טראפיק

מאת
נונו
– פורסם ב 30 במרץ 2001Posted in: ביקורות

במקור: Traffic
במאי: סטיבן סודרברג
תסריט: סטפן גאגן
שחקנים: מייקל דגלאס, בניסיו
דל טורו, דניס קווייד, קתרין
זיטה-ג'ונס, אריקה כריסטיאנסן,
איימי אירווינג

מהו הסרט שנמצא, נכון להיום, במקום ה-48 ברשימת 250 הסרטים הטובים בכל הזמנים בIMDB? איזה סרט קיבל השנה 4 אוסקרים חשובים – במאי, שחקן משנה, עריכה ותסריט מעובד? למי יש אורך של 144 דקות? למי אכפת?

התשובה לשלוש השאלות הראשונות היא 'טראפיק'. התשובה לשאלה הרביעית היא: לא לי. אבל מסתבר שהרבה אנשים כן אוהבים את הסרט, ואני תוהה למה.

'טראפיק' של סטיבן סודרברג הוא סרט רחב יריעה, ולכן, בהתאמה, יומרני. הוא מספר שלושה סיפורים מקבילים שלא מתערבים זה בזה כמעט, ונוגעים לתעשיית הסמים הקשים באמריקות.

העלילות העיקריות הן סיפורו של שופט (מייקל דאגלס הברווז) שעומד בראש ועדת המלחמה בסמים של ארה"ב. בתו המתבגרת מצליחה בעמל רב ובנאמנות להידרדר להתמכרות להירואין בתוך פחות מחודש (נו באמת!) שזה זמן עלילת הסרט פלוס מינוס.

הסיפור השני הוא סיפורה של אשת ברון סמים (זיטה ג'ונס, הידועה גם כזינה), אמא לשניים, שאינה יודעת מה עושה בעלה ומאיפה כל השפע החומרי שמקיף אותה. כשהמשטרה עוצרת אותו, עולמה חרב עליה. כשמאיימים גובי חובות על חיי בנה, היא מפסיקה להתבכיין, הופכת לסוחרת סמים קשוחה וקרת לב, תופסת את מקומו של בעלה, ומצילה אותו ממשפט. היא נפגשת עם רוצחים שכירים וברונים מקסיקנים, מורה לרצוח אנשים, ומסתובבת עם כרס של 24 שבועות ובובות קוקאין בתיק, תוך השמעת הוראות נאציות כמו "צא מהפאקין אוטו ותירה לבנזונה בראש!" לטלפון סלולרי (נו באמת!). ולחשוב שלפני חצי שעה היא עוד היתה הרוסה מזה שבעלה סוחר סמים.

הסיפור השלישי מתרחש ברובו במקסיקו, ובו שוטר ישר וטוב לב (דל טורו הערס) נרתם למלחמה בקרטלים המקומיים, רק כדי שממשלת ארצות הברית תסדר תאורה בשטחים ציבוריים במקסיקו, והילדים הקטנים יוכלו לשחק בייסבול בערב (נו באמת!).

הסרט הזה משחק חזק על הקטע של "למען עתיד ילדינו", ובעצם, אם לוקחים אותו ברצינות, יש לו נקודה טובה. הסמים באמת יכולים לרצוח ילדים, ואף אחד לא אומר את ההיפך. רוב הסמים לא עושים את זה, אבל יש מקרים שזה נגמר בהלוויות ומשפחות הרוסות (בדיוק כמו מכוניות, או מרגרינה). כולנו נחשפנו/חשופים לתרבות המועדונים ומסיבות חיק הטבע, שנחמדה פי כמה אם אתה מוכן להתנדב לניסוי, מוכן להתנדב לניסוי, מוכן להתנדב לניסוי. הכדורים זולים, בעלי תדמית מגניבה, וברוב המקרים הם מביאים את הסחורה, עם יום-יומיים דאון אחר כך. שלא לדבר על הגראס, שאני לא יודע איך זה בשאר הארץ, אבל פה בתל אביב, מי שלא לוקח פרוזאק מעשן גראס (או עישן גראס, או יעשן גראס). אבל כמה מהאנשים שאתם מכירים הופכים למכורים של קוקאין או הרואין? על הסמים האלה מדבר 'טראפיק', לא על גראס ואקסטה. על ילדים שמזריקים הרואין. אני לא חושב שהרבה מהצופים בישראל יסתכלו על הסרט מנקודת מבט של "אלה החיים שלי". אני לא חושב שההתלבטויות של הגיבורים הן התלבטויות מהחיים שלנו. אז מה שנותר הוא להישאר מחוץ לסרט, ולהסתכל עליו מהצד, כמו על זאב בגן חיות.

הסרט יוצא מנקודת הנחה ששלטונות מקסיקו הם מושחתים, ורוצים להפוך את ילדי ארה"ב הלבנים למכורים, דרך בלדרים שחורים. אם השוטר המקסיקני הוא איש ישר, אז הוא מיד גיבור, כי כל השאר מושחתים ופסיכופטיים. אם הוא לא רוצה שוחד תמורת עזרתו לשוטרים האמריקאים, אלא תשתיות מינמליות לילדי מקסיקו, אז הוא גיבור שצועד נוגות לעבר השקיעה. יכול להיות שיש אנשים שמתרגשים מסיפורים כאלה, אבל אצלי זה מוציא ציניות, כי זו מציאות מעוותת. יש בסרט המון קטעים טובים שאומרים דברים נכונים, כמו החבר של בת השופט, שמסביר למה שחורים מוכרים סמים ללבנים, ומפיל את האשמה על הלבנים. אבל מעבר לכך הסרט מלא פעולות ופוליטיקות שאותי לא עניינו בכלל, והייתי צריך לזכור מלא שמות, כדי לדעת מי אמר מה, ומי הרג את מי, ואם כבר הבנתי מי זה, לא הבנתי את הביג דיל.

זה גם קצת מצחיק, מלחמה בסמים. כאילו שאפשר להילחם בהם. אז יתפסו כמה סוחרים, אז מה? ילדים תמיד ירצו סמים, ותמיד יהיה מי שיתן להם. אז בסרט הזה תפסו והרגו כמה סוחרים, ושלחו ילדה אחת לגמילה. בגלל זה אנחנו צריכים להרגיש טוב? לא היתה בסרט הזה אפילו בחורה אחת שירדה לזנות בגלל ההתמכרות שלה. בחיים האמיתיים, אתם חושבים שלאותה זונה יש אבא שופט שיציל אותה ואת העולם? זה היה אמור להיות הטראפיק האמיתי, לא הילדים הלבנים הבורגנים שמבזבזים את הכסף של ההורים שלהם על קוק, ומסניפים אותו בג'יפ הפרטי.

מבחינת הצד הויזואלי של הסרט, החבר'ה האומנותיים עשו עבודה מגניבה. העריכה משלבת פילטרים חומים (סצינות מקסיקו) וכחולים (סיפור השופט). מגניב, אבל מה זה אומר? למי אכפת. הצילומים (של סודרברג עצמו, אגב, ששימש כצלם תחת שם בדוי) מעניינים תמיד, רועדים, לא מפוקסים, מותחים. העריכה גם ניסתה לשלב בין הסיפורים באופן עלילתי, כמו למשל, שאשת ברון הסמים ההרה הולכת ברחוב מקסיקני והשוטר טוב הלב עובר לידה. איזה יופי, איזה מקוריות, רק חבל שרוברט אלטמן ב'תמונות קצרות' עשה את זה מגניב יותר ועקבי יותר. אבל לא חשוב, ניסיון חמוד.

מה עוד? אה כן, המשחק טוב, הפסקול טוב, אז מה? בשביל מה להשקיע במשחק, צילום ועריכה אם מה שאתה רוצה להגיד הוא לא הכי מעניין, או מה שיותר קריטי – לא נוגע?

תגיות: