במקור: Punch-Drunk Love
תסריט ובימוי: פול תומאס
אנדרסון
שחקנים: אדם סנדלר, אמילי
ווטסון, פיליפ סימור הופמן,
לואיס גוזמן
שלום יקירי! הגעת לקו החם לסרטים, אפס-חמש-שבע-מניח-רעפים. מדברת ג'אניס. מותק, מה אפשר לעזור לך?
תשמעי, יש לי את, נו, הרעיון הזה ל, את יודעת, סרט, אני רוצה לעשות סרט.
נהדר! בשביל זה אנחנו כאן! איזה סרט אתה רוצה לעשות?
תראי, אני לא יודע. יש לי הרעיון הזה, על מישהו, נו, קצת מוזר, מנהל חברה למכירת משהו, לא באמת חשוב מה, והבחור הזה, יש לו שבע אחיות, וכולן חושבות שהוא דפוק קצת, מה שנכון. תראי, עם כאלה אחיות מלחיצות לא הייתי אומר שהוא לגמרי בסדר, וסוף-סוף, מי שצובר מאות אריזות פודינג כדי לקבל נקודות של הנוסע המתמיד, הוא לא לגמרי שפוי, נכון? והוא אפילו לא יודע למה הוא עושה כאלה דברים, והוא בקושי מדבר, מאוד גמלוני, כשהוא מתעצבן הוא שובר דברים, והאחיות שלו כל הזמן משגעות אותו, והטעם שלו בבגדים נורא, את מבינה אותי?
כן. אתה רוצה לעשות רימייק ל'חנה ואחיותיה' של וודי אלן רק בלי חנה ובלי וודי אלן, או ל'שבעת נשותיו של כחול הזקן', רק עם אחיות, או ל'אינדיאנה ג'ונס', רק בלי העלילה, הגיבורים והבמאי, נכון? איזה מגניב! ומה אתה לובש עכשיו, יפהפה?
לא, לא, זה בכלל לא זה, תביני… יש גם את הבחורה הזו…
בחורה? עכשיו זה נשמע מעניין. יש לך עוד מישהי חוץ ממני, מותק?
…אה, תראי… זה לא מה שאת חושבת… והבחורה הזו, מישהי מוזרה נורא, חברה של אחות אחת, מתאהבת בו, וגם היא נורא מוזרה, והיא נוסעת להוואי, והוא רוצה לנסוע איתה, אבל הוא מסובך עם מוקדנית של שיחות ארוטיות, הוא דיבר איתה, והיא יודעת את הכתובת שלו, ורוצה כסף, ומתקשרת אליו לעבודה, ויש גם מיני פסנתר בתפקיד משנה, לא שברור למה, והבחורה הזו…
אני מבינה. הכל יהיה בסדר, מותק. ואת מי אתה רוצה בתפקידים הראשיים (אם הם לא יפריעו לנו, אם אתה מבין למה אני מתכוונת)?
אם זה לא יפריע לך, הייתי רוצה את אמילי ווטסון, בתור לינה ליאונרד. את יודעת, הבחורה המוזרה.
מצוין. היא רגילה להיות הפסיכית, מאז "לשבור את הגלים".אבל שכחנו את הגיבור הראשי, לא ככה, חומד?
אני חושב… אדם סנדלר.
אדם סנדלר? השתגעת?! עם אמילי ווטסון? שהיא תתאהב בו?!
אה… אבל יהיה צילום מגניב!
אתה אידיוט.
סליחה?
<טריקת טלפון>
נכון, במבט ראשון זה נראה אידיוטי. אדם סנדלר, אחד השחקנים הבודדים שהצליחו לגרום לי לנטוש סרט באמצע (מה אמצע – אחרי עשר דקות), משודך לאמילי ווטסון, העכברית החביבה עלי, ולבמאי איכותי עם שיער מזעזע, שעשה את 'לילות בוגי' ואת 'מגנוליה'. וזו אמורה להיות קומדיה רומנטית. מצד שני, לפול-תומאס-אנדרסון יש חיבה לדברים מוזרים, אפילו יותר מסנדלר. אז למה שהוא לא יצליח לעשות משהו טוב ב'מוכה אהבה'?
חלק מהזמן, זה עובד. סנדלר לא הפך פתאום לשחקן דרמטי/קומי טוב במיוחד, אבל תפקיד הבחור לא-כל-כך-חכם-קצת-מטומטם-קצת-פסיכי תפור עליו טוב יחסית. זאת אומרת, לשתיים-שלוש דקות הוא אפילו משחק, רחמנא לצלן, והעוויות הפנים שלו גורמות לצרבת רק בחלק קטן מהסרט. מחמאה מפוקפקת, אבל בשביל סנדלר זו כבר התקדמות.
לצידו נמצאת אמילי ווטסון, שעושה בדיוק את מה שהיא יודעת לעשות: להיות טיפוס מוזר. בזה היא משכנעת מאוד. וזה בערך גם כל מה שאפשר לומר על הדמות שלה: היא מוזרה.
שחקני המשנה מצוינים: פיליפ סימור הופמן מצוין בתור פושע קטן, והכנופיה שאיתה מסתבך בארי איגן (סנדלר) נראית פסיכופטית למהדרין (אבל אין מה לדאוג, הם לא נאצים, רק ניהיליסטים).
הבימוי מבריק: תזזית של צבעים פסיכדליים מופיעה מפעם לפעם, חצי מהאירועים קליפיים ומוגזמים, ואפילו הרגעים הקיטשיים ביותר לא יכולים לעבור בלי איזו קריצה: שום זוג לא יכול להתנשק בלי ששיירת צלליות תעבור על פניו בסך, ושום רגע רומנטי לא יכול שלא להיקטע באיזו צרימה קטנה, מוזיקה מוגזמת או שיחת טלפון. אותן שיחות טלפון מופיעות בהמוניהן ברגעים הפחות-מתאימים, וכל הקריצות הקטנות והצבעים הפסיכדליים שומרים על הסרט מדביקות וקיטשיות; 'מוכה אהבה', הוא בלי כל ספק הקומדיה הרומנטית הפחות דביקה והיותר הזויה שראיתי מימי.
אבל משהו חסר: היגיון. לא שאני מצפה לדיונים פילוסופיים מדהימים, ולא ששכחתי להפעיל את האידיוטומט בכניסה לסרט, אבל אפילו במונחי קומדיה רומנטית יש חורים בעלילה. אמילי ווטסון, למשל. פה-ושם מנדבים לנו טיפ-טיפה, ממש בקמצנות, פרטים אישיים עליה, אבל הם לא מסבירים שום דבר, ולא עוזרים להבין, אפילו לא קצת, היא טורחת ומתאהבת באופן אקטיבי מאוד באדם סנדלר. נראה כאילו הבמאי מניח שכולנו יודעים שהיא טיפוס מוזר, וזה אמור להסביר הכל. מה, נפלה עליו צפרדע, על תומאס-אנדרסון? סנדלר של הסרט מדבר באותו טון כמו המכונה של סטיבן הוקינג, יש לו קמטים סביב השפתיים כאילו הוא מיק ג'אגר, וכריזמה של שבלול. למה להתאהב בו? רק כי התסריט מחייב?
גם הסיבה שסנדלר מתאהב בווטסון מטושטשת מעט, אם כי לאחר כמה שעות של חשיבה מאומצת עלה בדעתי שהוא מתלהב מכך שמישהי, בפעם הראשונה בחייו, רודפת אחריו. אה, כן. היא יפה. בסרטים הוליוודיים זו יכולה להיות סיבה להכל. אבל זה לא נראה מספיק פה. וגם לא ברור לי עד עכשיו מה תפקידו של ההרמוניום (המיני-פסנתר) בסרט, חוץ מזה שיש קטעים שהוא שם.
אמנם גם המוזיקה נוראה ואיומה (קטסטרופלית ממש – היא לא מתאימה, עושה כאב ראש, חזקה במקומות לא מתאימים, ולא תורמת. ג'ון בריון, האחראי על המוזיקה, ראוי לשיחת טלפון זועפת מאוד), אבל אפילו עליה אפשר להתגבר. לעומת זאת, חוסר ההיגיון הנ"ל של הסרט מפריע מאוד, והוא הליקוי העיקרי שמונע מהסרט, המלא בהברקות קטנות, להיות סרט ממש טוב. בלעדיו, הייתי נהנה נורא מהסרט. איתו, נהניתי מאוד בכמה קטעים, לא נהניתי בקטעים אחרים, ויצאתי עם תחושה של החמצה ואוזניים מצלצלות.
ומילא אם הן היו מצלצלות מטלפונים חשובים.
משעשע
שראית את פיליפ סימור הופמן ב"כנופיות ניו יורק" עם אותה תספורת, למרות שהוא לא הופיע שם. יכול להיות שהתכוונת לג'ון סי. ריילי, אבל זה לא באמת מסביר כלום, כי הוא לא מופיע ב"מוכה אהבה". נו, טוף.
אני כאמור מאוד אהבתי את הסרט, כולל את אותם הקטעים שנראו לטווידלדי כג'יבריש מוחלט. המוזיקה "הקטסטרופלית" היא בין עריכות הסאונד/פסי קול הכי טובים ששמעתי בחיי, בעיקר בגלל שהם מושפעים ישירות ממה שמתרחש בסרט. והפסנתר הקטן הוא סימבולי, גט איט?
על טעויות כאלה צריך לשלם
אאוץ', צודק. סיימור הופמן באמת לא היה שם.
למרות שכל מי שהיה איתי בסרט, כולל אני, חשב שהוא מי ששיחק בתור מונק מקג'ין. בעצם זה ברנדון גליסון.
אבל להתבלבל בין הופמן לבין ריילי?
עד כאן.
ועל כן יש להוסיף משפט אחד:
"פיליפ סיימור הופמן, שדומה להפליא למונק מקג'ין ב'כנופיות ניו-יורק"'
והכל בא על מכונו בשלום.
ברנדן גליסון?
ראית את "הגנרל"? ראית? ראית?
אם היית רואה, לא היית מצליח לבלבל אותו עם אף שחקן אחר.
לא ראיתי. מה השם באנגלית?
אחפש, אראה ואחזיר דיווח.
תודה על ההמלצה.
אה, The General
לא לבלבל עם סרטו של באסטר קיטון מ-1927.
או עם ''פושע הגון'' של קווין ספייסי
שזהה לו כמעט מילה במילה (נו טוב, זה על אותו איש).
http://us.imdb.com/M/title-exact?Ordinary+Decent+Criminal+(2000)
התגובה ל-ravy
נחמד שאתה בקי בסרטי קווין ספייסי
אבל מה הקשר לברנדן גליסון? לא שלחתי אנשים לראות את "הגנרל" בגלל שהוא יותר טוב מ"פושע הגון" בצורה בה הוא מציג את הסיפור, אלא בגלל השחקן. אם אתה יכול איכשהו להעביר את גליסון לסרט אחר, אולי אני אמליץ גם עליו.
אתה מוזמן להוציא את מה שיש לך לומר על הסרט הזה על טווידלדי (אני בטח אראה אותו עוד כמה שבועות).
זה בסדר,
אני אחכה.
גם ככה אין לי כל כך מה להגיד על הסרט.
מצד אחד אמילי ווטסון ובמאי מעולה (מגנוליה), אבל בשביל זה לראות את אדם סנדלר. שחקנים הם בדרך כלל סיבה לא ללכת לסרט, אבל בגלל השניים הקודמים אקח את הסיכון
לגבי פ''ת אנדרסון
כבמאי, אני נותן את כל הקרדיט שמגיע לו. מבחינתי, הוא סמאח מכל בחינה. יש לי בעיה איתו כתסריטאי. את לילות בוגי ומגנוליה לא אהבתי רק בגלל התסריט שאני אישית מצאתי שטחי להפליא והדמויות המטומטמות בכוונה ממש לא תרמו. רוב התסריטאים היו מחפים על הטמטום, או הביזאריות של הדמויות ע"י קטעים שיעזרו לנו להכיר אותן יותר טוב. במגנוליה מצאתי את הנסיון לעורר הזדהות עם הדמויות (למרות שזה היה באיחור, אחרי שהבנתי שיש עוד שעתיים לסרט), אבל בלילות בוגי פשוט סבלתי.
זו בדיוק הסיבה שאני סקרן לגבי מוכה אהבה. במאי של סרטים רציניים וביקורתיים מנסה ליצור רומנטיקה עם אישור לקיטשיות. מעניין אותי אם הוא מצליח לעורר סימפתיה לדמויות ועניין בסיפור, או ששוב הכל יעשה לי פתאום פילוסופי ומבלבל (לא שיש בזה משהו רע, כל עוד זה במידה).
בכל אופן, בעקבות הביקורת, נראה לי שאחכה לדויד.
ועוד משהו
בגלל הדמיון בראשי-התיבות, פיתחתי נטייה לקרוא לו "הפועל פ"ת אנדרסון".
הו, פול
סליחה שאני מגיב מאוחר כל כך אבל רק עכשיו הגעתי לתגובות על הסרט הזה. מעניין שאין לי הרבה מה להגיד על הסרט, אני מחכה לראות אותו בפעם השנייה לבד, בבית, בדוויד ולהתעמק בו יותר כי הוא הרבה יותר עמוק ממה שחשבתי בהתחלה (אני לא אכנס לכל הוויכוח שהתחולל מעליי או מתחתיי,).
שאלה קטנה:
לפי מה שאני יודע וקראתי פ"ת כתב את מגנוליה בבית של וויליאם מייסי ואת התסריט הוא בנה סביב הדמות של קלאודיה (השחקנית הנפלאה מלורה וולטרס), לא ראיתי שום התייחסות לטום קרוז בכתיבת התסריט אבל מעניין אותי המידע הזה, אז אם אפשר לפרט קצת יותר אני אשמח מאד.
נ.ב.
פ"ת אנדרסון לדעתי הוא גאון מטורף ברמות הרבה יותר עמוקות מהוויכוחים בעין הדג ואם הוא החליט שהדמות של אמילי ווטסון תהיה דמות שטוחה אז הוא כנראה יודע יותר טוב מכולנו איזה מטרות זה משרת ואיזה מסרים זה מעביר או ווטאבר.
גאון שלי פולי!!
בגלל אנשים כמוך...
…אין לי איך לסיים את המשפט. אבל מה זה לעזאזל "אם הוא החליט ש… אז כנראה הוא יודע יותר טוב מכולנו"? הוא עשה את הסרט בשביל שהוא עצמו יוכל לראות ולהבין אותו, או בשביל להעביר משהו לשאר העולם שסביבו?
מצטער, אף אחד הוא לא אלוהים (טוב, חוץ מגיליאם. ואפילו הוא מפשל פה ושם).
מה שזה אומר, בפשטות,
זה שאנדרסון החליט שהדמות תהיה שטוחה בגלל פילוסופיית חיים עמוקה. אנחנו, ההדיוטות, איננו במאים, ולכן איננו יכולים לראות את האור מאחורי השטחיות. משום כך אנחנו מתלוננים על זה בריש גלי. מעריצים של פ"ת אנדרסון, שיודעים שיש לו כוונה כלשהי, יתלוננו על זה בחדרי חדרים, וגם זה, רק כי הם מאוכזבים מכך שהם לא חכמים מספיק כדי לראות את האמירה העמוקה ההיא (לא, בפירוש לא יכול להיות שהמלך הוא עירום. אפילו לא בחום הנוראי שיש עכשיו). זה בדיוק כמו ב'מלהולנד דרייב' – יש כאלה שלא אהבו, ויש כאלה שעד היום בטוחים שיש איזו אמת עמוקה שמסתתרת מאחורי הסרט.
_____
חם לי. אני לא אשמה.
או במילים אחרות
יש כאלה שלא אהבו, ויש כאלה שלא מסכימים איתך.
איתם.
אני בכלל לא ראיתי את הסרט (לא את 'מוכה אהבה' ולא את 'מולהולנד').
ואיתי*
לא ראיתי את מוכה אהבה עדיין, אבל במלהולנד דרייב יש אכן שתי גישות אפשריות אצל רוב הצופים. אחת היא שהסרט משקף היטב את היהירות של לינץ' ואת המחשבה שהוא יכול לעשות מה שבא לו כי ממילא כולם יהיו בטוחים שזה סרט עמוק עם משמעות שעל הצופה למצוא. לפי גישה זו, גם ניתן לטעון שהבמאי בעצם מזלזל גם בצופה וגם בסרט עצמו מפני שהוא כאילו מתנשא ולא מתייחס לסרט כאמצעי בידור או אמנות, אלא כנשק נגד החברה. הגישה השנייה היא שאכן מדובר בסרט מתוחכם ביותר שלינץ' בגאוניותו הקולנועית הצליח להסוות את התוכן האמיתי שלו בערפל שמטעה את חסרי ההבנה.
אני אישית תומך בגישה הראשונה. אם גם במוכה אהבה אני ארגיש אותו דבר (שהדמויות לא מטומטמות או שטחיות כדי להסוות אמת עמוקה, אלא פשוט הבמאי סובל מעודף בטחון עצמי), אני אאבד את מעט האמון שיש לי בפ"ת.
*לפני כל התגובות הזועמות, תרשו לי להעיר שמדובר בדעה ולא בקביעה. מבחינתי, כל העולם יכול לאהוב את הסרטים הנ"ל ובמאיהם.
לא, לא
זוהי הגישה של חובבי מלהולנד כפי שהיא משתקפת דרך עיניהם של שונאי מלהולנד, וככזאת היא באמת נשמעת, אפס, מגוכחת משהו. מה בעצם כל כך גאוני בלקחת משהו ברור ולהפוך אותו לכל כך מעורפל שאין לו משמעות?
שני דברים: אני אכן הגעתי לפרשנות עלילתית כלשהי על הסרט, ולעולם לא אטען כי בגאוניותו הצליח לינץ' להסוות אותה (כלומר, אני לא "מאמין" שמאחורי הכל "מסתתרת אמת"). אני כן חושב שלינץ' הצליח ליצור בצורה מבריקה סרט שבו הצורה והתוכן מאוד מחוברים – כלומר, כשמתחקים אחר קו העלילה, הערפול נראה כחלק אינטגרלי מהתוכן והמסר שלה.
אבל דבר שני וחשוב יותר: אני חושב שהמשקל הסגולי של מלהולנד כיצירה, גם ללא הפרשנות העלילתית המובהקת שאפשר להגיע אליה בצפייה שניה, הוא גדול מאוד. אני חושב שהסרט לוקח אותך למסע חושי ושהוא עשוי נפלא ומעורר מספיק תהיות ומחשבות גם בלי להתפרשן. כלומר, בניגוד להשוואה לפול תומס אנדרסון (שהוא לטעמי במאי נפלא, וחבל שהוא לא נותן לתסריטאי מוכשר לכתוב לו כי הוא כותב דידקטי ומשעמם), אני לא חושב שלרוב חובבים של סרט, אפילו חובבי מלהולנד, אוהבים אותו כי הם מאמינים לבמאי שהוא יודע יותר טוב. חובבים של סרט צריכים קודם כל להתחבר אליו (מה שמאיר באור קצת מגוחך את הבחורצ'יק בתחילת הפתיל, אבל קח את זה בקלות, אח שלי).
אה, אז אתה שייך לקבוצה השלישית
אלה שלא מתחלקים לקבוצות.
אני מסכים איתך לגמרי
לחלק האחרון לפחות. סרט שמעביר אותך חוויה רגשית עזה ומסע חושי מופלא ומלא תהיות ומחשבות, מצדיק שיאהבו אותו. לעומת זאת לסרט שלא מעביר חוויה רגשית מספקת לא יעזרו כל הצידוקים וההסברים בדבר כוונותיו הגאוניות של הבמאי – הוא פשוט לא עובד.
אבל כאן נגמרת ההסכמה ביננו, כי אני לא אהבתי את מלהולנד, ואילו "חולה אהבה" היה סרט שריגש והפעים אותי יותר מכל סרט אחר השנה.
בעקבות הביקורת
אתה מוזמן לא לראות בכלל. משעשע שגם אחרי ש"מגנוליה" רץ בקולנוע במשך חודשים, כל כך הרבה אנשים גילו אותו רק בדויד. הסרטים של אנדרסון נועדו למסך קולנוע, אם יש לך בעיות עם התסריטים שלו יותר מהבימוי, נראה לי כמו מעשה תמוה במיוחד לראות את הסרט החדש שלו דווקא בפורמט שמדגיש את התסריט ומעמעם את הבימוי. אם כל הכוונה שלך היא לעשות לפ"ת טובה, עדיף שתחסוך את הכסף ותשמור את הטובה לעצמך.
בעקבות הביקורת
לא יודע מה איתך, אבל אצלי לראות סרט בקולנוע זה אומר לשבת באולם במשך שעה וחצי לפחות ולבהות במסך ענק תוך נסיון להבין את הסיפור. אם הסרט מרשים חזותית, זו עדיין לא סיבה מספקת בשבילי לשבת באולם ולראות אותו על מסך ענק בעוד נשרף לי המח מרוב עצבים. את רוב הסרטים החדשים יחסית שאני רואה, אני לוקח בדויד בגלל האפשרות להפסיק באמצע ולראות משהו אחר. נשמע קצת אבסורדי, אבל אני ממש לא אוהב לעזוב את האולם באמצע הסרט, לרוב בגלל קול קטן בתוכי שקורא לי לחכות, אולי יקרה משהו מעניין (במיינוריפורט, דרך אגב, זה לא עבד. בכנופיות ניו-יורק קרה ההפך, נהרס לי הרושם הטוב מפני שנשארתי עד הסוף).
אז באותה מידה
אם הייתה לך אפשרות לראות את "דוני דארקו" בקולנוע לפני שהגיע לדויד, היית מוותר כי הסיפור מאתגר מדי? ההסבר הזה נראה לי מופרך עוד יותר מהתגובה הקודמת שלך. אם סף הסבל שלך בסרטים כל כך נמוך, תגביל את עצמך לצפייה בסיטקומים.
מה סף הסבל שלך?
אם דוני דארקו היה מגיע לקולנוע, סביר להניח שלא הייתי רואה אותו. בדיעבד, טוב שראיתי אותו בדויד כי לא היה לי כח לראות את כולו. אני לא שופט את הסרט עצמו כי ראיתי רק חלק ממנו, אבל ממה שראיתי, שום סיום, עשוי טוב ככל שיהיה, לא היה גורם לי לשמוח על צפייה בקולנוע (כאמור, אני לא אוהב לצאת באמצע ועד כה, לא עשיתי זאת מעולם בקולנוע).
אתה לא באמת רוצה לדעת מה סף הסבל שלי
היה מספר פעמים לא מבוטל שיצאתי מסרט באמצע, אבל רק בסינמטק ולא בקולנוע רגיל. ובאף אחת מהפעמים, לא שזכור לי לפחות, בגלל שלא הצלחתי להבין את הסיפור. מצד שני, נשארתי עד הסוף בהרבה סרטים ניסיוניים, ארוכים (יותר משלוש שעות), מוזרים או השילוב של כולם ביחד. אבל אני לא באמת מצפה שמישהו אחר יעשה דברים כאלה.
מצד שני "מוכה אהבה" הוא בסך הכל פחות משעה וחצי, והיה לגבי מבחינתי הגיוני לגמרי, בעיקר בגלל שלא ציפיתי לעלילה וגם לא קיבלתי אחת. התלונות שטווידלדי העלה לא רלוונטיות ורק מצביעות על זה שהוא ראה כמה מהנקודות הכי חזקות של הסרט בתור משהו שנעשה באופן מרושל, בלי סיבה או שלא במודע. בגלל שזאת גם הדרך המתבקשת להסביר אותם אם כל מה שמעניין אותך זאת העלילה, אין לך שום סיבה לראות את הסרט בשום פורמט.
אתה לא באמת רוצה לדעת מה סף הסבל שלי
אני אשאיר לטווידלדי להתווכח איתך אם ירצה על הנקודות הנ"ל.
מה שאותי מעניין זה שאם קורה משהו בסרט (ולפי הביקורת אכן מתרחש משהו), יש לו עלילה. השאלה היא עד כמה העלילה הזו סבירה והאם הסרט קולע לטעם שלי. לא יודע מה איתך, אבל אני רואה סרטים בשביל בידור. זו הסיבה שאני מרשה לעצמי לא ללכת להרבה סרטים שיש לי חשד שממש לא יעניינו אותי. אם מוכה אהבה ימצא חן בעיני, מתי שלא אראה אותו, אני אודיע לך.
יופי טופי
כל סרט שהוא לא אוונגרד אפשר להגיד עליו שיש לו עלילה. על רובם גם אפשר להגיד שהעלילה בהם לא רלוונטית להנאה מהסרט. עובדה שבהרבה סרטים כאלה שאותם רואים "בשביל בידור" ומצליחים להנות בכל זאת, לא שמים לב שהעלילה כמעט ואינה קיימת, או קיימת ולא סבירה לחלוטין. זה נהיה רלוונטי פתאום רק כשלא נהנים מהסרט ומנסים לתרץ אותה אי-הנאה. גם אני רואה סרטים בשביל הבידור, אבל אני מניח שיש כמה אנשים פה ושם שיחלקו על חלק מהסרטים שאני מוצא מבדרים.
ברור שיחלקו
מה הנקודה שלך? שאני לא היחיד שרואה סרטים בשביל בידור? ברור שלא. שיש סרטים שאפשר למצוא בהם עניין גם אם יש מעט מאוד עלילה? זה לא חדש.
אהבת את הסרט? יופי לך, אני עוד לא ראיתי אותו וזכותי לבחור אם לראות אותו בבית או לשבת שעה וחצי בקולנוע (לא כולל הפסקה ופרסומות).
ואני בטוח שכבר חשבת על תשובה.
הוא לא ירצה.
שכן, הוא לא הולך לקולנוע כדי לראות וידאו-קליפ של שעה וחצי, גם אם וידיאו קליפ מבריק. ולכן אם זו ההנחה, אין על מה להתווכח.
נכון מאוד
עכשיו בוא נראה כמה מעשרת הסרטים האחרונים שנכתבו ביקורות עבורם באתר אפשר להגדיר כקליפים, מבריקים או לא:
מוכה אהבה: כבר אמרנו
הצלצול: נתון לוויכוח, אבל לדעתי כן
וידויים של מוח מסוכן: בפירוש
פרידה: בפירוש
שיקגו: תגיד לי אתה
חמישה מתוך עשרה זה לא רע.
מה אתה מגדיר כקליפ?
כי לדעתי וידויים של מח מסוכן הוא לחלוטין לא קליפ.
ואת פרידה ושיקגו טרם ראיתי.
תלוי
מה אתה מגדיר כקליפ ב"מוכה אהבה"? יכול להיות שפשוט לא הבנתי אותך נכון.
את דוני דרקו, אגב,
ראינו על מסך קולנוע – בעין החורש.
מזל טוב
אתה מן הסתם יודע למה אני מתכוון, וזה לא הקרנת דיווידיז על מסך קולנוע.
ראיתי לא מעט סרטי דויד על מסך גדול וזאת פריבילגיה מאוד מפוקפקת מבחינתי, חוץ מאיזה מקרה ספציפי כשהחברה שלי, שתחיה, שכרה את אולם 1 של סינמטק ת"א בשביל הקרנה פרטית.
ועדיין
טווידלדי יקירי: סנדלר, עם כריזמה של שבלול וקמטי מיק ג'אדר ליד הפה, עדיין עלול לעורר תגובות גופניות בלתי נשלטות בכמה גברות שאני מכירה, ואמתך ביניהן.
יש לו את זה. עצוב, אבל נכון.
לא מסכים ולא מסכים
שלוש הערות מרכזיות על הביקורת ועל הסרט:
1. אמילי ווטסון, כמו גם כל שחקן אחר בסרט, היא רק שחקנית משנה. זה בעצם סרט סולו של אדם סנדלר (והבמאי, כמובן, שהוא יישות אקטיבית ונוכחת מאוד בסרט).
2. אדם סנדלר נותן הופעה מצוינת. לא בינונית, לא משכנעת-לעתים, מ-צ-ו-י-נ-ת. הייתי ממש מאוכזב שלא לראות אותו ברשימת המועמדים לאוסקר, כי הוא פשוט מבריק.
3. הסרט לא עוסק בכלל באהבה, והוא בטח לא קומדיה. זה סרט לא נעים בצורה קיצונית, שעוסק בטירוף והדחקה וסבל. תסתכלו על הבימוי והפסקול האינטנסיביים והפולשנים – הבמאי רוצה להעביר לך את החוויה של חייו של בארי איגן, וחייו של איגן, מה לעשות, הם לא חיים נעימים בכלל.
סרט מצוין, אם כי לא קל לעיכול.
ששש...
אתה רוצה להתחיל פה עוד ויכוח סטייל "פארק גוספורד"? אם זה נראה כמו קומדיה רומנטית וזה לא קומדיה רומנטית, זה לא אומר שזה משהו אחר, מצוין ככל שיהיה. זה אומר שזה סתם קומדיה רומנטית גרועה.
ששש...
על סמך ההערה הזאת אני יכול להסיק שלוש מסקנות, אחת פרטית, אחת כללית, ואחת אוניברסלית:
1. "אודות שמידט" היא קומדיה ממש מחורבנת, כי היא הרבה יותר מדכאת מאשר מצחיקה.
2. כל סרט שמסרב להתאים את עצמו להגדרות של ז'אנר מקובל כלשהו הוא גרוע.
3. יצירתיות ושבירת-מסגרות, לפחות בקולנוע, זה רע.
או, במלים אחרות, נו באמת.
אתה בכלל קורא תגובות אחרות?
או אפילו קורא את התגובות שאתה מקבל עם הפעלת מוח מינימלית? זה היה, מה שנקרא,
.
אתה בכלל קורא תגובות אחרות?
אתה יודע מה, יש לי רעיון:
כבר שנים אני לא פעיל מספיק בפורומים אלקטרוניים למיניהם, אבל אם זכרוני הרעוע עוד משרת אותי נאמנה, נראה לי שאני ואתה יכולים להיות אחלה arch-nemesis אחד לשני.
מה דעתך?
לאה.
מקריאה ב-LJ שלך אני מסיק שאולי אין לך מספיק זמן לנמססיות במשרה מלאה.
לאה.
המממ. נאלץ להסתפק ב-flame war קטן בשביל החבר'ה?
מזה אני יכול להבין
שלעומת דמותה של ווטסון הדמויות המשניות האחרות היו מעוצבות כמו שצריך? אם כבר לנטפק אז כבר לנטפק עד הסוף. יש בדיוק שלוש דמויות משניות, חוץ מאלה ששומעים בטלפון: הופמן (הגנגסטר), גוזמן (השותף לעבודה) וראיסקוב (האחות). תבחר אחת שיש לה אופי או תכונות (יעני יותר מאחת) כלשהן נראות לעין, אחת שאם הייתה משוחקת מעל ומעבר, הייתה יכולה לזכות את השחקן באוסקר.
אני אגיד שוב, האפיון של הדמויות האחרות לא רלוונטי. אם זאת קומדיה רומנטית, זאת קומדיה רומנטית עם דמות אחת, אם זאת דרמה זאת עדיין דרמה עם דמות אחת. כן, הוא נקטע מהר מדי ומוקדם מדי, אבל אם לא היה עושה זאת מן הסתם לא היה משאיר אותי עם טעם של עוד.
אתה תמיד מוצא דרך לענות בטון שלילי?
סחתיין עליך. כשרון מלידה.
לא, גם שאר הדמויות לא ממש היו קיימות כבשר ודם. אבל לא זו הנקודה שלי (אם כי גם) – מה שעיצבן אותי זה לא שהדמויות לא היו מפותחות, אלא שהדמות הלא קיימת של ווטסון פגעה ביכולת שלי לקנות את הסיפור הזה ברמה הכי בסיסית, ועוררה אצלי אנטגוניזם בשל, בהיעדר מילה טובה יותר, השוביניזם וההתנשאות הסקסיסטית שעלתה מכל העניין.
סתם משעשע אותי
שאתה מוצא כ"כ הרבה אלמנטים מוצלחים בסרט ואז קורא לו מפוספס בגלל משהו מכוון לגמרי. אין שום סיבה לשכנע את הצופה בזה שווטסון התאהבה בסנדלר בתהליך הגיוני ורציונלי. וגם אני לא רואה בזה שום סקסיזם, בגלל שהגדרת התפקידים היא שרירותית. סנדלר, כוכב הסרט, הוא בחור, ולכן מי שאמורה להתאהב בו היא… בחורה, לא? אם הסרט היה על בחורה בתפקיד הראשי זה היה הפוך. אין שום מאפיין בדמותה של ווטסון שמזהה אותה בתור נחותה (?) בגלל הנשיות שלה. עצם זה שאתה רואה שוביניזם במשהו כל כך שקוף ונייטרלי אומר יותר עליך ממה שזה אומר על הסרט.
סתם משעשע אותי (כה''ב)
"אומר עליך יותר משזה אומר על הסרט" – היי, זה טיעון שאני בדרך כלל אוהב להשתמש בו כשאנשים מוצאים מסרים מרושעים ומאיימים בסרטים. אז אני צריך להתייחס אליו ברצינות במקום לפרוץ בגיחוך ספונטני.
לא אמרתי שהסרט שוביניסטי, או מעודד שוביניזם. יתרה מזאת, התנצלתי מראש על כך שאני עומד להשתמש במונח טעון יותר ממה שאני באמת רוצה להגיד, פשוט בהיעדר מילה טובה יותר.
ההנחה שבחורה יכולה להתאהב בבחור סתם ככה ולמרות שהוא דפקט רציני ובלתי נסבל, ומשדר אליה קיפאון מוחלט היא, מה לעשות, מקוממת. אם זה היה הפוך, והגיבור הייתה גיבורה ואמילי הייתה אמיל, זה עדיין היה מקומם. ואז בכלל לא הייתה לי מילה בשביל לתאר את זה. סקסיזם זה עדיין באיזור, אבל גם זו מילה שמיוחסת יותר מידי לאפליית נשים, במקום לאפלייה מינית באופן כללי.
בקיצור, הבעיה שלי היא לא של-PTA יש או אין משהו בעד או נגד נשים או גברים. ממש לא. הבעיה שלי היא שהסיפור הזה מופרך, לא אמין, מעט מגוחך, הרבה מעצבן, ומקשה עלי כצופה להיכנס לסרט לגמרי ברמה הרגשית. ובהתחשב בכך שכל כך אהבתי את הסרט, זה עוד יותר מרגיז, כי אני לא יכול להרשות לעצמי לפטור את זה כלאחר יד. זה ממש חבל לי שהוא כתב תסריט כל כך טוב עם בעיה כל כך גדולה שמרחפת מעליו.
אנדרסון, למיטב התרשמותי, הוא לא במאי אינטלקטואלי שמנסה לנכר את הצופים שלו. בדיוק להיפך. ובגלל זה אני לא חושב שזה היה מכוון ליצור דמות כל כך ריקנית, מקוממת ולא אמינה, אלא פשוט שיקול דעת מוטעה וחוסר תשומת לב.
אגב, "סנדלר, כוכב הסרט, הוא בחור, ועל כן מי שאמורה להתאהב בו היא… בחורה, לא?" – אז זהו, שלא. תלוי בנקודת ההשקפה, ששלי איכשהו שונה משלך.
לא הבנתי
בוא נסכם את מה שאמרת: "מוכה אהבה" הוא סרט פוסט-מודרניסטי, אבל השטחת דמותה של ווטסון הוא לא מעשה פוסט-מודרניסטי מכוון אלא פאק-אפ ברמת התסריט שפת"א לא מודע לו. הא?
אני לא קונה את זה. בקומדיות רומנטיות רגילות הזוג מתאהב באיזשהו שלב למרות שהם לא מתאימים אחד לשני ובעצם די שונאים אחד את השני. בד"כ זה מקובל על הצופים בגלל שזהו אחד האלנמטים הבסיסיים של הז'אנר, למרות שאין דרך הגיונית ורציונלית להסביר את זה. כשפת"א עושה פאסט-פורוורד לכל התהליך הזה ונותן לו כמה דחיפות קטנות כדי להתאים אותו למבנה של הסרט, ולמשוך תשומת לב לסנדלר במקום להסברים מפגרים ולא-רלוונטיים על איך ולמה ווטסון נדבקה אליו. ברור שהוא לוקח שני אלמנטים בלתי אפשריים ומשלב אותם בצורה שלא נראית הגיונית. אבל הפואנטה נמצאת במה שהוא מוציא מהשילוב ולא בבלתי אפשריות של השילוב עצמו, אותו פת"א לא מנסה להסביר אבל גם לא להסתיר. אתה מעלה רק שני הסברים אפשריים (ניכור מכוון או פאשלה) ובוחר באחד מהם על בסיס היכרות קודמת עם הבמאי. יאללה, חוץ מזה ששני הפתרונות שלך מוטעים, כל השאר מקובל עלי. אני ראיתי את האסטרטגיה שלו מקילומטר, הפנמתי אותה ועברתי הלאה, אתה הפסקת לזרום עם הסרט כבר על ההתחלה. מעניין שאתה משבח את "הצלצול" בגלל שהוא אפקטיבי, למרות שאתה מודע לטמטום שלו, אבל ל"מוכה אהבה" אתה לא מוכן לסלוח על חוסר אפקטיביות למרות שיש בו כמה וכמה אלמנטים אחרים.
תקשיב, חמודי
אני לא יודע באיזה שפה לאיית לך את זה. אהבתי את הסרט. אני חושב שהוא מבריק. נפלא. מרגש.
כשאתה כותב הודעות, תהיה בטוח שאתה לא מתווכח עם עצמך. זה יחסוך לך לא מעט זמן כתיבה, שתוכל להוציא במקום על צפייה בכל מיני סרטים נשכחים משנות החמישים, שאחר כך תוכל להזכיר ללא שום הקשר רלוונטי בדיונים בעין הדג.
לא הפסקתי לזרום עם הסרט – להפך, זרמתי איתו למרות שהייתה לי בעייה קשה איתו. כן סלחתי לו, אבל זה לא ימנע ממני להתלונן ולהאיר את מה שאני מצאתי בעייתי. יש מבין?
לגבי הטענה הכמעט רלוונטית שלך – אם PTA החליט לדלג על כל הקטע המסורתי של הז'אנר, בו מסבירים מדוע הגיבורים מתאהבים אחד בשני, כי זה לא נראה לו חשוב, אז הוא לא פוסטמודרניסט, הוא אידיוט. ולא בגלל שיש לי בעיה עקרונית עם עיקור הז'אנר מתוכנו (ממש להיפך, האמת), אבל ברגע שהוא הוציא את האלמנט הזה מהסיפור הוא הפך את כולו למנוכר רגשית. וזה משהו שלי, כמו ל-98% מצופי הקולנוע בעולם, מאוד חשוב. ובמיוחד בסרט שבכל אספקט אחר הוא מלא ברגש כמו שההודעות שלך מלאות בעצמך ("אני ראיתי את האסטרטגיה שלו מקילומטר"… יופי לך).
ומאחר ואני לא חושב ש-PTA הוא אידיוט, ואני אפילו דיי מעריך אותו, אני מתקשה להאמין שזה המקרה. ואם זה אכן המקרה, אני מקווה שהוא מסיק את המסקנות as we speak.
הבנתי שאהבת את הסרט
אבל האם אתה מבין שאתה מנהל את אותו הוויכוח איתי שניהלת עם טווידלדי, רק שהפעם אתה לקחת על עצמך את התפקיד של טווידלדי ואני, לצורך העניין, הוא אתה.
אם כבר בהפגנת סוליפסיזם משעשעת החלטת לדבר בשם 98% מצופי הקולנוע בעולם, אפשר להגיד באותה מידה ש-96% מצופי הקולנוע לא יאהבו את האלמנטים של הסרט שאתה כן אהבת, כמו שראינו מהביקורת של טווידלדי (עריכת הסאונד, המשחק של סנדלר, וכו') פשוט בגלל שגם שאר הסרט "קשה מדי" ולא מתאים לצריכה המונית. זאת אומרת שבעזרת שני המספרים השרירותיים האלה גילינו שרק חצי מהצופים שיצליחו לקלוט את הסרט עדיין יתעצבנו עליו בגלל חוסר האפיון של דמותה של ווטסון. ואם נחזור לרגע למציאות, נגלה שמהתגובות בפתיל, חוץ מטווידלדי כל מי שראה אהב, ומאלה שאהבו (מתוך ארבעה: אני, אתה, אדם קלין וטריגרהארט) רק אחד חשב שעניין ווטסון הוא חיסרון בולט של הסרט. אז איזה מנוכר ואיזה נעליים? הסרט הוא לא קומדיה רומנטית סטנדרטית, ואפשר להגיד (כמו שאדם קלין אמר) לא קומדיה רומנטית בכלל. אם אתה מתעקש לחפש אלמנטים של הז'אנר בסרט שמשחק עם כללי הז'אנר בצורה כל כך קיצונית ואפילו לקרוא (בצורה עקיפה) לבמאי אידיוט בגלל שהוא עושה זאת, אולי סף הסיבולת שלך בכל מה שקשור לפ"מ פשוט נמוך מדי כדי לשפוט יצירות פ"מ-יות בצורה הוגנת.
אני מתחיל לדאוג
זו פעם שנייה השבוע שאתה טוען שאתה דן ברזל. רוצה להחליף ניקים?
אתה קצת הוצאת דברים מהקשרם. ההנחה שלי שרוב מוחץ של קהל הצופים לא מחפש סרטים קרים ואינטלקטואלים, אלא סרטים שיוצרים עירוב רגשי באיזושהי רמה, היא לא משהו שאתה יכול להשוות לדיעה של קהל הצופים על איכויות המשחק של אדם סנדלר. אדם סנדלר הוא שחקן שנוי במחלוקת, פרט בודד ומאוד ספציפי בתוך תת קטגוריה שנקראת "משחק". רגש בקולנוע זה לא פרט בודד. זה לא משהו ספציפי. זה אלמנט שמגדיר את המדיום כולו, כפי שהוא נצרך בימינו. זה מה שמגדיר את המיינסטרים, והמיינסטרים, כידוע לך, הוא זה שמגדיר בעל כורחו את השוליים.
ולא, אני לא בא לצדד כאן במיינסטרים בשום צורה, אבל להתעלם מכך שהמדיום הקולנועי, בהגדרתו הרווחת, הנפוצה והמקובלת ביותר, הוא גם מדיום בידורי, זה סתם עצימת עיניים.
וכל זה לא כדי לומר ש-PTA היה צריך לכוון נמוך יותר, או למכנה משותף רחב יותר. שיעשה מה שבא לו, מצידי שיעשה סרט "דוגמה 95", או שיעשה סרט אקספרמינטלי נטול דיאלוגים על כסאות קוביסטיים במרחב. אם זה מה שמעניין אותו לעשות. אלא שלמיטב התרשמותי, לא מעניין אותו לנכר את הקהל שלו, ולמרבה הצער זה מה שהוא *כמעט* הצליח לעשות לי ב"פאנץ"', בגלל דמותה החלולה של אמילי ווטסון.
לא מעניין אותי אם הסרט הוא קומדיה רומנטית או לא, כי כאמור, לא שמתי לב בשום נקודה שזה עיניין את PTA להגדיר את זה. אני לא חושב שהוא שיחק עם הז'אנר, אלא שהוא בכלל לא התייחס לזה כאל סרט ז'אנריסטי, וטוב שכך. אז לא, אני לא מחפש אלמנטים של הז'אנר. אני מחפש סיפור שאני יכול לקנות, ברמה הכי בסיסית, ומאחר והסרט ממוקם בכאן ועכשיו, הוא מאוד אפור ויומיומי, ומשתדל בכל מאודו לקנות את אמוני וליצור הזדהות, אני מאמין ש-PTA *רצה* שאמון כזה ייווצר, ולא רצה לעשות משחק אינטלקטואלי עם חוקי הז'אנר למבינים בלבד.
יודע מה – אתה אשף הלינקים והציטוטים, לא? אני עצלן. תביא לי לינקים וציטוטים של PTA, ותעמיד אותי על טעותי. אני תמיד שמח ללמוד משהו חדש.
לגבי פ"מ – אני אהפוך לרגע לטווידלדי, במיוחד בשבילך, ואציין שבראייה פ"מ, יש נטייה לקחת מגרעות ולציין אותם כיתרונות. לפעמים זה יכול להיות בצדק – "דוגמה 95" היא דוגמא קלאסית ומנומקת (ועל כך בפתילים אחרים) – אבל צריך להיזהר שלא לעשות את זה באופן אוטומטי, מתוך הנחה שאם במאי אינטליגנטי עשה משהו לא טוב, הוא בהכרח עשה את זה בכוונה תחילה. אני אומנם מאוד מסמפט פ"מ, אבל אני משתדל להיזהר מהמהמורות שהגישה הזו כוללת, באופן אישי. אני לא מצליח לראות שום דרך לכופף את המציאות שלי ולטעון שהדמות של ווטסון הוא דבר טוב שתרם לסרט.
אגב, "לשפוט בצורה הוגנת" – הצחקת אותי.
לחפש לינקים זה עיסוק נחמד
אבל קשה לי להאמין שאני אמצא ראיונות רציניים ומפורטים כלשהם עם פת"ה ברשת. מקסימום אני אמצא ביקורת של איזה שניצקליין שמתייחסת לכל הקטע הזה, אבל זה לא ממש מה שביקשת אז אני פשוט לא אנסה. בכל מקרה, אחרי כל הדיון הזה משום מה החלטת שלדעתי הדמות החלולה של ווטסון תורמת לסרט. לא נראה לי שאמרתי שהיא תורמת, אלא אם באופן עקיף לגמרי. הדמות נייטרלית, אין לה (מבחינתי) השפעה חיובית או שלילית על הסרט חוץ מלדחוף את תשומת ליבו של הצופה לעבר אלמנטים אחרים. אתה רוצה שאני אוכיח את זה? אין לי אפשרות לגרום לאנדרסון להוציא ציטוטים לפי בקשה. אם הוא יזכיר את העניין ברצועת הפרשנות בדי.וי.די שייצא מתישהו לסרט, סבבה. עד אז נקפיא את הדיון, לא שהוא התקדם לכיוון מעניין כלשהו.
הצופה שמחכה לקומדיה??
מיהו אותו צופה?
אם מדובר בילד, אז הסרט (למיטב זכרוני) היה מוגבל לגיל מסוים (מה שכבר מהווה אינדיקציה לטבעו).
ואם מדובר בחובב קולנוע בוגר. אז הוא מצפה לקומדיה מהבמאי שעשה את לילות בוגי ומגנוליה, איך בדיוק ולמה.
ועוד משהו, הצופה הממוצע לא קורא ביקורת בסיסית אחת לפחות על סרט?? הוא לא יודע מראש שמדובר בסרט לא שגרתי??
הצופה שמחכה לקומדיה??
הצופה הממוצע גר ברחוב חובבי ציון 12א' בנתניה, לומד לתואר ראשון ונוסע לאירופה פעם בשנה לפחות. אתה מוזמן לפנות אליו בשאלות האלה.
וברצינות – עובדה שכתבו פה אנשים שמכירים את אנדרסון, ואולי אפילו קראו ביקורות קודם, ובכל זאת סיווגו את הסרט כקומדיה רומנטית. הוא לא.
דומני שטענות אלו
הועלו רק לאחר הצפיה, ביחוד מאחר והסרט לא בדיוק שווק כקומדיה.
מאיפה לקחת את כל הכללים האלה?
ועל איזה סרטי סקרובול את מבססת אותם? איפה הם מתבטאים ב"צער בעלי חיים"? איפה ב"סיפור פילדלפיה"? "נערתי ששת"?
נערתו, לא נערתי
מאיפה לקחת את כל הכללים האלה?
היית רוצה שתהיה נערתך :-)
ב"נערתו ששת" הגיבורים הם זוג עיתונאים גרוש (או פרוד, לא זוכרת). נדמה להם שלא יוכלו יותר להיות יחד, מה גם שתנאי העבודה שלהם מטורפים. בסופו של דבר שניהם מבינים מה שהצופים רצו שיבינו במשך כל הסרט – שהם רוצים ויכולים להיות יחד. שני התנאים שלי מתמלאים שם.
אז זהו, שלא
הגבר (קארי גרנט) יודע מה הוא רוצה מתחילת הסרט ולאורך כל הסרט מתחמן ועושה מניפולציות שונות כדי שהדברים יסתדרו בדיוק בצורה שבה הוא רוצה.
זה מתאים לכל שלושת הסרטים
צד אחד שרוצה, וצד אחד שלא. אולי צריך להוסיף תיקון לסעיף 2. להלן, סעיף 2-א'\תיקון מס' 1.
לא נכון
ב"סיפור פילדלפיה" אף אחד לא ממש יודע מה הוא רוצה. באותה מידה תוסיף תיקון טיפה שונה לסעיף 1: סעיף 1 לא תקף.
מוזר, מוזר,
אחרי כל הוויכוח, הגעת לאותו פאנצ'ליין כמוני בדיוק.
גם אני חושב שפת"א במאי מבריק. המוזיקה, אנחנו חולקים.
הקטע הוא, בניגוד לראווי ולאדם קלין, אני לא חושב שהסרט לא מתאים לז'אנר מסויים ולכן, כביכול, הוא רע.
אני חושב, שאם הוא ניסה לדבר על החיים מנקודת מבטו של איגן, הוא לא הצליח להעביר כמו שצריך את הרגשות שלו. רק לפעמים. חלק מהזמן, התחכום רק גורם להחמצה: למשל, החיתוכים המהירים וההקפצות בחלק מההזדמנויות גורמים לכל הסיפור להיראות כמו קומדיה, כשהוא צריך להיראות שם דווקא כמו טרגדיה.
בזה, לדעתי, הסרט נכשל.
ובסופו של דבר,אנחנו מסכימים: המכלול הוא החמצה.
בכלל לא מוזר
ככה היה לנו גם בעבר, עם "אגדות וסיפורים". זוכר? אתה חשבת שהמשחק איום, אני חשבתי שהוא מצוין. אתה חשבת שהבמאי שונא את הדמויות שלו, ואני חשבתי שהוא אוהב אותן. אתה חשבת שהתסריט מרושע ואכזרי, ואני חשבתי שהוא רגיש ועדין. אבל בשורה התחתונה, אני אמרתי שמדובר ביצירת מופת, ואתה אמרת… אהמ… נו, בעצם לא משנה.
לגבי הז'אנר – אני לא מבין למה זה כל כך משנה. יש שתי סיבות לעשות הכללות ז'אנריסטיות בקולנוע:
• לאפשר לאנשים משעממים בחליפות למכור את הסרט לקהל יעד מסויים
• לאפשר לבמאים מתוחכמים להתייחס למסורות אומנותיות בתולדות הקולנוע, לשחק איתן וליצור מהן משהו חדש (ופ"מ, כמובן), מה שיאפשר לשניצקליינים לעשות שמח (ולרגע אני לא אומר שאני לא שניץ לפעמים)
"פאנץ"' הוא קומדיה רומנטית, בעיקר מאחר והוא מצחיק, ורומנטי. אבל הוא גם דרמה קורעת לב בחלקה, טראגית בחלקה, אופטימית בחלקה האחר. ואני לא חושב שזה בגלל ש-PTA רצה לשחק עם הז'אנר באופן אירוני, אלא סתם כי ככה נראית קומדיה רומנטית שנכתבה ובוימה ע"י PTA. זה מה שמעניין אותו, זה סגנון הכתיבה שלו. זה הכל. לא ראיתי שם בשום שלב התייחסות רצינית לכך שהוא פועל בתוך ז'אנר מוכר היטב.
מהבחינה הזו, אני לא מבין על מה הויכוח בכלל, ולמה הוא רלוונטי בדיוק.
נשמט לי חצי משפט בתוך הציטוט שלי:
"שראווי ואדם קלין חושבים שאני חושב שאם סרט אינו מתאים לז'אנר", וגו'.
אני לא חושב שההגדרה הז'אנריסטית מחייבת וקיצונית; ולכן, הביקורת שלי על הסרט אינה בגלל שהוא "לא מתאים לז'אנר".
לא נראה לי שהמטרה היא להזכיר לנו שאנחנו בקולנוע
המטרה היא להכניס אותנו לראש של הדמות: punch-drunk, מתנדנד, לא סגור על עצמו, over exposed וכדומה. מבחינתי זה עבד נהדר, אשתי יצאה מהסרט בזעם.
PTA אולי הפנים את הטכניקות של דוגמה 95, אבל הוא משתמש בהן מסיבות שונות ובצורה אחרת.
אנדרסון / דוגמה
אני אחזור:
כפי שאני מבין את דוגמה 95, המטרה היא ייצוג ריאלי של המציאות, התנערות מהזיוף שבקולנוע, ושימוש בטכניקות שונות (מצלמת מטלטלת, חשיפת יתר, עיצוב מינימלי וכדומה) בשביל להשיג את המטרה הזאת.
מה שאנדרסון עושה ב'מוכה אהבה' הוא שימוש בטכניקות דומות, לעתים, להשגת מטרה שונה. 'מוכה אהבה' הוא לא סרט שנועד להזכיר לך שאתה רואה סרט (אני לא מקבל את הטענה הזו שלך מהפתיל – עם רוב השאר אני מסכים), אלא סרט שנועד להבהיר לך איך מעוצבת נפש הגיבור באמצעים טכניים ולאו דווקא תסריטאיים. חשיפת היתר היא הדגמה של מה שעומס העולם גרם לגיבור; הקירות החשופים הדגמה של העולם הרגשי שלו; התנדנדות המצלמה כנ"ל.
לאנדרסון לא נמאס מכך שסרטים נראים כמו סרטים, אלא נמאס לו מכך שסרטים לא מנצלים את _מלוא_ הפוטנציאל שלהם להיראות כמו סרטים באמצעות כל מגוון הטכניקות השונות העומדות לרשותם.
הוא, במילים אחרות, היפר-בדיוני ולא היפר-ריאליסט.
עורכים יקרים - ניסיתי להפנות את הפתיל למקומו
אך אדם הסורר סירב.
אדם יקר – זכותך להבין כך את "דוגמה 95". זכותי גם לטעון ש"כסא" זה סוג של ציפור דו ראשית המקננת בין חולון לירח.
פשוט יהיה מאוד קשה לנהל דיון כשהטרמינולוגיה שלנו כל כך רחוקה.
אנא ספק טרמינולוגיה
כי בהחלט יתכן שאני פשוט טועה.
כתבתי על ''דוגמה 95'' כל כך הרבה פעמים
עד שאני כבר ממאיס את עצמי על עצמי.
הגדרה שנתתי במקום אחר:
"דוגמה 95" הוא סט של חוקים שמנסים להפשיט את הבמאי מכלי הביטוי האודיו-ויזואלים שלו באמצעות הטלת הגבלות על צילום, עריכה, סאונד ואביזרים.
מה המטרה? אפשר להתפלפל על זה שעות. ה"דוגמה", ברמת הפשט של הדברים, טוענת שהמטרה היא להפשיט את הקולנוע מסממניו האמנותיים וע"י כך להגיע, כפי שכתבת, לקולנוע אותנטי יותר. אך ה"דוגמה" גם טוענת שלבמאי אסור לקבל קרדיט על הסרט (מה שגורם לו למשוך הרבה יותר תשומת לב מהרבה במאים שכן מקבלים קרדיט), שחובה לצלם במצלמת כתף (מה שגרם לפחות לבמאי אחד למקם את את המצלמה על הכתף של הצלם, ואת הצלם על עגלה ואת העגלה על מסילה, וכך למעשה עקף את הרעיון הזה), שחובה שהסרט יהיה בפילם (מה שלא מונע מרוב הבמאים לצלם את סרטם בוידאו ורק את העותק הסופי להעביר לפילם), ושיוצרי הסרטים מתחייבים שלא לקחת שום החלטת בימוי במהלך עשיית הסרט (שאין בכלל צורך להסביר למה הם לא באמת מתכוונים לכך, ולמה זה בלתי אפשרי).
בקיצור, "דוגמה 95" הוא קונספט אמביוולנטי, חצי פארודי במתכוון, ומלא סתירות כרימון שהתחצף להוריו. לא הייתי לוקח מילה אחת מתוכו כפשוטה.
פתיל "דוגמה 95" ארוך במיוחד:
כתבה מספר 1091
(ראית איך אני מתזז אותך מדף לדף?)
דוגמה / אנדרסון / ארונופסקי
כן, אני מכיר את דוגמה 95 ברמה הזאת (אפילו ראיתי סרט או שניים שלהם, אם כי לא יותר). אלא שאנשי דוגמה עשו שני דברים מרכזים:
1) הכריחו במאים לחשוב בניגוד למוסכמות ולהרגלים, ובכך לבחון את גבולות המדיה.
2) עשו זאת על-ידי סט של חוקים שהגבילו מאוד את השימוש במדיה.
