לעזאזל עם האקדמיה

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 22 בינואר 2009Posted in: הגיגים

סקופ! המועמדויות לאוסקר הוכרזו רק עכשיו. הטקס ייערך בעוד חודש. אבל את התשובה לשאלה הגדולה, איזה סרט יזכה השנה בתואר "הסרט הטוב ביותר", אנחנו כבר יודעים בוודאות.

התשובה היא: למי לעזאזל אכפת.

אני צריך להודות: מבין חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, ראיתי בינתיים רק שלושה: 'נער החידות ממומביי', 'פרוסט/ניקסון' ו'הסיפור המופלא של בנג'מין באטן'. אלה לא סרטים גרועים, וזה לא שהאקדמיה מפגינה טעם רע במידה יוצאת דופן. אלה סרטים בסדר. אחרי שראיתי אותם לא רציתי את השעתיים שלי (כמעט שלוש שעות, במקרה של בנג'מין) בחזרה. אבל אף אחד – אף אחד בעולם, נדמה לי – לא יטען שאלה הסרטים הבולטים ביותר, או הטובים ביותר, או החשובים ביותר, או החדשניים ביותר, או כל דבר אחר ביותר של שנת 2008. ייתכן ששני המועמדים האחרים שונים, אולי 'מילק' ו'נער קריאה' הם יצירות מופת שישנו את חיי. אני שומר על פסימיות זהירה.

האוסקר הוא פרס הקולנוע החשוב בעולם. הוא חשוב כי מדברים עליו, ומדברים עליו כי הוא חשוב. בשאלוני טריוויה לא שואלים מי זכה בפרס איגוד הבמאים של שנת 1968, או איזו שחקנית קיבלה הכי הרבה מועמדויות ל-BAFTA. שואלים על האוסקר. הזוכים באוסקר, ולא בשום פרס אחר, באמת נכנסים לסוג של היכל תהילה, ונדמה שהם יעניינו אנשים לא רק מחר בבוקר אלא גם בעוד שנה. ליד המספר 2008 יהיה כתוב תמיד שם של סרט אחד – הסרט שזכה באוסקר באותה שנה. אבל ליד שנת 2008 יהיה כתוב שם של סרט סתמי שלא אומר שום דבר על השנה הזאת, כי הסרטים החשובים של השנה לא ברשימת המועמדים בכלל.

שנת 2008 תיזכר בזכות שני סרטים: 'האביר האפל' ו-'וול-E'. אלה שני סרטים שהוכיחו שחדשנות ופופולריות הם לא דברים מנוגדים זה לזה: אפשר לחולל מהפכה וגם להכניס מאות מיליונים בקופה. אפשר לספק מאות מבקרים משכילים ופלצנים וגם מיליוני צופים שבאו רק ליהנות. שניהם ביחד. שני הסרטים האלה היו שוברי קופות ענקיים (אחד מהם, באופן חסר תקדים). לשניהם יש מעריצים שרופים ואדוקים (לפעמים באופן מוגזם). ולא רק זה – שני הסרטים האלה מובילים ללא עוררין את רשימת הסרטים שהוזכרו הכי הרבה פעמים ברשימות "עשרת הסרטים הטובים ביותר" של המבקרים. אלה גם הזוכים במקום הראשון והשני בסקר סרט השנה של 'עין הדג', ולגמרי לא במקרה.

באוסקר הסרטים האלה לא קיימים. כן, הם קיבלו מועמדויות של כבוד: הית' לדג'ר מועמד, איך לא, לפרס שחקן המשנה על תפקיד הג'וקר ב'האביר האפל'; 'וול-E' מועמד, איך לא, לפרס האנימציה. אבל אלה גטאות. אף אחד משני הסרטים האלה לא מועמד לפרסים החשובים יותר – פרסי הסרט והבמאי. אם אחד מהסרטים האלה היה נשכח לטובת השני, הייתי מחייך בסלחנות ואומר שבכל זאת, האקדמיה, למה אפשר לצפות. אבל הם התעלמו משניהם. אף אחד משניהם, לטענת האקדמיה, הוא לא סרט השנה, או אפילו אחד מחמשת המובילים. אז מי כן? 'פרוסט/ניקסון'? אתם רציניים? לא, כי לא שמתי לב לתנועה העממית של מיליוני המעריצים המושבעים או המבקרים שקוראים לתת ל'פרוסט/ניקסון' את הפרס. אולי הם עברו כשלא הרגשתי.

נדמה שברור מאוד למה שני הסרטים האלה נזנחו: זה לא קשור לטבלת המבקרים, זה קשור ללוח השנה. 'וול-E' ו'האביר האפל' יצאו בקיץ. כל חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב יצאו אחרי ה-26 בנובמבר – ב-34 הימים האחרונים של השנה. אז מה, לחברי האקדמיה יש זכרון של דג זהב? אולי. ואולי זה פשוט שבדצמבר תמיד יוצאים הסרטים ש"אמורים" לזכות באוסקר. אלה שמכוונים מראש בדיוק לגובה העיניים של האקדמיה, שיוצאים מראש עם קמפיינים לעידוד הבחירה, ושמסומנים מראש, חודשים לפני שיצאו, בתור המתחרים העיקריים. וכשנותנים לך רשימת מועמדים לעוסה מראש, למה להשקיע מחשבה בבחירת מועמדים פחות שגרתיים?

בארץ, כמובן, לכלי התקשורת יהיה אכפת רק מהמועמדות שקיבל 'ואלס עם באשיר', ובצדק, בקטגורית הסרט דובר השפה הזרה הטוב ביותר. זאת השנה השניה ברציפות שבה סרט ישראלי מקבל מועמדות, אחרי עשרים ומשהו שנים של יובש. ויותר מזה, הסרט הזה עשה היסטוריה קטנה בכך שהוא סרט האנימציה הראשון אי פעם שקיבל מועמדות בקטגוריה הזאת. יופי. מזל טוב. אבל המועמדות (הצפויה לגמרי, חייבים להודות) של 'באשיר' נפגעת מכך שאותו סרט לא מועמד בקטגורית סרט האנימציה הטוב ביותר. מי כן מועמד? 'וול-E' (שייקח אותה בהליכה אחורה), 'קונג פו פנדה' ו'בולט'. שוב, אף אחד מהמועמדים הוא לא סרט רע. אבל איזה סרט אנימציה היה יותר בולט, חשוב, משפיע וטוב השנה – הסרט על החיות המדברות עם הקולות של הסלבריטיז, או הסרט הספק-תעודי המטלטל שפונה למבוגרים בלבד?

בעצם אני לא צריך להיות מאוכזב. הרי כולם יודעים שהאוסקר שמרני, לא? כולם יודעים לדקלם שהבחירות של האקדמיה לא מעידות באמת על מה שקרה בעולם הקולנוע השנה. נכון. אבל בשנים האחרונות היה נדמה שהמצב הזה משתנה מעט. חברי האקדמיה, כך נדמה, הפכו לקצת פחות מרובעים וקצת פחות משעממים. אחרי הכל, הם נתנו משאית של אוסקרים ל'שר הטבעות' – וזו היתה הפעם הראשונה שבה סרט פנטזיה קיבל את הפרס; הם נתנו אוסקר ל'התרסקות' שיצא לאקרנים לא בדצמבר, אלא באפריל; ל'מיליון דולר בייבי' הקונטרברסלי על חשבון 'הטייס' הצפוי; ל'ארץ קשוחה' הביזארי, אחרי מאבק מול 'זה ייגמר בדם' הלא ידידותי. לא עם כל הבחירות שלהם הסכמתי – אלה לא היו סרטי השנה שלי, אבל הן היו בחירות שהושקעה בהן מחשבה. אלה לא היו הבחירות הצפויות ביותר, הנדושות ביותר והשמרניות ביותר. ותמיד היה את מי לעודד בזמן הטקס. כשאני יושב מול הטקס בשעה לא-אנושית בלילה, נחמד לי להיות בעד סרט כלשהו, גם אם הוא לא מנצח בסוף. עכשיו, אני חושש שלצפות בטקס יהיה כמו לצפות במשחק האליפות של הליגה הההונגרית בכדורעף. אז מה, הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר יהיה 'פרוסט/ניקסון' או 'נער החידות ממומביי'? כל כך לא אכפת לי. בשביל זה לא שווה לקום בשלוש בבוקר.

תגיות: