סקובי-דו

מאת
קיפוד
– פורסם ב 26 באוגוסט 2002Posted in: ביקורות

במקור: Scooby Doo
במאי: ראג'ה גונסל
תסריט: קרייג טיטלי,
ג'יימס גאן
שחקנים: מתיו לילארד, שרה
מישל גלר, פרדי פרינס ג'וניור,
לינדה קרדינלי, רואן אטקינסון

אני זוכר את קיץ 1986. איך לא אזכור? הלילות היו ארוכים וצלולים, וכאשר הבטת למעלה, דימית שאתה…
רגע. המשפט הזה מוכר לי. היינו כאן כבר, לא?

כן, בעצם. כך החלה הביקורת שנכתבה על 'לבבות באטלנטיס', וכמו ש-'לבבות באטלנטיס' ניסה למכור לנו נוסטלגיה משומשת של מישהו אחר, כך מנסים גם האנשים שעומדים מאחורי הסרט 'סקובי דו'.

לפני כמה עשורים היתה בארה"ב של אמריקה סדרת אנימציה מטופשת, שנקראה 'Scooby Doo, Where Are You?', ובתרגום חופשי (וחריז) – 'סקובי דו, איפה הוא?'. היתה – ונשארה, עת היא (וסדרות ההמשך) נטחנו עד דק בשידורים חוזרים. דור חדש קם בארה"ב של אמריקה, דור מפואר שגדל על סקובי דו. עתה מנסים יוצרי הסרט לנצל את חיבת הילדות של אנשי מולדת האמיצים, ולשכנע אותם לנהור לבתי הקולנוע.

מה הקשר של כל זה אלינו, בארץ הקודש?
אין כזה.

למען האמת, ראיתי פרק או שניים של הסדרה המצויירת של סקובי. מאחר ולפי השמועה כולם נראים בדיוק אותו דבר, אני מניח שזה הופך אותי למומחה: ארבעה צעירים נוסעים ברחבי ארצות הברית ברכב טרנזיט צבעוני, ופותרים תעלומות. בסוף כל פרק מגיעים לרע התורן, ומורידים ממנו את המסכה. לתדהמתנו מסתבר לנו (בכל פעם מחדש) שזה בעצם היה החלבן הנחמד, או הזקנה שישבה קודם על המרפסת וירתה ברובה אוויר על הילדים שמנעו ממנה את השלאפשטונדה שלה. סוף טוב, הכל טוב, וממשיכים לתעלומה הבאה.

ארבעה חברים היו בחבורה החכמה: וולמה – חנונית ממושקפת שתמיד הגיעה עם פתרונות מסובכים יתר על המידה ותוכניות מורכבות להחריד לפתרון כל בעיה, פרד התם – יפיוף בעל מוח-חמציץ, דפני היפה-אך-שטחית, בעלת התפקיד הנצחי של העלמה במצוקה, וזה שאינו יודע לשאול – שאגי – טיפוס מוזר ומרחף שכנראה נשמט לקלחת שיקוי-חשיש כשהיה תינוק, ומאז הוא לא צריך יותר לעשן כדי להיות מסטול. "היפי", אני חושב שהם קראו לזה פעם.
ויחד איתם נמצא רעם הנועז, סקובי.

סקובי הוא כלב ענק ולא נבון במיוחד. כלומר, נכון שמרבית הכלבים לא יודעים לדבר, וסקובי כן, בערך, אבל עדיין איני בטוח שהייתי מנסה להעתיק דווקא ממנו במבחן בפוליטיקה ישומית. הוא גם לא כל כך נועז. להיפך. אני מניח שאלמלא קהל הצופים של הסדרה היה אמריקאי, הבדיחות על הפחדנות של סקובי היו נמאסות עליהם אחרי שלושה או ארבעה פרקים. לרוע המזל כנראה הרפובליקנים בדיוק היו בשלטון, ונראה שלא נותר עודף תקציב ללימודי ההומור. אז ההומור הירוד נשאר, והשמחה היתה רבה.

שלושים שנה אחר-כך, פלוס מינוס, התכנס צוות מרהיב מרחבי העולם לשם הפקת 'סקובי-דו: הסרט'. על התסריט אחראים שני אנשי אשכולות, קרייג טיטליי ('See Spot Run'), וג'יימס גאן ('טרומיאו ויוליה') שחברו כדי לספק לנו תסריט רגיש ושנון.
כן, כן, שמעתם נכון. כותבה המהולל של יצירת המופת 'טרומיאו ויוליה' אחראי לחלק ניכר מהסרט המהמם שניצב לפנינו!
בפינה מנגד ניצב הבמאי המיועד, ראג'ה גוסנל. בודאי ראיתם את אחד מסרטיו המפורסמים. 'שכחו אותי בבית 3'? 'מעולם לא התנשקה'? 'ביג מאמא'? מה הכוונה לא ראיתם? ממש מוזר.

