קדמה

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 26 ביוני 2002Posted in: ביקורות

במקור: קדמה
במאי: עמוס גיתאי
תסריט: עמוס גיתאי,
מרדכי גולדהכט
שחקנים: מוני מושונוב,
ג'וליאנו מר, הלנה ירלובה,
אנדרי קשקר, סנדי בר, תומר
יוסף, יוסוף אבו ורדה, מנחם לנג

כרוז: רבותי! ברוכים הבאים לטקס הענקת פרס לסרטו החדש של עמוס גיתאי!
קלוז-אפ על הגב של עמוס גיתאי. הוא מחטט בכיסי חליפתו במשך שלוש דקות ועולה לבמה.
המצלמה עוברת על פני כל אחד ואחד בקהל. מישהו מתחיל לשיר.
גיתאי: שלום.
חמש דקות שתיקה.
גיתאי: תודה.
שוט ארוך על האולם, שבע דקות שתיקה.
פלסטיני פורץ לבמה ונושא נאום נלהב במשך כמה דקות.
צילום ארוך של סברסים. אחד הסברסים מגלה שורשים יהודיים.
גיתאי יורד מהבמה, מלווה בשבחי הביקורת.

אין לי מושג אלו פרסים קיבל עמוס גיתאי, אם בכלל, אבל יש לי חשד סביר מאוד שטקס הענקת הפרסים לסרט שלו היה מתנהל בצורה כזו. נראה שהוא אוהב להרבות בשתיקות, נאומים עם או בלי קשר לסרט, והרבה מאוד צילומים שחולפים שוב ושוב על תוואי ארץ מסויימים (ואני לא אומר את זה על סמך צפייה ב'קדמה' בלבד).

גיתאי, חובב הסרטים-עם-מילה-אחת-בשם ('קדוש', 'כיפור'. אני לא רוצה לחשוב לאיזה דילמות קיומית הוא ייכנס אם הוא ירצה לעשות סרט על 'חומת מגן'), עשה סרט איטי מאוד, אומנותי מאוד, עמוק מאוד, וכמעט חסר פשר. אבל נורא מצחיק – כבר זמן רב לא צחקתי ככה בסרט. זה היה בסדר גמור, אילו הסרט לא היה אמור להיות דרמה רצינית.

'קדמה' מספר את סיפורה של קבוצת מעפילים המגיעה לארץ מעט לפני הקמת מדינת ישראל. המעפילים נתקלים בבריטים הרוצים לחסום את גישתם לחופי הארץ, ומגוייסים במהרה להילחם בחזית.

הסרט נפתח בשוט ארוך של מישהו המתעסק לו עם מישהי. אז, להפתעת הצופים, זזה המצלמה לאחור ומסתבר ששניהם נמצאים בחדר הומה בבטן של ספינת מעפילים. הוא מטפס לסיפון, המצלמה מקדישה תשומת לב לחלק ניכר מן היושבים על הסיפון, מישהו מקיא, ורק אז, אחרי כמה דקות, מגיעים הדיבורים הראשונים: שני גברים ואישה פוצחים בשיחה איטית, ובה מספרת האישה שהיא נטשה את גטו לודז' כחודש לפני המרד בגטו. אחר כך היא שרה "שלום רב שובך ציפורה נחמדת" במבטא כבד, שמיד עשה לי חשק להחזיר לה בשירת "מים לדוד המלך" – אם שירי סוכנות, אז עד הסוף.

הסצנה הזו היא הכנה מצוינת לבאות: לא קורה בה כלום, אף אחד לא אומר שום דבר מעניין, וגיתאי עושה בה רק טעות הסטורית אחת (לא ממש היה מרד בגטו לודז').

אבל כל מה שהוא החמיץ בהתחלה, הוא יתקן בהמשך: רוב הסרט מורכב מסצנות מטופשות או מגוחכות למדי, שמבוצעות בצורה רשלנית עם דיוק הסטורי והגיון מפוקפק, ועם גיאוגרפיה אלטרנטיבית של ארץ ישראל, וצילום נהדר – הדבר היחיד בסרט שראוי לתואר הזה.

אצל גיתאי, פרטים, הגיון ודיוק בסיסי – בכל דבר – נראים מיותרים למדי. למשל, חיילים בריטים נמצאים בדרכם לתפוס את המעפילים, שבחרו לנחות על חוף הים באור יום מלא. החיילים נעים לעמדות מארב לצלילי "שמאל ימין" ממגאפון של קצין. ואני לתומי חשבתי שמארב אמור להיות מצב שבו אף אחד לא יודע שאתה שם. ייתכן שכוונתו היתה להגחיך את הבריטים, אולם הגחכה כזו של הבריטים מקומה בסרטים של מל ברוקס, ולא בסרט שאמור להיות רציני.

בסצנה הבאה, בעוד הבריטים עדיין רודפים אחרי המעפילים, הנוף מתחלף והמעפילים מוצאים עצמם בבית גוברין. זה לא כל-כך קרוב לים, ואפילו קרל לואיס לא רץ כל-כך מהר. אבל מה הצופה הצרפתי הממוצע מבין בגיאוגרפיה ישראלית?

עוד: בני אדם עומדים בגשם ולא נרטבים. בעצירת מנוחה, ברגע שאומרים להתקדם, איזה זוג נכנס למשבר וחייב, אבל חייב, להתנשק למשך שתי דקות. בריטים עליך? נו, באמת. לו הזוג היה נכנס למשבר כמה דקות מאוחר יותר, ולא תוך בריחה מהבריטים, הסצנה יכלה להיות טובה. במקומה הנוכחי, היא פשוט מחוסרת הגיון.

הסרט, לפי משנתו של גיתאי, מתרחש בתקופה בה הבריטים עדיין רודפים אחרי מעפילים, היהודים מארגנים מחנות צבאיים בגלוי, יושבי הארץ הערבים בורחים או מגורשים, ושני הצדדים מפעילים תותחים (לא שרואים או שומעים אותם אי-פעם, אבל בכל סצנת לחימה יש סדרה של פיצוצים). מוזר: לי היה נדמה כאילו הוא דחס שנה של מלחמה לתאריך אחד, ועשה סלט מהתקופות. אבל מה הצופה הצרפתי מבין.

מדי פעם נקטעות הסצנות בנאומים דרמטיים מיותרים: אחרי שאנחנו, למשל, רואים את ערב-רב המעפילים נלקח לקרב, מסביר לנו ערבי אחד (יוסוף אבו ורדה, שהסרט לא צייד אותו בשם), ש"ניצחתם כי הייתם מאורגנים". מאורגנים? עם כל השלימזלים האלה? שלא לדבר על כך שהערבי הנביא יודע עוד לפני קום המדינה שישראל ניצחה, ואז פוצח בנאום של תאופיק זייד המנוח. אבל זה בסדר – גם העולים והפלמ"חניקים, שמדברים בעברית עדכנית למדי (בלי סלנג, אבל בטח לא באוצר מילים של שנות הארבעים), מתבלבלים כל הזמן באנכרוניזמים קשים: הם יודעים על ההסטוריה עוד לפני שזו מתרחשת, הם מגיבים על נאומים בשפות שהם בכלל לא אמורים להבין, וכן הלאה. גיתאי, כנראה, רוצה להעביר מסר על המציאות בישראל של היום, אבל כיוון שהוא מערבב בין צילום ומשחק ריאליסטי לנאומים סוריאליסטיים, העירבוביה יוצרת רושם רע ורשלני מאוד.

בקצרה, הסרט הזה הוא ישראלי רק בחפיפניקיות שלו. לא נראה שהוא בכלל מיועד לצפיית ישראלים – ההתעלמות מכל פרט שיש לו איזה קשר למציאות, להסטוריה, ללשון, ולגיאוגרפיה הישראלית (כמה גיתאי קיבל בבגרות?) מעידה על כך שהסרט לא נועד לצפיה לדוברי עברית. אם כי אין בכוונתי חלילה לומר שמי שלא דובר עברית כדאי לו שיראה את הסרט: גם הביצוע באספקטים שלא קשורים ללשון, הסטוריה וגיאוגרפיה רשלני להחריד.

זה מתחיל מסנדי בר (בתפקיד סגניתו של ירון זהבי), הסוחבת מכשיר קשר כבד, אבל מקפצצת על הגבעות כאילו יש לה רק פיסת פלסטיק על הגב (ודווקא היא חייבת לקום, לרוץ, ולזרוק רימון – עם כל הפק"ל הזה. איפה השכל?), המשך באפקטים המזופתים – הפיצוצים נראים כמו חזיזים של פורים, וכלה בסצנת הסיום שבה ננאם נאום מסויים שלמדתי לבגרות, אבל כל מה שקרה לפני כן הופך את המסר שלו למופרך לחלוטין. וכמעט כל סצנה נגמרת בשוט ארוך על איזה קקטוס. או שדה.
הצילום, כמו שנאמר לעיל, מצויין. אבל אחרי שמונים-ושלושה שדות וקקטוסים מצאתי עצמי מייחל לאיזה ווייפ שיבוא וינקה את המסך בדרך מגוונת יותר.

ל'קדמה' יש כמה שחקנים טובים (בייחוד אלה הדוברים פולנית), צילום מצויין – אבל זה לא מצליח להציל אותו מלהיות סרט מבולבל, לא ממוקד, ולטעמי האישי, גרוע מאוד. חבל. זה בזבוז של 33 שקלים טובים, לא כולל פופקורן, ויש זוועות הרבה יותר פוטוגניות בקולנוע.

אה, ולידיעתכם: כמות המילים בביקורת זו יכולה לפרנס שבעה סרטים של גיתאי, אם לא סופרים את ההפסקות לנאומים.

תגיות: