במקור: Million Dollar Baby
במאי: קלינט איסטווד
תסריט: פול האגיס
על פי ספרו של פ. X. טול
שחקנים: קלינט איסטווד, הילארי סוואנק, מורגן פרימן, ג'יי ברושל, מייק קולטר
'מליון דולר בייבי' הוא סרט נהדר. הוא מרגש, הוא רגיש, הוא חתרני, הוא מעורר מחשבה, והוא מאד מאד מטריד. לרוע המזל, אני מסרב לגבות כאן את הכתרים הללו שאני קושר בו. כי אי אפשר, פשוט אי אפשר, להסביר ולפרט את מעלותיו של הסרט והנושאים בהם הוא עוסק בלי להרוס את חווית הצפייה של הבאים בשעריו (ובאמת שכבר הגיע הזמן למצוא תרגום עברי ל"ספוילר").
הסרט מתחיל כסרט ספורט שגרתי, גם אם עשוי טוב. מגי פיצ'גרלד (הילארי סוואנק, ועוד עליה בהמשך) היא האנדר-דוגית הסטנדרטית, המתעקשת על קריירה בענף האגרוף, כנגד כל הסיכויים. היא מבוגרת מדי, היא חסרת כל ניסיון, אבל יש לה מוטיבציה: היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ולא תיתן לשום דבר לעצור אותה. וכנהוג בסרטים בסגנון זה, זה עובד. היא בוחרת לה מאמן אגרוף מזדקן, ומאלצת אותו לאמן אותה. פרנקי דאן (קלינט איסטווד, שהוא גם במאי הסרט) לא מתלהב בתחילה, ולא מתלהב בהמשך, מלאמן אישה, אבל לאט לאט מתרכך. בהנחייתו והדרכתו, מגי אכן הופכת למתאגרפת מובילה ומצליחה. כאמור, שגרתי לחלוטין.
למרות כל הקלישאות, הסרט היה יכול להיות סרט אגרוף נהדר, לו היה בוחר להיות כזה. הדמויות עשירות ובנויות היטב, ומכילות רבדים על גבי רבדים של כאב ופגיעות, ושאיפות שהתבדו. במידה מסוימת,"דמויות סובלות ונדכאות הן עמוקות" היא קלישאה, אלא שכאן נעשה באותם החומרים השימוש ההולם ביותר האפשרי. והרי זה סרט על אנשים שלא טוב להם, והם נאבקים בכך. אם לא די בזאת, השחקנים מוצלחים כולם, ומספקים הופעות, נו, מרגשות. אני יודע שאני מנצל יותר מדי את השורש ר.ג.ש. כאן, אבל הברירה האחרת היא פשוט לפתוח אגרון, ולהתחיל לשלוף מילים נרדפות.
הילארי סוואנק נהדרת. נהדרת. נהדרת. כל כולה בתוך הדמות, ועוצמה משפריצה ממנה. כל חיוך שלה, וכל דמעה קורעים פתח בין הצלעות, והתנחלו בבית החזה שלי. הסצינה, למשל, בה מגי קונה את שק האגרוף הראשון שלה, כשהיא משלמת במטבעות קטנים שאגרה פרוטה לפרוטה, היא אחת הסצינות המרגשות ביותר שזכורות לי זה זמן רב. לאורך כל הדרך מלווה את הסיפור מורגן פרימן, כמתאגרף בעבר ושרת בהווה. אלא שמהמשחק המצוין שלו קשה לי להתלהב, כי הוא לא ממש מפתיע: אני לא מאמין שהבנאדם מסוגל לשחק רע, אפילו אם ממש ירצה וישתדל.
גם קרבות האגרוף עצמם עשויים היטב, ואני כותב זאת כאדם שמתעב את הספורט האלים והמחליא הזה. הם ערוכים נהדר, הם בקצב טוב, ומפליא לגלות שלא חתום אף כוריאוגרף ברשימת הקרדיטים של הסרט. אז למי אם כך הכבוד והיקר על איכות הקרבות? לא לי לקבוע. אולי כשרונו הרב-גוני של איסטווד כבמאי, אולי האימונים האינטנסיביים שעברו על הילארי סוואנק, ואופן צילום הקרבות, שכלל רצפים קצרים של חילופי מהלומות לא ממש מבוימות בין המתאגרפות (כך על פי הילרי סוואנק, באחד הראיונות), ואולי עבודת מופת של העורך שהשכיל לגזור ולהדביק מתוך חומר הגלם באופן רהוט ביותר.
אלא שבנקודה מסוימת הסרט מפסיק בבת אחת להעמיד פנים שהוא סרט על איגרוף. הוא סרט שיש בו מתאגרפים, וקרבות אגרוף, ודם ויזע (כפי שפרנקי דאן, המאמן, מציין בסרט, הוא לא יכול בלי הריח של האגרוף). אבל 'מליון דולר בייבי' הוא הרבה יותר מזה. הוא סרט מרגש על אנשים מרגשים המתמודדים נגד שדים רבים מספור, וסרט מעורר מחשבה העוסק בנושאים שנויים במחלוקת. אבל שוב, לא אוכל להסביר כאן מה כל כך שנוי במחלוקת, אבל זה שם, וזה מטריד, במובן החיובי של המילה.
'מיליון דולר בייבי' הוא סרט על בני אדם, על השאיפות שלהם, ועל דרכם להגשים את אלו. על הדברים שפספסו והם מתחרטים עליהם, ועל ההתמודדות שלהם עם הקלפים שהעולם חילק להם. ולא רק שהעולם שמציג לנו הסרט לא הוגן, אלא גם הדמויות לא מושלמות. את חלק מהבורות, הם חפרו לעצמם. פרנקי דאן לא שמע מביתו שנים, חרף העובדה שהוא מייסר את עצמו ללא הרף, ומנסה לקבל את סליחתה. מה יכול היה לעשות כדי שתתכחש אליו כך? תשובה ברורה הסרט לא מספק, אבל בלי ספק, נראה שיש מעשים שאין עליהם מחילה.
ואם לא די בכך, הסרט נועז גם בכך שהוא נראה בתחילתו בתור אחד מאותם סרטים המהללים את החלום האמריקאי, והופך להפך המוחלט. אחד הכלים בהם נעשה שימוש כדי להעביר בסרט את המסרים האנטי-חלומיים הוא דמותו של דיינג'ר בארש, שוטה הכפר". כביכול, סתם אפס, רפה שכל שבטוח שיום יבוא והוא יהיה אלוף העולם. קומיק-רליף אפשרי לסרט. אבל למעלה מכך – מה בעצם ההבדל בין החלומות שלו ובין החלומות של מגי פיצ'גרלד? שניהם צצים משום מקום, ובטוחים שהם יכבשו את העולם. למה לה מגיע לזכות באימון והדרכה הולמים, ולהגשים את חלומה, ולנצח בקרבות אגרוף אין ספור, ולו מגיע רק הלעג והקלס? שניהם מגיעים עם אותן שאיפות, ועם אותה מסירות. התשובה, מבחינת הסרט, פשוטה: העולם לא הוגן.
אולי 'מליון דולר בייבי' אינו סרט שתצאו ממנו מאושרים ואופטימיים, אבל זה סרט מאד מוצלח, ומאד מרגש, ומאד עוכר מחשבה ושלווה. וגם אם ההתלהבות שלי מהסרט לא הפציעה מיד, הרי שזמן רב הוא לא נטש אותי, ולאחר עיכול הולם, הנני נכון להכיר בגדולתו.
- האתר הרשמי
- הילארי סוואנק
- קלינט איסטווד
- מורגן פרימן
- איגרוף נשים
- ההיסטוריה של איגרוף נשים
- הספר – ב'אמאזון
ואכתוב עוד משהו, למרות שאולי העורכים יכעסו.
אם אתם שוקלים לראות את הסרט, אל תקראו את התגובות. הספוילרים יופיעו, כמובן.
הסרט הוא פרפרזה ישירה על חייו ומותו של ישו (הפסיון)
כל סקירה של הסרט המופתי הזה שלא תצביע על כך שבתשתית התסריט שלו נמצא סיפור חייו, יסוריו ומותו של ישו הנוצרי ("הפסיון"),תחמיץ את כל מבנה העומק והאיכויות הדרמתיות והפסיכולוגיות שלו. מספיק להצביע על השם שהמאמן, מעניק החיים והמוות, נותן לה – Macushla – או השיחות שלה עם בני משפחתה העובדים רק את הממון, כדי להבין את ההקשר הישיר הזה שהאלוזיות הרבות המשובצות בסרט מובילות אליו. ראיית הסרט דרך המשקפיים האלו הופכת את הצפייה בו מדרמה מרתקת ליצירת מופת מטלטלת (דודו אמיתי).
ב. דנזל: בדיחה שגנבתי ממישהו.
האמת, הייתי בטוח שהיא תרד בעריכה.
א. מה הטעם לראות סרט אם כולו צפוי פרט לעשרים דקות האחרונות שלו? שאלה מוזרה. בשביל אותן עשרים דקות? ואולי מאחר שאותן עשרים דקות שופכות אור חדש על מה שקרה קודם? במקרה הזה, לא מבחינה תוכנית\עלילתית, אלא מבחינה רעיונית.
א.2. עד כמה סרט צפוי או לא אינו המדד היחיד לאיכותו.
א.3. ראית פעם סרט שנקרא Fallen? כן דנזל, הפעם, אאז"נ. סרט שראוי לראות, ולו בגלל העשרים שניות האחרונות שלו. ובאותה סירה, גם "סכנה ברחוב ארלינגטון".
טעות בביקורת.
לדעתי אתה צודק במאה אחוז.לא מובן ממה התלהבו כ"כ בסרט הזה, הוייס אובר שלו ממש יוצא מהחורים, המשחק ובכלל הסרט כולו נדוש ומשופע בקיטש אמריקאי. גם הסוף לא עשה לי את זה, ביחוד בשל העובדה שהוא כביכול כ"כ נוגע ללב- לגרום לאדם לחוש עצב /הזדהות אלו אינן מלאכות כה קשות, והסרט אכן מצליח לעשות זאת, אך השאלה בדבר איכותו היא כיצד הוא מגיע לגעת באותן נקודות ובסרט הזה נדמה כי הוא עושה זאת בצורה הכי שטחית ונדושה שיש. חבל
תרגום אפשרי ל''ספוילר'': קלקלן
חבל רק שהשפה העברית לא עוזרת לשמר את הצליל המקורי שהוא בהחלט מוצלח יותר.
(בשבוע הבא בזירה הלשונית: "הגולשת הפינגווין הציעה…")
תרגום אפשרי ל''ספוילר'': קלקלן
אם כבר אז "קלקל".
"קלקלן" הוא אותו אחד שמפיץ "קלקים" בתגובות של פיש-איי.
ספוילר בעברית
חושפן. והיתרון הוא שאפשר להטות אותו בלי להשתמש בפועל מוכר שיש לו כבר משמעות מקובלת – חושפנתי, חושפנת וכו'.
לא רע!
בהחלט מוצלח.
נראה לי שאנסה לאמץ.
אם כך, לנטלי פורטמן אין עתיד כמספילרת.
תודה רבה
מקווה לקרוא את המילה באתר באופן יומיומי
עבור התקליט
אמש באולפן ליגת האלופות, אבי מלר השתמש במילה "קלקלן" כתרגום לספוילר.
וואו
זה אחד הסרטים המוזרים שראיתי לאחרונה. מוזר, במובן שהוא מעולה. בעיקרון אין בסרט הזה באמת שום דבר מקורי, חדש או אפילו ממש מעניין, ובכל זאת הוא כלכך מוצלח. אני בעיקרון בכלל לא אוהד גדול של סרטי ספורט, והם לרוב לא מזיזים לי יותר מידי. אבל מסיבה לא ברורה ממש רציתי לראות את הסרט הזה, וממש נהנתי (אם אפשר לומר) ממנו. זה סרט באמת מרגש, יפה ועשוי טוב. אני לא מצליח לעלות על מה עושה אותו כלכך טוב, כי כפי שאמרתי הוא ממש סתמי, אבל אני אהבתי. המשחק גם מצויין- סוואנק מעולה, איסטווד נהדר ואת פרימן אי אפשר שלא לאהוב.
ראיתי תסרט בדיוק אתמול ובסוף חשבתי באמת איך אין כאן ביקורת, ואולי אני אכתוב משו. אבל אז הגעתי למסקנה שעד כמה שאהבתי, אין לי מילה אחת לומר על הסרט. אין לי מושג מה הייתי כותב, ולכן כל הכבוד לקיפוד!
מש''א.
ביקורת משובחת.
האם הספוילרים ממש הורסים את חווית הצפיה בסרט?
בינתיים אני נמנעת מלקרוא את כמעט כל העמוד הזה (מלבד הדיון על ה"קלקלן") לאור ה"קלקלנים" (אני מתחילה להתרגל למילה) הרבים שהזהרתם מפניהם. בדרך ככל אני מתעלמת מהם – אבל הפעם אני באמת רוצה לראות את הסרט. זה יקלקל לי אם אני אקרא בכל מקרה, או שזה משנה לגמרי את התפיסה של הסרט אם יודעים מה קורה בסוף?
האם הספוילרים ממש הורסים את חווית הצפיה בסרט?
ראיתי את הסרט אחרי ששמעתי ספולירים ועדיין זה היה סרט מדהים. אך אם הייתי רואה את הסרט בלי הספוילרים הייתי נפעם כפי שקורה בסרטים לעיתים נדירות.
אוףףף
טוב, אני אחכה. אני לא אקרא את הביקורת, וגם לא את התגובות (המקולקלות לפחות).
חבל רק שכל בית קולנוע שבו מוצג הסרט נמצא במרחק נסיעה של מינימום 40 דקות ממני…
שמע, שנינו לא מסכימים
בוא נשאיר את זה ככה. אנחנו מסתובבים במעגלים.
ראשית וידוי. (ספוילר לרוקי)
לחצתי על "שלח תגובה" ברגע שראיתי את הכותרת שלך. סחתיין, הצלחת לעצבן אותי.
עכשיו תן שתי דקות לקרוא.
יופי, קראתי את הפיסקה הראשונה. תגובה – אני לא יודע אם שמת לב, אבל כתבתי בעצמי שברוקי אין הגשמה מוחלטת (משהו כמו "קרוב לחלום האמריקאי"). האמת היא שאין לי מושג מה גרם לך לחשוב שאמריקה היא מטומטמת, בכך שהיא חושבת שהיא יכולה לעשות הכל אם היא רק תרצה (קרי – רוקי ינצח את אפולו קריד), ולמרות שאין לה את הכשרון הדרוש.
החלום האמריקאי עליו מדובר, ושום דבר לא יזיז אותי מזה – רוקי הוא מייצג נאמן. הוא בעובדה שניתן להגיע להישגים גם מהביבים, ניתן להוציא את עצמך מהאשפה אם רק תעבוד קשה. לא ברור לי באיזה מקום החלטת שהחלום האמריקאי נמדד רק על ידי הצלחה, ובכל מקרה ברור שזו הסתכלות נורא פשטנית. אם אתה חושב שהחלום האמריקאי נמדד רק על ידי השגיות, אז אשריך (גם אני חובש כיפה, גם אני יכול להיות צביקה דויטש לרגע).
בקיצור, ואני אסביר זאת שוב, כדי להיות בטוח שאתה מבין (הלו ווסטלי). דריסת היריבים לא היתה, לא תהיה ולא יכולה להיות החלום האמריקאי, שכן כך הוא מוצג כפאשיסטי בעיקרו. החלום האמריקאי תמיד היה לגבי סיכויי ההצלחה של האדם הקטן, כאשר ההצלחה הזאת לעולם לא נמדדה בערכים אבסולוטיים. תקרא שוב, תשתדל להפנים, תפסיק לפשט.
על ההבדל בין מליון דולר בייבי, לבין רוקי כתבתי באריכות כאן איפה שהוא. אני לא רואה סיבה לחזור על עצמי. אם תרצה, תקרא. אם לא תבין אנא חזור אלי ואני אשתדל מאד להסביר במילים פשוטות.
אבל למה זה כ''כ חשוב ללכת את המרחק?
לה כל כך חשוב להיות מישהו? להיות "האחד"? לשים מטרה רנדומלית ולהגשים דווקא אותה?
למה טוב להתאגרף, ללכת לקרבות מול אלופי עולם גם אם אתה בטוח שלא תנצח, להיפצע בדרך, להקריב בשביל זה כל כך הרבה?
למי זה מועיל? מה זה עושה? למה זה נאצל? מה הופך את זה לכל כך ראוי להערכה?
למה לא?
יש אנשים שהחלום שלהם יותר חזק מהכל, ומוביל אותם גם כשזה נראה חסר סיכוי.
למה כולם פה יוצאים כל כך נגד הגשמת חלומות?
להציב לעצמך יעדים ולהגשים אותם
זה להיט. בשביל זה חיים רוב האנשים (הלא-דתיים) בעולם המערבי. זה כל מה שיש לנו.
אפילו להציב יעדים ולהגשים רק חלק מהם, אבל תוך שאנחנו מותחים את גבולות היכולת שלנו, זה כיף.
אבל מה נאצל כל כך בלהציב יעד ארביטררי שאין ספק שאתה לא יכול להשיג, לדרוך במקום בניסיון שלך לנסות להשיג אותו, ואז עוד לחטוף מכות רצח בשביל זה?
מילא אם היינו יודעים מדוע דיינג'ר רוצה להתאגרף. אולי היה אפשר להגשים את השאיפות האמיתיות שלו בדרך אחרת.
דיינג'ר הוא מפגר
הוא באמת מאמין שהוא יכול להגשים את החלום שלו. מפגר אבל אופטימי, כמו שנאמר.
חצי אפון
היה לו רק חצי
שובו של הדיינג'ר
הממ…אני לא כל כך מסכימה. זה די ברור (או שמא רק לי?) שדיינג'ר לא יגיע לרמה המקצועית אליה הוא שואף, לכן אני לא חושבת שחזרתו מסמלת נתינת משמעות חדשה לדמות של פרימן ברמה הזאת. נראה לי שזו פשוט עוד דוגמא לסוג של נחישות והתמדה עיוורת של דמות שרוב הסיכויים הם נגדה.
הם פשוט לא רצו ל היכנס לזה..
כל היום לעשות משמרות העברת תחנות בטלוויזיה בשביל מגי?
לא מצחיק
כאמור, יש אנשים משותקים בארבע גפיים שבכל זאת יכולים לעשות גם דברים הרבה יותר מורכבים מלהחליף תחנות בטלויזיה.
לא צוחקת
איך בדיוק? בכח המצמוץ? בעזרת השפתיים? אני שואלת באמת.
אז אולי באמת כדאי...
חשבתי תמיד שלסטיבן הוקינג יש דווקא שליטה כלשהי, לפחות על האצבעות, כי נדמה לי שראיתי אותו מזיז את הכסא גלגלים שלו בכוחות עצמו מתישהו בטלוויזיה (או שזה היה באחת הפארודיות).
בכל אופן, מדובר בשני אנשים שאין לנו מושג עד כמה הם (או היו) באמת עצמאיים.
נדמה לי שאצל הוקינג השליטה היא
באמצעות הלשון והשיניים. קראתי פעם על מערכת כזו, בה מוקלדות אותיות על המסך בהתאם למיקום הלשון בפה וכן באמצעות 'הקלקות' של השיניים הטוחנות. כמדומני שזה הוזכר בהקשר שלו.
יש גם חיישנים ש'קוראים' מצמוצי עפעפיים, ובהתאם למספרם משייכים אותם לאותיות מסוימות או פקודות מסוימות (נאמר, כמו לכתוב הודעות בפלאפון, כשכל מקש משויך למספר אותיות ותווים).
אבל אנחנו מבקרים אצלה בבית
באמצעות פרנקי, ובאמת אין בחיים שלה כלום מלבד זה.
אתה כל כך כל כך צודק
אבל מגי היא לא סתם ספורטאית. הדבקות שלה והנחישות שלה מובילות אותה להקדיש את חייה, במלוא מובן המילה, לספורט. אני בהחלט חושבת שזה ריאליסטי, וחוץ מזה – תשאלי כל אלוף עולם, לא משנה במה, כמה אחוזים מהחיים שלו היו בתוך הספורט בתקופת האליפות.
למשל מראדונה, אנדרה אגאסי, שון קמפ ואחרים
וכדי שלא להפוך את זה לאו"ט, מה גם שסביר להניח שרוב קוראי האתר לא ממש מכירים את השמות האלה (טוב, חוץ ממראדונה, ואגאסי). רק אסביר שמדובר בדוגמאות קלאסיות לכוכבי ספורט גדולים, שלא ממש השקיעו בתקופות ארוכות מאד מהקריירה שלהם.
אם תרצו, אני יכול להאריך את הרשימה בעוד כמה עשרות שמות.
למשל מראדונה, אנדרה אגאסי, שון קמפ ואחרים
אתה אולי צודק (אני פשוט לא מכירה ביוגרפיות של ספורטאים כדי להתווכח איתך), אבל יש פה לפחות שני גורמים שצריך לקחת בחשבון: באיזה שלב בקריירה שלהם הם לא השקיעו יותר מדי? אני מרשה לעצמי לנחש שזה לא היה בשלב בו הם התחילו להתחרות ולבנות את הקריירה שלהם (השלב בו היתה מגי).
ספורטאים שלא משקיעים ועדיין מצליחים הם לרוב כאלו שיש להם כשרון יוצא דופן לתחום שבו הם עוסקים – וגם את זה אי אפשר להגיד על מגי.
הדוגמאות שהבאתי?
בגלל שהבאתי אותם, גם אשאר איתם.
קמפ: אחד מגדולי שחקני הכדורסל של שנות התשעים בעולם. היה כל כך עצלן שהוא העדיף לא ללכת למכללה אלא ישר לנ.ב.א בתקופה בה התופעה הזו היתה נדירה. במשך כל הקריירה היה שיכור ומסומם, ובסוף גם נעשה שמן. נשלח השבוע לכלא. איך הצליח? כשרון עצום.
מראדונה: אני לא ממש חובב כדורגל, כך שפרטים מדויקים לא תקבל אצלי. אך למראדונה מאז ומתמיד היתה תדמית של גוש עגול ושמן, שלא עובד קשה בכלום ובעיקר אוהב להתהולל. כמובן, מדובר באחד משני שחקני הכדורגל הטובים בכל הזמנים.
אגאסי: הדוגמה הכי מעניינת. גם הוא כמו השניים האחרים נחשב לכישרון יוצא דופן באמת. זכה באליפויות ארה"ב ווימבלדון בגיל צעיר ודורג במקום גבוה מאד.
ואז… תדמית הפלייבוי עלתה לו לראש, הוא החל לצאת עם ברוק שילדס (יופי, מצאתי און טופיק) הפסיד והפסיד, והתדרדר לבערך הדירוג ה120 בעולם.
אבל הוא חזר ובגדול, זרק את ברוק (כי לא כיף לצאת עם כוכבות קולנוע) לקח את שטפי גראף (אולי שחקנית הטניס הגדולה בכל הזמנים) וחזר לכושר טוב יותר אפילו מזה שהוא היה בו בהתחלה.
כך שההבדל היחיד בעצם, בין השלושה לבין מגי הוא בכישרון, ועם זאת מסתבר שגם מגי היתה כשרונית במידה מסוימת אם היא הצליחה לתת נוקאאוטים לכל היריבות שלה תוך 12 שניות (רמז: דברים כאלה לא קוראים במקצוענים, לא אצל פרינס נאזים, לא אצל אוסקר לה הויה, לא אצל מוחמד עלי, ובעצם – אצל אף אחד).
אין ספק שלרוב הספורטאים
יש, לצד כישרון, גם דרייב מדהים ויכולת מדהימה להתרכז כל-כולם בתחום אחד.
מצד שני אין ספק גם שקריירה בספורט נגמרת בשלב לא כל כך מאוחר של החייםץ. הספורטאים בדרך-כלל מוצאים לעצמם עוד כמה דברים שמעניינים אותם ומחזיקים אותם בחיים.
טוב, בסדר
שתמות, מה אכפת לי אני.
הדוגמאות שהבאת
הן בסדר, אבל בכל זאת יש הבדל אחד (חוץ מכשרון) מאוד בסיסי בינם לבין מגי: הם התחילו בגיל צעיר, לא בגיל 30+
אם יש לך כשרון מיוחד ואתה מתגלה בגיל צעיר, אתה יכול לעשות הרבה מאוד דברים שלא מקובל שספורטאים עושים והספורט לא חייב להיות הדבר היחיד בחיים שלך.
אבל, אם אתה לא כזה כשרון ובוודאי אם התחלת מאוחר, אתה (כנראה) חייב לחיות רק את הספורט כדי להצליח.
ואם מגי מחסלת את היריבות שלה תוך 12 למרות שבמציאות זה לא קורה אף-פעם, זה כנראה בגלל שבכל-זאת אנחנו מדברים על דמות מסרט…
משהו קטן על ספורט נשים
את הסיבות לכך שהוא זוכה לפופולריות נמוכה, ובאופן כללי הרמה שלו ירודה מזה של הספורט הגברי, אפשר לפרט בקלות.
אבל, כמעט בכל תחום שאני מסוגל לחשוב עליו, ובניגוד למקבילה הגברית. ברגע שהגיעה אותה שחקנית מוכשרת היא היתה דומיננטית באופן שקשה להקביל אליו דוגמה גברית.
(למשל, שטפי גראף או מרטינה נברטילובה זכו ביותר טורנירים גדולים, מכל גבר ברמה המקבילה. למשל, יהודית פולגר דומיננטית כלפי עולם השחמט הנשי הרבה יותר מכפי שגבר אי פעם היה. למשל סורנסטאם (או איך שלא קוראים לגולפאית ההיא) שדומיננטית יותר מטייגר וודס או ג'ק ניקולאס בגולף. ובטח יש עוד דוגמאות שאני לא מדוע אליהן).
לכן. דמות מסרט או לא. אני בהחלט יכול לראות עולם בו אשה תהיה דומיננטית בתחום האיגרוף, כפי שאף גבר לא היה (סיבות, כאמור, אפשר למצוא ללא בעיה מיוחדת).
אז כן, מגי חיה את הספורט. אבל היא גם כשרונית בצורה יוצאת דופן.
מה לגבי
בורג וסאמפרס שזכו גכמות תארים דומה לגראף, ג'ורדן ששלט בכדורסל, בובקה ששלט בקפיצה במוט, הישאם אל ג'רוז ששולט בריצות ל-1500, מייקל ג'ונסום ששלט ב-200 ו-400 מטר וקבע שיאים שאף אחד לא מתקרב אליהם ומוחמד עלי ששלט באגרוף (עד הגעתו של בראד פיט לזירה).
בורג זכה ב11, אמרסון ב12
סמפראס ב14 גרנד סלאמים.
גראף זכתה ב21, נברטילובה ב24. לא ממש שווה.
לגבי בובקה את צודק, והוא אכן תופעה. אל ג'רוז לעומתו לא ממש שונה מהותית ממורסלי שקדם לו.
מייקל ג'ונסון גם הוא כמו בובקה, הוא סוג של תופעה (ועם זאת, הוא שבר את השיא הקודם ב400 רק פעם אחת בקריירה. והיו עוד לא מעט אתלטים שירדו מה20 שניות ב200).
מוחמד עלי, הוא לא דוגמא לכלום. לא גדול משמעותית מפרייז'ר, טייסון בימיו הגדולים, פורמן בימיו הגדולים, ופחות טוב כנראה מג'ו לואיס למשל. גם לא עולה משמעותית על לנוקס לואיס. ההבדל העיקרי הוא בכך שהוא הפך להיות סמל.
יש משהו שתמיד תהיתי לגבי ענף השחמט לנשים:
גברים, באופן טבעי, הם יותר שריריים מנשים.
לפיכך, אין אפשרות לאשה להתחרות מבחינה פיסית בגבר.
רגע, דיברת על -שחמט-? אכן, WTF?
גברים, באופן טבעי, הם יותר שריריים מנשים.
גברים, באופן טבעי, הם יותר שריריים מנשים.
לפיכך, אין אפשרות לאשה לשבת 4 שעות בלי לזוז.
עם זאת, אני אוסיף WTF קטן משל עצמי.
שאלה קשה
לי נראה שהתשובה לכך (כמו גם התשובה לענפים לא פיזיים אחרים: סנוקר, גולף) חייבת להיות בסוג של חוסר תחרותיות. או ליתר דיוק הדומיננטיות של האגו הגברי.
מצד שני, אני לא פסיכולוג. ולכן כמה נתונים.
השחמטאית הטובה בהיסטוריה, והיחידה שאי פעם הצליחה להתמודד שווה בשווה מול כל גבר היא יהודית פולגר, שנמצאת כבר עשור בעשירייה הראשונה בעולם.
כל שחמטאית אחרת, כולל כולן (כמה שמות בולטים: מיה צ'יבורדניזה הגרוזינית, קסי יון הסינית. שתי האחיות של יהודית פולגר, ועוד כל מיני) שוות מקום בערך ב200 הראשונים בעולם. חלש, חלש.
יש לי שאלה קנטרנית.
טלויזיה מסמלת את התרבות האמריקאית החולנית: ספורט-כורסה, פאסיביות, צרכנות אובססיבית, זוהר פיקטיבי, רייקנות, הצלחה ללא מאמץ.
מגי היתה בקצה השני של כל זה.
זאת הסיבה שלא היתה לה טלויזיה בחדר, לא העוני שלה, אלא היותה הרבה מעבר לזה.
קבלי תנאי:
אני מוכן לקבל את מה שאת אומרת (דהינו, דעתי היא רק דעתי, לא המציאות האובייקטיבית; ואם הרוב אומר אחרת, יש סיכוי לא רע שאני טועה), בתנאי שתפעילי את זה, מהיום ואילך, לגבי הדיונים שאת מנהלת בעין הדג.
לגבי שאלת ההתאבדות, אני באמת לא יודע מה התשובה, לכן לא עניתי לה עד כאן.
עם כל השאר אני אחיה.
עזוב אותך מתנאים בנאדם
ואם תשים לב, במקרים בהם אני סבורה שמדובר בדעתי (והם לא מעטים) אני בדרך כלל מציינת שזו דעתי. אלא אם כן מדובר בהתרשמות שלי ממשהו (נגיד מסרט שראיתי) ואז אני לא אטרח לציין "לדעתי" מפני שברור מאליו שמדובר בדעתי.
במקרים בהם מדובר בעובדות, האואבר, אני אמשיך לדבוק בעובדות, ולא אצמיד להן את התואר "לדעתי", משום שבהרבה מהמקרים, העובדות והדעה הפרטית שלי אינן עולות בקנה אחד ממילא.
הולך?
לא, לא הולך
כי מה שאת מגדירה כ"עובדות" מוגדר ע"י אלו המתדיינים איתך כ"דעות". ככה זה בדרך-כלל, בכל דיון.
תמיד, תמיד, תמיד כשאני כותב, מדובר בדעתי בלבד. יתרה מזאת, בכמה וכמה מהתגובות שלי כאן גם כתבתי כך ("אלא אם כן אני רואה מהרהורי לבי", למשל).
אני מצטער, מיקה, אבל את לא בעמדה להגיד לי להיות פחות נחרץ.
אדם קלין אורון, אני לא הולכת להתווכח אתך.
אם זה מה שנוח לך להאמין בו – אשריך וטוב לך.
לא ממש קשור, אבל בנוגע למשפט האחרון שלך-
יצא לי ללמוד אצל כמה חוקרי קולנוע שטענו בלהט שמה שהבמאי אומר על הסרט שלו הוא לא פקטור בכלל. אני מניח שזו מגמה (מדאיגה) אצל לפחות *חלק* (ואני מרשה לעצמי לנחש: חלק *גדול*) מהחוקרים בתחום.
אני, אישית, סבור שזה בולשיט, אבל זה רק אני.
אני דווקא מאד מסכים עם אותם חוקרים.
מה שמשנה הוא מה שהסרט מעביר אליך, או לא, בלי קשר למה שהבמאי התכוון או הבין מהסרט שהוא עצמו יצר.
(מקרה קיצוני מאד הוא כמובן רידלי סקוט שלעת זקנה הוכיח שאינו מבין על מה מדבר "בלייד ראנר" שהוא עצמו ביים).
ואני ממש לא.
אני חושב שדיון על יצירה כלשהי צריך להתחיל בשאלה "למה התכוון המשורר". יכול מאוד להיות שיצא לו משהו אחר לגמרי ממה שהוא התכוון, אבל להוציא אותו לגמרי מהמשוואה זה פשוט לא לעניין.
ובנוגע לבלייד ראנר – דומני כי אתה הוא זה שלא ממש מבין את הסרט – אך את הדיון הזה כבר ניהלנו בביקורת הרלבנטית
אני בכלל לא חושב להוציא את הבמאי מהמשוואה
אבל אני טוען שדעתו שלו על הסרט שיצר (או דעתו של סופר על הספר שכתב, או כל יוצר על היצירה שיצר) אינה רלוונטית למה שהיצירה מעבירה אל הצופה. ברגע שהסרט גמור יש לו חיים משלו והניתוח שלו חייב להיות על פי מה שיש בסרט. דעתו של הבמאי מאד מעניינת, כמובן, אבל לא בהכרח רלוונטית.
ובנוגע ל"בלייד ראנר": נו, שוין, כולם יודעים שאתה לא מבין כלום מהחיים שלך אבל בכל זאת אוהבים אותך :)
אז אתה לא חושב להוציא את הבמאי מהמשוואה
אבל אתה טוען שדעתו על היצירה שלו לא רלבנטית, כלומר, שצריך להוציא אותו מהמשוואה.
טוב, אני אניח לאחרים לשפוט מי מאתנו לא מבין כלום מהחיים שלו…
קח, למשל, את הסרטים של היצ'קוק:
במשך שנים מבקרים וחוקי קולנוע מצאו בסרטיו תלי תילים של משמעויות על גבי משמעויות. אלא שהיצקוק עצמו טען תמיד שאין לא מושג על מה מדברים כולם וכל מה שהוא רצה לעשות הם סרטים מבדרים ולא יותר. אז מה? נניח עכשיו לכל המשמעויות הללו משום שהיצ'קוק לא ראה את כל הדברים הללו בסרטים שלו? (אגב, באופן אישי אני מאמין שהיצ'קוק – אדם אינטיליגנטי להדהים – כן ראה בסרטיו חלק גדול מהמשמעויות הללו ופשוט נהנה להתעלל באלה שניתחו את סרטיו – וקריאה בספרו של טריפו רק מחזקת את הדעה שלי בענין הזה, אבל נניח את זה מחוץ לדיון לרגע).
הענין הוא שמאד מעניין לדעת מה היה לבמאי לומר על סרטו, אבל זה לא צריך בשום דרך שהיא להשפיע על הדרך בה אנו רואים ומנתחים את הסרט. בוא לא נשכח שהיוצר הוא אחד האנשים הפחות אובייקטיווים בנוגע ליצירה שלו עצמו.
באמנות כמו באמנות
כל היופי הוא שכל אחד לוקח מה שהוא רוצה לקחת, או מה שהוא רואה, ואין חוקים.
מצד שני, אם מישהו עושה יצירה ואומר מה המשמעות שלה, אתה לא יכול להתווכח אתו ולהגיד שהוא התכוון למשהו אחר. אתה יכול להגיד רק "טוב, זה מה שאני הבנתי מזה."
לא אמרתי שהוא כן אומר משהו כזה
רק אמרתי שזו ההסתייגות היחידה בכלל שבאומנות כל אחד יכול להבין מה שהוא רוצה.
אתה יודע, למען הסר ספק וכאלה.
אבל אגב, כשאתה אומר "הסרט תומך בא', ב', ג"', זו קביעת עובדה. זה לבוא ולהגיד מה היוצר התכוון. ו-ובכן, אם זה לא עולה בקנה אחד, אז זה בהכרח לא מה שהיוצר התכוון אליו, אלא פרשנות אישית. שהיא לא פחות לגיטימית וראויה, אבל עדיין – פרשנות אישית, לא קביעה אבסולוטית.
לא התכוונתי אלא להציע פרשנות אישית
(ואולי גם להגן על מידת הלגיטימיות שלה, או מידת חוסר-הלגיטימיות של פרשנויות אחרות)
תשמע, אני הבחורה שהטיעון הכי החלטי שלה לכך שאלוהים קיים
היא העובדה שהוא קיים בשביל מספיק אנשים, ומספיק דברים נעשו בשמו, בשביל להפוך אותו לקיים. אולי הוא לא מה שאותם אנשים חושבים שהוא, אבל הוא קיים.
בדיוק כמו הקולות ששומע סכיזופרן ואף אחד אחר לא שומע, בדיוק כמו "טינטן" ("יש לי ידיד ושמו טינטן, והוא קטן קטון קטן"). כלומר, מבחינתי, מספיק שאדם אחד רואה משהו – הדבר הזה שם.
אז אם אתה רואה בסרט פרשנות כזו ואחרת, היא שם. חשופה רק לעיניך אולי – אבל לא פחות שם. אז באמת שאותי אתה לא צריך לשכנע. אתה מטיף למקהלה.
מצד שני, במקרה הספציפי הזה, אני סבורה שאתה שוגה חמורות בפרשנות שלך, על אף היותה אישית ושלך בעיקר מפני שיש שאלה אחת שמעמידה את כל התאוריה שלך בסתירה, שבאופן עקבי אתה נמנע מלענות עליה.
הוא לא אומר שהבמאי התכוון למשהו אחר
לדעתי, זה שחלק מהצופים מבינים את הסרט בצורה אחת וחלק בצורה אחרת (ומנוגדת) מראה שההבנה של הסרט בצורה מסויימת אומרת משהו על הצופים, לא על הסרט.
לא נותר לי אלא לצטט:
"הענין הוא שמאד מעניין לדעת מה היה לבמאי לומר על סרטו, אבל זה לא צריך בשום דרך שהיא להשפיע על הדרך בה אנו רואים ומנתחים את הסרט. בוא לא נשכח שהיוצר הוא אחד האנשים הפחות אובייקטיווים בנוגע ליצירה שלו עצמו."
מה שאתה עושה פה, אחרי כל המילים היפות, זה לבטל את היוצר, ולהגיד שמה שיש לו לומר על היצירה שלו זה לא פקטור ("לא צריך בשום דרך שהיא להשפיע על הדרך בה אנו רואים ומנתחים את הסרט"). בכלל. בשום אופן. בשום צורה.
את דעתי על הגישה הזאת הבעתי קודם.
ואני לגמרי עומד מאחורי הציטוט שלי.
ליתר ביטחון, הנה שוב הדברים שאמרתי:
"הענין הוא שמאד מעניין לדעת מה היה לבמאי לומר על סרטו, אבל זה לא צריך בשום דרך שהיא להשפיע על הדרך בה אנו רואים ומנתחים את הסרט. בוא לא נשכח שהיוצר הוא אחד האנשים הפחות אובייקטיווים בנוגע ליצירה שלו עצמו."
כל זה עדיין לא מבטל את היוצר. היוצר הוא זה שהביא את היצירה לכלל קיום ולכן אי אפשר לבטל אותו. היוצר הוא זה שבנה את היצירה והכניס לתוכה את כל המשמעויות והרבדים שקיימים בה במודעות מלאה. ובהרבה מאד מקרים מה שהיוצר רצה לומר הוא מה שהיצירה אכן מעבירה לקהל.
ובכל זאת, מה שמדבר אל הקהל הוא לא היוצר אלא היצירה עצמה. מרגע שהיצירה שוחררה היא מקבלת חיים משלה והניתוח שלה הוא לאו דווקא ניתוח כוונותיו של היוצר. פעמים רבות ניתן למצוא ברטים משמעויות שהיוצר לא התכוון אליהן, ובכל זאת הן שם על המסך.
היחס שלי לסרט הוא כאל יצירה עצמאית, המשוחררת מכבלי כוונותיו של הבמאי. וכך גם עם כל יצירה אומנותית אחרת.
מאחורי איזו מבין ההצהרות שלך אתה עומד, בדיוק?
או שניתוח היצירה הוא "לאו דווקא ניתוח כוונותיו של היוצר" (כלומר, גם הן יכולות להיות פקטור, איפשהו בניתוח).
או שזה "לא צריך בשום דרך שהיא להשפיע על הדרך בה אנו רואים ומנתחים את הסרט" (כלומר, הכוונות הנ"ל אינן יכולות להיות פקטור באותו ניתוח, בשום אופן).
תחליט. נראה לי שאתה נוטה לאפשרות השניה. ומכאן שאתה שוגה לחלוטין.
שתי ההצהרות אינן סותרות.
אי אפשר להתעלם מכוונותיו של היוצר אבל כל ניתוח של היצירה חייב לבוא מהיצירה עצמה ומה שהיא מעבירה אל הצופה. במידה ויש סתירה כלשהי (והמקרים הללו אינם רבים) אני תמיד אעדיף להתרכז במה שיש ביצירה ובמה שעבר אלי מהיצירה ולאו דווקא ממה שהיוצר חשב שרצה לומר.
בסיכומו של דבר, ליצירה יש חיים משל עצמה ומרגע ששוחררה אל העולם היא עצמאית ומופרדת ממה שמי שיצר אותה רואה בה. זה תמיד מעניין (אפילו מאד) לשמוע מה יש לו לומר על היצירה שלו עצמו, אבל אין שום חובה על מי שמנתח אותה להיתלות בדברים הללו ולא למצוא בה דברים נוספים, או אפילו סותרים לכוונותיו של היוצר.
לפעמים (והדוגמה של היצ'קוק שוב עולה) תת המודע של היוצר הכניס ליצירה דברים שהוא אינו מודע להם אבל מישהו אחר, מרוחק, דווקא יבחין בהם. ולפעמים, וזה באמת מקרה קיצוני מאד, פרשנותו של היוצר דווקא מרדדת יצירה שלמה ועמוקה יותר. (ושוב: רדלי קשישא ופרשנותו שלו ל"בלייד ראנר").
עוד במאים שמתעקשים שלא להבין
את יצירתם שלהם:
אוליבר סטון וגאס ואן סנט, לפחות על סמך קריאת ראיונות עם השניים.
אגב גאס ואן סנט, כשכתבתי את הכותרת להודעה המקלדת הייתה על אנגלית, והמילה "עוד" נכתבה כ"gus". עוד הוכחה לכך שיש אלוהים, למי שהטענה של מיקה לא הספיקה.
היצ'קוק מהתל במבקרים, חלק II
עוד באותו עניין, היצ'קוק נהג לספר בראיונות כיצד בהיותו בן 6, אביו הוביל אותו לתחנת המשטרה, ולאחר שיחה קצרה עם היומנאי אלפרד הקטן הוכנס לתא המעצר, ואבא היצ'קוק נעלם.
כעבור כמה דקות הוא חזר, אמר לאלפרד "זה מה שקורה לילדים רעים", ושיחרר אותו.
מבקרים ותיאורטיקנים שונים נהגו להשתמש בסיפור הזה כדי לבנות תילי תילים של ניתוחים על תסביך האשמה שמופיע בסרטים רבים של היצ'קוק, ועל הנטייה שלו להציג גיבורים שהעלילה נכפית עליהם נגד רצונם ובלי שהם יוכלו להבין מדוע האירועים מתרחשים סביבם.
כעבור שנים נתגלה באופן חד משמעי שהיצ'קוק השובב, שככל הנראה ידע לנתח את סרטיו יותר טוב מכל מבקר, בדה את הסיפור כדי לשטות במבקרים.
מעולה
קליפת אדם
לא רוצה להיכנס לויכוח – רק הערה לגבי [1]:
זה לא קרה בבת אחת, אבל ככל שפרנקי נפתח, ראית מאחורי הססמאות החבוטות של מאמן אגרוף, בן אדם שדואג ואוהב. בן אדם אמיתי, שיעשה הכל בשביל מי שיקר לו. שילחם וילחם למענך – גם בדברים שהוא לא מבין בהם.
פרנקי מזכיר לי את סבא שלי ז"ל, ולקראת סוף הסרט זה כבר נהיה אמיתי לגמרי.
הוא לא קליפת אדם, הוא עולם ומלואו.
התכוונתי לזה
שיש לו מספיק צרות משלו, והעולם שלו גם ככה אפל וקודר מלכתחילה.
באסה
בכלל לא.
אבל מצד שני – אני לא מגי;
לי יש עולם ומלואו.
מיקה
זה לא אתר של מושי מושי ולא אתר של חיבוקים. הנה עובדה שאין כאן אייקון של חיבוק. אבל חייבת להגיד שההודעה שלך לא יוצאת לי מהראש.
מסתבר שלקרוא דיעות של מישהו על סרטים זה להכיר אותו ברמה מאוד שונה מבחיים האמיתיים או באתרים אישיים, אבל עדיין אני מרגישה שאני מכירה אותך והפרטים המעטים שנתת מספרים לי סיפור מאוד חזק.
אני מכירה את השאיפות שלך להצליח בעולם המשחק ואני מאחלת לך מכל הלב ששום דבר שהחיים יגישו לך לא יעצור אותך להגשים את השאיפות האלה ואם לא אלה אז אחרות ולא פחות טובות מהן.
(ובסופו של דבר באמת שהכי חשוב זה המשפחה, בין אם זו משפחה ביולוגית ובין אם משפחה של אנשים קרובים בלב שכל אדם יוצר לעצמו.)
תודה על המלים החמות והיפות.
לא ניסיתי לסחוט סימפטיה, מן הסתם, אבל זה פשוט היה מאוד רלוונטי לדיון הספציפי הזה, שבמקרה חודש – ועוד עם זווית של טייק אישי על הנושא.
אבל אם כבר באוף טופיקים עסקינן:
זוכרים את מיקה אור ותחרות התסריטים?
זוכרים שכתבתי שנוצר שיתוף פעולה בין הכותב של "ארמון" לביני, שהולך לצאת מהתחרות עוד סרט?
אז רק רציתי להגיד שההפקה קצת נתקעה לאור היעדרה של הבמאית לרגל מחלה, אבל מרגע שחזרתי – היא חודשה.
אנחנו אמורים לצלם שוב בחודשים הקרובים, ואז לערוך. מצב שאפילו יהיה טריילר מיום הצילומים המקורי.
אבל – ויהי סרט – יהי גם יהי.
~:-)~
מעולה!
מחכה בקוצר רוח לראות.
אנטי-חתרנות
קיבלתי את אותה תחושה גם בסרט הזה וגם במיסטיק ריבר. יש משהו מאוד "ג'ונגלי", מאוד דארוויניסטי בשני הסרטים האלה. בשניהם מוצגת התנגדות עמוקה, כמעט אכזרית, נגד חולשה ונגד קורבנות.
אלא שבמיסטיק ריבר נותרת אמביוולנטיות
בסוף הסרט אתה לא בטוח מי היה צודק ומי לא, והדמויות מוצגות כלא-מושלמות. ב'מיליון דולר בייבי' ברור לחלוטין במי הסרט רוצה שתתמוך, ומה השקפת העולם שאיתה אתה אמור לצאת מהסרט – וזאת השקפת עולם די נתעבת בעיניי.
אני רק שאלה
הממ.. קיפוד, בתור אחת שגם כן שונאת את ענף האגרוף האלים והמגעיל, האם בכל זאת כדאי לראות את הסרט? ואם כן, האם זה אומר שאצטרך לסבול מנות גדושות של דם?
נראה לי שכן.
יש בקרבות משהו חי ואנרגטי, שלא יצא לי לראות במעט מהדבר האמיתי שיצא לי להחשף אליו.
עוד שאלה
הסרט הראשון שקפץ לי לראש מתי ששמעתי על "התינוקת שזכתה בלוטו" הוא "אגרוף של אישה" ("Girl Fight") עם מישל רודריגז. יש קשר עלילתי בין השניים או שהם סתם עוסקים בדיוק באותו נושא?
די בטוח שכן
אני מאלה שלא מסוגלות להסתכל על דם, ושונאת בכלל אגרוף פשוט כי די כל מי שעוסק בזה נראה לי די דפוק בראש, כי מי ירצה ללכת ולחטוף מכות סתם בשביל הכיף?!
אז הלכתי היום לסרט, שניה לפני האוסקר, וממש אהבתי את הסרט! דבר ראשון בגלל שהדמויות יותר אנושיות מהרבה סרטי ספורט אחרים (בעיקר מגי), וגם היה איזה קטע אחד רק שהזזתי טיפה את הראש, אבל די בקטנה… ככה לא ראו דם משפריץ לכל כיוון כל 2 שניות.
וזה המקום לאחל למערכת ''24 שעות'' של ידיעות אחרונות
שתבלע אותם האדמה, על כך שספיילרו את הסרט ללא רחמים, במסווה של ידיעה חדשותית. נבלות.
קצת
לפני שנים מספר, הייתי מנוי לכל שלושת העיתונים (ידיעות, מעריב, הארץ).כן, תחביב ממכר ויקר. יום אחד החלטתי שדי, בעיקר מסיבה תקציבית. להפתעתי, הגמילה היתה קלה בהרבה ממה שחשבתי, מן הסתם גם הודות לאינטרנט. עיתונים אני קונה רק בערבי שבת וחג. לעיתים רחוקות ברגע שעמום בתחנת הרכבת או במקומות דומים.
בקיצור: לא לקרוא עיתונים, לא לקרוא על סרטים בעיתונים בארץ. יש שם ספויילרים. לא שבאינטרנט אין ספוילרים (בוואלה גם ספיילרו את הסרט בכותרת המשנה שהיתה בולטת למדי) אבל זה לפחות אומר חזית אחת פחות להילחם בה.
בשורה התחתונה: רוצו מהר לקולנוע לפי שהספויילרים יהרסו לכם.
ולך מרלין יקירתי, יש לי רק דבר אחד לומר לך: Forget!
דעתי הצנועה לטובת המתלבטים
אמנם הופתעתי לקרוא ביקורת מחמיאה כל כך באתר הציני הזה (אצלי ציני זו מחמאה!), אבל בהחלט הסכמתי איתה. אני מסכים עם שני האלמנטים ש-kipod ציין: הקרבות יפים והסרט מר.ג.ש.
אני חושש שאתה קצת הופך את סדר הדברים.
מהמעט שאני יודע על תהליך היצירה, קודם כל אתה בונה סיפור. רק אחר כך אתה יכול להרוות אותו ברבדים נוספים, ברעיונות, במסרים. קודם מגיע הטקסט. רק אחר כך הסאבטקסט.
וגם במקרה דנן, קודם היה ספר. ספר שעליו מבוסס, בחופשיות מרובה, הסרט. דמויות כמו דיינג'ר הן אמיתיות. לוקח מישהו את הספר, ובונה ממנו תסריט. לוקח את התסריט, ומגיע איתו לאיסטווד. כל אחד בדרך מוסיף עוד רבדים משלו.
אני לא מאמין שבחרו בסרט על אגרוף כדי לצאת נגד האתוס האמריקאי. היציאה נגדו התאפשרה – ואולי התבקשה – •בגלל• שזה סרט על\עם אגרוף.
ונראה לי שפאי לימון הוא כמו לימונדה ורודה, דבר המסמל את הביתיות, את המשפחה. ואולי לא.
ומצד שני אני לא יודע כלום על תהליך היצירה.
למרות שמסתבר לי, שאדם יכתוב על דברים שמעניינים אותו (things he is passionate about).
וממילא, סביר לי להניח שבמקרים רבים, סיפור המסגרת יהיה רק זה – סיפור מסגרת להעברת רעיון.
בכל מקרה, בעקבות התגובה שלך בדקתי בגוגל, וואט דו יו נו, הסיפור "מיליון דולר בייבי" הוא סיפור אחד מתוך אוסף סיפורים של פסודיום בשם טול, למה הוא התכוון? וואלה, אין לי מושג, וכן, בהחלט יתכן שסתם לסיפור אנושי טוב. מצד שני בהחלט גם יתכן שקלינט איסטווד לקח את החומרים האלה בגלל שהוא ראה בהם משהו נוסף. ואולי אותו משהו נוסף קשור לאותו אתוס אמריקאי עלום. ואולי לא.
אגב, לפי יאיר רווה בואללה,
איסטווד צילם את התסריט כלשונו.
רוה. ו''ו אחת.
וזה עדיין לא מונע רבדים נוספים
בין אם כאלה שאיסטווד הרגיש שקיימים בסיפור, עם התרגום שלו לקולנוע, ושטול התכוון אליהם, בין אם כאלה שקיימים במעבר למדיום הקולנועי – שטול לא התכוון אליהם, ובין אם מדובר ברבדים שלא טול ולא איסטווד התכוונו אליהם. ותסביר אתה באופן אחר את הסיבה לעיסוק באיגרוף, כאשר הסיפור הוא כל כך בבירור – אחר לחלוטין. (מלבד סיבה כמו – "כי זה הסיפור" או משהו בדומה לזה).
לגבי מה שכתבת קודם על תהליך היצירה, תמהני האם גם קאמי כתב את "הזר" ללא מחשבה אקזיסטינציאליסטית אחת?
צילם את התסריט כלשונו
התסריט הוא לא הספר. אני מניח שהתסריט שונה מאוד מכיוון שהוא מחבר בין שני סיפורים שונים.
מישהו במקרה קרא את הסיפור?
או את כל הספר, אם התסריט הוא קולאז' של כולם?
מעניין אותי מאוד לראות איך כל זה נראה מ"בפנים", מנקודת מבט באמת של המתאגרף. אבל רק אם הספר טוב…
צודקת
זה סרט שהאיגרוף מהווה בו אלמנט עקרוני חשוב.
ועם זאת, ליבו של הסרט אינו האיגרוף, אלא דברים הנובעים מדברים רבים אותם (בין השאר) גם האיגרוף מייצג. (וכך, גם בערך כתבתי, כשהסברתי מדוע דוקא האיגרוף נבחר לייצג את המשכו של הסרט).
אילן רמון הפך לסמל של גבורה?
מתי?
תחזרי בעוד חמישים שנה ותבדקי אם הוא מופיע בספרי הלימוד לבי"ס יסודי. אם הוא יהיה שם, אז הוא באמת הפך לסמל. כרגע הוא טרגדיה שהיתה בחדשות פעם.
יש בול עם תמונה שלו
יש גם בול עם תמונה של העפרוני המצויץ
שגם הוא כנראה, סמל למשהו ישראלי
או אחר.
סתם כי הייתי חייבת להגיב
וואו, זאת פשוט הייתה הודעה כ"כ מעניינת ויפה, ובעיקר אהבתי את ההשוואה בין מגי לסטריינג'. בדיוק מה שחשבתי אבל לא הצלחתי לנסח.
העלית נקודות כ"כ יפות שלא חשבתי עליהן בנוגע לאיגרוף.
הסכמתי עם כ"כ הרבה דברים
*סתם הודעה שבטח כמעט אף אחד לא יקרא, כי היא מימי עין הדג הישן, ולא מופיעה אצל אף אחד במתמשכים, אבל הייתי חייבת להגיב עליה, כי ראיתי את הסרט היום אחרי המון שנים מהפעם האחרונה שראיתי אותו והייתי חייבת לקרוא תגובות עליו, וגם מעניקה לך את הפישלייק, הראשון וכנראה היחיד בדף הזה
אבל גם אדי פלסון וגם רוקי, וגם השור הזועם
(ומן הסתם גם שגעון המוזיקה, אבל את הסרט הזה הדחקתי בערך חצי דקה אחרי שראיתי אותו), כולם מקבלים את התנאים העומדים בבסיס החלום האמריקאי, למרות שהם מנסים להיות ריאליסטיים עד כמה שאפשר, ואולי גם להצביע על הבעיות של אותו חלום אמריקאי עצמו.
מליון דולר, לעומתם, מקרקע את הרעיון הזה מהיסוד. וטוען שלא רק שהחלום האמריקאי יכול להסתיים במפח נפש, בכישלון, דעיכה ודקדנס, אלא שהחלום האמריקאי כשלעצמו (כפי שהוא מוצג בסרטים האלה) הוא פיקציה אחת גדולה, והקשר בינו לבין המציאות לא קיים.
אתה לא שמת לב
שהשוויתי לרוקי ,רק כדי להפריך את ההשוואה? או שסתם לא הבנת?
זוכרים את הסקר על ''איך אתה בוחר לראות סרט''?
אז מיליון דולר בייבי הוא דוגמא מושלמת לסרט שתיאור העלילה שלו בעיתונים נשמע ממש לא מעניין, אבל יש עדויות אחרות שדוח-פות לראות אותו: קיפוד המליץ עליו, והוא גם זכה באוסקר. קיפוד בדרך כלל לא ממליץ על זוכי אוסקר מהזן הגרוע (פטריוטים, נפוחים ופוליטיקלי קורקט ללא טעם), אז מתאם בין הטעם שלו לטעם האוסקר מרמז על משהו משובח, למרות העלילה.
אבל העלילה לא כוללת את הספוילר!
אבל העלילה לא כוללת את הספוילר!
זה בדרך כלל נכון לעלילות סרטים כפי שקוראים אותן בעיתון. הן לא כוללות את רוב העלילה, אלא רק מתארות את העולם שהסרט מתרחש בו.
בדיוק
לדעתי דווקא הכומר מדגיש שפרנקי לא בא כדי לחפש מחילה. הוא לא אדם מאמין. בכלל.
הוא הולך כי הוא מנסה למצוא שם נחמה שהוא לא מצליח למצוא, לא כי הוא מאמין.
אני מקווה שזה בסדר לתת השוואה מסדרת טלוויזיה אחת, שעל סדרת האם שלה אסור לדבר כאן, אבל זה פשוט זה.
~ספוילר לסוף עונה ארבע של אנג'ל~
כמו קונור וג'סמין.
קונור לא האמין בג'סמין. הוא ידע בדיוק מיהי ומהי. אבל הוא כן קיווה למצוא אצלה, בצל השקר שלה, את הנחמה שהוא חיפש.
אותו דבר פרנקי. הוא לא מאמין באלוהים או בכנסיה או במחילה על חטאים, אבל הוא כן רואה איך הכנסיה הזו כן מקלה על חייהם של אנשים אחרים. כן לוקחת מהם את עול החטא. אז הוא הולך.
הולך ומקווה כן להשתכנע, כן להאמין.
אני חושבת שגם הכומר אמר את זה מפורשות.
ככה זה בארה''ב
א. פה אנחנו מסכימים – לא טענתי שמסקנת הסרט היא ש"פרנקי מאמץ את הדת". ההגדרה-מחדש של חטא וגאולה מרחיקה אותו מהדת באופן סופי ומשחררת אותו.
ב. אני אחסוך ממך ומהקוראים דיון תיאולוגי ארוך ומשעמם. הרי אפשר להתווכח אם redemption (גאולה?) קיימת ביהדות (אין ביהדות וידוי שגואל את נשמתך טרם צאתה את הגוף הגשמי) – אבל זה לא רלוונטי; התשובה לשאלה שלך היא שככה זה בארה"ב, בחברה נוצרית מתעמתים התסריטאים עם האתוס הנוצרי.
כשאתה אומר כלום, למה אתה מתכוון?
כי נראה לי די ברור שהדת המציאה הרבה, הרבה, הרבה דברים.
אם כוונתך שהדת לא יוצרת רגשות, אלא עושה בהם שימוש, זה כבר משהו אחר. זאת אומרת, אני לא מסכים, אבל זה לפחות נתפס.
לכך התכוונתי, פחות או יותר.
מעניין אם מישהו הלך לסרט הזה יותר מפעם אחת
אני מתכוון לראות את הסרט לפחות עוד פעם אחת.
גם אני,
אני רק מתלבטת בין הקולנוע בפעם השניה, או לחכות לדיוידי…
התגובה בלי הספויילרים
הסרט הזה הוא מעולה במובן שאינו משעמם לרגע. אבל מי ששוקל לראות אותו צריך להיות בעל לב חזק מאוד וגם קיבה די חזקה.
ועוד – אחרי הצפייה בסרט אני לא בטוחה מה הוא רצה ממני, מה הוא רצה להגיד. הוא השאיר בי ריקנות מסויימת, כלומר – הוא פעל עליי אבל הפעולה שלו הייתה להשאיר בי תחושה של ריקנות. אני לא בטוחה שאני שמחה שראיתי אותו. המחיר שצריך לשלם לא מלווה במסר חדש מספיק בשביל להצדיק את הסבל.
אין דבר כזה, מקרה ספציפי
כשאתה עושה סרט על נושא כזה, הוא ייתפס כנושא מסר בנושא. אתה יכול לצעוק כמה שאתה רוצה שזה נכון רק לגבי המקרה הספציפי שהוצג בסרט, וזה לא יעזור. ההתייחסות למקרה הספציפי הזה מראה על ההתייחסות שלך לנושא כולו.
שום זלזול
אני מניחה שכל בני האדם נעים על הציר שבין להסתמך על כמה "רגליים" של משמעות, לעומת להתבסס על עולם ערכים אחד ולראות בו את חזות הכל. נהוג להאמין כי מי שמשקיע את עצמו רק בדבר אחד הוא זה שיגיע בו להישגים הגבוהים ביותר, וככל שאני יודעת זה בדרך כלל נכון (אולי רק המקרה של הפיזיקאי/ביולוג/צייר/נגן בונגו ריצ'רד פיינמן, מדגים איש שעשה עשרות דברים וכל אחד מהם עשה הכי טוב שהכישרון הטבעי שלו אפשר לו). מצד שני, מי שמסתמך על כמה עולמות משמעות, כמעט תמיד יתאושש מטראומה שקשורה באחד מעולמות המשמעות מהר יותר. לכן, בדרך כלל אנשים "מרובי רגליים" סובלים פחות מדיכאון, אבל אולי גם נהנים פחות מאושר אקסטטי. כל אחד ומה שטוב לו.
שאלה מעניינת היא – האם יש אפשרות לזוז על הציר? האם יש סיכוי לאדם שפיתח אובססיה חד ממדית ואיבד אותה, להוציא מהבויידם עולמות משמעות נוספים שהיו יכולים להיות רלוונטיים עבורו?
היר היר!
אה... תודה שאתה מנסח את הדעות שלי כל כך טוב
משום מה לא הצלחתי להעביר את מה שניסיתי, ואתה ניסחת את זה מצוין.
רב תודות לך על כך.
לעניות דעתי..
זהו סרט חזק ובקורת מדויקת להפליא.
אבל ברור שסרט אם שילוב של קלינט איסטווד ומורגן פרידמן יצא פצצות!!!
אגרוף של אישה
זה בוודאי לא הסרט הראשון שעוסק במתאגרפת אישה. הדוגמה הכי ברורה היא כמובן 'אגרוף של אישה' שיצא רק לפני כמה שנים, אבל בלי לבדוק, אני מנחש שהיו כמה וכמה לפניו.
אגב, אתמול, במקרה, נפלתי על קטע מ'אגרוף של אישה' בטלויזיה, ואני חייב להגיד רק שביחס ל'מיליון דולר בייבי' קטעי האיגרוף בו היו לא אמינים וכמעט מגוחכים (לפחות בעיני, בתור אחד שלא מבין בזה). גם כשהיא אמורה להיות מתאגרפת מנוסה, מישל רודריגז ממשיכה להכות ב"אגס האיגרוף" בצורה שמזכירה את מגי/הילארי בתחילת האימונים שלה. מישל אולי מפחידה יותר, אבל בקרב בינהם, סוואנק היתה מנצחת אותה בנוק אאוט בסיבוב הראשון.
מצטער
הייתי במצב רוח רע, קורה.
מה שכן, בתור מתלבט תמידי, דע – שההתרסה כנגד אלוהים (ואת זה אני אומר מנסיון אישי, אבל גם מנסיון של חברים רבים הרבה יותר מדי) הוא די ילדותי, ומשהו שעובר באיזור גיל 15.
אין מצב בעולם, שזה מה שקורה בסרט. פרנקי לא מעונין להתריס כנגד אף אחד, כי התרסה היא מעשה לא בוגר, סתמי, ובכלל – אלוהים לא שם על אף אחד אם הוא מתריס או לא. זה הרבה מתחתיו ומתחת לרוב האנשים בעולם.
זה לא מה שקורה בסרט, ממש ממש לא.
אחת הבעיות עם גוגל
היא ששמות של סרטים, למשל, מעלימים לגמרי את המשמעות המקורית של המילים. לכן אני לא מצליח למצוא שימוש בביטוי "מיליון דולר בייבי" שלא מתייחס לסרט. אאל"ט, המשמעות של הביטוי היא משהו בסגנון "התקווה הגדולה שלי". לאמור: עמיר בניון, המיליון דולר בייבי של הכדורגל הישראלי, איכזב הערב. ותקנו אותי אם אני טועה.
אתה טועה.
זה היה יוסי.
זה מסביר הרבה דברים.
אחת הבעיות עם גוגל
כן, זה ביטוי, כמו למשל כאן
http://p076.ezboard.com/fpoliticalpalacefrm56.showMessage?topicID=169.topic
או כאן
http://search400.techtarget.com/originalContent/0,289142,sid3_gci1062284,00.html
אני חושבת שהפתרון מצוי בסדרת טלוויזיה פופולרית אחת
לא, לא באפי.
זכור לך פרק לונדון הכפול בחברים?
זכור לך שעל כל דבר ג'ואי אומר "בייבי"?
אז כמו שאני מכירה את זה, זה משם. הסיומת בייבי היא סוג של משהו מצופה בכיליון עיניים, וגדול מהחיים. כמו למשל, כשג'ניפר לופז קיבלה את תפקיד סלינה בזמנו, אני בטוחה שהיא אמרה לא מעט "מיליון דולר, בייבי!"
אני לא חושבת שלתינוק יש משמעות בכלל. זה יותר במובן ה"מותק/חומד/אח שלו". בעיקר אח שלו.
אבל איך זה רלוונטי לסרט?
זאת אומרת, בהחלט לא מדובר בסרט שמדבר בשפת של "אח שלו" (את הביטוי אני מכיר).
ובמחשבה שניה:
נראה לי שמקור הביטוי, כפי שג'ואי משתמש בו, הוא באוסטין פאורס (לכן הוא גם משתמש בו בהקשר של לונדון): Yeah, baby!
אם אני צודק, אז עוד פחות סביר להניח שזאת הכוונה כאן.
תראי, הבעיה המרכזית שלי היא שכל הסבר אפשרי לשם – כולל זה שלך – סותר את עלילת הסרט, ובעיקר את המסרים שלו. זה לא מסתדר לי.
זה לא מסתדר לך מפני שאתה נעול על משהו מילולי
וזה לא. לא לכך כיוון המשורר.
"מיליון דולר בייבי" הוא בדיוק מה שהסרט מכוון אליו, כי זה מה שמגי מכוונת אליו ורוצה. להרים את הטלפון הזה הביתה ולהגיד "מיליון דולר בייבי. מיליון דולר!"
אבל כמובן שהיא לא זוכה לעשות את זה, כי קודם המשפחה בכלל לא מקבלת את זה כהצלחה, ואחר כך קורה מה שקורה, ואין יותר מיליון, ולא שמחה.
אם אתה רוצה, אני מוכנה לעשות סקר קטן ולא מחייב עם כמה אמריקאים. אני בטוחה שזו תהיה התשובה ושתגלה שאתה סתם מנסה לחפש משמעות נסתרת ונשגבת, במקום בו התשובה פשוטה הרבה יותר.
הויכוח הזה מיותר
כי כבר עברנו אותו. אין שום משמעות נסתרת ונשגבת לשם, זה פשוט ביטוי באנגלית, כמו שכבר כתבתי בהודעה בעמוד הזה ממש:
כתבה מספר 2587
הפרשנות שלי לביטוי, מסתבר, לא היתה נכונה (זה יותר דומה למשהו בסגנון "נכס יקר"), ובכל זאת, זה ביטוי בפני עצמו, בלי שום קשר לצורת הדיבור של אוסטין פאוורס. דוגמאות אפשר למצוא בעמודים האלה (כן, גם לארה קרופט היא מיליון דולר בייבי):
http://www.smh.com.au/news/technology/girl-power/2006/04/19/1145344091493.html
http://www.wired.com/news/culture/0,68921-0.html
http://www.musesmuse.com/columnistsgreylogs/archives/00000994.html
אני בטח שלא הולך *להמשיך* את הויכוח עכשיו
אבל לא, זה לא מה שאמרת.
מסתבר שזה משיר אמריקאי פופולרי:
אם האינטרנט לא מכזיב אותי, במקור השיר הוא מ-1931.
המשמעות, בכל מקרה, היא שמצאתי משהו ששווה המון במקום בו יש רק דברים ששווים שום דבר.
זה דווקא מתאים לסרט מצוין, בעיקר לסוג היחסים שנוצר בין מגי לפרנקי.
יש צדיק בסדום!
האמת שלא
אבל יש סמך.
אהמ.
התגובה הראשונה שלי בקשר לסרט (מצוטטת מלמעלה):
"כסרט, הוא די בינוני. זאת אומרת, הוא מצולם ומשוחק למופת, וגם מבוים לא רע בכלל, אבל הסיפור נראה כמו משהו שנלקח מתוך הולמרק ושופץ בידי כותבים מיומנים. ואני מדבר על הכל, לא רק על השעה וחצי הראשונה או השעה האחרונה, אלא השילוב ביניהן."
אבל זה סרט שהסיפור בו הוא לא העיקר, בכל מקרה.
אמת ויציב
סתם תירוץ לשים את כל הסרט תחת Voice Over. מצאתי את זה לא נחוץ ומעצבן – מה יש? מקי אומר ש-V.O. זה רע, אז אי-אפשר?
הרבה יותר מסתם תירוץ
מערכת היחסים עם הבת הנעדרת מציירת את הדמות של איסטווד באור האחר ומוסיפה משמעות נוספות ליחסים שלו עם מגי.בלי הסיפור הזה זה לא היה אותו סרט.
פשוט בכיתי !
הסרט הכי יפה שראיתי בחיים שלי!!! נורא הזדהתי עם הדמות של קלינט איסטווד, למרות שהפרש הגיל ביני לבינו הוא מאה שנה…
לא פלא שבכית, אם אתה צעיר מקלינט איסטווד ב-100 שנה
מינוס 25 זה גיל מאוד צעיר לראות סרט כזה עצוב.
מצד שני, אולי התכוונת שאתה בן 175. אם ככה, סחתיין שאתה עוד רואה סרטים.
אוי עכרורי...
חייבים לאהוב אותך, אפילו שאתה בוגד נאלח.
חג שמח, יקירי!
אני מבקש - ''בודג''. וזה גם לא ''נאלח'', אלא ''נאה ולח''.
חגשמח גם לך!
נאה ולח…
הממ…
אני תוהה אם זה יותר טוב או יותר מפחיד.
''נאלח'' נשמע כמו ''נאה ולח'', והלחות מתאימה ל''עכרור'' הספרותי.
אם כי הוא בהחלט לא נאה.
לא התייחסתי לעצמי. אני לא מחשיב את עצמי נאה – או לח – באופן ראוי לציון.
אם את חילזון נרקיסיסט, זה אחלה.
חזרתי הרגע
קלינט איסטווד עוזב את המערבונים ומראה שהוא גם יודע דבר מה בקולנוע.
הוא משחק נהדר, ומביים לא פחות טוב. מי שלא שם לב איך הוא מתרכז בפרטים הקטנים והלא חשובים.
אבל מהשנייה שהסרט התחיל התמקדתי בהילארי סוונק. היא פשוט גונבת את ההצגה!
גם מורגן פרימן מעולה, אבל היא פשוט מקסימה!
המשחק שלה הזכיר לי משום מה את המשחק של שרליז תרון במונסטר….
קלינט איסטווד *עזב* את המערבונים
זה היה לפני שלושים שנה בערך.
קלינט איסטווד *עזב* את המערבונים
לפני 13 שנה עם "בלתי נסלח".
זה היה רק ביקור מולדת קצר.
וכדרכם של ביקורי מולדת, מהנה
ומוצלח הרבה יותר מלגור במולדת.
איך שחקנית ראשית יכולה לגנוב את ההצגה?
וממי בדיוק?
איך שחקנית ראשית יכולה לגנוב את ההצגה?
מקלינט, ששיחק נהדר בעיניי.
והיא לא בדיוק שחקנית ראשית… זה שהשם של הסרט מופנה אליה לא אומר כלום. הסרט היא נקודה קטנה (בספורטק, או איך שקוראים לזה) שממנה מתפתחים כמה סיפורים…
גם מורגן פרימן מחשיב עצמו לאחד השחקנים הראשיים.
ומי ששאל על המערבונים, זה לא רק הבלתי נסלח.
הוא עשה עוד מערבונים רק לא בתקופה ישנה.
כופר בעיקר
לדעתי, קלינט איסטווד היה ונשאר שחקן מחורבן. תמיד היו לו בערך שתי הבעות פנים, וההבדל היחיד הוא שבצעירותו הוא נראה מעוצבן או cool, בעוד שהיום הוא נראה מעוצבן או סובל מעצירות.
כן, הדמות שלו מעניינת והוא גם במאי מצוין, אבל לא, לשחק הוא לא יודע.
כופר בעיקר
זה לא ממש קשור…
אני לא הולך להתווכח אתך שקלינט איסטווד הוא שחקן טוב, כי זאת דעה שלך.
אבל יש הרבה שחקנים (בעיקר קומיקאים) שיש להם דמות אחת בכל סרט, כמו ארנולד שוורצנגר או ג'ים קארי.
אנשין מתים עליהם, ושניהם קולטים שהם לא שחקנים גדולים אבל הם יודעים שאנשים מתים עליהם…
ארנולד שוורצנגר משחק בסרט, שחלק ממנו זאת פארודיה על עצמו" "אחרון גיבורי הפעולה".
המקרה של קלינט זה אותו מקרה, גם אם בעיני כמה אנשים הוא שחקן מחורבן.
פיספסתי אותך לגמרי
ראשית, ג'ים קארי חושב גם חושב שהוא שחקן רציני.
שנית, קלינט איסטווד הוא לא ממש ארנולד שוורצנגר.
שלישית, לפני כמה הודעות אתה טענת שאיסטווד משחק נהדר. אני טענתי שהוא משחק גרוע. איך זה לא קשור?
רביעית, האם אתה אומר שאיסטווד עושה בסרט הזה פארודיה על עצמו? כי אני ממש לא חשבתי כך.
חמישית, שבת שלום.
ג'ים קארי באמת שחקן רציני
והוא אפילו שחקן טוב.
הוא פשוט קומיקאי גרוע להחריד, לפחות לטעמי האישי.
הוא *כל כך* לא מצחיק אותי, עד שאני כמעט בוכה משעמום בסרטים הכביכול מצחיקים שלו.
או שמא ננסח את זה ככה: כשג'ים קארי משחק בסרט של ג'ים קארי, הוא מכת על.
כשהוא משחק בסרטים אחרים, הוא ממש טוב.
בלה בלה
אני לא יודע אם זה יכנס אצלך תחת קטגוריית סרט של ג'ים קארי או סרט אחר, אבל תראי את Lemony Snicket's A Series of Unfortunate Events. ראיתי אותו סוף סוף שלשום, סרט מצויין!
פיספסתי אותך לגמרי
לא…
אני נתתי לך דוגמא של שני שחקנים שמתים עליהם גם בלי שהם משחקים…
ג'ים קארי משחק טוב במופע של טרומן, שמש נצחית ובעוד סרטים.
ובשאר הסרטים שלו אוהבים אותו בגלל התפקידים הקבועים והמטורפים ששיחק…
וארנולד שוורצנגר אותו סיפור…
אותו דבר זה אצל קלינט איסטווד, למרות שאני רואה בו יותר מזה.
אבל לא אמרתי שבסרט הוא עושה פרודיה על עצמו.
נכון.
אבל קלינט בניגוד לכל מיני אנשים, לפחות יודע שהוא לא יודע לשחק, וגם יודע איך לכסות את החור הזה.
לכן, בתפקיד המאמן בסרט הנוכחי, הוא מעולה, לא פחות, מכיוון שהוא תפור בדיוק לפי מידותיו (הדי קטנות כשחקן) של קלינט.
(כשחושבים על זה, גם ליאונה הענק, הבין שמקלינט כבר לא יצא אל פאצ'ינו, וגם הוא ליהק אותו לתפקידים די מתאימים).
שחקן חד גוני וכו'. אבל מתאים כמו כפפה להרבה מאד סרטים.
אני - פחות או יותר - מסכים
הוא איש מאוד חד-הבחנה, אין לי בזה ספק, גם לגבי עצמו. ואכן, קשה לי לדמיין שחקן אחר בתפקיד. אבל, מצד שני, המשחק העצי שלו הקשה עלי לשקוע בסרט יותר מכל דבר אחר.
אם היה לי זמן וכוח,
הייתי מתחיל לסתור את ההודעה שלך.
בעצם, זמן וכוח אני יכול למצוא. הבעיה היחידה עכשיו היא שאין לי מושג מאיפה להתחיל.
מישהו חכם אמר פעם
שהמקום הכי טוב להתחיל בו בוא ההתחלה.
אם הכוונה שלכם היא
שקלינט איסטווד כתב את תפקיד המאמן לעצמו, אני מסכים אתכם, ואפילו העליתי את הנושא באתר.
אין בזה שום דבר רע, אני לא מרגיש שהתפקיד הזה מפתיע או מהווה בעייתיות.
הוא לא כתב את תפקיד המאמן לעצמו
כי הוא לא כתב את התסריט. הוא לקח תסריט שאף אחד לא היה מוכן לעשות (חוץ מסנדרה בולוק, שזה יותר גרוע מאף אחד) וצילם אותו מבלי לשנות מילה.
איזה כלב? היה כלב?
אני לא זוכר שום כלב
ונזכרתי מה היה 3-
3. רק אני חשבתי מהסרט ומהתגובות כאן שיש קצת, ממש קצת, דמיון לרקוויאם?
איזה כלב? היה כלב?
שמגי הייתה ילדה היה למשפחה כלב וכשהוא נפצע אביה ירה בו כדי לגאול אותו מיסורו.
לגבי 3, הדמיון קיים בתחושה הרגשית הכואבת שהסרטים האלה מעבירים לצופה ברגעי השיא שלהם.
אני יכולה לראות מה אתה אומר על רקוויאם
שני הסרטים מדברים על חלומות ותוצאות איומות שלהם.
אבל לתחושתי, החלום במיליון דולר בייבי מוצג כדבר חיובי – בלי החלום, עדיף למות. הגיבורה בעלת החלום מוצגת כאדם חיובי. לא נאמר מדוע בדיוק יש לה את החלום הזה, אבל נראה כאילו הוא בא מתוכה ומבחירה שלה. היא מגשימה את החלום וההגשמה הזו היא מתוקה. רק שאחרי כן יש לזה מחיר.
ברקוויאם, החלומות מלכתחילה הם מגוחכים. חלומות על לעשות עוד כסף ולצרוך עוד סמים במקרה של הארי, או חלום על להיות בטלוויזה, שנראה כאילו הוחדר לשרה על ידי התקשורת.
בגלל שהחלומות הם מלכתחילה לא ראויים, גם הגיבורים לא מוצגים כהרואיים במיוחד. כבר מההתחלה אנחנו יכולים לדעת שלא ניתן יהיה להגשים את החלום, וגם אם כן – זה לא ייתן שום דבר. המחיר שצריך לשלם הוא רק תופעת לוואי שיש לכך.
נראה לי שאם הסרט הראשון אומר שאין ברירה אלא לדבוק בחלום למרות מחירו, כי אחרת החיים ריקים. הסרט השני אומר שהריקנות בחיים היא נתון, אבל הניסיון למלא אותה בחלומות לא תעזור הרבה.
כן, איסטווד מנצח גם אצלי
בעצם לא בדיוק. מיליון דולר בייבי הוא סרט יותר טוב מכל מה שפון טרייר עשה. אבל בממוצע, אני חושב שאני דוקא מעדיף את פון טרייר על הסרט האיסטוודי הממוצע.
אני חושב שאתה חוטא קצת לפון טרייר. אחרי הכל, לא כל סרט הוא דוגוויל.
אתה מדבר על הבדלים וניואנסים. אבל בעיני, גם אצל הדני קיימים ניואנסים, ההבדל היחיד הוא שאצלו הניואנסים הם בין גוונים של שחור. שחור כהה, שחור שלא באשמתו, ושחור באשמתו, שחור שרוצה להיות לבן ושחור שטוב לו עם העובדה שהוא שחור, שחור שמתחבט בין האפור לבין השחור ושחור שלא. זה מוטיב שחוזר בכל סרט שלו בערך. חקירת השחור שבאדם, וזה משהו שאיסטווד לא עשה בכלל, לפחות לא בסרט הנוכחי. שבו השחור מתמצה בדמות לא מאד עמוקה – האימא.
בקיצור, אם אצל איסטווד קיימים ניואנסים, הרי שאצל פון טרייר לניואנסים עצמם קיימים ניואנסים.
ועוד כמה הערות:
א. הזדהות בהחלט יכולה לבוא גם ללא סרט המסע או הספורט שקדם לו, וגם כאשר כל הזמן רע. אני הזדהיתי במידה לא מועטה עם אמה ווטסון ב"לשבור את הגלים" – סרטו הטוב ביותר של פון טרייר, ויצירת מופת בפני עצמה.
ב. גם אצל פון טרייר, אפשר למצוא טובים. כרגע עולה לי בראש דמותה של קת'רין דנב ב"רוקדת בחשכה".
אז כן, אני מסכים עם העובדה שאצל פון טרייר מדובר בעיקר בהרצאות, אבל האמת היא שהוא מרצה מאד מרתק, ולמרות נקודת מבט מיזנטרופית משהו הוא גם מרצה די מעמיק. ולפעמים, לפעמים (הסוף של לשבור את הגלים ורוקדת בחשכה) הוא אפילו מרצה מרגש.
אני רק שאלה
קתרין דנב ב"רוקדת בחשכה" – רענן את זכרוני, כנראה שהדחקתי.
(טוב, אני גם הערה:
"לשבור את הגלים" הוא אכן סרטו הטוב ביותר, והיחיד שמתקרב להיות אמין. משם והלאה, הפון רק הפך ליותר ויותר טרייר).
דנב
משחקת את החברה ואת הכתף שסלמה נשענת עליה במשך רוב הסרט. ממה שזכור לי היא לא משנה את טיבה באיזשהו שלב בסרט, והיא תמיד טובה.
אתה בטוח?
אני זוכר שכולם כולל כולם בוגדים בה במהלך הסרט. אבל אולי אני טועש…
סבבה, אז אנחנו מסכימים
גם על זה שהסרט הזה הוא בשום אופן לא פון-טריירי (וטוב שכך!) וגם על זה שמותר להשתעשע.
אתה תתווכח איתי, אתה שומע?!? תתווכח!!
אדם, זה לא יילך לך.
אתה לא לומד מהנסיון – עוד אף פעם לא התווכחת עם מישהו בלי שזה יסתיים בחיבוקים ושירי אהבה דביקים.
(טוב, אולי למעט מקרה אחד).
אני מודה! אני... אני... נח.. נחמד! (יבבות חנוקות)
אה, כן. וגם דביק.
''מי שאינם לומדים מן ההיסטוריה, נדונים לחזור עליה''...
כתבה מספר 2444
''מי שיש להם חוש הומור חלש נידונים לא להיות מצחיקים''
(וכן, אני יודע שגם את הבדיחה הזאת כבר ניסיתי כאן. חלש, כאמור)
ניטפוק
מי שאינם *זוכרים* את העבר, נידונים לחזור עליו.
''מי שאינם זוכרים ציטטות במדויק, נידונים לחזור עליהן באופן שגוי''.
תגיד לי, אתה מדבר?!
הנה אני, בא ומכפיש פה את אחד הבמאים המוערכים בתבל, מזלזל בסגנונו וכשרונו ועולב במעריציו, וכל מה שאני מקבל זה איזו אמירה על "השוואה לא תקפה"?
איפה לעזאזל כל חובבי הפון שיתנפלו עליי בשיניים חשופות?
הא??
האמת היא שאני כבר לא זוכר מי פה חובב פון
מה שכן, דן ברזל כבר לא כתב פה המון זמן ובטח יהיה לו מה לומר.
מצד שני, אני כתבתי בתגובה שלי כמה דברים לגבי הניואנסים על האפל בנפש האדם שבהם הדני מצטיין.
בחייך
תגובה שהכותרת שלה היא "איסטווד מנצח גם אצלי" היא לא נקודת מוצא לוויכוח.
אני רוצה לפחות איזה "אתה לא מבין כלום" עסיסי כדי להתחיל את היום.
יש, אבל לא הרבה
אני דיי מסכים עם גרגמל בסך הכל. גם אני, עם כל אהבתי לפון טרייר, דיי סולד מהכיוון אליו הוא הולך בשנים האחרונות. הייתי מוסיף רק שתי הסתייגויות לדבריו של גרגמל:
• כל טענותיו נכונות לפון טרייר מודל 2005. אצל פון טרייר של שנות התשעים דווקא ניכרו נטיות הומניות, הוקדש זמן מסך לאנקדוטות קטנות מלאות ניואנסים (במיוחד ב"הממלכה" וב"לשבור את הגלים", למי שזוכר את סצינת הנחרות של יאן), ובכלל היה הרבה יותר איזון בין אינטלקטואליזם קר וציני לבין רגש ועידון.
• בעוד שהכיוון הנוכחי של פון טרייר הוא אכן קר וציני יותר מבעבר (כשבאופן פרדוקסלי דווקא גישתו זו מולידה סרטים שמתבססים על מניפולציות רגשיות זולות), הרי שזו לא בהכרח מגרעה. אני אומנם לא מת על הכיוון הזה, אבל אני חושב שאני מבין מה הוא מנסה לעשות, וחייב להודות שזה מעניין. אין דרך אחת לעשות קולנוע, והגישה של איסטווד אינה "נכונה יותר" מזו של פון טרייר. הם מתעניינים באלמנטים שונים. שניהם במאים מצוינים לדעתי.
למרות שינאתי לאמוטיקונים:
ו.. אה, כן – .
אם הייתי מתיישב יום אחד לכתוב את התגובה שהבטחתי לדן שתסביר למה אני שונא את פון טרייר, אני יכול רק לחלום בחלומות הורודים שלי (לי יש כאלו), שהיא היתה יוצאת כל כך מוצלחת וממצה.
שאפו.
תודה, תודה, הפרחים לטיפטיפ.
סרט... נחמד.
לא ענק, לא פורץ דרך, לא הסרט הטוב ביותר של 2004. אישית, אני מתקשה להבין מדוע האקדמיה בחרה את הסרט הזה, כשלמעשה מרוב הבחינות הוא לא ממש יוצא דופן. לעורך של קטעי האיגרוף, איפוא, הגיע פסלון זהוב. קרב אגרוף אף פעם לא היה מעניין כל-כך.
פרט לזה, סרט נחמד ולא יותר:
בימוי נחמד.
תסריט נחמד.
משחק נחמד.
חושך נחמד ברב הפריימים הנחמדים.
תפנית עלילתית אותה ידעתי מראש, אבל הצליחה להעביר בי צמרמורת לא נחמדה.
וזהו.
אני בטוחה שלא אמרו על הסרט הזה הרבה פעמים
"נחמד".
זה בערך כמו להגיד "נחמד" על אריק שרון.
תמיד יש פעם ראשונה.
ואפשר לחשוב שאנחנו מדברים פה על 'התפוז המכני'. 'מיליון דולר בייבי' הוא לא ממש סרט מרושע ועוכר שלווה. סוף עצוב יש גם בסרטים סימפטיים.
אנא,
א. הקפד על שרשור הודעות: http://www.fisheye.co.il/static/faq-posts.htm#postreply
ב. הקפד על סימון ספוילר לתגובותיך. הן מדברות על דברים שמתרחשים עמוק לתוך הסרט ולאחר שארעה בו תפנית עלילתית, וחבל להרוס למי שעוד לא ראה את הסרט עם דיונים שיבהירו לו מה קורה בהמשך.
תגובה מאוחרת. וסנל''לים לכל אורך התגובה!
ראיתי את הסרט אתמול, ומאוד נהניתי ממנו, במובן שהוא היה סרט עם עלילה מצויינת ושחקנים נפלאים. לדעתי הסרט מדבר בעיקר על המאבקים של מגי להגשמת החלום האמריקאי, ועל הנפילה שטמונה בכל ניסיון כזה.
מגי נמצאת כל הזמן במאבק. הבתחלה, היא נאבקת לצאת מהתחתית ומהכלום שהיא חיה בו – מבזבזת את חייה כמלצרית ללא שום ערך נוסף. אח"כ היא נאבקת על מנת לגרום לפרנקי לאמן אותה, למרות הסתייגויותיו. היא לוחמת במגבלת הגיל , ומתאמנת קשה כדי להגיע לתואר עליו היא חולמת. בשלב הזה, מגי קוטפת את פירות ההצלחה שמגיעים לה, לפי האידיאל האמריקאי, על כל ההשקעה והמאמץ. היא מנצחת את כל הקרבות שלה, מביסה את היריבות שלה על הסיבוב הראשון. הכל הולך לה בקלות, היא ווינרית, היא זוכה בכסף ובאהבת הקהל. אפילו כשפרנקי מתרה בה שתפסיק להפיל את היריבות שלה בסיבוב הראשון כי אף אחד לא ירצה להילחם נגדה, היא ממשיכה בזה, מחייכת חיוך קטן של התנצלות יהירה.
בשלב הזה, אנחנו כבר מבינים שכל ההצלחה שלה מכוונת למצבה המשפחתי. לביבים מהם היא הגיעה ולניסיון לעזור למשפחתה שבמצוקה. ואכן, ברגע שיש לה מספיק כסף – הדבר הראשון שהיא עושה זה לקנות לאמא שלה בית. מגי היא בת נהדרת, היא אידיאל, ובכל זאת המשפחה שלה יורקת לה בפרצוף. מכאן, מגי מתחילה להדרדר, כי היא בעצם השיגה את החלום האמריקאי – את השאיפה להצלחה. היא "שבעה", מנצחת, ובכל זאת, המשפחה שלה עדיין מתיחחסת אליה כמו לזבל.
הקרב על האליפות הוא הרעב שאי אפשר לשכך להצלחה. מגי טעמה את טעם הניצחון ואת אהבת הקהל, והיא חייבת להמשיך הלאה. אף על פי שהיא יודעת שהדובה הכחולה היא מתמודדת מלוכלכת. היא ממשיכה להאבק, ואמרת השפר שפרנקי כל הזמן חוזר עליה באוזניה, "תמיד תגני על עצמך," הופכת קריטית בשלב הזה. בניצחון, בהגשמה של החלום האמריקאי, באליפות על התואר שמונח לה כבר בכיס, כל סיבוב ראש, כל הרפייה של ההגנה, שווה לנפילה מוחצת.
כשמגי כבר בבית החולים, המשפחה שלה, שלשמה היא תמיד נאבקה, מגיעה לבקר אותה. אז, כשהם מאכזבים אותה כל כך, היא מבינה שלשום דבר שהיא עשתה לא יהיה ולא היה משמעות אמיתית. שהרדיפה שלה אחרי ההגשמה העצמית שלה נגמרה בשיתוק, שהניסיון לעזור למשפחה שלה תוגמל ביריקה מכוערת בפרצוף. כל הדברים הטובים שמגי עשתה, שאמורים היו, לפי השיטה האמריקאית, לזכות לגמול ענק בצורת הצלחה ואהבה, מתגלים ככלום. כמשהו בלתי קיים.
וכשמגי מגלה את זה, היא מפסיקה להאבק. פשוט ככה. היא מוותרת על הסיכוי שפרנקי מדגיש שיש לה – היא יכולה לחיות חיים, פחות או יותר, אבל בל האגרוף. בלי האמביציה להצליח ובלי המשפחה, שאותה איבדה. היא מאבדת את המטרות שלשמהן נלחמה, ולכן, היא מוותרת מראש על המאבק שלה להצליח ולחיות. היא איבדה תקווה שהמאבק שלה יוביל אותה למקום כלשהו. ולשם היא גם גוררת את פרנקי, שמתנגד, שאומר לה במפורש שהוא לא יכול. הוא הניח את ההגנות שלו, הסכים לאמן בחורה והיא נכנסה לו ללב, ועכשיו גם הוא משלם. וכמו שהדמות של מורגן פרימן אומרת, כאשר פרנקי צועד במורד המסדרון, "אני לא חושב שנותר בו משהו, לאחר מכן."
שאלה קצרה
השאלה לא מופנית דווקא אל החסידה, ואני סתם מנצל את התגובה שלה להעלות תהייה מסוימת.
בתגובות לגבי הסרט הזה, אומרים מספר אנשים שמגי נאבקת להגשים את "החלום האמריקאי". בכך, להבנתי, הם מתכוונים ש-"החלום האמריקאי" פרושו להאבק עבור המטרה המקסימלית שלך, גם כנגד כל הסיכויים, מתוך אמונה שבסוף תצליח להגשים אותה, כי כל אחד יכול להיות אלוף/עשיר/נשיא/גיבור וכן הלאה.
בתגובות לגבי "היסטוריה של אלימות" כותבים אנשים אחרים שגיבור הסרט הגשים את "החלום האמריקאי". בכך הם מתכוונים לזה שהוא השיג בית בעיירה, עם אישה ושני ילדים מוצלחים. יש לו עבודה סבירה ושכניו אוהבים אותו. כלומר – "החלום האמריקאי" הוא חיים בורגניים שגרתיים.
במובן מסויים, הכוונה השניה היא הניגוד של הכוונה הראשונה. מהו "החלום האמריקאי"?
הצהרה: אין לי כוונה להתווכח על אמריקה וכל הדברים הללו. התגובה הזו אינה קנטרנית, אלא באמת קושיה לגבי מונח המופיע פעמים רבות בניתוחים של סרטים, בין היתר "מיליון דולר בייבי". התשובה "גם זה וגם זה הם החלום האמריקאי" תהיה מקובלת עלי (חוץ מזה שאז אחשוב שצריך להחליף את "החלום האמריקאי" ב-"החלומות האמריקאים").
שאלה מעניינת
באמת הייתי אומר "שניהם", אבל הייתי מוסיף גם שלדעתי, מדובר בחלום ישן וחלום חדש יותר.
למיטב הבנתי, התפישה של "החלום האמריקני" כמימוש פנטסיה של בית בפרברים עם גדר לבנה, מדשאה ירוקה, אשה, 2 ילדים וכלב – התפישה הזו נולדה בשנות החמישים, שנות שגשוג כלכלי בארה"ב שאחרי מלחה"ע 2, והשנים שבהן יותר מבכל תקופה אחרת לפני כן, קטנו הפערים הכלכליים היחסיים בחברה האמריקנית. ולכן, חלום כזה היה ריאלי יותר.
החלום על "הגשמה עצמית", כפי שאני רואה זאת, הוא גרסה מאוחרת יותר של "החלום האמריקני" – זו שנולדה בשנות השמונים והתחזקה בשנות התשעים, ולא במקרה. כאן המטרה היא כבר הצלחה אינדיבידואלית "נטו" (שתמיד, תמיד, נמדדת בסופו של דבר, בהצלחה חומרית). היעד כבר איננו לגור בפרבר, כמו כל מי שהצליח בחיים – אלא להצליח יותר מכולם בחיים, ולגור באיזו וילה מפוארת, דירת יוקרה בעיר שמשקיפה על הפארק, או בית מהודר ובודד. וזה מתקשר, כמובן, לכך שבשנות השמונים המטוטלת באמריקה נעה לכיוון של התרחבות הפערים החברתיים, והתעשרות גדולה יותר של מעטים יותר – מגמה שנמשכת עד היום.
אבל מכיוון שדברים כאלה מהווים חלק גדול מהתרבות, שני החלומות עוד קיימים, זה לצד זה.
בנוסף, למרות ההבדלים העצומים, אפשר לזהות דמיון מסוים לכך אצלנו. הדמיון קיים בשוני בין "החלום הישראלי" הישן, של הצלחה בתרומה לקולקטיב (למשל דרך הצטיינות בצבא) לבין "החלום הישראלי" החדש: לעשות בוכטות כמו באמריקה.
תשובה טובה
לי נראה שחלק מהדואליות נובעת גם מההבדלים בין אמריקה העירונית לזו הכפרית (הבדלים שלהם יש גם משמעות פוליטית רבה).
בכל מקרה, למונח "החלום האמריקאי" יש קיום כפול לא רק בארה"ב עצמה (אם בכלל), אלא גם בתפיסה שלנו את ארה"ב. הדוגמאות שהבאתי נגעו לתגובות שנכתבו כאן באתר, אשר מנתחות סרטים דרך המושג של "החלום האמריקאי". את ההבדלים בשימושים אלו במונח הזה יותר קשה לתלות בסיבות פנימיות בתוך ארה"ב, לא? (שאלה אמיתית בסוף).
הייתי אומר שגם ההבדל בשימושים במונח נובעים מהסרטים
כשבחלק מהסרטים זו יותר גרסה אחת, ובחלק – יותר גרסה אחרת. ולכן זה בסופו של דבר כן נובע מההבדלים או "הסיבות הפנימיות" בארה"ב, שמשתקפות בכל סרט בצורה שונה, לפי (בין השאר) התקופה שבה נעשה.
במילים אחרות – אם מישהו כאן אומר ש"ב"מיליון דולר בייבי" יש הגשמה של החלום האמריקני במובן של "להיות ווינר" אינדיבידואל (ועשיר נורא, מפורסם וכו'), זה בגלל שב"מיליון דולר בייבי", סרט על איגרוף, זו המשמעות היותר חזקה.
אם מישהו יכתוב על הדמויות ב"התרסקות" שהן רק מהגרים קשי יום שנאבקים להגשים את החלום האמריקני, נראה שזה קרוב יותר למשמעות האחרת.
ואם מישהו יכתוב על "דיק וג'יין עושים את זה" שהם מנסים להגשים את החלום האמריקני, אפשר לומר ששתי המשמעויות קיימות שם.
בנפרד מזה – אני לגמרי מסכים איתך שכשאנחנו מדברים על החלום האמריקני, יש פריזמה נוספת, שמשנה את ההתייחסת שלנו, מכיוון שאנחנו מדברים על משהו שרובנו לא מכירים באמת, אלא רק מדימויים.
זה מזכיר לי אנקדוטה משעשעת, על כך שבתקופה מסוימת, סקרים גילו שתושבים ממזרח אירופה הכי חולמים להגיע לארה"ב. הסיבה? הם נחשפו לראשונה לתכנים מערביים, ראו "משמר המפרץ" בטלוויזיה, והאמינו שהסדרה מהווה ייצוג אמין של החיים האמריקניים – כולם כל הזמן רובצים על החוף עם בחורים ובחורות יפות בבגדי ים.
על כל הפתיל. מעניין מאוד.
תודה.
כפי שאני רואה את זה,
תלוי מי מדבר על החלום.
בגדול, החלום הוא בית בורגני וכו'. אבל כשהחולם הוא מישהו מהשוליים, למשל מהגר לא חוקי או מישהו שכל חייו טפטפו לו את הרעיון של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נקודת הפתיחה שלו חלשה יותר מזו של האמריקאי הממוצע. אי לכך, עבור שכבות מסוימות החלום האמריקאי כרוך בהתגברות על הקשיים והליכה כנגד כל הסיכויים כדי להיות ווינר.
אני מסכים.
חלק עצום מהמשיכה של ארה"ב למהגרים טמון בהבטחה להזדמנות שווה, וסיכוי שווה להצלחה, אך ורק על סמך כישרון ועבודה קשה (ובכל מקום שהמיתוס הזה יחסית מתקרב למציאות, זה באמת מקור לגאווה ועוצמה לאמריקה – זה חלק גדול ממה שהפך את ארה"ב למעצמת על).
ולדעתי מדובר בשני מושגים זהים למדי.
כלומר, אם ארה"ב נתפסת בעיני עצמה לפחות כמדינת על, ואם אכן השאיפה של האמריקאי הוא להגיע למיצוי עצמי. נמצא שהמיצוי העצמי הוא אותה אמריקאיות של המדינה עצמה. כלומר יש זהות בין האתוס של האומה והתפיסה שלה את עצמה, לבין האופן שבו האינדבדואלים של האומה תופסים את עצמם.
לכן, אילו בורגנות ודשא ירוק הוא סמל לאידיאל אמריקאי, ואותו אידיאל אמריקאי כאמור הוא מיצוי בעצמו, הרי שלכן גם השאיפה המקסימלית של האדם עצמו היא להגיע לאותו מיצוי קולקטיבי. נוצרת כאן הזדהות ושוויון בין המקסימום האנדבדואליסטי לבין האידאל הקולקטיבי.
יש כאן אי דיוקים כמובן, אבל אני חושב שבמידה לא מועטה של אמת, זה בערך הרעיון, וחוץ מזה יהיה מאד מעניין לנתח את מנדרליי (האם תהיה ביקורת?) או סרטים אחרים באופנים דומים.
בכל מקרה, אחלה שאלה.
ולדעתי מדובר בשני מושגים זהים למדי.
אני לא בטוח שאני מסכים. הבה נביט על "מיליון דולר בייבי" כדוגמה. אם מגי, אחרי שהרוויחה את סכום הכסף הראשון שלה, היתה פורשת מאגרוף, קונה בית בפרברים, מתחתנת ופורשת מעיסוק בספורט, האם זו היתה הגשמה של "החלום האמריקאי"? במובן של חיים בורגניים שלווים – כן. אבל לכל מי שראה את הסרט ברור שסוף כזה היה מנוגד לחלוטין לאתוס האמריקאי שהסרט כן עוסק בו – ביכולת של כל אחד להגיע עד הקצה ולהיות הטוב ביותר בתחומו. לגעת בתהילה. במקרה הזה, ולא במקרה הזה בלבד, יש בהחלט *ניגוד* בפועל בין שתי התפיסות הללו של "החלום האמריקאי", תפיסות, שכפי שכבר כתבתי, הן במידה מסוימת תפיסות "חוץ אמריקאיות" שלנו. אני מסכים איתך שלעתים יש זהות בין שתי התפיסות הללו – אבל לא תמיד.
ותודה.
אתה צודק
התכוונתי יותר לסוג של אידיאל תיאורטי, מאשר משהו באמת מעשי. ברמה התיאורטית, ומפרספקטיבה גלובלית אני חושב שיש דמיון גם אם לא זהות.
כפי שאמרת, ברמה היותר אינדבדואלית זה מסתבך לעיתים.
לדעתי רק ''מיליון דולר בייבי'' הוא החלום האמריקאי
ואילו הבית בפרברים הוא "החלום הבורגני", אבל בעיקרון יש משהו בתרבות האמריקאית שיוצא מאוד חזק נגד החלום הזה.
פעם, בשיעור יוגה, המורה השוותה בין החלום של התרבות המזרחית והחלום של התרבות המערבית, ואמרה: "המטרה של האדם המערבי היא למצות כל אחת ואחת מן היכולות שלו עד המקסימום". ההסבר הזה תפס אותי. אני אכן מרגישה שאנשים סביבי מרגישים שם חיים חזק יותר כאשר הם מציבים לעצמם מטרות קשות במגוון תחומים ומגשימים אותם.
לכן באיזה שהוא מקום, בית בפרברים יכול, במונחים של האדם המערבי, להיות אסון: אם זו לא האישה שאתה רוצה, לא הילדים שאתה רוצה ולא העבודה שאתה רוצה. לעומת זאת, הגשמה עצמית במישור אחד (קריירה בלבד או אהבה בלבד או ילדים בלבד, נניח) גורמת לביטול של המישורים האחרים, ולכן גם אותה אנחנו קולטים בשנים האחרונות כלא מספיק טובה.
לכן שילוב של עבודה מצויינת, חיי אהבה סוערים, המון תחביבים מספקים, מערכת רגשית טובה עם הילד וכל זה בתוך בית מקסים שבנינו בעצמנו בפרברים (אל תגידו פרברים, תגידו קרוב לטבע), נחשבת לסוג של גרסה החדשה לחלום.
אני מסכימה עם מי שאמר שהחלום האמריקאי השתנה. פעם, החלום האמריקני היה של המהגר. מכיוון שהוא היה אאוטסיידר, הוא היה צריך להצליח מעל ומעבר כדי שהחברה האמריקנית תראה בו אחד משלהם. החלום היה להגיע להצלחה כזו.
אחר כך, באמת דובר על חלום של האמריקאי יליד ארה"ב, וזה היה חלום של להגיע לתהילה בסגנון מיליון דולר בייבי.
בשנים האחרונות, חלום התהילה וההצלחה החומרית קיים בסרטים, אבל באותה מידה קיימת גם ההסתייגות ממנו. דווקא הבית בפרברים (כלומר איזון מוצלח של כל תחומי החיים) מוצג לעיתים כברירה לא רעה מול קרייריסטיות נטולת רסן. אבל אני לא בטוחה שקוראים לזה "החלום האמריקאי".
מעניינים דברי WOW חסידה שוטה. בעצם אפשר להבין מהם שה-White Trash הוא המהגר החדש. מגי צריכה להצליח ב"אמריקה", כלומר באור הזרקורים, כדי להפסיק להיות האאוטסיידרית לתרבות המיינסטרים אמריקאית (זו ששולטת בתקשורת ובהן התרבותי).
כן, שני הסיבות
זה נשמע יותר כמו חטא למסרים של הסרט, מאשר פרשנות סבירה.
אתה יכול להרחיב?
אתה יכול להרחיב?
עשרות אלפי התגובות עד כה אינן הרחבה מספקת?
מגי היא לא תוצר של המשפחה שלה. היא תוצר של עצמה התנהגות המשפחה שלה משפיעה עליה, אם בכלל, באופן עקיף לחלוטין.
אז מה המשמעות של המשפחה בסרט?
הנה:
כתבה מספר 2587
אנטי-תוצר, עם כבר.
אבל את מתעלמת ממשהו קטן. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. ליתר דיוק, על זכרונות של מאמן אגרוף מהחיים האמיתיים. עד כמה הסרט נאמן למציאות? לא עקרוני. אבל במציאות, יש לאנשים משפחה, גם אם היא לא "מסמלת את הצרפתים".
אבל לא חייבים להראות אותה
אם לא רוצים להגיד באמצעותה משהו.
להגיד שהיא "אנטי-תוצר" של המשפחה ולא "תוצר" זה מקובל עליי, למרות שגם אנטי-תוצר הוא סוג של תוצר.
אבל לא חייבים להראות אותה
ואם לא היו מראים אותה, לא היית באה ושואלת "אז למה לא הראו את המשפחה? כנראה מנסים לומר בזה משהו"?
כן, הנה, אני אגיד את זה
למה הראו משפחה אבל לא הראו בני זוג לשעבר? מאמנים לשעבר? חברות? מישהו שמנסה להתחיל איתה?
גם הקיום של המשפחה וגם המחסור בדמויות האחרות הם מהותיים בעיני להבנת הסרט.
__
אני פשוט מודהמת מהסרט הזה!
ישבתי בסלון בשעה 7 בבוקר שידרו אותו והייתי ממש עייפה ומרוב שזה עניין אותי העייפות אפילו נעלמה!
הסרט פשוט מדהים.
לקראת סוף הסרט,מצאתי את עצמי בוכה. לא מזילה דמעה או שתיים!
ב-ו-כ-ה עם רעש..
הסרט ממש ריגש אותי ואני מסוגלת לראות אותו עוד 100 פעם בלי הגזמה!
הממ. מודהמת.
בעיה אחת:
את מתעלמת ממה שמגי עצמה אומרת (אבל נדמה לי שכבר דיברנו על זה למעלה) על הסיבות שבגללן היא בוחרת מה שהיא בוחרת במהלך הסרט (בהתחלה ובסוף).