במקור: No Country for Old Men
תסריט ובימוי: ג'ואל ואיתן כהן
על פי הספר 'לא ארץ לזקנים' מאת קורמק מק'קארתי
שחקנים: ג'וש ברולין, חאווייר ברדם, טומי לי ג'ונס, וודי הארלסון, קלי מקדונלד
זה הרי קרה לכולנו: אתה סר לפיק-אפ בר הקרוב למגוריך ונתקל שם באישה היפה ביותר שראית מעודך. מיד הניצוצות עפים ואתם משתנעים אל הדירה שלה, שם היא גורמת לך להרגיש דברים שלא ידעת שהגוף שלך יכול להרגיש. ואז, כשאתה מפשיל את תחתוניה בתרועת ניצחון, אתה מגלה שזו לא היא אלא הוא. בשלב הזה שתי תגובות עולות על הדעת. יש אנשים שינוסו כל עוד נפשם בם. אחרים, מאידך, ימשכו בכתפיהם ולא יתנו לזוטות כאלו להרוס את הערב. מעשה ליידי-בוי שכזה עושים האחים כהן בצופי 'לא ארץ לזקנים' (שמו הנכון של הסרט שעוברת לכדי 'ארץ קשוחה'). אחרי שעה וארבעים של מותחן אלים, קשוח ומרתק, הצופים מגלים פתאום שהסרט הוא לא מה שהם חשבו, אלא משהו אחר.
אילו היה 'ארץ קשוחה' מותחן פחות מצטיין, אולי היפוך החברבורות הזה היה פחות שערורייתי. אבל 'ארץ קשוחה' הוא עד כדי כך טוב. לואלן מוס (ג'וש ברולין) הוא טקסני פשוט-יום שנתקל, במהלך ציד צבאים (הו, הטרמה) בשרידיה של עסקת סמים שהשתבשה באורח מחריד. בעקבות אותה עיסקה נותרה במקום ללא השגחה מזוודה מלאה בכסף, ולואלן לוקח אותה וחוזר, שמח ומאושר, אל אשתו הקטנה. אבל לאנשים שהכסף שייך להם בדין יש דרכים לאתר אותו, והם לא מרוצים. לואלן נחלץ בעור שיניו, שם את אשתו על אוטובוס לאמא שלה, ונס על נפשו.
האנשים הרעים שולחים בעקבותיו אחד, אנטון שיגור, שלא ניתן לתאר אותו אלא כקייזר סוזה עם פיגור קל. חאווייר ברדם משחק אותו בפנים מתות, מבטא רך ומצמרר וקארה עוצר-נשימה, שהיה מחריד אפילו ב-1980, השנה שבה הסרט מתרחש. שיגור מחסל את הטקסנים כפי שהם מחסלים את הפרות שלהם, בעזרת בלון אוויר דחוס; זו לא דרך נעימה למות, אבל האחים כהן הופכים אותה לדרך מאד אסתטית. אין לו נקיפות מצפון, לא תאוות או רצונות, ורק תחביב אחד: להניח לקורבנותיו להטיל מטבע על מנת שייקבעו האלים מי יחיה ומי ימות. הוא רודף אחרי לואלן בנחישות ובאדישות של אסון טבע.
וישנו גם השריף טום אד בל (טומי לי ג'ונס), שבמחוזו התרחשה אותה עסקת סמים אומללה. אבל יותר משהשריף בל עסוק בחקירה נמרצה של האירועים עקובי הדם, הוא מלווה אותם בפרשנות נוגה על מצבה המדורדר של אמריקה, ועל כך שאין ארץ לזקנים ואין מדינה לאהבה. שלושה גברים – לואלן הפרגמטיסט, שיגור השטני, והשריף הפילוסופי שלא מדברים הרבה, וכל אחד מהם מייצג פן אחר של המצב האנושי.
אבל למי יש זמן להרהר במצב האנושי בזמן ששיגור רודף אחרי לואלן. יא חביבי, כזה מותחן מרתק ומורט-עצבים מזמן לא הזדמן לנו. שוו בנפשותיכם סרט קמצן בדיבורים אבל עשיר בתיאורים מדוקדקים של הפעולות הכי קטנות וטריוויאליות של גיבוריו טעינת רובה, ניקוי פצע, הטלת מטבע. השקט הזה, הנובע מחסרונו המבורך של פסקול מוזיקלי, מנוקד בפרצי אלימות קצרים ומתוזמרים להפליא. כמו הגברים שלו, 'ארץ קשוחה' לא מתרגש משום דבר. את הרגעים השקטים ואת האלימות הגועשת הוא מתאר באותה שפה קולנועית רזה במכוון, בלי הרבה תנועות מצלמה או עריכה אפילפטית. דווקא הלאקוניות הזו הופכת את 'ארץ קשוחה' לסרט דרוך והדוק במיוחד. במשך שעה וארבעים דקות.
ואז מגיע אותו סוף מדובר. בדיוק בנקודה שבה היינו מצפים לשיא הסרט, למפגש הפיסגה העקוב מדם בין הדמויות הראשיות, הסרט מוריד בפתאומיות שלושה מהלכים והופך להרהור פילוסופי. ומי שציפה לאותו דו-קרב אימתני מתרגז, ואולי מרגיש שרימו אותו. אבל הרמזים היו שם לכל אורך הדרך, בצילומי הנוף הנוגים, בפאסיביות התמוהה של השריף, בדמויות המשנה שעוקבות ממרחק אחרי התגלגלותה של העלילה המרכזית.
אני עדיין לא יודע אם אני אוהב את סוף הסרט. מצד אחד, ירידה חדה ברמת האנדרלין בדם לא מעניקה הרגשה נעימה. מצד שני, דווקא הסטייה הכל-כך בעייתית הזו מהמסלול המוכר של סרטי מתח, הופכת את 'ארץ קשוחה' לאחד מהסרטים האלה שחוזרים ודשים בהם ומוצאים בהם משמעויות חדשות. היכולת הזו לרתק צופים לא רק בזמן הצפיה, אלא גם זמן רב אחרי שראו את הסרט, היא יכולת נדירה. מעבר לשאלה האם 'ארץ קשוחה', או הסוף שלו, הם טובים או רעים, חשוב יותר לומר שמדובר באחד הסרטים הכי הרי-משמעות ופוריים של השנים האחרונות, וזה מהותי הרבה יותר מכל ציון שינתן לו.
ובכלל, מי שמתאכזב מ'ארץ קשוחה' כנראה לא מכיר את האחים כהן. הרי זו לא הפעם הראשונה שבה הכהנים עשו קולנוע טפילי, שלוקח ז'אנר, מתחנף אליו, עושה לו כבוד, ואז, באבחה אחת, הופך אותו מבפנים החוצה ועל הראש. אם נחזור לאלגוריה שבה פתחנו, אם אתה לא רוצה לגמור את הלילה עם בולבול ביד, עדיף לא לחפש את אשת חלומותיך דווקא בגיי-בר.
- האתר הרשמי
- לא ארץ לזקנים – על הספר
- קורמק מק'קארתי
- האחים כהן
התאכזבתי
היו איזה שלוש נקודות לפני סוף הסרט שבהן הוא יכל להסתיים באותה מידה.
אין לי בעיה עם סרטים שהם הרהורים פילוסופיים, אבל כאן הרגשתי מרומה.
אז מה עושים?
קודם ספר או קודם סרט?
על סמך תגובות של אנשים שקראו את הספר
כנראה שזה לא ממש משנה. האחים כהן נצמדו לעלילת הספר כמו דבק פלסטי.
לא לגמרי לגמרי
דווקא בגלל שזה עיבוד מאוד נאמן למקור הספרותי, קל מאוד להבחין בשינויים המינוריים שהאחים עושים, ובאיזה נקודות ספציפיות הם בוחרים לשים דגשים אחרים. לפחות בסצינה משמעותית אחת הם בחרו לשים דגש אחר לגמרי מהרומן, וההשפעה המהדהדת של הבחירה הזאת די מכריעה. אבל על כך, אני מניח, כשיהיה לי פנאי לכתוב הודעה ממשית.
אם יורשה לי..(ספוילרים לא כל כך הרי גורל לספר)
אני קראתי קודם את הספר ואז ראיתי את הסרט ואני רוצה בזאת לשבח את עצמי על כך.. אני לא חושבת שהייתי רוצה לקרוא את הספר אחריי שראיתי את הסרט, אולי רק לשם השוואה, דווקא בגלל שהסרט כל כך מהיר וקצבי זה היה נותן לי את התחושה שבספר זה לא יכול לעבור(ואין לכם מושג עד כמה זה יכול לעבור..).
בכל מקרה(ספויילר לספר?) בספר כל תחילת פרק יש מונולוג של השריף, בעוד בסרט הדמות של השריף קצת זנוחה מהבחינה הזאת ואולי בגלל זה מפתיע אנשים מסויימים *סוף הסרט שבספר בא אחריי רצף של של מונולוגים וסוגר את הספר בצורה שלא יכולתי לחשוב על סוף יותר טוב, בעוד בסרט, אני מסכימה עם כולם, הסוף תקוע למדיי, לדעתי משום שלא הייתה את ההכנה הזאת שבספר קיימת
*(הסוף בסרט ובספר שווה אחד לאחד מבחינת מילים)
גם בספר הטוויסט מפריע
לא ראיתי את הסרט עדיין, וגם לא נראה לי שאני ארצה. אבל את הספר קראתי, וגם אני מאוד התפלאתי מהשינוי הפתאומי מספר מתח אכזרי למשהו מאוד לא ברור, שכולל הרבה תהיות פילוסופיות. הרגשה לא נוחה אתה מקבל מזה.
הקריצה לטוב הרע והמכוער לדעתי אינה מוטלת בספק
תשמע אני ידעתי שמשהו בסיפור מוכר ולא הצלחתי להיזכר מאיפה, שאפו הטוב הרע והמכוער!!!
עם כל הכבוד לדיוויד לינץ' ולאחים כהן,
זה הסרט הכי "לינצ'י" שלהם ללא ספק, ולאחר שצפיתי בו היום סופסוף, אני יכול לומר שזה אחד הדברים שהכי אהבתי בו. לא הייתי פוסל שום פרשנות כזו על הסף.
לא שהוא יותר נכון מאחרים,
אבל זה ההסבר החביב עלי עד כה. יש בדמות של אנטון שיגור משהו מעבר למאפיינים סיפוריים רגילים, כאילו הוא לא משחק באותו המשחק כמו נבלים קולנועיים אחרים.
והם..??
והם..??
החלפת הז'אנר באמצע. תוכן מהורהר בתוך מסגרת פעולה. אפילו בצילום…
'מגואלת' כותבים עם 'א'
אהבתי את המשפט האחרון,
לגבי ההוא מהמשרד, אני הבנתי את זה כמו אדם הפרשנות האחרת נראית ממש לא מתאימה.
למי שאהב את הספר
אני ממליץ גם על ספרו האחרון של קורמק מקארת'י שניקרא "הדרך". סוף העולם מעולם לא ניראה כ"כ קודר, קר ואכזרי ! אני מקווה שהעיבוד הקולנועי גם כאן יהיה נאמן לספר, והבמאי של "ההצעה" יעשה עבודה טובה.
גיי-בר גיי-בר
"מי שמתאכזב מ'ארץ קשוחה' כנראה לא מכיר את האחים כהן". כמו להגיד "מי שלא מסכים עם דעתי, כנראה לא מבין מהחיים שלו". איזו שטות גמורה. מבקר רציני לא היה כותב משפט שכזה ועורך רציני לא היה מאפשר את פרסומו. הביקורת היא בסך הכל דעתו האישית של המבקר, שאינו חכם או משכיל יותר מכל אדם אחר. אין שום סיבה לבטל מראש את דעותיהם של הקוראים.
מעניין
דווקא המשפט הזה הוא היחיד לדעתי שלא ניתן לפסול בטיעון של טעם וריח. אני מסכים עם נמרוד, מי שמתאכזב מהסרט (כאשר אני מניח שהכוונה היא לסוף, לא לשאר הסרט), לא מתורגל במשחקים של הכהנים. זו לא הפעם הראשונה שהם יוצרים סרט עם סוף מתסכל, או פשוט מתעלמים מהקטעים אותם אנשים היו רוצים לראות. אני לא אומר שזו בהכרח החלטה נכונה, אבל האחים כהן אוהבים "להרוס" את הסרטים שלהם.
יש הבדל בין להכיר את הטריקים של הכהנים ללאהוב אותם
ויש שם לסרט שלא רק דורש היכרות עמוקה עם הפילמוגרפיה של הבמאי(ם) אלא גם סגידה והערצה לכל גחמה שלהם. קוראים לסרט כזה "סרט לא טוב". אני מציע לך לעיין בביקורת הקודמת של אותו הנמרוד (לסרט "אני לא שם") ובתגובות אליה. שם נטען בדיוק ההיפך – היכרות בסיסית עם תרבות הפופ ועם הביוגרפיה של מושא הסרט זו דרישה גבוה מדי מצופה ממוצע. לדעתי בקיאות רבה בפילמוגרפיה של יוצר ספציפי (והרבה פחות מוכר מבוב דילן, מושא "אני לא שם") היא דרישה גבוהה הרבה יותר.
זה לא אותו דבר
לטעון שסרט לא מצליח כי הוא דורש מהצופה הרבה ידע מוקדם בתחום מאוד ספציפי, זה לא כמו לכתוב שאכזבה מסרט כנראה (לא בוודאות) נובעת מחוסר הכרות עם היוצר. שני המקרים עוסקים בקהל היעד, אבל יש הבדל בין תלונה של מבקר כלפי הסרט עצמו, לבין השערה מדוע אחרים יכולים לא לאהוב אותו. לדוגמה, כשכתבתי על "סימנים של כבוד", היה לי חשוב לציין שיהיו אנשים שבטח יתאכזבו מהסרט כי הוא לא מספיק קרוננברגי. זה לא אומר שאי אפשר להתאכזב אחרת, או שמי שמתאכזב לא בסדר. זה אומר שלדעת המבקר, זה הגורם העיקרי לאכזבה. אתה יכול לא להסכים ולהביא טיעונים משלך, אבל זה לא צריך לבוא על חשבון רלוונטיות של דעה אחרת.
אני אשאיר לנמרוד להגן על עצמו מכאן. הוא גם פחות אלרגי ממני לדיונים על כשירות המבקר. מבחינתי, אם יותר אנשים עברו על הביקורת לפני פרסומה, מאשר התלוננו עליה לאחר מכן, הרוב קובע.
יש יותר דמיון משוני
תרבות הפופ של שנות השישים היא אולי נושא מאוד ספציפי, אבל לא נושא יותר ספציפי מהפילמוגרפיה של האחים כהן. כל ההבדלים שמצאת בין תגובתו של נמרוד לשני הסרטים נובעים משני עניינים פשוטים – נמרוד אהב את אחד מהסרטים ולא אהב את השני, ונמרוד החזיק בידע הרלבנטי לאחד מהסרטים ולא החזיק בידע הרלבנטי לסרט השני. לכן אותו ה"הבדל בין תלונה של מבקר כלפי הסרט עצמו, לבין השערה מדוע אחרים יכולים לא לאהוב אותו" מסתכם בזה שנמרוד לא יודע כלום על בוב דילן אבל ראה כמה סרטים של האחים כהן. זה כבר עניין מקרי לחלוטין – צופה אחר, שאינו נמרוד, יכול להחזיק בידע על אחד מהנושאים, שניהם או אף אחד מהם.
אתה מתעלם מדבריו של פינגווין.
המצב המתואר ב'אני לא שם' הוא זה בו הצופה הממוצע לא אהב את הסרט בכלל – מתחילתו ועד סופו – בגלל חוסר ידע רלוונטי.
לעומת זאת, ב'ארץ קשוחה' המצב שפינגווין ונמרוד מתייחסים אליו, הוא מצב בו אותו צופה אהב את הסרט – עד לנקודת המפנה. כלומר, חוסר הידע הרלוונטי לא מפריע להנאה מהסרט בכללותו, אלא רק מסייג את השורה התחתונה לכדי "סרט טוב חוץ מחצי השעה האחרונה".
נקודה שניה היא שההיכרות עם הכהנים לא תגרום לך לאהוב את הסרט או להבין את התוכן שלו – היא רק תסייע לך להתכונן לשטיקים הצורניים של הבמאים. ב'אני לא שם', לעומת זאת, היכרות עם הביוגרפיה של דילן מסייעת לך להבין את התוכן של הסרט – אבל לא את השטיקים הצורניים.
בהחלט לא. אתה מעיד על עצמך
שאתה לא אוהב סרטים שלכל אורכם מפתחים את הציפיות שלך בכיוון מסוים, ואז פונים בכיוון אחר לגמרי.
יופי אליהו. אבל *למה* אתה לא אוהב?
אני כן רוצה שיפתיעו אותי;
אני רק לא רוצה שיפתיעו אותי, אם מצד אחד – מאחורי ההפתעה לא מתקיים הגיון, ומצד שני – גם אין בה מסר מעניין או רהוט בצורה בולטת.
לגבי שיגור – אני מתייחס לשאלה שלך בתור שאלה רטורית ותו לא, מכיוון שאני מניח שזה לא באמת בא לך בהפתעה, שאפשר לרצות שדמויות מרושעות ביצירה בדיונית ימותו. אתה גם לא תטען לרגע ברצינות, שהתופעה הזו מייחדת את 'ארץ קשוחה'.
נו, ומה יצא מכל זה?
אחרי ש-'ארץ קשוחה' גרם לי את המשבר הפרשני החמור והאפקטיבי שלי, ושלף אתי – כביכול – מתבנית ההתבוננות השגרתית שלי, כל מה שהוא נתן לי היה כמה סצנות מנותקות, שלא ריגשו, ריתקו או חידשו לי הרבה. בשביל זה היתה כל הטרחה? הסרט סתם יצא קרח מכאן ומכאן – גם לא נגמר בצורה מוצלחת בתור סיפור אקשן "קונבנציונלי" וראליסטי, וגם לא אמר משהו קוהרנטי במישור הסמלי.
לגבי שיגור, הוא מוצג כאדם שאין בו ניצוץ אנושי, ושמהווה סכנה מתמדת לחיים של כל אדם בסביבתו – אז כשראתי את הסרט, רציתי שמישהו יהרוג אותו לפני מעשה הרצח הבא שלו. העיסוק ב"בדיוניות" שלו לא כל כך רלוונטי לעניין, לדעתי.
פתרת את המשבר הפרשני שלך בהצלחה.
טענת שהסרט לא מוצלח ולא קוהרנטי והפכת את הבעיה לבעיה שלו. זה פתרון לגיטימי, אבל לא מעניין במיוחד.
ואני עדיין לא מבין למה אתה רוצה ששיגור ימות. הרי הוא לא פוגע באף אחד באמת. ואם הנזק שהוא מסב לא אמיתי, למה להסב לו נזק לא-אמיתי מנה אחת אפיים?
לא רק שזה פיתרון לגיטימי,
לדעתי זה הפיתרון המתבקש עבור רוב האנשים. לכן הסוף הופך את 'ארץ קשוחה' לסרט לא ברור ולא משמעותי במיוחד עבור רוב מי שיראה אותו. ועבור מי שכמוך, כן ממציא לעצמו פתרונות אחרים ומעניינים – במקרה הנוכחי הייתי אומר שזה לזכותו ולא לזכות הסרט.
לגבי שיגור, אני לא מסוגל להבהיר יותר את מה שאמרתי, בלי להיכנס לחקירה סוקרטית על משמעותם של רגשות כלפי דמויות בדיוניות. ודווקא בהקשר ל-'ארץ קשוחה' אני לא מעוניין להתחיל חקירה כזו – בערך מאותה סיבה שציינתי קודם: אני לא חושב שהסרט ראוי להשקעה.
על הכל אנחנו יכולים לא להסכים,
אבל "לכן הסוף הופך את 'ארץ קשוחה' לסרט לא ברור ולא משמעותי במיוחד עבור רוב מי שיראה אותו"? אם לשפוט לפי הרחש לחש באינטרנט, הסרט כבר די משמעותי לגבי חלק גדול ממי שראה אותו.
מי שהגיבו כאן לא בהכרח יכולים להיחשב מדגם מייצג נאמן
של מי שראה את הסרט, אבל בכל זאת יש לך נקודה, ואני חוזר בי מהאמירה הזו.
כן, כמו שאמר פעם רוברט בלוך:
יש לו לב של ילד קטן –
משומר באלכוהול על השולחן.
הוא הרג המון אנשים סתם כי הם היו בדרך שלו
או כי הוא היה זקוק לרכב שלהם. אלה בהחלט פעולות שנובעות מרוע.
מה בעצם ההבדל בין ''ארץ קשוחה'' ל''מחבואים''?
הדיון הזה ממש כמו לקט מתוך הדיון על "מחבואים" אבל אתה כבר פעמיים טענת שהוא לא.
אני חושב שהשעה והארבעים דקות הראשונות של 'ארץ קשוחה'
(או כמה שזה לא היה עד שהסרט נטש סופית את עלילתו) היו שוות צפייה בפני עצמן – היו בהן הרבה רגעים מותחים, מעניינים ואפילו משעשעים. רק סוף הסרט הפחית משמעותית את ההערכה שלי אליו.
לעומת זאת, במשך כל הצפייה ב'מחבואים' הרגשתי שאני רק מחכה לסוף לראות מהו – ואז הסוף היה חסר משמעות לגמרי.
זה בסך הכל הבדל שנובע מציפיות ז'אנריות
"מחבואים" הוא על פניו סרט מיסתורין/בלשי. לא פלא שהציפייה היא להבין את התעלומה, שאינה ממש קיימת ב"ארץ קשוחה". אם זהו ההבדל היחיד, הוא לא הבדל מהותי.
אני לא בטוח שאני מסכים איתך לגבי ההבדל בז'אנרים, ומשמעותו.
אבל גם ללא התייחסות לנקודה הזו, הבדל שמשפיע על כל חווית הצפיה שלי – הוא מהותי בעיניי.
למה זה מעניין כל-כך?
"הרוע הוא נצחי ורנדומלי" הוא מסר שאפשר למצוא בספר קוהלת, והוא גם המסר של מהדורת החדשות היומית.
בהתאם, אני לא שותף להתפעלות ממר שיגור.
ממש בקצרה -
כי מסר כזה מנוגד לדחף לחפש מאחורי הרוע – כמו מאחורי כל דבר – סיבות ומשמעות.
וגם אני לא התרשמתי משיגור בתור המחשה של רעיון הרוע האקראי. אבל חשבתי שהוא מוצלח מאוד בתור דמות של רוצח מפחיד "סתם".
המצחיק הוא
שב"מחבואים", בניגוד ל"זקנים", הרבה יותר ברור לכל האורך שמדובר בסרט אינטלקטואלי. ממש לא ברור לי איך אתה מאשים אותם באותה בעייתיות.
לי זה לא היה ברור, גם ב-'מחבואים'. אבל אני לא ממש משווה.
אני מניח שב-'מחבואים' הסוף הלא ברור נרמז בצורה ברורה יותר לאורך הסרט, עבור צופים בעלי הבנה תאורטית ממשית של קולנוע כאמנות, והבנה מעשית שלו כמדיום טכנולוגי (כלומר, צופים שהם לא אני. בלי ציניות). כבר אמרתי בביקורת על 'מחבואים', שבעיניי זה לא "מזכה" את הסרט ההוא מ"אשמת" היותו סרט חסר פשר.
אבל אני לא ממש משווה בין 'מחבואים' ו-'ארץ קשוחה' כסרטים. בסך הכול אמרתי שבשניהם הסוף היה מעורפל ולא ברור, ושבשני המקרים חשבתי שזה לא תרם – בלשון המעטה – לסרט.
מה קשור?!
סרט אחר של האחים כהן: 'האיש שלא היה שם' הסרט לא 'מסתייע' בסוף 'מספק' – הוא אפילו די מלנכולי, אבל עדיין הוא מהנה. הסרט הוא קוהרנטי, אז מה? גם מוזיקה כפופה לכללים מתמטיים.
בסרט הזה יש תחושה לקראת הסוף שהעלילה מקבילה לאסימטוטה שנעה לעבר ציר האפס..
הצופה הממוצע שכן היה שם
במקרה שלי, הלכתי עם חבר טוב שבהחלט לא אהב את הסרט כלל ואף הגדיל לטעון שזה כנראה הסרט הגרוע ביותר שראה מימיו. לא מדובר כאן בחוסר ידע, שכן הוא מכיר ואף אוהב חלק מסרטיהם של האחים (אם כי רק את אותו החלק שתצפו מצופה ממוצע שיכיר ואולי יאהב). למרות שהוא התחיל להתלונן כבר אחרי פחות מרבע סרט ("דבר ראשון שאני עושה אחרי הסרט הזה זה ללכת לקנות את הפסקול שלו"), אין לי ספק כי מה שגרם לאמירה כה קיצונית היה בעיקר ה"היפוך" בסוף הסרט, שכמו לחלק מהצופים לידנו, כנראה גרם לו להרגשה שרומה.
במקרה שלי, כנראה שהתהליך היה הפוך – אמנם נהניתי מהשטיקים, אפיון הדמויות וההומור הכהניים, אך מה שהפך את הסרט הזה ליותר מעוד סרט, בין המוצלחים, של האחים כהן, היה בדיוק הסיום שלו, שהניע את גלגלי המחשבה בתנופה שלא זכורה לי מאז ראיתי שוב לאחרונה את מלהולנד דרייב.
גם אם רק חצי השעה האחרונה ''נפגעת''
איזו סיבה הגיונית יכולה להיות להזכרת הנושא הזה בגוף הביקורת? זה גם בגדר ספוילר, זה גם כפיית דעת המבקר על הקוראים (להזכירך הניסוח התמוה "מי שמתאכזב מ'ארץ קשוחה' כנראה לא מכיר את האחים כהן") וזה גם נותן את הרושם שהמבקר מנסה למכור את הסרט באמצעים רטוריים לא לחלוטין כשרים.
כן, אבל זה רק בגלל שהם משלמים לו.
ולגבי הסרט
לא אהבתי. לא רק את הסוף – גם לא אהבתי את האמצע. כל כך פלצני, כל כך לא ריאליסטי. הרוצח שיגור נראה כאילו יצא מתוך אגדת ילדים מפגרת. דמות כזאת לא קיימת ולא יכולה להתקיים במציאות. המונולוגים של השריף זועקים "תסתכלו עליי, אני כל כך נבון ופיוטי". נו באמת. אם העלילה הזכירה לי את "נקודת מפגש" של וודי אלן ברגעיו הגרועים ביותר, אז הפיוטיות המאולצת הזו הזכירה לי את "העולם החדש" הבלתי נסבל של טרנס מאליק. לפחות "העולם החדש" קיבל את הביקורת השלילית שהגיעה לו. למה לא לתת לקיפוד לכתוב את הביקורת של "ארץ קשוחה"? בתור מבקר עם אינטגריטי הוא בוודאי לא היה מיישר קו עם כל שאר המבקרים שסוגדים ומזילים ריר על הסרט האובר-רייטד הזה.
ומי שלא מסכים איתך, לא מגיע לא לכתוב ביקורת?
*הלא השני=לו
אתה צריך עורך טוב.
וברצינות, טול קורה מבין עיניך.
ולגבי הסרט
מעניין, במה הזכירה העלילה את נקודת מפגש?
הממ...
אני בהחלט צריכה לראות את הסרט שוב.
זה לא סרט שאפשר לראות רק פעם אחת, מסתבר.
ההסבר שלך נשמע לי ממש הגיוני ואף מגניב, ואני רוצה לראות מה צפייה שניה תניב אצלי.
כן, זה מה שקרה שם.
לא הייתי אומרת שהילדים רבו.
אחד ניסה לתפוס טרמפ על ההזדמנות, השני סתם לו את הפה. פה זה נגמר.
ויכוח
נכון, אולי לקרוא לזה ריב זאת הגזמה, אבל התחושה שלי היתה שאותם נערים עברו מעין חוויה ששינתה אותם במובן מסוים, ולא לטובה.
צודק לגבי הספר
השאר כבר פתוח לפרשנות.
סרט מאוד מתסכל
ככל שאני רואה את התאוריות והפרשנויות שלי מתפוגגות לנגד משהו שנקרא "עובדות" (איך רק אני לא מזהה גופות בזמן?), סוף הסרט נראה לי פחות מבריק ויותר גימיקי. אני עובר פה תהליך הפוך ממה שהיה לי עם "בלתי נסלח". את הסרט של איסטווד לא אהבתי בצפיה ראשונה, אבל התחלתי להעריך מאוד ככל שהבנתי יותר פרטים על יצירתו ועל ההגיון הפנימי בו. "ארץ קשוחה" מאבד אצלי קרדיט ככל שאני לומד עליו יותר.
דעתי לגבי האנטיקליימקס
גם אני חושבת כמוך. זה קצת כמו משחקי שעשוע מהבחינה הזו
אישית אתאכזבתי קשות
בסך הכל סרט בינוני מינוס לאורך הדרך ושאתה מצפה שסוף סוף יהיה איזה שיא בסרט כמו שאמרת הוא מוריד 10 הילוכים ופשוט הורס את הכל.
אם כל הכבוד לאחים כהן,ויש כבוד ככה לא צריך לסיים סרט.
בקיצור אני לא הבנתי על מה כל הראש והצלצולים,במילה אחת-אכזבה.
כאן הכרות עם היוצרים כן עוזרת
האחים כהן הם אולי התסריטאים המדוייקים בהוליווד. בייחוד כשזה מגיע לתחום סרטי פשע שדורש את הדיוק הזה.
תבדוק את "פארגו", "צומת מילר", "האיש שלא היה שם", "ביג לבובסקי" ואפילו "אחי, איפה עתה". כולם עמוסים בדמויות, פרטים, עלילות משנה וכד' וכד'. אין שם פרט אחד שמיותר. כל מה שצריך מוסבר ותמיד יש פייאוף (במילים אחרות, כל דבר שעולה בתחילת הסרט מקבל הסבר ברור בסוף).
מה שיש ב"ארץ קשוחה" זה לא חורים בעלילה, זו עלילה תלושה, ויש הבדל. אם אתה רוצה, יש הסבר הגיוני (במסגרת עולם הסרט) לכל אחד מהמעשים של הדמויות. אבל החוויה שהאחים מעוניינים לתת לך הפעם היא לא עלילתית טהורה, אלא בעיקר סימבולית ופילוסופית. לחלק מהדברים אין הסברים בסרט כי האחים רוצים להוביל אותך בכיוון אחד, אבל בסוף הסרט, במקום לפתור את כל השאלות כפי שנהוג בסרטי פשע ומתח (כולל אלה של האחים) הם אומרים לך- "לא, אין היגיון בדברים. הכל שרירותי וגחמני". זה מסר שמעצבן אותך? טוב מאוד.
אם אתה חושב שהכל פלצנות וזיוני שכל, תהיה בריא. רק אני מקווה שמתישהו תוכל ללמוד גם להנות מחוויה קולנועית שהיא לא רק עלילתית.
עכשיו זה אישי
לא התכוונתי להישמע מתנשא. מתנצל.
הבהרה, אם אפשר
כריסטופר נולאן, הוא דוגמה למשורר טוב או רע לדעתך?
תודה. ופשיו...
פשוט חשבתי שהבאת את כריסטופר (וג'ונתן) נולאן כדוגמה ל"משורר(ים) רע(ים)". ואם כך היה הדבר אז באמת שהיית מקרה אבוד בעיניי
(סתם…)
אני נוטה יותר לתפיסה ההפוכה
תוכל לתת דוגמא לדבר מורכב שאף אחד לא ידע, שהוסבר/הובהר בשיר או בפואמה?
ובכן,
(אמילי דיקינסון)
אני לא חושבת שכל השירים "צריכים" לעשות בדיוק את זה, אבל כן, יש שירים שמסבירים (ממחישים?) דברים שאי אפשר להסביר בשום צורה אחרת.
מעניין
בתום הצפיה, לא הצלחתי להחליט האם אני אוהב את הסרט, או מאוכזב ממה שיצא ממנו בסוף. התגובות כאן מצביעות על פילוג די חד בין מעריצים ושונאים. ככל שאני קורא כאן יותר, אני מבין יותר שאהבתי את הסרט, רק הייתי צריך להבין למה.
לגבי שמו של שיגור
לא ראיתי את הסרט אבל בספר תורגם שמו לצ'יגר. מעניין אותי לדעת איך כותבים את השם ואיך הוגים אותו בסרט, או בקיצור: איפה מקור הבלבול?
בסרט הם באמת מבטאים את זה יותר דומה ל"שיגור".
לגבי שמו של שיגור
הרהור מופרע שהיה לי עוד כשקראתי את הספר: אולי שמו של הרוצח הוא בעקבות שמגר בן ענת (שופטים ג', בסוף). זה האחרון הרג פלשתים ב"מלמד הבקר"; גם ענתון שי(מ)גור הורג אנשים במכשיר שמיועד לפרות.
כנראה סתם דמיוני הקודח, אבל אם בעתיד ידובר על כך, תזכרו מי עלה על זה ראשון (וסיפר לחבר'ה באינטרנט).
יופי של רעיון.
אחחח, בסוף עוד כולכם תשכנעו אותי שזה סרט חכם.
אבל בינתיים אני עדיין דבק בעקשנות בעמדתי שאתם החכמים (במקרה הזה את החכמה), ולא הסרט.
אני לא ממש מבין את העמדה שלך
אתה טוען שהצופים חכמים ולא הסרט? ראית כאן יותר מתגובה אחת של אנשים הטוענים כי נהנו מחוכמתו של הסרט. אתה בתגובה, טוען שזה משום שהם החכמים. אז אתה בעצם אומר שזה סרט לא חכם לאנשים כן חכמים? (
"לא ארץ לטיפשים"? 
). כי אם כמה אנשים חכמים טוענים שנהנו מסרט כלשהו, בזכות חוכמתו שלו, זה נראה לי הגיוני להסיק שלא רק הצופים "אשמים".
(סליחה אם אני מכניס לך מילים לפה, באמת לא הבנתי)
אגב, אני הייתי כמעט במצב שלך אחרי הצפייה הראשונה. מבט נוסף מיקד לי את הסרט, ובצפייה השלישית הוא אפילו לא נראה לי מפוזר יותר, כי אם הגיוני להפליא.
אני מסכים
לדעתי הסרט לא יותר מבינוני. אבל הטיעון שהיוצרים "לא התכוונו" שהסרט יהיה אינטליגנטי הוא לא בדיוק משכנע. אי אפשר לדעת למה הם התכוונו, וזה גם לא ממש משנה. בין אם הרעיונות החכמים מגיעים מהסרט או מהצופים, התוצאה היא זהה.
אם מה אתה מסכים?
כי לדעתי הסרט לא פחות מגאוני. רק שאלתי את העכרור לפשר העמדה שלו, מחוסר הבנה. לא אמרתי את דעתי על הסרט (בתגובה הזו). רק ציינתי שאם כמה אנשים טענו שהוא חכם, מוזר להגיד שזה רק בגלל שהם חכמים שמצאו בו יותר ממה שיש. האחים עצמם התראיינו בנוגע לסרט, וטענו שאנשים ינסו ומנסים לתת לו פרשנות שאין בו לדעתם. אבל הרי מרגע שהצגת את היצירה שלך לעולם, זכותו של העולם למצוא בו גם דברים שלא הוכנסו אליו על-ידי היוצרים.
אם אמצא זמן וחשק, ובתנאי שלא אחזור על דברי אחרים, אכתוב תגובה ארוכה שמסבירה למה *אני* אהבתי את הסרט.
אני טוען
שגם אם סוף מעורפל של סרט גורם לאנשים להגיד דברים נבונים, מעניינים או ראויים להערכה – זה כשלעצמו עדיין לא הופך את הסוף לנבון, מעניין או ראוי להערכה באותה מידה.
אני מבין
רק שעדיין חסרה לי המילה "בעיניי", ממש בסוף. כלומר, בעינייך. כנראה שלך זה מובן מאליו.
אז אשוב ואמליץ לך לצפות בסרט פעם נוספת, לכשיזדמן לך וכמובן רק אם תחליט לפתע שהסרט שווה צפייה שנייה. לא רק שהסוף לא יהיה מעורפל יותר בעינייך, הוא אולי אפילו ייראה כסוף המתבקש, ואגזים ואומר – הרציונלי. ממש כך.
קשה לפקפק באינטלקט של האחים כהן
אבל אני מסכים איתך שכאן מדובר במקרה קלאסי של "הניתוח הצליח אבל הפאציינט מת". הסרט נושא עימו משמעויות רבות, והוא בנוי לעילא ולעילא. אבל לי באופן אישי הוא לא עשה כלום, והסוף שלו, חכם ככל שיהיה, היה בעיני טכני לחלוטין.
מעניין, אצלי זה הפוך
עבורי הסרט לא מצליח לתת את הקיק הפילוסופי שהוא מקווה לו, אבל המבנה הופך את חווית הצפייה למשכרת
השתלם לקרוא את התגובות עד הסוף (נכון לכרגע את האחרונה בעמוד). כתבת בדיוק את מה שהרגשתי עם תום הצפייה (ומחשבה נוספת של חצי שעה בערך), רק שלא ידעתי איך לנסח במילים, ובכל מקרה רציתי לבדוק שוב את העניין בצפיה שניה.
אכן, שיגור הוא התגלמות האובייקטיביות, ולא התגלמות הרוע. המוסר האנושי הוא ממילא דבר אי-ראציונלי בעליל, שנכפה על האנושות ע"י מוסדות הדת והמדינה למען הסדר החברתי, ואין לי ספק ששיגור בז לכל הדברים הללו.
אבל מה זה חשוב בסוף. איך אמרת – הפעולה חסרת משמעות, והעולם (או במקרה הזה, הדיון באתר) ימשיך בלי קשר לפעולה (או הודעה מטעמי).
אבל אני רוצה להישאר חיובי, וחושב שיש תקווה – כי אפילו עכרור הודה שהוא עלול לחשוב שהסרט בעצם חכם!
למען הפרוטוקול
גם לי לא נראה שהאחים כהן רצו לומר משהו כזה. ההערה הזאת שלי לגבי המוסר האנושי זו תובנה שלא באה מהסרט. למען ההגינות – זו אפילו לא תובנה שלי, אלא של פילוסופים חכמים מאיתנו בהרבה, שבחנו לעומק את תורת המוסר והמקורות שלה.
כל הזמן האחים כהן אומרים שאנשים מוצאים בסרט דברים שהם לא הכניסו אליו, ושבעצם מדובר בסרט מאוד מופשט. אולי זה בגלל שבסופו של דבר, הם עיבדו את הספר לתסריט בצורה מושלמת (כך אומרים, לא קראתי), ולכן כל אינטרפטציה לסיפור צריכה להיות מופנית כלפי הסופר, ולא כלפי התסריטאים והבמאים.
וסופרים, כידוע, לא תמיד כותבים סיפור כאשר הם חושבים על כל פסיק ונקודה בו, אלא לפעמים משהו לא-מודע אצלם מכתיב את הדברים. כך שבהחלט יתכן שהסופר התכוון לכתוב משל פשוט על הטוב והרע באדם, ובסוף יצא לו דיון פילוסופי רחב יותר על טוב, רע, מוסר, אדישות וכל יתר הדברים שאנשים רואים בספר ובסרט. וזו הסיבה שברגע שיצירת אמנות יוצאת מידי היוצר לרשות הקהל, הקהל רשאי לנתח אותה כפי שהוא רואה לנכון.
למען הפרוטוקול
טוב, אז למען אותו פרוטוקול אציין שהעמדה שאני הבעתי לא פחות פילוסופית מהעמדה שאתה מייחס לפילוסופים שלטענתך חכמים מאתנו, ומתאימה יותר לרוח הסרט.
נכון שיצירה גדולה פותחת מרחב גדול לפרשנות, וכל אחד רשאי לעשות בה כרצונו, אבל זה לא אומר שכל פרשנות היא משכנעת.
לא האדם מול האל -
האדם מול הטבע: משמעות מול אקראיות.
היעדר אקספוזיציה.
ברב הסרטים של האחים כהן הסרט מתקדם באיטיות, נבנה באיפוק ובאיזשהו שלב מתחיל לנוע, מעלה הילוך אפילו שתיים.
בארץ קשוחה, הכהנים מכניסים אותנו לסרט בפרץ של אלימות חסרת פשרות (קרונרברג מישהו?) יכול להיות שאין לסרט אקספוזיציה, אבל המונולוג של טומי לי ג'ונס בסיום מסתמן, לי לפחות, כאקספוזיציה שהועברה לסוף, מין מונולוג שמסכם בפשטות מעורערת את העלילה, אני חושב שהאסתטיקה של הסרט גרמה לצופה לחשוב יותר מדי, אבל בעצם מדובר במשל פשוט על הטוב והרע ומה שבינהם, סיפור קטן על הרוע הבלתי מוסבר של האדם.
אקספוזיציה
אני מצטער, אבל לסרט יש אקספוזיציה מבהקת, שקובתע את הטון של הסרט, מרמזת על הסיום והיא לא מראה אלימות. אני מדבר על נאום הפתיחה של השריף, שחציו הראשון נאמר כאשר ברקענוף וחציו השני על רגע המצער של שיגור. לא רק שהמונולוג מכיל כמה מן הנושאים שבהם עוסק הסרט ובונה את דמותו, הוא גם בונה את דמותו של שיגור במרומז (מדברים על רוע לא מוסברו ורואים את המעצר שלו), מכין את הקהל לכך שלא את כל ההתפחויות בעלילה הוא יזכה לראות (מכיוון שלא רואים למה הוא נעצר). בנוסף השוטים של המדבר מקבעים את הקצב האיטי והפואטי של הסרט, כמו גם את הארץ כגיבורה. וכמובן, מונולוג בפתיחה מכין אותנו למונולוג הסיום, אפ על פי שהם לא מתכבים באופן ישיר אלא באופן סימבולי.
אאאאההההההה
איזה סרט מוזר!
כל כך הרבה זמן חיכיתי לסרט חדש של האחים כהן – סרט שיוכיח לי שהם לא מאבדים את הטאצ', שהם עדין משופשפים וחדים ושעדין יש להם מה לא להגיד – והאמת היא שהסרט הזה הוכיח בדיוק את זה – אבל ממש לא כמו שציפיתי.
הסרט בהחלט מעניין, ומעיק, והצילום שלו יוצא מן הכלל, והדמויות אכן מגוונות – אבל לא כמו הסרטים הקודמים שלהם – וזה לאו דווקא דבר רע.
אני ציפיתי (לאור הביקורות המהללות ששמעתי לפני) לעוד סרט גאוני של האחים כהן – ומה שקיבלתי זה סרט מוזר, לא שגרתי, שובר שגרה ושובר מוסכמות שהוא לא כמו שום סרט אחר שהם עשו קודם (ואפילו לועג קצת לסרטיהם הקודמים). מצד אחד – זה לא הסגנון שאני רגילה לו אצל האחים (חוץ מהמושלמות של כל היבט ופרט בסרט) – אבל נראה לי שדווקא חוסר העקביות הזה של הסרטים שלהם (זה, כמובן, באמירה של הסרטים שלהם – אם היא בכלל קיימת, כי מוטיבים "כהניים" אופייניים מובהקים קיימים באופן עקבי ביותר) הוא בדיוק מה שאני אוהבת אצלם. הם הוכיחו שכן יש להם משהו לחדש, משהו אחר להגיד – הם מסוגלים לפתח את עצמם ולתת אמירה חדשה גם לאחר כל כך הרבה סרטים מוצלחים.
את הסרט עדין לא החלטתי אם אהבתי – אני חייבת לראות עוד כמה פעמים לפני שאחליט זאת – אבל הוא מוכיח לי יותר מהכל שהאחים האלו הם גאונים בכל קנה מידה אפשרי – ואני הולכת להישאר נאמנה אליהם ואל כל חתיכת ארכיון מצולם שהם הוציאו בעבר או יוציאו בעתיד.
אני רצה לכבוש כובע רק כדי שאוכל להוריד אותו בפניהם.
לא אהבתי
אבל זה בדיוק להיפך! המסר הוא לא " פעם היה יותר טוב" אלא: פעם היה בדיוק אותו דבר, ועדיין לנצח אנשים יגידו שפעם היה יותר טוב.
זה לא מסר חדש אבל הוא חשוב.
בזמן הסרט חשבתי על כך שבתקופת הצבא נהגתי לסוע בטרמפים, לא היתה שום דרך אחרת לצאת מהמקומות המגוונים בהם שהיתי.
אמא שלי שנאה את זה, כל פעם שהיא שאלה איך חזרתי אמרתי לה שהיא תעדיף לא לדעת…
אבל מה גם אמרתי לה שהיא צבועה לחלוטין- כי כשהיא היתה בצבא גם היא נסעה בטרמפים.
וחמור מכך לי היה נשק והכשרה קרבית.
אמא שלי היתה מש"קית ת"ש ובזמנו לא נתנו לנשים, גם כאלה ששירתו בשטחים נשק צמוד.
כך שלמעשה היא היתה בסכנה הרבה יותר גדולה, אבל לא, היא היתה משוכנעת שבשנות ה70 היה פחות מסוכן פה.
כמובן שזה בולשיט, תמיד היו ערבים, תמיד היו אנסים ותמיד היו חטיפות חיילים.
אבל כל דור תמיד יחשוב ש"פעם" החברה היתה פחות אלימה (וגם כולם כיבדו את הזקנים, המחירים היו נמוכים וכו' וכו')
לאנשים יש נטיה מובנית לנוסטלגיה זה מאפשר לנו לשכוח את הכאב שחשנו ולהתסכל בערגה אל עבר שבעצם לא היה אף פעם כזה משו..
לי הייתה מן תחושה כזאת..
שזה קשור לביקורת על ה'התמסחרות' של האחים כהן, ובסרט הזה הם שוברים כל סימטריה אפשרית וזורקים אותנו הצופים – עמומים (או המומים) אל הסוף המרוקן הזה של הסרט.
כן, ברור שיש בזה את החותמת הברוכה של האחים לבית כהן, אבל לפחות לי זה לא היה מספיק
פיל לא סוף
בלי קשר לדעתי האישית על הסרט, התגובה שלך מעט מרגיזה אותי.
דבר ראשון, אתה שואל למה אנשים לא אהבו את הסוף, ובכן, אתה לא נימקת מדוע אתה כן אהבת את הסוף.
כלומר, האם העובדה שהסרט אינו סרט אקשן, ואין לו סוף סטנדרטי, כבר הופכת אותו לסרט "איכות" בעיניך ואז אוטומטית אתה אוהב אותו? אילו תשובות אתה קיבלת בטייק השני?
דבר שני, הורג אותי הזלזול בצופים שמצפים לסגירה עלילתית, והשימוש השחוק במונח "סוף הוליוודי", כי בוא ניזכר רגע בכמה אלפי שנים של דרמה, קומדיה וטרגדיה, כן, היוונים המציאו את זה, יש מבנה עלילתי שכל צופה/קורא מצפה לו, כמובן שהיו לא מעט התפתחויות במהלך השנים והמבנה הזה נשבר פה ושם, אבל זה עדיין טבעי לצפות לסגירה כלשהי, התרה, קתרזיס, איך שתקרא לזה, זה לא חייב להיות סוף טוב בכלל, זה רק צריך להיות סוף, וזה לא בגלל הוליווד או "עשור הטוייסטים" (נו באמת… אם כבר אז זה רק המאיס את הטוויסט, סוף טוב אינו טוויסט) או חוסר יכולת לקבל "סרטי איכות".
בקיצור, אהבת את הסרט? ספר לחבריך, אין צורך להתנשא.
כמעט כל הדברים שאמרת שלא יהיו בסרט
דווקא היו בסרט, אבל רק כרמיזות. כמעט לכולם כבר התייחסו בתגובות.
לא עברתי על כל התגובות, אבל בקשר לסרט..
זאת בדיוק הייתה הכוונה שלי. היו דברים מעורפלים שהופיעו רק כרמיזות בסרט (מה שגרם לניחושים והשערות) שקיבלו תשובה חד משמעית בסרט (מה שמאפשר לפתור חלק מההשערות).
בהמשך לדברים שכבר נאמרו כאן, אני רוצה לומר לך דבר אחד:
תפסיק עם הפרופוגנדה שלך בין התגובות!
אני ממש מתעצבן להיכנס לכתבה שנוספו לה 30 הודעות חדשות מאז הפעם האחרונה שקראתי אותה, ולגלות ש29 מהן קשורות בפתילי ה"אוי אוי אוי" שלך.
אני כקורא מצפה להודעות משלושה סוגים:
1) פרשנויות של גולשים לסרט, ולא חשוב אם זה בהתאם לדעת הכותב, בהתאם לדעת ממסד המבקרים או אף אחד מהם. ובכל מקרה עדיף לנמק, ולא רק להתלהם.
2) פידבק על סגנון הכתיבה של הכותבים, שכן אפילו אם מישהו לא ראה את הסרט, הוא יכול לשאוב הנאה רק מקריאת הכתבות.
3) הודעות אוף-טופיק שקשורות בנושאים העולים אסוציאטיבית מהסרטים ומהפרשנויות.
מה שאתה עושה נקרא *מטרד*.
אני תוהה למה אתה ממשיך לנסות לעורר מודעות של אנשים לתיאוריית הקונספירציה הזאת שלך. אפילו אם היא היתה נכונה, מה המניע שלך?
האם אתה מנסה להוביל מהפכה? מהפכנים רוצים להשתלט על הממסד, אבל אתה בעצמך טוען שאתה רק אוהב "לכתוב תגובות, ולא ביקורות", ולכן זה לא נראה לי הגיוני.
בעיניי אתה מתנהג יותר כמו טרוריסט – כזה שמפר את הסדר הקיים, וטוען שברגע שיחזור הסדר הרצוי לו, יחזור לעבודת האדמה (שבעיניי הוא שכח כבר מזמן) – אך למעשה כל מהותו תלויה בכך שהסדר הקיים יישמר, והוא יוכל להמשיך לערער עליו!
בקיצור:
אני שמח מאוד לראות גם מגיבים חדשים באתר שיש להם הרבה אמוציות ורצון לכתוב ולשתף את דעתם, אשר מצטרפים גם לאלו הוותיקים. אני רק הייתי רוצה לקוות שאותם מגיבים חדשים ישתלבו בתרבות דיון מתאימה, ולא יסטו לנושאים שוליים.
אין בכוונתי להשתיק את דעתך, כי זכותך להחזיק בה. אני רק מציע שתמצא דרך יותר הולמת לעשות את זה, למשל באמצעות כתיבת תזה בנוגע להשערה שלך ופרסומה בעיתונות המקצועית, או לכל הפחות תפרסם את האימייל שלך למען אנשים יוכלו לדון עימך בנושא באופן פרטי, מבלי להלאות את יתר הגולשים.
ולכל שאר הגולשים:
אני מקווה שתפנימו לא להגיב להודעות מהסוג הלא מתאים, בגלל שזה הופך את התגובות שלכם ללא מתאימות גם כן!
הפתיל שלך לא נמחק, אלא עבר לדוחקו של השבוע שעבר.
אם ככה
אז את מוזמנת להעביר את ההודעה שלי גם כן, כי היא נעשתה לא רלוונטית. והיא סתם מכערת את השטח כאן. אני מאמין שנמעני ההודעה שלי כבר קראו אותה.
הטוב הרע והמכוער
בלי להכביר מילים אומר רק שלענ"ד הסרט פשוט בא לטשטש את המושג "רע" "טוב" או "מכוער"
ממש באותה צורה שלרנדומליות אין אנו מייחסים כוונות או אינטרסים,
הרע הוא כמו מטבע או כמו תאונת דרכים
הטוב לא ממש נמצא הוא עסוק בהרהורים ובלהציל את העולם דה יורו.
ומי זה המכוער? האשה שמייחסת לשיגור משמעות לא לו, היא נגמרת כמו כולם ואפילו לא מגיע לה פריים אחד יותר.
נחמד ש...
מישהו מצייר 5 נקודות על דף נייר, אומר לצופה "השלם את הציור", ופתאום כולם קוראים לו גאון. -"וואו ב-5 נקודות הוא תאר את כל ההיסטוריה האנושית". – "וואו ב-5 נקודות הוא צייר מטוס וגם את טומי לי גו'נס!". -"וואו…" אתם מבינים את הכוונה.
לעתים חור בעלילה וטשטוש/דשדוש הם רק חור בעלילה ולא תעזורנה קריצות מצד האחיות כהן של "תבינו לבד".
לדעתי פשוט התפשל להם (ובגלל שבבוליווד אף אחד לא צועק האחים עירומים – אז האוסקר בכיסם). התפשל, כי הם מתחו את החוט מעבר לנקודת הקריעה. האומנות היא למתוח עד דק, שהצופים יוחזקו במתח, "ייקרע – לא ייקרע", ולא לקרוע בברוטליות ולומר להם: "נא! אין החזר על הכרטיס".
משמעויות פילוסופיות נעלות היו מוצאים גם ב"חגיגה בסנוקר" או ב"אסקימו לימון", אם היו חתומים עליהם הכוהנים.
תשובה לליאופולד
רק כדי לשמור על כמה שיותר אופציות פתוחות. כי להתמודד עם מר מר מוות אין הרבה אפשרויות. השריף "יודע" שאין מה לעשות, צריך לתת לזה לעבור – כמו "מגיפה", להוריד את הראש ולהתפלל שיהיו כמה שפחות נפגעים. והעיקר שלא יהיו ביניהם היקרים לנו, רק של השכן.
אתה מזכיר לי ביקורת אחת, מצחיקה במיוחד, על ''משחקי שעשוע'' של הנקה
המבקר, לא זוכר איזה – אבל אפשר למצוא ברוטן טומאטוס – כתב אז שהוא תמה למה במאי כל כך מקורי ויצירתי כמו הנקה בחר ליצור סרט בז'אנר כל כך נוסחתי ועבש. הבנאדם פשוט לא קלט שהתשובה נמצאת בגוף השאלה – הנקה יצר סרט בז'אנר הזה *בגלל* שהוא נוסחתי ועבש. עכשיו, אתה יכול להאשים את האחים כהן בכך שהם לא עושים טוב את מה שהם מנסים לעשות – ואני אהיה הראשון להסכים איתך שההישג שלהם במקרה הזה חלקי – אבל אם תצפה שוב ב"ארץ" אני די משוכנע שלא תתקשה להבחין בהגיון שמנחה את העלילה מתחילתה ועד סופה – לקחת את הנחות היסוד הנראטיביות של המערבון ולערבב אותן חזק חזק עם עולם אקראי ואתאיסטי. הנאומים של השריף מדברים על זה. הנאומים של שיגור מבהירים את זה. ההתפתחות העלילתית סוחבת לשם עוד הרבה לפני ה"מפנה התמוה" שאנשים מדברים עליו במערכה האחרונה. השוק במערכה האחרונה, כאמור, לא קשור לשבירת כלים חזקה מדי של האחים – הוא קשור לדברים שכבר היו בסרט לפני זה, אבל הקהל אולי מסרב לראות בגלל הציפיות הסטנדרטיות שלו מקולנוע. אבל על זה הרי הסרט מדבר, ובמובן הזה, הוא לא יכול היה ללכת ל*שום כיוון אחר*.
שוב, אני רואה הרבה בעייתיות ב"ארץ קשוחה", אבל הטענה כאילו העלילה לא מסתיימת נראית לי תמוהה לחלוטין. כשהסרט נגמר, אין עוד הרבה מה לספר.
א.
ב.
על "שפמיאל".
פרשנות שונה
הנה מה שאני מוצא כל כך מדהים לגבי הסרט הזה. עברתי, בימים מאז הצפיה בסרט, בהמון המון אתרים, ביקורות ופרשנויות שונות. גם בפורום הזה אפשר למצוא כל מני תחושות ורגשות שונים, פרשנויות שונות לסיום הסרט וניתוח שונה למוטיבציה של הדמויות. אבל אז (ממש לפני כמה רגעים) הגעתי לפורום של ימד"ב, ומצאתי עוד פרשנות, מרתקת ומדהימה, שאני (אם אני לא טועה) עוד לא ראיתי באף מקום אחר. אני אצרף בהמשך את הלינק לניתוח אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שמזמן לא ראיתי סרט שעורר כל כך הרבה פרשנויות עמוקות ומגוונות. סרטים אחרים גוררים דיונים על טיבם, איכותם וכו, אבל הסרט הזה מעורר דיונים פילוסופיים עמוקים, ענייניים, מלאי משמעות ותוכן. דיונים על מסרים נסתרים, מוטיבים חוזרים, משמעויות של זויות, מבע קולנועי ועוד כמו שקולנוע אמיתי (לדעתי) אמור לעורר. איזה כיף למצוא סרט שאפשר לראות כמה פעמים, להפיק ממנו דברים שונים כל פעם, לנתח כל פעם מכיוון אחר ולהנות כל פעם מחדש. תענוג קולנועי נדיר. ואם יורשה לי לגנוב ביטוי מהביקורת של "סופרמן" מהאתר הזה ממש, זו ה"זיקפה הקולנועית" לה ציפיתי כל השנה.
הנה הלינק לניתוח: http://www.imdb.com/title/tt0477348/board/thread/95014891?p=2&d=95122932#95122932
מרשים.
הניתוח? לא.
הוא מוציא דברים מהקשרם וממציא מושגים שלא קיימים.
"העץ שעליו נשען המת הוא עץ המוות, העץ השני הוא עץ החיים". עץ עץ החיים שמעתי, למרות שאני לא רואה שום קשר בינו לבין הסצינה הזאת, אבל מה זה לעזאזל "עץ המוות"? יש לי פרשנות אחרת: המקסיקנים הוציאו את האוויר מהגלגלים של המכונית של לואלין: גלגל החיים, גלגל המוות, גלגל החידלון וגלגל השווארמה.
לא טענתי שכל מה שכתוב שם קולע למטרה,
אבל באופן כללי, הוא הכניס מובן להרבה סצנות.
וחוץ מזה, אל תהיה כזה ליטרליסט. שמעתי שזה עושה סרטן.
ועכשיו לשאלה הגדולה ביותר
העם "ארץ קשוחה" של האחים כהן טוב יותר מ"הבלתי נסלח" של קלינט איסטווד?
זו לא שאלה גדולה
זו שאלה קטנה וברורה ביותר. הוא הרבה הרבה הרבה יותר טוב מבלתי נסלח. הרבה.
למה דווקא הסרט הזה?
למה לא 'במבי'?
מה הקשר?
למה דווקא הסרט הזה?
הקשר לא מופרך, ו"בלתי נסלח" כבר הוזכר כאן. שני הסרטים לכאורה באים מז'אנר מסויים ופועלים לכאורה על פי כלליו, אבל הם גם שוברים אותם בסופו של דבר ומשאירים טעם די מר בפה.
הקשר לא מופרך
אבל גם לא הכרחי, ובוודאי שהוא לא מספיק כדי להכריז שזאת ורק זאת "השאלה הגדולה". אפשר באותה המידה להשוות את הסרט להרבה סרטים אחרים עם אלמנטים דומים.
האם ''מועדון קרב'' טוב יותר מ''טריינספוטינג''?
זו שאלה שאני יכול לראות את ההגיון מאחוריה, אבל היא באמת לא שאלה גדולה. אם משווים בין סרטים של האחים כהן, התשובה יותר קשורה, אבל לא נראה לי שאפשר לנהל דיון מעמיק שמבוסס כולו על "את אמא או את אבא".
אבל זאת באמת השאלה המעניינת -
איפה "ארץ קשוחה" ביחס לסרטים אחרים של הכהנים. הסרט טוב, אפילו טוב מאוד, אבל מה שמציק לי, אולי, באוסקר שהוא הולך לקחת ובתשבוחות שהוא גורף, היא העובדה הפשוטה, החותכת, שהאחים כהן היו אמורים לזכות לתהילה הזאת כבר מזמן, ועל סרטים מופתיים בהרבה. לטעמי, לפחות "צומת מילר", "בארטון פינק" (סרט שאפשר למצוא הקבלות די מעניינות בינו לבין "ארץ" – באחד מהם יש גיבור שמגלה שהשכן שלו הוא בעצם השטן, ובשני גיבור שמגלה שהשטן שלו הוא בעצם השכן) ו"ביג ליבובסקי" לא רואים אותו ממטר. יותר טוב מ"פארגו"? כנראה. אבל פארגו הוא לא באמת מהסרטים הגדולים של הכהנים. הוא פשוט קרוב יותר לכל מה שנחשב "איכותי" בעיניים של מבקרים וחברי אקדמיה אמריקאיים. גם המערכה האחרונה שוברת הקונוונציות של "ארץ" מהדהדת הרבה דברים שהכהנים כבר עשו בעבר – "צןמת מילר" התחכם על הז'אנר שלו לא פחות מ"ארץ", הוא פשוט עשה את זה בצורה יותר מעודנת, מרומזת, וכנראה כזאת שלא צועקת "תנו לי אוסקר".
מסכים
מכיוון שלדעתי "האיש שלא היה שם" הוא הסרט הטוב ביותר של האחים כהן (אולי דווקא כי הוא מיינסטרימי יותר, אבל עדיין מספיק אפל), אפילו קצת חבל לי ש"ארץ קשוחה" כביכול מגלה את האחים מחדש. לפני כמה שנים, הם היו בתקופת שפל ביקורתית. דווקא הסרט שיותר מזכיר דברים שכבר עשו (במיוחד "ברטון פינק" ו"ביג לבובסקי"), מקפיץ אותם עכשיו לפסגת ההכרה ההוליוודית. זה קצת כמו שג'וני דפ קיבל מועמדות ראשונה לאוסקר יותר מעשור אחרי "המספריים של אדוארד", או ש"זודיאק" נחשב בעיני מבקרים רבים לפריצה הגדולה של דיוויד פינצ'ר. כנראה שיש דברים שזוכים לחותמת רשמית רק שנים לאחר שכולם יודעים אותם.
ועכשיו לשאלה הגדולה ביותר
בלי שום ספק, ה"בלתי נסלח" לוקח.
אמנם, לא מורכב באותה רמה, אך שלם, מוחלט ונטול רבב. אמנם לא יהיו עליו כאלה דיונים עמוקים, אבל בשורה התחתונה, כשמשווים שני סרטים ברמות האלה, אז אני אלך על הסרט שלא דרש ממני צפיות חוזרות לאהבה. עיין ערך השתולים.
לא ארץ לממצמצים.
בבקשה רבה, וקרסון הוא לא סתם אידיוט, אלא יותר נאד נפוח שחושב שהוא יכול להערים על שיגור, כפי שכתבתי. בכל מקרה, אני חושב שאנטרקס ענתה לך על זה יפה.
ענתה?
ואני חשבתי שסגנון הכתיבה שלי מאד גברי
לא ארץ לממצמצים.
צודק.
אבל, זה באמת לא מאוד חשוב איך הוא יודע שהוא שם. כאמור, רק חלק משיטות האיתור של שיגור (וגם וויילס) נראות על המסך, אבל ברור לך שאנשים כמוהו ימצאו תמיד את מי/מה שהם מחפשים. כי כפי ששיגור אומר לו בהמשך השיחה הטלפונית שלהם, גם לואלן בעצמו יודע איך זה ייגמר, כלומר אי אפשר למנוע את הבאות.
לא ארץ לממצמצים.
נשמע הגיוני, בהתחשב בחוויה הלא-נעימה שהיא הסוף (עבור הצופים שהם אני לפחות). הגיוני אך מתסכל. אני לא אוהבת דמויות שמתנהגות בצורה לא עקבית בגלל גחמות או טריקים חיצוניים במהותם לעולם הסרט.
לא ארץ לממצמצים.
כן, הבנתי שזה הסנגור העיקרי על הרעיון, אבל שוב, בעיני זה משכנע כמו אדם שיטען שהוא לא מתחכם כשיענה "כן" לשאלה "יש לך שעון?" מזר ברחוב. יש מוסכמות של ז'אנר, ויש מוסכמות של סרטים, והן מוכרות היטב גם לבמאים וגם לצופים, וזאת חתיכת התממות להגיד "אה, אבל לא *באמת* הייתה לכם סיבה אובייקטיבית לחשוב שהאיש הזה שווה משהו, בסך הכל השתמשנו בטכניקות שתמיד משתמשים בהן כשרוצים להעביר את המסר הזה, אבל הן בפני עצמן לא באמת מבטיחות כלום". אוקיי, ניצחתם, כל הכבוד. אבל לטעון שזו לא התחכמות מכוונת? הגזמת.
לא ארץ לממצמצים.
יש מוסכמות לסרטים. גם יש שם לסרטים שפועלים על פי המוסכמות – שגרתיים, בנאליים, יו ניים איט. חריגה מהשגרה (לא שבירה מוחלטת שלה – האחים לא שברו כאן את כל הכלים) היא דבר חיובי, לא "התחכמות".
לא ארץ לממצמצים.
עכשיו זו כבר חריגה פרועה מהסקופ הקטן שפתחנו פה. לכן, אסתפק במשפט אחד: להגיד שכל סרט שלא שובר את המוסכמות הוא בנאלי זו הגזמה פרועה, לדעתי (וזה גם לא פרגמטי, כי אז לא תשארנה מוסכמות לבעוט בהן, ואז מה יהא על כל היצירתיות והפוסטמודרניזם?).
לא ארץ לממצמצים.
אנטרקס, לדעתי הסרט הזה של האחים כהן הוא דווקא הסרט הרציני ביותר שהוציאו מתחת ידיהם, גם מבחינת הנרטיב שלו, וגם מבחינת העשייה (צילום, עריכה), אני חושב שזאתת אולי הפעם הראשונה בה הם ויתרו על החיוך המעוקם.
לא ארץ לממצמצים.
מן הסתם, מוסכמות הן לא דבר סטטי; הן דבר שנוצר ומתהווה לאט לאט, בעקבות שבירת מוסכמות קודמות. לכן דברים שפעם היו חדשניים ונועזים נראים לנו כדבר שבשגרה. עוד כמה ארצות קשוחות, וסופים שכאלו ייראו לנו בנאליים לגמרי.
אז מוסכמות יש, ועושים אחלה סרטים שמצייתים להן, והן משתנות ומתעדכנות כל הזמן ולכן קשה לחמוק מהן – אבל *לבוא בטענות* לסרט בגלל שהוא לא מציית להן, זה נראה לי קצת מוזר.
אבל מה בעצם אתה רוצה?
אנחנו הרי לא מתווכחים אם נשברות כאן מוסכמות – כן, הן נשברות (כבכל סרט של הכהנים), אף אחד לא מיתמם בעניין הזה. זה כשלעצמו לא בהכרח טוב או רע, אם כי אני עצמי נוטה להעדיף סרטים שחושבים מעבר לסכימה העלילתית הקונוונציונלית; השאלה האמיתית היא האם הסרט בונה עולם פנימי עקבי, כזה שמציית להגיון הרעיוני שעומד מאחוריו, כזה שמצדיק את את הסטיה מהנורמה, הן ברמה התמטית והן בהתנהלות של העלילה. "ארץ" עושה את כל הדברים האלה במיומנות רבה, לכן הטיעון החוזר שלך נגד שבירת המוסכמות נראה לי מצחיק – אם כל היוצרים ימשיכו לחשוב על מה שהם חייבים לך כצופה כתוצאה משנים של התנייה, שום דבר לא ישתנה לעולם. אתה חושב ששבירת המוסכמות שלהם, כשלעצמה, כושלת וגמלונית? זה כבר טיעון אחר, ולגיטימי לגמרי, אך המתחיל במלאכה אומרים לו: פרט.
כתבתי קודם מה אני רוצה
אני רוצה להנות מסרטים שאני משקיע בהם את הזמן והכסף שלי. "ארץ קשוחה" לא סיפק את הסחורה, בגלל שהוא גרם לי אישית להרגיש מרומה. זה מוסבר יותר בפירוט בפוסט "דעת מיעוט יחסית", ונדמה לי ששם גם הסברתי למה דווקא שבירת המוסכמות הזאת הרגיזה אותי ואחרות לא, עד כמה שאפשר להסביר דבר כזה שהוא ביסודו לא רציונלי.
חוויה בטון קליל.
אהבתי מאוד את האנלוגיה המשעשעת של הביקורת באשר לשינוי סגנון הסרט לקראת סופו. מאחר ונמרוד הכין אותי לשינוי מהותי בטון, עוד לפני הצפייה קיוויתי בסתר ליבי שזה ייגמר במחזמר. לא שיש לכך סיבה רצינית, פשוט הייתי מאוד רוצה שזה יהיה העור החדש שיתגלה אחרי זניחת המותחן (שהתגלה כלא פחות ממעולה). ואכן לרגע היה נדמה כי תקוותיי התאמתו, עם הופעת תזמורת המריאצ'י! במשך דקה שלמה ציפיתי לראות את שיגור עיני-עגל פוצח בטנגו חושני עם מיכל האוויר הדחוס שלו. לא הייתי מתנגדת לריקוד שורות רב-משתתפים. טוב, אולי בסרט הבא.
גזענות
מותר להעלות דעות, אין בעיה; רק מה, אם אתה אומר משהו שטותי במיוחד, אתה צריך להיות למה שאתה מכנה "עריפת ראשים".
ויש מרחק עצום, כביר, בין "עניין הזרים והזרות" ובין "גזעני בצורה קיצונית". אני בטוח שאתה מבין את זה.
גזענות
לא חושבת שהייתי מגדירה את התגובה שלו כ"שטותית במיוחד". האמת, אפילו לא כשטותית. אפילו אם הוא הגזים כשאמר שזה קיצוני בסרט, הוא מעלה נקודה נכונה ואין שום סיבה לענות לו בלגלוג.
גזענות
לא עניתי בלגלוג. אם כבר, בכעס.
בעיני, להגיד שהסרט "גזעני מאוד" זה שטותי. להגיד "כל הרעים הם זרים" זה שטותי מאוד (ופשוט לא מסתדר עם העובדות). להגיד "הלבנים בסרט הם אנשים חביבים" זה עוד יותר שטותי (בפרט, אפילו לואלן עצמו, עם כל הסימפתיה שהוא מעורר, הוא ממש לא איש חביב). גם הדוגמה של השומרים היא שטותית. הנקודה שהוא מעלה היא לא נכונה, עובדתית.
עכשיו אפשר לדבר על נקודות אחרות שאולי הוא מעלה.
גזענות
אולי אני טועה, אבל לא מוזכר הלאום של אנטון שיגור. בוודאי לא נאמר/נרמז שהוא מקסיקני. הוא אומנם משוחק על-ידי שחקן ספרדי, אבל אין לו מבטא לטיני או אפילו מראה/לבוש כמו של שאר המקסיקנים בסרט.
בעניין הטענה המרכזית שלך – מודה שלא שמתי לב לעניין במהלך שלוש הצפיות שלי. המקסיקנים שם בגלל עסקת הסמים – אופייני לאיזור ולתקופה. הסיפור על האינדיאנים אכן מקביל אותם ל"מקסיקנים של פעם" אם אתה מתעקש.
הבעיה שאני לא מבין לאן אתה הולך עם זה. לבנים הורגים לבנים, ומקסיקנים הורגים מקסיקנים ללא קשר לגזע/צבע או מין לאורך כל הסרט.
אם יהיה לך כוח, אשמח לשמוע עוד על היבט שאיש לא התייחס אליו עד בינתיים.
הלאום של אנטון שיגור
נאמר בסצנת תחנת הדלק. אם זכור לי נכון, המתרגם לא הבין את שורות הדיאלוג האלה ולכן תרגם אותן בצורה עילגת.
הלאום של אנטון שיגור
הוא משהו שהמוכר המבוגר בתחנת הדלק הסיק על סמך האוטו איתו שיגור הגיע. וכולנו יודעים שזה לא בדיוק האוטו שלו, כך שזה גם לא בדיוק הלאום שלו.
גזענות
תקשיב, אני חושבת שאתה נתפס קצת יותר מדי לעניין הזה של ה"גזענות" הזו. אם נניח רגע בצד את האיכרים-החביבים-והמקסיקנים-החוליגנים ונתמקד רגע בחוויר שעושה-עבודה-מעולה בתור-הרוצח, נגיע למסקנה שבעצם זוהי תהיה גזענות לא פחותה אם ל=א ילהקו אנשים לפי המוצא שלהם. אני לא חושבת שליהקו אנשים "לבנבנים וחביבים" בגלל שיוצרי הסרט רצו להגיד "אנחנו שונאים מקסיקנים ואנשים ממוצא זר אז ליהקנו בכוונה אנשים לבנים לתפקידים חביבים". מבין?! ותבין שאני לא מדברת אליך בזילזול אלא מתנגדת מעט לטענותיך. ושאלה קטנה שאני מקווה שלא תכעס עליה. האם אתה ממצוא זר?! כי זה נראה קצת שאתה מדבר ממקום רגשי (ולא ממש נכון) במקום לדבר ממקום ענייני ולהציג את העובדות ב… תפיסה מעט שונה.
אני לא חושב שיש מאחורי זה משמעות מעמיקה כלשהי,
אבל שכנעת אותי שהמקסיקנים בסרט מוצגים בצורה שלילית.
נכון, אבל
חוץ מאמריקאים סוחרי-סמים, בסרט יש מגוון דמויות של אמריקאים: טובים ורעים, עניים ועשירים, סימפטיים ולא-סימפטיים. יש דמויות עגולות. המקסיקנים הם כולם דמויות רקע שטחיות, סטריאוטיפים מהלכים.
כי זה לא סיפור על מקסיקנים, או על מקסיקו
הם פשוט נמצאים ליד הגבול, אז המקסיקנים הם ברקע. אלו שחשובים לסיפור הם סוחרי הסמים, אלו שלא – לא רלוונטיים.
לא הרגשתי שיש פה משהו נגד מקסיקנים.
יתרה מזו, ארוסי שיחיה, הוא מקסיקני גאה. כשהוא רואה סרט שמתנשא מעל מקסיקנים, ישר עולה לו הדם לראש. למשל, הוא כמעט פסל את הסדרה "ווידס" בגלל קטע אחד קטן שבכלל צחק יותר על האמריקנים מאשר על המקסיקנים, אבל בסוף הקשיב לי ונרגע.
במהלך כל הסרט לא יצא ממנו ולו פיפס אחד של מרמור או עצבים.
מקסיקנים יוצאים הרבה יותר גרוע בסרטים כמו "אמורס פרוס". פנ זו סתם תועפת לוואי, לא עניין של כוונה תחילה.
איסדתי אותך ב''ומקסיקנים''.
אני ממש לא קיבלתי את ההרגשה שהסרט מנסה לטעון שמקסיקנים הם אם כל רע, או לפחות אם האלימות נטולת ההגיון.
לגבי המקסיקנים
(אתמול ראיתי לראשונה את הסרט ובהמשך בטח אכתוב תגובה מלאה לגביו)
אבל גם אני שמתי לב לאורך כל הסרט שבעוד לאמריקנים יש אופי, מניעים ובאופן כללי הם דמויות, המקסיקנים אינם דמויות, אלא מניעי עלילה, ואין להם שמות, הם תמיד "המקסיקנים". הם הexpendable fat guys של הסרט.
עד כדי כך, שלא ברור לי איך שחקן מקסיקני הסכים לשחק דמות ראשית בסרט כזה.
ביגוד לשחקן שמשחק אותו, אנטון שיגור הדמות הוא לא מקסיקני. לא ברור אם הוא אמריקני, אבל הוא בהחלט "דמות".
אני לא חושבת שיש כאן גזענות במובן שיצאו להציג את כולם חוץ מהאמריקנים כרעים, אלא פשוט לא סופרים את המקסיקנים. הסיפור מתמקד בלבנים.
זה אכן לא סיפור על מקסימקנים, אבל כמו כל פרט בסרט זה לא סתמי שמקסיקנים הם מעין כלומים כאלה, דפים חלקים של פשע. ואם זה נעשה לא בכוונה – זה עוד יותר מבהיר את הנקודה שלא סופרים אותם…
שוב,
לא סופרים אותם כי הם לא רלוונטיים לסיפור. גם האמריקנים ששיגור הורג הם לא אנשים, אלא סתם דמויות. גם אלו שלואלן פוגש על הגבול – סתם דמויות. רק הדמויות העיקריות הן עגולות ומלאות – מה לעשות? חוץ משיגור, שאתנתיותו לא ידועה – רק הלבנים נחשבים בסיפור הזה. זו כל הפואנטה של הסיפור הזה.
רגע
אז התכוונת שיש פואנטה לזה שהם מקסיקנים שלא נחשבים ורק הלבנים נחשבים? או שאין פואנטה לזה?
כי בעיני היו הרבה דמויות משנה שקיבלו לפחות קצת פנים ואופי – אבל אף לא אחד מן המקסיקנים. לא ש*כל* הלבנים נחשבו והיו גם הרבה לבנים סתם, אבל בעיני היה משהו מייצג בזה שהיו יחסית המון מקסיקנים בסרט, ואף לא אחד מהם זכה לאיזו שהיא התעכבות.
לא יודע.
כשאני מסתכל על 'ארץ קשוחה' כ"עיבוד לספרו של קורמאק מקארתי", אני חושב שהוא כמעט אידיאלי. האחים כהן מעבדים את הספר באופן מאוד מכבד, אינטליגנטי, לא מתחנף. הם מנצלים את מלוא הפוטנציאל של כל התרחשות, ולא מפספסים שום בדל של אירוניה (במיוחד עולים לי בראש כרגע המונולוג שחותם את הסרט, וההופעה הראשונה של אנטון והבלון). הכל מאוד מדויק ומינימליסטי, אבל לא אנמי או נטול טביעת אצבע אישית. אם הייתי סופר, הייתי רוצה שהאחים כהן יהיו אלה שיעבדו לי את הספר.
אבל אם להתייחס אל 'ארץ קשוחה' לרגע כ"סרט חדש של האנשים שחתומים על 'צומת מילר"', הוא מעט מאכזב. כשהכהנים בוחרים להתבסס על יצירה ספרותית של סופר מוכר, המעריץ שבי היה רוצה לראות אותם מחבלים בה בוירטואוזיות שבה הם נוהגים לחבל בכל ז'אנר שהם פועלים בו, בכל יצירה -קולנועית או אחרת- שהם מחקים. הייתי מצפה לאיזושהי תובנה שגלומה בסיפור, שמקארת'י לא ליטש בעצמו. גם המשחק בעקרונות המערבון לא מעניין כמו שהייתי מצפה מהכהנים.
בעיה יותר מהותית, היא ש'לא ארץ לזקנים' מזכיר יותר מדי סרטים אחרים של הכהנים לכל ארכו, מה שמעלה בי את החשד שהאחים בחרו בו פחות בגלל התוכן שלו ויותר בגלל שיש בו מה משהקהל אוהב לראות ב"סרט של האחים כהן": מבטא דרומי, אלימות, הומור שחור, גבריות מרוסקת ומתרסקת. אז כן, ג'ואל ואיתן חזרו לעצמם. אבל הם גם חזרו על עצמם. בהרבה מובנים, זה הסרט הכי פחות מעניין שלהם מזה שנים.
לא יודע, כאמור.
באמת שכבר לא נעים לי למש''א אותך,
אבל המשפט "ג'ואל ואיתן חזרו לעצמם. אבל הם גם חזרו על עצמם" לגמרי מסכם את הכל על רגל אחת. איכשהו נדמה לי שהאחים כהן נכנסים לפאזה בקריירה שאני אוהב לכנות "התקופה השלישית של דיוויד בואי", העידן שאחרי התדרדרות בקטלוג האמנותי של יוצר, זה שבו הוא מפסיק להתבזות וחוזר לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – אבל השחיקה, המחזור וגם השינויים החלים בעולם סביבו (שינויים שהוא עצמו אולי לקח חלק בהתגלמות שלהם) הופכים אותו לפחות ממה שהוא היה פעם או אמור להיות עכשיו. וכן, גם אני, כבר כשקראתי את "לא ארץ לזקנים", שהוא באמת ספר נהדר, חשבתי שזה מוזר שהאחים כהן מחליטים לעבד לקולנוע ספר שנראה כאילו נתפר בדיוק-בדיוק למידותיהם.
או, בדיוק. תודה.
הסרט המצחיק ביותר שראיתי זה זמן רב
אוקי.
אז לסרט יש הרבה מה להגיד.
ולטעמי הוא היה חזק ומעולה
ומלא
והוא נגמר במקום (ואני אוהב סופים סגורים)
אבל מה שהיה לי הכי נעים שבהרבה מקומות הוא מאוד מאוד מצחיק – בדיוק כמו שהאחים כהן יודעים. כזה שצוחקים בקול (או בלול בעצם) כמו שקורה מעט גם בסרטים שממש משתדלים
הייתה מעט אכזבה
דווקא בתור מעריץ של האחים התאכזבתי מהסרט, ולאו דווקא בגלל סופו המהורהר והפילוסופי. במהלך כל הסרט חיפשתי את הגרעין ה"כהני" שלו, את מה שעשה את "פארגו" ואת "רציחות פשוטות" ואפילו את "רייזינג אריזונה". ודווקא בסרט הזה, שזיכה את האחים בפרס הבמאי והסרט באוסקר, חסר היה הגרעין הזה. הרגשתי שהאחים מוותרים לעצמם: ידוע לכל שבכל סרט של האחים כהן יש מחווה לז'אנר מסויים ולאזור בארצות הברית (רציחות פשוטות- המותחן, טקסס. רייזינג אריזונה- קומדיית הסלפסטיק, המערב. פארגו- דרמת מתח, מיניסוטה. ויש את ההוא על ממציא החישוק- קומדיית הסקרובול, ניו יורק) ומה שבאמת משלב את שניהם ביחד זה הסטייל והבימוי של האחים. ב"ארץ קשוחה" האזור היה טקסס, העלילה הייתה דומה לזו של פארגו ואפילו הפסיכופט שצד את הדמות הראשית מרייזינג אריזונה (לנארד סמאלס) היה. הייתה הרגשה שהסרט לא שלם ושהפנים האלה של הסרט לא אוחדו.
עם זאת, הסרט עשוי להפליא: המשחק של בראדם, אנטון שיגור, הוא מהטובים שנראו בשנים האחרונות (כל פעם שפניו נראו על המסך התכווצתי בכסא באולם הקולנוע, שלא לדבר על זו שישבה לצדי). הצילום מדהים ולא חסרים שוטים נפלאים כמו בכל סרט של הכהנים. הנופים הדרומיים והמבטא מוסיפים המון. ניתן לומר שכן יצאתי מהסרט עם הרגשה של- "האחים כהן עדיין בלתי מנוצחים" בעיקר אחרי האכזבה מהסרטים האחרונים שלהם (כמו "אכזריות בלתי נסבלת", שאמנם הייתה בו שנינות כהנית אך הוא היה נורא פופי). דווקא ההרהור הפילוסופי המוצג בצורה חדה בסוף הסרט חידד את ההרגשה הזו.
אם יש ספק, אין ספק
נטען כאן שההודעה הזאת מספיילרת את שלושת הסרטים. אפשר להתווכח על זה, אבל עדיף לא לקחת את הסיכון, לכן הוספתי סימן ספוילר.
סרט מוזר
אי אפשר לסווג אותו אפילו כגרוע, אלא פשוט… מוזר – חסר טעם וריח, משהו ערטילאי שכזה שלא נוגע כלל בצופה. אי אפשר להתחבר לדמויות ואפילו טומי לי ג'ונס שבד"כ עושה עבודה נהדרת היה אנמי וחיוור באופן מאד לא אפייני לו.
לא רק שאין שום הצדקה לתת לסרט הזה את פרס הסרט הטוב ביותר, אילו זה היה תלוי בי – הוא לא היה מתקרב אפילו למועמדות.
לסיכום – אני בספק אם בכלל שווה צפיה, אולי רק מתוך סקרנות.
המלך הוא עירום?
.
(הנקודה באה להבהיר שהרוע שרירותי ,עגול ופה כדי להישאר,כמו כן היא מיצגת סוף לא הוליוודי שמסתיים בדרך כלל ב: ,. או?.
אקווה שרוב האנשים יבינו את הטוויסט האומנותי והפילוסופיה בתרי זוזי שמיוצגים בריק מצדדי ה.)
מש''א
ולכו תבינו מה זה חנמל
רבאק, די!
מילא אם כל אחד היה רואה משהו אחר או בונה תילי מילים והררי פרשנויות משלו, אבל אם כל כך הרבה אנשים, על דעת עצמם וללא תיאום, ראו את אותם רעיונות (או רעיונות חופפים) באותה יצירה, לא עולה על דעתכם לנשום עמוק דקה ולשאול את עצמכם שמא *אתם* פספסתם משהו? אפילו לא בקטע רע, אולי הסרט לא העביר את הנקודה שלו מספיק טוב או משהו, אבל בשביל פלצנות ריקנית וחסרת פואנטה שמביאה כל כך הרבה אנשים באופן אקראי להרהורים דומים צריך לפתח חתיכת תיאוריית קונספירציה. במקרה הזה, הילד הוא עירום.
תראה, אני לא אוהב שיעורי ספרות
ואני לא אוהב את זה שהסרט הוא כמו שיעור ספרות.
אם היה אפשר לצאת בתחושה של עומק ומלאות מהסרט הזה בלי לנתח אותו זה היה סבבה.
אבל ככה, כמכלול, הסרט חסר משמעות ללא ניתוח, למרות שהקטעים השונים שלו מעולים.
