחות קטנוני (הבעיה שכאמור, הדוגמה הזו באמת לא הכי טובה. המבצע הזה באמת נראה מבצע טוב, כמו שכתבתי קודם).
ג. נראה לי שאת צודקת, בסך הכול. לדעתי בכל זאת יש הטעיה קבועה, ובעיה, בזה שכשמציעים לך סלולרי, בניגוד למגהץ, לא מפרטים לך את האחריות הזו – שהיא באמת נחוצה – כחלק ממחיר המכשיר.
ג. מפרטים
אם תברר על אחריות יענו לך (לגבי מחיר למשל) ו"פוליסת הביטוח" (או בכל שם אחר שקוראים לה) קיימת בכל אריזה של מכשיר חדש (כשאני פתחתי את שלי היו בו כמה וכמה דפים שפירטו את כל הנושא). להגיד לך שהרבה אנשים טורחים לקרוא את זה או לברר בעת הרכישה? כנראה שלא, אבל כאן נכנסת האחריות האישית של כל אחד.
בהחלט אפשרי
שזו עוד אחת מהנקודות האלה, שבהן אני מראש אנטי "סלקום", ולא אנטי איזו חנות שמכרה לי מגהץ.
ובכל זאת, יש מגמה כשמוכרים לך מכשיר סלולרי, להציג בפרסומים מחיר מסוים בהבלטה, כשהמחיר הסביר האמיתי הרבה יותר גבוה, בגלל, למשל, שירות אחריות ותיקונים. אז ללקוח יש אחריות אישית לבדוק מה הוא קונה, ועם זאת, יש אלמנט הונאה חזק בפרסום.
וזה מצטרף למה שאמרתי על הפער בין הדימוי היומרני והשקרי שמנסים ליצור עבור מותג, כדבר ידידותי ומלא רגשות, לבין המציאות, שבה "סלקום" היא לא חברה שלך, אלא גוף שמטרתו להרוויח ממך כמה שיותר כסף (שוב, מטרה שהיא לגיטימית לגמרי, כשלעצמה. אבל שלא ינסו להשיג אותה בדרכים לא כשרות, ושלא ינסו לשכנע אותי ש"סלקום" היא לא באמת חברה שמטרתה *להרוויח* ממני, אלא איזה גוף שמטרתו לתרום ל*רווחתי*).
הגעתי, כרגיל, לזה שאני חוזר על עצמי, אז אני אעצור כאן.
מצטערת על הבוטות, אבל...
רק עכשיו קלטת שחברות הם לא באמת סחבקיות שלך? רק עכשיו ראית שמותגים הם סמל ריק שמטרתו להוציא ממך כסף? מה הקטע?
אל תצטערי
ואני אשיב לך בשאלה: אין דברים שמקוממים אותך, ומרגיזים אותך מחדש כל פעם שאת נתקלת בהם, גם אם נתקלת בהם, קלטת אותם וראית אותם מיליון פעם?
הקטע הוא כזה: נגיד שלפני עשר שנים קלטת שמישהו שאת מכירה מנסה כל פעם לשכנע אנשים שהוא חבר שלהם, כדי להוציא מהם עוד כסף. זה נראה לך מוזר שזה ירגיז אותך, כל פעם שתראי אותו מתנהג ככה?
אבל את מי אתה מנסה לשכנע?
מי לא יודע את זה?
ואם אתה כבר מתעצבן לטווח ארוך, למה שלא תמצא משהו קצת יותר מועיל להגיד על נושא תרבות המותגים (למשל הצעות לדברים שאפשר לעשות בקשר למצב)?
מי לא יודע את זה? טריליאן, כנראה
בנוגע לתרבות המותגים, יש לי שתי הצעות פשוטות מאוד בקשר למצב: לא לקנות דברים שלא צריך, ולא לקנות מותגים אם לא חייבים.
זה נראה לך אולי, עבורך, כמו אמירה מתחמקת וכוללנית. אז אם כך, אני מקווה שאת מכירה מספיק אנשים שהולכים לקנות דברים בתור בילוי, לפחות פעם בשבוע, בלי שהם יצטרכו משהו בכלל. תחשבי איך המצב היה שונה אם כל האנשים האלה לא היו עושים את זה באופן קבוע.
הרבה יותר סוחרים היו פושטים רגל.
לא שאני מסכים, אבל
דווקא לא
בכלל.
השנאה שלך למותגים מובנת (לא משותפת, אבל מובנת). אתה רק, נראה לי, שוכח שמאחורי כל מותג עומדת חברה או תאגיד, ומאחורי כל חברה עומדים עובדים שגם הם צריכים לאכול (וכן, גם לקנות).
אני לא שוכח את זה
להפך, העובדים האלה יהיו הראשונים שייצאו נשכרים מהגבלת הכוח של חברות – כי הם יוכלו לשבת בזמן העבודה (דוגמה אקטואלית); כי לא יוכלו לפטר אותם כל שנה כדי לא לתת להם קביעות; כי המנכ"לים שלהם לא יוכלו להרוויח פי 10, 20 ו-30 מהם, ובאותו זמן לפטר חלק מהם בנימוקי "הבראה"; כי לא יוכלו לשכור אותם למשרה חלקית, כדי שלא יהיו להם זכויות סוציאליות, אבל לפרוס להם משמרות על כל השבוע – די, מספיק. יש יותר מדי.
אם הכוח של תאגידים יפחת, העובדים הפשוטים ירוויחו מזה הכי הרבה. מה שכן, הגיוני שהייצור והצריכה יהיו נמוכים יותר – או יותר נכון, לא יתקיימו אובססית הייצור ובולמוס הצריכה הנוכחיים. אני יכול לחיות עם המחשבה על זה.
בקשר לעמידה במשמרת...
אני עד עכשיו לא הצלחתי להבין מה הביג דיל עם זה. ועובד בטאוור רקורדס, לא עומד כל המשמרת שלו? ואני לא עומדת במהלך המשמרת שלי?
כל עוד אתה מקבל את מספר ההפסקות למשך הזמן הנקבע בחוק, מה הסיפור הגדול?
בקשר לעמידה במשמרת...
יש הבדל בין "לטייל" ברחבי החנות (כמו עובד בחנות בגדים, או אפילו מלצר), לבין לעמוד במקום אחד בלי לזוז (עובד בסופרמרקט). זה הרבה יותר קשה, לא בריא ומזיק לעמוד במקום אחד בלי האפשרות להזרים קצת את הדם ברגליים. יחד עם זאת, עבודה שהיא ב"עמידה במקום" היא גם בדרך כלל עבודה של "פס ייצור" – כלומר – לעשות פעולה שחוזרת כל עצמה. ובמקרה של חוסר תזוזה זה יכול לגרום להמון בעיות בגב ובברכיים.
בקשר לעמידה במשמרת...
הבעיה היא, כפי שאני רואה אותה, היא שלעמידה יש תועלת "שיווקית" קטנה מאוד ודי ערטילאית, בעוד שהתועלת בלאפשר לאנשים מבוגרים יחסית (רוב העובדים בהן דובר היו נשים דרך אגב, באופן לא מפתיע), מבוגרים בהרבה מגיל ממוצע של עובד ב-Tower Records, היא גדולה מאוד. האם באמת היה פוגע במשהו בלקוחות של סופר-פארם אם הקופאיות היו יושבות על כסאות גבוהים במקום לעמוד?
ובכלל כמה אנשים שקונים שם בכלל שמו לב לכך שהקופאיות עומדות כל הזמן? כמה אנשים בכלל שמים לב לקופאיות? (וזה חלק מהבעיה).
בקשר לעמידה במשמרת...
גם אתה קראת את הכתבה ב… בעיתון הזה שאני לא יודעת אם מותר לפרסם אותו, לפני שבועיים?
צר לי
אין לי מושג על מה את מדברת…
היתה כתבה שלמה
בעיתון על מצבן של הקופאיות ברשת סופרמרקטים מסויימת. טענו שם שהבעיה המרכזית היא העמידה על הרגליים (מלבד השכר, היחס מהממונים ועוד הרבה דברים…) אתה פשוט כותב כמעט מילה במילה את מה שנאמר בכתבה.
אני לא שוכח את זה
אתה מבלבל בין "הגבלת כוח של חברות" לבין "אנשים לא יקנו מותגים". אין שום קשר בין הדברים.
כדי להתעלל בעובדים לא צריך להיות תאגיד ענק – בארץ, לדוגמה, העובדים בעלי התנאים הגרועים ביותר הם העובדים הזרים, שרובם עובדים אצל חקלאים, קבלנים ושאר עסקים קטנים.
אם לחזור שוב לזכרונות ילדותי, היחס שקיבלו עובדים במכולת שליד הבית שלי כשהייתי קטן היה כנראה גרוע הרבה יותר מרוב מה שסופגים עובדי "התאגידים" הסלולריים בארץ היום (ובכלל – מה בדיוק כל כך רע בלהיות עובד אורנג', או סלקום, או יבמ?).
הגבלת הכח שיש למעסיק על המועסק, דבר שהוא חשוב ונכון, לדעתי, צריכה להתבצע דרך חקיקה ודרך אכיפת החוק.
מש''א.
ממתי בדיוק "מותג" הפך לקללה?
יש קשר
הופעת המותגים כגורם בולט החיים שלנו, היא חלק בלתי נפרד ממצב שבו לחברות שמייצרות את המותגים האלה יש הרבה מאוד כוח והשפעה. "סלקום" כבר לא רק בקטע של למכור של מכשיר סלולרי – עכשיו היא גם בקטע של לתת לך כרטיסי קולנוע, לסבסד הופעות רוק, לאסוף סוללות וכל דבר אחר. הכול בשם המותג. המותגים מסמלים את המצב שבו החברות האלה צוברות מספיק כוח כדי להתיימר לייצג ולהכתיב ערכים חברתיים.
איך זה מתקשר למצב העובדים? הכוח של חברות והכוח של עובדים הם כמו שתי כפות מאזניים. נכון שכדי להיות מעסיק נצלן אתה לא צריך להיות תאגיד, אבל במצב כלכלי-חברתי שבו למעסיקים יש הרבה יותר כוח מלעובדים, כל העובדים ינוצלו יותר – כי האלטרנטיבות שלהם יהיו מצומצמות יותר.
ובמצב כמו זה שיש היום, שלחברות הגדולות ולמותגים יש המון כוח, לעובדים יש פחות כוח, והם מנוצלים. אז אולי עובדי חברה כמו "סלקום" בארץ זוכים לתנאים טובים – חלק מהם. אני די בטוח שעובדות הניקיון שם, המזכירות שמביאים להם מחברות כוח אדם, או סטודנטים שעובדים שם כטלפנים, לא זוכים לכאלה תנאים מזהירים, בלשון המעטה.
וזה עוד בלי שאתה מדבר על הפועלים שמבצעים את הייצור הממשי עבור התאגידים, במדינות עולם שלישי, בדרך כלל בקבלנות, בדרך כלל בניצול. ונסיים בציטוט:
"מרבית הייצור העולמי של סוללות ומצברים עבר לסין. גם חברות אחרות, יפניות, אירופאיות או אמריקאיות, מייצרות בסין. הסיבה ברורה: מדובר בתעשייה עם כמויות אדירות, אבל מזוהמת ומזהמת, כך שכל היצרנים שמחים להיפטר ממנה ולהעבירה לסין, העונה לשני הקריטריונים: ייצור המוני ונכונות להפרת כללי איכות הסביבה".
סגירת מעגל חזרה לתחום הקולנוע
לכל מי שמעוניין להתחיל לשנוא מותגים ותאגידים, או פשוט ליידע את עצמו בנושא, מומלץ מאוד לראות את 'The Corporation' – סרט תעודי אנטי-תאגידי
חד-צדדי מאוד ולפעמים נודניקי, אבל משכנע ביותר.
היכונו לעוד דיון ארוך (?)
יש לי הרגשה של דז'ה וו [1].
בוא ונתחיל מכך שתסביר לי מה זה "מותג". ברצינות, בכנות, ובלי שום ניסיון להתמם, מעולם לא הצלחתי להבין מה יכול להחשב כ-"מותג" ומה לא. כלומר, ברור לי ש-"קוקה קולה", ו-Windows
הם מותגים, כי כולם מסבירים לי את זה. אבל האם לא ניתן גם להגדיר, באמצעות אותם קריטריונים, את "אלוהים", "אריק שרון" ו-"איכות הסביבה" כמותגים, לשם דוגמה?
אתה מסביר, שהמותגים הופיעו כ-"חלק בולט בחיים שלנו". מתי זה קרה בדיוק? אם "גלי" זה מותג, אז כנראה שבאמצע שנות השמונים מותגים כבר היו שם. אם גם סיגריות "טיים" ו-"אל על" זה מותג, אז אפשר להסיט את השעון לשנות השישים. אם "כובע טמבל" ו-"מפאי" הם מושגים, אפשר ללכת עוד אחורה וכן הלאה וכן הלאה.
אתה גם עושה קפיצה, שאני לא מצליח להבין מאיפה היא נובעת, שהעובדה שלמותגים יש חלק בולט בחיים שלנו (ונניח שאני מבין מה זה אומר) אומרת שלחברות שמייצרות את המותגים האלה יש הרבה מאוד כח והשפעה.
צר לי, אבל אני חושב שהכח וההשפעה בהיבטים שמעניינים אותנו פה (כלומר – כלפי העובדים), נוגעים למצב משק התעסוקה, כמות המשרות הפנויות, מצב ההשכלה ועוד פרמטרים רבים שאין להם ול-"מותג" שום קשר. אני גם ממש לא מבין למה זה ש-"סלקום" עכשיו היא גם "בקטע של לתת לך כרטיסי קולנוע, לסבסד הופעות רוק" וכו' וגו' אומר משהו על הכח שלה כחברה.
מאזן הכח בין מעסיקים למועסקים תמיד נטה באופן טבעי לצד המעסיקים. גם בעסקים קטנים וגם בתאגידים גדולים. למען האמת, בתאגידים גדולים לעובדים יש יותר אפשרות להתאגד, וכך לשמור על כוחם, אבל זו מעט סטייה מהנושא. בכל מקרה, כפי שכבר כתבתי, כדי להתגבר על חוסר האיזון הזה מה שנדרש הוא פעולה ממשלתית – שתתמוך בארגוני עובדים, שתתמוך בתנאים סוציאלים וכן הלאה. ל-"החלשת המותג" אין שום קשר לזה.
בנוגע להשפעה על העולם השלישי, גם בנקודה זו אני חולק עליך, אבל אם נכנס לדיון על זה אנחנו באמת לא נצא מהפתיל הזה לפני שיהיו פה כמה מאות תגובות. אז אני מציע בינתיים לעזוב את זה.
שתי הערות אחרונות – הקטנה: בתור סטודנט שעובד בעסק קטן ופרטי, ומכיר סטודנטים שעובדים בחברות סלולריות – באמת שהתנאים שם לא גרועים.
ההערה גדולה: אתה משקף עמדה, שמעולם לא הצליחו להסביר לי בצורה הגיונית, ועל פיה העולם שלנו נשלט כעת על ידי תאגידים, שלא רחוקים מאוד מלהכתיב לי מה לחשוב. *לי* זה נשמע רחוק מהמציאות. רוצה לשכנע אותי אחרת?
[1] האמת – הבטחתי לעצמי מתישהו אחרי הדיון ב-"קצבים" שאני אשתדל להכנס רק לדיונים על סרטים. אבל אני לא ממש מצליח בזה – ראיתי רק סרט אחד בקולנוע בשלושת החדשים האחרונים. להוסיף חטא על פשע, אני גם בתקופת מבחנים מעט לחוצה (וזו עוד סיבה לכך שלא הגבתי בזמן האחרון) וההפוגה הזמנית שיש לי כעת תגמר כנראה לפני שהדיון הזה יגמר, אז שווה לי להתנצל כבר עכשיו.
טוב, לא רציתי להיכנס לזה שוב, אבל מילא
בקיצור נמרץ, "מותג" הוא הדימוי של מוצר-הצריכה – מכונית, משקה, נעל או מכשיר סלולרי – שלא קשור לשימושים הישירים שלו. לכן "קוקה קולה" היא משקה כהה תוסס, אבל המותג "קוקה קולה" מסמל את ארה"ב. "סלקום" היא חברה שמוכרת מכשירים סלולריים, אבל היא מנסה לעצב את המותג "סלקום" בתור סמל הישראליות.
הרעיון שמאחורי המותג הוא שהצרכן יקשר את המוצר הפיסי, עם דימוי של ערכים חיוביים ורגשות טובים. ויש פער מזעזע בין דימוי כזה, לכך שהתאגידים שמייצרים מותגים, בגדול, בדרך כלל לא באמת מעוניינים בשום ערך חיובי – רק ב"שורה תחתונה" חיובית.
מותגים באמת הופיעו בחיים שלנו לפני די הרבה זמן, עם תחילת הייצור ההמוני, כשההבדלים הממשיים בין מוצרים הצטמצמו, והיה צורך להבדיל ביניהם על ידי דימוי. אבל המקום הפיסי והתרבותי שהם תופשים בעידן הגלובלזיציה ותאגידי העל, הוא חסר תקדים.
בנוגע לקשר בין עוצמה כלכלית של חברות למיתוג, אני אומר דבר פשוט: הנוכחות הבולטת של המותגים בחיים שלנו היא אינדיקציה לכוח ולהשפעה של החברות שמייצרות אותם. זו עדות לרצון של החברות האלה להבטיח לעצמן עוד ועוד נוכחות בתודעה שלנו, כדי שנקנה – והיכולת שלהן לממש את הרצון הזה.
אתה צודק שהמותג הוא סימפטום, לא מקור הבעיה, וכדי לחזור למצב מאוזן יותר צריך לנקוט פעולה גם בתחומים אחרים. יחד עם זאת, אי צריכת מותגים היא התנגדות לניסיון להפוך אותם לדבר בסיסי בחיים שלך.
ורק כדי לאזן את מה שאמרתי – אני לא חושב שהתאגידים הגיעו למצב שהם באמת שולטים בעולם, ומכתיבים לנו מה לחשוב. אני גם לא חושב שצריך לפרק כל חברה מעל חמש מאות עובדים, בנימוק שהיא קונספירציה סמויה להשתלט על המין האנושי. אבל יש לתאגידים השפעה חזקה מאוד, ולא בריאה, וכרגע נראה שאין גורמים שיכולים לרסן אותם משמעותית, כך שהיא תמשיך ותתחזק.
אם אתה רוצה להבין באמת את הביקורת על העוצמה של תאגידים היום, קרא את "בלי לוגו" המפורסם של נעמי קליין. זה ספר טוב מאוד, והוא גם די קל לקריאה, למרות שהוא ארוך. הוא מציג בצורה טובה ומשכנעת את העמדה האנטי-תאגידית – אפשר להתווכח איתו, אבל אי אפשר לבטל אותו.
אני לא רציתי להכנס לזה בכלל
אני אנסה לקצר: אני לא קונה את התיזה שלך. בכלל.
נתחיל בזה שמונח המותג הוא מלאכותי ומוזר בעיני. תמיד, מאז שחר ההיסטוריה, האדם נהג לייחס לדברים ערך "שלא קשור לשימושים הישירים שלו". כפי שכתב אוסקר ווילד – "All art is quite useless". הנטייה שלנו לייחס למזון, משקאות וחפצי לבוש ערכים תרבותיים נוספים אינה קשורה לחברות (במובן company – היא ממש קשוה לחברות במובן society). החברות המסחריות רק מנסות לנצל את זה לעשיית רווחים – זה נקרא שיווק, וזה לא קשור לכח, גלובליזציה או משהו מהסוג הזה. המותג "קוקה קולה" מסמל את ארה"ב כמו שהמותג "ג'רי סיינפלד" מייצג את ארה"ב – בכלל לא. אם תשאל אמריקאי מה מסמל את ארה"ב הוא יזרוק לך את המנטרה על עוגות תפו"ע ובייסבול. אתה באמת חושב שאיזשהו ישראלי יגיד לך ש-"סלקום" מסמלת את ישראל? מה שמסמל את ישראל יהיה חומוס, סחבקיות, קומבינות או אלף דברים אחרים, אבל אף לא חברה מסחרית אחת.
באמת, אבל באמת, לא מזיז לי את קצה קצהו של (לא יפה לכתוב כאן) מה סלקום או כל חברה אחרת מנסה לעצב. "קוקה קולה" מוכרת לי, ולאלפי אנשים אחרים, שהיא "טעם החיים". אתה באמת חושב שמישהו רואה בה את טעם החיים שלו?
אני גם לא מבין מה זה "מקום פיסי ותרבותי" של מותגים, ובטח מה זה קשור לגלובליזציה וכל מני דברים אחרים. במאמר מוסגר כדאי אולי שאציין, שמצב בו הילדים מכירים את המותג "נייק" נראה לי עדיף על מצב בו הילדים משננים את השמות של אלופי צה"ל. אבל זו כבר באמת התקטננות.
אתה באמת "אומר דבר פשוט: הנוכחות הבולטת של המותגים בחיים שלנו היא אינדיקציה לכוח ולהשפעה של החברות שמייצרות אותם" אבל אתה לא משכנע אותי. הרצון של החברות הללו הוא לא חדש, ולא קשור למותגים. גם ההצלחה שלהן (שאני, מיותר לומר, חולק על עצם קיומה) לא קשורה ל-"כח" שלהם.
גם אי צריכת מותגים לא קשורה בעיני לשום ניסיון אמירה משמעותי. אני מחרים מספר מוצרים וחברות, חלקם גדולים וחלקם קטנים. ההחרמה היא על בסיס אישי-מוסרי ואני לא רואה בה שום "התנגדות לניסיון" כלשהו, אלא סתם דרך לחיות עם עצמי בשלום. אין שום נימוק לא לצרוך "מותג" רק כי הוא "מותג". אם מעשיה של חברה מסוימת מפריעים לך – אל תצרוך את מוצריה.
לגבי "נו-לוגו". נו טוף, הספר הזה נמצא ברשימת הקריאה שלי כבר זמן רב מאוד, בעקבות מספר המלצות שנבעו מויכוחים כאלו בדיוק. לצערי, רשימת הקריאה שלי כל כך ארוכה ביחס לקצב הקריאה שלי בימים אלו, שאני בספק אם אני אגיע בזמן סביר כלשהו לקרוא אותו.
לא קונה את התיזה? אל תקנה (אי-קניית משהו היא כבר דבר חיובי)
טוב שיש בינינו חילוקי דיעות. חילוקי דיעות זה דבר טוב.
מכיוון שכרגע כתבתי עוד תגובה ארוכה כאורך-הגלות, אני לא מתכוון לכתוב עוד אחת – זה מתחיל להיראות כמו ניסיון להעביר את כל "נו לוגו", לאינטרנט. אם וכאשר תקרא את הספר, אני אשמח לחדש את הדיון.
ואני לא קונה את התיזה שלך
ההנחה שלך פשוטה: פרסום לא משפיע, אלא אם כן הוא קשור בצורה ישירה לאיכותו של המוצר.
ועל זה יש רק דבר אחד להגיד: שטויות.
אנשים _כן_ שותים קוקה-קולה כי זה (מבחינתם, מבחינת החברים שלהם) אומר משהו על האופי שלהם, ו_לא_ רק בגלל שזה טעים להם. אחרת קשה מאוד להסביר את קיומו של שוק פרסום (שאינו קשור לאיכות המוצר, אלא ל"מיתוג" שלו, דהינו להצהרה שהוא משדר לגבי אופי הצורך אותו) המגלגל עשרות מיליארדים של דולרים בשנה, או את העובדה שאנשים (מה לעשות) מעדיפים לקנות מותגים יקרים מאשר מוצרים באיכות זהה ובמחיר נמוך בהרבה, אך שאינם מותגים.
בהחלט ניתן להתווכח על עוצמת ההשפעה של הפרסום, ובהחלט ניתן להתווכח על עוצמת ההשפעה של מותגים על החלטות קניה ודרך-חיים, אבל לבטל אותם לחלוטין? אל תסיק מעצמך לגבי העולם כולו.
ואני לא קונה את התיזה שלך
לרגע לא אמרתי שהפרסום לא משפיע. ברור לי לחלוטין שהוא משפיע, אבל ההשפעה שלו אינה כה גדולה כפי שמפחידים אותנו. אנשים גם לבשו כובע טמבל, או כפיה, כי זה אומר משהו על האופי שלהם. כפי שכתבתי, לעולם הדימויים, אותו עולם בו אנחנו מייחסים לדברים משמעות נוספת מעבר לשימוש הישיר שלהם, יש חלק חשוב בהיותנו אנשים. לפי דעתי זה חלק מהיופי בלהיות אנושי.
למען האמת, אני לא מבין למה אני טורח לכתוב פה מחדש, כשכתבתי את זה כבר בתגובה אליה אתה מגיב – "הנטייה שלנו לייחס למזון, משקאות וחפצי לבוש ערכים תרבותיים נוספים אינה קשורה לחברות (במובן company – היא ממש קשוה לחברות במובן society). החברות המסחריות רק מנסות לנצל את זה לעשיית רווחים". לרגע לא הכחשתי את העובדה שלפרסום יש השפעה, ולא ביטלתי אותה. נכון, לשיווק יש השפעה על אורח החיים והחלטות הקניה שלנו. לפי דעתי ההשפעה הזו קטנה בהרבה מההשפעה של ההורים, החברים, והחברה בה אנו גדלים. בכל מקרה, יתרון אחד גדול הוא שלפחות מטרות ההשפעה הללו ברורות, ולכן קל יותר להתמודד עמה.
אם כך לא קראתי בשימת לב מספקת. סליחה.
ומה ההדל בין ג'ינס סתם לג'ינס שעולה 500 שקל?
הלוגו. *רק* הלוגו. בתור מי שמסתכלת על החברים של אחותה בת העשר באימה כל פעם שהם מדברים על קניות, אני חייבת לציין ששטיפת המוח הזו עובדת, ועוד איך, והם רצים לקנות ג'ינסים במאות שקלים רק כדי שיהיה עליהם השם הנכון. לך זה לא מפריע? אותי זה מצמרר.
ומה ההדל בין ג'ינס סתם לג'ינס שעולה 500 שקל?
זה מפריע לי מעט מאוד. גם אני הייתי ילד. ילדים נוטים להתפס לאפנות ולנטייה עדרית, מטעמים רבים ושונים, שלתרבות ה-"תאגידית" וה-"קפיטליסטית" אין שום קשר אליהם.
כשאני הייתי ילד היה שגעון של קלפי חבורת הזבל והרובוטריקים. חלק מהילדים השקיעו בכך סכומי כסף נכבדים (יחסית לאותה תקופה, כמובן).
כפי שכתבתי לאדם קלין-אורון – אני חושב שהשפעת המשפחה, החברים והחברה בה אנשים גדלים גדולה בהרבה מהשפעת מסעות פרסום ולוגו-ים מסוגים שונים.
מותג אינו תאגיד, ולהפך
לי נראה שהתאגידים המסוכנים באמת הם אלו שאינם נראים, דהינו, שבשקט בשקט שולטים במרבית שוק ההון בתחום מסוים. לשם הדגמה, "משפחת דנקנר" היא לא מותג.
דווקא חברות שיש להן מותגים חייבות לדאוג לדימוי הציבורי שלהן, מסיבות ברורות, בעוד שחברות נטולות-מותג יכולות לעשות מה שהן רוצות, כי בכל מקרה הן (מבחינת הציבור הרחב) ערטילאיות וסמויות מהעין, ולכן נזק תדמיתי מעניין אותן כקליפת השום.
אני לא אומר שמותגים לא גורמים לנזק (תדמית במקום איכות), אבל הנזק הזה הוא דיון אחד, והעוצמה של תאגידים בעולם היא דיון אחר.
נכון, אבל
כבר כתבתי כאן שאני מתנגד למותגים לא בהכרח כלב הבעיה, אלא יותר כביטוי החיצוני שלה. אני לא חושב שאפשר לנתק בין העלייה בכוחם של תאגידים, לבין העובדה שהם מנסים למתג את עצמם, ברמה שלא הייתה בעבר, כדי ליצור קהל צרכנים שיהיה נאמן למוצר, ואפילו יקנה את כל הקשקושים על זה שלקנות מוצר מסוים מגדיר את הזהות שלך. גם כשהמוצר הזה לא שונה משום בחינה משמעותית ממוצרים אחרים – רק בזה שמשלמים עליו יותר בגלל "הילת" המותג.
אבל זהו, בדיוק נמרץ.
אפשר לנתק בין כוחם של תאגידים, לבין תרבות המותגים, לבין התמודדות מדינת הרווחה הסוציאלית, לבין העלייה הזוחלת במחירי הדלק. נכון, כולם קשורים אחד לשני, אבל נראה לי שאתה נותן לקשר ביניהם חשיבות וכוח גדולים בהרבה ממה שבאמת יש להם.
או, אם להתעכב על הדוגמה והדוגמה המרכזית בדיון הזה: העובדה שלהרבה תאגידים נצלניים יש מותג, לא אומר שהמותג עצמו אחראי לכל העוולות האלו.
יכול להיות שאני נותן לקשר ביניהם חשיבות גדולה מדי
ויכול להיות שרוב האנשים מייחסים לו חשיבות מעטה מדי.
בפעם החמישית, נדמה לי: ברור ש*המותג* לא אחראי לעוולות. האם אני באמת כל כך מטומטם שאני אטען ברצינות שהמשקה "קוקה קולה", או אפילו הדימוי שלו כ"טעם החיים", אחראי לניצול עובדים על ידי תאגיד קוקה קולה? (שאלה רטורית. אל תטרח לענות, התשובה היא "לא, אני לא כזה מטומטם שאני אגיד כזה דבר")
המותג לא *אחראי* לעוולות, כי הוא בסך הכול דימוי. אבל המותג הוא סמל ואידיקציה בולטת למצב שיוצר אותן, ולכן הוא מעורר התנגדות. כמו שאם מישהו שורף דגל בהפגנה, הוא לא מתנגד לפיסת בד צבועה, אלא למה שהיא מסמלת.
קראתי את ''בלי לוגו''
ואת הדעה שלי על חוקרים מסוגה של קליין כבר פירטתי בביקורת על "אור":
כתבה מספר 2394
האמת, קליין הרבה פחות גרועה מרובם (וזה מעיד על רובם יותר משזה מעיד עליה), אבל הספר שלה הוא מקרה קלאסי של עשיית פיל מזבוב. זה בסך הכל דיון בתופעה העתיקה שנקראת "צרכנות גרועה", שעסקו בה הרבה לפניה (פתח את מדורי הכלכלה בעיתונות הישראלית ב-30 השנים האחרונות – הרבה לפני שמושגים כמו "גלובליזציה" נכנסו לשימוש פופולארי). החידוש של קליין נעוץ בעובדה שהיא הפכה את העניין לאיזה מניפסט פסאודו-דתי, והצליחה לרכז עדת מאמנים שרוקדים לצלילי החליל שלה תוך כדי שהם שרים "משיח! משיח! משיח!"*. אני לא מודאג – במוקדם או במאוחר המאמינים יתחילו להשתעמם, ויחפשו את המשיח הבא.
* אבל האמת היא שבז'אנר הספציפי הזה, גם את זה רפי גינת וגדעון רייכר עשו עוד לפניה.
גם התגובה ההיא, וגם התגובה שלך כאן,
לא מסבירות למה הטיעונים שמבקרים את השיטה הקיימת הם שטויות (ולא, לקרוא למי שמבקר את השיטה הקיימת "קומוניסט", או לפטור כל בעיה בתור עניין של "צרכנות גרועה", לא נקרא הסבר).
כי הם מנסחים את הטיעונים שלהם במונחים אבסולוטיים
הם מנסחים אותם במונחי "כל התאגידים מרושעים", "כל האוכלוסיה שטופת-מח (או בדרך לשם)" וכן הלאה, וכן הלאה.
זה לא עובד ככה. אתה לא יכול לנסח מסקנות מהסוג הזה במונחי אמיתות מוחלטות ושחור-לבן (וזה בדיוק – אבל *בדיוק* מה שקליין עושה בספר שלה).
ובדיוק כפי שלך יש בחילה ממותגים, לי יש בחילה מחוקרים שמפתחים סביבם פולחן-אישיות בזכות הסבר שהם מציעים לחידות הקיום והיקום – מהרב אמנון יצחק ועד לנעמי קליין.
לטעמי, חוקר טוב לא עושה את זה. חוקר טוב לא יחפש אמיתות מכלילות אלא בדיוק את ההיפך – את ההבדלים, את הניואנסים הקטנים, את הגוונים של האפור.
אז כן, את התופעה שקליין מתארת – אנשים שקונים מוצר בגלל הלוגו ולא בגלל המוצר – אפשר להכניס תחת הכותרת "צרכנות גרועה". את ההתנהגות של התאגידים שהיא מתארת אפשר להכניס תחת הכותרת "שחיתות". בשתי התופעות האלה עסקו הרבה לפניה. אז מה החידוש שלה? כל תיאוריות הקונספירציה חובקות-העולם שהיא דחסה לשם. תיאוריות שלטעמי רק מורידות מהרצינות שבהן אפשר להתייחס למה שהיא כתבה, אבל בזכותן היא הפכה לגורו.
ואחרון חביב – אתה מודע לעובדה שהרבה מאוד מהחוקרים שעליהם דיברתי בהודעה המקורית שלי, שלינקקתי אליה, מצהירים בגאווה על היותם "ניאו-מרקסיסטים"? אז איך לעזאזל אני אמור להתייחס אליהם?
גם כלכלנים ניאו-ליברלים, וחסידיהם, כמו שר האוצר החביב שלנו,
מנסחים את עצמם במונחים אבסולוטיים. אבל מוזר, רוב האנשים לוקחים את מה שהם אומרים ברצינות גמורה, ולא מאשימים אותם בפנאטיות סהרורית.
"נו לוגו" באמת ספר חד צדדי, מהבחינה שהוא לא מהווה מחקר מאוזן על הגלובליזציה, אלא כתב אישום נגד הנזקים שלה. ועדיין, הטענות שלו מנומקות, והמסקנות שלו הגיוניות – הגיוניות לא פחות מהמודלים הכלכליים של קרן המטבע הבינלאומית.
אם אנשים קונים מותג בגלל הלוגו, כי הם גדלו כל החיים שלהם בתוך פרסום שחודר לכל פינה, וכי אין אלטרנטיבה מספיק קלה ומשמעותית למותגים, לא מדובר רק בצרכנות גרועה, אלא בכשל שוק, אפילו לפי המודלים הקפיטליסטיים.
לכנות את ההתנהגות של התאגידים "שחיתות", זה כמו לומר שבמלחמת העולם השנייה הייתה אלימות. זה נכון, אבל זה לא מכסה את הקף העניין. ונעמי קליין לא דחפה שום תיאוריות קונספירציה. בדיוק ההפך: היא ההצביעה על הצורה שבה, *בלי שום קונספירציה*, הגלובליזציה גורמת נזקים כבדים ומתבססת על ניצול מחפיר. בגלל זה הספר שלה, בניגוד לשטויות כמו "שיבוש תרבות", ספר טוב.
איך אתה אמור להתייחס לניאו מרקסיסטים? בצורה עניינית, כמובן. כל זמן שהם אומרים משהו בעל ערך, אין שום סיבה לפסול אותו רק כי הוא בא מהם. כמו שאני לא אפסול טיעונים קפיטליסטיים, גם אם יש לי הרבה ביקורת על השיטה הקפיטליסטית.
אנא מצא היכן בדברי טענתי שהאבסולוטיזם הניאו-ליברלי הוא עדיף על
האבסולוטיזם הניאו-מרקסיסטי. או על אבסולוטיזם אחר כלשהו. אני יצאתי נגד *האבסולוטיזם* נקודה. ונעמי קליין, מנסחת את עצמה במונחים אבסולוטיים, והנימוק שהבאת ("פרסום שחודר לכל פינה" וכו') – הוא נימוק אבסולוטי (וכבר פרסמתי פה כמה הודעות על הכח המוגזם שמייחסים דבר הזה שנקרא "פרסום" או "תקשורת", אז תסלח לי אם אני לא אחזור על עצמי).
והרבה מאוד מהניאו-מרקסיסטים, מה לעשות, מתנסחים באותה צורה. שלא להזכיר את העובדה שזו תנועה שהשורשים האקדמיים והאידיאולוגיים שלה מפוקפקים למדי.
אז קח את מה שנכון ממה שהם אומרים, ותתעלם מחלקים אחרים, ומהניסוח
כמו שאתה לוקח את מה שנכון, לדעתך, אצל הניאו-ליברלים.
אם אתה חושב שיש פגמים בשיטה הקיימת – זה שגם ניאו-מרקסיסטים אומרים ככה, לא מבטל את זה.
אם אתה חושב שאין פגמים, סבבה.
אם אנשים קונים ג'ינס רק בגלל הלוגו שמופיע עליו זו צרכנות גרועה. תמיד?
גם אם העובדה שהם משקיעים עוד 100 שקל (כמה זה? 4-5 שעות בייביסיטר? שעה אצל פסיכולוג ממוצע?) גורמת להם להרגיש טוב יותר עם עצמם? זה באמת משנה אם העובדה שהם מרגישים טוב יותר עם עצמם היא תוצאה של "שטיפת מוח" או מחשבה עצמאית?*
"קסטרו" זה מותג נכון? אבל אם אני קונה ג'ינס שלהם ב20 שקל, זה הופך אותי לצרכנית גרועה? ואם אני קונה אותו במאה, אבל לובשת אותו פעמיים בשבוע? ואם אני קונה אותו בארבעמאות, אבל ממש מרוצה בכל פעם שאני שולפת אותו מהארון?
* רק בשביל הפרוטוקול, אני רחוקה מלהיות בעלת דעה מבוססת בעניין.
_____
העלמה עפרונית וכמות חומר עצומה לקרוא למבחן.
דעתי המאוד מבוססת בעניין, שאותה הבעתי כאן בפירוט מוגזם לחלוטין,
היא שללוגואים/מותגים יש אצלנו היום יותר מדי משמעות, וזה סימן לכמה בעיות שיש לנו.
אני בשום פנים לא חושב שכל קנייה של מותג היא דבר רע. לעומת זה, אני חושב שהעובדה שאני שומע אנשים מדברים על כל דבר במונחים של צרכנות היא דבר די רע.
________________________
הקוסם מארץ שם, שלא באמת פרסם את התגובה הזו, מאחר והוא פרש מהדיון הזה.
נ.ב. בהצלחה במבחן.
אני מצטערת, אבל אתה לא יכול סתם לזרוק ניחושים
ועל זה לבסס את תיאוריית השנאה שלך. אני יכולה לספר לך מהיכרות אישית עם כמה וכמה אנשים שעובדים בחברות סלולריות (חלקם סטודנטים) שהם מקבלים יופי של תנאים, מעל למינימום, לא כולל הטבות שונות. למעשה חלק מהתנאים (מעבר לשכר) דומים ברוחם לתנאים שמקבלים עובדי הי-טק. על סלקום ספציפית אני יכולה להגיד לך שזו חברה שמשקיעה לא רק בלקוחות אלא גם בעובדים שלה, וזה כולל את כל העובדים, כולל הזוטרים.
לגבי עובדי חברות כח אדם – הם לא עובדים של החברה עצמה, אז מין הסתם הם לא מקבלים את התנאים בחברה בה הם עובדים אלא בחברה שמעסיקה אותם (וזה כך בהרבה תחומים במשק). לא רק כ"א – יש כיום חברות שהן "קבלניות משנה" ומעסיקות מהנדסים, מתכנתים וכו' והן "משכירות" אותן לחברות אחרות, כך שהאנשים האלה הם לא עובדי החברה בה הם עובדים בפועל. כנ"ל לגבי עובדי הנקיון – החברות לא מעסיקות אותם ישירות, יש חברות נקיון שהחברה משתמשת בשירותיהן, והם אלה שמעסיקים את עובדי הנקיון ואחראים לתנאי העסקתם (שאין לי מושג מה הם).
או.קיי. ''סלקום'' היא המלאך בגיהנום התאגידים
אני מתחייב בזאת לשרת את סלקום בחיי ובמותי.
המצב שבו אנשים הם "לא עובדים של החברה עצמה" נראה לך תקין? הרי זה בדיוק מה שמאפשר לשלם להם שכר מינימום, לא לתת להם זכויות סוציאליות, לפטר אותם ולשכור אותם מחדש, וכל שאר הטריקים המלוכלכים (לא ב"סלקום", כמובן. אני בטוח שב"סלקום" לא עושים כאלה דברים, לא עשו ולא יעשו לעולם. אני מדבר על חברות אחרות).
וככה, כשעובדי הקבלן האלה הם לא באמת עובדים של החברה עצמה (הם בסך הכול עובדים בשבילה כל יום עבודה, אבל זה באמת שולי, ואין להם שום קשר אחר אליה) אפשר לממן מהתנאים שחוסכים להם, את התנאים הטובים של שאר העובדים. ואף אחד לא אחראי לזה. אף אחד לא אשם בזה. זה רק, איך קוראים לזה, כוחות השוק.
ואם זה ככה בהרבה תחומים במשק – בכלל נרגעתי. אם ככה, אין ספק שזה בסדר.
אנחנו כבר ממש סוטים מהנושא
עכשיו עברנו לדבר על חברות כוח אדם וכו'? מתחיל להיווצר אצלי הרושם שאתה מנסה לפרט כאן את כל עלוות העולם או משהו… לא שיש חלילה משהו ברצון לתקן ולשנות את העולם (כפי ששר א"א) אבל אני לא חושבת שזה כבר קשור לסלקום, לקולנוע, לעין הדג, או לדיון הזה.
אני רוצה לחזור ולהדגיש בפניך שאתה שוב מסתמך על ניחושים פרטיים שלך ולא על עובדות. מניין לך באילו תנאים מועסקים העובדים בחברות הנ"ל? בדקת אותן אחת אחת? כולן מרושעות ונצלניות?
החברות האלה פשוט עושות זאת מתוך ייעול – במקום שחברה תשכור בעצמה עובדים מקצועיים בתחום מסויים, יש חברה אחרת שדואגת לגייס ולהכשיר את כוח האדם, למיין ולהתאים אותו לעבודה המתאימה. זה נוח לכל הצדדים. להגיד מה התנאים שהעובד מקבל – לא יודעת, לא בדקתי. אבל כיוון שאני יוצאת מנקודת הנחה שגם אתה לא, ואנחנו כבר הרבה מעבר למחוזות האוף-אוף טופיק, אני חושבת שזו הזדמנות טובה לעצור כאן.
לגבי חברות כח האדם
מרבית חברות כח האדם, אם לא כולן, מפירות באופן שיטתי חוקים סוציאלים שונים. גם היחס לעובדיהן במסגרת החוק הוא מהמחפירים.
חברות נוספות שהצטרפו לרשימה הזו הן חברות השמירה, שהן בעצם כמו חברות כח אדם רק לתחום אחד מסוים.
דוגמאות: בהרבה חברות שומר צריך לשלם "דמי לבוש" על המדים שלו (בניגוד לחוק). בהרבה חברות השומר חייב להגיע לעבודה בהסעה של החברה, שמביאה אותו מוקדם מהנחוץ לעבודה, אבל הוא מקבל כסף רק על השמירה בפועל (בניגוד לחוק). מלבד זאת, עשרות מקרים של הלנת שכר, פיטורים לאחר 11 חודש ואז העסקה מחדש (כדי שלא יצטרכו לספק תנאים סוציאליים) והרשימה עוד ארוכה.
כמובן, שבניגוד למה שקמ"ש טוען, אין שום קשר בין התופעה הזו לבין כח של "מותגים", או תאגידים או כל דבר אחר. המעסיקה הגדולה במשק, שאיננה תאגיד אלא פשוט הממשלה, משתמשת בחברות כח אדם שמפירות את החוק. למען האמת, משרד האוצר ביטל לאחרונה תקנה שאסרה על הממשלה להתקשר בחוזה עם חברת כח אדם שהורשעה בהפרת התנאים הסוציאליים (כמו תשלום מתחת לשכר מינימום) בטענה שזה מונע מהממשלה לקבל הצעות זולות מספיק. *זה* מרגיז אותי. לא העובדה שסלקום מנסה לשכנע אותי שהם חברים שלי.
אני שמח שחברות כוח האדם מרגיזות אותך
ואנ יבכל זאת רואה קשר, אפילו קשר ישיר, בין מיתוג וניצול. למה? כי ככל שחברה (company)מקדישה יותר תקציבים למיתוג, היא מקדישה פחות תקציבים לשכר ותנאים סוציאליים של העובדים (להוציא העובדים בכירים, כמובן. הבכירים, שאחראיים להתייעלות, תמיד בצד הנכון שלה – הצד שמפטר מצד אחד, ומקבל "מצנחי זהב", חבילות מניות ותנאי פרישה מפנקים, מצד שני).
לא נכון.
זאת טענה שתמיד שעשעה אותי.
גוף מסויים מפיר חוק? אל תתעצבן עליו. תתבע אותו. תכניס את המנהלים שלו לכלא ותקבל פיצויים. מעט מאד מועדונים מעלימים היום הכנסות מאז שבעלי האומן 17 נעצרו. באותה מידה, אם חברות כח אדם מפירות בגלוי את החוק, תתבע אותן במסגרת החוק ואל תשב ותתלונן סתם.
זאת טענה שתמיד שעשעה אותי.
הבעיה היא שבדרך כלל לאנשים האלה אין אלטרנטיבה. מי יקח אותך לעבודה אחרי שתתבע את המעסיק?
ואז מה? תהיה מובטל כרוני…
כמובן, אני מסכים אתך שצריך, אבל אני גם מבין את הפחד, ואת המוכנות להכנע. (לא מצדיק. מבין.)
זאת טענה שתמיד שעשעה אותי.
עצוב שהטענה משעשעת אותך, כי המצב לא משעשע בכלל. בתחום האבטחה, לדוגמה, יש "רשימה שחורה" של עובדים שעמדו על זכויותיהם. הם לא יכולים כעת להשיג עבודה. מדובר באנשים מהמעמד הנמוך בארץ, שהאלטרנטיבה שלהם לעבודה בלי זכויות היא אבטלה. במצב כיום, של קיצוץ הקצבאות והקשחת הקריטריונים לקבלתם, כוחם של המעסיקים רק גובר. אתה באמת חושב שיש סיכוי לחבורה של מאבטחים להתאגד, לדוגמה? הרי ברור שיפטרו אותם וישכרו פשוט אחרים.
הסעד במצב כזה אמור באמת, כפי שציינת, להגיע מהמדינה – אבל כיום המדינה, כפי שהדוגמה שנתתי לגבי מדיניות משרד האוצר, לא באמת עוזרת להם – איזה מסר מועבר למעסיקים אם המדינה ממשיכה לעשות איתם עסקים לאחר שהם הפרו את חוקי העבודה הסוציאלית? איזה מסר מועבר להם אם בחוזים *עם המדינה* הם משלמים פחות משכר מינימום ועדיין זוכים בחוזה?
להשיג את הכסף שחייבים לך מבית המשפט זהו תהליך ארוך, יקר, וגם אז יכול להיות שלא תקבל הכל. אדם עני לא יכנס לבעיה הזו. גם פה, לדוגמה, הסעד יכול להגיע מארגונים מקצועיים וועדי עובדים, שיספקו סעד משפטי. אבל בארץ – יוק.
בחיפה כימיקלים, נדמה לי, נאלצו העובדים להאבק במשך שנים על זכותם להקים ועד עובדים.
דוגמה נוספת – חוק שכר המינימום מופר בהרבה מאוד מקומות עבודה בארץ. כבר מזמן מדובר בסוד גלוי, אפילו נשיא איגוד התעשיינים הודה בכך. אכיפת החוק מוטלת על משרד התעשייה והמסחר (נדמה לי) והוא הקצה לכך כמות מגוחכת למדי של פקחים. החוק לא נאכף, ולא יאכף עד שלמדינה יהיה אכפת ממנו מספיק. בינתיים, האוצר עסוק יותר באיך לשבור את השביתה הבאה של ועדי העובדים בנמלים.
כתב הגנה על הגלובליזציה
לא שאני חסיד גדול (או בכלל) של גלובליזציה, אבל לשם ההוגנות, הנה מאמר מעניין ומפורט שמסביר למה היא מצוינת לכולם (וכן, אני יודע שלא טענת דווקא נגד גלובליזציה):
http://www.azure.org.il/hebrew/18-assaf.pdf
מדובר בקובץ PDF, והוא די גדול, אבל, כאמור, מעניין.
יש קשר
קודם כל תפסיקו לערבב בין מותג לבין חברה גדולה. אין קשר. מותג זה מיצוב של תחושה או תפישה כלשהי אצל הלקוח. מאחורי מותג עומדת חברה, אבל אלה שני דברים שונים.
חברה שלא ממצבת לעצמה תפישה, תתקשה להצליח.
בכל מקרה, אני לא מבין מה השנאה הגדולה ליצרנים? זו חברה קפיטליסטית, ובתנאים של שוק בתחרות המצב לצרכנים הוא טוב. המטרה של התאגיד היא למקסם רווחים, כן, אז הם ינסו להוציא ממכם כסף, אבל הם יקבעו מחיר כזה שרב האנשים יהיו מוכנים לשלם. (ואם רב האנשים מוכנים לשלם, כנראה שזה משתלם להם, לא?)
ולגבי זה שהמנהלים מרווחים הרבה: לא מגיע להם? אני שואל ברצינות. כשאתה בעלים של חברה, ואתה מביא מנהל שיתעסק לך במליונים, לא תשלם לו משכורת שבזכותה הוא ירצה לעשות עבודה טובה ולשמור לך על המליונים?
היחס לעובדים: יש חוק. חייבים להקפיד על החוק. פרט לכך, החברה לא חייבת דבר. אם לחברה חשוב לשמור על העובדים שלה, היא תיתן להם תנאים טובים. אם לא, לא. במקרה של הסופר באמת יש בעיה כי בד"כ אלה אנשים שאין להם לאן ללכת – ואז הם בעמדת מיקוח לא טובה… אין הרבה מה לעשות – חוק, ועד עובדים, או כמו שעשו כאן, יחסי ציבור. כי אם לציבור יש תחושה רעה לגבי הסופר – הוא לא ילך לשם, אלא למתחרה.
יש קשר
אני טוען שהעובדה שמותגים הם היום דבר בולט ומרכזי בחיים שלנו, היא חלק מהמצב שבו לחברות גדולות יש יותר ויותר כוח. זה הקשר.
גם תחת ההנחות של חברה קפיטליסטית, מצב של ריכוזיות וקיומם של מונופולים או דואופולים (כמו בתחום הבנקים בישראל) נחשב שלילי. וגם כשיש תחרות על לקוחות, זה לא אומר שהמצב שלהם בהכרח טוב – לא כלקוחות, אלא כבני אדם בחברה צרכנית.
למנהלים מגיע להרוויח הרבה. אחרת אין תמריץ להישגים, ואין התקדמות. אבל כשהפער בין שכר מנהלים לשכר עובדים מגיע לרמה שבה הוא היום, בחברות רבות, זו כבר בעיה חברתית ולא רק עסק פרטי של החברה הפרטית.
זה שיש חוק, לא אומר שהוא מבטיח את המצב הצודק והרצוי. אני דוחה לגמרי את הגישה הזו, כאילו אם מישהו מציית לחוק, אי אפשר לבוא אליו בטענות. חסרים חוקים לא הוגנים?
אבל נגיד שאתה צודק. נתתי כאן כבר כמה וכמה דוגמאות לכך שבישראל לא מקיימים ולא אוכפים את החוק, בכל מה שנוגע לזכויות עובדים. והפלא ופלא, מסתבר שכשמי שלא מקיים את החוק הואחברה גדולה – בין אם מדובר בתשלום שכר הוגן, או באי זיהום הסביבה, או באלף ואחד תחומים אחרים – פתאום האכיפה לא כל כך נמרצת.
למנהלים 'מגיע' מה שהחברה מחליטה ש'מגיע'
להם.
רק מה?
יש איזה מתאם בין מי שקובע את רמות השכר למי שמקבל את השכר הכי גבוה בארגון, ככה שזה יותר "מי יושב על הברזים" מאשר "למי מגיע".
בכלל, בארצנו לא מקובל לקצץ מיידית בשכר של מנכ"ל שמראה תוצאות גרועות, מה שרומז שהששכר קשור לאו-דווקא לביצועי המנכ"ל.
ו,למשל, כשבנק נאבק מול עובדי בנק שמוזג ומעוניין לפטר כמה מאות, אז אולי 'מגיע' למנכ"ל הפורש לקבל כמה מליוני שקלים בונוס, אבל הוא חלאה, ומי שנתן לו את הבונוס הוא לא בן אדם מוסרי.
וכן, מותר להתעצבן על אי-מוסריות. ואם *כל* מה שגורם לחברה לתת שכר לעובדיה הוא חוק, אז זו חברה לא מוסרית.
כמו שכבר שאלו, "ומה אתם עשיתם בשביל (ויקטור) מדינה?"
(ואני בסך-הכל לא מתנגד לתופעת התאגידים, ונעמי קליין לא שכנעה אותי במיל.).
אני לא מבינה את הטענות שלך
1. המחיר המוצג הוא מחיר המכשיר, כי זה מה שאתה קונה.
כשאתה קונה רכב אתה לא מצפה מהיבואן לכלול את מחיר הביטוח בפרסום, נכון?
אחריות מורחבת ו/או ביטוח הם שירותים (רשות) בתשלום שאתה מחליט האם לרכוש או לא. כמו שאמרתי, אחריות יצרן אתה מקבל אוטומטית לשנה חינם. האם כדאי לשלם עוד אקסטרה (על אחריות מורחבת)? האם השירותים האלה משתלמים? יעשה איש איש את שיקוליו ויחליט לעצמו.
2. אתה מקצין לגמרי, ולא ברור לי למה. סלקום (או כל חברה אחרת) לא מנסה להיות חברה שלך, אבל כן מנסה להיות ח?ברה שתרצה להצטרף אליה וגם להישאר בה (ואם אפשר להמליץ עליה למכריך, שיבואו גם). לצורך כך החברה משקיעה בשיווק ופרסום, כשחלק מהתקציב הולך על כל מיני הטבות ללקוחות שאינן בהכרח קשורות ישירות לתחום אותו היא מוכרת (ונתתי דוגמאות בהודעה קודמת שלי). כשאתה פותח חשבון בבנק אתה מקבל מתנה, כשאתה עושה שימוש בכרטיס אשראי אתה צובר כוכבים/נקודות (בזמנו קניתי בשלי דיסקים בחצי מחיר, היה אחלה) – אפשר לתת עוד אינספור דוגמאות, קצרה היריעה מלהכיל. כן, חברות קיימות במשק כדי להרוויח, כן, הן רוצות שתהיה לקוח שלהן, כן, לצורך כך הן מצ'פרות אותך במתנות ובמצעים שונים. זה משהו חדש? סלקום המציאה את הגלגל? אני לא מבינה מאיפה הגיעה כל הדרמטיזציה שלך – "דימוי שקרי" "דרכים לא כשרות" (!) לא רוצה – אל תקנה! אבל מה לעזאזל לא כשר בזה?
אני חושב שקמ''ש כבר הבהיר כמה פעמים
שהוא לא נגד סלקום ספציפית אלא נגד מותגים מתחנפים באופן כללי.
תראי, כבר הסברתי את זה כאן - אפילו באריכות מוגזמת, לדעתי
אבל אני מרגיש מחוייב לנסות להסביר את העמדה שלי, שנראית לכל כך הרבה אנשים "סהרורית". אז בכל זאת:
1. כבר אמרתי בערך 10 פעמים שאני מוטה נגד חברות סלולריות, כמו נגד כל חברה גדולה, ולכן אני חושד בהן בכל מקרה בטקטיקות שיווק לא הוגנות – גם כשזה לא מגיע להן (כמו, אולי במקרה הזה). יש לי בסיס לגישה הזו בתחומים יותר מוצדקים – כמו עניין עיגול החיובים ליחידות של 6 שניות, או דמי הקישוריות בין רשתות.
2. שוב, אני מקצין כי אני קיצוני בעניין. אבל "סלקום" כן מנסה להיות חברים שלי, ברמה היחצנ"ית – אחרת לא הייתי מוצא באתר של סלקום את ההצהרה הבאה:
"יצירת קשר בין אנשים היא מהות קיומה האמיתית של סלקום. בקצב החיים של העולם המודרני יש לנו פחות ופחות זמן להיפגש. לכן, אנחנו מנהלים מערכות יחסים קרובות מאוד גם ממרחק. אנחנו נעשה הכל לקרב בין אנשים, בכל מקום ובכל מצב כי ככה זה כשאוהבים."
את יכולה לומר שאלה סתם מילים נבובות של קופירייטרים. אבל העובדה היא ש"סלקום" חשה צורך לפרסם את הקישקוש הזה, ומנסה לעצב דימוי של חברה שהיא חברה של הלקוחות. אז אם היא מנסה לעצב דימוי כזה עבור המותג שלה, היא מתיימרת להיות יותר מסתם חברה שמוכרת לי מכשיר סלולרי. וזה נראה לי כהתיימרות שקרית, מצטער.
הטענה שלי היא באמת כללית, לא רק נגד "סלקום", אלא נגד כל הצורה שבה עושים עסקים, ונגד כל השיווק והפרסום כפי שהם היום. אני לא רוצה מתנה מהבנק; אני לא רוצה נקודות על כרטיס אשראי; אני לא רוצה שיצ'פרו אותי.
מה שלא כשר בזה הוא שמבחינתי, כל הצ'ופרים האלה א. משניים לרווחים של החברות, ומיועדים להסיח את הדעת של הצרכן מכך שהן עושות את הרווחים האלה על ידי ניצול מעמדן החזק מולו. הבנקים הם דוגמה מעולה לעניין – אני צריך להיות אסיר תודה על זה שהבנק נותן לי תיק מתנה, בזמן שרווחי הבנקים ממשיכים לשבור כל שיא, בזמן משבר כלכלי, בגלל עמדת הכוח שהם נצאים בה?
ב. הצ'ופרים האלה מטרתם אחת – לגרום לי להוציא עוד כסף. הרי גם את לא חושדת שהחברות שנותנות אותם עושות את זה מתוך נדבנות. השיקול שלהן הוא תמיד רווח, בסופו של דבר – שאני אוציא עוד כסף.
אבל אני לא רוצה להוציא עוד כסף, כדי שאני אהיה מחוייב לעבוד יותר, כדי שאני אוכל להוציא יותר, כדי שאני אצטרך לעבוד יותר…
אני לא רוצה לקנות דברים שאני לא צריך: אני לא רוצה לקנות עוד דיסק שלא הייתי קונה ככה, כי קיבלתי נקודות והוא בחצי חינם.
אני רוצה לקבל את מה שביקשתי. בלי תוספות. בלי צ'ופרים. בלי לשלם עוד כסף על זה שחברה נותנת לי "מתנה", אז אין לה כסף להוריד לי תעריפים.
לא מבין אותך
מה זה "טקטיקות שיווק לא הוגנות"? דמי הקישוריות ועיגול השיחות (ל-12 שניות, ולא ל-6, אגב) אינם הוגנים, אבל לא קשורים ל-*שיווק*. טקטיקת שיווק לא הוגנת היא משהו מהסגנון של "תקנה סלקום או שנשבור לך את פיקת ברך שמאל". אני לא מכיר חברה שזו מדיניות השיווק שלה. כל עוד זה לא מגיע לזה, אני לא מבין מה אתה רוצה בדיוק.
"את יכולה לומר שאלה סתם מילים נבובות של קופירייטרים. אבל העובדה היא ש"סלקום" חשה צורך לפרסם את הקישקוש הזה" לא מעידה על שום דבר חוץ מזה שאלו מלים נבובות של קופירייטרים. מה אתה חושב שעושים בדיוק עם מלים כאלו אם לא מפרסמים אותן?
אתה באמת חושב שהבעיה היא במתנות, בנקודות ובכיוצא בזאת? אין לכך שום קשר לכח של החברות. אם כבר, זו עדות לכח של הצרכן. לבנקים היה הרבה יותר כח לפני עשרים ושלוש שנים בלי שום צורך לחלק מתנות וצ'ופרים.
לגבי סעיף ב' – אולי עדיף שאני לא אגיב.
תראה:
מה שכתבתי הוא ש*על רקע* נושאים כמו דמי הקישוריות ועיגול השיחות, אניחושד בחברות סלולריות בטקטיקות שיווק לא הוגנות, *גם* כשאין לי יסוד מוצק לזה.
בוגע לקישקושים של הקופירייטרים – כן, מה שעושים איתם זה שמפרסמים אותם. בכל שנה, בכל החברות, המגמה כללית היא שמוציאים יותר על פרסום. עכשיו, בהנחה הסבירה שכסף לא צומח על עצים, ככל שמשקיעים יותר לפרסום המותג, יש יחסית פחות כסף לדברים שוליים וזניחים כאלה, כמו הורדת תעריפים ללקוחות, או מתן זכויות סוציאליות לכל העובדים. זה מה שרע בעניין.
אני חושב שהבעיה במתנות, נקודות וכולי היא שהם חלק מעולם שבו אני חי, ושבו האדם נמדד יותר יותר כצרכן – שכל זווית הראייה וההסתכלות על דברים היא מההיבט הכלכלי. ואני נגד זה.
לגבי ב., אם אתה מעדיף לא להגיב על הגישה שלי, שלהוציא כמה שיותר כסף ולצרוך כמה שיותר, זו לא דרך חיים טובה, אל תגיב. אבל אל תתנשא עליה בלי להסביר למה.
נכון, הורדת תעריפים ללקוחות.
ומאיזה עולם כלכלי הבאת את הרעיון הזה. התעריף ללקוחות, לא ממש מתחשב בפירסום או לא, ומטרתו להגיע למקסימום רווח (בהינתן התחרות, ותנאי הביקוש כמובן).
לגבי הזכויות הסוציאליות, אחרים כבר הגיבו לך.
אני נאלץ להגיב, למרות רצוני,
כדי לבקש ממך להסביר מה פגום בטענה הבאה:
אם חברה מוציאה יותר מהתקציב שלה על פרסום ומיתוג, יהיה לה פחות תקציב להוציא על שכר לעובדים, ועל קביעת מחירים נמוכים.
זה שאין לך יסוד מוצק
ולמרות זאת אתה מבסס עליו (ועל חוסר הידע שלך) דעות והשקפה, זו החלטה שלך.
מבחינת הדיון זה מעקר את הטיעונים שלך והופך הרבה מהנקודות שלך ללא רלוונטיות. חבל.
אמרתי שאין לי יסוד מוצק, *בנקודה הספציפית* של טקטיקות השיווק /
אחריות המכשיר.
בנושאים אחרים, כמו הקישוריות, *יש לי* יסוד מוצק.
בנוגע לחוסר ידע – גם לך, כמו לי, יש הנחות מוקדמות שאת לא טורחת לבדוק עד הסוף (כמו ההנחה שלך שעובדי קבלן/כוח אדם לא מנוצלים – שבאמת לא קשה להפריך אותה, ואני מקווה לזכור לעשות את זה, כשתהיה לי גישה לחיבור אינטרנט נורמלי). אז את לא בעמדה לפסול את כל מה שאני אומר, בצורה שאת פוסלת, אלא אם כן צריך לפסול גם את כל מה שאת אומרת.
לא אמרתי שהם לא מנוצלים
אמרתי שלא בדקתי, לכן אני לא מניחה שהחברות האלה מרושעות, נצלניות וכו', מסקנה שאתה מיהרת להסיק. לא פסלתי את דבריך, אלא את הקלות בה אתה מניח הנחות מבלי שבדקת אותן קודם.
בנוגע למצבם של עובדי חברות כוח אדם, לא הנחתי הנחות בלי לבדוק
אני מפנה אותך למבחר מייצג של לינקים:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2872286,00.html
http://news.walla.co.il/?w=//644011
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=44437
מצאתי את אלה תוך כשתי דקות עם חיבור איטי במיוחד, ככה שתוכלי בקלות למצוא עוד, אם את באמת מעוניינת להבין את הנושא.
אני מזמין אותך גם למצוא לי לינק לחומר נגדי, עם הצדקה למצב הזה, שתתקבל על דעתי.
אין ספק שיש כאן דוגמאות שמצדדות בטענתך
הקישור הראשון לא נפתח לי, אז נתחיל מהשני, שאכן דיבר על חברות כח אדם.
הכתבה בוואלה היתה מאד כוללת, ולמרות שניצול והעסקת עובדים בתנאים לא הוגנים קיימת בחברות מסויימות, אני לא בטוחה שבכולן זה כך. מעבר לכך, לצערינו העסקת עובדים בתנאים לא הוגנים אינה נחלתן הבלעדית של חברות כוח אדם דווקא, וקיימת בתחומים רבים. אפשר אף להרחיב את זה לעוולות גדולות בנושא זכויות אדם, ואפילו לא רק בארץ… מה שאני מנסה להגיד, זה לא שאין ניצול במקומות העבודה או מעסיקים שהם חארות, אלא שנכנסת לנושא שהוא בור ללא תחתית. הנושא עצמו ראוי ולגיטימי, אבל מה, לא קשור למותגים, או לחברות סלולריות, או לסלקום, או בכלל לנושא ההתחלתי ממנו התפתח הדיון.
מעבר לכך, חלק ניכר מהכתבות מציינות שהעובדים "משתכרים שכר מינימום". ובכן, לשלם שכר מינימום לעבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת (או כישורים מיוחדים) לא נראה לי דבר מרושע. יש שכר מינימום בחוק שכולם מחוייבים לו, ומי שמקבל יותר הרוויח, ברור שלא כולם מקבלים את אותו שכר. כל עוד משלמים לעובדים לפי החוק את מה שמגיע להם ונותנים להם תנאים כמתחייב בחוק זה נראה לי הוגן (ורשויות החוק צריכות לטפל במי שלא עושה זאת). אם מישהו לא מרוצה מהעבודה שלו, שימצא אחת אחרת, או שישמח בחלקו על שיש לו עבודה, כי זה לא מובן מאליו.
הכתבה השלישית בהארץ דווקא נתנה דוגמאות לעובדים שמודעים לעובדה שהם משתכרים שכר מינימום אבל מרוצים מתנאים אחרים (למשל סטודנטית שיכולה להזיז משמרות, וזה דבר חשוב, והלימודים מין הסתם מונעים ממנה לעבוד בהרבה מאד עבודות אחרות). אז כן, יש דברים שהם רוצים לשנות, אבל יש יתרונות שהם מוצאים בעבודתם והם שמחים שיש להם עבודה. כאמור, כל עוד המעסיק לא עובר על החוק, אני לא רואה בזה בעיה.
חבל - דווקא הלינק הראשון היה הכי קולע
ולי הוא נפתח, אז אני אצטט ממנו ברשותך:
"50% מהעובדים בחברות כוח אדם משתכרים שכר מינימום ופחות. כך עולה ממחקר שערכה שדולת הנשים בישראל, שהוגש היום (ב') לוועדה למעמד האישה בראשות ח"כ גילה גמליאל (ליכוד). המחקר נועד לבחון את תופעת העסקת עובדות ככוח עבודה זמני באמצעות חברות כוח אדם .
עוד עולה מהמחקר, כי שכרם הממוצע של עובדי כוח האדם הוא 60% משכרם הממוצע של עמיתיהם השכירים, כאשר 80% מהעובדים הזמניים מעונינים להשתלב כעובדים קבועים במקום אחר.
המחקר חושף כי המרוויחים העיקריים מהמצב הקיים הם המעסיקים, המשתמשים בשיטת "הדלת המסתובבת", בה הם מפטרים עובדים ומגייסים עובדים אחרים במקומם.
מהמחקר עולה עוד, כי 5.2% מכלל המועסקים בישראל, כ-100 אלף איש – מתוכם 65 אלף נשים, מועסקים על ידי חברות כוח אדם. שיעור זה גבוה פי 5 משיעור המועסקים הזמניים בארה"ב.
המחקר מציין כי 35 אלף עובדי כוח אדם מועסקים בשרות הציבורי והם זוכים לתנאי העסקה ולתנאי שכר ירודים בהשוואה לעמיתיהם, המועסקים כשכירים בארגונים.
עוד עולה, כי אחוז גבוה מתוך הנשים המועסקות כעובדות כוח אדם סובלות מהטרדה מינית. 19% מהנשים העובדות מטעם קבלני כוח אדם הוטרדו מינית ב-2002, לעומת 13% מהעובדות השכירות."
בנוגע להשלכות הקשות של שכר המינימום, תרשי לי לצטט שוב:
"העניים בישראל אינם נמצאים במצב זה בגלל שאינם עובדים, אלא בגלל התמורה הנמוכה המשולמת להם." כך אומר פרופ' צבי זוסמן, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, בספרו העומד להתפרסם שנושאו: "הקצאת משאבים לשירותים חברתיים ב-2004".
הפער בין העשירים לעניים מתרחב
זוסמן מציין במאמרו כי המשק הישראלי הוא אחד המשקים היחידים בין הכלכלות המפותחות בעולם, בהם פערי השכר בין עובדים מיומנים ובעלי השכלה גבוהה, לעובדים בלתי מיומנים ובעלי השכלה נמוכה, התרחבו מאז סוף שנות ה-80'.
זוסמן מדגיש עוד, כי שחיקת השכר הנמוך והעוני הגובר במשפחות עובדות, ייחודיים לישראל. דבר זה גרם להגדלת פערים ולהגדלת תחולת העוני בקרב הילדים.
ההסתדרות מתקפלת
לדבריו, היחלשות ההסתדרות, בעיקר במגזר העסקי, והירידה בחשיבות ההסכמים הקיבוציים בקביעת השכר, תרמה להגדלת פערי השכר בשוק העבודה בישראל. במקביל לפגיעה בכוחם של ארגוני העובדים וההסכמים הקיבוציים, התפתחה בישראל תופעת קבלני כוח האדם. לדברי זוסמן, אלה גרמו לירידה נוספת בכושר המיקוח של עובדים חלשים על תנאי העסקתם, והפכו למכשיר לקיבוע שכר נמוך לעובדים בלתי מיומנים, בעלי השכלה נמוכה. "
וסיפור אישי (נקווה שהלינק הזה יעבוד):
http://news.walla.co.il/?w=//618846
תראי, אני לא אומר שהמצב הזה הוא המצב הכי גרוע שיכול להיות. לא הייתי מעדיף לחיות במשטר קומוניסטי. אבל אני חושב שיש בו בעיות קשות, ושהמיתוג מסמל ומבטא אותן. זכותך לחשוב שאין קשר – למרות שאף אחד פה עוד לא סתר לשביעות רצוני את הטיעון שלי, שככל שהתחרות והמיתוג שמבטא אותה גוברים, השכר והתנאים של העובדים נפגעים. אז אני רואה קשר בין מיתוג לבין ניצול.
אף אחד לא סתר את הטענה שלך
ואתה גם לא הוכחת אותה.
תראה:
אני מבין שמה שמטריד אותך זה האופן בו החברות הללו מתנהלות מבחינה כלכלית. אם זה כל כך מטריד אותך – אף אחד לא מכריח אותך לקנות את מוצריהן. אבל אל תעטוף את זה בנימוקים אידיאולוגיים – זה מטריד אותך כי המוצרים שלהם יקרים יותר בגלל זה. אני מעדיף לקבל את הפרסום כרעה הכרחית, ולחשוב שכל פעם שאני קונה מוצר כלשהו, חלק מהכסף שלי יגיע בסופו של דבר לערוץ 10 ול-"הארץ".
(אגב, אם אתה חושב שהכסף שמוציאים על פרסום נחסך מזכויות סוציאליות לעובדים או מהוזלת המוצר – נראה לי שאתה טועה. הוא נחסך מהרווח הסופי של החברה).
לגבי ב', שזה אותו דבר לגבי "חלק מעולם שבו אני חי, ושבו האדם נמדד יותר יותר כצרכן – שכל זווית הראייה וההסתכלות על דברים היא מההיבט הכלכלי". ראשית – לא התכוונתי להתנשא. החלטתי לעצור בעצמי כי תחת אדי האלכוהול והשעה המאוחרת, התגובה שלי הייתה יוצאת תקפנית מדי. היה עדיף שאמנע גם מהמשפט שכתבתי, אבל את הנעשה אין להשיב.
כעת – זו כנראה אחת התפיסות שאני הכי שונא. אני מסתכל על העולם בו אני חי ואני לא רואה שהאדם נמדד כצרכן. התיאור הזה לא תקף למציאות כפי שאני תופס אותה. כעת יבואו הניאו-מרקסיסטים ויסבירו לי שיש לי "תודעה כוזבת" ואז אני באמת אתרגז.
אין לי בעיה עם הגישה שלך, על פיה "להוציא כמה שיותר כסף ולצרוך כמה שיותר זו לא דרך חיים טובה". גישה לגיטימית לחלוטין לחיים.
מה שאני כן מתרגז עליו זו הגישה הטוענת שבעולם בו אנחנו חיים התפיסה היא שמי שלא קונה לא מאושר, או שהאדם נמדד רק כצרכן, או כל השטויות הללו, שאני לא רואה ביניהן שום קשר למציאות.
עכשיו תשלח אותי לקרוא את "שיבוש תרבות"?
אף אחד לא מכריח אותי?
אבל אם *כל* החברות מתנהגות בצורה כזו, אין לי ברירה.
וזה באמת מטריד אותי כי המוצרים יקרים – אבל התנגדות למחירים גבוהים היא גם אידיאולוגיה, ולא רק תועלתנות אישית שלי. כמו שציינתי כאן בתגובה אחרת, אני אישית באמת לא סובל מזה כמו אנשים עם משפחות, שמרוויחים שכר מינימום ופחות.
מה זאת אומרת, "הכסף שמוציאים על פרסום נחסך מהרווח הסופי, לא משכר"? אם לאורך שנים, המגמה השלטת בצורה טוטלית, היא שכל החברות מקטינות שכר (שכר ממוצע. שכר הבכירים ממשיך לעלות, אל דאגה), ובמקביל מוציאות יותר על פרסום, זו פשוט שאלה של חלוקת תקציב מוגבל בין כמה סעיפים. אז יושב לו המנכ"ל ואומר: "טוב, אנחנו יוצאים עכשיו בקמפיין חדש. צריך הרב כסף בשביל המיתוג שלנו כמוצר ישראלי שורשי. אין ברירה, צריך לקצץ עוד מאה משרות." וזה מה שקורה.
אני לא אשלח אותך לקרוא את "שיבוש תרבות", כי זה ספר נוראי.
ואם אתה לא חושב שיש חשיבות גדלה ומוגזמת לצריכה בחיים שלנו ובתרבות שלנו (ברמה שזה נראה לך שטויות מוחלטות להגיד את זה), אני פשוט חושב אחרת, ואין לי מה להגיד. אני בטח לא אגיד שיש לך תודעה כוזבת, או משהו מטומטם כזה, כי בדיוק באותה מידה התודעה *שלי* יכולה להיות הכוזבת כאן.
נקודת המבט שלך היא לא כלכלית.
פרסום ומיתוג לא יוצא מתוך תקציב מוגבל. פרסום ומיתוג הוא כלי שמשמש ל*הגדלת התקציב* ע"י הגדלת ההכנסות. ולהפך, צמצום משרות הוא בד"כ תהליך שגורר הקטנת הכנסות (כשמדובר בחברה יצרנית, שיווקים או נותנת שירותים, כלומר בחברה שבה העובדים הם לא המשאב העיקרי- ועל חברות שכאלו אנחנו מדברים כאן), אא"כ צמצום משרות הוא חלק מתהליך ייעול כללי.
במודל קפיטליסטי שמאוזן בגורמים סוציאליסטיים, היית אולי צודק
במודל הנוכחי, לא כל כך.
לא הכחשתי שהרווחים של החברות גדלים. מישהו צריך להרוויח, לא? אבל ההכנסות שגדלות כתוצאה מפרסום (או מגורמים אחרים, כמו העלאת מחירים) לא מופנות, ככלל, לשיפור מצב העובדים. אלא אם כן הם עובדים בכירים יחסית, או נהנים מעמדה מונופוליסטית.
זה לא שחברות מפרסמות יותר, ואז הן מרוויחות יותר, ואז כל העובדים שלהן נהנים. חברות מחפשות כל דרך להקטין את ההוצאות ולהגדיל את ההכנסות, ולכן הן מפטרות עובדים בכל הזדמנות, ושוכרות אותם מחדש כעובדים זמניים, גם אם הרווחים שלהן מאפשרים להן לנקוט מדיניות שונה. אני מזכיר לך את פיטורי העובדים מבנק הפועלים, באחת השנים הרווחיות בתולדות הבנק, שעשו הרבה רעש.
ומתי נתקלת לאחרונה בצמצום משרות שלא מוצג כחלק מתהליך התייעלות כללי?
אוקי, שמע,
שום דבר אישי נגדך, אבל כבר נמאס לי מהוויכוח הזה. אני פורש. אני בטוח שלא תהיה לך בעיה להמשיך את הוויכוח עד אין סוף, בהתחשב בכך שכל פעם מגיע מישהו חדש להתווכח נגדך. שבת שלום.
מה שאני לא מבין,
למה אתה מתעקש שהמון דברים שאתה לא צריך יהיו זולים יותר, וקורא לזה איזון סוציאליסטי.
זה מקרה שבמדינות עם משטר סוציאליסטי לא הייתה רשת פלאפון להמונים או מחשבים אישיים?
אלה (לרוב בני האדם) מוצרי מותרות. אל תהיה עיוור לטעון שבתחום שבצורה מובהקת בא לעולם בגלל שיקולים קפיטליסטיים, פתאום במחיר המוצרים זה ייעצר. די קשה לבלוע את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל בסך-הכל המחירים ירדו בארצנו מאז שסלקום התחילה להתחרות בפלאפון (בהשוואה למחירי פלאפון אז, לא למחירי סלקום שנה ראשונה), ברק בבזק בינלאומי, ופפסי בקוקה קולה. התאגידיזציה דווקא מורידה את המחיר, עד רמה מסויימת, ואז, כיוון שמה שרק לפני עשור היה מוצר מותרות מיותר נתפס כמוצר הכרחי, מתחילים להתלונן על הקפיטליזם הדורסני במכירותיו.
(הגם, שאם תראני חברה שפיטרה עובדים לטובת מסע פרסום, סביר שאחרים אותה. יש כבר כמה מקומות ומוצרים שאני לא קונה מסיבות עקרוניות).
מה זה ''דברים שאני לא צריך''?
אני חושב שגם במצב שבו כמעט אף אחד בחברה לא גווע מרעב, וכמעט לכל האנשים יש בית, צריך שגם דברים אחרים יהיו נגישים לכמה שיותר אנשים, כלומר זולים ככל האפשר. אחרת העוינות של העניים לעשירים מביאה לשנאה חזקה בתוך החברה, לפשע, ולכל מה שבא עם זה.
בקרוב אני אתחיל לספור על אצבעות הרגליים שלי את מספר הפעמים שאמרתי שאני לא אנטי-קפיטליזם, ולא פרו-קומוניזם. אני מכיר בכל יתרונות הקפיטליזם, והם לא מבטלים את החסרונות – הם גם לא הופכים אותם לנתון הכרחי ובלתי נמנע.
בנק הפועלים, כמו שציינתי, פיטרו כ-700 עובדים גם בתקופה של רווחיות, כדי להשיג עוד רווחיות. נראה לך דבר חיובי?
ועם כל האריכות עדיין לא הבנתי
תראה, בשיווק קיים מושג בשם "מהות העסק". המושג הזה, שצריך להיות רחב למדי הוא קריטי.
כך למשל, ברגע שסלקום מגדירים את עצמם כחברה ש"יוצרת קשר בין אנשים" היא מאפשרת לעצמה להתרחב לכיוונים חדשים (ועידות וידאו, חיבורי רשת, אולי אפילו תחבורה). כאשר לכל הדברים האלה כמובן יש מטרה ברורה – להקל על עצמה, ולהיות רווחית.
אני קורא וקורא, ואני עדיין לא מצליח להבין מה יש לך נגד הרצון הכל כך אנושי הזה של "להיות רווחי" (אני כן מבין לעומת זאת, מה יש לך נגד סלקום בשל דוגמאות ספציפיות, אני רק לא מבין כיצד אתה מכליל).
יתירה מכך, בעולם לא מונופוליסטי, יש יתרון עצום לגודל חברה תחרותית (שאינו קרטל או מונופול כמובן) בשל חיסכון בעלויות, וממילא רווחת הלקוח. ברור גם שלעובדים יש יתרון עצום בשל העובדה שהם עובדים במקום מסודר וברור, כזה שכפוף לחוקים (אלא אם כן אתה מעדיף להיות נתון לגחמות של בעל מכולת טרחן).
לדוגמא – תסכים איתי שלחברה גדולה יהיה קשה הרבה יותר להשתמש בווינדוז מועתק, מאשר לבעל מכולת שכונתי. הדברים מועתקים לחלוטין גם ליחסי העובדים.
ועל כל "נו לוגו" יש "קפיטליזם וחופש" (מילטון פרידמן) ועל כל תיאוריה מרקסיסטית/סוציאליסטית יש מענה קפיטליסטי/גלובליסטי. כל מה שאני רואה זו פוביה אורוולית שהקשר בינה לבין המציאות קלוש עד בלתי קיים. יתירה מכך, מה שאני רואה הוא קשר הפוך.
למיטב הבנתי
הקמ"ש (רד – אהבתי את הקיצור) לא מתנגד או מתכחש לעובדה שחברה צריכה להיות רווחית, הוא פשוט מתנגד לאופן שבו היא עושה את זה. שהוא, למעשה, לעבוד על אנשים בעיניים ולגרום להם להאמין שהם מקבלים דברים שהם לא באמת מקבלים (כמו שירות טוב רק בגלל שהם גם קיבלו תיק גב מתנה).
אני, אגב, מסכימה עם הקוסם שזה אולי מעצבן ולא כל כך נחמד או הוגן – אבל ככה זה: כל אחד רוצה להשיג כמה שיותר – גם הלקוחות וגם החברות.
בקיצור הקמ''ש החליט שאנשים מטומטמים.
ולמרות שהוא די צודק, אני בכל זאת מצטער.
אגב, אין ספק שכשחברה נותנת לי צ'ופר זה כיף לי, וזה גורם לי לאהוב אותה יותר. ואני מודע לעובדה הזאת, ואני גם מודע לעובדה שהם עובדים עלי. אבל.. מכיון שזה לא עולה לאף אחד כסף (החברה גם נתנה לי צ'ופר, וגם עולה בערך כמו החברה המתחרה שלה) אין לי ממש בעיה עם זה.
כמובן, יתכן שזה בגלל שאני חושב ש"מותגים" הם לא מקור הרשע על פני היקום, אלא די הפוך. כלי יעיל, נחוץ והכרחי.
נורטון
אני אולי לא מסכימה עם כל מה שהקמ"ש אומר, אבל אנשים הם מטומטמים. מאוד מאוד מטומטמים.
לי אישית גם אין בעיה עם זה שהחברות מציעות לי דברים כצ'ופרים, אבל לא צריך להתעלם מfl שכל הקונספט של לתת את הצ'ופר הזה היא להסיח את דעתך מהעובדה שאתה בעצם לא מקבל את כל מה שמגיע לך (Look – Shiny object!).
החברה שנתנה לך צ'ופר עולה כמו המתחרה שלה
כי כולן מוציאות הרבה כסף על להציף אותך בפרסום ל"כלי היעיל וההכרחי" של המיתוג, במקום להוריד תעריפים.
אז אם אין לך בעיה עם זה שזו לא חברה אחת שדפוקה, אלא כל השיטה שסובלת מבעיה רצינית, יופי.
מותגים הם לא "מקור הרשע". הם סימפטום לבעיה קשה, והניסיון להציג את הביקורת עליה באור מגוחך לא משנה את זה.
כי מחיר הוא פונקציה של ביקוש.
והוצאות משתנות (הוצאות פר יחידה). מחיר הוא לא פונקציה של הוצאות קבועות, והקשר ביניהן פשוט לא קיים. (ככל שידוע לי, ומן הסתם ידוע לי יותר מאשר לך).
מה גם שזה הגיוני, אם חברה רוצה למקסם רווח, זה ממש לא משנה אם היא הוציאה על פרסום או לא. בכל מקרה היא תרצה למקסם רווח. א"ב של לוגיקה.
גם אני עשיתי מתישהו קורס מבוא לכלכלה
אבל אני לא הולך להיכנס כאן לדיון במונחים כלכליים, כי אני מתנגד עקרונית לגישה שלך, שאנשים שמבינים במדע הכלכלה יכולים לקבוע באופן מוחלט מה נכון ומה לא.
אתה טוען ברצינות שבחברה עסקית, אין קשר בין האחוזים מהתקציב שמוציאים על פרסום, לאחוזים מהתקציב שמוציאים על שכר? מה, הכסף לפרסום בא מאלוהים, והחברה יכולה להרשות לעצמה לפרסם יותר בלי להעלות מחירים ו/או להוריד שכר (לזוטרים, כמובן. תמיד לזוטרים)?
עשה לי טובה.
אני מקווה אגב שאתה רואה את האירוניה כאן.
בעוד אתה – הסוציאליסט הגדול, המוחה נגד המותגים והגלובליזציה, מאמין שאותן חברות הן אלטרואיסטיות בבסיסן. (שהרי אילו הכסף לא היה הולך לפרסום, החברות היו ששות לפזר אותו למען רווחת העובדים מסיבות עלומות כלשהן).
הרי שאני הקפיטליסט המוצהר – דוקא לא מאמין באלטרואיזם הזה כלל. חברות ינסו למקסם רווח בכל מחיר, גם אם אין להם הוצאות אחרות, ובהינתן השכר הממוצע או התחרותי במשק עבור אותו ענף עובדים. ובמצב ללא תחרות היו מעדיפות לשלם דולר ליום כשכר בסיס לעובד (או פחות).
ועם זאת דוקא הרצון הזה למיקסום רווחים – הוא הוא המבטיח את רווחת העובד באופן יחסי. בשל התחרותיות.
פשוט אירוני.
לא צריך להיות סוציאליסט, גדול או קטן,
כדי להשוות את המצב בעבר למצב בהווה, ולראות שבעבר, חברות הוציאו פחות על פרסום, שיווק ומיתוג, ויותר על שכר ותנאים סוציאליים לעובדים. הן לא עשו את זה מסיבות עלומות, אלא כי הן הבינו – הבנה שנחלשת, היום – שרווח מיידי וגדול ככל האפשר הוא לא הכול, ושיש להן איזושהי אחריות לעובדים שלהן.
ואני מדבר על חברות אמריקניות קפיטליסטיות למהדרין, חברות ששכללו את הייצור והתפוקה, כמו "ג'נרל מוטורס", למשל.
תחרותיות לא מבטיחה את רווחת העובד. אם אתה רוצה הוכחות, סע לטיול באיזורי התעשייה של סין, שהם כיום "המנוע" של חברות גלובליות תחרותיות רבות.
א.
אין לי מושג מאיפה אתה מביא את ההוכחות שלך. ג'נרל מוטורס בעבר, אוקיי.. אם אתה אומר. משולל הגיון כלכלי או אחר לחלוטין. אבל אין לי כרגע עובדות (אני רק מסופק מאד אם לך – יש).
סין, כן – בהחלט סין של היום נמצאת במצב טוב הרבה יותר מאשר סין של העבר. כל מה שאתה צריך לעשות בשביל לבדוק את הצלחת הקפטליזם במזרח אסיה הוא לראות שחברות מחליפות מקומות ייצור (בשל העלויות הזולות) כי ארצות הייצור המקוריות כבר לא כל כך זולות בשל התועלת שהם הפיקו מאותה גלובליזציה – דוגמא בולטת היא כמובן היא סינגפור, אבל גם קוריאה שבעקבות ההשקעה הזרה, הפכו להיות מדינות חצי אמידות בעצמן. ומרכז הכובד של התעשיה עובר למקומות כמו לאוס ואחרות (עד שגם שם, התמורה ההדדית הזאת תפיק פירות, תוך מספר שנים).
סין *כמדינה* נחשבת ב*תפישה הכלכלית* למדינה במצב טוב יותר מבעבר
ואני לא אומר שאין בתפישה הזו הרבה צדק. אני אומר שבמקביל לרווחים הבלתי ניתנים להכחשה שסין מפיקה מהתיעוש ומהקפיטליזציה, יש לה השלכות חברתיות קשות במיוחד. ניצול עובדים מפה ועד הודעה חדשה, שנעשה פשוט כי זה אפשרי.
אכן
נחזור כולנו לימי מרד הסטודנטים בסוף שנות השמונים, לעוני המחריד ולשחיתות המאואית קומוניסטית, ובא לסין גואל.
אתה שם לב שאתה מתווכח עם דיעות שאני בכלל לא מבטא?
אני אמרתי שצריך לחזור לעבר? אמרתי כאן כבר כמה וכמה פעמים שאני *לא* בעד קומוניזם. אם אתה בוחר לתייג כל ביקורת על השיטה הקפיטליסטית כמו שאנחנו מכירים אותה בתור הטפה קומוניסטית, בעיה שלך.
זה הטיעון הכי שחוק והכי רדוד שאפשר לטעון: פעם לאנשים היה יותר רע, וגם בהווה תמיד יכול להיות להם יותר רע, אז אסור להם להתלונן. לפי ההיגיון הזה, אני צריך גם להגיד תודה שבכלל משלמים לי משכורת, כי היו תקופות בהיסטוריה שהיו לי סיכויים מצויינים להיות עבד, ולא לקבל משכורת בכלל.
הוא טיעון שחוק ורדוד באחד משני תנאים
א. עולם דמגוגי, שלא מוכן לבחון לעומק קלישאות
ב. משקפיים ורודות במיוחד, שלא לומר חוסר ריאליזם נוקב.
אם פעם היה להם רע, כנראה שקיים רוע מסוים בטבע האנושי, אם היום טוב להם יותר (ואם – הטוב הזה קורה בפרקי זמן כל כך קצרים, בדיוק כשמותגים מערביים מחליטים להיכנס לשוק מזרחי כלשהו – יהי זה סינגפור, הונג קונג או קוריאה), כנראה שמשהו טוב קרה. מכיוון שהמסקנות הטובות ביותר הן מסקנות שנובעות ממציאות, ולא ממחקרים, סברות, רעיונות ותיזות – הרי שהמסקנה שלי, קלישאתית או לא, שחוקה או לא, רדודה או לא. היא גם המציאותית ביותר שיש. ובעיקר כזאת, שלא גולשת לעולם פלזנטווילי קסום.
המסקנה שלך נובעת מהמציאות? גם שלי
זה לא אומר שצריך להסכים אוטומטית עם אף אחת מהן.
אם לדעתך אני באמת צריך להיות אסיר תודה שאני לא גווע ברעב, או במחלות, ולהתייחס לכל דבר נוסף על זה בתור בונוס; אם לדעתך אדם צריך להיות אסיר תודה שהוא מקבל משכורת שמספיקה לצרכים הקיומיים שלו וקצת מעבר לזה – גם אם הוא רואה סביבו אנשים שמקבלים משכורות גבוהות פי כמה (והוא יודע שבגלל זה, המצב הזה יעבור הלאה גם לילדים שלו); בקיצור, אם אתה חושב שחברה טובה ויציבה לא חייבת לנסות לרסן אי שוויון שגדל בהתמדה – אז אין לנו על מה להתווכח.
ומה היה מצבם קודם?
מכיר את משל ערימות האשפה?
לא. מהו?
אין לי שום דבר נגד הרצון להיות רווחי.
יש לי הרבה דברים נגד מצב שבו הרצון להיות רווחי יותר חשוב מכל שיקול אחר. וזה, נראה לי, המצב שאנחנו נמצאים בו היום, בהרבה יותר מדי מקומות.
ברור שאני מציג את הביקורת על המצב הזה – והוא לא היה נוצר ומתפתח אם לא היו בו במקור גם הרבה דברים טובים. אז אני לא בעד קומוניזם, ווודאי שיש לקפיטליזם גם הרבה יתרונות. למשל, ברור שחברה גדולה יכולה לספק לעובדים שלה דברים שחברה קטנה לא יכולה. אני חושב שלצד זה, היא גם יכולה לגרום להם – ולאנשים אחרים – בעיות קשות, אפילו יותר מהתועלת שהיא מביאה להן. ובמקומות רבים, זה המצב היום – חברות גדולות גורמות יותר נזק מתועלת.
וזה שלכל טיעון יש טיעון נגדי, לא אומר שום דבר על צדקת הטיעונים. זה רק אומר שאנשים יכולים להמציא טיעונים.
כאמור
ומכיוון שלא הצלחת לתת דוגמא קונקרטית כללית אחת (מלבד המקרה הפרטי של סלקום), או אפילו סברה בעלת הגיון בסיסי לכך שזה יקרה (בעוד למשל ה"יתרון לגודל" הוא בדיוק כזה) אני נאלץ לחלוק בתוקף.
טוב, אנחנו פשוט לא מסכימים
1. רק תיקון לגבי המידע שנתת: היחידה הבסיסית היא 12 שניות, לפי קביעה של משרד התקשורת. ברגע שהמשרד יחליט אחרת, החברות הסלולריות ישנו את זה, בדיוק כפי שהוא הכתיב להן את דמי הקישוריות (שהולכים לרדת עוד חודש, כידוע). אגב דמי קישוריות – מדובר במשהו שמקובל בחברות תקשורת בכל העולם, ממש לא המצאה של החברות הסלולריות בארץ. מה שזה אומר בפועל: אתה משלם על התשתית שבה אתה משתמש. אם מדובר בתשתית של יותר מחברה אחת, אז אתה משלם לכל חברת תקשורת שבתשתית שלה עשית שימוש ע"מ לקיים את השיחה. דוגמה: כשאתה מתקשר מהבית לחו"ל, אתה משלם לספק המקומי שלך (למשל בזק), וגם לספק הבינלאומי (01X), ולפעמים יש תוספת נוספת גם לספק בחו"ל (אם התקשרת למשל למספר סלולרי בחו"ל, אתה משלם ל-01X יותר מאשר על שיחה לקו רגיל).
2. הרבה חברות מנסות לגרום לך להתחבר למוצר דרך הרגש. פרסומות עם גורים של חיות או ילדים; חברת מזון מפרסמת את עצמה דרך בחור בחו"ל שמתגעגע לאוכל של אמא; חברה אחרת דרך אבא שמכין לילד טוסט; חברת תוכנה מפורסמת מאד מפרסמת שהיא "מאמינה בחלום שלך" (או משהו כזה); והרשימה שוב, ארוכה מאד. חברות תקשורת מקשרות בין אנשים, עוזרות להם לשמור על קשר… אז חברה אחת הולכת על "____ תראה כמה אתה חסר לו" וסלקום הולכת על סיסמה אחרת בשינוי אדרת.
אני מבינה שאתה לא אוהב את כל זה, אבל זה עולם הפרסום והשיווק, בוקר טוב. אנשים במאה שלנו כבר מבינים טוב מאד מה זה פרסומת, יודעים שהמפרסם לא חבר שלהם, ולוקחים בפרופורציות. לא אוהב? אל תקנה. אתה רוצה לשנות את העולם? בכיף, שיהיה בהצלחה עם זה.
3. אתה לא חייב לשנות את הרגלי הצריכה שלך. אם אני בלאו הכי משתמשת בכרטיס האשראי שלי, מה אכפת לי לצבור נקודות תוך כדי? (ואגב, אף אחד לא הכתיב לי איזה דיסק לקנות, זה היופי). אם אני בלאו הכי משתמשת בסלולרי שלי, מה אכפת לי גם לקבל סרט במתנה? אם אתה לא משתמש כבד, אף אחד לא חייב אותך להפוך לכזה. משתלם לך לצרוך יותר כדי לקבל הטבה? בכיף. לא מתאים לך? אף אחד לא אונס אותך. לי אישית זה עושה לי טוב שהחברה שלי מכירה בהשקעה שלי ומצ'פרת אותי בחזרה.
כן, אני מבינה את הנקודה שלך ב"שלא ישקיעו מסביב ורק יורידו לי את התעריפים" אבל העולם לא עובד ככה. חברות מסחריות לא יפסיקו לפרסם, לא יפסיקו לנסות לשווק את עצמן ולנסות לרכוש לקוחות בשלל דרכים (ולפחות הדרכים שדיברנו עליהן כאן, כשרות לחלוטין). אם נהיה מציאותיים, זה שלא תקבל את ההטבה הזו לא אומר שעכשיו יורידו לך תעריפים. פשוט לא תקבל הטבה, זה הכל. אתה יכול לשנוא את כל זה, אבל זה לא יוביל אותך לשום מקום (ולדעתי חבל על האנרגיות ועל הרגשות השליליים).
אכן, לא מסכימים
1. מי הפעיל בהצלחה לחצים כבדים על משרד התקשורת עד עכשיו, כדי למנוע מדמי הקישוריות לרדת (לרדת לרמה שוועדה בלתי תלויה קבעה לפני זמן קצר, שהיא משקפת את העלות האמיתית של הקישוריות)? החברות הסלולריות, כמובן. אז יפה שהמשרד סוף סוף מעדכן את זה, אבל בינתיים החברות עשו אי-אלו סכומי כסף נכבדים מהעניין, ואף אחד לא יחזיר את הסכומים האלה לצרכנים.
2. אנשים למדו לקחת פרסום בפרופורציות, ולכן המפרסמים נאלצים (מסכנים) כל הזמן להגיב, ולהעלות את רמת הפרסום. אם להשתמש בניסוח האהוב עליי, של פרסומאי אמריקני: "בכנות, הצרכנים הם כמו ג'וקים מסוממים. אנחנו צריכים כל הזמן להגדיל להם את מימון הפרסומות כדי שהן יעבדו".
אז תודה על ה"בהצלחה". אני אזדקק לזה.
3. אם את מרוצה מהמצב הקיים, אני שמח בשמחתך (בלי
). אני גם מקווה שהראייה שלך של הדברים נכונה יותר משלי, והרגלי הצריכה הקיימים לא באמת מובילים לבעיות קשות יותר ויותר.
זה שהעולם לא עובד ככה – כלומר, שאני לא יכול לקבל, כלקוח, שירות זול, אלא רק הנחה על צריכה נוספת – זו בעיה. אבל זו פחות בעיה שלי, ויותר בעיה של אנשים שצריכים לחסוך כל שקל, כדי לקנות בגדים וחינוך לילדים שלהם.
אכן, לא מסכימים
1. אני לא יודעת אם העלויות הנוכחיות אכן משקפות את העלות האמיתית. לא עשיתי תחשיבים, לא ישבתי בועדות, לא ראיתי ניתוחים פיננסיים. גם העלויות הקודמות נקבעו ע"י משרד התקשורת, כך שלחברות הסלולריות אין על מה להתנצל. נהפוכו, לטענתן דמי הקישוריות החדשים אכן לא משקפים את העלות הריאלית ולכן הן היו מאד נגד ופעלו (באופן חוקי) בכלים העומדים לרשותן כדי לערער על ההחלטה. האם ההחלטה אכן התקבלה ע"ס תחשיבים נכונים או לא – קטונתי מלקבוע.
גם אני קטונתי
אבל לפי הכתבה הזאת:
http://news.msn.co.il/news/BusinessCommunication/ Economics/200411/20041118132100.htm
עלות הקישוריות שנקבעה על ידי מומחים מקצועיים בלתי תלויים, אחרי שמיעת ערעורי החברות, היא 19 אג', לעומת 45 אג' שהחברות גבו.
הקישור לא עובד
מומחים לא תלויים שקיבלו שכר ממשרד התקשורת? או שעשו זאת בהתנדבות מתוך סקרנות אישית? מצטערת על הסקפטיות, קשה לי להאמין במקרים כאלה למילים כמו "בלתי תלוים".
בכל מקרה, גם אם הסקפטיות שלי היא ללא ביסוס ומסקנותם היא אכן אמת צרופה, אני חוזרת ואומרת: עלות הקישורת הקודמת (הנוכחית) נקבעה ע"י משרד התקשורת.
להאשים את החברות הסלולריות שהן גבו לפי המחיר שהן יכלו במטרה להרוויח זה כמו להאשים את בעל המכולת שלך שהוא מוכר לך חלב במחיר החוק ולא פחות מזה.
המומחים היו חברה לייעוץ פיננסי בינ''ל,
שמתמחה בדברים כאלה. זה לא סוג האנשים שיוצאים להפגנות נגד הגלובליזציה. לטעון שהמסקנות שלהם היו מוטות לרעת החברות הסלולריות, כי הם קיבלו שכר ממשרד התקשורת, זו ציניות צרופה. בהתחשב בזה שמשרד התקשורת, כמו כל גופי הרגולציה האחרים במדינה, הוכיחו ומוכיחים שוב ושוב שהם מושפעים יותר מטענות של חברות מאשר מטענות של צרכנים.
אם המוכר במכולת שלי ידאג לזה שמחיר החלב הקבוע בחוק יהיה פי 2.5 מעלותו, וירוויח מזה הרבה מאוד כסף, על חשבוני, תהיה לי הצדקה מלאה להאשים אותו בזה שהוא גובה את המחיר החוקי. ולטעון שהחוק לא הוגן.
בכלל, זה שחברה לא עוברת על החוק, לא אומר שהיא נוהגת בהגינות. במיוחד אם יכולתה להשפיע לטובתה על ניסוח החוק, ועל אכיפתו, היא משמעותית.
תשמע,
אתה מתלונן על כך שחברות הפעילו לחצים על מנת שלא יקטינו להן את הרווח.
תאמר לי בבקשה שזה מה שאתה אומר.
לא
אני אומר שהמצב שבו הלחצים האלה עובדים כל הזמן, כי לחברות האלה יש הרבה כוח, יוצר עיוותים. גם לפי מודלים קפיטליסטיים.
סליחה על האכזריות, אבל יש כזה דבר 'סדרי עדיפויות'.
אם אנשים צריכים לחסוך כל שקל כדי לקנות בגדים לילדים שלהם, זו בהחלט הבעיה שלהם אם הם לא מפעילים שיקול דעת ומוציאים את הכסף הזה על פלאפון, סיגריות וכו', ואז עוד בוכים שאין להם כסף.
בלי קשר לאכזריות, נראה לי שמה שאת אומרת רק מחזק את מה שאמרתי
שהיה: אם הייתי מחשב כל שקל, הייתי מעדיף שיוזילו את התעריפים של שיחות סלולריות, כדי שיהיה לי יותר קל להחזיק מכשיר סלולרי – ולא שיצ'פרו אותי בכרטיסים חינם לקולנוע, שאני עדיין, כנראה, צריך להוציא כסף, בצורה כלשהי, כדי ליהנות מהם (בעצם, גם ככה זה מה שאני מעדיף – אבל זה לא באמת משנה לי ברמה המעשית, רק ברמה העקרונית. בניגוד למי שמחשב באמת כל שקל).
אגב, ההטבה הזו היא לא אחד לאחד
כלומר: כרטיס קולנוע חינם שווה מבחינתך להטבה של 33 ש"ח (או 35? אני כבר לא מעודכנת). זה לא מה שהוא עולה לחברה, שבזכות הסכמים שונים משלמת על כל כניסה חינם שלך הרבה הרבה פחות. ע"ס כתבה ב-Ynet http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3039076,00.html סקלום השקיעה במבצע הזה 2 מליון דולר. לסלקום יש יותר מ-2 מליון לקוחות, אבל בוא נגיד שחלקם שתקנים, וניקח לחישוב רק 2 מליון. זה אומר שסלקום השקיעה בממוצע 1$ על כל לקוח, *לשנה*. עכשיו, מה אתה מעדיף? הטבה של דולר לשנה, או מבצע של סרטים בחינם?
טוב, כשאת מנסחת את זה ככה, זה משנה הכול. ברור מה אני מעדיף:
כמובן, אני מעדיף לדעת מהם בדיוק ההסכמים האלה, שבזכותם "סלקום" משלמים כל כך מעט, ומקבלים כל כך הרבה, יחסית אליי כצרכן בודד.
הרי כל פעם שנושא מחירי הכרטיסים לקולנוע עולה, בעלי בתי הקולנוע טוענים שהמחירים אינם גבוהים בהתחשב בהוצאות.
אבל הנה, מסתבר שמשתלם להם לקבל הרבה-הרבה פחות כסף, ועדיין לספק כרטיסים.
אז למה לערב את "סלקום" בעניין? למה שגלובוס לא יציעו לי במחיר של דולר לשנה סרט חינם בשבוע, עם כל ההסתייגויות שבמבצע (על בסיס מקום פנוי, כרטיס אחד בלבד וכולי) ?
את יודעת מה, נגיד ש"סלקום" מבטיחים ל"גלובוס" פוטנציאל לקוחות עצום, אז הם זוכים להנחה עצומה. בסדר. אז אני מוכן לשלם פי 50! – 50 דולר בשנה, על אותו מבצע. הולך?
די להיות דרמה-קינג.
אתה וטריליאן שוכחים שהמבצע מוגבל למי שיש לו חשבון של מעל ל-50 ש"ח.
אתה וטריליאן שוכחים שלא כל לקוח ינצל את המבצע. למשל, בן, שהיה רוצה ללכת לסרט, אבל אין לו בית קולנוע של 'גלובוס' ליד הבית.
מבחינת 'סלקום', המבצע ייחשב להצלחה אם 50% מהלקוחות הלגיטימיים (היינו, מעל 50 ש"ח בחודש) ינצלו אותו – וגם פה, לא כולם ינצלו את המבצע כל שבוע. שימו לב שהלקוחות הלגיטימיים לא מהווים את כל 100% הלקוחות של 'סלקום'. יש להם לקוחות שמדברים מעט (בין אם בגלל ריבוי פלאפונים ובין אם מסיבה אחרת), יש לקוחות שיש להם חוב לחברה, ועוד הרבה.
מבחינה כספית, זה אומר שההשקעה של 'סלקום' פר לקוח, גדולה הרבה יותר מזו שטריליאן חישבה (בהכללה גסה מאד, 25% מהלקוחות של 'סלקום' ינצלו אותה. כאמור, רובם ינצלו את ההטבה פעם אחת או פעמיים ותו לא).
עוד דבר ששניכם שוכחים: גם 'גלובוס' מקבלת פה הרבה מאד פרסום. וזה שווה כסף, משתי בחינות עיקריות:
א. 'סלקום' היו יכולים לרכוש ואוצ'רים ולשלוח אותם ללקוחות, בלי לציין במודעות את שם החברה. במקרה כזה, הם היו משלמים הרבה יותר על הכרטיסים. לעומת זאת, במקרה הנוכחי, אם 100 כרטיסים עולים P שקלים, ופרסום שמה של 'גלובוס' בכל מסע קידום המכירות של 'סלקום' (ש'סלקום' משלמת עליו) שווה M שקלים, 'גלובוס' יכולה להפחית את מחיר הפרסום ממחיר הכרטיסים, ולתת ל'סלקום' כרטיסים במחיר T=P-M שקלים.
ב. מרבית הלקוחות לא צופים בסרט לבד. עבור חבר שאינו לקוח 'סלקום', משלם הלקוח מחיר מלא, וזה כתוב גם בתקנון המבצע. כלומר, על כל כרטיס-חינם שבמבצע, גלובוס מרוויחים את מחירו של לפחות כרטיס אחד מלא (כי אמנם יש כאלה שהולכים לבד, או עם חבר-סלקום נוסף, אבל יש גם כאלה שהולכים בחבורה של ארבעה, חמישה ויותר).
נ.ב.
בהודעתי הקודמת לא באתי לחזק שום דבר ממה שאתה אומר. הרי ברגע שיוזילו את תעריפי השיחות מיד תזדעק ותאמר שזו קנוניה של החברות הסלולריות, כדי להפוך את אחזקת המכשירים לקלה יותר, ובהכרח למשוך יותר לקוחות שבבכל מקרה אחר, לא היו שוקלים להחזיק סלולרי.
''דרמה קינג''? לא כינוי נחמד, אבל כן, אולי נסחפתי קצת.
ורק לפרוטוקול:
אם היית קוראת את מה שכתבתי בעניין (למרות שהאמת, לאור כמות ההודעות שכתבתי, אף אדם שפוי כנראה לא היה עושה את זה), היית רואה שלא הייתי מזדעק על כזה דבר, אלא להפך.
מה שכתבתי שוב ושוב הוא, שהאופציה הכי טובה, לדעתי, בכל מקום, היא שיוזילו את התעריפים, במקום להציע לי כל מיני מבצעים.
אז אם זה היה נעשה, לא רק שלא הייתי "מזדעק על קנוניה של החברות הסלולריות", הייתי משבח אותן.
צר לי, נראה לי שלמרות סלידתך מהעמדה שלי, כן חיזקת אותה כאן במידה מסויימת.
אני מודעת היטב לנקודות שהעלת
ברור שהמבצע מסתמך על כך שלא כולם ינצלו את המבצע כל שבוע, ולא כולם הולכים לסרטים וכו'. כמו כן, יש כמות מוגבלת של כרטיסים לכל יום חמישי (כמה עשרות אלפים, לא זוכרת בדיוק. אגב, לא מן הנמנע שאלה כמעט כל הכרטיסים האופציונלים שיש… לא עשיתי חישוב) בכל מקרה, לא סביר שהם יגמרו (אולי אולי ביום הראשון של המבצע, והוא כבר מאחורינו, ולא שמעתי שזה קרה. נהפוכו, הייתי אתמול בסרט "הטייס" – סרט חדש שמועמד לאוסקר, ופחות מחצי אולם היה מלא).
מלבד זאת:
• לא שכחתי כלום לגבי הגבלת ה-50 ש"ח. אבל אני יכולה לומר לך בודאות שכמעט כל מי שמדבר (למעט אנשים שמחזיקים מכשירים אקסטרה שהם לא בשימוש, או סתם ליתר בטחון, כמו סבתא שלי נגיד) עובר בקלות את ה-50 ש"ח, מספיק לדבר 5 דקות ביום, אפילו פחות. בפרט שכפי שציינתי, לא מדובר רק בשיחות – מספיק שרכשת מכשיר בתשלומים ב-3 השנים האחרונות ואת משלמת את מחירו בתשלומים, אם יש לך אחריות מורחבת ו/או דמי מנוי, סיכוי טוב שאת כבר לא צריכה לדבר… גם אם אין לך, לא תצטרכי לדבר הרבה. דוגמה: רכשת מכשיר ב-20 ש"ח לחודש (וזה אומר מכשיר לא יקר) זה אומר שאת צריכה לדבר בממוצע שקל(!) ביום בסה"כ. מוגזם? אני לא חושבת. בהתחשב בעובדה שכרטיס קולנוע עולה לך כ-35 ש"ח וכאן את יכולה לקבל הטבה של 4 כרטיסים בחודש… זו "הגבלה" כ"כ מינימלית שנראה לי שמי שעושה מהתנאי הזה דרמה זו את ולא אני. כל מטרתה היא שמי שיהנה מההטבה היא מי שמשתמש במכשיר פעיל, זה הכל.
• לא לכל אחד יש גלובוס ליד הבית, אבל הפריסה של בתי הקולנוע שלהם לא רעה בכלל וכ-80% מאוכלוסיית המדינה גרים בערים הגדולות. אני מניחה שאם יש משפחה עם כמה מכשירי סלקום שווה להם לנסוע קצת יותר רחוק כשכולם (או לפחות רובם) מקבלים כרטיס חינם. אפילו אם מישהו באמת גר רחוק, פעם-פעמיים בשנה שלמה הוא יצליח למצוא את עצמו בעיר שיש בה קולנוע של גלובוס? נראה לי שכן. סך הכל, כל הטבה שלא תחולק, לא יכולה להתאים ל-100% מהאנשים, למעט כסף (ועל כך בנקודה הבאה).
• גם אם לא כל הלקוחות ינצלו את ההטבה, הרי שעדיין לרובם המכריע יש את האפשרות לנצל אותה. אם את הכסף הזה היו פשוט מחזירים ללקוח באופן כלשהו, או שהיו עושים זאת באופן שיווני (ואז הלקוחות לא היו שמים לב, או נעלבים מהטבה בגובה של 5 ש"ח *בשנה* – זה לא הטבה מהותית או מרשימה, נכון?) או שהיו מצ'פרים רק את הלקוחות היותר כבדים, ואז שוב הלקוחות הקטנים (הקוסם, למשל) יתבאסו שמקפחים אותם. הנה הטבה נחמדה, ש(כמעט) כל אחד יכול לנצל.
• כן, ברור שממהלך שיווקי כזה גם גלובוס וגם סלקום אמורות להרוויח. דה! כן, זה שווה כסף. אז מה? הפרסום הזה זה כסף שהוטל כמס מיוחד על הלקוחות לצורך קיום המבצע? לא. אז למה להיות פולנים ולחפש איפה זה רע? כולם מרוויחים פרסום, והלקוחות מרוויחים כרטיסים בחינם. זו סיטואציה של win-win-win.
• נקודה אחרונה: גם אם אני הרווחתי כרטיס וחברה שלי לא, אז עכשיו כשנלך לקולנוע נשלם רק על כרטיס אחד במקום שניים, ועל הכרטיס שלה היא היתה משלמת בכל מקרה. או שאם היא לא רוצה לשלם מחיר מלא, אני יכולה להציע לה לבוא ולהתחלק איתה במחיר הכרטיס. אפילו אנשים מבוגרים כמו ההורים שלי, שהם רחוקים מלהיות מכורים לקולנוע, רואים משהו כמו 4 סרטים בשנה, נגיד. אז אם עכשיו במקום לשלם על שני כרטיסים, הם יבחרו לצאת לסרט של גלובוס ביום חמישי ואבא שלי (שיש לו בכלל מכשיר מהעבודה, ועדיין הוא יכול להנות מהמבצע) יקבל את הכרטיס שלו בחינם – כבר רווח נקי.
אני לא רומזת לשניה שסלקום יצאה מבצע מתוך פילנטרופיות, או שאין כאן מטרה שיווקית. אני גם לא מנסה לטעון שזה המבצע הכי שווה שהיה כאן במדינה אי פעם. מה שמעצבן אותי זה שבמבצע כדאי שבאמת פונה לקהל רחב וכמעט לכל לקוח, יש עדיין אנשים שעושים מאמץ לחפש בכוח איפה "דפקו אותם". כי עד עכשיו סלקום היתה אותה חברה, רק בלי מבצע. זה יותר עדיף? לא חושבת. די לפולניות!
היי, היי, היי, זה לא יפה.
ההודעה שלי בכלל באה לתמוך בהודעה שלך כנגד הנרגנות של ק.מ.י.
אלא שאת טענת ש'סלקום' משלמים ממש מעט על כרטיסי הקולנוע (ועל כן ק.מ.י גרס שמפיצות הקולנוע יכולות להרשות לעצמן להוריד מחירים גם לפשוטי העם), ואילו אני טענתי שבחישוב ריאלי, 'סלקום' לא רכשו את כרטיסי הקולנוע כל כך בזול, כפי שזה עשוי להיראות ממבט ראשון, ועל כן לדרישת ההנחה העצומה של הקוסם, אין תוקף.
אם כך פירשתי את דברייך לא נכון, סליחה.
מדברייך הבנתי נימה אחרת, שאולי השלכתי אותה עלייך פשוט כי זה מטמטם אותי שגם כשיש כבר מבצע טוב, יהיה מי שבמקום לפרגן טיפה ולהגיד "ווי, איזה מגניב! אני גם אוהב קולנוע וגם יש לי סלקום, איזה כיף!" (והיו כאן בהגזמה אולי חמישה כאלה) התפתח כאן דיון שלם שכל מטרתו היתה לחפש איפה זה רע, ואיך זה מבצע ציני ומגעיל, ורק דופקים את הצרכנים ועושקים אותם וכל החברות האלה קקה. מקובל עלי שיהיה מי שלא ירצה לנצל את המבצע וזו זכותו המלאה, אבל נמאס לי מכל הקיטורים האלה, באמת.
רק בעניין הסכום המינימלי:
אז קודם כל – רוב הלקוחות לא משלמים על מכשירים בחשבונית החודשית, אלא בכ"א. רוב הלקוחות שמשלמים על מכשיר בחשבונית הם בכלל לקוחות עסקיים. לרוב הלקוחות גם אין אחריות ותחזוקה משום סוג. במיוחד לא לאלו הקונים מכשיר זול.
מעבר לכך, ישנם הרבה מכשירים לא פעילים. המון.
מצד שני, כל מי שנמצא בתוכנית התחייבות (אם כי אלו הרבה פחות נפוצות כיום) מחוייב לתשלום חודשי די קרוב, או אולי אפילו כזה שמגיע או עובר את הסכום שנקבע בתקנון המבצע.
וסתם עוד מחשבה בנושא – איך נקבעת הזכאות לכרטיס? זכאות אחת ללקוח? למשתמש? (לקוח – המשלם את החשבונית, יכול לשלם חשבונית אחת של כמה משתמשים כשיש לכל אחד מאלו מכשיר אחד.)
ואם לפי משתמש – צריך להוכיח שימוש מעל 50 ש"ח באותו מכשיר? בממוצע למכשיר ללקוח? לכל המשתמשים של לקוח שעובר את הסכום בחשבונית (ואז זה ממש מגוחך)?
ובכלל, זה לא נשמע לי כמו דרישה מוגזמת. אם יש לך מכשיר ואתה לא מקבל חשבונית של 50 ש"ח (סתם קו גבול סביר) – אתה לא ממש "לקוח".
_____________
אי לקיחת אחריות על הנאמר – אני רק משליכה מתוך ההנחה שהמצב כיום דומה (בשוק הפרטי) בין החברות הסלולריות.
אני מצטערת, אבל את טועה
מתוך ידע בדוק ומבוסס אני אומרת לך בוודאות מלאה שבסלקום רוב הלקוחות •כן• משלמים על המכשיר בחשבונית ולא בכ"א. אני לא רוצה להישמע מתנשאת אבל אני באמת יודעת את זה כעובדה, אז זו לא פרשנות נתונה לויכוח.
באשר לתוכניות עם התחייבות – יש כל מיני סוגי התחייבויות, ואם הן בכלל קיימות (כיום) זה לרוב רק בתוכניות ללקוחות עסקיים (שכמובן מקבלים תמורתן הטבות גדולות יותר). בכל מקרה, אם את מתכוונת לתשלום קבוע של דמי מנוי, אם יש כזה, הוא לרוב לא עובר את ה-35 ש"ח.
הזכאות לכרטיס היא פר מנוי, כלומר פר מספר. אין קשר לכמה מכשירים יש לאדם אחד, או באותה חשבונית, או לממוצע החיוב על כל מספר באותה חשבונית. הזכאות נבדקת לפי סך כל החיובים על מספר מסויים ועליו בלבד, ולא צריך להוכיח אותה, אם את זכאית תוכלי להזמין כרטיס במענה הקולי, ואם לא, תשמעי הודעה שאת לא זכאית.
המבצע הזה הוא באמת לכל מי שיש לו מכשיר, לא משנה אם הוא מוגדר כפרטי, עסקי, טלפון מהעבודה, דרך הקיבוץ, או אפילו טוקמן (במקרה הזה יש צורך ביתרה של מעל 50 ש"ח בעת הזמנת הכרטיס). המסקנה הסופית שלך נכונה, אם כי הייתי משנה את הניסוח – כל בעל "קו" הוא לקוח, אבל מי שלא מגיע ל-50 ש"ח הוא לא לקוח פעיל (למעט מקרי קצה, כאלה תמיד יש).
אי אפשר לרצות אותך, מה?
לפני שאני עוברת לעיקר, התייחסות קצרה להודעה האחרונה שלך:
• כבר היום יש הרבה אנשים שלא משלמים מחיר מלא על כרטיסים. עמיתי "חבר" יכולים לקנות כרטיסיות בחצי מחיר, אאל"ט יש הנחות לאוכלוסיה הבוגרת (בהצגות יומיות באמצע השבוע), ובזמני חיילים נכנסו חינם. בשנים האחרונות היו בתי קולנוע שהציעו כרטיסיות מוזלות, צבירת נקודות, וכניסה מוזלת בימי ראשון (האחרונים היו ג"ג, אאז"נ).
• מעבר לתחשיב של לונג שהראה שהמחיר פחות מוזל (כי יש סה"כ כמות מקסימלית של הצגות, אולמות ומושבים), גם אם נצא מנק' הנחה שסלקום באמת קיבלה תעריף מוזל, כתבת בעצמך שברור לך שאתה כאדם פרטי לא בעל כוח כמו גוף גדול ולכן לא מקבל את אותן הנחות. אגב לשלם את כל הכסף הזה ישר לגלובוס – לא עדיף כבר לשלם אותו על שיחות? אם בלאו הכי תשלם 35 ש"ח על כרטיס, לא שווה לדבר בעוד 35 ש"ח •וגם• לקבל כרטיס? (אם לא אז לא, אף אחד לא מכריח). כך אתה גם מדבר עם החברים (אם אתה לא עושה את זה במילא) וגם באותו הכסף נהנה מהטבת הכרטיסים. ניצול כפול ומכופל של כל שקל.
אז למה בעצם אתה עדיין לא מרוצה? לא יודעת, אולי כי מכל הדיון הזה נטעת בי את התחושה שאתה פשוט אחד כזה, שאי אפשר לרצות אותו.
סלקום יצאה בהטבה מגניבה?
אתה נצמד בכוח לתנאים ה"מגבילים" למרות שהם ממש פעוטים;
עונים לך למה ההגבלות ממש לא רציניות?
אתה מתלונן על זה ששילמת על המכשיר במזומן;
מסבירים לך שגם אחריות נחשבת בחישוב?
אתה טוען לרמאות כשמחירי האחריות לא נכללים במחיר המכשיר;
מסבירים לך למה זו ממש לא רמאות?
אתה טוען שהחברה לא מודיעה לך על העלאת תעריפים מראש (והיא כן) ושאתה יודע שלמעשה עושקים אותך בכל מקרה, כי אלמלא המבצע "ברור" שהיית נהנה מהוזלת תעריפים;
עונים לך שפרסום תמיד יהיה ואלה תקציבים שונים?
אתה מייד בטוח שהם עושרים את העובדים;
עונים לך שהעובדים דווקא מקבלים תנאים טובים?
אתה מייד בטוח שהסטודנטים לא;
אומרים לך שהם דווקא כן?
אתה מייד מחפש את עובדי הנקיון וגולש לדיון על עובדי חברות כ"א המסכנים;
מסבירים לך שלמעשה המבצע הזה גם לא כזה יקר?
אז עכשיו עברת להתלונן על גלובוס ומחירי כרטיסי הקולנוע…
כל פעם שטענה אחת נסתרת (או מקבלת מענה הולם), אתה עובר לאחת חדשה כדי להוכיח למה זה עדיין רע. מה שלא יהיה, אתה מחפש (ומוצא) איפה זה דפוק. כל פעם שעונים לך, אתה עובר הלאה, ל"פאק" הבא. זה כבר מזמן לא קשור לסלקום. כן, העולם לא מושלם. אפשר לדון בעוולות העולם מעכשיו ועד הנצח. אבל חלקינו נהנים לפעמים להרכיב משקפים ורודות (כמו שכתב אלתרמן) ולא רק את השחורות כל הזמן – זה נורא מעייף.
טוב, אנחנו פשוט לא מסכימים
דווקא בנושא הורדת התעריפים:
השוק של הפלאפונים הוא שוק גמיש מאוד. מה זה אומר? שאם חברה אחת תעלה את המחיר, ישר היא תרגיש נדידה לחברות אחרות. לא מאמינים? לכמה מכם יש מכשיר של יותר מחברה אחת?
וזה אומר דרשני.
כנ"ל לגבי הורדת מחיר.
כנראה שזה לא משתלם. ולכן לא עושים את זה. (ואף אחד כאן לא ישכנע אותי שהחברות עושות יד אחת כדי לא להוריד מחירים).
בדיוק כמו שקרה עם חברות הטלפוניה הבנ"ל, שחברה אחת נכנסה במחיר נמוך והופ! כולם התיישרו לימין והורידו מחירים. כי יש גמישות גדולה בגלל ההיצע של השוק והתחרותיות שלו. המוצר ששלושתן מספקות דומה.
נראה לי סביר שהן מחפשות את ה-edge.
אגב, צריך לזכור משהו – הצרכן מול היצרן זה לא משחק סכום אפס. זה לא נכון להגיד שכל שקל שהוא מוציא ממך הוא שקל שהפסדת. ראשית, היצרן והצרכן רוצים דברים שונים. היצרן רוצה כסף. הצרכן רוצה תועלת או איכות חיים אותה הוא קונה בכסף ורק הוא יכול לקבוע כמה כסף שווה לו איכות חיים מסוימת. לכן ייתכן בהחלט ששני הצדדים ירוויחו והרבה. אין כאן תחרות, והרבה פעמים על ידי שיתוף פעולה אפשר להרוויח יותר.
שנית, גם אם זה כן היה משחק סכום אפס, גודל העוגה אינו קבוע. בדרך כלל אפשר להגדיל את העוגה, ושוב, כל הצדדים מרוויחים.
ההשוואות שלך לוקות בחסר
ואתה מייחס כמעט כל דבר לשיווק כשאין בעצם קשר (הקישוריות ומידות זמן האוויר, למשל, קשורות לא פחות במשרד התקשורת, ובכלל לא קשורות בשיווק). לגבי ההשוואות: אדם לא יכול לנהל חיים תקינים בלי חשבון בנק. לכן, כשכל הבנקים מעלים עמלות זה אקט נצלני: אין לנו אלטרנטיבה. אנחנו חייבים.
הזכות להשתמש במכשיר סלולרי היא לא זכות בסיסית ולא משהו שאי אפשר לחיות בלעדיו. אם לגנוב ממועדון קרב: אתה לא זמן האוויר שלך. אתה גם לא המכשיר. הרבה אנשים, במשך המון זמן, שרדו וחיו יפה גם בלי זה, ויש כאלה שעד היום ממשיכים, או משתמשים במכשירים שרק מקבלים שיחות. הסלולרי הוא שירות אקסטרה, עם עלות מסויימת, ומי שמעוניין בו ומוכן לשלם עליו לא צריך להתלונן לדעתי. אותו דבר לגבי חיבור לאינטרנט, ארוחות במסעדות, יציאה למועדונים וקונצרטים של הפילהרמונית.
אני לא חושב שיש אף חברה סלולרית שיותר חזקה מהלקוח שלה, העובדה שקיימות מחלקות שלמות בכל חברה כזאת שמטרתן למנוע נטישה של לקוחות מדברת בעד עצמה (וכשאני אומר למנוע אל תעוות את זה ל"פיתוי בטקטיקות שיווק לא כשרות על מנת לעשות עוד כסף על גב הלקוחות האומללים והמסכנים שרק רוצים למצות את הזכות שנתן להם האל להתקשר מהמכשיר הסלולרי שלהם"). ספציפית בארץ שוק הסלולר רווי וקשה מאוד לפרוץ בו, וכל חברה מצ'פרת איך שנוח לה את הלקוחות – הקיימים והחדשים – כדי לשמור עליהם אצלה ולהצדיק את קיומה, כלכלית. אם אתה לא רוצה שיצ'פרו אותך, אתה לקוח מאוד שונה ממני, אבל זכותך, אל תנצל את ההטבות. אתה מרגיש מנוצל? אל תחתום על הסכמים שלא נראים לך, אל תקנה מוצרים שאתה לא רוצה או לא צריך. ובעיקר, אם אתה מחליט שכן לעשות את זה, אל תתלונן אחרי שאתה ברצון מצטרף לשורות הלקוחות המנוצלים של אותם ארגונים גדולים.
אני לא מייחס כל דבר לשיווק;
אני טוען שהצורה שיש לשיווק, *היום*, משקפת הרבה מאוד דברים אחרים – ושליליים.
מה שאתה אומר, בגדול, הוא שכל חברה שמוכרת מוצר או שירות שאיננו חיוני, רשאית לגבות עליו תעריפים כראות עיניה. ואם החלטתי לשלם את התעריפים האלה, הסכמתי בזה מעשית שהם הוגנים. אני לא מסכים לאף אחת מהטענות האלה.
אני באמת משתדל לא לחתום על הסכמים שלא נראים לי. הרבה פעמים זה לא אפשרי, זו הבעיה. ואם החלטתי להיות לקוח של חברה – נגיד "סלקום" – אני לא חושב שזה שולל ממני את הזכות לבקר אותה, או את כל השיטה שבתוכה היא פועלת. אם כבר, אז להפך – יש לי זכות גדולה יותר להעביר ביקורת, כי אני יודע יותר טוב על מה אני מדבר.
אני לא מייחס כל דבר לשיווק;
חלילה לא אמרתי שאסור לך להעביר ביקורת. אמרתי רק שאל תעביר ביקורת שהבסיס שלה הוא שאין לך כלקוח אלטרנטיבה, כי זה מעקר את הביקורת שלך ממשמעות לטעמי. אני יכול להתלונן על זה שהמחירים ברשת המבורגרים מסויימת מוגזמים, כעקרון, אבל אני לא אטען שאני מנוצל אם אני בוחר לאכול שם.
אני בהחלט חושב שכשאני כלקוח מחליט ללכת על הסכם שלא נראה לי הוגן בהתחלה זו טעות *שלי*, ואין *לי* מי-יודע-מה קייס אחרי כן כשאני בא להתלונן. כמובן שאני יודע הכי טוב, כי אני לקוח, וכמובן שמותר לי להתלונן, אבל פשוט כבר שמתי לעצמי גול עצמי במודע, מה שהופך את התלונה למיותרת לדעתי.
אנחנו חיים *היום* (ואתה כל הזמן מדגיש את הקטע הזה, כאילו פעם היה יותר טוב או שיש לך מידע מבוסס כלשהו לגבי ה*עתיד* (אם כן – אנא שתף!)) בעולם כלכלי, חופשי, ואם היום אני אחליט למכור כובעי עיסת נייר שהכנתי במו ידיי ב-10K ש"ח ליחידה, אני רשאי, בגדול, לגבות עליו כראות עיניי. אתה רשאי, כלקוח שידיו אינן כבולות, ושלא רואה את כובע עיסת הנייר כמצרך בסיסי וקיומי, פשוט לא לקנות.
[כל זה אגב, לא קשור כלל לנושא העובדים והתנאים הסוציאלים שדובר עליו בפתילים אחרים, ושם אני נוטה לדעתך, אם כי ממש לא באותה קיצוניות.]
ברמה מסויימת, ללקוח באמת אין אלטרנטיבה
אם כל רשתות ההמבורגרים היו מוכרות מוצר גרוע, היית חייב לצרוך מוצר גרוע כל פעם שהיית רוצה המבורגר.
אם רוב העסקאות שמציעים לך כלקוח הן כדאיות אם תוציא יותר כסף, נפגעת האלטרנטיבה שלך לחסוך את הכסף.
לדעתי פעם באמת היה יותר טוב, בתחומים מסוימים. אם השיטה הנוכחית – הליברליזציה של הכלכלה, כפי שהיא מבוצעת היום בישראל – מביאה לחוסר שוויון יחסי גדול משמעותית יותר ממה שהיה לפני עשר ועשרים שנה, אז היה יותר טוב. אם אני רואה את העדויות לזה בדמות קבצנים ברחובות, בכמויות שלא היו לפני עשרים שנה, אז לפני עשרים שנה המצב היה יותר טוב.
התפישה שלי, היא ששיטה קפיטליסטית לא מספיק מרוסנת, כמו זו שלנו, משפיעה את השפעותיה בכל מקום. בין אם זה בצורך למתג מוצר, ולכן לגבות עליו יותר, גם כשאין הבדל ממשי בינו ובין המתחרים – ובין אם זה בצורך לנצל עובדי קבלן. אני מניח שאם אתה ואני היינו בקובה, לא היה נראה לך מוזר הקשר בין המצוקה הכלכלית שם, לעובדה שאין שם שלטי חוצות בכמויות כמו בארץ. היית רואה בשני הדברים, בצדק, תוצאות של אותה שיטה כלכלית חברתית (כושלת).
תהיה (שכבר מהווה מישור פילוסופי משהו).
האם אתה מעדיף את המצב שהיה כאן בשנות החמישים – תקופת צנע והכל, אבל לכ-ו-ל-ם. מאשר המצב היום שבו קיים פער.
במילים אחרות האם אתה מעדיף שלכולם יהיו 50 ש"ח, מאשר מצב שבו לאחד יש 1000 ולאחר 100? (שזה אגב, סוג של תמצות לשיטה הקפטליסטית כולה).
אני מעדיף מצב ביניים מאוזן, עם העדפה לכיוון השוויון
כלומר, שלכולם יש 70 ש"ח, נגיד.
אני לא מתיימר לטעון שאני יודע איך בדיוק להשיג את המצב הזה. אבל ברור לי שחלק חשוב ממנו צריך להיות צמצום פערים חברתיים, בין היתר על ידי מיסוי הון; הגבלת הכוח של גופים כלכליים, שהוא מוגזם גם לפי המודלים הקפיטליסטיים המסורתיים, ויוצר עיוותים שמחבלים בתחרות ההוגנת; וקודם כל, אכיפה אמיתית של החוקים הקיימים בנוגע לתחומים האלה, ולעוד תחומים.
אם ככה
המחלוקת היא באמת פילוסופית. ואינה קשורה למציאות כלל.
אם אתה מעדיף – מצב בו לכולם יש פחות אבל קיים שוויון, מאשר מצב בו לכולם יש יותר אבל לא קיים שוויון, אין לי איך להתווכח – בטח לא במישור הכלכלי רווחי.
כי איך שאני רואה את זה, הדגש במקרה כזה הוא אך ורק על יצר הקנאה האנושי, שהרי התועלת האישית שלו רק עולה עם גדילת הפער (ומצטמצמת אחרי זה, זו עליה לצורך ירידה). בקיצור, אין לי מילים.
המחלוקת לגמרי קשורה למציאות
כי זה לא מה שאמרתי.
לא אמרתי שאני בעד שוויון מוחלט. . אני לא בעד שוויון מוחלט – אפילו לא בתור מטרה שצריך לחתור אליה. אני כן בעד שוויון רב ככל האפשר, וזה ממש לא אותו דבר.
אם אתה חושב שהבחירה היא, חד וחלק, בין ניסיון להשיג שוויון מוחלט (כמו קומוניזם), לבין וויתור (כמו בקפיטליזם קיצוני)על כל צורה של חתירה לשוויון – הראייה שלך פשטנית באופן מסוכן. יש דרגות ביניים.
אתה עדיין לא הסברת לי
למה לשוויון (מוחלט או לא, זה לא רלוונטי) שהוא בעצם הגדרה סובייקטיבית ורלטיבית יש יתרון לחתירה לשגשוג או עושר אבסולוטי ואובייקטיבי. (מדיד – 100 שווים יותר מ70).
אגב יצויין, שכפי שכתבתי קודם. גם הקפטליזם רואה את אי השוויון כצעד לקראת שוויון (לא מלא, אבל קיים), שהרי בבסיס האידאלוגיה הקפטליסטית – בדיוק כמו בבסיס האידאלוגיה הסוציאליסטית, קיימת שאיפה לשגשוג כלל עולמי. רק שאותו שגשוג כלל עולמי מתקבל בהנחות סמית'יות, ולא מרקסיסטיות.
לא הסברתי, כי לא דיברנו על זה
למה נראה לך שאין הבדל בין ניסיון ליצור שוויון מוחלט (כמו שהיה, לפחות בתיאוריה, בקמוניזם), לבין ניסיון לחתור לשוויון יחסי (כמו שהיה, ועדיין יש, במדינות עם מסורת סוציאל-דמוקרטית חזקה)?
אתה חושב שברית המועצות הייתה מדינה כמו צרפת, או שסין הקומוניסטית הייתה מדינה כמו דנמרק? באמת.
לא בטוח שהבנתי למה אתה מתכוון בזה ששוויון הוא סובייקטיבי / רלטיבי, ושגשוג הוא אבסולוטי / אובייקטיבי. אבל אם הבנתי, אני חושב שמצב שבו שלושה אנשים מרוויחים כל אחד 70 ש"ח, עדיף על מצב שמישהו מרוויח 150 ש"ח, ושני אחרים מרוויחים כל אחד 50 ש"ח. במצב השני כמות העושר הכוללת גדולה יותר (250 לעומת 210), אבל זה לא מפצה על הפער בין האנשים.
נראה לי שלא הבנת את הטיעון של נורטון:
נורטון טוען שמצבה של האוכלוסיה בסין לא רק השתפר, אלא הוא גם נמצא במגמת שיפור מתמשכת.
קשה לבחון את הנכונות של הטיעון הזה בטווח הקצר (צריך לחכות עוד איזה עשר שנים לפחות, כנראה), אבל אם יורשה לי להוסיף משהו קטן משלי – לכל הבעיות שאתה מעלה *אין* פתרונות של זבנג וגמרנו. אני שמעתי על לפחות תאגיד אחד (הפרטים לא זכורים לי, מצטער), שסגר מפעל שהוא החזיק בסין בעקבות ביקורת על ניצול העובדים שם וכו'. ומה קרה? כל אותם עובדים שהוא ניצל נשארו בלי עבודה.
כוונות טובות זה לא מספיק. צריך גם להחזיק את הרגליים על הקרקע, במקביל לראש בעננים.
הבנתי, והסכמתי שיש בטיעון הזה משהו - ובאותו זמן,
אני חושב שהוא מוליך שולל. בגלל זה אמרתי שכן, הייצור בסין עלה, חלק מהאנשים (יותר בערים) העלו משמעותית את רמת החיים והצריכה שלהם, ועוד ועוד. במקביל, הרבה אנשים בסין עובדים בתנאים שמזכירים את תנאי העבודה של הפועלים באירופה בזמן המהפיכה התעשייתית. אתה ללא ספק רואה בכל זה "רע הכרחי". אני רואה בחלק מזה רע הכרחי, ובחלק מזה תוצאה של מערכת כלכלה גלובלית לא מאוזנת, וממש לא הכרחית.
בשום מקום לא אמרתי שיש *פתרונות של זבנג וגמרנו*. אמרתי שיש *בעיות*, וצריך להכיר בזה, כדי לנסות למצוא פתרונות. כי כל הדיון הזה התחיל מזה שאנשים כאן טענו שבכלל אין *בעיות*, ונורטון עדיין טוען את זה.
בנוגע למפעל שנסגר, נשמע הגיוני לגמרי, וזה בדיוק מה שהופך את ההתמודדות עם הבעיות של הגלובליזציה למשימה כל כך קשה – לפחות חלק מהפתרונות צריכים להיות ברמה עולמית, כמו הבעיות. אבל הם צריכים להיות – התעלמות מבעיות לא פותרת אותן. היא רק מחריפה אותן.
כי זה לא מה שאני טוען
וגם הייתי בטוח שכבר עברנו את זה.
נעשה את זה, פשוט, במספרים.
המודל הקפטליסטי (וגם זה שקורה במציאות) הוא שאכן יש פער, העשיר מרוויח 1000, והעני (או המדינה העניה) – 100 (הפער ביניהם הוא 900%).
לעומת זאת, האלטרנטיבה מציעה מצב שבו לעשיר יהיו 200, ולעני 70 (למשל). הפער אמנם מצטמצם ל200% בערך, אבל השגשוג המוניטרי של שניהם – ירד.
אני מעדיף את הפער הגדול, והשגשוג האבסולוטי בכל יום. (מה גם, שכפי שציינתי, הפער נועד לרדת, בטח ובטח בין המדינות אם לא בין האינדבדואלים).
זה בתיאוריה
ואם זו הייתה המציאות, אולי גם אני הייתי מעדיף מצב שבו יש פערים גדולים יותר, אבל מצב העניין עדיף. לא במידה כזאת, אבל אולי במידה פחותה.
אבל זה לא ככה. בפועל, ככל שהפערים גדולים יותר, התהליך הקפיטליסטי יוצר שיפור שולי באיכות ורמת החיים של רוב האנשים, לעומת העלייה ביוקר המחייה שלהם, וההרעה בתנאי החיים שלהם. כשהחתירה היא לרווח מקסימלי, גם במונחים אבסולוטיים, מיעוט נהנה מרוב השגשוג. הרווחים שיש למיעוט בכל זאת, לא שקולים כנגד ההשפעות החברתיות הקשות של המצב הזה.
במילים אחרות, האלטרנטיבה למצב של 900 עשיר / 100 עני איננה שלעשיר יהיה 200, ולעני 70, אלא שלעשיר יהיה 500, ולעני 200. זה גם היה קיים בעבר – וגם בישראל, רק לפני 15 שנה, עם כל התחלואים של המשק, זה היה קרוב יותר למצב הזה.
אני מתחיל לחשוב שאכן יש כאן ויכוח ללא תכלית.
מכמה סיבות
א. הויכוח הוא מציאותי. לי אין ספק שהמציאות שאני מתאר היא נכונה, והיום – גם המצב של מסעודה משדרות (שבבעלותה פלאפון) טוב בהרבה ממצבו של סלאח שבתי של שנות החמישים (ברמה האבסולוטית כאמור, לא הרלטיבית).
אתה לעומת זאת טוען שלא.
אני טוען שמצבן של סין, קוריאה, סינגפור והונג קונג היום טוב בהרבה משהיה לפני תקופת ה"מותגים" (שוב – ברמה האבסולטית, לא הרלטיבית) אתה טוען שלא.
אני מתבסס על מאמרים גלובליסטיים שונים, ובמובן הרחב יותר על מילטון פרידמן. אתה מתבסס (מן הסתם) על מאמרים אנטי גלובליסטיים שונים ובמובן הרחב יותר נעמי קליין.
מכיוון שאני בטוח שהמציאות היא כפי שאני מתאר, ואתה בטוח שהמציאות היא כפי שאתה מתאר, אנו לא יכולים להגיע לעמק השווה.
ב. הוויכוח הוא ערכי, ולא קשור לויכוח הבסיסי בין סוציאליזם לקפטליזם. אלא במושגים כמו "טוב" ו"טוב יחסי". אתה סובר ש"טוב יחסי" עדיף מ"טוב". אני סובר הפוך – "טוב" עדיף מ"טוב יחסי". וגם כאן, כפי שציינתי קודם סיבת המחלוקת היא בהבנת יצר הקנאה האנושי, ושורשו נעוץ בבגידה הראשונה של אדם וחוה, הוא רחב יותר, ואני לא בטוח שמקומו כאן.
בקיצור, אני פורש. (מה גם שעוד מעט שבת, ואני די נאלץ לפרוש בכל מקרה).
אני מסכים
אנחנו אכן לא מסכימים על העובדות (אם כי אולי לא בדיוק בניואנסים שתארת), אז זה הזמן לסיים.
שבת שלום.
בהחלט אפשרי
ואני מניח שכשאתה קונה מכונית ולא ציינו בפרסומת שזה לא כולל את הביטוח אתה מרגיש צורך לפצוח בתביעת הונאה? כשאתה קונה מקרר שמתקלקל וצריך לשלם עליו תיקון? כשאתה קונה חגורה ונופל לה הצ'ופצ'יק הברזלי הקטן? איפה זה בדיוק מסתיים?
בתור מישהו שמתמודד עם לקוחות בדיוק בנושאים האלה כל יום אני מתקשה להבין למה יש אנשים, כמוך, שרוכשים מוצר (נאמר, מגהץ, או נוקיה 6100) חושבים שבעצם הרכישה מובטח להם פעילות וכיסוי אין קץ לאותו מוצר, כשאין לזה מקבילה באף תחום בעולם. אפילו אינטל כבר לא מספקת אחריות לכל החיים על המעבדים שלה, אז שחברה סלולרית שמרוויחה מזמן אוויר ושירותי תוכן ולא מייצרת ולא מייבאת את המכשירים עצמם תיתן כזאת אחריות? (ניוז פלאש: החברות הסלולריות לא מרוויחות כסף על המכשירים, היבואנים השונים כן). שוק האחריות המקיפה מוצף בגורמים שמציעים דילים כאלה ואחרים, וכל לקוח צריך לקבל את ההחלטה שלו – בדיוק כמו שאני החלטתי לבטח את המכשיר שלי לא דרך סלקום, למרות שאני לקוח מרוצה ועובד בחברה.
לגבי עניין הדימוי – חברה גדולה, שרוצה להמשיך הרוויח ו/או להמשיך לקיים את עצמה ואת אלפי העובדים שלה – חייבת לעדכן תמידית את המותג וערכיו. אורנג' התחילה את המהלך הזה והגיעה למקום הראשון בתודעה הישראלית אך ורק בזכות הפרסום המסיבי – בו אף פעם לא ציינו את המוצר, רק את האיכות, את התחושה, את הניחוח הבינלאומי של המותג. וזה עבד. היום אורנג' נמצאת באותו מקום בעוד פלאפון הרסה לחלוטין את המותג הכושל שלה ומנסה (בהצלחה מסויימת) לבנות אותו מחדש, וסלקום לקחה את המותג הקודם שלה ושידרגה אותו למשהו חדש. גם אורנג' תיכנס מחדש לתחרות המיתוג הזה בחודשים הקרובים, ואני לא רואה בזה דבר רע. זה מתחיל להיות רע כשמאחורי המותג אין באמת ערכים, ובמקרה של סלקום, בתור מי שנבדק לפי יישום ערכי המותג החדשים בעבודה שלו כל יום, אני יכול להגיד שזה לא רק צבע חדש על מכונית ישנה.
צריך להיות נורא נאיבי בשביל להאמין, איכשהו, שסלקום (או כל ארגון גדול אחר) מנסה להיות חברה שלך או שהמטרה האמיתית שלה היא רק לעשות לך טוב בחיים. צריך להיות אידיוט מוחלט, בוא נהיה כנים. אבל חברה גדולה שבאה לקראת הלקוחות שלה בצורות שונות, כמו המבצע הזה שהוא פשוט ענק בעיניי (וכמה מצער אותי שאין לי ג.ג. בעיר אחרת הייתי מנצל את זה כל שבוע), כמו סופגניות חינם שנשלחו לכלל הלקוחות בחנוכה, כמו כל מיני שירותי חינם שניתנים, כמו מבצע סוף השנה שנמשך בחודשים האחרונים ונתן מכה ניצחת למתחרים – אלו דברים שנועדו לחזק ולשמר את הלקוחות, ולא מזימה לגרום לך לחשוב שסלקום היא ארגון אח גדול שרק דואג לשלומך. מאותה סיבה תמיד יש סדנאות לשיפור השירות, תחרויות הנציג האדיב והשירותי ביותר (לצד תחרויות מי מכר הכי הרבה – שלא יהיו טעויות). אלא אם כן, כמובן, אתה מחפש בכוח למצוא את מה שמתאים מראש לתזות שאתה בוחר להאמין בהן, ואז בעצם כתבתי עכשיו המון מילים שלא תהיה להן שום השפעה על דעתך. קורה.
אני מתאר לעצמי שהתגובה ההן כבר אבדו בים התגובות כאן...
אבל כבר כתבתי תגובות שבהן הודיתי שבעניין האחריות, קפצתי למסקנות, באופן לא מבוסס. מצחיק שאתה מדבר על צ'ופצ'יק הברזל של החגורה, כי הוא באמת נפל לי לא מזמן – ולא הרגשתי צורך לדרוש פיצוי מאף אחד.
אני לא דורש אחריות מקיפה לאף מוצר. הטענה שלי הייתה רק: כשבחברות סלולריות מציגים מחיר ללקוח בפרסומים, מורידים ממנו כל מיני הוצאות הכרחיות, כמו אחריות, ויש בכך משום הטעיה. – ושוב, כנראה שהגם הטענה הזו לא הייתה מבוססת מספיק.
אני מסכים לגמרי שעניין המיתוג הוא חלק בלתי נפרד והכרחי – *מהצורה שבה דברים פועלים כיום*. מכיוון שהצורה שבה דבריםפועלים היום נראית לי די דפוקה, אני גם שונא את המיתוג. הדוגמה של אורנג' מעולה – אם חברה מצליחה לשכנע את הקהל שהמוצר שלה טוב בלי לדבר עליו בכלל, משהו דפוק בכל השיטה שמאפשרת לה לעשות את זה.
בנוגע לזה שהמותג נמדד כל יום לפי עמידתו בערכים – אני מסכים שהמציאות היא לא שחור ולבן, ואנימציג כאן את השחור- הביקורת על מותגים, תאגידים וקפיטליזם. אז יכול להיות שאתה, כעובד "סלקום", נותן לאנשים שירות טוב, ומצדיק במשהו את כל "ערכי המותג הנשגבים". במקביל, יש עדויות לכך שהערכים האלה עצמם מופרים על ידי "סלקום" וחברות גדולות אחרות. אז אם אני צריך לתת תשובה של "כן או לא", אז התשובה בגדול נשארת "לא" – מאחורי מותגים אין באמת ערכים, רק העמדת פנים מיוחצנ"ת.
אני מודע לזה שבאופן בלתי נמנע, חלק ממה שאני אומר נשמע לאנשים כמו תיאוריות קונספירציה מופרכות. אז אני *לא* חושד בסלקום בשום קונספירציה. אני רק חושב שהם חלק ממערכת כלכלית-פוליטית-חברתית, עם כמה בעיות מובנות קשות – שחלקן קשורות למיתוג ולעוצמה של חברות כמו "סלקום".
קוסם, הבעיה היא לא עם מה שאתה אומר,
עם חלק ניכר הייתי מסכים,
אלא עם הטוטליות שלך. משתמע מדבריך שכולם טפשים.
בפועל, זה קצת יותר מסובך.
במותגים יש בלוף, יש מוניטין (ואפשר לאבד אותו בקלות) ושליטת המותג היא לא אבסולוטית כמו שקליין טוענת.
החיים קצת יותר מסובכים מתיאוריות הקנוניה הניאו-מרכסיסטיות.
כמו שכבר אמרתי (ואמרתי שוב, ושוב, ושוב...)
אני מודה שאני מציג – בצורה טוטלית, אם תרצה – את הצד השלילי של הדברים, ושיש לקפיטליזם גם צדדים חיוביים. אבל יש מספיק אנשים שיציגו אותם במקומי.
ואני לא חושב שכולם טיפשים – אלא אם כן גם אני טיפש (האמת, סביר שזה נכון, חלק מהזמן). אני כן חושב שכולם חשופים למניפולציות, ושלאנשים יש נטייה מוגזמת לקבל את המצב הקיים כטבעי / צודק / בלתי נמנע. במיוחד אם הם לא נפגעים ממנו יותר מדי.
כבר אמרתי – לרז, אני חושב – שלא צריך להסכים (ואני באמת לא מסכים) עם הביקורת הניאו מרקסיסטית במלואה. אפילו לא צריך להסכים איתה ברובה, כדי להגיע למסקנה שיש בה גם נקודות נכונות. אפילו שהחיים הרבה יותר מסובכים, וכולנו יודעים מה שוות היום התיאוריות של מרקס.
חברים יקרים
רגע… רגע… עצרו שניה.
.
הפסיקו לרגע לדאוג למותגים ולתאגידי הענק שמשתלטים על העולם, והפנו נא את תשומת לבכם לנושא חשוב וכאוב יותר:
קוסם- היד שלך עדיין מתפקדת? כי לזה אני דואגת קצת יותר מלמותגים – יש עוד המון ביקורות קורעות מצחוק שאתה צריך לכתוב לנו, ובקצב הזה אני לא בטוחה שתצליח. חייבת להיות לך יד רובוטית מתפרקת כזו כמו של "המפקח גאדג'ט"! (זה הזמן להודות בזה). אני לא מכירה אף אדם אנושי שיכול לכתוב כמות כזו של מילים בזמן כה קצר
על מכשיר סלולרי לא צריך לשלם
המכשיר גם הוא מבוטח לשנה, אבל ישנו הבדל מרכזי בין מכשיר סלולרי לבין מגהץ – הניידות. במלים אחרות, הרי "האחריות מכסה תקלות שנגרמו למכשיר שלא באשמת המשתמש", ובמקרה של מגהץ (או מכונת כביסה), מה כבר אתה יכול לעשות למכשיר? סלולרי, לעומת זאת, קל מאוד להפיל, להרטיב (סעיף ה"קורוזיה" המרושע), לשבור את המסך שלו וכדומה.
לכן חברות הסלולרי מציעות אחריות מורחבת – הן בזמן (מעבר לשנה), והן בכיסוי (תיקון גם במקרה של אחריות ברורה של המשתמש לתקלה).
אז הפתרון הוא
להמציא מגהץ שהוא גם טלפון סלולרי ושהביטוח עליו יהיה נמוך!
(רק צריך להוסיף אזהרות:
* כל שימוש במכשיר עלול להותיר סימנים אדומים על הפרצוף.
* וכדאי שלחולצה המחויטת שלך יהיה קול ערב לאוזן, שכן יהיו פעמים שהיא תצטרך לענות לשיחה).
היה לי פעם מגהץ שהתחבר לאינטרנט
(בתיאוריה, לפחות)
כתבה מספר 1283
היה לי פעם מגהץ שהתחבר לאינטרנט
לא. הוא פשוט הוחלף במודם אקס-בוקסי למראה.
לא
הוא הוחלף במודם אחר, בעיצוב אלגנטי הרבה פחות, אבל את העבודה שלו הוא עושה.
ונסיים בברכת מוות לבזק.
אבל אם בזק ימותו
נצטרך להסתמך רק על המותגים הסלולריים! וכבר קבעו כאן שזה לא טוב.
(פשרה: שיחיו עד שתקום חברת טלפון מתחרה?)
אני מוכן לעשות הקרבות גדולות מאוד
כדי להרוג את בזק.
יש את הטלפון של הכבלים,
ויש חברות טלפוניה שרק מחכות שהשוק ייפתח.
אנחנו מסודרים.
(איזה נחמד זה כשלא צריך להשתמש במילים
)
אחריות וביטוח
שני דברים שונים.
על כל מכשיר חדש יש אחריות (לרוב לשנה). האחריות מכסה פגם יצור או תקלה שהיא לא נזק חיצוני כמו נפילה, מכה וכו'.
מה שחברות הסלולר מוכרות זה ביטוח שהוא כמו ביטוח לרכב, דירה או כל דבר אחר. בעניין הזה כל אחד צריך לעשות את השיקול הכלכלי לעצמו. כמה הביטוח עולה לעומת העלות של מכשיר חדש. כמו כן, מה הביטוח מכסה, האם הוא מה שנקרא 'כל הסיכונים', כך שכל נזק ואובדן גמור מכוסים או שיש נזקים שאינם מכוסים (הלך לאיבוד, נגנב, נפל לים ועוד). וכמובן צריך לבדוק האם יש השתתפות עצמית וכמה.
מסתבר שהרבה אנשים מחזיקים מכשירים לא יקרים במיוחד ומשלמים על ביטוח שעלותו, אחרי כשנה וחצי שנתיים, כעלות המכשיר.
בסה"כ רוב המכשירים הסלולרים עמידים למדיי לנפילות וחבטות.
המבצע נראה טוב, ובכל זאת כדאי לשים לב ל''אותיות הקטנות''
1. דרישה לגיטימית, לתת הטבה ללקוחות שמשתמשים במכשיר באופן מינימלי… (לא יאמן, החברה רוצה להרוויח ולעודד את לקוחותיה להשתמש במכשיר!)
אגב, ה-50 ש"ח זה כולל את כל החיובים, כך שאם למשל אתה משלם על המכשיר 20 ש"ח (וז עלות של מכשיר זול) מספיק שתדבר ב-30 ש"ח (ואפילו כרטיס לסרט עולה יותר) וכאן אתה מקבל 4 סרטים חינם לחודש הקרוב.
2. לא ידוע לי שזה תנאי למבצע. בכל מקרה, מידע דמוגרפי הוא באמת מאד בסיסי – מין, תאריך לידה ועוד כמה פרטים קטנים (למשל אם אתה סטודנט / חייל / עובד / פנסיונר / יאדה יאדה יאדה) שאם אתה לא רוצה לענות עליהם אף אחד לא יחייב אותך.
לגבי עליות בחיובים קבועים – החוק מחייב להודיע מראש וסלקום בהחלט כן מודיעה מראש (בחשבוניות או במכתב שנשלח ללקוחות). זה שהרבה אנשים לא קוראים / זורקים לפח / מתעלמים זה לא אומר שלא נשלחה אליהם הודעה.
אין לזה קשר להשקעה בלקוחות במבצעים שונים, כפי שמקובל כיום בחברות רבות. אלה הוצאות שיווקיות שברור לכולנו שיהיו בלי קשר, כי החברות לא יפסיקו לפרסם את עצמן פתאום. אני אישית דווקא חושבת שזה סבבה – חברת משקאות משקיעה בהופעות רוק, חברת סלולרית אחרת השקיעה בכרטיסים למופע בינלאומי שהגיע לארץ, וחברת לוין פינקה את לקחותיה בהנחה משמעותית ל'שיקאגו' במקומות הכי טובים (ותודה ענקית לאסףTV
שלקח אותי איתו למחזמר, היה מעולה).
בנתיים כבר הספקתי לנצל את המבצע החדש – ידיד טוב שלי ואני הולכים מחר בערב ל'טייס' בחינם (כבר הזמנו כרטיסים). האח הידד!
בקשר - 1
חיוב על המכשיר?
מה הקשר?
רוב הלקוחות משלמים על המכשירים שלהם בכ"א ולא בחשבונית החודשים (למעט חריגים).
חודשים=חודשית.
מה שאמרת, רק הפוך.
איפה? איך?
טוב, לא ממש רציתי להיכנס לזה, אבל אני לא יודעת איך זה בסלקום, אבל באורנג' צריך להזיז הר קטן (טוב, גבעה) כדי שלקוח פרטי (וצר לי שלא הבהרתי שמדובר בלקוחות פרטיים, שנראים לי כקהל היעד של המבצע) ישלם על מכשיר בחשבונית, אלא אם הוא חייל ומדובר במכשיר זול (19 ש"ח בחודש ומטה).
איפה? בסלקום. איך? בקלות
במילים אחרות: אורנג' זו אורנג', סלקום זו סלקום, ועושה רושם שהגישה שונה.
טוב, כבר הודיתי שאני משוחד כי אני שונא מותגים, ובכלל זה ''סלקום''
אבל אם לענות בכל זאת,
1. ברור לי שחברה כלכלית רוצה להרוויח. אבל אני לא רוצה שהיא תרוויח. אני רוצה לקבל את מה שאני צריך, ולא לבזבז כסף סתם. אז יש בינינו ניגוד אינטרסים.
ואני חושב שהמצב הזה כשלעצמו לגיטימי לגמרי, רק ש"סלקום" לא ינסו לטשטש את ניגוד האינטרסים, ולשכנע אותי שהם חברים שלי. הם לא.
דרך אגב, אני לא משלם על המכשיר 20 ש"ח. כי שילמתי הכול מראש בתשלום אחד – ככה זה יותר זול. למה אני מזכיר את זה? כי בהתחלה המוכרת של "סלקום". סירבה להאמין לי שאפשר לשלם בתשלום אחד, ושזה יותר זול. הייתי צריך להתעקש.
אז אני מניח שעכשיו, בזמן המבצע הזה, אני "נענש" על זה שסירבתי לשלם ב-36 תשלומים חודשיים, סכום גבוה יותר.
2. לפי אתר "סלקום", מסירת פרטים דמוגרפיים היא בהחלט תנאי למבצע. מעניין לברר באילו פרטים בדיוק מדובר, ואם את צודקת לגבי זה שלא מחייבים אותך למסור אותם (בלי
, זה שווה בירור).
3. לגבי העליות בחיובים קבועים – על פניו מה שאת אומרת נשמע הגיוני. אז אם באמת הודיעו לי על העליה, אני אקח את החלק הזה בחזרה.
4. הנקודה העקרונית כאן, באמת, היא שאני רוצה להיות מסוגל לקנות מחברה שירות מסוים, ותו לא, בלי כל ה"מותגיות" שכרוכה בזה. את חושבת שכל המבצעים האלה זה סבבה. אני חושב שהם הדרך שבה חברות מסחריות מתמרנות את הצורה שאנחנו מתבדרים וצורכים תרבות -כדי להרוויח לעצמן כסף.
אני לא אוהב את זה, וכדי להסביר למה, אני אתן לך דוגמה דמיונית שהיא לא מאוד דמיונית. נגיד שמחר עיתונאי יעשה סרט תיעודי, סטייל "לאכול בגדול", שמגלה שקרינה מטלפונים סלולריים מזיקה למוח. נגיד שגלובוס תצטרך להחליט אם לקנות את זכויות ההפצה של הסרט. האם לחבר'ה הנחמדים מסלקום, שמשלמים ל"גלובוס" את כל הכסף הזה על כרטיסים של לקוחותיהם, לא יהיה משהו להגיד בעניין? יהיה, ועוד איך. משהו כמו "מצטערים, גלובוס, הסרט הזה לא עומד להיות מוקרן אם אתם רוצים להמשיך בעסקים בינינו".
ברור, זו דוגמה פיקטיבית. אבל דברים מהסוג הזה קורים כל הזמן.
אז אני מסרב להיות אסיר תודה לחברת "סלקום" על המבצע הנדיב שלה.
למה פיקטיבי-שהוא-לא-פיקטיבי?
אני מניחה שאתה מבסס את הדוגמה שלך על מה שקרה עם 'לאכול בגדול'[*].
באותו אופן, אם 'גלובוס' ירצו את הסרט הזה, הם יוכלו לקחת בחשבון רווח כספי מהסרט, לעומת רווח כספי מהמבצע של 'סלקום'. מצד שני, הם יכולים גם להחליט שקהל הצופים שלהם חשוב יותר מאיזה מבצע חולף (כמו מה שהיה עם 'לאכול בגדול'), ו'סלקום', שלא ירצו לאבד חצי מקהל הצופים בארץ, ייאלצו לבלוע את הצפרדע.
חוצמזה, כולם יודעים שמחקרים על קרינה סלולרית מזיקה מתפרסמים כל שני וחמישי, ואף אחד לא שם על זה.
_____
[*] לטובת מי שלא זוכר: מק'דונלדס איימו להפסיק לפרסם ברשתות הקולנוע שיקרינו את 'לאכול בגדול'. מדובר בהכנסה של מיליוני דולרים, לעומת סרט שהיה ברור מראש שלא יכניס כל כך הרבה. אז איימו קצת, ומאז ספרלוק הגיע למסכי הקולנוע, והנושא לא חזר לכותרות.
''פיקטיבי-שהוא-לא-פיקטיבי'' כי זה ספציפית עוד לא קרה
ויש הרבה טעם במה שאת אומרת. הדוגמה של "לאכול בגדול" למשל. אבל יש גם את הצד השני – אולי גלובוס יחליטו שעדיף לרצות את "סלקום". את חברות הסיגריות, למשל, ריצו במשך עשורים. אז הן הרוויחו הרבה כסף, ותרמו לכך שהרבה אנשים היו חולים ומתו צעירים (בלי להסיר מאותם אנשים את חלקם באחריות לכך שידעו שעישון מזיק, ועישנו).
אז לדעתי הדוגמה של "לאכול בגדול" לא אומרת שהבעיה לא קיימת – רק שהיא לא טוטלית. כלומר, שגם לחברות גדולות וחזקות אין עדיין את היכולת לעשות כל מה שהם רוצים, כל הזמן, בלי שנדע מזה.
הבעיה היא שאנחנו יודעים על "לאכול בגדול", אבל אנחנו בדרך כלל לא יודעים על תחקירים שביקרו חברות גדולות ונגנזו, או לא הגיעו בכלל להפקה, בגלל חשש מהחברות. ומכיוון שאנחנו לא יודעים, אין לנו דרך לדעת ישירות עד כמה זה נפוץ. אבל יש אינדיקציות לכך שזה נפוץ, ובמידה שצריכה לעורר הרבה דאגה.
טוב, נגד השנאה אין לי מה להגיד
1. ברור שכצרכן אתה רוצה להוציא כמה שפחות כסף, אבל זה עניין של ביצה ותרנגולת. אם אתה לקוח בחברה רווחית, אז החברה יכולה להרשות לעצמה לתת לך מבצעים אטרקטיביים, ושירות איכותי (או לפחות לשאוף לכזה), והטבות וצ'ופרים כמו זה למשל.
בכל מקרה, זכותך לחסוך כמה שיותר, זה מובן וברור; אבל אתה לא יכול להתבכיין אח"כ שמי שמוציא קצת יותר הוא זה שמקבל את הצ'ופרים, זה הכל. לגבי ה"עונש" כבר עניתי לך בהודעה אחרת.
2. אני תמיד צודקת
באסה.
קיוויתי שיש לך מה להגיד נגד השנאה למותגים ולתאגידים, ושזה יעזור לי להבין את הצד של מי שחושב שהם לא כאלה גרועים.
1. בעניין מה שאמרת על הרווחיות – בטח לא הבנתי אותך נכון, כי מה שמשתמע לי ממה שאמרת, הוא שאני צריך לדבר הרבה בסלולרי, ולהפוך את "סלקום" לחברה רווחית, כדי שהיא תוכל לצ'פר אותי. אבל בטח לא התכוונת לזה, אלא למשהו אחר, שלא הבנתי.
ורק כדי להבהיר: אני לא מתבכיין על זה שאני לא זכאי למבצע. המבצע הזה נראה לי מבצע טוב ללקוחות, ודווקא בגלל זה הוא מדגיש יותר את מה שאני נגדו.
אני מתבכיין (אני מעדיף, כמובן, "מתרגז") על המצב שבו "סלקום", כמו כל החברות, משקיעה הרבה כסף בעסקאות מורכבות עם כל מיני גופים אחרים, כדי להציע לי כל מיני מבצעים, שהמטרה שלהם שאני אצרוך יותר. במקום ש"סלקום" תשקיע את הכסף הזה בלספק מוצר טוב – למשל, בלהוריד לי את התעריף.
תגידי שזו המטרה שלהם? מובן מאליו. תגידי שזו הצורה שבה דברים עובדים היום? ברור. אבל אני חושב שזה מצב רע, שאין בו איזון, ושמשקף עוצמה מוגזמת של תאגידים.
2. אה. חבל שלא אמרת קודם, לא הייתי טורח לכתוב את כל המגילות המייגעות האלה.
אתה מתכוון, תומכי התאגידים כמו זה?
http://www.azure.org.il/hebrew/18-assaf.pdf
אתה לא היחיד שמשוחד
אותי אישית מצב הפלאפונים לא מרגיז – הוא מפחיד. יש אנשים עם 6 (!) פלאפונים. יש שלוש (ארבע? מדי פעם באה והולכת עוד איזו חברה, לא?) חברות! למה שיהיו למישהו 6 פלאפונים?!
מה שהחברות עושות מבחינת אנטנות (למשל כל מיני חוקים שמשאירים להן את הבחירה איפה לשים אותן, והלחץ העצום שהן מפעילות כדי שלא יהיה ניתן להוריד אותן). הדרך שבה הפרסומות פונות במיוחד לילדים, כשיש מחקרים שאומרים שהנזק לילדים גדול במיוחד. העובדה שילדים בגיל 10 "לא יכולים לחיות בלי פלאפון" (ציטוט ישיר), כשרק לפני כמה שנים לאף אחד לא היה ולאף אחד זה לא הפריע…
הדברים האלה ממכרים ומשתלטים על המציאות (אני לא היחידה שחוותה נסיעת אוטובוס של יותר משעה עם הפרחה המקומית וחברה שלה מנסות לבחור צלצול, נכון? אם יש משהו שיכול להביא אותי לסף התאבדות…), יש להם כל מיני פונקציות לא ברורות ("אם תשלמו עוד המון כסף, תוכלו לראות סרטים פיצפונים ברזולוציה גרועה! איזה יופי!")…
אני עם הקוסם – חברים כאלה אני לא צריכה.
תודה שהוספת לעניין את הזווית האינדיבידאולית ההכרחית...
גם אני מתפלץ מהדברים האלה (ולא רק בגלל שאני אוהב את המילה "להתפלץ").
קול קטן לוחש לי שאני הולך להצטער על זה
סליחה, מה "מפחיד" באנשים עם 6 פלאפונים?
אני גם אף פעם לא הבנתי את הטיעון, שמועלה במקרים רבים, של "רק לפני כמה שנים לאף אחד לא היה ולאף אחד זה לא הפריע" – כשהייתי ילד לאף אחד (כמעט) לא היה טלפון. באופן פלא הסתדרנו. זה לא מפריע לי לראות היום את הטלפון כחיוני, במובן הזה שבלעדיו החיים הרבה יותר קשים.
סבתא שלי הייתה צריכה ללכת לבאר לשאוב מים למשפחה כשהיא היתה ילדה. גם אז אנשים חיו, אז זה אומר שאני צריך לוותר על מים זורמים בברז? או שבית עם ששה ברזים זה "מפחיד"?
הערה אנלוגית
זאת (הסבתא והמים) האנלוגיה הלא-רלוונטית ביותר שנתקלתי בה בחודש האחרון (כדי שגם אני לא אסחף).
שאר הטיעון שלך דווקא ראוי, אבל את האנלוגיה הייתי מחליף, ומהר.
תשובה דיגיטלית
האמת, כשכתבתי את הסיפור (האמיתי, אגב) על סבתא שלי, לא חשבתי בכלל על מידת הדיוק של האנלוגיה. אבל עכשיו גרמת לי להשקיע מעט יותר מחשבה על הנושא, וככל שאני חושב עליו יותר כך אני משוכנע שהאנלוגיה ראויה. ברור שניתן למצוא טובות יותר (אבל ברורות פחות) וברור, שכמו כל אנלוגיה, יש הבדלים בולטים, ועדיין – אני נוטה לחשוב שזו אנלוגיה ראויה. בא לך להסביר לי למה היא "לא רלוונטית"? (ועזוב עכשיו את שאר האנלוגיות בהן נתקלת בחודש האחרון).
אלון אולארצ'יק
אז ככה:
א. בבית חי יותר מאדם אחד.
ב. בלי מים אנשים מתים.
ג. האלטרנטיבה לפלאפון היא טלפון, לא יוני דואר – ביצעת קפיצה טכנולוגית של 80 שנה, לא של עשור.
ג. פלאפון מעלה את רמת הניידות של אנשים, ברזי מים בבית מורידים אותה.
ד. מרגע שיש ברזי מים, אין יותר בארות.
איפה הדמיון? הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שאדם אחד לא צריך שישה פלאפונים, ובית אחד (קטן) לא צריך שישה ברזים.
מתי כספי
א. ??
ב. נכון. אבל סבתא שלי ובני משפחתה חיו. האלטרנטיבה ל-"אין ברזי מים" היא לא "למות בצמא" אלא "לשאוב מים מהבאר". אנשים חיו כך אלפי שנים.
ג. באיזשהו שלב בחייה של סבתי היא עברה משאיבת מים למים בברזים (אולי היה באמצע שלב של חלוקת מים ממיכליות?). מבחינתה זו קפיצה של עשר שנים. בכל מקרה, כמעט כל חידוש טכנולוגי הוא בנקודה מסוימת קפיצה של עשר שנים.
ג(2). שניהם פתוחים טכנולוגיים, שבוודאי ניתן למצוא טיעונים מקבילים נגדם – מגבירים את העצלות, מסוכנים לבריאות, הופכים אותנו לתלותיים בהם. אופיו של השיפור לא קשור לאנלוגיה.
ד. ??
יכול להיות שמקור הבעיה נעוץ בכך שלפי דעתך האנלוגיה שלי התייחסה לקטע של ה-"ששה פלאפונים", ולא היא – האנלוגיה היתה קשורה לאמירה שפעם הסתדרו מצויין בלי פלאפונים, ומכאן שגם כיום כנראה לא צריך אותם.
ג'יימס הורנר (בכ''ז אתר סרטים)
כנראה שאני לא מרוכז היום, כי חשבתי דווקא על הקטע של 6 פלאפונים.
אכן, הטיעון "פעם הסתדרו מצוין בלי זה" אינו רלוונטי, כטיעון גורף. מצד שני, עדיין נראה לי שיש הבדל בין מים זורמים בבית לבין פלאפונים מבחינת רמת הנחיצות האישית ומבחינת השיפור החברתי.
סליחה, תקלה
מצטער, אבל אתה די צודק. רק עכשיו, בקריאה חוזרת של התגובה שלי שמתי לב שבמשפט האחרון שלה ערכתי הקבלה בין ה-"ששה פלאפונים" לברזים. בכלל לא זכרתי את זה, ולא שמתי לב לזה בקריאות חוזרות (עד עכשיו). האמת – זה קצת מפחיד.
האנלוגיה *הזו* באמת לא מאוד מוצלחת (בלשון המעטה…). כנראה שהוספתי אותה כי זה נראה לי כמו משפט טוב לסיים איתו את התגובה.
אוקי, אני אפרט.
6 פלאפונים:
יש כל מיני אנשים עם שלושה פלאפונים. למה שלושה, יצא לי לשאול. אה, הם אמרו לי – אחד מכל חברה, יוצא יותר זול לדבר עם אנשים. קיבלתי.
אבל 6 למה? כדי לדבר עם החברים הדמיוניים? כדי שיהיה אחד בכל צבע? למה? זה לא שמחלקים אותם בחינם, זה לא שאפשר לעשות איתם משהו מרשים חוץ מלהתקשר לאותם אנשים, באותה עלות, כמו עם האחרים, זה תופס מקום, זה פלסטיק לא מתכלה, זה מרעיש, זה מבזבז כסף ובטריות, ומה המטרה של זה בעצם? ולמה לעצור ב-6? למה לא עשרים פלאפונים? טפט פלאפונים מקורי לסלון? מה זה מספיק פלאפונים, בדיוק?
לגבי ה"פעם חיו בלי זה" – הכוונה לא היתה בנוסטלגיה מדהימה. הכוונה היתה לטיעון ה"אבל אמא! אני לא יכולה *לחיות* בלי פלאפון", שנצווח מכיוון אחותי בת ה-10 ארבע חמש פעמים ביום במשך חודשים ארוכים (עד שהפכה, ראו זה פלא, לבעלים הגאה של פלאפון חדש ונוצץ). הכוונה גם היתה לאנשים שמתמכרים לפלאפון שלהם – שמדברים ממנו בבית למרות שזה יקר והקליטה פחות טובה, ואולי זה גם מזיק לבריאותם. שמדברים בזה באוטו בזמן שהם חותכים לתוך הנתיב שלי וכמעט גורמים לתאונה. שמביעים מצוקה כשהם שוכחים בטעות פלאפון בבית, או מסתובבים בהיסטריה בחיפוש מטען ומפריעים לכל העולם לחיות. שמכוונים כל יום צלצול חדש, באוטובוס, ומפריעים לי לקרוא בשקט.
התלות – זו התלות שמפחידה אותי. עוד לא ברחתי בצרחות מפלאפון, לא משנה כמה ורוד ופרוותי הוא היה. אבל כן יצא לי להזדעזע מהרמה שבה אנשים נותנים לדברים הקטנים והרעשניים האלה לשלוט בחייהם.
חוץ מזה, מה עם שאר הדברים שהזכרתי כסיבה לפחד שלי? הפניה לילדים, למרות שזה מזיק להם במיוחד, האנטנות, ושאר בעיות? נורא קל להתמקד בסיבה האחת לפחד שלי שאולי נשמעת קצת מוזרה ולהתעלם מהתופעה הגורפת, שהיא שמפחידה אותי, וששישה פלאפונים לאדם הוא רק סימפטום שלה.
אוקי, אני אפרט.
לי יש שש כתובות דואר אלקטרוני שונות. נכון שההשוואה לא מדויקת, אבל אני כן יכול להבין מישהו שמחזיק טלפונים נפרדים למשפחה, חברים, כמה עבודות שונות וכן הלאה. נכון שזה מוזר, אבל לכנות את זה "מפחיד" זה… איך נאמר בעדינות… מעט מוגזם, לא?
נו, כפי שכרגע כתבתי לך בתגובה אחרת – ילדים הם ילדים. "אבל אמא! אני לא יכולה *לחיות* בלי פלאפון" נאמר בתקופות שונות על דברים שונים. אני לא מתרשם מזה.
את מוטרדת מהמקום שאנשים נותנים לזה בחיים שלהם, ומתופעות שונות שזה גורר, אבל אותו דבר אפשר להגיד על מים בברזים, אם נחזור לדוגמה של סבתי. הרי אנשים ממש "ישתעבדו" למים בברזים. הם כבר לא ידעו איך לשאוב מים או לדאוג לעצמם. שלא לדבר על כך שזה יגדל דורות של עצלנים שלא מצליחים להרים שני דליים מלאים מים. או על כך שהמים שנקבל יעברו, למען השם, בצינורות מתכת! אתם יודעים אילו מחלות יש שם?
למען האמת, כמעט כל התקדמות טכנולוגית מלווה באותן תופעות של חרדה. את יכולה ללכת סך הכל עשר שנים אחורה ולקרוא מה אנשים כתבו על האינטרנט – איך זה יהפוך אנשיים לתלותיים, ויגדל דור של צעירים שלא יכולים לתקשר פנים אל פנים, וכו' וכו'.
לכל התקדמות, שמשפיעה על חיי כל כך הרבה אנשים, יש השפעות טובות ורעות. כנראה שאי אפשר לנתק אותן זו מזו, ונאלץ עלינו לקבל את הטוב עם הרע. כך היה עם החשמל, עם המכונית ועם הדפוס. כך גם יהיה (האמת – כבר היה) עם הטלפונים הסלולריים.
אבל אני באמת תלותי! ולא יכול לדבר פנים אל פנים!
וכשאני מנסה לסחוב שני דליי מים, שני שליש נשפך החוצה!
ידעתי שיש סיבה שאנחנו לא נותנים לך לסחוב אותם!
אישית, אני די אוהבת טכנולוגיה.
אני יודעת להעריך צעצועים. אבל לא לכל צעצוע אנשים נותנים להשתלט להם על החיים. לא בכזו רמה. אני הראשונה שאודה שאני מכורה למים, ויום יומיים בלי מים מביאים אותי לסף ייאוש + תופעות גמילה, ובכל זאת, יש שינויים שהם באופן משמעותי לטובה (מים בברזים), ויש שינויים שלדעתי לפחות, הם לא. אותך לא מטריד שאנשים זמינים תמיד ואי אפשר להיעלם לכמה שעות בשקט, שאי אפשר לקרוא באוטובוס בשקט, ששיחות פרטיות מתנהלות ליד האוזן ובצעקות, שרוב האוכלוסייה מטגנת לעצמה בכיף את המוח, וזה עוד בלי כל המסכנים שנאלצים לסבול אנטנות סלולריות על הגג…
אותי כן. מה דעתך ש(לפי הצעה שהועלתה איפושהו כאן לא כל כך מזמן), לא נסכים שלא להסכים?
ובכל זאת, אם אין לאחד מאיתנו משהו באמת חדש להגיד אולי כדאי שנרד מזה?
היית צריכה לכתוב הודעה
כדי להציע שלא לכתוב הודעות כשאין לכם משהו חדש להגיד?!
עצוב, לא?
אבל היי, שווה לנסות.
''אבל אימא, אני לא יכולה *לחיות* בלי ...''
ואם נקשר חזרה לסרטים:
תוספת אחרונה בהחלט - והתנצלות
בקריאה חוזרת של התגובות כאן, אני מרגיש לא נוח עם כמה דברים שכתבתי. אני לא מתחרט על הטיעונים והעמדות העקרוניות בתגובות שלי. אבל אני לא אוהב את הנרגנות (כמו שאמרה לונג ג'ון) של חלק מהן, ואני בהחלט מצטער שנגררתי והמשכתי בדיון יותר מדי.
להגנתי אפשר לומר, שאני לוקח תרופה מסוימת נגד קדחת אקזוטית, שרווחת במקום שבו אני נמצא. לרוע המזל, התרופה גורמת לסממנים של המחלה, כמו הזיות קלילות פה ושם. אני חושב שהיא גם פגמה בשיקול הדעת שלי (מצד שני, אין לי סיבה להתלונן ראיתי את "דוני דארקו" במצב כזה. היה שווה. אני צריך לראות אותו עוד פעם, כדי להפריד בין הקטעים שבהם הראייה *שלו* התעוותה בסרט, ובין הקטעים שהראייה *שלי* היטשטשה במציאות. ואם חשבתם שהארנב ההוא מפחיד, דמיינו מה זה, כשהוא נראה לרגע כאילו הוא יוצא מהמסך).
בכל אופן, תרופה או לא תרופה, אני לא ממש מתגאה בתרומתי לכך שיש ביומית הזאת הרבה יותר מדי תגובות. בעתיד, אני אגביל את עצמי, ואכנס לדיונים מהסוג הזה, במקומות שבהם הם יותר רלוונטיים ומוצדקים.
אז לסיכום, אם מישהו מרגיש שפניתי אליו בצורה שהשתמע ממנה שהוא סוכן/ת של המטריקס, או משהו כזה, אני רוצה להתנצל. במיוחד בפני טריליאן טריליאן, נראה לי שהתגובות שלי אלייך היו בנימה מתלהמת וחסרת פרופורציות. סליחה.
עליתי עליך!
אתה אהוד ברק
קבל ח''ח. איזו תגובה מגניבה.
חבל שלי אין נסיבות אקזוטיות כאלה לתלות בהן את ההתלהמות האינטרנטית המיותרת (אלא אם "נולדתי ככה" נחשב תירוץ קביל).
אני טוען בתוקף שאני לא מתלהם,
זה האחרים שרגועים מדי.
אבל כן, ח"ח על התגובה. מה בדיוק לקחת?
אם אתה טוען בתוקף
שאני צריך לטעון פחות דברים פחות בתוקף ולעיתים פחות תכופות, אני נאלץ לטעון בתוקף שאתה צודק.
תודה על הח"ח! ועל סמך המשפט האחרון, נראה לך שאני במצב לזכור את השם של התרופה שאני לוקח? זה שם ארוך ומגעיל לתרופה מגעילה נגד איזשהו סוג של קדחת מגעילה.
כמו שכבר קרה לי כאן יותר מפעם אחת.
אבל נראה לי שהתרופה גם קצת תרמה – לא שזה באמת פוגע בריקםכף'כדףכמגיקכ'וכ1!כלחרכח?<
אני דווקא רוצה להיות סוכנת של 'המאטריקס'!
אבל ללא כל קשר – אתה חמוד.
נראה לי שהפתיל הזה יימחק, בגלל סכריניות-יתר מצד כל המעורבים...
אבל הכול חוזר אלייך.
איפה אתה נמצא?
באי של LOST?
אין על מה להתנצל
אבל זה היה מקסים מצידך… שולם!
הסוף היה צפוי
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=537608&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0
זה לא סוף, זו רק ההתחלה...
התיאור לא מפתיע בהתחשב בעובדה שזה היה היום הראשון של המבצע, והישראלים מטבעם, מתסתערים על מבצעים וכולם מגיעים. לא סתם מגיעים, מגיעים בדקה האחרונה – אנשים בארץ רגילים שהופעות (מסוגים שונים) אף פעם לא מתחילות בזמן (וזה כולל סרטים) ולכן לא טורחים לקחת מקדם בטחון הולם.
התגובה לכתבה נכונה, כנראה שהתור היה בת"א ובירושלים, אבל בשאר הארץ המצב היה שפוי למדי. אני יכולה להעיד שאנחנו הלכו להצגה ראשונה בגרנד קניון (חיפה) והאולם היה שליש ריק (בטייס) וכשיצאנו היה תור לא קטן להצגה ראשונה, אבל לא גם לא גדול בהרבה מהתור שיש לא פעם לפני הצגה שניה בימי חמישי. לא משהו היסטרי. אנחנו, למרות שהלכנו רק להצגה ראשונה, דאגנו להיות במקום 3/4 שעה מראש ליתר בטחון.
אפרופו סלקום, ביום הראשון שסלקום נכנסה לשוק הסלולרי היו תורים הרבה יותר רציניים…
אני מניחה שבשבועות הבאים זה ידעך, וכמו כן יוסקו מסקנות ליעול השיטה.