מיליון דולר בייבי

מאת
קיפוד
– פורסם ב 25 בפברואר 2005Posted in: ביקורות

במקור: Million Dollar Baby
במאי: קלינט איסטווד
תסריט: פול האגיס
על פי ספרו של פ. X. טול
שחקנים: קלינט איסטווד, הילארי סוואנק, מורגן פרימן, ג'יי ברושל, מייק קולטר

'מליון דולר בייבי' הוא סרט נהדר. הוא מרגש, הוא רגיש, הוא חתרני, הוא מעורר מחשבה, והוא מאד מאד מטריד. לרוע המזל, אני מסרב לגבות כאן את הכתרים הללו שאני קושר בו. כי אי אפשר, פשוט אי אפשר, להסביר ולפרט את מעלותיו של הסרט והנושאים בהם הוא עוסק בלי להרוס את חווית הצפייה של הבאים בשעריו (ובאמת שכבר הגיע הזמן למצוא תרגום עברי ל"ספוילר").

הסרט מתחיל כסרט ספורט שגרתי, גם אם עשוי טוב. מגי פיצ'גרלד (הילארי סוואנק, ועוד עליה בהמשך) היא האנדר-דוגית הסטנדרטית, המתעקשת על קריירה בענף האגרוף, כנגד כל הסיכויים. היא מבוגרת מדי, היא חסרת כל ניסיון, אבל יש לה מוטיבציה: היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ולא תיתן לשום דבר לעצור אותה. וכנהוג בסרטים בסגנון זה, זה עובד. היא בוחרת לה מאמן אגרוף מזדקן, ומאלצת אותו לאמן אותה. פרנקי דאן (קלינט איסטווד, שהוא גם במאי הסרט) לא מתלהב בתחילה, ולא מתלהב בהמשך, מלאמן אישה, אבל לאט לאט מתרכך. בהנחייתו והדרכתו, מגי אכן הופכת למתאגרפת מובילה ומצליחה. כאמור, שגרתי לחלוטין.

למרות כל הקלישאות, הסרט היה יכול להיות סרט אגרוף נהדר, לו היה בוחר להיות כזה. הדמויות עשירות ובנויות היטב, ומכילות רבדים על גבי רבדים של כאב ופגיעות, ושאיפות שהתבדו. במידה מסוימת,"דמויות סובלות ונדכאות הן עמוקות" היא קלישאה, אלא שכאן נעשה באותם החומרים השימוש ההולם ביותר האפשרי. והרי זה סרט על אנשים שלא טוב להם, והם נאבקים בכך. אם לא די בזאת, השחקנים מוצלחים כולם, ומספקים הופעות, נו, מרגשות. אני יודע שאני מנצל יותר מדי את השורש ר.ג.ש. כאן, אבל הברירה האחרת היא פשוט לפתוח אגרון, ולהתחיל לשלוף מילים נרדפות.

הילארי סוואנק נהדרת. נהדרת. נהדרת. כל כולה בתוך הדמות, ועוצמה משפריצה ממנה. כל חיוך שלה, וכל דמעה קורעים פתח בין הצלעות, והתנחלו בבית החזה שלי. הסצינה, למשל, בה מגי קונה את שק האגרוף הראשון שלה, כשהיא משלמת במטבעות קטנים שאגרה פרוטה לפרוטה, היא אחת הסצינות המרגשות ביותר שזכורות לי זה זמן רב. לאורך כל הדרך מלווה את הסיפור מורגן פרימן, כמתאגרף בעבר ושרת בהווה. אלא שמהמשחק המצוין שלו קשה לי להתלהב, כי הוא לא ממש מפתיע: אני לא מאמין שהבנאדם מסוגל לשחק רע, אפילו אם ממש ירצה וישתדל.

גם קרבות האגרוף עצמם עשויים היטב, ואני כותב זאת כאדם שמתעב את הספורט האלים והמחליא הזה. הם ערוכים נהדר, הם בקצב טוב, ומפליא לגלות שלא חתום אף כוריאוגרף ברשימת הקרדיטים של הסרט. אז למי אם כך הכבוד והיקר על איכות הקרבות? לא לי לקבוע. אולי כשרונו הרב-גוני של איסטווד כבמאי, אולי האימונים האינטנסיביים שעברו על הילארי סוואנק, ואופן צילום הקרבות, שכלל רצפים קצרים של חילופי מהלומות לא ממש מבוימות בין המתאגרפות (כך על פי הילרי סוואנק, באחד הראיונות), ואולי עבודת מופת של העורך שהשכיל לגזור ולהדביק מתוך חומר הגלם באופן רהוט ביותר.

אלא שבנקודה מסוימת הסרט מפסיק בבת אחת להעמיד פנים שהוא סרט על איגרוף. הוא סרט שיש בו מתאגרפים, וקרבות אגרוף, ודם ויזע (כפי שפרנקי דאן, המאמן, מציין בסרט, הוא לא יכול בלי הריח של האגרוף). אבל 'מליון דולר בייבי' הוא הרבה יותר מזה. הוא סרט מרגש על אנשים מרגשים המתמודדים נגד שדים רבים מספור, וסרט מעורר מחשבה העוסק בנושאים שנויים במחלוקת. אבל שוב, לא אוכל להסביר כאן מה כל כך שנוי במחלוקת, אבל זה שם, וזה מטריד, במובן החיובי של המילה.

'מיליון דולר בייבי' הוא סרט על בני אדם, על השאיפות שלהם, ועל דרכם להגשים את אלו. על הדברים שפספסו והם מתחרטים עליהם, ועל ההתמודדות שלהם עם הקלפים שהעולם חילק להם. ולא רק שהעולם שמציג לנו הסרט לא הוגן, אלא גם הדמויות לא מושלמות. את חלק מהבורות, הם חפרו לעצמם. פרנקי דאן לא שמע מביתו שנים, חרף העובדה שהוא מייסר את עצמו ללא הרף, ומנסה לקבל את סליחתה. מה יכול היה לעשות כדי שתתכחש אליו כך? תשובה ברורה הסרט לא מספק, אבל בלי ספק, נראה שיש מעשים שאין עליהם מחילה.

ואם לא די בכך, הסרט נועז גם בכך שהוא נראה בתחילתו בתור אחד מאותם סרטים המהללים את החלום האמריקאי, והופך להפך המוחלט. אחד הכלים בהם נעשה שימוש כדי להעביר בסרט את המסרים האנטי-חלומיים הוא דמותו של דיינג'ר בארש, “שוטה הכפר". כביכול, סתם אפס, רפה שכל שבטוח שיום יבוא והוא יהיה אלוף העולם. קומיק-רליף אפשרי לסרט. אבל למעלה מכך – מה בעצם ההבדל בין החלומות שלו ובין החלומות של מגי פיצ'גרלד? שניהם צצים משום מקום, ובטוחים שהם יכבשו את העולם. למה לה מגיע לזכות באימון והדרכה הולמים, ולהגשים את חלומה, ולנצח בקרבות אגרוף אין ספור, ולו מגיע רק הלעג והקלס? שניהם מגיעים עם אותן שאיפות, ועם אותה מסירות. התשובה, מבחינת הסרט, פשוטה: העולם לא הוגן.

אולי 'מליון דולר בייבי' אינו סרט שתצאו ממנו מאושרים ואופטימיים, אבל זה סרט מאד מוצלח, ומאד מרגש, ומאד עוכר מחשבה ושלווה. וגם אם ההתלהבות שלי מהסרט לא הפציעה מיד, הרי שזמן רב הוא לא נטש אותי, ולאחר עיכול הולם, הנני נכון להכיר בגדולתו.

תגיות: