שרק

במקור: Shrek
בימוי: אנדרו אדמסון, ויקי
ג'נסון

על פי ספרו של ווליאם סטייג
קולות: מייק מאיירס, אדי מרפי,
קמרון דיאז, ג'ון לית'גו

יש האומרים שבכל אדם קיימת נטיה להרס עצמי. נטיה זו יכולה להתבטא בשתיית יתר, התרשלות בעבודה, ניתוק מערכות יחסים או אף רביצה ממושכת מול האינטרנט. עוד מילדותי הסכמתי להנחה הזאת (זה נתן לי תירוץ נפלא לא לעשות דברים). השבוע גיליתי שהרס עצמי לא קיים רק אצל בני אדם אלא גם בסרטים.

מעשיה שהיתה כך היתה: אי שם בממלכה רחוקה-רחוקה, ממלכת 'Dreamworks', החליטו לעשות סרט אגדה מצוייר שיהיה קצת שונה מהסרטים נוטפי הסכרין של דיסני. לשם כך הם שכרו את טובי האנימטורים והעניקו להם את המחשבים המשוכללים בתבל. המחשבים עבדו שעות נוספות והצליחו ליצור תחת מעבדם אנימציות מהיפות שנראו בקולנוע. בינתיים, הכותבים המוכשרים בממלכה הפיקו רצף בדיחות משעשעות להפליא המיועדות למבוגרים וילדים כאחד.

סיפור האגדה נפתח בביצה מסריחה ומטונפת. בביצה זו התגורר עוג (Ogre במקור. הזכויות על התרגום שמורות לחוברות האדומות של 'מבוכים ודרקונים') בשם שרק. שמעו של העוג האכזר והנורא יצא לכל קצוות הממלכה, אך מעטים היו האנשים העזו לעמוד בפני המפלץ הירוק הנורא, או גרוע מזה, בפני ריח הפה שלו. וכך התנהלו חייו השקטים של שרק בין פליטה אחת לאחרת. ככה זה כשאף אחד לא רואה אותך – אתה יכול להתנהג כמו ווין מ'עולמו של וויין' בימיו הרעים.

ערב אחד ישב שרק בביקתתו וזלל את ארוחת הערב שלו (ספגטי-תולעים ברוטב רירי), כשלפתע שמע רחשים חשודים מבחוץ. לתדהמתו הרבה גילה כי שליט הממלכה, הלורד פארקווד, הגלה את כל גיבורי האגדות אל שטח ביצתו השלווה, וכרגע הם עסוקים בדילוגים, פיזוזים והשתובבות, כפי שגיבורי אגדות נוהגים לעשות (לפחות מאז שוולט דיסני התחיל ליצור סרטים).

הלורד פארקווד, השולט בעיר השכנה דולוק, רצה מאוד להיות מלך, אבל ידע היטב שבשביל כבוד צריך לעבוד: למשל, להציל נסיכה הכלואה במגדל שעליו שומר דרקון נורא, שנראה כאילו שהוא ב-PMS תמידי. מכיוון שאדם בשיעור קומתו של פארקווד לא יטריח עצמו בזוטות מעין אלו, הוחלט לשלוח אביר נאמן שיעשה בשבילו את העבודה, וכאשר שרק מגיע אל טירתו של הלורד במטרה לדרוש את ביצתו, בפיו של הלורד הצעה מלבבת: "אתה תביא לי נסיכה, אני אביא לך ביצה". וכך שרק יצא אל המשימה להציל את הנסיכה הבודדה והעצובה, המשימה בה עשרות אבירים כשלו לפניו.

אבל הנסיכה לא היתה באמת בודדה ועצובה. היא היתה מלאה בתקוות רומנטיות אודות אביר שרמנטי שיבוא, ינשק אותה ויסיר מעליה את הקללה. היא בהחלט לא ציפתה שמושיעה יהיה… איך אפשר לנסח את זה באופן הכי בוטה? – מפלצת ירוקה וגדולה עם אוזניים בצורת פומפה?

הדיבוב המוצלח של מייק מאיירס בתפקיד שרק וקמרון דיאז בתפקיד הנסיכה מדגיש את התכונות הלא ממש קונבנציונלית של שני הגיבורים. והאנימציה… הו, האנימציה. שנים אני מחכה לרגע שאנימציית תלת מימד תוכל לחקות בצורה אמינה תנועה אנושית. וב'שרק' היו כמה רגעים בהם היה אפשר בקלות לטעות ולחשוב שדמויות בשר ודם לפניך. שלא לדבר על הנופים הנהדרים, או הבעות הפנים הכה נלעגות של הלורד הנישא, שרק הוסיפו להומור המשתלח המוצלח של הסרט.

הסרט מצליח להתאים את עצמו לכל סוג של קהל כמעט: הילדים מאוד ישתעשעו מהדמויות המצויירות רבות-ההבעה, ומסיפור בשסופו של דבר הוא אגדה פשוטה למדי (ויש בו גם כמה מסרים חינוכיים, בשביל המצפון השקט של קהל ההורים). המבוגרים יצחקקו לנוכח החיצים המורעלים שהסרט משגר בכל מה שנודף סכריניות. חובבי 'אמריקן פאי' ימצאו שפע מהומור השירותים הכה חביב עליהם. בקיצור, סרט אידיאלי לכל מטרה.

אז למה, לעזאזל, היו צריכים את החמור?!

אולי יוצרי הסרט הגיעו למסקנה שבלי סייד-קיק שילווה את שרק לאורך כל הדרך, לסרט אין טעם. אולי הם רצו להפיג את בדידותו של שרק במסע באמצעות דמות שאפשר לדבר עימה. אולי הם חיפשו חיה על משקל "סוסו של האביר הנאמן" ברוח שתתאים לסרט. אולי הם היו חייבים לתת תעסוקה לאדי מרפי. כל אלו הם רק תירוצים קלושים להסתיר את האמת המרה: יצר ההרס העצמי שלהם דחף אותם, שלא במודע, להחריב את הסרט הכה נהדר הזה.

החמור מעצבן, מרגיז, מנדנד, מרתיח ועולה על עצבים שאפילו לא ידעתם שהם קיימים. גופו האפור הפחוס מעורר רעיונות יצירתיים בלתי-נשלטים לשימוש ברובים, במקלות ובלשוניות של פחיות קולה, רעיונות שהיו גורמים לארגוני הזכויות לבעלי חיים להתפרק לאלתר בייאוש. בא לבעוט בו, לשחוט אותו, לקרקף אותו ולהכין מפרוותו פס ייצור של תחתוני חוטיני. ג'אר ג'אר בינקס הוא באטלר בריטי לעומת הזוועה המפוקסלת הבהמתית המקפצת לה בעליצות לאורך כל השעה וחצי של הסרט.

יש לציין לזכותי שניחנתי באורך רוח מרשים, ועל כן ולא נקטתי בשום פעולות קיצוניות. שהרי מלבד החמור מדובר באחד הסרטים היותר כיפיים ומצחיקים שיצא לי לראות בזמן האחרון, אז למי יש זמן להטפל לקטנות. ניסיתי לשכנע את עצמי שתפקיד החמור להרגיז, כי עובדה שגם שרק מתעצבן כהוגן מהנוכחות החמורית העודפת. אך במחשבה שניה – אם אפילו דמויות וירטואליות מתעצבנות מהחמור הזה, הכיצד צופים בשר ודם ישארו אדישים?

אם אתם מסוגלים להתעלם ממטרדים כגון אלו, או אם אתם – רחמנא ליצלן – אוהדי סייד-קיקים הומוריסטיים, דהרו עוד היום לבית הקולנוע הקרוב למקום מגוריכם. אם לא, זה הזמן להוציא את הסרט ממעגל ההרס העצמי שלו, ולשלח בחמור וירוס שיחזיר אותו לעולם שכולו טוב ואושר עד עצם היום הזה.