במקור: Cache
תסריט ובימוי: מיכאל הנקה
שחקנים: דניאל אוטיי, ז'ולייט בינוש, דניאל דובל, מוריס בנישו
ז'ורז' לוראן (דניאל אוטיי) הוא מנחה של תוכנית טלוויזיה ספרותית פופולארית. אשתו אן (ז'ולייט בינוש) עובדת בהוצאת ספרים. הם מנהלים חיים מעמד-בינוניים נוחים. יום אחד צצה על מפתן דלתם קלטת ווידאו בשקית ניילון סתמית. בקלטת צילום ארוך וסטטי של חזית הבית שלהם. אחר כך מגיעות עוד קלטות, רובן חסרות תנועה ואילמות, ואיתן ציורים גסי קו, ילדותיים, באדום ושחור: דמות מתיזה מפיה זרם דם גרוטסקי; תרנגול שחוט. מי אחראי לקלטות? ייתכן שמדובר בתעלול של פיירו, בנם המרוחק של הזוג, שאביו אומר עליו שהוא נלחם בהתבגרות. ייתכן שזהו מעשה ידיו של מעריץ מעורער של ז'ורז'.
'מחבואים' מתנהל כמותחן על משפחה תחת מצור פסיכולוגי, ועושה את זה לא רע. זאת למרות שהשפה הקולנועית של מיכאל הנקה, התסריטאי והבמאי, לא ממש קונוונציונאלית: הוא מוותר לחלוטין, למשל, על ליווי מוזיקלי; הפסקול מורכב אך ורק מרעשי רקע יומיומיים: ציוץ ציפורים, מכוניות חולפות ברחוב, קריינית מגישה את החדשות בטלוויזיה. 'מחבואים' הוא סרט שקט בצורה יוצאת דופן.
נוסף על הפסקול השקט, הנקה מעדיף צילום מינימאלי. סצינות שלמות חולפות בלי תנועת מצלמה אחת. חלק גדול מהן מורכבות משוט אחד, רצוף וסטאטי, שממסגר זווית רחוב או קיר של חדר ורק תנועה אקראית של עוברי אורח מפריעה את מנוחתו. דווקא ברגעים הפעלתניים יותר ההתרחשויות נוטות לגלוש אל מחוץ לפריים ואילו המצלמה נותרת קפואה במקומה, נחושה לא להסתכל. האפאטיות הצילומית הזו עלולה לייאש צופים שמעדיפים קולנוע קצבי ומהיר. מצד שני, כמה מן התמונות החזקות ביותר ב'מחבואים', כמו סצינה אחת שבה האווירה הקרחונית מנופצת על ידי פרץ אלימות פתאומי ונורא, נשענות בדיוק על האמצעים הללו.
הסגנון החסכני של הנקה גורם להטרדה להיראות כמעט מטופשת. אין שום דבר מתוחכם בפעולות של המטרידן: כמה שיחות טלפון שתקניות, כמה קלטות לא מרשימות במיוחד – שום דבר שלא ראינו כבר לפני כן. המתח שנבנה בסרט הוא לא מהסוג שגורם להתמקם על קצה המושב ולאחוז במסעדי הכיסא בחרדה; רחוק מכך. אלא שדווקא התיאור הנקי והמאוד לא בומבסטי של האיום הופך אותו לטורד מנוחה הרבה יותר. הבנאליות של הרוע מתגלה כאפקטיבית במיוחד – 'מחבואים' בונה לאיטו תחושה נוראית של חוסר אונים ואימה לא מוסברת, תחושה שמסרבת להרפות הרבה אחרי שהוא נגמר.
אולם ככל שהעלילה מתקדמת, הסרט הולך ומשנה את עורו. ישנו סוד קטן ומלוכלך בעברו של ז'ורז', סוד שקשור לדרמה המשפחתית הבסיסית – אבא, אמא, ילד – אבל גם לדרמות הגדולות שעברו על המערב בחמישים השנה האחרונות. מהרגע שז'ורז' נאלץ לחפור לתוך עברו ולהיזכר, 'מחבואים' עובר לעבוד בשני מישורים: ההתרחשויות הפרטיות בבית משפחת לוראן מקבלות נופך פוליטי, המטרד נדמה כטרור, והמותחן הבסיסי הופך להיות אלגוריה קרה ואכזרית. וכאן מתגלה הגדולה האמיתית של הנקה: אף אחד משני המישורים הללו לא מאפיל על רעהו. הסרט ממשיך להתעסק בחוויה האישית של המשפחה, אבל את החוויה הזו מלווה פתאום הד עקשן של טראומות לאומיות. מה שהיה סתום ומטריד במסגרת מותחן משפחתי הופך להיות עוכר שלווה ורודף כמטאפורה חברתית.
כדאי להבהיר עד כמה 'מחבואים' הוא סרט איטי ומאופק: הנקה מביים סצינות קרות ומרוחקות, והסרט עלול לעייף או לשעמם את אלו בינינו שלא רגילים לקולנוע סגפני, ואולי גם את מי שכבר צלחו סרטים מהורהרים. שנית, הסיום שלו רחוק מלהיות סגור או ברור; הסרט מסרב לספק תשובות חד משמעיות. בדקות האחרונות שלו, 'מחבואים' מוותר לגמרי על יומרתו להתנהג כמו מותחן סטנדרטי. הדרך היחידה להבין אותו עוברת דרך אלגוריה פוליטית מאד וקודרת מאד. אני לא יכול לומר שנהניתי מהסרט, אף על פי שהוא מצוין. כשעלו הכתוביות הרגשתי כאילו הייתי עד למשהו מביש מאד ורע מאד, וגרוע מכך, שאינני יכול לשים את האצבע על מה בדיוק כל כך מכאיב בסרט הזה. אם התרחש בו שיא רגשי, או הוענק בו קתרזיס, הרי אלה קרו, באופן אופייני ל'מחבואים', רק בדיעבד, מחוץ לפריים. כל מה שאני יודע הוא שהסודות הקטנים של ז'ורז' מזכירים יותר מדי את הסודות הקטנים שלי.
קשה לי להמליץ על 'מחבואים', מכיוון שמדובר בשווה הערך הקולנועי של סטירת לחי. אבל דווקא משום כך ראוי לראותו – כי הוא מסרב לעשות הנחות או להציע פתרונות, כיוון שהוא מותיר אחריו תהיות שמשתקעות הרבה אחרי שעוזבים אולם הקולנוע, ומכיוון שכמו הצילום הקקטוני והעיקש בקלטת הווידאו, מחבואים לא יודע לעצום עיניים, לא יודע להשפיל מבט, לא יודע למצמץ.
סרט מקומם שמתייחס לקהל בהתנשאות. יצאתי עצבני.
העובדה שבסוף הסרט האירועים ה"ריאליסטיים" שלו נהיים כמעט בלתי אפשריים, הופכת אותו לצ'ק בלי כיסוי.
בשלב מסוים, הנקה אומר "לעזאזל ההיגיון. אמנם אין לי דרך לגרום לסרט להיגמר בצרה שתתקבל על הדעת, אבל מה זה משנה. מה שחשוב זה המסר. אני רוצה להטיף לצופים, והטפה הם יקבלו."
זה מרגיז אותי. לא אכפת לי לקבל ממר הנקה סיפור עם מוסר השכל, אבל שלא יוריד לי את החלק של הסיפור, ועוד יצפה לתשואות על זה.
בוז!
הסרט לא ריאליסטי כבר מתחילתו
ומי בכלל מחפש ריאליזם בסרטים אירופאים? בשביל זה יש קולנוע הוליוודי.
לא נכון. הוא סופר-ריאליסטי.
ולא אכפת לי אם סרט הוא אירופאי, הוליוודי, טייוואני, ניגרי או אנטארקטי – אם הוא מתנהג בצורה ריאליסטית, אני מחפש בו ריאליזם.
ואם הוא ראה אותם אז הם לא בורחים מריאליזם כמו מאש?
בדיוק
הדברים האלה קורים או נחשפים רק בשלב מתקדם בסרט,
ורק ממש בסוף, או כמעט בסוף, נהיה ברור סופית שהם לא יוסברו. שאר הסרט, מאידך, הוא מאוד מאוד ריאליסטי. ההתרחשויות עצמן מציאותיות לחלוטין (וגם אלמנטים אחרים – כמו הפקסול והצילום – חותרים ליצור תחושה ריאליסטית).
לא ראיתי סרטים אחרים של הנקה, אבל זה לא רלונטי לכלום. באולם קולנוע, להבדיל משיעור קולנוע, סרט נמדד בפני עצמו. אם הבמאי עשה סרטים לא ריאליסטיים בעבר, זה לא נותן לו "נקודות זכות" לעשות סרט שנראה ריאליסטי, ואז שובר את הכלים כי ככה נוח לו.
הממ. היה יותר מדי "ריאליסטי" בתגובה הזו. שיט, הנה עוד אחד.
זאת שאלה של ביצה ותרנגולת
לך זה נראה הגיוני כי לא ראית את הסרטים של הבמאי הספציפי הזה לפני. אין לך ידע מוקדם, לכן הציפיות מסתדרות בהתאם. אנשים שמכירים את האנקה מלפני, והוא לא בדיוק במאי איזוטרי, יכנסו לסרט עם ציפיות שונות משלך. תנסה למשל להפעיל את התיאוריה הזאת על פון טרייר או אלמודובר.
תראה, בסרט הזה לא חסרות בעיות אבל היעדר ריאליזם היא לא אחת מהן. אתה גם יכול להגיד שהוא מנסה להיות קומדיה ואז להתרעם מזה שהוא נכשל. מסקנות מעניינות לא יצאו מזה.
לא, זו לא. זו שאלת התרנגולת והתרנגולת. הביצה לא מעניינת אותי.
והיא גם לא צריכה לעניין אותי.
אל תשלח אותי לראות את כל הסרטים של הנקה לפני שאני מביע דעה. לא הבעתי דעה עליהם, הבעתי דעה על הסרט *הזה*, שאותו ראיתי.
והסרט הזה מתנהג מכל הבחינות כמו סרט ריאליסטי, ואז לוקח לעצמו חופשה קצרה מהריאליזם, פשוט כי בא לו. ברובו המוחלט, למעשה עד הסוף, הוא מתנהג כמו דרמת מתח שמתרחשת בעולם שלנו, עם כל החוקים שלו, ואז הוא מסתיים בצורה שבלתי אפשרית בעולם שלנו. זה יוצר בעיה בלתי פתירה עבור סרט ריאליסטי.
ואם אתה מעוניין להתווכח עם הקביעה הזו, כדאי שתתייחס בצורה עניינית למה שאמרתי, במקום לקבוע בצורה שרירותית שאני טועה.
אתה יכול להתייחס להודעתי לרייבי
(ילדים וילדות 2) כתגובה עניינית לשבירת הריאליזם של האנקה?
אני יכול, רק שאני לא מסכים איתה.
אלא אם כן הנקה היה טורח לכך שסרטו יופץ מראש עם כיתובית על הפוסטר ועל הכרטיסים:
"אזהרה! סרט זה מנפץ את אשלית הריאליזם, ומיועד אך ורק לסטודנטים לקולנוע ו/או צופים שאינם מתנגדים לקבל מסרים פוליטיים-חברתיים על העולם הריאליסטי, מסרט שמעמיד פנים שהוא ריאליסטי, אבל הוא לא".
הה. לא נראה לי שכזה דבר ארוך היה נכנס לפוסטר, שלא לדבר על הכרטיסים. אבל נו, הבנת למה התכוונתי.
האמת שלא הבנתי
אם לצטט אותך, "אם אתה לא רוצה להגיב באופן ענייני לטענות שלי, באמת אין טעם שנמשיך לדבר על הסרט".
מש''א
האמת היא שיש לי הרבה דברים להגיד על הסרט הזה אבל איכשהו דן ברזל תמיד מקדים אותי…
להרגיש בבית
הוא בדיוק הסרט שחשבתי עליו בהקשר הזה. גם שם הסוריאליזם נכנס בדקות האחרונות ממש. עד אז הסרט ריאליסטי לגמרי.
אתה יכול להסביר, באופן פרקטי, איך אפשר לבוא לסרט כ''לוח חלק''?
כי זה נשמע לי היפותטי וחסר משמעות לגמרי (אני גם לא מבין איך בדיוק הסרט היה אמור להסביר את עצמו, במצב כזה. או למה זה היה ברור מהתחלה, אם היית בא כלוח חלק, שהוא מדבר על מציאות חיצונית. אבל פרה-פרה).
אני חושב שאני פחות או יותר מבין למה אתה מתכוון,
ונדמה לי שאתה צודק. רק שזה חלק ממה שנראה לי כהתנשאות אצל הנקה.
מי שמעריך את הסרט, כמוך או כמו דן ברזל, יגיד שהנקה בסך הכול פונה בצורה הזו לקהל מצומצם. ושזה ילדותי מצדי להתמרמר על זה, כאילו שמישהו הבטיח לי מראש משהו אחר. זו דרך אחת לראות את הדברים.
הדרך השניה לראות את זה – ואני מעדיף אותה, כמובן – היא לומר דבר דומה למה שנורטון אמר באחת התגובות כאן: שהנקה באמת עושה דברים כאלה, וזה מרשים מאוד ברמת הכלים הקולנועיים. במקביל הוא גם מפזר הרבה אמירות מעורפלות ברמת התוכן. כל זה "קונה" את הצופה המתוחכם, שמבחין בדברים כאלה ומפענח אותם, וכך נשבה בתחושה שיש כאן עומק. אבל בעצם, להנקה אין משהו ממשי וקונקרטי להגיד, והעומק הזה נשאר – כמו שדן אמר – ברמה האסתטית נטו. וזה היה יכול להיות בסדר גמור – אלא שלדעתי ברור למדי ש"מחבואים" מציג את עצמו במפורש כסרט שהולך הרבה מעבר לרמה האסתטית. ובזה, הוא מתמסמס.
אז מכאן והלאה נראה לי שאנחנו מסכימים...
אתה צודק לחלוטין שהסרט לא שלם ויש בו הרבה דברים שלא הבנתי.
למרות שלא הייתי קורא לזה התנשאות אלא, בוא נגיד – "פלספנות", שזו תכונה שיש מי שאוהב ויש מי שסולד ממנה
מש''א
האמת היא שיש לי הרבה דברים להגיד על ההודעה של העכרור, אבל דואל הקדים אותי.
עכרור – לא התכוונתי לרדת לפסים אישיים, אז סליחה (חשבתי שהעובדה שהכללתי את עצמי באינפנטיליים הבהירה את זה).
בחזרה לעניין: נראה לי, וזאת אני אומר גם על סמך סרטים אחרים ששנינו ראינו, שיש בך משהו מאוד תמים, כצופה. ואני לא אומר זאת לגנאי, חלילה. אבל אני מרגיש שאתה נשבה במהלך צפיה בסרטים באופן שונה ממני. יש סרטים ששובים אותי ומנטרלים את כל מנגנוני הביקורת שלי. רוב הסרטים לא מצליחים להעניק חוויה כל כך נקיה, ואני לפעמים נסחף איתם ולפעמים ער ל"קולנועיות" שלהם. אבל יש סוג נוסף של סרטים – סרטים שמעוררים אותי למודעות, לביקורתיות קולנועית אקטיבית, בכוונה תחילה. אלו הם סרטים שמעבירים את הפוקוס מהסרט אל הצופה. הם לא רוצים שרק תהנה מהסיפור. הם רוצים גם שתוציא את עצמך ממנו ותתחיל לפרק אותו ואת הכלים שבאמצעותם הוא מוגש לך. וכל הסרטים של האנקה הם כאלה.
ההשערה שלי היא שאתה פשוט לא מתחבר לסוג כזה של סרטים*.
הנה כמה סרטים נוספים שמשחקים באותה טריטוריה, רובם באופן טבעי כבר נדונו ב"עין הדג" לא פעם ולא פעמיים:
"האידיוטים" (וגם הרבה סרטים אחרים של פון טרייר)
"גברים בחלל" (וגם הרבה סרטים אחרים של ורהובן)
"פסיכו 2000" (של ואן סנט, לא של היצ'קוק)
"עוד טושים" (וגם הרבה סרטים אחרים של זרובבלה פיש)
האם אני צודק והם לא בדיוק מהווים את כוס התה שלך?
______________
* ואני אסייג – אלא אם מדובר בקומדיות. בקלות הייתי מכניס גם את "מונטי פייתון" ואת כל פארודיות ה"מת מצחוק" למינהן (או לפחות את הטובות שבהן) לרשימה. אלא שבסרטים האלו ישנו גם הרובד הראשוני של ההומור שאפשר להנות ממנו גם מבלי להעמיק במחשבות על המשמעויות הנלוות שהאקט הזה מעלה.
ללא ספק יש לך נקודה, וזה ודאי חלק מהעניין,
בנוגע ליחס שלי לסרטים – אני באמת מתקשה עם סרטים שמפרקים את המציאות הקולנועית כדי לומר עליה משהו.
אבל לא הייתי אומר שזה נובע *רק* מתמימות שלי כצופה, או משהו כזה. יש כאן משהו עמוק יותר. אני מרגיש שסרטים כאלה נעשים מתוך פרספקטיבה שאני מתנגד לה, בגלל שהיא מופשטת מאוד – מופשטת מדי, לטעמי – וכך מכוונת מראש למספר מאוד מצומצם של אנשים. התחושה שלי היא, שיוצרים שעושים כאלה דברים, לא רוצים (או לא יכולים, אבל התוצאה הסופית היא זהה), באמת, לומר משהו שיהיה משמעותי במובן הנרחב לרוב האנשים. במקום זה, הם רוצים, יחד עם אותו מיעוט ש"מבין אותם", להשקיף מלמעלה למטה על רוב האנשים.
את הסרטים שציינת לא ראיתי (כולל, למרבה הצער, הסרט ההוא של ז. פיש) – חוץ מ"גברים בחלל". אבל "גברים בחלל" מספיק כדי להמחיש את העניין – בדיוק כמו שטענתי באחד הפתילים שעסקו בו, אם ורהובן עשה סאטירה שמיועדת לאחד מאלף איש שראו את הסרט, איפה הסאטירה? מה הערך החברתי בזה שעוד 100 שנה יעשו רטרוספקטיבות לסרטים שלו, ויטענו שהוא היה נביא גדול על המאה העשרים ואחת? אם כמעט אף אחד לא קולט את זה היום, אני לא רואה בזה ערך. ובדומה לכך, כשהנקה מדבר ב"מחבואים" לקבוצה מאוד מצומצמת של אנשים, לדעתי הוא מזלזל בשאר, ומבזבז את הכישרון שלו.
אוקיי, נדמה לי שהגענו להבנה הדדית.
ונדמה לי שלשותפיך לעריכת האתר יש עותק של "עוד טושים". מומלץ.
מי אמר ורהובן ולא קיבל?
זה נראה כאילו אתה אומר שבמאי אמור להגביל את עצמו, להשתמש רק בחלק קטן מכישרונו כדי לנסות לקלוע לרמה של הקהל הטיפש. אם כן, אני לא מסכים איתך פעמיים.
קודם כל, זה לא נראה לי סביר שהבמאי ינסה לסרס את עצמו בכוונה. אם רוב הצופים לא מספיק מתוחכמים בשביל להבין את הסרט, כדאי שהסרט יפעל גם ברמה שפונה אליהם. זה לא מבטל או סותר את זה שהוא אמור לפעול בו זמנית גם ברמה שפונה לקהל יותר מצומצם ויותר משכיל ומנסה לאתגר אותו. אם אורסון וולס והיצ'קוק וגודאר לא היו פועלים בשיא הכישרון שלהם, תוך סיכון מתמיד לנכר את הקהל ולפגוע בפוטנציאל המסחרי, הקולנוע של היום עדיין היה קולנוע פרימיטיבי.
מצד שני, הקהל לא כזה טיפש כמו שאתה חושב. לאורך השנים האחרונות הצטברו לא מעט צופים שהבינו את "גברים בחלל" בשתי הרמות שלו. למעשה יותר אנשים מהכמות הגלובאלית שצופה בסרט "אמנותי" ממוצע, בין אם הם מבינים אותו ובין אם לא. למעשה ורהובן הצליח פעמיים – גם הצליח לבדר צופים פחות מתוחכמים (הם אמנם חשבו שהסרט מטומטם וגרוע אבל נהנו מהאקשן והציצים), וגם לאתגר צופים יותר מתוחכמים. קשה להתייחס לסרט בתור משהו שצופה אחד מתוך אלף מבין, אם כל מי שראה אותו מאז תחילת הדיון עליו הבין בדיוק למה ורהובן התכוון.
אני לא חושב שהטענה היא שהבמאים צריכים לסרס את עצמם
אלא שבמאים מוכשרים באמת מצליחים לעבוד בשיא הכישרון שלהם ו_עדיין_ להעביר את המסר שלהם בצורה יעילה. אם במאי עובד בשיא הכשרון שלו ומפספס את מרבית הצופים, סימן שהוא לא כזה מוכשר.
זה לא עומד במבחן המציאות
דהיינו, אם אנחנו מדברים על מסרים מורכבים ואמביוולנטיים כמו בסרטיהם של האנקה או ורהובן, אז אין דבר כזה בטבע. או שפונים לקהל נורא מצומצם, כמו קים קי דוק, או שפונים לקהל יותר רחב ופועלים בשתי רמות. אין כמעט דוגמאות לסרטים שמצליחים לגרום לקהל לאכול מסרים מורכבים ועוד עושים זאת בזמן אמת. הרבדים המורכבים יותר של סרטים כאלה מתגלים על ידי הקהל הרחב רק שנים אחרי יציאתם.
אני לא אומר שבמאי אמור להגביל את הכישרון שלו. להפך.
כמו שאמרתי, האנקה אולי נכשל ליצור סרט שפונה לשני הקהלים אבל ורהובן מצליח . תקרא שוב.
לגבי "גברים בחלל", זה ניחוש שלי, שמתבסס לא רק על עין הדג אלא על קריאה של ביקורות רבות ומגוונות באינטרנט. ביקורות שיצאו צמוד ליציאת הסרט הם אכן שליליות, ומתייחסות אליו כסרט אקשן גרוע. ביקורות מהשנים האחרונות הן 99% חיוביות. אני עובר ברגעים אלה ממש על הקומנטים עליו בימד"ב, או לפחות על העמודים הראשונים. רובם ככולם חיוביים, רובם ככולם מזכירים את המילה "סאטירה". אז כן, לא רק חמשת האנשים בעין הדג שראו את הסרט מתחילת הדיון עליו ראו את הסאטירה שבו, אלא גם עשרות, אם לא מאות, אנשים בימד"ב. לא הוכחה קונקרטית, סתם מדגם מייצג.
יש גם צופה שלישי
רייבי הוא ההפך המוחלט מהעכרור. נראה מתגובותיו שהוא שם משקל מועט מאד לחווית הצפייה ולהסחפות בתוך הסרט. חשוב לו הרבה יותר המבט הקר ואנליטי והניתוח המפוקח של משמעות היצירה. בגלל זה הוא לא מבין מה כל כך מתלהבים מספילברג, בגלל זה סרט שעובד על החושים בצורה חזקה כמו "רקוויאם לחלום" מאבד מכוחו לאחר צפייה אחת.
קחו צופה כזה, הוסיפו לו ראיית עולם אפילה, ידע נרחב ולא מעט התנשאות וקבלו ויכוחים מרירים ובלתי נגמרים באתר הקולנוע החביב עליכם.
אה, לא בדיוק
אני הרבה יותר קרוב לאיך שדן ברזל מתאר את עצמו מאשר למה שאתה מדבר עליו. ראיית עולם אפלה? מה פתאום. מיציתי אותה בגיל טיפש עשרה.
אני מאוד אוהב להיסחף בתוך הסרט. פשוט יש לי סף די גבוה ורוב הסרטים לא עושים לי את זה. אלה שעושים לי את זה הם לא בהכרח אותם הסרטים שעושים את זה לאחרים. בטח שלא ספילברג. התמימות האגרסיבית שלו (והאגרסיביות שלו באופן כללי) הורסת לי את החוויה.
"רקוויאם לחלום" הוא מקרה מאוד קיצוני של מקסימום רגש ומינימום תוכן. הוא לא ממש מייצג שום דבר מעבר לעצמו. אז נהניתי ממנו בצפייה הראשונה, אבל החל מהצפייה השנייה היה כבר קל מדי לראות את התפרים והשטחיות של הסרט עלתה לפני השטח. והנה הרסתי לעצמי עוד סרט. אשמתי? אשמת הסרט? כנראה שילוב של שניהם.
אני רואה שהאדון האנקה הצליח בדבר אחד
הוא הצליח להוציא ממך תגובה רגשית חזקה. אולי נמשיך לדבר על הסרט אחרי שתירגע קצת. או תראה עוד כמה סרטים של האנקה.
גם אם מישהו יבוא וישפוך לך בלי אזהרה דלי של מים על הראש,
הוא יוציא ממך תגובה רגשית חזקה. זה עדיין לא יגרום לך להעריך אותו במיוחד. לפחות, אני מקווה שלא.
ובנוגע לדיון מאוחר יותר- תודה, לא תודה. אם אתה לא רוצה להגיב באופן ענייני לטענות שלי, באמת אין טעם שנמשיך לדבר על הסרט.
ילדים וילדות 2.
בורחים מריאליזם?! ראינו את אותם הסרטים?
אולי התכוונת ל"מביאים את הקהל להתפכחות מאשליית הריאליזם האמונה באמנות הקולנוע", אך הדרך בה הוא יוצר את האפקט הזה הוא דווקא באמצעות יצירת תחושה היפר-ריאליסטית, וניפוץ פתאומי שלה.
התנגדות לאשליית הריאליזם? כן. בריחה מריאליזם? ממש לא.
מה שאתה אמרת
אבל אחרי שרואים את האנקה עושה את הטריק הזה בסרט הראשון, כבר יודעים למה לצפות בסרט השני. ובשלישי. לא מבחינת עלילה, חס וחלילה, אלא מבחינת קונטקסט כללי. ומתוך הידיעה הזאת הרבה יותר קשה לקרוא למה שהוא עושה מחדל והרבה יותר קל להסתכל מעבר, לתכלית של ה"מחדל" הזה.
ילדים וילדות,
התוכלו לזהות מה שגוי בטענתו של רייבי ולסדר את המשפט מחדש באופן הגיוני?
אני, אני!
הסרט הוא לא אירופאי כבר מתחילתו. ומי בכלל מחפש ריאליזם בסרטים ריאליסטיים? בשביל זה יש את דן ברזל.
תשנה את זה ל''התרצו לזהות''.
מש''א
אני לא יכול לומר שנהניתי במהלך הצפייה ב"מחבואים". זה סרט כבד, איטי, משעמם אפילו, וככל שהוא מתקדם יותר כך נעשה יותר ויותר ברור שהפתרון שלו יהיה רחוק מלספק את הצופה.
אבל הוא ממשיך להטריד הרבה אחרי הצפיה. הוא עובד בכמה וכמה מישורים, ובכל אחד מהם פוגע בול בנקודה שמוציאה את המערכת מאיזון, בין אם מדובר בתא המשפחתי, בהיבט הפוליטי של העבר וההווה, או בקולנוע ובתרבות האנושית ככלל. הוא בפירוש אחת החוויות החזקות ביותר שעברתי בקולנוע בזמן האחרון.
במהלך הצפייה הרגשתי שהמחיר שהאנקה גובה מהצופים שלו כדי להגיע ליעדו הוא קצת יותר מידי גבוה בשבילי, גם ביחס לכמה מסרטיו הקודמים שעשו זאת באופן יותר מעודן. אך עדיין, גם "מחבואים", כמו "משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר" ו"שעת הזאב", הוא יצירת מופת.
כבר אמרתי את זה פעם,
(בדיון שהיה על האנקה לא מזמן ביומית על האוסקר האירופאי) אבל כל השוואה בין האנקה לבין קובריק עושה לי צרבת ופטריות ברגלים.
רק לשם ההגינות, אני מסכים עם זה שהאנקה הוא ויזואליסט נהדר, ודומה מאוד לקובריק בעניין זה. כל פריים שעובר במצלמה שלו חודר ומלא ברגש, וההשקעה שלו בעיצוב היא ללא רבב. אבל זה, כנראה, המעלה היחידה שאי פעם הצלחתי למצוא בסרטיו. בין זה סרט מוצלח ("מחבואים") או נוראי ("משחקי שעשוע") בכל אחד מהסרטים שלו תמיד חשתי שהאנקה זונח כל צד אפשרי בסרט, ומתמקד רק בכמה אלמנטים ספורים. במשחקי שעשוע ובשעת הזאב כמעט כל הצדדים הסיפוריים (בכלל, בשעת הזאב יש רק סצנות ספורות מבחינת העלילה), ומתמקד בעיקר באנלוגיה שהוא רוצה להעביר דרך הסיפור. וחוסר האיזון הזה הוא מה שתמיד הפריע לי בסרטיו (למרות שאת "שעת הזאב" אהבתי יותר, בעיקר בגלל שהוא נורא מפחיד).
וזאת למעשה, הסיבה שהאנקה כנראה לא יתקרב לרמה של קובריק לעולם. בסרטים של קובריק יש עלילה, וסיפור אמיתי ומקורי, עם דמויות עמוקות שאפשר להזדהות איתם. ודרך הסיפור הרגיל לכאורה, קובריק נותן לנו את אותם אלגוריות שהאנקה מנסה להעביר בסרטיו, רק בהרבה פחות התנשאות, והרבה יותר פשטות. הוא מצליח לגרום לנו לחשוב על סרטיו, אבל הוא גם מצליח לגרום לנו להזדהות עם הגיבור ברמה הכי בסיסית וקולנועית. וזו הסיבה שהאנקה לא קרוב אליו בכלל, כי הוא מתחכם מדי, יומרני מדי, ופייר, פשוט לא במאי טוב כל כך.
וכבר אמרתי לא מזמן ש"מחבואים" הוא לטעמי סרטו הטוב ביותר, וסרט מצויין למדי. אבל בשביל מה ההתנשאות הזאת בשביל מה?
משעשע
אני חשבתי להגיב להשוואה הזו עם הטענה ההפוכה:
גם לי האנקה מזכיר את קובריק. גרסה משוכללת וטובה יותר של קובריק.
יש לו את המעלות הקובריקיות:
היכולת לטוות סיפורים מופשטים ולהעביר דרכם סוגיות פילוסופיות מורכבות ומרובדות, והבחירות האודיו-ויזואליות הלא צפויות והחזקות שמעבירות את הסוגיות האלו באופן קולנועי אל נפשו וגופו של הצופה באופן כל כך טוטאלי.
והוא גם מנוער מהחסרונות הקובריקיים:
המשחק ואופי ההתרחשות אצלו הם ריאליסטיים ולא גרוטסקיים עד גיחוך. הבחירות הסיגנוניות שלו בוגרות יותר ולא הולכות רק על המהמם והפרובוקטיבי. הדמויות שלו מעוררות הזדהות וחמלה אצל הצופים. ולא נראה שסרטיו יתיישבנו כמו אלו של קובריק, אם כי עוד מוקדם לומר.
אני מתקשה להבין איפה מצאת אצלו דווקא התנשאות, או בכל אופן התנשאות השונה מזו של קובריק?
קובריק. האנקה. ברדוויל. ברזל.
1. בא לך לפרט על הגסות ב"משחקי שעשוע"? כל יצירתו של האנקה מתאפיינת באנדרסטייטמנט לטעמי, ברמיזות מתחת לפני השטח עם הבלחות קצרות של אגרוף לפרצוף, שרק הופך אפקטיבי יותר הודות לשקט שקדם לו. רק במבט לאחור ובצפיות חוזרות רואים אצלו שהכל געש מתחת לפני השטח לכל אורך הסרט, גם (אם לא בעיקר) בסצינות השקטות והעדינות. כך שאשמח אם תסביר את נקודת המבט שלך.
2. אתה באמת חושב ש"מחבואים" עוסק במשבר האלג'יראי? האנקה מספר שהסרט נולד מסרט דוקומנטרי שהוא ראה על הנושא, אך אני בספק אם זו הייתה כוונתו. כבמאי שמתאפיין באותה יכולת הפשטה שקובריק ניחן בה, הוא העביר לי רעיונות יותר רחבים מאשר התייחסות למקרה אחד ספציפי בהיסטוריה (דיווח החדשות מהמזה"ת הוא הרמיזה הגלויה ביותר לפוליטיקה של ימינו אנו, אך גם הייתי לוקח את זה למחוזות אחרים, אנושיים ועל-זמניים יותר: הסצינה בה ז'ורז' כמעט נדרס ע"י רוכב אופניים היא סצינת מפתח בסרט מהבחינה הזו).
3. בנוגע למעוף – האנקה מקדם עמדה מאוד ברורה שמתנגדת לכל גילוי של פנטזיה בקולנוע. זו העמדה ממנה הוא בא כיוצר. מה שאתה מגדיר כחוסר מעוף הוא התעקשות עקרונית אצלו למקם את הסרטים שלו כאן ועכשיו, במציאות, עם דמויות בשר ודם. מהבחינה הזו, הוא דווקא יותר מזכיר לי את קן לואץ', מהבמאים היחידים שגורמים לי להרגיש שאני מכיר את הדמויות שלהם באופן אישי, יכול להריח את הזיעה שלהן ולגעת בדמעות שלהן. דווקא "שעת הזאב" הוא מקרה מעניין בהקשר הזה, מאחר ובעוד שהוא מתרחש כאן ועכשיו, זהו כאן ועכשיו קצת שונה, פוסט אפוקליפטי. אולי זה יקרה שבוע הבא, אך המציאות לא תהיה כשהייתה, ולדעתי האנקה מפליא לתאר את העולם הבדיוני-אך מציאותי הזה. באופן אישי, אני חושב שהמעוף הפסיכולוגי שהוא מגלה שם מעניין הרבה יותר מאשר המעוף הגרפי של סרטי "מלחמת הכוכבים", למשל.
האנקה. ברדוויל. ברזל.
1. מעניין. אשמח אם תעדכן. בשנתיים משתנים הרבה דברים.
2.
3. אני אתקן את דבריי: הוא לא בדיוק מתנגד לכל גילוי של פנטזיה. אך נקודת המוצא שלו היא שבעולם בו הקולנוע והדימוי הויזואלי ככלל מכתיבים לאנשים את תפיסת המציאות, חובתו האמנותית היא להתעסק במציאות הזו ולא בעולם אסקפיסטי בדיוני לחלוטין. יתרה מכך – חובתו היא לנתק את הקשר בין הייצוג של המציאות בקולנוע לבין המציאות עצמה, ולהצביע (כפי שנמרוד העיר) על חוסר היכולת של המדיום הקולנועי להתמודד עם המציאות.
האנקה.ברזל.אפלטון?
חשוב לציין שהאוייבים הגדולים של הנקה בקולנוע העכשווי הם לאו דווקא סרטי הפנטזיה המוחלטת או האסקפיזם הטהור, כמו סרטי מלחמת הכוכבים או טרילוגיית שר"ה .
המלחמה שלו היא בראש ובראשונה נגד סרטים שעוטפים את עצמם באיצטלה של מציאות, ולמעשה הם עיבוד של אותה מציאות בדפוסים של מבנה דרמאטי הוליוודי : טרנטינו למשל, או כל פס הייצור ההוליוודי של סרטי מתח/אקשן שמתרחשים בעולם שלנו.
מהנקודה הזו אפשר לראות שהצו האידאולוגי של הנקה הוא גלגול של מחאה עתיקה הרבה יותר נגד האומנות.
אפלטון זיהה את הכוח של האומנות בחינוך העם ובעיצוב תודעת ההמונים. הוא דיבר בגנות אותן פואימות שמקנות דעה לא נכונה, והן בגדר ייצוג שקרי של המציאות. במדינה האפלטונית אין מקום לאומנות הרסנית כזו.
ההבדל בין הנקה לאפלטון הוא רב: אפלטון רצה שהאומנות היחידה שתהיה מותרת במדינה היא אומנות שמשקפת את הערכים שהוא תפס כערכים טובים ונכונים. והנימה היחידה שרשאים המשוררים לנקוט בה היא נימה של איזון ואיפוק רגשי. הסרטים של הנקה הם לא מודל של איך סרטים צריכים להיעשות, הם יותר שלילה של הקולנוע שהנקה חושב שלא צריך להיעשות. התכסיס הגדול של משחקי שעשוע (מי שראה יודע למה אני מתכוון), והתכסיסים הקטנים של מחבואים (שינוי הפרספקטיבה שנמרוד התייחס אליה), הם חול בעיניים של העשייה הקולנועית השלטת היום, ולא הצעות לשיפור. נקודות המוצא של הסרטים של הנקה והסינופסיסים שלהם ("משפחה מותקפת בבית הנופש שלה", "זוג בורגני מקבל קלטות מאיימות") הן אותן נקודות מוצא של הקולנוע שהנקה מבקש להתקיף. הוא פועל במרחב שלהם, ולא במרחב יצירתי חדש משלו. בקיצור : הנקה מעוניין לפרק, לא לבנות (להלן : קולנוע אידאליסטי שלילי).
ככלל, היום קשה למצוא מודלים חיוביים לעשיית קולנוע שנובעים מהכרה אידיאולוגית (ישנם המודלים של התסריטאות, אבל הם תמיד של קולנוע מבדר ורווחי, ולא של קולנע נכון ומוסרי). רוברט ברסון, האחים דרדן, עבאס קיארוסטמי ואולי גם דוגמה 95 הן הדוגמאות היחידות שעולות לי לראש של קולנוע אידאליסטי חיובי.
מעניין שהד נוסף מהעבר לצו ההנקאי נמצא בתקופת ההשכלה, שבה הריבוי של הרומאנים והבדייה הספרותית עוררו גל של מחאה, שעיקר טענותיו היו שהרומאנים משבשים את הנפש הבריאה, וגורמים לסערת רוחות ועומס רגשי שיכולים להביא להיסטריה או חלאים דומים. הפשטנות והאנכרוניזם הברורים של הטענות הללו, והקירבה הרעיונית המסויימת שלהם להנקה, הם עילה מספקת להתייחס לאני מאמין של הנקה בספקנות רבה.
תזה טובה, דוגמאות משונות
טרנטינו כדוגמה לנראטיב הוליוודי? אולי ב"ג'קי בראון" וגם זה בקושי.
דוגמה 95' כדוגמה לקולנוע אידיאליסטי? אני חושב שכבר סיכמנו ש-95' הייתה גימיק שיווקי שאיפשר מימון והפצה של סרטים דלי תקציב. אמנם חלק מהסרטים האלה היו מעניינים מבחינה אידיאולוגית, אבל רובם לא, סתם סרטים שהשתמשו באסתטיקה שתואמת את העקרונות של 95' ועם התחכמויות רבות כדי לעקוף אותם.
ורובר ברסון התפגר מזמן.
דווקא טרנטינו היא דוגמא טובה,
לבמאי מסחרי טוב, ולבמאי ששיטת הבימוי שלו שונה בצורה מהותית מצורת הבימוי של האנקה.
וליתר פירוט, דן ברזל כבר הרחיב על זה פעם:
כתבה מספר 3032
אני לא רואה קשר
טרנטינו הוא במאי מסחרי? טוב, שיהיה. גם פון טרייר. גם קים קי דוק. האנקה קצת פחות מסחרי. אין להבחנה הזאת הרבה רלבנטיות לתעשיית (תעשיות?) הקולנוע של שנות האלפיים.
נדמה לי שטרנטינו לא הובא בהקשר של במאי מסחרי
אלא בהקשר של במאי שמטשטש (עפ"י האנקה) את היכולת להבחין בין הקולנוע כחוויה אסתטית לבין הקולנוע כחוויה מציאותית.
במציאות הטרנטינואית אין חלליות, ואין חייזרים. יש בה אנשים מחוספסים, מהרחוב. יש להם שיחות קטנות, יומיומיות. זה אומנם חיקוי מציאות מלאכותי לגמרי, אך לרוב היא לא מעבידה את מנגנון הסיספונד שלנו. כשה"מציאות" הטרנטינואית נתפסת כחוויה אסתטית, זה עשוי להשליך על האופן בן אנו חווים את המציאות שלנו. וזה, עפ"י האנקה, בעייתי.
גם מעבר לנושא האלימות, עליו פירטתי בפתיל שהברדוויל לינקק אליו, יש אצל טרנטינו את אותן בעיות שהאנקה רואה ב-99% מהתוצרת הקולנועית העולמית: בקולנוע יש קונפליקט שמגיע להתרה. בעיה שמוצאת פתרון. מבנה של התחלה-אמצע-סוף. דיאלוגים מלאי סאבטקסט. יד מכוונת ברורה. משמעות. אך בחיים זה לא כך. קונפליקטים לא מגיעים למיצוי תוך 90 דקות. 90 דקות גם לא מספיקות כדי להסביר את המורכבות המלאה אפילו של הבעיות הקטנות ביותר בחיים. המרקם האנושי מורכב מידי.
ונכון שהמבנים הדרמטיים עליהם מושתת הקולנוע הם הבסיס של כל יצירה סיפורית עוד מימי סופוקלס. אך בקולנוע אין את הטשטוש של המילה הכתובה, או את המלאכותיות של הבמה. יש אנשים עם תלבושות יומיומיות, במקומות יומיומיים, עם שפה יומיומית. יש ייצוג מציאותי הרבה יותר משכנע, הרבה יותר מטשטש גבולות.
וזה מה שמרתיע את האנקה: המחשבה שכשאנשים יראו אלימות, הם לא ירתעו. וכשצופים יראו גבר ואישה, יהיה להם ברור שזה יסתיים בנשיקה. וכשהם יראו מצב בעייתי, יהיה להם ברור שהוא ייפתר בשלום. הקולנוע שלו בא לשמוט את השטיח מתחת להנחות האלה של עולם הקולנוע.
אני מתאר לעצמי
שאתה הבן אדם האחרון בעולם שלא ראה את "ספרות זולה". אין בו מבנה של התחלה-אמצע-סוף. יש בו אלמנטים של אקראיות. יש בו קונפליקטים לא פתורים. וזה אפילו לא סרט של טרנטינו שאני כל כך אוהב.
התחלה אמצע וסוף
טעות בידיך.
בסיפורים של "ספרות זולה" יש התחלה, אמצע וסוף. הם פשוט מוגשים בסדר לא צפוי. אך לכל סיפור שם, כשאתה מספר אותו לעצמך, יש את שלושת החלקים האלו. בהתחלה אתה מתוודע אל הדמויות ובעיותיהן, באמצע יש הסתבכות, ובסוף יש פתרון. זה פשוט לא מוגש בסדר הזה.
אך בחיים לא רק שזה לא מוגש בסדר הזה – פשוט אין את זה. וגם אצל האנקה אין את זה. לפחות בסרטיו האחרונים (ב"משחקי שעשוע" עוד יש משהו שדיי דומה למבנה עלילתי קלאסי, למעט הקטע שאסור לספיילר שכולנו יודעים מהו).
אילו קונפליקטים לא פתורים יש ב"ספרות"? כל סיפור מגיע לסופו באופן כזה או אחר.
ואיזו אקראיות יש שם? אולי אקראיות מתוכננת, אמנותית. אקראיות קולנועית, לא אקראיות אמיתית. אקראיות אמיתית היא מכת צפרדע (וכן, אני רומז לסרט ספציפי בכוונה). אקראיות בה דמות מסיפור אחד במקרה תפגוש את הדמות מהסיפור השני בשירותים היא אקראיות אסתטית. מענגת. יזומה. מלאכותית.
הכל, כמובן, יחסי
יחסית להאנקה, טרנטינו הוא לא קיצוני. יחסית לקולנוע הוליוודי, הוא כן. אבל יש מעטים (שלא להגיד אפס מוחלט) שהולכים עד הסוף כמו האנקה. אז הדרך היחידה להתמודד עם חלוקה שכזאת זה לזרוק את טרנטינו לאותו פח הזבל שג'ואל שומאכר נמצא בו? נשמע לי כמו מתודולוגיה קצת מפוקפקת.
ואם תשים לב שלהאנקה יש התחלה ואמצע. גם הוא לא כזה קיצוני. מה גם שהוא גונב בסרט הזה מלינץ' וכולם יודעים כמה אתה שונא את לינץ'.
אל תיתמם
טרנטינו דואג להציג נקודות מבט שונות ומנוגדות. הוא לא מצמיד אותך לגיבור אחד בלי להטיל ספק בצדקתו. הוא משתמש בטכניקות הזרה כדי להזכיר לך שאתה צופה בסרט. כבר ברמה הזאת זה מפריד אותו מרוב היוצרים ההוליוודיים.
כן, ב"מחבואים" הקונפליקט מוצג כבר בסצנה הראשונה ואותה סצנה אלימה מתרחשת עשרים דקות לפני הסוף. אבל מה זה אומר בסך הכל? גם סרט "בידורי" יכול להציג את המאורע המחולל במקביל להצגת הדמויות. גם בסרט "בידורי" הטוויסט של סוף המערכה השנייה (וזה מה שזה) יכול לבוא בדיוק באותו שלב של הסרט. האנקה נותן לנו אנטי-סיפור במעטה של סיפור מאוד קונבנציונלי.
יש: גיבור, קונפליקט, דמויות משנה, מלאות ריאליסטית, סדר כרונולוגי, קונבנציות של סרט מיסתורין.
אין: הפשטה, ערבוב בין מציאות לחלום/זיכרון, ריבוי גיבורים או מספרים, שבירה של הדיאגזיס.
הרי אם האנקה היה הולך עד הסוף, כמו שאתה טוען שהוא הולך, לא היה פה שום מקום לטעות. לעכרור לא היה יכול להיות שום קייס. ובמידה מסוימת יש לו.
איבדת אותי
איבדת אותי
יש לדעתי מספר רמות של ריחוק שבמאי יכול ליצור בין הסרט לצופה. אם ניקח סרט הוליוודי ממוצע בתור הריחוק ה"קרוב" ביותר, ההבדל בינו לבין סרט של טרנטינו יהיה לא פחות גדול מאשר המרחק בין טרנטינו להאנקה.
נניח. וזה קשור ל...?
עזוב, נמאס לי
בוא נחזור לגודאר, נושא הרבה יותר מעניין.
אם אתה רוצה להגיד שההשפעה של גודאר נמשכה לאורך זמן, הייתי רוצה שתספר לנו איך ואיפה היא באה לידי ביטוי. מה שאני יודע זה שהיה נהוג בארה"ב לאורך שנות השישים שבמאי יעשה סרט אחד או שניים בסגנון גודארי. אז יש סרטים כאלה לדה פלמה, ולג'ון בורמן, ולריצ'רד לסטר, ולסידני לומט. שלא לדבר על "אדם בעקבות גורלו" של דניס הופר. אבל אחרי שנים ספורות זה עבר להם, והם שינו סגנון. זאת הייתה אופנה חולפת.
א. אני לא גודאריסט
ומיהרתי לנטוש את הקו הזה של הדיון מעבר לשאלה העקרונית בנושא.
ב. גם בלי להיות גודאריסט, הנוכחות שלו מאוד בולטת גם היום. מ"לגעת במוות" של סקורסזה ועד השטויות של יהושע סיימון, אני רואה איזכורים סגנוניים גודאריים בהרבה מקומות.
השורה שלך "שבמאי יעשה סרט אחד או שניים בסגנון גודארי" חושפת לדעתי את הבעיה שלך: אתה מתייחס לזה כאילו זה היה מינימום סרט "דוגמה 95". כאילו גודאריות זה איזה סגנון מחייב וטוטאלי, שנגעו בו כשהוא היה אופנתי, ושכחו אותו כליל לאחר מכן.
אלא שגם ב"דוגמה 95" לא זה המקרה: להזכירך, למרות שעדיין מקשרים כל סרט שלו למניפסט הזה, לארס פון טרייר לא עשה סרט "דוגמה" מאז 1998. אבל כל מה שהוא עשה מאז הושפע מהגישה של סרטי ה"דוגמה".
יודע מה – דוגמא יותר ברורה: פ.ת. אנדרסון לא עשה סרט "דוגמה" מעולם. אך ההשפעה שלהם עליו ניכרת, לפחות על סמך "מוכה אהבה". נראה אם זה ימשיך הלאה.
בקיצור, לא צריכים להיות כל כך טוטאליים. השפעות אמיתיות נבחנות מעבר לחמש הדקות בהן הן אופנתיות. המבחן האמיתי הוא באופן בו הסגנון הוטמע בתוך השפה וקיבל חיים משל עצמו. להגיד שגודאר לא עשה את זה נשמע לי הזוי.
טוטאלי? אני?
חס ושלום.
הסגנון של גודאר הוטמע בתוך השפה, אבל רק במידה מאוד מצומצמת. הרי לא רק עשיית "סרטים גודאריים" יצאה מהאופנה, אלא גם מאפיינים יותר כלליים של גודאר. אחרי תחילת שנות השבעים כבר קשה לראות שילוב של קולנוע ופוליטיקה, וההרפתקנות הסגנונית היא מאוד מוגבלת. לראות את זה אצל אנציקלופדיה מהלכת לקולנוע כמו סקורסזה זה לא חוכמה, הוא אף פעם לא שכח מי זה גודאר. וכאמור טרנטינו הכניס כל מיני מאפיינים של גודאר חזרה ללקסיקון, אבל בין תחילת שנות השבעים לתחילת שנות התשעים יש עשרים שנה של עשייה קולנועית. ובעשורים האלה גודאר היה כמעט ולא רלבנטי. הוא חזר להיות רלבנטי לא כי יוצרי קולנוע חזרו להיות מושפעים מסרטיו החדשים, או אפילו מסרטיו הישנים, אלא כי טרנטינו ועוד כמה כמוהו ידעו לעשות וריאציה על טריקים גודאריים בזמן הנכון ובמקום הנכון.
אנדרסון / דוגמה
אני לא חושב שמה שאנדרסון עשה ב'מוכה אהבה' זה לנסות ולהביא ליצוג ריאלי של המציאות באמצעות שימוש במצלמת כתף; הוא ניסה ולייצג את הרגשות של הגיבור באמצעות טכניקת הצילום (למשל סצנת הריצה המפורסמת ב'הבוגר'). העקרון האחרון מוקדם בהרבה מדוגמה, ונראה לי שהטלטול המאפיין את 'מוכה אהבה' מראה דמיון מקרי לדוגמה: שתי אידיאולוגיות קולנועיות שונות לחלוטין שבמקרה הגיעו לטכניקות דומות במקרה ספציפי.
אנדרסון / דוגמה
לא ברור לי מה הקשר בין "דוגמה" לבין "ייצוג ריאלי של המציאות באמצעות שימוש במצלמת כתף", או בכלל, על מה אתה מדבר.
על "דוגמה 95" ו"מוכה אהבה" כתבתי כאן:
כתבה מספר 1427
חשבתי על זה עוד קצת
ונראה לי שהבעיה היא שאתה לא עושה הבחנה בין במאי "חשוב" לבמאי "משפיע". למעשה יש כאלה, ויש כאלה והחפיפה בין שתי הקבוצות היא די מינימלית. רוב הבמאים שעיצבו את הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו, גם כאלה שפעלו בתקופות יחסית מאוחרות כמו שנות השישים והשבעים, הם אנשים שמן הסתם מעולם לא שמעת עליהם. והאנשים שכן שמעת עליהם, אותם הבמאים ה"חשובים", הם בעלי סגנון כל כך ייחודי שההשפעה שלהם מוגבלת רק לכמה טריקים זניחים שהממשיכים שלהם אימצו לעצמם.
מה גודארי באיזי ריידר?
אם אתה מתכוון לחדשנות של שניהם, אז זה באמת נכון. אבל חוץ מזה, אני די בטוח ששני הסרטים שונים לגמרי.
מה גודארי באיזי ריידר?
אה… הכל. איפיון הדמויות, מבנה העלילה, הצילום, העריכה, השימוש בסאונד. אני אמנם לא ראיתי את הסרט שנים רבות, אבל זאת לא בדיוק טענה שאני המצאתי. זה משהו מוכר וידוע. הסרט הבא של הופר כבמאי, The Last Movie, אמור להיות גודארי עוד יותר. כל כך גודארי שאין אפשרות לראות או להשיג אותו בשום מקום באופן חוקי.
אני לא מכיר כל כך את גודאר,
וראיתי רק סרט אחד שלו ("עד כלות הנשימה" הנהדר, אך גם המיושבן), אבל אף פעם לא השוותי אותו לסרט כמו איזי ריידר, או לפיכך לשום סרט שנעשה באותה תקופה. נכון, איפיון הדמויות דומה בחלקו (ודמות העו"ד השתיין של ג'ק ניקולסון ב"איזי" מזכירה קצת את דמות הפושע ב"עד כלות"), אבל כל צורת הבימוי לא דומה בכלל, וצורות הצילום ועריכת המוזיקה שונות בתכלית.
אבל בעיקר, השוני האמיתי מבינהם, הוא העובדה ש"עד כלות" הוא סרט מיושבן למדי (למרות שעדיין יש בו כמה קטעים מבריקים), אך איזי ריידר, למרות ההתיישנות, עדיין רלוונטי, עצום וענק כמו שהוא היה מלפני 40 שנה, מבחינתי כמובן. הופר עבר את מחסום הזמן. גודאר – לא.
תעשה לי טובה
ותראה סרטים יותר מתקדמים של גודאר. "עד כלות הנשמה" הוא סרט מוקדם שלו, הראשון למעשה, והוא לא אחד המורכבים שבהם. גודאר הפך ליותר ויותר קיצוני לאורך שנות השישים.
ואגב "איזי ריידר" הוא שיא ההתיישבנות, אבל אתה עדיין צעיר ופוחז ולכן זה לא מפתיע שאתה מתעלם מזה. הנרקיסיזם הזה של ההיפים של שנות השישים הוא נורא מעיק וממצה את עצמו בשלב מסוים.
אבל הסצנה האחרונה....
פשוט מרטיט. אני חושב שעל זה אולי נוכל להסכים.
הסצנה האחרונה היא אכן מצוינת
אבל קשה להתעלם מהקונטקסט, או מהמשמעות שלה ביחס לקונטקסט.
אני מקבל.
אגב
חלק מאותן התכונות שאתה מתלהב מהן בסרטים של האנקה קיימים גם בקולנוע המיינסטרימי, בסרטים שהזכרתי לאחרונה. ב"הוסטל", ב"כללי המשיכה", ב"תשוקה חותכת". תראה אותם בהזדמנות.
טרנטינו כבמאי
רחוק מלהיות דוגמא מובהקת לקולנוע הוליוודי טיפוסי, זה נכון.
אבל טרנטינו חורג מגבולות היצירה שלו עצמו. היום אנחנו יכולים לדבר על רוח טרנטינואית, על אסתטיקה טרנטינואית, או אפילו על "עולם ערכים" טרנטינואי, שהם מקור ההפרייה הגדול ביותר של פס הייצור ההוליוודי.
סך הכל, סביר להניח שהוא היוצר המשפיע ביותר בעולם היום, בהפרש עצום מכל השאר. מה לעשות שלא כל מי שמושפע מטרנטינו הוא יוצר מוכשר ולא קונוונציונלי כמו טרנטינו.
טרנטינו כסמל, או כסמן של תקופה, ולאו דווקא כיוצר.
אה, ולגבי דוגמה :
לא צפיתי ברוב סרטי הדוגמה, ולכן סייגתי אותם ב"אולי".
דן ברזל בקיא בדוגמה, ולכן אני אשאיר לכם את הויכוח על האם מדובר באלטרנטיבה אמיתית לקולנוע הוליוודי שנגזרת מאידיאולוגיה מסויימת, או בגימיק שיווקי.
כן ולא, בעיקר לא
קודם כל, בהודעה הקודמת הבאת את טרנטינו בתור דוגמה קונקרטית, לא מקור של תופעה שאינה קשורה אליו.
אותה "רוח" טרנטינואית שדבקה בקולנוע ההוליוודי הוא מיתוס, פיקציה. הביטוי היחיד שלה זה דמויות מדברות על תרבות הפופ. היה את זה לפני טרנטינו, זה גבר אחרי טרנטינו, וזה לא המאפיין היחיד של טרנטינו. היו כמה חיקויים של טרנטינו שניסו לאמץ עוד כמה מאפיינים, בעיקר באמצע שנות התשעים. היו ונעלמו, לא הצליחו מסחרית. מה גם, שהם חיקו רק את שני סרטיו הראשונים. מאז טרנטינו הוציא את "ג'קי בראון" ו"קיל ביל" (וכתב את התסריט של "מהשקיעה עד הזריחה"!). אני לא רואה מישהו שמחקה אותם.
זה טיפה משונה
לייחס חשיבות כזו לבמאי שגוף העבודה שלו מורכב מ4 פיצ'רים.
ובכל זאת, אני לא מאמין שזו פיקציה גמורה.
אתמול צפיתי בdevils rejects, הסיקוול של רוב זומבי לבית 1000 הגופות (מעולה, דרך אגב). הסרט נראה כמו התכה מוזרה בין ספרות זולה לקיל ביל, עם מאפיינים קרטוניים מועצמים ואפילו יותר דם.
יכול להיות שזהו עולם אסתטי שטרנטינו רק נוטל בו חלק, ולא מכונן אותו. קשה לדעת, ולצורך הענין זה גם לא כל כך משנה.
לו היית אתה נדרש לנקוב בשמו של קולנוען אחד שהוא האבטיפוס, או האידאה, של כל אותם סרטים (רודריגז, "עיר האלוהים", "בי קול", דומינו", "הקדושים מבוסטון", "קיס קיס בנג בנג", – רשימה חלקית *מאד*), והיית מניח לרגע את שאלת המי קדם למי, או את טיעון ה"זה היה קיים לפני טרנטינו", לא היית מהסס להצביע על מר קוונטין.
תקן אותי אם אני טועה, כמובן.
זה טיפה משונה
רוב זומבי ספציפית הולך ישירות לקולנוע של שנות השבעים. הוא לא צריך את טרנטינו בשביל זה.
רודריגז צמח במקביל עם טרנטינו ושיתף איתו פעולה. קשה להגיד שהוא הושפע ממנו. "קיס באנג"? מישהו כבר אמר פה ששיין בלאק עשה דברים דומים עוד לפני טרנטינו. "עיר האלוהים" ו"דומינו" מרוחקים כל כך הרבה קפיצות לוגיות מהסרטים של טרנטינו שקשה בכלל לדבר עליהם באותו משפט. לא כל סרט פשע הוא טרנטינו.
"בי קול" ו"הקדושים מבוסטון"? כן, בהחלט. אבל אז מה? אחד איחר למסיבה בחמש שנים, אחד בעשר, ושניהם נכשלו גם אמנותית וגם מסחרית. אני רואה בהם את הסוף של מגמת "דברים לעשות בדנבר", לא את ההתחלה שלה.
אוי, כמה שסטינו.
בחלק מהדיאלוגים בdevils rejects, אם עוצמים את העיניים ומסספנדים את הקול, זה בכלל ג'ולס מספרות זולה מדבר.
רודריגז הוא גם משת"פ של טרנטינו וגם במאי בפני עצמו. כבמאי בפני עצמו הוא עושה סרטי טרנטינו מחורבנים.
"עיר האלוהים" – הcool הוא המלך. הקצב. העריכה. האכזריות וההומור הבלתי נפרדים.
אבל אני עייף ואני צריך לקום מחר מוקדם. אין לי כוח לעוד פינג פונג, למרות שאני בטוח שפישפוש נוסף בזכרון ובאינטרנט יעלה עוד עשרות סרטים.
אני רק רוצה בירור אחרון: אתה טוען שקולנוע טרנטינואי היה טרנד קטן וחסר חשיבות יחסית אי שם באמצע שנות ה90, והיום טרנטינו הוא יוצר כשאר היוצרים, ואין לו השפעה ניכרת על אחיו הבמאים? (זו יכולה להיות תשובת כן/לא אם אתה רוצה).
אוי, כמה שסטינו.
אני אנסה להבהיר את עניין רודריגז. הוא עשה את "אל מריאצ'י" ב-1993. לא הייתה יכולה להיות לטרנטינו השפעה עליו, זה מוקדם מדי. "דספרדו" הוא שידור חוזר של "אל מריאצ'י" עם תקציב גדול יותר, גם אם תמצא שם השפעה של טרנטינו היא תהיה מינימלית (והוא בכל זאת משחק בסרט). ב"מהשקיעה עד הזריחה" זה לא חוכמה, טרנטינו כתב את התסריט. מה זה משאיר לנו? "היו זמנים במקסיקו"? סרטי "ספיי קידס"? אולי "סיוט בחדר המורים"?
לגבי ההשפעה של טרנטינו, היא נובעת רק משני סרטיו הראשונים ורק ממאפיינים מאוד שטחיים שלהם. לגודאר הייתה השפעה דומה בשנות השישים. כולם לקחו ממנו כמה אמצעי מבע קולנועי, אבל אף אחד לא באמת עשה סרטים "כמו" גודאר.
והיית אומר שגודאר למעשה לא באמת השפיע?
הו, אלוהים
אתה באמת רוצה להיכנס לזה? בטווח הארוך, כמעט ולא. ההשפעה הישירה שלו על הקולנוע העולמי די מיצתה את עצמה בתחילת-אמצע שנות השבעים. עד שטרנטינו גילה אותו מחדש עשרים שנה אחרי והתחיל להשתמש בטכניקות שלו, הוא לא היה יותר מדי רלבנטי.
כמובן אתה יכול להתחיל לדבר על זה שכל משחק עם ז'אנרים, מרוברט אלטמן ועד "מת לצעוק" הוא במקור גודארי, אבל זה נורא ערטילאי. היה משחקים עם ז'אנרים גם לפניו, בכל זאת הוא בעצמו לקח לא מעט טריקים מהקולנוע האמריקאי.
עיר האלוהים
למרות שאני מבין את הטענה, לדעתי ב'עיר האלוהים' ה-cool הוא רק אמצעי, לא מטרה: מ'ספרות זולה' אתה זוכר כמה הסרט מגניב ומקפיץ ומיוחד; מ'עיר האלוהים' כמה הדמויות מעניינות והמציאות נוראה.
היוצר המשפיע ביותר בעולם כיום?
בריטני ספירס משפיעה יותר מטרנטינו. היוצרים של 'צעירים חסרי מנוח' משפיעים יותר מטרנטינו. אופרה ווינפרי (להבדיל, כי היא לא בדיוק יוצר) משפיעה הרבה, הרבה יותר מטרנטינו.
הוא היוצר המשפיע ביותר _בחוגים מסוימים_.
מקבל את התיקון.
קיובריק הוא יותר מבמאי,
הוא אחד מאדריכלי הדימויים הגדולים של המאה ה20.
אלמלא קיובריק היה פונה ל"מהמם והפרובוקטיבי", לא היינו זוכים למפלי הדם בניצוץ, או לסימפוניות הרצח והאונס של התפוז המכני.
הקולנוע הסגפני של האנקה הוא לא הקונוע המגלומני של קיובריק. האנקה הוא יעיל, חד ונוקשה. קיובריק מקריב את הסובטיליות, הבגרות, והנאמנות לרעיון, לטובת פרצי האסתטיקה-לשם-האסתטיקה המונומנטליים שלו. בלעדיהם הוא לא היה חודר לנפש הקולקטיבית של הצופים כפי שהוא אכן חדר שוב ושוב במהלך הקריירה שלו.
החותם שהאנקה משאיר בתודעת הצופים הוא פרשני-טקסטואלי (כפי שיעיד הניתוח המבריק של נמרוד למעלה). קיובריק, בנוסף למימד הסאבטקסטואלי הענף שלו, מתיישב במחוזות הויזואליים הבלתי-אמצעיים של התודעה. מקומות שהקולנוע של האנקה, מתוך הכרעה אידאולוגית, מסרב לגשת אליהם.
את ''מחבואים'' עוד לא ראיתי,
אבל "שעת הזאב" מכיל לפחות דימוי ויזואלי אחד מדהים לרמת הקובריק. אין צורך לספיילר, כל מי שראה את הסרט יודע מן הסתם בדיוק על מה אני מדבר.
אם כי אני מבין למה אתה מתכוון.
אני רק רוצה לנצל
את האיזכור של גונקל כדי להמליץ שוב על "שעת הזאב", שלכול אורכו הייתי על סף בכי-תמרורים של ייאוש ופחד.
סרט שלוקח את הקרביים שלך, מקווצ'ץ' אותם ואז עושה מהם בלונים של חיות.
קובריק
עברתי על רשימת 12 הסרטים של קובריק. הצלחתי למצוא שניים עם דמויות "עמוקות": תפוז מכני ולוליטה.
אם הנקה בעצם לא ניסה להגיד משהו על המציאות,
הוא לא היה צריך לעשות סרט כל כך מציאותי. והוא גם לא היה צריך לעסוק בעניינים פוליטיים וחברתיים.
מה שאני רואה הוא סרט שמתיימר לומר משהו חשוב על אנשים בכל הרמות – אישית, משפחתית, לאומית, עולמית. והסרט נכשל מבחינתי בכל הרמות האלה, כי העולם שלנו עובד לפי חוקים לוגיים מסוימים שתקפים בו, והסרט – לא.
הדיון שלך בכל הדברים שהנקה אולי עשה, או אולי התכוון להם, הוא מעניין. אבל זה משאיר את הנקה כמישהו שמדבר רק לסטודנטים לקולנוע, או לאנשים שמוכנים לקבל טענות ומסרים בלי נימוקים. אם זה מה שהוא רצה, סבבה, אבל לדעתי זו התנשאות.
העולם שלנו עובד על פי חוקים לוגיים מסוימים? ממתי?
מאז ומעולם. למה?
אנא הרחב
(אני מקווה שאתה לא מתייחס לחוקים פיזיקליים, כי לא בזה מתעסק הנקה, ולמיטב ידיעתי, גם אנחנו לא.)
בקשר למיקום הצלמה
בטח יש כאן
איפה שהוא…
התחושה שאני (מודה, אני סטודנט פלצ"ן לקולונוע…) קיבלתי ממיקום המצלמה היא שמישהו חיצוני לסיפור הניח אותה שם, כלומר הבמאי/תסריטאי (אותו בנאדם בסרט הזה). יש כאן איזה מבחן שהוא מנסה להעביר את כל הדמויות הראשיות – ז'ורז', אן, מג'יד – ובל נשכח את הילד.
מה שלי לא היה ברור בסרט הוא הקטע עם השחייה של הילד…
בודאי שכן.
אם ממש חשוב לך ה-whodunit, יש אפשרות להרכיב את הפאזל באופן סספינד הודות לשוט האחרון החמקמק והמיסתורי.
כתבתי על כך אצל יאיר רוה, עם ספוילרים כבדים למדי:
http://cinemascope.co.il/?p=99#comment-1049
אבל כפי שגם הוספתי שם, זה נראה לי בגדר ניטפוק בסרט שכזה, סרט שחלק גדול מהגדולה שלו הוא נסיונו לנער אותך מהדפוסים שלך כצופה.
אל תהיה כזה שוודי.
אני לא נכנס לזה שאתה טוען כאן דבר והיפוכו: מצד אחד הסרט נראה ריאליסטי לכל אורכו. מצד שני כל הסיטואציה שעומדת במרכזו היא לא הגיונית. אז תחליט – ריאליסטי או לא?
יותר מהכל נראה לי שהאנקה הגיש לך סולם, ואתה לא ירדת בו מתוך מחשבה שהסולם נמצא שם בטעות. הוא לא.
ההסבר שלך מעניין, וקצת משפר את המצב. אבל לא מספיק - לא הייתי
קורא לזה סולם. זה מעט מדי, מאוחר מדי, ובלתי נראה מדי (אמרתי לך את זה, מיד אחרי הסרט. נדמה לי שדווקא הסכמת איתי אז – ברגע של בלבול? או לפחות הודית שיש לי נקודה, ושאתה מתקשה להגן על הסרט).
אני אהיה שבדי. אני רוצה להיות שבדי. אני עומד על זכותי להיות שבדי. אפילו טבח שבדי, אם אני ארצה.
ואני ממש לא חושב שאני סותר את עצמי. אמרתי שהסרט הוא ריאליסטי לכל דבר, ממש עד הסוף – או קרוב מאוד לסוף.
ואז אתה – טוב, אני – מבין שלא יהיה לו פיתרון ריאליסטי;
מה שהופך אותו לסוריאליסטי;
ומעורר חשק עז להעיף על הנקה איזה טיל באליסטי.
בורק בורק בורק
אחרי הסרט אכן התקשיתי להגן עליו. אני עדיין חושב שכחווית צפייה – הוא לוקה בחסר, בלשון המעטה. אך כיצירת אמנות – הוא אדיר. כפי שכבר כתבתי, הוא שקע לו לאיטו. התגובה שלי אליו עכשיו אכן שונה מהתגובה המיידית שהייתה לי אליו.
ומי יודע, אולי הוא מתגמל יותר בצפייה שנייה (אני מקווה לבדוק בקרוב).
נדמה לי שיש ביננו שני הבדלים:
• לך חווית צפייה מתסכלת פוסלת את הסרט. בשבילי סרט יכול להתקיים כיצירה גם אם הצפייה בו הסבה סבל.
• לי היה ברור פחות או יותר מאמצע הסרט לאן הוא הולך. ככל שזה הלך והתחוור לי שזה אכן הכיוון, כך הצלחתי להתחבר אליו יותר, והעצבים הבאליסטיים שאתה חווית נמנעו מבעוד מועד.
אני לא מסכים. לא *כל* חוית צפייה מתסכלת פוסלת עבורי את הסרט.
למשל, "דוני דארקו". סרט שמאוד תסכל אותי – עד עכשיו אני לא ממש מבין מה הלך שם, למרות כל ההסברים על מנוע המטוס ההוא – אבל אהבתי אותו.
אם היה לך ברור מאמצע הסרט לאן הוא הולך – יפה מאוד (באמת). אבל אני לא חושב שאם היה ברור לי לאן זה הולך הייתי יוצא עם דעה טובה יותר עליו; הייתי מגיע לאותה דעה על הסרט שעה קודם, זה הכול.
מסכים מאוד לגבי הדמיון בתחושה/אווירה, בין ''מחבואים'' ל''המשפט''.
אבחנה קולעת.
לחם ושעשועים
כתבתי לא מזמן תחת היומית הבלתי נגמרת של ורהובן על הקולנוע ההוליוודי של שנות החמישים (ובמידה פחותה של שנות השבעים), שיצאו ממנו סרטים רבים ששילבו בין ערך בידורי/סיפורי לבין אמירות פילוסופיות, פסיכולוגיות, סוציולוגיות ומה לא. פעלו בתקופה הזאת לא פחות מתריסר במאים שידעו לעשות זאת וכל אחד עשה סרט או שניים בשנה. הסרטים האלה פעלו בשני מישורים, אחד בשביל העם, עם עלילה ודמויות, השני בשביל מביני העניין, עם סימבוליזם וסאבטקסט.
אבל בתקופה הזאת, השילוב היה נחוץ, לא הייתה קיימת תשתית של ייצור והפצה של קולנוע אמנותי. עכשיו הוא לא, והתוצאה היא הפרדה כמעט מוחלטת בין בידור לאמנות. הקהל רוצה לתחום את האמנות, להכניס אותה לקטגוריות ברורות. ב"לב" – כן. ב"גלובוס" – לא. ומה שאנחנו מקבלים זה מצד אחד בלוקבאסטרים הוליוודיים, ומצד שני סרטים כמו הסרט הזה, כמו "להרגיש בבית" ו"הקשת", ו"העולם החדש" ו"טרומן", "היסטוריה של אלימות" ו"פלינדרום". סרטים שזונחים את האלמנט הבידורי כמעט לגמרי וחוויית הצפייה בהם לוקה בחסר. לא פלא שעכרור השלולית לא מרוצה מהסידור.
אפשר לינק או את שם היומית?
אהם, שם היומית הוא ''לחם ושעשועים''
כתבה מספר 2272
אופס, עייפות מצטברת.
אוי. בשניה של הסח הדעת, התייחסתי לסרט ולמה שהוא אומר.
לאאאאאאאאאאאאאא!!!
אוקי, אז היו פרויד, מרקס, אלתוסר וסארטר
מי מתנדב להכניס את קאמי (גיהנום הוא הזולת) לדיון?
אגב, כל מה שאמר נמרוד מקובל עלי לחלוטין. ואני חוזר ושואל – מה הקטע עם השיעורי שחיה של הילד?
הציטוט שציטטת הוא של סארטר
אה...נכון... אופס...
טוב, אני אנסה
אבל אני מסייג מראש את הפרשנות, כי היא נוקדנית מדיי, טו פר-פטצ'ד, וכי אני מאמין שאסור לפרש אף יצירה עד הסוף.
אנחנו רואים סצנה בה פיירו מתרגל את אותה תנועה שוב ושוב. הוא שקוע במים; השמיעה והראייה שלו מוגבלות. המצלמה מסתכלת עליו ואנחנו שומעים מישהו מחלק הוראות. אנחנו מניחים שמי שמדבר אל פיירו גם רואה אותו, כלומר, אני מניח שהמצלמה ממוקמת מאחורי העיניים של המאמן.
אבל למה לא להראות את המאמן? הוא מניע את פיירו, תוקע אותו בלופ ומונע ממנו להמשיך קדימה. האין המעמד הזה מזכיר את היחס בין המטרידן לז'ורז'? ומה היחס בין המטרידן, המאמן ובמאי הקולנוע, כולם רואים ובלתי-ניראים?
אוקיי, עכשיו תורך.
אני מעביר את התור שלי הלאה
מראש אמרתי שאין לי מושג מה זה אומר.
במצבי אני רק יכול לשאול שאלות, יש כמה דברים ששווה לשים אליהם לב. הילד שוחה בצורה כמעט מקצוענית, הוא משתתף בתחרות (וזוכה) – מה זה אומר?
בקשר למאמן, אני דווקא חושב שהוא מקדם את פיירו קדימה עם ההערות שלו, אבל זה כבר להיכנס לויכוח שאין ולא צריכה להיות עליו תשובה. אאל"ט, ז'ורז' ואן מצלמים את תחרות השחיה בוידאו(?), כבר הבנו שלכל נוכחות של מצלמה יש משמעות. מה היא אומרת כאן?
ת'כלס, נראה לי שזאת כבר ירידה לפרטים לא כל כך חשובים ורלוונטים…
אכן מרשים ומרתק.
ואני גם מסכים עם בערך הכל. לגמרי נפלא.
אני עדיין לא חושב שהניתוח הזה משפר את הסרט, לאור העובדות שציינת (או במילים אחרות, לא ממש השבת לי על הטענות). אבל הוא מאיר אותו לכל הפחות באור אחר.
משמעות
היום ב-20:43 התיישבת לכתוב תגובה באתר אינטרנט בשם "עין הדג" על סרט של במאי אוסטרי. מה המשמעות של הפעולה הזו?
האם האזכור לאוסטריה מסמל את זיקתך לאירופה? או שאולי עצם השימוש באינטרנט בא למשוך תשומת לב לקונפליקט הקיים בין האנושי לטכנולוגי? ואולי הבחירה ב"עין הדג" דווקא מרמזת לגפילטע פיש ולמסורת היהודית כולה?
אולי זה לא מסמל כלום. אולי זה לא יוצר זיקה לשום דבר. אולי זה פשוט אומר שאתה חובב קולנוע, ושמצאת זמן לכתוב תגובה על סרט באתר עם קהילה שאתה משתייך אליה. אפשר ללמוד מזה הרבה אודותיך. אבל אין לזה בהכרח משמעות ברורה.
ב"מחבואים" לפיירו יש שיעור שחייה. אני לא יודע אם הפרשנות שהוצעה למטה נכונה או לא. אלי היא לא כל כך דיברה באופן אישי. אולי פיספסתי משהו, אך בשבילי שיעורי השחייה פשוט היוו צוהר לחיי משפחת לורן. לז'ורז' ואן יש דור המשך – פיירו. יש לו תחביב שהוא טוב בו. יש לו עולם משלו. הם מקווים שלעולם הזה יהיה עתיד, ונצחונו בתחרות מסב להם שמחה ואושר. טוען את החיים שלהם בתוכן ומשמעות.
בקיצור – יש להם הרבה מה להפסיד, ועל מה להגן. אין לסצינה הזו משמעות סימלית טעונה וברורה לדעתי. אך בתור פיסת חיים אקראית על גיבורי הסרט, אפשר ללמוד ממנה כמה דברים שאפשר לקשר לשאר הסיפור כדי למקם אותו טוב יותר בהקשר שלו.
אם כבר קטע סימלי – אני הייתי הולך על הניתוק שיש במים ובשחייה כסמל לנתק בין פיירו להוריו, ובין הדורות בכלל. אבל אפילו לי זה נשמע מעט מאולץ.
בקיצור – כתבת שהסיפורים הצדדיים לא משרתים דבר. זו הגזמה לדעתי, אך אני כן נוטה להסכים שהם לא משרתים את הסיפור באופן המסורתי והקונבנציונאלי שהורגלנו אליו במשך אלפי שנות תרבות. מאז "משחקי שעשוע", לסרטים של האנקה אני מגיע מראש עם נכונות לבחון מחדש את כל הקונבנציות. אני לא מת על כל הבחירות שלו, אבל אני מוצא אותו יותר מאתגר ומעניין מרוב מה שקורה בעולם הקולנוע כיום.
אגב, "מחבואים", חרף השבחים שהרעפתי עליו בפתילים כאן, הוא עדיין סרט חלש שלו באופן יחסי, לדעתי. אני מסכים עם נמרוד, ובמידה מסויימת גם עם עכרור – הוא מנוכר מידי ואולי גם מתנשא מידי, ועל כן מפספס במעט את המטרה. אולי למי שמגיע אליו למוד נסיון מסרטים קודמים של האנקה קל יותר לגשר על המגרעות שלו. כך שאני אשמח לשמוע את דעתך על סרטיו הקודמים.
בנוגע לחטא – נדמה לי שזו בחירה מכוונת לבסס את הסיפור על חטא כל כך מינורי. זה גם מזכיר עוד סרט מהזמן האחרון, סרט הונג קונגי שאת שמו לא אזכיר, שגם בו החטא הקדמון הוא חטא קטנטן ולא משמעותי לכאורה מהעבר הרחוק. ברגע שהאנקה מבסס את הסיפור על חטא כל כך סתמי, הוא מנסה לגרום לך כצופה להסיט את כיוון המחשבה מהמסלול המקובל שלו: ז'ורז' לא "חטא" בעבר, ועכשיו הוא לא "נענש". החטא ועונשו זה מושג בלוי, קונבנציה עלילתית בנאלית ושחוקה. גרוע מכך – זו צורת מחשבה כמעט דתית (או אף אלילית), שמנסה לקשר בין אירועים מיקריים לחלוטין, ולתת להקשר בינהם משמעות קוסמית, או אפילו מוסרית. אלא שאירועים פשוט קורים. אנחנו אלו שבוחרים למקם אותם בהקשרים ולתת להם שמות*.
ז'ורז' חי את חייו. כמו שאין משמעות מיוחדת לילדים שהרבצת להם (או שהרביצו לך) בגיל 6, כך גם אין משמעות מיוחדת למה שהוא עשה למג'יד בילדותו. אלא שבסרט יש סיטואציה שמאפשרת הן לז'ורז' והן למג'יד להתעמת עם המאורע ההוא מהעבר, והם אלו שבוחרים לתת לה את המשמעות. הם בוחרים למקם אותו במשוואה של חטא ועונש, תוקף וקורבן. זו הפואנטה. לא החטא, ולא גיל 6, אלא האשמה, וההתמודדות איתה ועם האיום שבה. באותה המידה ה"חטא" יכול היה להיות מגיל 30. הבחירה בגיל אינפנטילי נועדה להוביל אותך להכרה שלא בזה העניין.
____________________
* אני מניח שלאדם דתי עשויות להיות כמה בעיות עם ההשקפה הזו, שמשקפת יותר אדם חילוני טוטאלי כמו האנקה.
כ''כ הרבה תגובות
ואף אחד לא רשם על הגניבה של האנקה מאייס ונטורה…
הא?
אז מה את אומרת בעצם?
שזה בכלל לא חשוב מה יש בסרט, אלא רק איך הוא מבוים? טענה קצת מרחיקת לכת, לא?
נשמע נהדר
אני בהחלט אראה בקרוב מאוד (אני מקווה לפחות)
ראיתי את הסרט היום.
היה די מותח, אבל הסוף היה בלתי מובן לחלוטין, לכל האולם. מישהו יכול לשפוך קצת אור על העניין?
גם אני לא הבנתי אותו,
אבל אחרי מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שגם זה עוד משחק פנימי של האנקה: לסרט אין התחלה, הוא מתחיל בצורה פתאומית ומוזרה, וגם אין לו סוף. הוא נגמר בצורה פתאומית ומוזרה. זהו.
היה מה זה מצחיק להתבונן בהבעות של האנשים כשהסרט הסתיים (עאלק) להם בפרצוף…
בסרט היו שזורות כל כך הרבה מצלמות נסתרות, חבל שהמצלמה של יגאלשילון לא התווספה גם היא לקולקציה.
''זה בסדר, אתם לא טיפשים''
אתמול ביקרתי אצל חברים שבדיוק חזרו מ"מחבואים", ולהפתעתי, מצאתי על שולחנם דף ועליו מודפסות הביקורות של יהודה סתיו ומאיר שניצר על הסרט (זו של שניצר, מיותר לציין, מספיילרת את הסוף בשורה השניה).
כששאלתי למה הם טרחו להדפיס לעצמם ביקורת והסבר על הסרט (ועוד של שני המבקרים האלה מבין כל המבקרים בעולם), הם ענו שזה לא הם – זה קולנוע לב.
האם גם לכם חילקו בקופת הקולנוע את הדף הזה עם קניית הכרטיס? אני לא יודע כל כך איך להגיב לזה: האנקה מנסה לאנוס את הצופים לחשוב (כהגדרתו שלו) ע"י כך שהסרט ייצור אצלם תסכול, שיוביל אותם לחשוב באופן עצמאי. והנה בא הקולנוע ומספק לצופים, עוד בטרם ראו פריים מהסרט, הסברים מלומדים למשמעויות החבויות בו. כדי שחס וחלילה הצופים לא יצטרכו לחשוב בעצמם. כדי שחס וחלילה לא יבהלו מכך שהם לא הבינו משהו בסרט. שחס וחלילה לא יחשבו בטעות שהם לא בסדר, שלא לומר לוקים בבורגנות שבעה ועיוורת מהסוג המתואר בסרט.
לא בלב - סמדר. כלומר, הלב של ירושלים.
לא לי, ולא לאף צופה אחר, עד כמה שראיתי.
הזכרת לי
כשאני ראיתי את הסרט ב"לב" (לפני שבועיים בערך), קיבלתי את הביקורת של סתיו, אבל לא התייחסתי אליה, כי אני לא קורא ביקורות לסרט לפני שאני רואה אותו, ואח"כ שכחתי ממנה.
במקום אחר כתבתי שצופי קולנוע מתחלקים לאלו שבאים לראות סרט מסוים מול אלו שבאים ושואלים את הקופאי/ת "מה יש היום?", ושבהתאם לכך גם מתחלקות (בד"כ) התגובות למחבואים. יש המון אנשים שלא מעוניינים בסרטים מהסוג הזה, ראה את מקרה עכרור השלולית. כנראה שבמקרה של הסרט הספציפי הזה צופים רבים התלוננו בפני "לב", שמצאו לנכון "להכין" את הצופה מראש.
שכחתי לציין
(כמו כל תל-אביבי מצוי) שכחתי שיש עולם מחוץ לתל אביב… הכוונה הייתה ל-"לב" דינגוף סנטר.
אתם התל אביבים, כל כך מרוכזים בעצמכם
יש גם "לב" בקניון רמת אביב.
תעשה לי טובה
רמת אביב זה מעבר לסמבטיון מבחינתי. ירושלים יותר נגישה לי.
אתה מתכוון ''מעבר לירקון''
נכון,
אבל מה שחשוב יותר בעיניי, הוא שהנקה לא מאפשר לנו לשחק בבלש, ומסרב לספק פיתרון וודאי.
התיאוריה שלך מסבירה הרבה, אבל היא לא וודאית, אלא אפשרית בלבד. גם אם היא מועילה ומבהירה, אין לה מספיק ביסוס אמפירי, ולכן היא לא מאפשרת לסרט לנוח על משכבו בשלום.
השאלה הקריטית, אולי שאלת הבסיס שנמצאת בבסיס כול התגובות כאן, היא למה? האם הנקה הוא אגואיסט שרוצה שלא נפסיק לחשוב על הסרט, או שמדובר כאן באמירה משמעותית יותר?
זה מזכיר לי משהו.
אתמול שאלו אותי חידה, שאני מניח שחלק מכירים, והיא מזכירה לגמרי את הסוף הפתוח של הסרט הזה.
"בעל ואישה עלו על ספינה, האיש ירד, נכנס למסעדה והזמין שחף, לאחר שהוא אכל את השחף הוא יצא מהמסעדה והתאבד" – מה קרה?
הרעיון בחידה הוא שאמנם יש פיתרון כלשהו, שאליו מגיעים על ידי שאלות כן ולא, אך באותה מידה שהפתרון הזה נכון, גם פתרונות אחרים יכולים להיות נכונים.
שאלה טובה,
אבל הסרט לא טרד מספיק את מנוחתי בשביל שאני אאפשר להנקה לעשות לי מניפולציות. קולנועית, זה סרט מרשים מאוד. בכל רמה אחרת, אין לו הרבה מה להגיד לי.
לי מספיק שאין סתירה לתיאוריה בשום מקום בסרט. אחרת הייתי – כמו העכרור – יוצא מעוצבן. ככה יצאתי מרוצה מצורת הצגת הסיפור (האיש מספר סיפורים בחסד), ודי אדיש לסיפור, ושום עצבים או מועקה לא נרשמו מאף אחד מהצדדים.
שאלה טובה,
שאלה יותר טובה היא איך למיכאל (מייק) האנקה יש זמן לשחק כדורגל ולהשתתף במונדיאל הקרוב.
http://de.wikipedia.org/wiki/Mike_Hanke
אבל לא זה מה שמעניין
כמו שנמרוד ונורטון אמרו, ההסבר של הדודה של אשתך הוא בהחלט אפשרי, אבל לדעתי, זה ממש לא משנה לסרט מה הפתרון לתעלומה הבלשית. למיטב הבנתי, הדבר הכי פחות חשוב בסופו של דבר הוא מי שלח את הקלטות, הרבה יותר חשוב ומעניין מה עובר על ז'ורז' ומשפחתו בגלל הקלטות
זה בהחלט מה שמעניין
זה מה שמניע את העלילה, וכמו שעכרור טען בכזה להט, זה הופך את הסרט לאובר-פלצני אם אין הסבר (או אפילו אפשרות להסבר) למנוע של העלילה.
נכון, לא התעלומה היא המיקוד של הסרט, אבל בלי זה אי אפשר.
נהניתי לקרוא את הדיון
שלכם. אחלה אתר
במילים ספורות:
כשאני צורך יצירת אומנות אני בד"כ מצפה – ברמה כלשהי – שתגרום לי לבחון מחדש את האופן שבו אני פועל או תופס דברים מסוימים. יש כיום רק שני במאים – הנקה (שלצערי ראיתי עד כה רק שלושה סרטים שלו, אבל היד עוד בהחלט נטויה) ופון-טרייר – שמצליחים בכל פעם מחדש לגרום לי לבחון את עצם האופן שבו אני בוחן דברים. הדמיון והשוני בין השניים הוא נושא מרתק בפני עצמו, אבל אין לי כוח כרגע, סתם באתי לשבח.
הדיונים כאן היו מרתקים (במיוחד ההודעה של ענת על סיפור הכלב – ממש באת לי טוב), אבל אני שמח להפנות למאמר מצוין שנתקלתי בו, מאמר שמחזק כמה מהטיעונים כאן באופן מבריק:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=109483&blogcode=3883126
אכן מבריק.
בין ש"מחבואים" הוא מעשה שרלטנות ובין שהוא יצירת-מופת, הוא בהחלט מאלץ צופים למתוח את שרירי-הפרשנות שלהם. גם זה משהו.
דווקא מעניין.
כאילו שהכניסו את כל הדעות שהובעו בדיונים כאן אל תוך פרשנות אחת גדולה. אבל בכל זאת – מבריק ומרתק.
בוא תנסה גם אתה לחשוב קצת
אתה פותח את הודעתך ב"לכולם". לאיזה "כולם" אתה מתכוון? כל אלה שלא טרחת לקרוא את הודעותיהם, אבל משום מה אתה מצפה שהם כן יטרחו לקרוא את זו שלך?
כתבת הרבה דברי טעם. אלא שרובם ככולם כבר הופיעו כאן בדיונים, דבר שהופך את ההתנשאות ששזורה בכתיבה שלך ("תבינו", "תחשבו על זה") למיותרת ומרגיזה אף יותר מהרגיל.
זה עניין של נימוס בסיסי – כשאתה נכנס בפעם הראשונה לבית זר אתה קודם כל לומד להכיר את דייריו ואת חוקי המקום, ורק אז חולץ נעליים, אם זה מקובל על כולם. כשאתה נכנס לאתר, כבד את משתתפיו וקרא את ההודעות שהם השאירו לפניך, כתוב באופן פחות גורף ומחנך, ושים אזהרת "ספוילר" כשאתה כותב על סוף הסרט, אם זה מה שנהוג (רמז: זה נהוג, ואף כתוב באותיות קידוש לבנה במסך כתיבת הודעה).
והידעת? מחקרים שהרגע המצאתי מוכיחים שהודעות באינטרנט שמסתיימות ב"ותחשבו על זה" גורמות לאנשים לחשוב בעיקר על כמה מי שכתב את ההודעה הוא אידיוט מתנשא וגס רוח.
מאחר ולא נראה שאתה אידיוט, אני מציע שתוותר על האלמנט הסגנוני שובה הלב הזה ותנסה להשתלב, לשמוע ולא רק להשמיע. יהיה מעניין לכולנו.
ברוך הבא לעין הדג.
(ולא, אני לא אסיים ב"ותחשוב על זה קצת"! שיט, נפלט לי)
תרגע
קראתי את כל ההודעות. היו כמה אנשים שתהו על סוף הסרט. חלקתי על דעתם, וכתבתי שיחשבו על זה קצת- דהיינו, שיחשבו על הכיוון שאני מציע (ולא על הכיוון הקונספירטיבי שמתגלם בתוך עלילה פנימית כביכול, אלא כהמשך לאופן החשיבה של משתתפי הפורום – גם הסיום הוא סיום שקשור לשאלת הציבורי, ואין צורך ואף שגוי לחזור לשאלת ה"פרטי" – כלומר צריכים לחשוב על השיח בין שני הנערים בסוף הסרט כציבורי, ולא כפרטי – עצם השיח עצמו (דור הבנים), ולא איזה נסיון לחפש משמעותיות נסתרות (על מ-ה בעצם הם מדברים).
אולי לא התנסחתי הכי טוב, בסה"כ כתבתי בקצרה את הדברים, ודי מהר – היו אנשים שפשוט תהו על סוף הסרט שלא הובן להם, אז הצעתי הצעה.
אין לי סבלנות להתקפות כמו שלך, שאינה עניינית. אל תלמד אותי על נימוסי פורומים, ואל תטען שלא קראתי את ההודעות – קראתי למעשה את כולן.
התנסחתי לא הכי טוב? אני מתנצל. אבל ההתקפה שלך היא כבר באמת לא עניינית.
כל טוב
(דרך אגב – אולי לא סימנתי שיש ספויילר, אבל אם מישהו רואה כותרת להודעה, כמו שאני ניסחתי אותה "הסבר לסוף הסרט" – ולא מבין שיש פה כנראה ספויילר, אז באמת אני לא מצפה ממנו להרבה. כאן אולי אני קצת מתנשא, נו – אז לא תאהב את זה).
ניר
הערה קצרה
באתר הזה נהוג לסמן ספוילרים על הודעות המכילות ספוילר. זה לא משנה כמה זה ברור מהכותרת או מהשורה הראשונה, כך נהוג.
ראיתי היום את "Perfect Blue", סרט האנימה המצויין של סטאשי קון.
http://www.imdb.com/title/tt0156887/
חוץ מזה שאהבתי את הסרט מאוד, ושהוא כנראה סרט האנימה היותר טוב שראיתי בשנים האחרונות (ואני רואה הרבה סרטי אנימה, בדרך כלל), יש בו המון אלמנטים ומוטיבים מעניינים הנמצאים גם ב"מחבואים", ועלילת שני הסרטים כמעט דומה לחלוטין מבחינת האלגוריה לחרטה האישית ולאשמה הקלוקטיבית . דרך הסיפור של שני הסרטים דומה גם כן (קשה מאוד לעקוב אחרי העלילה של שניהם, וגם בכך הם דומים מאוד), הצורה בה הגיבור/ה הראשי/ת מאבד את יציבותו דומה בשני הסרטים באופן די מוחלט, והסופים שלהם, למרות שב"Perfect Blue" הסוף אפקטיבי יותר, דומים מאוד מבחינת האלימות הפורצת מהם, ומהקונטקסט (הכמעט) משותף שלהם.
האם עוד מישהו ראה את שני הסרטים ויכול להתטרץ לטענתי?
אתה מודע לזה שיש פה ביקורת על הסרט, נכון?
ועל הסרט השני של הבמאי, נכון? נכון?
בטח, בטח. תירגע.
אני יוד'ע שיש, אבל חשבתי שההודעה הזו תהיה מתאימה יותר בביקורת הזאת דווקא, רק לשם האנלוגיה.
אני צופה עכשיו, שוב, ב"שעת הזאב" של הנקה, ופתאום שמתי לקווי דמיון מעניינים בינו לבין סיפור קצר בשם "הכביש הדרומי" של הסופר הארגנטינאי חוליו קורטאסר. אני כמובן לא יכול להוכיח את זה, אבל יש לי תחושת בטן שהנקה הושפע מהסיפור הספציפי הזה; כמו ב"שעת הזאב", גם ב"כביש הדרומי" חבורה של זרים נתקעים יחד במצב אפוקליפטי/אבסורדי, והדרך שבה שני היוצרים מתארים את חיי היומיום שלהם דומה מאד, גם אם הכיוונים הספרותיים שהם לוקחים שונים למדי. על כל פנים, הספר כלול בקובץ המצויין "שמיים אחרים" שתורגם לאחרונה לעברית, ומי שאהב את "שעת הזאב" יוכל להשוות בין הגירסא של הנקה וזו של קורטאסר.
אולי 'הבנאליות של הרוע' הוא לא הביטוי הנכון כאן,
בהתחשב בכך שנעשה בו שימוש דווקא בהקשר של מעשי רוע קיצוניים במיוחד שהמבצעים אותם נכנסו לשגרה של בנאליות, ולא בהקשר שאליו התכוונתי – שהרוע הוא עניין יומיומי ובנאלי בחיינו.
הו הו הו ובקבוק של רום.
ואת זה אני אומר רק כי, אם אתה מנסח את הדברים ככה, אין לנו שום ויכוח.
בידיעה ברורה שאני חוזר על עצמי, ההדגמה הטובה ביותר של הפילוסופיה הזו נמצאת בספר (המופלא) של C.S. Lewis, המתעד מכתבים ששולח שטן בכיר לאחיינו הצעיר.
ספר נהדר, בעיקר בגרסת האודיו בה ג'ון קליז מקריא את המכתבים.
באמת רציתי להודות לך על ההמלצה
השאלה מה מתפתח מחטאי ילדות אכן מטרידה,
רק שאין שום סיבה מיוחדת לקשר לסרט דווקא את אוגוסטינוס ולא את קאמי, או בודהה.
זו בדיוק הבעיה עם 'מחבואים' – הסרט הזה מתיימר להגיד משהו משמעותי על טוב ורע, בחירות ומשמעותן, וכו' וכו'. למעשה הוא רק תרגיל פילוסופי תאורטי, שאפשר להשליך עליו הרבה תורות שאומרות משהו – אבל הוא עצמו לא קשור לחיים האמיתיים.
החיים, בעיניי, הם תרגיל פילוסופי
שאפשר להשליך עליו הרבה תורות שאומרות משהו.
נהדר, אבל בין 'מחבואים' לחיים אין שום קשר אמיתי.
רק העמדת פנים של קשר כזה.