גם מספר שחקנים ידועים נאספו לכאן. למשל, פרדי פרינז ג'וניור המשחק את פרד, היפיוף. ג'וניור הואיל להתפנות מיצירת רצף קומדיות הנעורים הארוך בהיסטוריה על מנת לקחת חלק בפלא זה. לצידו משחקת את דפני שחקנית – שעד כה כמעט לא נראתה על מסכי הקולנוע – בשם שרה מישל גלר. אמנם שרה החלה את קריירת המשחק שלה בגיל שבע, אבל מאז יצא לה לשחק רק בשלושה או ארבעה סרטים, וגם עבודתה הענפה בטלוויזיה לא מרשימה במיוחד. אבל השמועות טוענות שהיא יודעת לבעוט, ושהיא מדגימה את זה לפחות פעם אחת בסרט!

יחד איתם אנו זוכים לראות גם את הקומיקאי הבריטי המפורסם ("בריטי זה איכותי, נכון?") רואן אטקינסון, שמנסה להוכיח שתפקידו המביך ב-'מיליונר מי שגומר ראשון' לא היה מקרה ממוזל, ושהוא יכול לשחק בצורה מביכה כל אימת שירצה!

בתחילת הסרט אנו פוגשים את החבורה במצבה הרגיל – בעיצומו של ניסיון ללכוד רוח רפאים (ואז יורידו את המסכה מרוח הרפאים, והופ! האין זה מיסטר ליאונרד, שרת בית הספר?). לאחר הלכידה המוצלחת, פרד היפיוף לוקח את כל הקרדיט לעצמו, מה שמבאס את עמיתיו לחבורה. והם רבים. ואז יש איזו פרידה קטנה, שלוש שנים, אולי. באותן שלוש שנים חברי הרביעייה מחכימים ומתמקצעים: דפני, למשל, לומדת לדבר על זה שהיא השתלמה באומנויות לחימה, ושאגי לומד לסרב להיכנס למקומות בעלי שמות כמו "טירת הפחד" או "ביצת המתים". כל מקום שהמילים 'פחד', 'לילה', 'אימה', 'מתים' ודומותיהן כלולות בשמו הוא מחוץ לתחום, כך למד מהניסיון. אותי הדהים לגלות כמה מקומות כאלו פזורים ברחבי ארצות הברית.

ואז הם מתקבצים שוב מקצוות ארץ, כדי לפתור תעלומה נוראה מכל: מי גונב את נשמותיהם של הבאים לבלות בפארק השעשועים המורבידי, שמנוהל ע"י מר מונדבריוס (אטקינסון), המתהדר במבטא ספרדי מזוייף במופגן?
(כלל אצבע, אגב, לסרטים: מי שמתהדר במבטא זר מזויף, מין הראוי לחשוד בו).
החבורה מתחילה לחקור, וממשיכה עד להסרת הלוט מפני התעלומה, ומפני הרשע התורן.

אותו רשע תורן, שכחתי לציין, הוא דמות שבודאי תהיה מוכרת לצופיה הנאמנים של הסדרה. מאחר והרי רובנו אינם כאלה, אל תצפו להארה וקתרזיס לקראת סוף הסרט: לעמי ארצות כמוני וכמותכם, כל רמז שייזרק מראש בנוגע לזהותו של הרשע יחטיא את מטרתו – "לשפוך את הנבל עם הרמזים", כך אומרים.

גם שאר העלילה אינה מזהירה. היא רדודה וצפויה, תבניתית במתכוון, ורוב ההומור הוא מהסוג שיעבור ליד אדם מבלי להשפיע עליו, אם הוא לא חיפש אותו היטב*. בדיחות בודדות הן חריפות במיוחד ומודעות לעצמן, אך הן אינן צידוק לקיומו של הסרט. יתכן שהתסריטאים האמינו שלא ממש צריך להתאמץ, ושמו של הסרט יספיק למשוך אנשים לאולמות. לפי נתוני הקופות, כנראה שצדקו. כמו התסריטאים, גם השחקנים כאן רק כדי לנקב את כרטיס העבודה, ולהמשיך לסרט הבא.

באופן מפתיע, אחת מנקודות האור היחידות בסרט היא ההנפשה התלת-מימדית בה עשו את סקובי. פשוטה ומיושנת במקצת, נכון, אך חיננית ומתאימה לדמותו של הכלב הדני הענק.

לצערם של מפיצי הסרט, לא אוכל להמליץ עליו בכנות. ייתכן והוא יתאים לילדים, שעדיין לא פיתחו שריון ציניות קשיח שיחסום את הנאתם, אך היות וכותב שורות אלו מעולם לא היה ילד, הוא לא יוכל לערוב לכך. יתכן גם והורים מסוימים יהיו מודאגים ממידת קופצניותם של דדיים רבים במשך הסרט, במה שנראה לעתים כקליפ שנלקח היישר מ-MTV (אם כי אני סבור שאותם הורים לא בהכרח יודעים מה ילדיהם עושים כאשר משאירים אותם ללא השגחה). למבוגרים, אין מה לחפש ב'סקובי דו' מלבד נוסטלגיה – ששייכת, כאמור, למישהו אחר.

* גילוי נאות – כותב שורות אלו נהנה מההומור הירוד שבסרט, אך הוא מאשים בכך את מצב רוחו המבואס בהיותו אלפי מילין מביתו, מבלי שיכיר אף אחד בסביבה, בסביבות יומולדתו. הוא אינו מאמין שבמצב שפיר ושפוי היה מצליח לגחך יותר מפעם-פעמים במשך הסרט.
אמריקה היא מקום קקה.

תגיות: