 |
||
| לארס פון טרייר וחבריו לכנופית 'דוגמה 95' בוידוי מזעזע: למעשה, אף אחד מסרטי 'דוגמה' לא שמר באמת על כל חוקי הצניעות של הכת המופרעת הזאת. במהלך צילומי 'החגיגה', למשל, נתלתה מגבת על חלון(!). שערוריה. |
15.08.2002
|
|
יומית
לארס פון טרייר וחבריו לכנופית
'דוגמה 95' בוידוי מזעזע: למעשה,
אף אחד מסרטי 'דוגמה' לא שמר באמת
על כל חוקי הצניעות של הכת המופרעת
הזאת. במהלך צילומי 'החגיגה', למשל,
נתלתה מגבת על חלון(!). שערוריה.
לארס פון טרייר וחבריו לכנופית'דוגמה 95' בוידוי מזעזע: למעשה,
אף אחד מסרטי 'דוגמה' לא שמר באמת
על כל חוקי הצניעות של הכת המופרעת
הזאת. במהלך צילומי 'החגיגה', למשל,
נתלתה מגבת על חלון(!). שערוריה.
מישו מוכן בבקשה
להסביר למישי בורה ועמת הארץ שאין לה עצבים להכנס לכל הלינקים, במה לעזאזל מדובר, איזו כת זאת, ומי המציא את החשמל?
מדובר באנשים שהחליטו לעשות דווקא
יום אחד קמו במאים והחליטו להראות לכולם איך הם יכולים לעשות סרטים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. אז הם המציאו לזה מניפיסט מנופח – כאילו הסרטים "הטבעיים" שלהם נעשו כדי לצאת כנגד ההפקות היקרות של הוליווד.
בין החוקים שלהם לעשיית סרט:
• הצילום ייעשה במצלמת יד (או וידיאו?) בלבד.
• הצילום ישתמש במקורות האור הטבעיים שעל הסט – בלי תאורה מיוחדת, בלי הצללה ובלי משחקי אור מיותרים.
בקיצור, גברים שעוסקים במשחקי אגו מטופשים של גברים.
כמדומה לי שיש גם במאית אחת
בחבורה.
בטח היתה טום-בוי.
נשמע מחריד.
האמת, אם לא לארס פון טרייר, שבסך הכל אהבתי את הדברים הקודמים שהוא עשה, הייתי חושדת שמדובר בחבורה של חסרי יכולת שהחליטו להסתיר את חוסר היכולת שלהם להתמודד עם כלים בסיסיים כמו תאורה ואחיותיה באמצעות יצירת כת אופנתית חדשה. כל כך אמריקאי…
למרות שכולם אירופים...
או לפחות רובם.
אה, כן...
זה היה מין הומור אירוני כזה, אתה יודע.
מדובר באנשים שהחליטו לעשות דווקא
אוקיי. מה הקטע עם זה שאסור לביים? אז מה הבמאים עושים שם, בעצם?
מקבלים כסף על כלום
נשמע כיף, לא?
כאן היא גדולה למדי.
זאת הנקודה הכי אירונית ומשעשעת בשבועת הצניעות. במאי שמצהיר שהוא אינו במאי, שהוא נמנע מטעם אישי ומהעדפות אומנותיות, ואף מגדיל לעשות ומסיר את שמו מהסרט כדי למזער את תרומתו, למעשה מושך המון תשומת לב לעצמו ולהחלטות שהוא עושה. ואם הוא אינו במאי, מה הוא עושה על הסט? מי עובד עם השחקנים? מי מחליט מה עושים עם הסרט בעריכה? מי מחליט האם לצלם בוידאו או בפילם? מי אומר "זה טוב, זה רע"? הבמאי כמובן. במאי לא יכול שלא לביים. כל סרט שנעשה במודע (להבדיל מסרט שנוצר כי מישהו שכח מצלמת וידאו מול התרחשות מיקרית, והקרין את הקטע הזה בטעות מול קהל…) כולל החלטות בימוי. האירוניה וה
ועובדה היא שסרטי ה"דוגמה" נבדלים מאוד האחד מהשני גם מבחינה סגנונית. צריך רק להשוות את "האידיוטים" או "החגיגה" הפרקינסוניים והמקוטעים ל"מיפונה" הנעים והשקט. כלומר, גם לחוקים הנוקשים האלה ניתן לתת פרשנות אישית לפי נטיות הלב האומנותיות של כל במאי.
אז במה בעצם זה שונה
מצלמי החתונות בחתונה של הבת של דודה ברטה? מאד אותנטי (כל עוד לא מוסיפים לזה את האפקטים האיומים בעריכה). עונה על כל הכללים הנ"ל. ומשעמם פחד.
צילום חתונות
הוא לא יצירה קולנועית עלילתית. אין לה תסריט, אין בה משחק.
הנקודה היא ש"דוגמה 95" הוא לא מתכון לסרטים טובים יותר. הוא מתכון לחשיבה מחודשת של האמן על יצירתו. סרט "דוגמה" יכול להיות משעמם או מרתק בדיוק כמו שסרט אקשן יכול להיות משעמם או מרתק, או כמו שסרט גרוזיני יכול להיות משעמם או מרתק, או כמו שסרט משנות הארבעים יכול להיות משעמם או מרתק. ההבדל הוא שהבמאי ניגש לסרט מזווית שונה ונדחף לעבוד נגד האינסטינקטים שלו ונגד החוקים המקובלים, וזה עשוי ליצור ניצוצות.
זה לא נקרא ''צביעות''?
זה לא נקרא ''צביעות''?
לא, כי לכולם ברור שהפרט הספציפי הזה זאת בדיחה.
הלינק ל''חוקי הצניעות''
מסביר את זה לא רע. כמובן שהתגובה הטבעית וההגיונית אחרי קריאתם היא "למה, לעזאזל?"
(היי דן, כאן מותר לדבר על דוגמה 95!)
הלינק ל''חוקי הצניעות''
וגרסה עברית משהו –
http://www.haayal.co.il/story.php3?id=275
חוקי הרובוטיקה יותר מוצלחים.
מסכים.
ואת יודעת מה דעתי עליהם.
קראתי פעם על כת מוזרה
בצרפת של ימי הביניים. בנוסף לחוקי צניעות מחמירים היו להם גם חוקי עינוי-עצמי ביזאריים וחסרי הסבר, משהו כמו לא לקלף פירות, לא לקנח את האף וללבוש סוודרים רק בקיץ. זה הצחיק אותי נורא, וכך גם החוקים של דוגמה 95.
יש גם את הקטע הזה בצה''ל.
משום מה, אסור להסתובב עם הכובע של הדובון ("צ'וקו") על הראש.
אף פעם לא הבנתי את זה. דוד צה"ל נתן לי כוסע שהוא לא רוצה שאשתמש בו?
נו, כל אחד והדברים שמצחיקים אותו.
נשמע הגיוני לחלוטין:
אני מנחש שהסיבה היא, על מנת למנוע כיסוי האוזניים, והגבלת כיווני הראיה. זה, כמובן, לא מסביר מדוע יש ברדס לדובון מלחתחילה, אבל לחת"ח הפתרונות.
באמצע צריפין?
אכן.
פעם גרדתי מאיפהשהו כובע גרב עם חורים לאוזניים, וכל שמירת חורף הסתובבתי איתו, לזעוות המפקד, שרק זמן קצר קודם הסביר שכובע גרב אסור כי הוא פוגם בשמיעה (בניגוד, למשל, לאוזניים מוצפות), ולכן לא היה לו מה לעשות.
אכן.
לפי הדיווחים, כמות הצ'כים שמגיעים למרפאות ומתלוננים על אוזניים מוצפות וקשיי שמיעה גדלה פלאים בשבועיים האחרונים.
באמת השאלה הכי טובה היא: למה?
עברתי על רשימת החוקים אחד אחד. "I can live with that." אמרתי על כל חוק אבל אז התחלתי לראות כמה זה מגביל את הרעיונות שאפשר להפיק. ואז הגעתי לחוק השמיני:
פה ממש צרחתי. בלי סרטי ז'אנר? השתגעתם?! מה עוד אפשר לעשות בלי הרבה אפקטים שעדיין יהיה מספיק מעניין?
רגע, מה הכוונה סרטי ז'אנר?
''ז'אנר'' הוא הכינוי הקצר,
עד כמה שהבנתי, למדע בדיוני, פנטזיה, אימה, מסתורין וכל הדברים האלה.
''האידיוטים'', למשל
יותר מרגש מ"רקוויאם לחלום", יותר אינטליגנטי מ"מועדון קרב" ויותר מצחיק מ"מונטי פייתון".
(לא, אני לא עומד באופן מלא לחלוטין מאחורי ההצהרות הבומבסטיות האלה, אבל תודו שזה מעורר סקרנות, לא?)
לא
למה לעזאזל
בשנת 1969 הביטלס החליטו שכל פעלולי האולפן המתוחכמים והעשירים שהם בעצמם המציאו הרחיקו אותם מהבסיס שעניין אותם – מוסיקה. הם החליטו שהפרוייקט הבא שלהם יהיה מעין חזרה למקורות, וקראו לו בהתאם "Get Back". כל האלבום שהוקלט תחת הכותרת הזו בוצע באופן חי לחלוטין, ללא הוספת ערוצים, עם מינימום עריכה, ללא פעלולי אולפן וללא תזמורת. רק הביטלס (עם שחקן חיזוק על הקלידים בשם בילי פרסטון) נטו, כמו בימים הראשונים והטהורים.
(האלבום, אגב, נגנז עקב אי שביעות רצון כללית של הביטלס ויצא שנה מאוחר יותר, אחרי פירוק הביטלס, לאחר עריכה מאסיבית והוספת תזמורת ע"י מפיק חיצוני – פיל ספקטור האגדי – ואתם מכירים אותו בשם Let It Be)
והעקרון הזה חשוב. כל תלמיד באומנות קיבל מהמורה שלו את המשימה לצייר עם 3 צבעים בלבד. הרבה אנשים הולכים לעשות ויפאסאנה מידי פעם.
כשאתה אמן (או אדם) שבע מידי, צמצום הכלים שעומדים לרשותך גורם לך לחזור להעריך ולהבין מחדש את מה שאתה עושה. הפתרונות שלך הם לא הדבר הראשון שעולה לך לראש (כמו למשל להיכנס לתוך פנס, מר פינצ'ר), כי הוא פעמים רבות לא אפשרי. אז צריך לחשוב יותר. צריך לבדוק יותר. צריך להתנסות יותר. צריך להסתכן יותר. ופעמים רבות צריך להסתכל יותר עמוק פנימה.
"דוגמה 95" לא נועדה להחליף את הקולנוע הקיים. זה מעין קורס קיץ – עושים את זה, וחוזרים לשגרה עם הלקחים החדשים. הרצינות בה נוסחו החוקים היא באופן מאוד מובהק פארודיה על דוגמות, ורק נועדה להדגיש את חוסר הפנאטיות של פון טרייר ושות'.
אז לא, לא מדובר בדווקאיות, באגו, בטיפשות, בחוסר יכולת, אם כי כן מדובר, לפחות ברמה מסויימת, בכת אופנתית, לפחות מהבחינה שאינטלקטואלים חשבו שנורא אופנתי לדבר עליה למשך חמש דקות בערך לפני כמה שנים. לעשות סרט "דוגמה" לא היה אופנתי ולא יהיה אופנתי, וטוב שכך, כי הם הבהירו את הנקודה שלהם, העלו את הנושא לתודעה (או שלא – אחרת לא הייתי צריך לכתוב את ההודעה הזאת), ועכשיו הם יכולים לפנות את הבמה ולהמשיך בדברים אחרים. וזה בדיוק מה שהם עושים.
אוף איתך
מציעים לך דוגמה 95 על מגש של כסף, וכל מה שיש לך להציע זה דעה שקולה והגיונית לחלוטין? מה כיף בזה? איך אפשר להתווכח ככה? אתה לא יכול לטעון, רק בשביל הספורט, שדוגמה 95 היא שלב רציני לחלוטין בהתפתחות הקולנוע ושיש להצדיע ולזבוח לפון טרייר ושות' על שהמציאו אותה? תחשוב על פוטנציאל הדיונים, הציניות והלגלוגים ההדדיים. אבל היית חייב להרוס. טוב נו, אז אתה צודק. עכשיו טוב לך?
בעניין 'האידיוטים'
ראשית, מדובר בסרט מצוין.
שניץ, הדוגמא [1] שנתת היא אחת היתרונות של שיטת הבימוי של 'דוגמה 95'. חלק מהעניין הוא ש'נותנים לשחקנים להשתולל', ופירוש הדבר שתזכה לראות שם דברים שלא תזכה לראות בסרטי קולנוע אמריקניים (שם כשאנשים עושים אהבה בד"כ זה לא בעירום)
[1] האקדמיה יכולה לקפוץ לי, בדיון הזה אני אכתוב דוגמא (example) עם אלף בסוף ולא עם הא כדי להבדיל אותה מ'דוגמה' (dogma)
אוף איתך בחזרה
מה שהתכוונתי לומר, למקרה שפספסת, הוא שדוגמה 95 היא שלב רציני לחלוטין בהתפתחות הקולנוע ושיש להצדיע ולזבוח לפון טרייר ושות' על שהמציאו אותה.
זה נשמע כמעט הגיוני כשאתה מתאר
את זה כך. אבל.
(ומשום מה אני נדרש שוב ושוב לאנאלוגיית המסעדה.)
יתכן ששף גאון יוציא ארוחה סבירה בהחלט ממוצרי יסוד אקראיים (אורז, ליחם קימל, וריבת בננה) – אבל אני לא שואף לדברים סבירים. אני רוצה יותר. ואם זוטות כמו תבלינים יעשו את התבשיל טעים בהרבה, או מגבת על החלון תהפוך את הסרט למהנה יותר לצפייה – אז כן מסייה, בבקשה שים לי מגבות על כל החלונות.
מה יש לך מאוכל אתה?
נקודת המבט פה שונה: אתה חושב על עצמך כצרכן, פון טרייר חושב על עצמו כאמן.
בוא נצא מנקודת הנחה שבמאי משועמם עשוי לעשות סרט משעמם ונטול להט יצירתי? אם נשתמש באנלוגיה שלך, כשאתה מבשל עם אותם מרכיבים שוב ושוב ושוב, וכולם זמינים לך, אתה עלול להתחיל לבשל בנוסחתיות, באוטומטיות, ובסוף להפוך לעוד סניף של מקדונלדס. טוב, אני מקצין.
לעומת זאת, אם תחליט שאתה מגביל את עצמך לאורז, לחם קימל וריבת בננה, ואוסר על עצמך להשתמש בסיר בדרך, אני מבטיח שתהליך הבישול יהיה יותר יצירתי. המנה הסופית תהיה אולי לא קונבנציונאלית, קשה לעיכול, טעם נרכש אפילו. אבל יהיה בה חידוש, יהיה בה להט, תהיה בה זיעה. המממ. בטח יצא קצת מלוח.
אם הסרט יצא "מהנה" לצפייה או לא – תראה, אני, כצרכן אומנות, אוהב את היוצרים שלי חיים ובועטים, ולא משועמים ונוסחתיים. בשבילי, זו הנאה אמיתית, ובדרך כלל זה מבטיח יצירות "מהנות" יותר, עפ"י קנה המידה שלי.
ודבר אחרון בנוגע לבישול – גם שם חשוב להגביל את עצמך ולא להתחיל לערבב את כל מה שיש במטבח בסיר גדול. יש הרבה עידון ותחכום בשימוש במינימום מרכיבים, כפי שכל מסעדת יוקרה פלצנית טורחת להדגים. אז אולי נסכים ש"דוגמה 95" היא מסעדת יוקרה פלצנית? אני יכול לחיות עם זה.
מה גם, שכאמור, עשיית סרט "דוגמה" היא התנסות, לא דרך חיים. הם בעצמם אמרו שאפילו ה"דוגמה" כבר הפכה לסוג של ז'אנר נוסחתי.
מה יש לך מאוכל אתה?
א. ברמה מסוימת, כן אני רוצה נוסחתיות. סרטים הם שפה. שפה שאתה לומד להבין ולהטמיע בקלות.
למה הדבר דומה? נניח שיש טבח… לא, כבר היינו כאן.
אתה קורא ספרים. הרבה ספרים. פתאום מישהו בא ומציע לך פואמה אפית. יש בה כל מה שאהבת לראות בספרים, אבל מוגש בצורה קצת שונה. האם בהכרח תאהב את זה?
ב. אני לא מצליח לראות את הקשר בין כלים לתוכן. האם הם טוענים ש-"סרט עם במאי" לא יכול "להיות נהדר ומרגש ולהעביר מסר חשוב על שלום עולמי"? לא, זה לא מה שהם אומרים. אז אוקיי, למה לא תראו לכולנו איך כן לעשות את זה כשיש במאי ותאורה ואחראי בד שחור ומגבות על החלון, ושעדיין תהיה משמעות?
אבל לא. אז הם לא יקבלו יחסי ציבור. זה לא יהיה מספיק טוב.
אוכל וספרים
א. האמת, כן. אם מישהו יבוא ויציע לי פואמה אפית שיש בה את מה שיש בספר 'רגיל', אני אקפוץ על זה בשמחה.
יתר על כן, אתה יכול לשאול לא מעט משוררים, שיגידו לך שלמרות שבשירה מודרנית אתה יכול לכתוב איך שאתה רוצה, בלי משקל, בלי חרוז, בלי מגבלות, עדיין לפעמים יוצא שהעבודה המוצלחת והמרתקת ביותר יוצאת כשאתה מגביל את עצמך לצורה מאוד מסוימת, בעלת חוקים מסוימים, ומנסה לפעול בתוכה.
ב. זו בחירתו של הבמאי כאמן. הוא מתמקד בלעשות דברים חשובים – לעבוד קצת עם השחקנים, לחשוב איך הסצנה תיבנה וכד'… ולא מתעסק באפקטים הטכניים.
מבחינתי יש המון דוגמאות למקרים שבהם האפקטים סחררו את הבמאי כל-כך עד שלא עסק בבימוי הסרט עצמו. קחו את 'הארי פוטר' או 'מתקפת המשובטים' כדוגמא.
אתה באמת חושב שהאפקטים סחררו את
לוקאס?
שאם האפקטים לא היו שם הוא היה מוציא תחת ידיו "דרמה רגישה ונוקבת"? לא. האפקטים הם לא תבלין שנעשה בו שימוש יתר על המידה. האפקטים הם סיבת קיומו של הסרט והמהות שמאחוריו, ואין בכך שום פסול.
נכון, היה נחמד אם היו משקיעים קצת יותר בזוטות כמו תסריט כתוב מראש, אבל גם כך הסרט היה מהנה ביותר.
אפקטים מיוחדים אינם מקור הרוע שבקולנוע האמריקאי. במאים חסרי מעוף ואולפנים מסרסים הם הם מקור הרוע. סלק אותם, ויהיה לך קולנוע טוב.
אגב, מעניין שחברי דוגמה95 לא סירבו לקחת כסף על הסרטים, כדי להגן על החירות האומנותית שלהם, ולא דרשו שהשחקנים יעבדו בחינם. כנראה שגם להם יש גבול עד איפה אפשר לסחוב בדיחה.
מה הקשר לכסף?
בפעם המיליון, הסרטים לא נועדו להיות "אומנותיים" או "נאצלים" יותר. הם רק טכניקה שגורמת לבמאי לחדד אספקטים של תסריט ומשחק, ומונעת ממנו ללכת לפתרונות קולנועיים מיידיים.
מה יש לך מאוכל אתה?
א. אתה רוצה נוסחתיות? שיבושם לך. אני לא. היא מדכאת, ואחראית לבעיה שציינת בהודעה אחרת – במאים חסרי מעוף ואולפנים מסרסים הם הסיבה והתוצאה של נוסחתיות.
ב1. קודם כל, נכון, יחסי הציבור יהיו פחות טובים אם הם סתם יצאו לעשות סרט טוב. אך האם בגלל שיצירה נגועה ביחסי ציבור יש בה מיידית טעם לפגם? פסול בבקשה את כל הקולנוע האמריקאי, לרבות הגאונים שצמחו שם, או סתם את כל הקולנוע העולמי.
ב2. בוא ננסה לחשוב בצורה אבולוציונית. אם נפשיט את הבמאי, ולו רק לסרט אחד, מכל הכלים האודיו-ויזואליים שעומדים לרשותו בדרך כלל, מה ישאר לו? שחקנים, תסריט וטיפה עריכה (וגם זה רק בגלל שלא מצאו דרך להגביל את זה לגמרי). אז הוא יאלץ להתמודד רק איתם, ויוכל להשקיע בהם את המקסימום, מבלי שתשומת ליבו תתפזר על שאר התחומים.
ומהתנסות כזו לומדים, אני מניח. ובסרט הבא, שיכול להיות סרט ז'אנר עתידני עתיר אפקטים מסוגננים עם כוכבי ענק, הבמאי התיאורטי שלנו יכול ליישם את מה שהוא למד. ותסכים איתי שתשמח לראות סרטי אפקטים מושקעים שהתסריט בהם הוא לא רק תירוץ לתפור אפקט אחד לשני. אז מה רע?
תגובה ראשונית.
היצ'קוק הוכיח שאפשר גם בלי עריכה, לא?
כן, אבל
הסרט חייב להיות עם מספר שוטים מאד מוגבל. הסד הזה בנוסף לשאר כבר בהחלט יהפוך סרטים לבלתי אפשריים לצילום.
תגובה ראשונית.
כן ולא. "החבל" של היצ'קוק מורכב מסדרה של One-shots, שוטים ארוכים שמחוברים בינהם, חלקם באופן "שקוף" לצופה. אז דבר ראשון יש שם עריכה, מינימלית אומנם, אך עדיין עריכה. שנית, המתחכמים (לא אני חלילה) יאמרו שגם היעדר עריכה זה סוג של החלטת עריכה. שלישית, היצ'קוק עצמו אמר שהמסקנה האישית שלו מהסרט היא שאין כזה דבר סרט בלי עריכה. רביעית, אז מה אתה מנסה לומר?
ועוד משהו
כן נעשו כמה סרטים נטולי עריכה לחלוטין – כלומר, בשוט אחד רציף. אחד שאני מצליח לחשוב עליו הוא "טיימקוד 2000", שאומנם לא ראיתי, אך הבנתי שהדבר היחידי בו שנוגע לעריכה הוא ההחלטה לפצל את המסך לארבע ולהקרין בכל חלק שלו שוט אחד רציף אחר.
פרויקט נוסף שאני מכיר שנועד למעשה להמציא מחדש את העריכה ע"י הביטול שלה נעשה ע"י אחד, לארס פון טרייר, אולי שמעת. הרעיון היה דיי גאוני: בליל המילניום 4 ערוצי הטלוויזיה הדניים הפקירו את השידור בידי 4 במאיי ה"דוגמה". כל אחד לקח שחקן וצלם ושידר בשידור חי שוט אחד רציף שמלווה את הדמות שהוא בנה. כל דמות הוקרנה ברצף בערוץ אחר, ללא עריכה. הקטע המלהיב (לדעתי) הוא שהייתה אינטראקציה בין הדמויות, והעריכה ניתנה בידי הצופים בבית, שבאמצעות זיפזופ בשלט יכלו "לערוך" את ה"סרט" עפ"י רצונם.
כל הדנים שפגשתי עד כה בחיי אמרו לי שזה היה כשלון צרוף, מבלבל ובעיקר לא מעניין. חברי ה"דוגמה" תכננו לערוך סרט מארבעת השוטים שצולמו ולשחרר אותו לקולנוע, אך הם גנזו את הרעיון למרות שהוא כבר היה בשלבי עריכה, ככל הנראה מאחר ובאמת זה לא היה מספיק טוב.
כמו כן, זכור לי סרט הולנדי מדהים למדי בשם "אחות קטנה", שכולו נראה לצופה דרך עדשת מצלמה ביתית של בחור פסיכי שבא לבקר את אחותו הקטנה, וחושף איתה מול המצלמה כמה דברים מצמררים למדי.
שאלה קצרה.
האם לדעתך יש לאומנות ערך טהור, שמתעלם ממידת התקשורת בינה לצרכן?
(כלומר – האם היצירה המרובעת ההיא היא בעלת ערך למרות שהיתה לא צפייה ומשעממת?)
בוא'נה, אתה בשוונג
שאלה ענקית. ותשובה מתחמקת בהתאם – כן ולא.
יש סרטים שאני מאוד אוהב בגלל שתיאורטית הם מבריקים, למרות שאני מודע לכך שמבחינת חווית צפייה הם פשוט לא עובדים. כי אני נוטה להתייחס לסרט בשני המישורים הללו – הצפייה והניתוח שלאחר המוות. אם הם מאוחדים, מה טוב. אם לא, זה קצת פחות טוב, אך עדיין עשוי להיות מרתק. ואני משתדל להישאר פתוח גם לזה.
מצד שני, אני עלול לתעב סרטים שיש להם מימד ניתוחי אדיר אך שלא מצאתי בהם שום נגיעה אישית אלי, או סתם הלכתי בהם לאיבוד (לינץ', למשל).
אני מניח שהסרט הבא יצא יותר
טוב גם אם שאר הגורמים המעורבים בו יתאמנו, אבל האם זה אומר שאני צריך לראות את התרגול עצמו? האם כל אנימטור של פיקסר משחרר גם את המודלים שבנה בשעות הפנאי שלו ואת הדגמים המוקדמים ליצירה(*)?
ו"נוסחתיות" אולי לא היה הביטוי הנכון. מה בדבר "קבועים" של השפה הקולנועית? יותר טוב?
אני רוצה קבועים בסרט שאני רואה. אני רוצה "עלילה", למשל, ואני מבכר שהדמויות "ידברו" בשפה אנושית. ועוד.
כמובן שניתן לעשות סרטים שישברו את המחסומים הללו וימצאו חן בעיני, אבל בשביל זה הבמאי יצטרך להתאמץ הרבה יותר
(*)כן, בעצם, במידה מסויימת, לשם יחסי ציבור.
שאלה מצוינת
לא יודע.
שלושת אלבומי ה"אנתולוגיה" של הביטלס, שכוללים סקיצות, הקלטות דמו, גרסאות לא סופיות ומיקסים אלטרנטיביים הם מרתקים בעיני ואני שומע אותם לעיתים תכופות יותר מאשר אני מאזין לחלק מאלבומי האולפן שלהם.
בוא נאמר ככה: אולי לא צריך לראות את התרגול. אך אם התרגול יצא טוב? נגנוז אותו? אם התרגול יכול ללמד לא רק את היוצר שעשה אותו, אלא גם אנשים בקהל? אם הוא יכול להציג להם סוג אחר של יצירה? השאלה בשורה התחתונה היא האם זה עובד. לדעתי כן, בחלק מהמיקרים. תשפוט בעצמך.
קבועים של השפה – כפי שאומרים "חוקים נועדו על מנת לשבור אותם". מצחיק, אגב, שגם פון טרייר ציטט את המשפט הזה בהקשר ל"דוגמה" פעם.
חוקים לא נועדו כדי שישברו אותם.
חוקים נועדו כדי שבני אדם יוכלו לעבוד.
כדי לשבור את החוקים ולהוציא משהו בעל משמעות, אתה צריך להיות גאון (או בר מזל).
האם לאנס גאון? לא יודע, לא ראיתי אף אחד מסרטיו. אני מוכן להניח לו להנות מהספק.
זה חלק מהעניין.
'דוגמה 95' לא מבטיחה סרטים גאוניים, אלא מהווה ניסיון ליצור 'סרטים שייראו קצת אחרת'. לדעתי, הרבה יותר קל להיות גאוני, ואפילו להגיע לקהל, אם אתה עובד בצורה קצת שונה, מחליף מדיה, עובר משחור לבן לצבע, מאילם למדבר, מווידאו לפילם. יש לך הרבה יותר לאן להתפתח.
ראית סרטי 'דוגמה'? היחיד שאני ראיתי הוא 'האידיוטים', ואני יכול להגיד לך שבסרט הזה לפחות, זה עבר יופי. הסרט יוצא-דופן, מרגישים שהוא שונה, והשנוי הזה עוזר לא להגיע אלי במקומות שסרטים הוליוודים כמעט לא מצליחים לעשות את זה.
ואם נוסיף: כמעט כל סרט שבאמת הגיע אלי במימד הרגשי בשנים האחרונות מכיל חידוש סגנוני או טכני, העזה לעשות דברים מחוץ ל'כללים' ול'נוסחאות' ( ברשימה הזו אני מכליל את 'מועדון קרב', 'רקוויאם לחלום' ובהסתייגות את 'להיות ג'ון מלקוביץ')
עדיין לא הצלחת לשכנע אותי
שלכלים יש קשר כלשהו לתוכן.
כלומר יש קשר, ברור. אם למשל במאי בוחר להאיר סצינות מסויימות בגוון ירקרק, כנראה שהוא מנסה לרמוז לנו משהו, נכון. אבל לא זה הכיוון אליו אני חותר.
נניח לארס היה עושה שני סרטים, אחד אחרי השני. בראשון עובד לפי דוגמה95, ומייד אחריו לוקח את אותו תסריט, ועושה אותו בכלים נורמליים. האם אתה מאמין שיש סיכוי שהסרט השני היה יוצא פחות טוב?
לפי הטענות החוזרות דוגמה95 אמור לשחרר את הבמאי להנחות את השחקנים ולדאוג לסרט, ולא לאלמנטים הטכניים.
'במאי שלא דואג לסרט שלו הוא לא במאי טוב' – האם אתה יכול לחלוק על הטענה הזאת?
בקיצור, מה שכנופיית הדנים הזאת דורשת מכל סרט דוגמה כשיטת עבודה, אני בעצם דורש מכל סרט ששואף לאיכות.
הם לא מסוגלים לדאוג לכל מה שצריך? אז הם לא במאים טובים.
דואג לסרט
תפרש לי את הביטוי "דואג לסרט". אם הסרט דורש צילום כתף עם מראה רשלני ועריכה מחורפנת, והבמאי מספק אותם, האם הוא דואג לסרט?
מי אמר שצילום טוב זה רק צילום אסתטי, מתוכנן ומואר בקפידה? האם צילום הכתף התזזיתי ב"בעלים ונשים" של וודי אלן, שאין לו שום קשר ל"דוגמה" כמובן, לא הקפיץ את הסרט כמה רמות למעלה, הפך אותו למרגש יותר ונוקב יותר? כנ"ל לגבי כל אספקט אחר.
השאלה אם פון טרייר היה עושה גרסה "נורמלית" ל"האידיוטים" היא מעניינת, ובו זמנית גם לא רלוונטית, מאחר והסרט הזה לא היה נולד אלמלא ה"דוגמה" עצמה, שהיוותה השראה לתסריט.
סופר-במאים
הבעיה היא כזאת:
אם במאי עובד עם תאורה מתוחכמת, דמויות ממוחשבות, אפקטים וכד', כמה זמן, כוח ואנרגיה נשאר לו לשאר הדברים? כדי להצליח גם להשתלט על דמויות הקרטון המייצגות את היצור הממוחשב, גם על הכפילים שעושים את האקשן וגם על התאורה המתוחכמת, ועדיין להישאר נאמן לקו אומנותי ולבימוי שחקנים טוב, הבמאי לא צריך להיות "במאי טוב" אלא סופר-במאי.
קח את הסרטים המובילים בהוליווד בשנים האחרונות. קח את 'מאטריקס', 'ספיידרמן', 'הארי פוטר', 'מתקפת המשובטים', 'אוסטין פאורס' וכן הלאה וכן הלאה. רמת האמינות של השחקנים, כשהם צריכים להיות בהי-אדם ולא סופר-בני-אדם, היא מתחת לכל ביקורת. אחותו הקטנה של רד פיש הייתה יכולה לביים סצינות אהבה טובות יותר מאלו שב'ספיידרמן'. אז למה זה ככה? כי לבמאי לא היה כוח לזה. כי הבמאי עסוק בדברים שעושים להוליווד כסף ולא מתפנה לעשות את הסרט טוב יותר בדברים הבסיסיים. לעשות סרט אפקטים כך שיהיה גם אנושי דורש כנראה סופר-במאי.
אז לארס וחבורתו לקחו את הרעיון של 'בואו נסתפק במועט' והקצינו אותו. את עניין ההסתפקות במועט, אגב, הם לא המציאו: אני בטוח שקווין סמית' בימיו הראשונים היה מסכים אתם לגבי חלק מהדברים. וודי אלן הוזכר כאן. צילום וידאו וכד' שימשו במאים אחרים כדי ליצור אמירה של 'הסתפקות במועט' ושל 'התמקדות בדברים הבסיסייים'. ה'דוגמה' מקצינה את העניין הזה כדי להבליט אותו, ויש בכך משהו קצת יחצ"ני, אני מודה. אבל הרעיון שמאחורי התכנית הוא בעל חשיבות עצומה.
גם ההקלטות האחרונות של ענבל פרלמוטר נשמעות מצויין.
אולי בגלל שהן לא נשמעות "מצויין".
אני לא יודעת עד כמה מוקדמות הן היו, אבל העובדה שהצליל לא בהכרח נקי, ולא לגמרי "מושלם" נותנת מימד אחר לשמיעה.
_________
העלמה עפרונית, ישנה 17 שעות בכל השבוע האחרון, ולא לגמרי לוקחת אחריות על מה שהיא אומרת.
מה יש לך מפלצנות אתה?
ועוד שאלה.
נניח אחותו בת החמש של רדפיש תיקח עכשיו מצלמה ליד, ותצלם סרט לפי כל הכללים של דוגמה95, כאשר היא מודעת להם.
האם תרצה לצפות בכזה סרט?
(ובהנחה שהתשובה היא לא – אז למה? מה יהיה חסר לך בו? מה תחפש בסרטים של הדנים שאחותו של רדפיש לא תוכל לספק? ומה יש לך נגד יוצרי קולנוע ישראליים?)
ואם הסרט של אחותו של רד
'יצוטט' בשלמותו על ידי במאי נחשב, לא יהיו מבקרי קולנוע שיכתבו עליו מחמאות?
יהיו.
מאז מרסל דושאן – אם אתה 'אמן' אז כל מה שאתה עושה זו 'אומנות'.
לפניו, אם אתה עושה 'אומנות', אז אתה 'אמן'.
אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע.
אני פלצן, זה מאוד פשוט
בכל אופן, עצם העובדה שאתה מעלה את כל השאלות שאתה מעלה זה כבר נפלא בעיני. ולו רק בשביל זה "דוגמה 95" זה אחד הדברים החשובים והמרתקים שקרו בתולדות הקולנוע. כי אותי לפחות השאלות האלה מטרידות, ואין להן תשובות חד משמעיות.
אחותו בת החמש של רד פיש, זרובבלה פיש, היא במקרה אחת הבמאיות הנערצות עלי באופן אישי. אך תן לי לשאול אותך שאלה הפוכה: האם אתה תחליט שלא לצפות בסרט רק מאחר והוא סרט "דוגמה"?
להפך.
בשלב זה בחיי אצפה בו דווקא מאכר והוא כן דוגמה, כדי שאני אוכל להתעצבן עליו.
אפשר לבקש ממך לבוא לא משוחד?
סתם תנסה לראות סרט. תאהב – תאהב. לא תאהב – לא תאהב. אם בא לך גם לפרש אותו ביחס ל"דוגמה", גם טוב, כי ההקשר הזה רלוונטי לרובד מסויים ב"האידיוטים" ו"החגיגה" לפחות.
רק בשבילך -
פעם הבאה שאני באוזן אבדוק מה יש להם להציע.
''אפשר לבקש ממך לבוא לא משוחד?''
…אמר מי שהודה שהלך ל'שיקוי לילה' כדי לשנוא אותו.
...וחזר מוקסם!
נכון. וזה בדיוק מה שאני טוענת:
אפילו אם קיפוד ייקח אחד מסרטי דוגמה במטרה לכעוס עליהם, הדעה המוקדמת שלו לא תשנה אם הסרט טוב (או – בשביל הדיסקליימר – אם הוא עוסק בדברים שהופכים סרטים לטובים בעיני קיפוד, כי "סרט טוב" הוא מושג סובייקטיבי), ולא תהיה לקיפוד ברירה אלא לאהוב את הסרט.
ניסיתי, ויש לי רק שאלה אחת.
מה זה החרטא הזה?
סטודנט לקולנוע שהיה מגיש עבודה כזאת כפרוייקט חצי סימסטר היה נזרק מכל המדרגות. מבחינה טכנית, הסרט עשוי מתחת לכל ביקורת. מצלמה רוקדת פה ושם, יוצאת מפיקוס פעם אחר פעם, ועריכה המאפשרת לאנשים לקפץ תוך אפס זמן מצידו האחד של החדר לצידו השני. האם לארס עלה על סוד הטלה-מעתק?
התחושה שמדובר בבדיחה על חשבוני רק מתחזקת.
מצד שני, לסרט בהחלט יש מה לומר, ובנקודות רבות הזדהתי איתו. אבל למה הוא בנוי כל כך גרוע? יש שם כעשר דמויות (אולי יותר? לא הצלחתי לספור), ואף אחד לא טורח להציג אותן בפנינו (בניגוד, למשל, לגוספורד פארק עתיר הדמויות בו כמעט כל דמות מוצגת בתורה). אם זה לא מספיק, אז הזאת שחבורת המפגרים אוספת בהתחלה, קארן, נעלמת לכל הסרט, ואז מופיעה שוב רק לקראת הסיום.
אם לא לארס פון טרייר היה חתום על הסרט, אף אחד לא היה מבזבז פולימרים בשעתוק עשרות אלפי עותקים שלו.
לזכותו של ש., איש האוזן,
יאמר שהוא ניסה להזהיר אותי, וטען שאני צריך לנסות דפקא את "מיפונה" קודם. "יותר קומוניקטיבי," הוא אמר, דבר שאני מניח שבלשון פשוטי העם שקול ל-"סרט טוב יותר"?
מילון ש., איש האוזן - עברי
יותר קומוניקטיבי: Yo-Ter-Ko-Mu-Ni-Ka-TV (Latin) – מבין סרטי ה"דוגמה" שנעשו עד כה, "השיר האחרון של מיפונה" של סורן קראג-יעקובסון היה הריווחי מכולם, והאהוד מכולם ע"י הקהל הרחב, בין השאר מאחר והתסריט שלו הוא קומדיה רומנטית דלוחה, והעשייה שלו מאפשרת להתעלם מכך שמדובר בסרט "דוגמה", וכך לא צריך להטריד את עצמך בכל השאלות שהיא מעלה.
לי יש המון תשובות שאתה לא תסבול
החרטא הזה הוא נסיון לעשות משהו שונה. בסרטי אנסמבל נהוג לעשות הצגת דמויות מסודרת וסכימטית? אז פה אין. בסרטים המצלמה לא יוצאת מפוקוס? אז כאן כן. כדי להראות מישהו מגיע מנקודה A לנקודה B צריך להראות אותו הולך? כאן לא.
ולא לשם הדווקאיות. או לא רק (הרבה יצירות גדולות נולדו מדווקאיות). פון טרייר מנסה להתפקס מבחינתו על מה שחשוב. לכן הוא יזם דוגמה שמפשיטה את הבמאי כמעט מכל הכלים שלו. מה שחשוב לו הוא סיפור ומשחק. ואם למשל המשחק היה מצוין אך הפוקוס לא היה מושלם – המשחק מקבל עדיפות טוטאלית. אם חמש השניות בהן דמות תלך מנקודה A לנקודה B לא תורמת מבחינה דרמטית – אפשר להוציא אותן (אפקט שדווקא מאוד אהבתי – הוא נותן לסרט תחושה "תמציתית", ודיי מחזק את האימפקט הרגשי שלו. עלי בכל אופן).
לגבי התסריט – הרעיון הכללי ומספר סצינות וקווי עלילה היו כתובים. הדמויות פותחו יחד עם השחקנים לפני הצילומים, ומשם ואילך הצוות פשוט ניסה לזרום. השחקנים ופון טרייר העלו רעיונות והלכו לצלם אותם, כשהם מאלתרים בהתאם למתרחש על הסט (למשל, אחת הסצינות היפות והמצחיקות יותר בסרט – יֶפֶה עושה סקי – אולתרה כשהשחקנים מצאו במקרה מגלשי סקי נטושות). מה שקורה כתוצאה מזה הוא שלתסריט אין מבנה מגובש, וזה בהחלט עלול להפריע למי שרגיל לנוסחה. אך יש בו משהו אחר. אותנטיות? אולי. אולי זה משהו אחר שאני לא יודע להגדיר.
אגב, מכיר את הטענה שיצירה נשפטת לפי היומרה שלה? כלומר, אם תלך לדרמה קודרת, יהיה אידיוטי לטעון כנגדה שהיא לא מצחיקה? בוא נעשה ניסוי לפי הטענה הזו (שאני לא יודע אם אתה מסכים איתה) – האם בכלל אפשר לטעון שהרמה הטכנית של סרט "דוגמה" היא מתחת לכל ביקורת?
בוא אשים בפיך שתי תשובות אפשריות (אם כי אתה מוזמן לאלתר כמה משלך):
• "מיפונה" מוכיח שכן. ואני לעומת זאת אשווה את זה לדרמה קודרת שיש בה רגעים מצחיקים למרות הכל. כלומר, היא מתעלה על הציפיות.
• לפי הטענה הזו ניתן לבקר את סרטה האחרון של זרובבלה פיש, "טושים", דרך היומרה של סרט שנעשה ע"י ילדה בת 5. ואני שואל (בחצי היתממות), אם כן, אז?
גם רלטיביזם הוא רלטיבי.
אם יצירה מצחיקה אותי, לא משנה אם היא מתייגת עצמה כ"טרגדיה פוסט-היסטורית" – היא עדיין מצחיקה אותי.
אם "עוד טושים", סרט ההמשך מבית זרובבלה פיש לא יגיע לרמת קודמו, ויהיה סרט מחורבן – לא ישנו לי היומרות שלו. אני אתפוס אותו כמחורבן.
.
אני לא מבין איך אתה יכול בכפיפה אחת לטעון שהבמאי התרכז בסיפור שבסרט, ומצד שני לטעון שלא היה כזה, וחלק ניכר אולתר בזמן אמת. יתכן שהדמויות היו נהדרות, אבל כמה מזה בא לידי ביטוי בסרט? כמה אתה יודע על המורה לאומנות, או על הרופא, פרט לשם שלהם? האם אתה יכול לאחר הסרט לנסות לנחש איך ג'ייפה (נו, אני לא יודע לנקד. ואל תסבירו לי) יגיב בסיטואציות מסיטואציות שונות?
אני לא.
.
אז מה כן היה לנו? רעיונות נחמדים אם כי פשטניים למדי, שלא נעשה איתם יותר מדי. קל מאוד לטעון – החברה המערבית היא חברת שפע רקובה. עשיתי את זה בגיל 15. יותר קשה יהיה להוציא משהו מעבר לזה, ולא ראיתי מזה אצל האידיוטים.
.
.
.
.
אגב – התחושה שאני קיבלתי מהקפיצות אינה של תמציתיות, אלא של כתבת תחקיר בערוץ הטלביזיה הקהילתי.
.
אגב ב' – שום דבר לא יכול לתרץ מבחינתי תת-רמה. אני מוכן לקבל אותה כשלעצמה, אבל לא כתירוץ. כמו שיש אתרי אינטרנט שאיני נכנס אליהם בגלל עריכה ירודה, חוסר סינון בתכנים ודגיאות כתיב. למה, תשאל, אכפת לי מכל הדברים הללו, אם העיקר זה התכנים שאמורים לענין? תחום אחד לא מכסה על מישנהו. אני לא מצפה למצלמה דיויד-פינצ'רית, אבל פוקוס זה יותר מדי לבקש?
סיפוריזם
התרכז בסיפור – המחלוקת ביננו כאן דומה למחלוקת בעניין הצילום. אתה טוען שצילום טוב הוא צילום אסתטי. אני טוען שאין קשר בין השניים. צילום טוב יכול להיות צילום אסתטי, אך הוא גם יכול להיות צילום כתף נטול פוקוס. ובאותה מידה, צילום אסתטי הוא לא ערובה לצילום טוב. זה בסך הכל כלי, לא יותר. כלי שהוא הנורמה השלטת, אך עדיין רק כלי.
מעצב אומנותי אחד אמר פעם שגם הוצאת חפצים מאתר צילומים זה סוג של עיצוב. כך שלמעשה ה"הפשטה" מכלים שנעשית ב"דוגמה" היא לא באמת הפשטה, אלא יותר דחיפה לשימוש בסט אחר של כלים.
אז לגבי העלילה – ההתרכזות בעלילה לא בהכרח מדברת על ליטוש התסריט עד להפיכתו ליהלום מנצנץ. כל במאי רשאי לבחון את הגישה שלו לכך בעצמו, והפרשנות של פון טרייר לעניין היא שהתמקדות בתסריט פירושה חקר המציאות שהוא מתאר. כלומר, הגבולות בין המציאות של השחקנים ובין המציאות של הדמויות מיטשטשות (הסצינה עם חולי תסמונת דאון, או סצינת האורגיה, ממחישות את הרעיון הזה), והעלילה ורעיונותיה מתגבשים באופן אורגני כמעט, מתוך מה שקורה על הסט, ויש בזה רמה מסויימת של "אמת" (מילה בעייתית מאוד. אני מקווה שאתה מבין את המשמעות בה אני מנסה להשתמש).
יש יותר ב"האידיוטים" מאשר ביקורת של חברת השפע. אבל לא עכשיו.
אגב, צפיתי ב"עוד טושים" (
ל"עוד טושים") והשימוש בסגול שם הוא לא פחות מגאוני.
סליחה שאני דוחפת את האף
לויכוח שאני לא מבינה בו הרבה, אבל איך צילום כתף בלי פוקוס יכול להיות צילום טוב? באותה מידה אתה יכול לצאת נגד "הנורמה השלטת בספרות" של איות ודקדוק נכון, ולכתוב סיפורים שנראים כמו משהו שהילה מקרית ביאליק כתבה כשהיא היתה בת חמש. יש בזה אמירה? אולי. אבל זה עדיין לא מאויית נכון.
אפשר לעשות את ההשוואה הזו
אבל לא ברור לי מה זה נותן. קודם כל, כי להשוות מילים (חלקי שפה מדוייקים ומוגדרים) לתמונות נעות (חלקי שפה מופשטת לחלוטין) זה לא לגמרי מבוסס. ושנית, כי גם אם אנו ניגשים להפשטה המקסימלית וטוענים שמילים ותמונות נעות הן חלק משפה, אפשר בקלות לטעון שעיוות מכוון של השפה הוא כלי לגיטימי ביצירה (ולראייה אתגר קרת ושות').
ואגב, אני לא יודע למה כל הזמן מנסים לדחוף אותי לפינה המיליטריסטית. אני לא "יוצא נגד" שום דבר. אני לא אתחיל להלל כאן את חוסר הפוקוס, ולטעון שמעטים יודעים להוציא דמויות מפוקוס כמו פון טרייר וזרובבלה פיש. אני אוהב את "האידיוטים" הדוגמאי של פון טרייר כמו שאני אוהב את "12 קופים" המוקפד של גיליאם, או לצורך העניין, כמו שאני אוהב את "רכבות לילה" המוקפד של… פון טרייר. אני לא רואה איך האחד סותר את השני.
ועוד אגב: "יש בזה אמירה? אולי. אבל זה עדיין לא מאויית נכון" – זה הזכיר לי קצת ביקורות על ציורים קוביסטיים.
איזה תזוויג מקרים!
נחש איך אני מרגישה לגבי ציורים קוביסטיים?
אני אסיים את דחיפת האף שלי בשלב זה. רק תיקון – התכוונתי שקבוצת דוגמה יוצאת נגד נורמות כאלה ואחרות, ולא אתה. לא ניסיתי לדחוף אותך לפינה המיליטריסטית או לכל פינה אחרת של החדר, ובכלל אני חושבת שאתה בן אדם נחמד.
איזה תזוויג מקרים! (כה''ב)
האמת שגם אני לא אוהב קוביזם, אבל לא הייתי פוסל את זה כצורת ביטוי.
יודעת מה? משהו אחר – זה מזכיר לי את מה שאמא שלי אומרת כשהיא שומעת מוסיקה עם דיסטורשן.
איך צילום כתף בלי פוקוס
יכול להיות צילום טוב? הרי זה מה שאת בעצמך אמרת:
http://forums.ort.org.il/scripts/showsm.asp?which_forum=190&mess=1510970
נו באמת
אם בסיפור שהדובר בו הוא ילד בן חמש יהיו מלים שלא מאוייתות נכון ותחביר מבולבל, זה אומר שהסיפור גרוע? ואם הדובר הוא עולה חדש? סובל מפיגור שכלי? חתול?
את יודעת מה – יש לי אפילו דוגמא. הסיפור 'פרחים לאלג'רנון', שחלקים ממנו כתובים באיות רע מאוד.
מקבל.
אבל איך זה רלבנטי לענין האידיוטים? איזו אמירה פנים-סרטית החובבנות משרתת?
אולי
שהסרט נראה כאילו צילם אותו אחד האידיוטים?
היי, סוף סוף אני יכול להתווכח על סרט שאשכרה *ראיתי*!
מקבל.
האפשרות שמרמיט שלף כאן מעלי דווקא נחמדה ומשעשעת, ואני גם בטוח שפון טרייר ישמח מאוד אם יגדירו אותו אידיוט (מה שמזכיר לי שתי אנקדוטות: במהלך מסיבה שנערכה בזמן הצילומים הבמאי הצטלם עם שחקניו בעירום מלא, מעין תמונת מחזור פרוורטית ומצחיקה שכזו, ולאחר הצילומים הוא והשחקנים שיחררו שיר לרדיו הדני, מלווה בקליפ. ללהקה הם קראו All Idiot Band או משהו בסגנון).
אבל אני דווקא הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי להתחיל בקצה קצהו של ניתוח.
האידיוטים הולכים בעקבות מערכת חוקים שמנסה למרוד בבורגנות, הם מנסים להתחקות אחר אותנטיות מסויימת, להתפשט (תרתי משמע) מהקודים שמאפיינים אותם כבני תרבות בחברה המודרנית.
ההקבלה לחברי ה"דוגמה" מתבקשת. המשמעות הזו היא קצת "חוץ-סירטית", אני יודע, אבל היא מספקת צוהר מעניין למדי.
היאטה החדש? [ל''ת]
סיפוריזם
אגב, אני לא מסכים עם הפרשנות שזרובבלה נקטה בה ב-"עוד טושים", שעלילה בעצם היא כתמים מרצדים של צבע, בתבניות שחוזרות על עצמן. אבל אני מניח שכל במאי זכאי לפרשנות שלא, לא?
סיפוריזם
אולי לא הצלחת להבין את היחסים הסימבוליים בין כתמי הצבע? צפה שנית. תלכלך על פון טרייר כאוות נפשך, אך עוד מילה רעה על זרובבלה פיש, ואני נוטש.
ל"האידיוטים" יש עלילה. ניתן להתווכח על כמה היא מהודקת, כמה היא מתקשרת עם הצופה, כמה הדמויות בה בנויות, אבל עלילה יש.
אני לא מכיר אף סרט מושלם. ב"האידיוטים" יש פגמים תסריטאיים – הוא סכמטי בהרבה נקודות ("החבורה עוברת דרך A ו-B כדי להגיע ל-C"), חלק מהדמויות בו הן תוויות ("הרופא", "האמן"), אבל לדעתי יש בו מספיק רגש, שכל וחדשנות כדי להחשיב אותו ליצירת מופת על אף בעיותיו. אני לא אטען שהתסריט הוא כליל השלמות, אך אני גם לא אטען שהוא גרוע, מאחר והקביעה הזאת נובעת מהשוואה שלו לתסריט "סטנדרטי", דבר שאני לא מוצא טעם לעשות. התסריט הזה פשוט מפיק איכויות אחרות.
טגידו, מותר לתקן
שגיאות כתיב שנתיים אחרי שהן נעשו?
(כי אם כן, אחכה.)
שגיאות כתיב? בהחלט.
אבל למה שתודה שעשית אחת? תגדיר אותה כשגיאת הקלדה, ונוכל לחשוב שאתה יודע הכל…
כאילו, חדשות ישנות?
לפני שאני פותח בתגובות לכל המלעיזים ובדיונים פלצניים במיוחד (ראו הוזהרתם), רק אציין ביובש שאלו ממש חדשות ישנות. כמה ישנות? כמעט 5 שנים.
יחד עם כל סרט "דוגמה" יצאה הודעה לעיתונות בה במאי הסרט מבקש "לכפר על חטאיו", כלומר, מתוודה על הנקודות בהן הוא עבר על חוקי ה"דוגמה". תומס וינטרברג, במאי "החגיגה", פירט את עניין המגבת על החלון, ואם לא הייתי צריך ללכת עכשיו הייתי מביא לינק. והשאלה הגדולה ביותר, שגם אליה אתיחס עוד בהמשך, היא מתי פון טרייר יתוודה על העבירה הגדולה שהוא עשה ב"האידיוטים"…
לינק ל''חדשות''
הדף הבא נכתב אי שם ב-1998 אם זכרוני וגו':
http://www.tvropa.com/tvropa1.2/film/dogme95/celebration/confession/index.htm
ולמתעצלים:
— תומס וינטרברג, במאי "החגיגה"
תשמע, אני לא כותב את החדשות
אני רק מצטט חדשות של אחרים, במקרה הזה – סרט דוקומנטרי על דוגמה 95. האם החבורה יצאה בעבר והודתה בפה מלא ש*שום* סרט, למעשה, לא עמד בחוקים שהם הציבו לעצמם?
אז הידיעה המרעישה האמיתית
היא שיש סרט דוקומנטרי על "דוגמה 95". תשונה היומית המיושבנת לאלתר! אולי באמצעות
.
והסרט עוסק מן הסתם בארבעת הסרטים הראשונים בלבד, שנעשו ע"י ארבעת החברים המקוריים של הקבוצה, שהיו כולם גברים. ובהזדמנות זו, האישה שטווידלדי הזכיר היא הבמאית של "איטלקית למתחילים" החביב והלא דוגמטי במיוחד שעולה\עלה בארץ, שלא נמנתה על הקבוצה המקורית.
בכל אופן, כל אחד מהארבעה הזכיר בראיונות או באתר הרשמי את ה"עבירות" הקטנות שהוא ביצע. והאמת, שזה לא ממש משנה, והם מסבירים את זה יותר טוב ממני.
אבל אבל אבל
סימנתי
בהודעה!?! מה 'כלאחר יד'??
אה אה אה
סליחה סליחה סליחה
לא לא לא שמתי שמתי שמתי לב לב לב קורה קורה קורה
(עייף עייף עייף)
יש פה הד? *הד* *הד*
אוקיי, שאלה:
בשאר סרטי הדוגמה למיניהם, לא היתה מוסיקה בקרדיטים בכלל?
ואם היתה, איך זה נעשה – גללו נייר קרדיטים ארוך כשהתזמורת מנגנת? (אוי, עשיו שוב תאשים אותי בציטוט של דני סנדרסון)
מוסיקה ב''דוגמה''
ב"החגיגה" למיטב זכרוני אין מוסיקה בקרידיטים. ב"מיפונה" ו"איטלקית למתחילים" אני כבר לא זוכר, אבל אני מניח שהייתי קופץ אם הייתה מוסיקה שהולבשה בעריכה.
עפ"י החוקים אסור להפריד בין תמונה לסאונד, ועל כן על מנת שתהיה מוסיקה בקרדיטים ניתן או לצלם שוט אחד ארוך כפי שהצעת, בזמן שהמוסיקה מנוגנת מחוץ לפריים, או, בהנחה ומדובר בכלי סולו (כמו ב"האידיוטים"), לנגן "פראזה" מוסיקלית אחת במקביל לכל שוט של כותרות.
חוץ מזה, למה את קוראת סנל"לים לסרטים שלא ראית, לעזאזל?
שאלה קטנונית.
הבאת כלי נגינה לאתר הצילומים לא נחשבת שהבאת פרופים?
לא אם זו
זרובבלה, אחותו הקטנה של רד פיש.
ואם זרובבלה מביימת,
מי מנגן עליה?
אגב, ב-האידיוטים, הם גם אוכלים קוויאר באחת הסצינות. אני די בטוח ששיח הקוויאר לא צמח באתר הצילומים.
אל תהיה כל כך בטוח
(זה מתחיל להיות אווילי, אני יודע)
אך השחקנים הלכו לעשות קניות כדי שיהיה להם מה לאכול בסצינת הארוחה (פרופס חייב להיות תוצר של המתרחש בסרט), וכך נולדה סצינת הקאוויאר.
כלי נגינה – אולי. מצד אחד, האביזר הזה אינו נראה בסרט. מצד שני, זו כן "התערבות מלאכותית" מצד הבמאי (והמרכאות הן מאחר וכל דבר הוא התערבות מלאכותית מצד הבמאי). ובכל אופן, אם כן, אז?
מוסיקה באידיוטים
באמת שמתי לב לעבירה בצפייה האחרונה, אך קשה לי להאמין שבשוטים האחרים הוא באמת השתמש בנגן שניגן לצד השחקנים. מילא בהתחלה, זה עוד הגיוני, אבל בסצינה באמצע הסרט? לא נראה לי הגיוני שהוא ידע מראש מתי תתאים מוסיקה לקטע (ויחביא נגן ביער בהתאם, לטענתו). ייתכן שהוא החביא את הנגן עוד כמה פעמים, והוריד את המוסיקה בעריכה (למרות שגם זו תהיה עבירה)?
אגב, הייתי באתר של דוגמה 95 בערך לפני חודשיים, ודובר שם על *ארבעת* סרטי דוגמה. כרגע חזרתי, ומדובר על 25 סרטי דוגמה 95. זה אומר שאנשים לקחו ברצינות את הקטע של לשלוח לאתר טונות של כסף כדי שיקבלו תעודה שמותר להם לעשות סרט דוגמה 95?
מוסיקה באידיוטים
יש סרט דוקומנטרי שמלווה את צילומי "האידיוטים", והוא אחד הסרטים הדוקומנטריים הטובים ביותר שראיתי מימי. לבמאי קוראים יספר (או ג'ספר?) ירגיל, לסרט קוראים "המושפלים" נדמה לי. שם רואים בפירוש את המוסיקאי עומד לצד המצלמה ומנגן לפי הוראות של פון טרייר.
לגבי האתר – אני נוהג לבקר בו פעם בכמה חודשים, ותמיד מספר הסרטים גדל בהדרגה. לא זכורה לי שום קפיצה מטאורית כפי שתיארת. וכן, אנשים לקחו את זה ברצינות (קטע שאגב פון טרייר ושות' לא צפו מראש, אך מיהרו להסתגל ולהפוך את זה לבדיחה צינית וחמדנית במיוחד. לא הרגע היפה ביותר שלהם, אני מוכרח להודות).
זה לא שאני נהנה לחלוק עליך,
(למרות שאני כן), אבל באמת ובתמים שהבדיחה הופכת להיות יותר מצחיקה ככל שאני מהרהר בה.
למה מופרעים, למה?
יפה לשפוט ככה אנשים לפי תחומי העניין המיניים שלהם?
ואגב- החגיגה
היה סרט מעניין, אם כי קשה לצפיה. לא רק בגלל נושא הסרט, אלא "חוקי" הדוגמא יצרו מצב שהוא באמת נראה כמו צילומים של סרט משפחתי. זה הוסיף לפי דעתי לתוכן ולאמינות של הסרט אבל יצר צפיה באיכות לא קלה.
הסרט השני שראיתי של הדוגמא היה האידיוטים, גם הוא מעניין אבל הרבה פחות- כי בעצם אין בו ממש עלילה. כאילו זו מין קללה של הסרטים- שיש בהם עלילה. אז לא ממש התלהבתי מהדוגמא או מהאמינות שלה אף פעם. וכן- אני מאלו ששנאו (ממש לא אהבתי) את לשבור את הגלים. כך שפון הוא לא כוס התה שלי.
מדהים...
…עד כמה היום, בשנות האלפיים קשה לאנשים עם פרשנות אישית וטכניקה יחודית של יוצרים בתחום הקולנוע.
כאילו שכולם צריכים לצלם סטילס כמו אנסל אדמס ולצייר בסגנון הקלאסי.
להרבה צלמים רעדו המצלמות והרבה השתמשו בתאורה טבעית.
מעטים כמו טריייר וחבריו, הפכו את זה ליצירה מעניינת והשתמשו בטריק בצורה סופר מתוחכמת.
מעניינת?
שמע, השאלה היא לא האם כולם *צריכים* לצלם כמו אנסל אדמס. השאלה היא כמה *מסוגלים*.
והשאר שאל את זרובבלה פיש.
דוגמה 2006
ב1995 הכריז ל.פ.ט. שהקולנוע של 10 השנים האחרונות מסריח, והוא אף מצא את הסיבה:
לא ממלאים את 10 הדברות שלו, שבנוסף ל"אני ל.פ.ט. אלוהיך, ל.פ.ט. אחד" היו:
צלם רק במצלמת כתף
אל תוסיף קול לסרט
אל תשתמש בפילטרים
מוסיקה מלווה חייבת להיות מוקלטת ביחד עם הסצנה
אל תערוך את הסרט
אל תשתמש בתפאורה
אל תתן קרדיטים בסוף הסרט.
למה?
כי הסרט חייב בפקודה להיות אמיתי. "די להשלות את הקהל".
כיוון שהקולנוע ממשיך להסריח למרות בריאתו של ל.פ.ט. ישו 2, חייבים להוסיף דברות לעשר הנ"ל:
סצנת מין חייבת לכלול חדירה אמיתית
סצנת רצח חייבת להתבצע תוך ביצוע רצח אמיתי
סצנת אונס חייבת להתבצע תוך ביצוע אונס אמיתי
ואני משוכנע שעכשיו יבוא לקולנוע גואל!
תמיד אמרתי שכל הרציחות האלה לא אמינות.