במקור: I'm Not There
במאי: טוד היינס
תסריט: טוד היינס ואורן מוברמן
שחקנים: קייט בלאנשט, בן ווישואו, כריסטיאן בייל, ריצ'רד גיר, הית' לדג'ר, מרקוס קארל פרנקלין, שרלוט גינזבורג, ג'וליאן מור
בשנים האחרונות, ביוגרפיות קולנועיות של מוזיקאים זוכות לעדנה מחודשת. רובן דומות אחת לשניה: הזמר גדל בבית עני, עולה לגדולה, נופל לסמים/למשקה/לדיכאון ובזכות כוח הרצון, אשתו ו/או ג'יזס, נגאל.
'אני לא שם' היה אמור לשנות את המבנה הרגיל. הוא בוים על ידי טוד היינס, במאי אינדי מוערך, ובמקום שחקן מפורסם אחד מופיעים בו לא פחות משישה שחקנים – כריסטיאן בייל, הית' לדג'ר, ריצ'רד גיר, בן ווישואו, מרקוס קארל פרנקלין וקייט בלאנשט – כולם בתפקיד הגיבור, בוב דילן. 'אני לא שם' מתיימר להיות התשובה האוונגרדית לביוגרפיות המוזיקליות, וצר לי לדווח שהוא נכשל בגדול.
עכשיו אמורה להגיע הפסקה שמתארת את עלילת הסרט. רק מה, אין ל'אני לא שם' עלילה. הוא מורכב משורה של אפיזודות המתרחשות בתחנות שונות בחייו של דילן, והקשר ביניהן אסוציאטיבי לחלוטין. רגע אחד אנחנו צופים בנישואים המפורקים של הית' לדג'ר ושרלוט גינזבורג, רגע שני כריסטיאן בייל הופך את סצינת הפולק של גריניץ' ווילג על ראשה, רגע שלישי קייט בלאנשט עושה סמים עם הביטלס בלונדון, ורגע אחר ריצ'רד גיר מסתתר בחור שהוא שליש עיירה דרומית, שליש קרנבל ושליש גן חיות; ממש סו?ריל, כמו שאומרים בתל אביב. וזה לא שדברים לא מתרחשים בסצינות הללו: אנשים מדברים זה עם זה, עושים אהבה, עושים סמים, מוצאים את אלוהים, רבים עם הפפארצי. אבל שום חוט סיפורי לא נשזר בין הסיפורים וקושר אותם לסרט אחד, לפחות לא מהמקום שבו אני ישבתי.
לא תמיד העלילה חיונית לסרט, אבל כאשר הטון שמאפיין את כל הסצינות, ללא הבדל דת גזע ומין, משוטח ואפתי, אין מה שיניע את הסרט קדימה. אם היינס השיג כאן הישג אמנותי, הרי זוהי יכולתו להימנע מיצירת התרגשות קולנועית, מינורית ככל שתהא, לאורך יותר משעתיים. הישג כזה דורש חתיכת שליטה במדיום. וזה לא שדילן האיש לא ייצר דרמה: הבן אדם חיבר את הגיטרה שלו למגבר חשמלי ואנשים איבדו את העשתונות; הוא שיחק בתקשורת, עשה הצגות, החליף פרסונות, דיבר שטויות, פגע בקרובים שלו – הוא התנהג, בקיצור, כמו שמצפים מסופרסטאר להתנהג. אבל סגנון הבימוי של היינס מרוחק ולקוני: הא.ק.ג. של 'אני לא שם' נשאר קו ישר ויציב לכל אורכו.
סרטים ללא עלילה וללא דרמה יכולים להיות מעניינים, אבל לא כאשר הם אורכים 135 דקות. לאחר שעה וחצי, כאשר נואשתי מהתקדמות עלילתית או צל של שיא רגשי, עברתי לקוות שהסצינה שלפני היא הסצינה האחרונה בסרט. אך כיוון שהסצינות כולן נגמרות בקול דממה דק והרה משמעות, נדונתי לנחול מפח נפש אחר מפח נפש כשגיליתי בכל פעם מחדש שסצינה אחרת מתחילה. אכן, רק קוסם קולנועי יכול לגרום לשעתיים להרגיש כמו ארבע.
אם נדמה לכם שאני קשה עם היינס, הרי זה רק משום שתליתי הרבה תקוות ב'אני לא שם'. גם כאשר הוא נכשל כישלון חרוץ, אפשר להבחין בכך שהבחור יודע להוציא מהשחקנים שלו משחק טוב (לא שזה קשה עם כזה להק), שהוא יודע לעשות שימוש נבון במצלמה (אם כי היופי הוויזואלי שהוא מחלץ תמיד קר ומעוקר מערך רגשי) ובפסקול (שמורכב משירי דילן, בקולו או בביצועים של אמנים אחרים). אבל 'אני לא שם' קורס תחת כובד יומרנותו שלו. אם היינס ניסה לספר את סיפורו של דילן הוא נכשל, משום שרק מעריצים ומומחים לדבר יידעו לזהות באיזו פאזה של האפוס הדילני הם צופים בכל רגע נתון. אם הוא ניסה לתאר את הולדת תופעת הסלבז, הוא נכשל, משום שהאמירה היחידה שניתן לחלץ מהסרט היא "קשה להיות סלב, כי לכולם יש המון ציפיות ממך". נו שיט. ואם היינס ביקש לשרטט את דמותן של הסיקסטיז, אני לא מבין מה הטעם בכך – מדובר בעשור הכי מוסרט בהיסטוריה.
היינס הצליח להשיג מטרה אחת: תוך כדי הצפיה בסרט, שאלתי את עצמי למה בכלל ראוי לעשות סרט על דילן. אמת, מדובר באחד המוזיקאים הכי חשובים של המאה ה-20, אך להיינס אין בעיה לחשוף אותו במלוא חוסר עניינו. דילן של 'אני לא שם' הוא יצור קטן, מגלומני ומעצבן. אחרי שעתיים משעממות עם גלגוליו הרבים וחסרי החשיבות של דילן, הגעתי להארה: היינס יצר את האנטי-ביופיק המושלם. בדרך כלל, הביוגרפיה הקולנועית אמורה לשכנע אותנו שגיבור שלה היה מיוחד ומשפיע. 'אני לא שם' עושה את ההיפך המוחלט, וגרם לי להבין עד כמה לפולחן הקדושים של האמנים, עם האובססיה ל"משמעות" של השירים שלהם, לפסיכולוגיה בגרוש ולהיסטוריה הרומנטית הבנאלית שלהם, יש תפקיד אחד ויחיד: לגרום לנו לקנות עוד מרצ'נדייז. אם המטרה של 'אני לא שם' היתה לשעמם אותי עד שאתפכח מהאשליה שחייו של אדם מפורסם חשובים יותר מאלה של כל אחד אחר, אזי מדובר בסרט האפקטיבי ביותר שראיתי השנה.
למה הסרט נקרא 'אני לא שם'? [שמעתי שיש ביוגרפיה כתובה של צימרמן שנקראית כך] האם יש לו שיר בשם הזה?
ובכלל, exit music של רדיוהד פושה בראשי בכל פעם שאני שומע על הסרט.
['I'm not here… I'm NOT heeere' והכל].
ניטפוק על האוף טופיק:
טעות בשיר. אתה מדבר על How to disappear completely, שהכתיבה שלו אגב תועדה בסרט עליהם.
ו-Exit music הוא השיר שמתנגן על כתוביות "רומיאו + ג'ולייט".
הייתה לי תחושה שאני טועה.
תשובה
הסרט נקרא על שם השיר "I'm Not There" שהוקלט עם הלהקה the band בפסטיבל וודסטוק ב-1967… השיר הזה לא מופיע באף אלבום של בוב דילן, ולכן הוא בקושי מוכר, מה שנורא חבל- כי הוא בעיניי שיר פשוט נפלא(לא שחסרים כאלה לדילן).
הו, ספנקיו.
לא בפסטיבל וודסטוק
שהתקיים שנתיים אחר כך ובו דילן לא נטל חלק (ובעיניי רבים היה הנעדר המשעותי ביותר מן האירוע), אלא בבית של דילן בעודו מתאושש מתאונת אופנוע. הבית של דילן היה במקרה בוודסטוק.
ורק כדי להבהיר
השיר מופיע כמובן בפסקול הסרט, שכולו מורכב מחידושים (בינוניים ברובם) לדילן למעט השיר הזה.
טוב, זה בטח היה ברור גם קודם.
אז רק אגיד שאני מסכים עם כל הנאמר בביקורת, או שפשוט לא הבנתי את הסרט.
הפריע לי שהקשר לביוגרפיה של דילן מאוד חלקי (לא במקרה), הפריע לי שלכל אורך הסרט יש המון משפטים לא מובנים שהם כנראה מאוד עמוקים אבל אין לך שניה לחשוב עליהם, הפריע לי שבעצם מכניסים לדילן לפה מילים ובכלל מעשים שלא תואמים לחלוטין את הפרסונה שאני מכיר. הפריע לי שגיליתי שהקטע שלוקחים שחקנית לגלם אותו באמת גימיק כמו שחששתי. היה קטע שהם במלון בלונדון שמבוסס על צילומים אמיתיים משם, ודילן פשוט לא הולך שם בצורה מצחיקה ומקרטעת כמוה. על פירושים לשירים שלא מתאימים לפירושים שלי אני מוכן לסלוח. כשבאתי לקרוא את כרוניקות 1 של דילן חששתי שהוא יהיה מלא במשפטים סתומים מעצבנים כאלה, והופתעתי לראות שדילן באמת כותב שם לעניין, ישיר וכן ויפה ולא מוכר לנו שטויות שהוא מכר לעיתונאים. אז בסרט אני מרגיש שהוא מוכר לנו את השטויות, ואין כלל יצוג לצד האמיתי שלו.
בכלל, מתישהו במהלך הסרט שאלתי את עצמי למה אני לא הולך פשוט לראות סרט שרואים בו את דילן (למשל ההוא של סקורסזה היה נהדר).
אמנם יש בסרט הופעת אורח פשוט נהדרת של My Morning Jacket, אבל אפילו בשבילה לא היה שווה להפר את הנדר שלי לא לראות שוב לעולם סרט עם ריצ'רד גיר.
טוב, אז בינתיים...
…קראתי קצת על הסרט, ומסתבר שיש בו הרבה דברים שלא הבנתי ואת חלקם גם לא יכולתי להבין.
זה עושה את הסרט יותר טוב ממה שחשבתי שהוא, אבל לא יכול לשפר את חווית הצפייה באותו רגע.
בכל מקרה, לינק חשוב מאוד:
http://www.notes.co.il/david/40007.asp
(לכאורה יש שם קצת ספוילרים, אבל ת'כלס אי אפשר באמת לספיילר את הסרט הזה)
את ''אני לא שם'' עוד לא ראיתי,
אבל אם העניין הוא להראות כמה המוזיקאים הגדולים שלנו הם בעצם יצורים דוחים, קטנוניים, מגוחכים ומעוררי רחמים, אזי שטוד היינס אינו מבקר בטריטוריה חדשה מבחינו – הוא כבר עשה את אותו הדבר לדיוויד בואי, לו ריד ואיגי פופ ב"וולווט גולדמיין" הבזיוני, שניסה להגיד כנראה משהו חושפני על הגלאם רוק, אבל בסוף יצא ממנו משהו חושפני על במאי אומלל ולא אינטליגנטי במיוחד.
את ''אני לא שם'' עוד לא ראיתי,
צודק לגבי "וולווט גולדמיין"..אבל תנסה להקשיב לפסקול.הוא הרבה יותר מוצלח מהסרט.כנ"ל לגבי "אני לא שם"!
לא ראיתי את הסרט
אבל מהביקורת נראה כי יש מורכבות רעיונית ואמירה הפילוסופית עמוקה יותר בקטע "אני רוצה להיות שם" שבלינקים.
מעניין ביותר
אחת הביקורות היותר מוצלחות שקראתי בזמן האחרון.
למרות שעם כל הניגוד שבדבר, רק גרמת לי לרצות לראות את הסרט בשביל לבחון אותו בעצמי.
ביקורת מצויינת!
סרט טרחני ומשעמם
כמו הביקורת. שבע פסקאות ארוכות מנשוא רק כדי להגיד שקולנוע מודרניסטי הוא מעוקר רגשית? נו ב'מת.
די ברור שאת הביקורת כתב מי שלא אוהב את בוב דילן
לא ראיתי את הסרט עדיין.
אבל מהביקורת לא ניכרת טיפה של חיבה כלפי יצירתו של דילן, השירים שלו וכו'. כמובן, אם הסרט מדבר רק למעריצי דילן (וממש לא חסר כאלה) אז הוא לא עשוי טוב. לדוגמא, הסרט "ריי" גרם לי להתחיל לשמוע את ריי צ'ארלס. נדמה לי, ואולי אני טועה, שמחבר הביקורת בא לסרט עם ספקנות ורגשות שליליים מלכתחילה, ולכן כל מה שראה רק סיפק תירוצים ונימוקים למה הסר מחורבן. כנ"ל הביקורת כלפי כלל הז'אנר של סיפור חייהם של זמרים.
אני מאמין שאני מאוד יאהב את הסרט, אבל מי יודע…
אז אולי כדאי באמת שתראה קודם את הסרט.
סרט מעייף
הלכנו לסרט בעקבות ביקורות מהללות ופרסים שהוא זכה בהם
חבל שלא קראנו את הביקורת באתר הזה
היא היחידה שרלוונטית לסרט זה
הסרט פשוט מיותר, מעייף,
בקיצור, מנעו מעצמכם את עוגמת הנפש
בעיקר אם אתם אוהבים את היצירה של בוב דילן
מאוד אהבתי את הסרט
למרות שאין לי ספק שהוא פונה לקהל מאוד מצומצם: חולי קולנוע כבדים, מעריצי בוב דילן, חובבי קולנוע ניסיוני או אנשים שעונים על כל התנאים האלה. אני כנראה עונה על כל ההגדות.
ולמען האמת, אני די מסכים עם הביקורת. זה סרט שהמסקנה שלו היא שאי אפשר ליצור סרט ביוגרפי. כמו שבאזרח קיין נאמר שאי אפשר לסכם חיים של אדם, אני לא שם אומר לנו שאי פאשר להבין חיים של אומן, אפילו עם מפרקים את הסרט לצדדים שונים באישיות שלו, משתמשים בהרבה מאוד ציטוטים שלו (וכן צריך להיות מעריץ די אובססבי כדי לעלות על כל הדברים) ועושים כמהעיבודים ויזואלים לשירו. דילן נשאר "לא שם" – מחוץ לסרט. מדובר בסדרה של הזיות על סמך הדימוי המיתי של דילן, רק שאף אחת לא לא פותרת את חידת אישיותו. לפחות בחלק מהגרסאות מה שמוצג לנו זה פנטזיה של דילן, בין עם זה הנודד בדרכים החולם להיות וודי גאתרי, גבר המדיין את עצמו במערבון מודרני בסוג של קרקס (ההופעה בפנים לבנות היא אזכור לסיבוב הפופעת "הרעם המתגלגל" של דילן בשנות השבעים). היינס מנסה גם צורת קולנועיות שונות ומראה שאינם מגלות לנו דבר על האמת- גיבור הסרט הדוקומנטרי נשאר זה שאנו יודעים עליו הכי מעט.
האפיזודה השנייה הכי טובה לדעתי היא זו המציגה את הנישואין הכושלים של השחקן, אפיזודה שמצליחה גם לרגש, אבל לא בזכות דמותו של דילן אלא בזכות אשתו. לפחות בתחילתה, האפיזודה נעשית בטכניקות המזכירות את "הגל החדש" הצרפתי, כלומר קולנוע מאוד מודע לצעמו. אבל ככל שהסרט מתקדם הוא נוטש טכניקות אלה. הקריין ממעט להופיע ככל שאנו קרבים לסוף.
האפיזודה הכי מוצלחת היא זו בכיכובה שם קייט בלאנשט. מעבר למשחק המעולה של בלאנשט, יש כאן עירבוב סגננות קולנעיים שונים מאוד- מצד אחד סרטי הבילטס, מצד שני ציטוטים ישירים מ"אל תביט לאחור" הדוקומנטרי על דילן ומעל לכל" 8 וחצי של פליני. יצירה שספיקה דרך חדשה למבט על עולמו הפנימי של היוצר. כמו גיבורו של פליני, דילן לא מוצא את עצמו מול מעריצו. אפשר גם לפרש את אפיזודת הערי רידל כסוג של מעבר לסיום סרטו של פליני, שמסתיים שהיגבור רקוד עם משתתפים בסוג של קרקס מוזר. עוד דבר יפה באפיזודה הוא השימוש הרבה ציטוטים ישירים מן הנאמר ב"אל תביט לאחור" – אלא שבסרט המקורי דילן נראה כמתעלל בעיתונאים בעזרת ציטוטים אלה ואצל היינס הוא נראה מפוחד, חסר שליטה ויותר מהכל לא יודע מה לומר, איך לשרוד בדימוי שבנה לעצמו.
מזכיר את פלינדרום של סולונדרז
שגם היה נורא מעצבן עם האלף דמויות שהתחלפו
מצבך מעולה אם זה מה שעצבן אותך ב'פלינדרום'
בהזדמנות זו נציין שגם סולונדז לא היה זה שהמציא את הטריק הגאוני הזה.
אגב, מה עושה תמונה של פרדי היימור בהפנייה לביקורת?
מצבך מעולה אם זה מה שעצבן אותך ב'פלינדרום'
אם אני לא טועה, בונואל השתמש בטריק הזה, עם שחקן שחור ושחקן לבן. לא זוכרת כרגע באיזה סרט
מצבך מעולה אם זה מה שעצבן אותך ב'פלינדרום'
לא שחור ולבן, אלא שתי בחורות, אחת צרפתיה חמודה ואחת ספרדיה פראית, כשכל אחת מייצגת צד אחד בהפכפכות שלה בכל הקשור ליחסים עם גיבור הסרט. לא זוכר את שמו של סרט בעברית, תשוקה…משהו, אולי תשוקה אפלה? בכל אופן בצרפתית זה Cet obscur objet du désir
אכן ''תשוקה אפלה''
סרט נפלא. אגב, אני סבור שמה שהיינס עושה כאן שונה ממה שעשו בונואל וסולנדז. ב"אני לא שם" יש 6 דמויות שונות. הם מבטאות אספקטים שונים של בוב דילן והיצירה שלו. לא מדובר בדמות אחת שמתחלפת בהתאם למצב הרוח בעלילה (אצל בונואל) או מגוון שחקנים שאומרים לגרום לכך שההזדהות תבוא מן הסיפור ולא מן המשחק ושנבין שהדמות מייצגת את כולנו.
הבעיה בסרט היא
הצופים. אף אחד לא יכול לקבוע לבמאי איך כמה ומי ישתתף בסרט. אם נשים לב ממש בהתחלה צויין שהסרט נעשה בהשראתו של דילן (כא-ד-ם!). אין הסרט מנסה כלל לצייר ביוגרפיה כזו או אחרת של דילן אלא להציג את אישיותו. זאת הוא עושה ועוד תוך הכנסת אין ספור ניואנסינים שכפי שציינתי בהתחלה לא מובנים כי הקהל כלל וכלל לא מכיר את דילן לעומק. מי שבכל זאת הבין יכל להבחין שבכל סצינה שהיא קיימת זיקה לראיון,רעיון, שיר או שורה ממנו, גיבור או איש שהשפיעה על דילן. החל מוודי גטרי, כלה בראיונות שנתן למגזין TIME שורות משירים (LIKE A ROLLING STONE, Only A Pawn In Their Game ועוד שלא עולים לי לראש)הופעות בטלוויזיה ( The Lonesome Death Of Hattie Carrol העלייה לבמה ממש בתחילת הסרט כפי שצולמה גם במקור שדילן הופיע עם הבנד במופע אקוסטי-חשמלי מ66) ורבים מאישיותו האין סופית שמוצגת רק בחלקה הקטן. ניתן לבקר את הבמאי על כך שניסה להתיימר ולשנות במעט מיצירותיו של דילן ולנסות ולהציג את רעיונותיו בדרכו שלו (אם כי עשה זאת בצורה חובבנית ביחס לדילן אבל מצד שני מי באמת יכול ועל כך בעצם הביקורת). תראה לי במאי שבאמצע הסרט מכניס "קליפים" לשירים שונים, ככה אוט אוף דה בלו מבלי להודיע(Visions Of Johanna) – נדמה לי שמי שמכיר את השיר ואת העלילה ההזויה בו לדוגמא היה יכול להנות במיוחד מהפירוש הכ"כ שונה שניתן. לא אקח מזמנכם היקר אולם
חבל שלמבקרים כ"כ קיקיונים ניתנת הבמה לחרוץ דעה כזו או אחרת מבלי להבין שהם אלו שנכשלו בעבודתם.
שבוע טוב לכולם
כמו שבעצמך כתבת,
מרבית הקהל לא מכיר את דילן לעומק. וזה בדיוק מה שהביקורת באתר זה אומרת – הסרט לא נגיש לצופה הממוצע, אלא רק למי שמכיר את דילן לאורך, לרוחב ולעומק.
לא, זה לא מה שהביקורת אומרת
הביקורת אומרת שהסרט רע, היא לא אומרת שהוא רע רק לאלה שאינם בקיאים בדילן.
אנא קרא שוב את המשפט הבא מתוך הביקורת:
"אם היינס ניסה לספר את סיפורו של דילן הוא נכשל, משום שרק מעריצים ומומחים לדבר יידעו לזהות באיזו פאזה של האפוס הדילני הם צופים בכל רגע נתון."
קראתי
ואין קשר בין זיהוי הפאזה להנאה מהסרט. הביקורת מוצאת בסרט בעיות הרבה יותר בסיסיות וחמורות מזה.
לא ברור לי על מה הויכוח
בתחילת הפתיל הועלתה טענה שהביקורת לא בסדר – כי היא מתעלמת מכך שנחוצה היכרות עמוקה של דילן, האמן והאדם, כדי להנות מהסרט.
הטענה הזו לא נכונה, כי הביקורת כן מתייחסת לנקודה הזו.
אז על מה הויכוח?
לא ברור לי על מה הויכוח
האלמוני שענה לך אינו מי שכתב את התגובה שהחלה את הפתיל. איני חושב שהוא מתווכח אתך. נדמה לי שהוא רק הביע את דעתו.
תן לו צ'אנס להגיב לבד.
ויכוח? מי אמר שיש ויכוח?
הוויכוח הוא עם לונג ג'ון, לא עם הביקורת.
אבל אם אתה כבר שואל אותי לגבי דעתי על הביקורת (כן? זה מה שאתה עושה?), רק אגיד שהמבקר הצליח לנתח את הסרט אבל נכשל בלתת לסרט הזדמנות לפרוס את מרכולתו. לכן הוא מנתח את הסרט מנקודת מבט של בורות ולא של הבנה. מוזר – נמרוד מכיר כל הוגה דעות אירופאי עלום שם, אבל לא יודע כמעט כלום על בוב דילן?
למה הכוונה בביטוי ''לפרוס את מרכולתו''?
נמרוד נתן לסרט הזדמנות – הוא ישב וראה את כולו.
אם אתה טוען שרק מומחים לבוב דילן רשאים לכתוב ביקורת על הסרט – הטענה הזו נכתבת באתר הלא נכון. "עין הדג" מציג באופן מוצהר דעות של צופים שאינם מומחים לקולנוע או מומחים מקצועיים, אלא רק חובבי סרטים.
ההיפך הוא הנכון
הסרט לא דורש שום ידע או מומחיות ב"מקצוע" הזה שקוראים לו בוב דילן. ממתי היכרות בסיסית עם תרבות הפופ נחשבת למומחיות בקולנוע או מומחיות מקצועית? האם גם היכרות עם "מלחמת הכוכבים" נחשבת לדעתך למומחיות מקצועית שאין לשום סרט את הפריבילגיה לדרוש מצופיו?
כל אדם שיודע דבר או שניים על בוב דילן יוכל להגיד לך שאפשר ליהנות או לא ליהנות מהסרט הזה בלי להכיר את דילן. נמרוד שם את הסוסים לפני העגלה והחליט שהסיבה שהסרט לא טוב הוא בגלל שהוא פונה לקהל מצומצם מדי שלא כולל אותו. לעניות דעתי, נמרוד לא היה נהנה מהסרט גם אם היה המומחה מספר אחד לבוב דילן. בדיוק כמו שאפשר ליהנות או לא ליהנות מסרטי קווין סמית, בין אם אתה מכיר את "מלחמת הכוכבים" ובין אם לא. פשוט אין קשר בין שני הדברים.
ההתייחסות שלי לביוגרפיה הייתה שולית
ונגעה רק לשאלת כוונותיו של היינס הבמאי. הסיבה העיקרית שלא אהבתי את הסרט היא כי הוא משעמם תחת.
ובדיוק על זה היה הוויכוח עם לונג ג'ון שהתחיל את כל הפתיל הזה
תודה רבה.
לצערי הרב אני לא מצליח להבין אותך
עכשיו, למשל, נדמה לי שאמרת "ההפך הוא הנכון", כשלא אמרת את ההפך ממני – אלא בדיוק אותו דבר כמוני.
אבל אני אתן לך את הקרדיט ואניח שהאשמה היא בי, בגלל שלא ראיתי את 'אני לא שם'. אני פורש מהויכוח הזה, לפחות עד ש(ואם) אראה את הסרט.
אל תכליל.
אני יודעת דבר או שניים על בוב דילן ובכל זאת לא רק שלא הבנתי את הסרט, גם לא היה בו שום דבר אחר (למשל, ויזואליה) שעניין אותי. שעמום נפוח במסווה של משהו מגניב.
אין קשר בין השניים
זה שהביקורת תואמת באופן מושלם לאידיאולוגיה של עין הדג לא הופך אותה לביקורת טובה.
לא אמרתי שום דבר שאפילו מזכיר קביעה כזו.
אבל אני חושש שכל הפתיל הזה – שעוסק בביקורת נטו במקום לדון בסרט – התארך הרבה מעבר לרצוי (חלקית באשמתי). אז ניאלץ לעצור כאן.
אבל אתה יודע מה הכי גרוע?
המבקרים הקיקיוניים כאן אפילו לא מקבלים כסף, ולכן אי אפשר לפטר אותם מעבודתם כשהם נכשלים בה. כך הם יכולים להמשיך ולהיכשל עוד ועוד, ולהגיד על סרטים, כמו במקרה הזה, בערך מה שאתה חושב – אבל בצורה שלא מוצאת חן בעינייך, ועם מסקנות אחרות. כמעט, כמעט… כמעט כאילו יש להם מחשבה עצמאית משלהם.
האימה!
השם מתאים: רגשית לא הייתי שם!
אני עכשיו סיימתי לראות את הסרט ואני מסכימה עם כל מילה! הסרט היה קר ומנוכר, אכן מי שלא בא עם ידע מקיף על כל שלב בביוגרפיה העצומה של דילן לא הבין דבר מן המתרחש ובוודאי שלא הבין איך הסיצנות האיזוטריות מתקשרות אחת לשנייה.לכן גם הסכמתי עם סוף הביקורת שלא ברור איזו "עבודה" נועד הסרט לעשות עלינו אבל הוא הצליח לעשות משהו מאחר והדבר הראשון שעשיתי כשבאתי הביתה היה לבדוק את פרטי הביוגרפיה של בוב דילן ובכך בעצם להכיר באמת את האמן, וכן גם להבין שאומנם שמו חתום על כמה מאבני היסוד של המוזיקה ואפילו התרבות הפוסט מודרנית מה שלא בהכרח אומר שסרט כיביכול ביוגרפי עליו יהיה משהו ברור, מובנה ונהיר ובהחלט לא בטוח שאני אחבב את האיש בשר ודם כפי שאני מחבבת את האתוס שהוא מייצג!
שנות השישים - העשור הכי מוסרט בהיסטוריה?
לא נראה לי. הוא אפילו לא העשור הכי מוסרט בעשור האחרון. הכבוד הזה שייך לשנות החמישים. ישנם סרטים רבים הגולשים אל תוך השנים הראשונות של שנות השישים, אבל התקופה הזו קרובה יותר אידיאולוגית לפיפטיז מאשר לסיקסטיז.
חותם על כל מילה שלך!
אבל ממש! כל מילה ומילה…
הפתיע אותי מאוד שכמה מחבריי המוערכים ביותר דיברו בשבחיו של הסרט.
אני, כחסיד גדול של דילן, יצאתי מאוכזב קשות.
פשוט חרפה
השתדלתי לעצום עניים במשך חלקים גדולים מהסרט כדי לא לקשר בין פס הקול לבין הדימויים החלולים הוקרנו.
סרט מעניין, שדורש קצת יותר
מהצופה. כן, יש סרטים שעלולים להיות מובנים באופן חלקי או לא מובנים בכלל לצופה ההדיוט, שאינו בקי בנושא היצירה. ואחרי שצפיתי בסרט אתמול, שמחתי לגלות שאפשר לעשות "ביופיק" לא סטנדרטי, שגם אם חלקים ממנו לא מובנים בזמן הצפייה, הוא יכול לגרום לי לשבת במשך כמה שעות ולהקדיש זמן קריאה שישפוך קצת אור על כתב החידה שראיתי. והסרט הזה הוא אכן כתב חידה לדעתי. עד היום לא הגדרתי את עצמי כ"חובב דילן" והידע שלי בנושא מצומצם מאוד. אבל הסרט הזה פתח את סקרנותי לגבי האדם הזה, בניגוד להאזנה קודמת לתקליטים שלו או אנשים/אמנים שיגידו "דילן הוא גאון". ברשימותיו על הסרט, התייחס דויד פרץ לשאלה אותה חלקכם שאלתם בתגובות:
"מעל לכל הבחירות החכמות של היינס, אין ספק שבחירתו האמיצה ביותר היתה לא לרדד את הסרט לרמת המדרכה ההוליוודית כדי שכל צופה יבין אותו מייד. למרות שניתן לחוות ולהנות מ"אני לא שם" גם בלי האנציקלופדיה של דילן לצידך, זו תהיה חויה מאוד חלקית וחסרה. היינס בחר ליצור סרט מורכב להפליא שדורש ידע אסטרונומי ביקום הדילניסטי וצפיות חוזרות ונשנות כדי לעמוד על כל הרבדים שהוא מכיל.
ניכר בהיינס שהוא בחר לעשות סרט לאנשים כמוהו. דילניסטים מושבעים שיכולים להגיד לך בלי שום בעיה מי היה האיש שחיטט לדילן בזבל בתחילת שנות השבעים (איי. ג'יי. ווברמן, ברור : ) או באיזה אלבום של דילן מתחבאים ארבעת הביטלס ויתרה על זאת, זהו סרט לכאלו ששמעו לא רק את האלבומים הרשמיים של דילן אלא מכירים היטב את הדיסקוגרפיה הכפולה שלו."
בהמשך הוא כתב שלושה פוסטים ארוכים, בהם הוא מפרש בסגנון הנפלא שלו את הסרט, כיאה לדילניסט אמיתי. זה מתחיל כאן:
http://www.notes.co.il/david/40007.asp
ואני רוצה להגיד דבר נוסף לגבי הסיבות שיגרמו לאנשים מסויימים להנות או לא להנות מסרטים. אני לא חושב שהיכרות עם דילן הכרחית כדי להנות מהסרט, אבל הא כן הכרחית כדי לזהות למה מתייחסת כל סצינה בסרט. אני מניח שמידת ההתעניינות/הנאה מהסרט תלויה בכמה הצופה מתעניין בתחום מסויים שבו הסרט עוסק. אני הלכתי לסרט כי הוא עוסק במוסיקאי, וכפועל יוצא מכך גם במוסיקה. סרטים על מוסיקה הוא דבר שאני מאוד אוהב, הם תמיד מסקרנים אותי, כי הנושא מעניין אותי. אבל יש הרבה נושאים שלא מעניינים אותי, כמו מכוניות, אמנויות לחימה ורודפי עפיפונים. סביר להניח שאני לא אהנה מסרטים שעוסקים בנושאים האלה, אבל זה לא אומר שהם לא סרטים טובים.
הייתי שם ונהניתי
אני לא מתמצא בביוגרפיה והמוזיקה של דילן מספיק, בכל זאת לא היתה לי בעיה להתחבר לסרט וגם להתרגש ממנו, ואני לא מדבר דווקא על החלקים שעסקו בשחקן קולנוע ואיש המשפחה, אלא הדיבורים של ארתור וג'וד על הסכנה לאמן בהצמדת פרשנות מסוימת ומגבילה ליצירה שלו.
סרט מרענן
מאוד נהנתי מהסרט. לטעמי הוא שווה צפיה שניה, מהסרטים האלה…
אולי גם המבקר יכל לשקול צפיה שניה.
לא מבין גדול בביוגרפיה של דילן, אך בלי נסיונות לרדת לעומקו של האדם הכל כך לא צפוי הזה, בכל זאת קיבלתי המון מהסרט.
מסכימה עם הביקורת
סיימתי לראות את הסרט עם חבר שלי וחברה שלי, אני השתעממתי עמוקות ורוב הזמן ניסיתי להבין מה נגד מה ומי נגד מי והכל נראה כמו הקאה ארוכה של קשקוש מסומם ואקספריוניסטי.
נורא מגניב להגיד המון בלי באמת להגיד שום דבר וככה היו הטקסטים בסרט הזה.
שורה ארוכה של גיבובי שטויות שמנסים להשמע חכמים אבל בעצם חסרי פואנטה לחלוטין.
קפיצה מנקודות זמן כאלו לאחרות ואין שום רצף עליליתי, שום אמירה, סתם זיוני שכל.
מעבר למשחק הנפלא של קייט בלנשט והנוסטלגיה האחרונה לתפקיד קרוב מדי למותו של הית לדג'ר לא היה בסרט הזה כלום.
חברה שלי כמובן אהבה כל דקה בסרט, אבל היא כמובן סטודנטית לצילום וחיה בשביל החרא המתיימר הזה, אני מצטערת שבזבזתי את זמני.
היינס נותן לנו משהו מעבר
היינס לא מפרק את הביוגרפיות – הוא מפרק את הקולנוע הנרטיבי כולו.
לדעתי, הנחת העבודה שלו שאי אפשר לייצג ביוגרפיה, להביא אדם (עולם ומלואו) בסרט. הבחירה בדילן (או להיפך, לא ממש משנה לדעתי) היא מושלמת לנושא הזה – אומן לא עקבי, בלתי ניתן לפיצוח.
היינס מעביר אותנו דרך אפיזודות – דימויים שונים של אישיות כפי שיכולה להיתפס בתקופות שונות, בשירים שונים, ברגעים שונים.הצורה הזו מפרקת את ההגיון הבסיסי שאחנו מחפשים בסרטים (על פי הנוסחה ההוליוודית שאנו מורגלים אליה), נוסחאות שהיינס מפרק במודע (ראה הפילמוגרפיה של האיש).
—ספויילר—
סיום הסרט הוא המסקנה של היינס – צילום אותנטי של דילן מנגן בגיטרה ומפוחית – וזה כל מה שאתה למעשה יכול לקבל, טוען היינס. דילן הופך לדימוי שהוא חידה גדולה יותר ומורכבת יותר לאחר הצפייה בסרט. במקום לענות על שאלות (שאין עליהן תשובה, כמו מיהו בוב דילן) הסרט שואל עוד שאלות.
—סוף הספויילרים—
הסרט הוא כמובן על דילן – אבל מבחינה אחרת הוא גם לא על דילן. הוא על חוסר היכולת להפיק סרט שמייצג אדם, אירוע או אמת כלשהי.מזכיר לי מאוד את הסיום של "כרוניקה של קיץ" של ז'אן רוש, סרט דוקומנטרי שבסופו (מיני-ספויילר) היוצרים (שמצולמים לאורך כל הסרט) מגיעים למסקנה שאין קולנוע, דוקומנטרי או לא, שיכול לייצג אמיתות מהמציאות.
לא ראיתי את הסרט,
ואני תמה אם התגובה שלך מעודדת לראות או שמא דווקא לא לראות. כי אם כל מה שהוא נותן לנו זה תרגיל אינטלקטואלי לא-מקורי בדבר 'חוסר היכולת' להגיד משהו או לתאר דמות, למה לי לטרוח ולראות *סרט נוסף*? צריך להיות ערך מוסף לסרט מעבר לשיעור פילוסופיה 101.
קודם כל - תראה את הסרט
בעיקר בגלל שהוא מצוין, וגם כדי להבין שהוא לא רק תרגיל אינטלקטואלי, וודאי שלא "לא מקורי".
מה שנטען בתגובה האנונימית מעלינו הוא רק הקצה של הסרט. זו אמנם נקודה נכונה, אבל הסרט מהנה ומעניין גם בלעדיה. מה שכן, חשוב לזכור לפני שהסרט מתחיל שאין צורך לחפש קשר מיוחד בין הסיפורים השונים, או קו עלילתי אחיד. תן לסרט לקחת אותך בזרם התודעה שלו, ואז תצליח גם להנות וגם להתרגש, וכן, גם לצאת עם תובנות/מחשבות על קולנוע-ביוגרפיות ומה שביניהם.
המגיב לעיל, בתגובה על 'זה משעמם'
(תמצית הביקורת), אומר משהו בסגנון "כן, אבל לא הבנתם את הפואנטה, העניין של זה נובע מכך שהוא משעמם". בתוספת דברים על שבירת המבנה. הצרה היא, שיש לי כבר איזה נסיון עם סרטים שזוכים לשבחים על "'שבירת הנראטיב המקובל' ועל התכתבות "לא רק עם המציאות אלא גם עם שלל ייצוגיה בקולנוע הישראלי עד היום"
וזה לא עושה לי שום חשק לראות סרט שיש איזה סיכוי שהנחה אותו הגיון דומה לזה:
כתבה מספר 1013
אבל זה לא סרט משעמם
יכול להיות שיש מי שהולך בו לאיבוד, או לא מבין מה רוצים ממנו, אבל העניין שבו לא נובע מכך שהוא משעמם, כי הוא פשוט לא משעמם. נכון שאין בו אקשן דוגמת
אבל וודאי אין מה להשוות בינו לבין סרטים של גיתאי.
אני חושש שהשעמום של נמרוד מהסרט היה בכך שהוא בה עם יותר מדי תקוות/ציפיות שלא התגשמו.
אני אמנם אוהב את המוזיקה של דילן, אבל אני רחוק מלהיות דילונולוג, ואמנם למדתי קולנוע, אבל אני גם לא לגמרי מומחה לתולדות הקולנוע, ובכל זאת אני זוכר שישבתי בסרט ונסחפתי לתוכו, התרגשתי, נהניתי וכו'. למעשה זה היה אחד הסרטים שהכי נהניתי מהם בשנים האחרונות.
מן הסתם זה עניין של טעם, אבל לפחות כדאי לתת לסרט צ'אנס לפני שמתחילים לנתח למה הוא לא טוב.