הבעיה היא שהחוקים, במידת מה, מחבלים במטרה – הם מכריחים את הבמאים לעשות סרטים שנראים ריאליסטיים יותר. כן, בילבלתי בין המטרה והאמצעים בהודעות הקודמות שלי; לא, אני לא חושב שזה אומר שאנדרסון הושפע מאנשי דוגמה 95, ואני אסביר:
אנדרסון לא מעוניין לבחון את גבולות היצירה או היצירתיות באמצעות הגבלה עצמית (או אחרת). אנדרסון מעוניין לעשות שימוש בכל כלי, והכוונה ל_כל_ כלי, קולנועי העומד בידיו. המצלמה שלו לא יושבת על כתף בגלל שככה צריך, אלא כי (לגמרי במקרה) ככה הוא יכול להביע את מה שהוא רוצה להביע. לסרט קוראים Punch-drunk Love בגלל שאיגן (סנדלר) חטף סדרה ממושכת של מכות מהעולם, ונהיה שיכור מזה, נכה. המצלמה של אנדרסון משקפת את הנכות של איגן בהדגימה הן את התוצאות (שיכרות) והן את הסיבות (חשיפת יתר). לכן הסרט הזה מעיק כל-כך, כי הוא מכניס אותך לראש של בן-אדם לא לגמרי שפוי, והוא עושה זאת בכל האמצעים העומדים לרשותו. אנדרסון מזכיר לי כאן את ארונופסקי (יותר ב'רקוויאם' מאשר ב'פאי') הרבה יותר מאשר את אנשי דוגמה 95: הוא מניפולטיבי מאוד, ומבצע את המניפולציות שלו על הצופה באמצעים שהצופה לא יכול להתנגד להם או אפילו להיות לגמרי מודע להם, והוא לא מגביל את עצמו לרגע.
דוגמה / אנדרסון / פון טרייר
אז לשיטתך, גם "רוקדת בחשיכה" אינו מושפע מ"דוגמה 95"?
כי הרי ב"רוקדת בחשיכה" (שאינו סרט "דוגמה", להזכירך) פון טרייר לא מעוניין לבחון את גבולות היצירה או היצירתיות באמצעות הגבלה עצמית (או אחרת). פון טרייר מעוניין לעשות שימוש בכל כלי, והכוונה ל_כל_ כלי, קולנועי העומד בידיו. המצלמה שלו לא יושבת על כתף בגלל שככה צריך, אלא כי (לגמרי במקרה) ככה הוא יכול להביע את מה שהוא רוצה להביע.
או בקיצור, אתה מגיב לטענה שלא טענתי.
כל מה שטענתי הוא שסרטי ה"דוגמה", ותשים את המניפסט המתחכם שלהם בצד לרגע, הציגו לעולם הקולנוע סט כלים חדש. לא טענתי שאנדרסון הושפע מה"דוגמה" עצמה והתלבט האם להסיר את שמו מהקרדיטים, או האם להגביל את עצמו לצילום כתף בלבד. טענתי שהוא הושפע מהסממנים *האסתטיים* של ה"דוגמה" ומהעוצמה האנאורתודוקסית שלהם. זה התאים למצב הנפשי של הגיבור שלו? אין ספק. אך האופן שבו הוא ביצע את זה, לדעתי, מצביע על השפעה ישירה דווקא מפון טרייר, ולא, נאמר, מצילום הכתף של "בעלים ונשים" או סרטים ישנים הרבה יותר.
אגב, בחיפוש ברשת נתקלתי בראיון עם פון טרייר. המראיין: פול תומאס אנדרסון. הם לא מדברים על "דוגמה", אבל המשפט של אנדרסון "לארס, אני יושב פה איתך, אתה הגיבור שלי" לא משאיר הרבה מקום לספק, לדעתי.
http://www.cigarettesandredvines.com/article.php?id=C03
אני שמח שהבהרנו את זה
כי אכן לא הייתי ברור קודם: בהחלט יתכן שאנדרסון הושפע מטכניקות שאנשי דוגמה עשו בהם שימוש; אבל הוא לא שותף למניפסט שלהם בשום צורה (ויתכן שגם פון טרייר כבר לא). ספציפית, אגב, צורת השימוש (המכוונת ומלאכותית מאוד) במצלמת כתף ב'מוכה אהבה' נראית לי שונה מאוד ממעט סרטי הדוגמה 95 שראיתי, אבל, כאמור, לא ראיתי מספיק, ובהחלט יתכן שאתה צודק.
בכל זאת, היה חביב לדבר על אידיאולוגיה.
(אגב, את 'רוקדת בחשכה' לא ראיתי עדיין)
מה הקטע עם ה'סוף-סוף'?
זה לא אמור להיות 'אחרי הכל'? לא חשוב.
כשראיתי את הסרט בפעם השניה, כבר לא זכרתי מה גרם לי לאהוב אותו כל כך בפעם הראשונה, שהייתה חודשים קודם, רק זכרתי שאהבתי אותו. ולכן, כשצפיתי בסרט חיפשתי שוב ושוב כל מיני סיבות שיוכלו להסביר למה אני אוהבת אותו… לא מצאתי.
אבל אני עדיין חושבת שהוא נהדר ומקורי ויוצא דופן. אני משערת שבאמת שאין שם הרבה היגיון, אבל כשהיגיון הוא לא הגורם המניע בעלילה, אפשר גם לוותר ולהגיד שההיגיון המינימלי ההכרחי קיים, אבל לא יותר. וזה גם לא דבר רע.
אינטואיביות
2. פיליפ סימור הופמן סוף סוף קיבל תפקיד שהוא יכול להיראות בו סמי-חתיך, אחרי כל השנים האלה שהוא משחק לפלפים שאי אפשר לגעת בהם במקל. כשהוא יגלם גבר של נשים במיטב שנותיו, או-אז ייעשה הצדק עם השחקן הדגול הזה!
:-)
סרט טוב.
לא ענק, לא מופתי, לא בלתי נשכח, אבל טוב. מוכן אפילו לתת לו, ממש טוב.
פול תומס אנדרסון הוא במאי באמת נדיר. בכל רמה: בבחירות הויזואליות שלו (דן ברזל הרחיב), בבימוי השחקנים שלו (אדם סנדלר מעולה, אין לי מילה אחרת), בעריכה המוזיקלית שלו (כן, טווידלדי, אני דוקא מאוד אהבתי) והרבה מאוד בקצב הנכון שהוא יודע לתת לסרטים שלו.
פול תומס אנדרסון הוא תסריטאי כה גבולי. יש לו כשרון להרכיב דיאלוג, כשהוא שומר על עצמו לא מחייב ומשעשע הוא אפילו שנון ומבריק – אבל ברגע שחשוב לו מדי לומר משהו, הוא נהיה דידקטי, ומתחיל לדבר קצת יותר מדי מגרונן של הדמויות וקצת לא מספיק מגרונה של הסיטואציה (בניגוד, למשל, לדיוויד מאמט).
לפחות ברמה התסריטאית, פאנצ'דראנק הוא סרט מושלם בשבילו – קומדיה רומנטית קלילה וביזארית, שגולשת ליותר מדי מסר מקסימום בסצינה אחת וכוללת קומיקאי בתפקיד הראשי שיכול לסחוב על גבו סיטואציות מבדחות למכביר.
אממה, שזה רק מדגיש את ההחמצה הגדולה של פת"א כבמאי. האיש, שמתעקש לחבר את כל התסריטים של עצמו, נידון לביים או קומדיות קלילות, מוצלחות אך לא מחייבות (פאנצ'דרנק, ובמידה רבה גם לילות בוגי, ברגעיו היותר חזקים), או אפוסים רחבי יריעה, כושלים, מרהיבים אך חלולים, לא אמינים, יומרניים, שטחיים ודידקטיים (מגנוליה, ובמידה רבה גם לילות בוגי, ברגעיו החלשים).
במילים אחרות, פת"א צריך לקחת לעצמו תסריטאי שיתאם את רמתו כבמאי.
בינתיים, פאנצ'דרנק הוא סרט מאוד מוצלח, כפי שכבר צוין, ומעבר לעובדה שלא מדובר ביצירת ענק פשוט כי היא לא מתיימרת להיות כזו – אין לי תלונות מיוחדות. לא הפריעה לי המוזיקה ולא דמותה של אמילי ווטסון, ההתאהבות באדם סנדלר נראתה לי אמינה למדי, וסנדלר עצמו ראוי לאהבה רבה על תפקידו המרהיב כברי איגן. באמת, סרט חמוד בטוב טעם, מבוים בשתי רמות מעל מרבית הקומדיות הרומנטיות הקיטשיות.
(דבר טוב כשלעצמו, אבל, שוב, רק מזכיר לנו את גודל ההחמצה)
לא מאד אהבתי,
אמנם התרשמתי לטובה מהפן הטכני של הסרט – צילום, פסקול, בניית סצינות – אך העלילה שעממה אותי ולא נהניתי ממנה. במצב כזה קשה לי להמליץ על סרט.
בשורה התחתונה – זה לא היה בזבוז זמן, אבל לא הייתי מפספס יותר מדי אילו הייתי עוצר את הסרט באמצע.