למרות שהניתוח הזה די כיפי, זה לא מה שאני מחפש בסרט.
אז אני ארכך את ההסכמה שלי עם "המלך הוא עירום". הוא באמת לובש בגדים בלתי נראים, אבל בהחלט מותר למחות. בלתי נראה זה לא יפה.
תראה, אני לא אוהב שיעורי ספרות
"הסרט חסר משמעות ללא ניתוח"…
תראה, אני לא אוהב שאנשים סתם אומרים מש''א
יכול להיות שאתה, ועוד כמה אנשים, לא אוהבים סרטים "אמנותיים" נקרא להם. קולנוע בשביל חלק מסויים באוכלוסיה הוא בידור, וזו דעה לגיטימית. אבל אותך לא הבנתי, ואני באמת אשמח אם תסביר, לא מקניט או משהו כזה.
"אם היה אפשר לצאת בתחושה של עומק ומלאות מהסרט הזה בלי לנתח אותו זה היה סבבה." – כיצד בעצם? אם ראית פעם סרט שמילא אותך בתחושות האלה מבלי שהייתי צריך לחזור ולהרהר בו, או לקרוא הרהורים של אנשים אחרים, אם ראית פעם סרט מבדר שירה לך ישר אל תוך תת-המודע מסר חד ומלא משמעות בבת אחת – בבקשה תגיד לי את שמו, אני גם רוצה לראות.
המטריקס
וזו סתם דוגמה טפשית, אני לא הולך להכנס על הדיון של הרלוונטיות שלה, אני בכלל לא ממש רוצה להכנס לדיון הזה,
אבל נראה לי שאנשים כאן מנסים להגיד שהם מעדיפים, כמוני, סרטים שאפשר להינות מהם וגם לקבל מסר, סרט לא חייב להיות עמום בכדי להיות עמוק.
גם מסר עמוק יכול להיות מואכל בכפית, שזה מעצבן אנשים מסויימים, וגם מסר נדוש ובנאלי יכול "להתחבא" בסרט משעמם ופלצני, דבר שאנשים אחרים לא אוהבים, ויש את כל הקשת שבאמצע.
אגב, את ,"ארץ קשוחה" דיי חיבבתי,
כלומר את האווירה שלו, הצילום, המשחק וכאלה, בעיקרון הצד הטכני שלו.
אבל אני ממש לא רואה אותו כיצירת מופת, ולא רואה בו שום דבר גאוני או עמוק במיוחד, סתם סרט נחמד.
חבל שאתה לא רוצה להיכנס לדיון
הביאור שלך לדברי חנמל דווקא עזר לי להבין את הנקודה שלו (ושלך).
מכיוון שאתה לא רוצה להיכנס לדיון, אסכים איתך שהמטריקס זו דוגמה טיפשית
מה שאני כן מוכרח להגיד שגם אני כמוך מאוד חיבבתי את הצד הטכני של "לא ארץ לזקנים", שבולט בצפיה הראשונה (לפני שלב הניתוחים המרושעים). אני באמת חושב שקולנוענים בשאיפה יכולים לצפות בבניית המתח של הכהנים כסוג של בית-ספר.
אבל נחש מה? דיברתי כבר עם אנשים שמצאו אותו "משעמם פילים" (כהגדרתם).
מה שאני מנסה להגיד הוא שאלה שממש לא נהנו ממנו בכלל, לא חייבים לצעוק "המלך הוא עירום" סתם בשביל לנסות לחשוף את ערוותם של כל אלה שכן טוענים שהם נהנו מהסרט*. לא נהנית? ספר לחבריך, ספר למה, אבל מה זה עוזר אם תספר שכל מי שכן נהנה הוא צבוע?
___________________________
*מעניין אם רענן שקד קורא את עין-הדג..
צודק
אבל תודה שזה כיף לצעוק "המלך הוא עירום"
ד''ר סטריינג'לאב.
ד''ר סטריינג'לאב,
לא בדיוק סרט עמוק- יותר סאטירה מריריה.
גם ב''מטריקס'' הרבה אנשים ראו הרבה רעיונות דומים
זה לא הופך אותו ליצירת מופת.
צודק.
בא לך לקרוא את מה שכתבתי ולהגיב גם על זה מתישהו?
...אבל 'מטריקס' הוא כן יצירת מופת
(לא מהסיבות האלה, כמובן).
אבל זה לא מה שהסרט מנסה להגיד(לא רק)
ולדעתי הוא גם לא שובר שום ז'אנר, הוא אפילו חוזר על עצמו, לפחות מבחינתם של האחים כהן.
אני לא אסביר למה הוא עמוק וכבד,עצם העובדה שפתילים שלמים לפניי כבר התדיינו בנושא רק מעצים את המהות של הסרט.
מוזר!
כשראיתי את הסרט, מבלי שידעתי מה קורה במערכה האחרונה והמדוברת בכלל – לעומת רבים אחרים ששמעתי שהתאכזבו מהסרט – בכלל לא התאכזבתי.
למעשה, הסוף – שוב, לעומת רבים אחרים – סיפק אותי לגמרי, למעשה, חשבתי שהיה מדובר בסוף מצוין ולא יכולתי לדמיין אותו נגמר בצורה שונה.
אבל כנראה שאני אחד ממעטים שחושבים ככה כי אפילו מאנשים שאהבו את הסרט שמעתי שהסוף קצת איכזב אותם.
אני מסכים עם מי שאמר שהאחים כהן
חזרו לעצמם וחזרו על עצמם; סרט טוב מאוד, אבל יש לי תחושה שכבר היינו בו.
בכל אופן, ראיתי אותו בבריסטול אשר על נהר אבון, שם אני שוהה לרגל מחקר (נסיעה מבעסת להפליא, אל תשאלו), והיה משהו מעניין בבית הקולנוע שם: השורות המרכזיות ('המקומות הטובים') הם עם כיסאות בסגנון סינמה-סיטי, רק קצת פחות טובים, נקראים "Premier Seats" ועולים 7.7 ליש"ט; המקומות הרגילים הם עם כסאות *הרבה* פחות נוחים, בלי משענת ראש ובלי מחזיק לכוסות שתיה, ועולים 6.2 ליש"ט. מה שכן – לשמחתי האולם לא היה מלא ואף אחד לא טרח להשגיח מי יושב איפה, אז ישבתי במקום פרמייר כל הסרט, הידד.
ארץ קשוחה ללא סיום.
ובכל זאת, לא הבנתי מה צריך היה להביע הסוף הבלתי סופי בסרט הנפלא הזה.
נכון, ישנם סיומים צפויים. אבל עד כדי כך בלתי צפוי??!!
הסברים יתקבלו בברכה תחת הנושא: "ארץ קשוחה ללא סיום".
אין לי שום תלונות על מבנה הסרט המשחק או הסוף וההתחלה
יצאתי מהסרט בתחושה שעצם הצפיה בסרט אני שותף לתהליך משחית נשמות שהעולם עובר
אני מעריך מאד את העבודה של האחים כהן ואני תוהה על הסיבות להענקה של כלכך הרבה פרסים חשובים לסרט הזה
קולנוע זה לא ספרות זה כח סוחף המונים ששותף בתהליכים חברתיים הרבה יותר מספרות
הקולנוע יכול להשפיע קשות על חתך אוכלוסיה שלא קורא ספרים ומקבל את הקולנוע כ"החיים האמיתיים"
נו טוב האחים כהן לוקחים סיכונים בדרכם המיוחדת לעשות קולנוע אבל לפי הפרסים נראה שלא לקחו סיכונים הלכו על אלימות לשמה
הכי הפתיע אותי הוא האוסקר של מלאך המוות שכל שחקן כמו וואן דם או אחר אפילו פחות שרירי היה מבצע את הוראות הבמאים בהצלחה יתרה
איזה משחק היה כאן ???
אני אוהב את האחים כהן בסרטים כמו נרדפי החוק
[דרך אגב אני מחפש לצפות שוב ולא מוצא]
התאכזבתי מסחף הסופרלטיבים
סרט מתאים להיות בסינימטקים ולא אופיום להמונים חובבי הוליווד ואוסקרים
תהליך השחתת העולם עשוי טוב מבחינה קולנועית
נרדפי החוק זה לא של ג'ים ג'רמוש בכלל?
נרדפי החוק זה לא של ג'ים ג'רמוש בכלל?
זו הנקודה!
תאר לך את האחים כהן מביימים את נרדפי החוק, עם ואן (בר)דם בתפקיד אנטון שיגור. לדעתי, ייצא בסט.
______________
מצטער, קשה לי להתייחס ברצינות גמורה למי שמאמין שלחבייר ברדם לא הגיע אוסקר על אחת הדמויות הכי בלתי ניתנות לשחזור שנראו בקולנוע כבר שנים. איש איש ודעתו, המכובדת, אבל לעצום עיניים אל מול גאונות זו צורת הכחשה שאני מתקשה לקבל.
אהההה לא נרדפי החוק
כל הכבוד לתיקון כנראה הכוונה ל"איפא אתה אחי" עם קולוני
יש דמיון לא ? תרוצים תרוצים
לעניין ארץ קשוחה
כל הכבוד לחברים כאן שמגלים כישורים וזכרון מרשימים שמות ופרטים
אתם לא חושבים שפרטים כמו סגירות מעגלים בלשיים כמו למה החלונות היו פתוחים או סגורים או למה הדמות הזו עשתה כך ולא כך זה בעיה קולנועית קלה
אלו דברים קלים לביצוע והאם צריך בכלל לרדת לפרטי הפעילויות האלו הרי זה לא סרט בלשי שיש לדקדק בגין אלו
זה סרט שיורד למהויות של הדפקטים האנושיים שמקיפים אותנו ומסכנים את קיומינו
האם לא צריך להתייחס לאומנות , [אם בכלל כולם מסכימים שקולנוע זה אומנות]
האם לא צריך להתיחס ליצירה אמנות כזו גם עם הרגש
מה חסמתי את עצמי לרגש ??
אכן כן הסרט הצליח לחתום את הזוועה בצורת צלקת מסויימת במוחי אחים כהן נעזרו היטב בכל טכניקות הקולנוע בהצלחה יתרה
אבל אם הייתי יכול לבקש מהם
הייתי מבקש
בבקשה אל תעשו סרטים כאלו , עם כל הכבוד לאמנות וליכולת הקולנועית שלא ניתנת לעירעור
אתם האלים בכבודם ועצמם אלילי הוליווד יוצרי "החיים בכאילו"
תרחמו על אלו שרואים בזכיות האוסקרים התגשמות ההצלחה האנושית ודבר לסגוד לו !
לא ולא אני נגד צנזורה חינוכית אני בדרכי ניגשתי ללוח הציונים והטתי את גרף של האחים כהן כלפי מטה
אהיה יותר חשדן בבחירת הסרט הבא שלהם מקווה להנות אם אבחר בסופו של דבר בסרט שלהם
אבל המניות שלהם ירדו . . . . . . . . אצלי
אהה ועוד כתם דבק בהוליווד שבמילא מלאה כתמים
איך בכלל הגעתי לכאן ?
זה בעקבות חבר שרצה לראות את הסרט וחיפשתי רעיון איך לשכנע אותו לא ללכת לסרט
המעולה הזה שאני מתעב כלכך כמעט . . . . . כמו את שתיקת הכבשים
האם צריך להתיחס לספר ???
אני שואל את עצמי [ נו טוב לא קראתי את הספר ]
האם לאחר יצירת הסרט צריך להשוותו או להתייחס לספר כך שיעלה או יוריד את קרנו של הסרט ???
סרט הוא סרט וספר הוא ספר
לדעתי כשסרט נולד הוא הופך לכמו ישות עצמאית המנותקת מהספר ואנחנו אמורים לשפוט אותה , ובפני עצמה בלבד [את הישות כמובן]
כמה דברים קטנים:
המכוניות, בגדי הנשים ובעיקר, נוכחות אנשים צעירים ששירתו בוויטנאם.
מסכים באופן כללי אבל חייב לנטפק דבר אחד-
לגבי האמירה ששנות השמונים הן "תחילת התקופה שבסופה האמריקאים התחילו להבין שתפיסת השחור/לבן לגבי אלימות אינה עובדת" – אפילו ברמת ההכללה הגסה אני חושב שדווקא ההפך הוא הנכון. עד כמה שאני יודע מאז שנות השמונים מספר האסירים בבתי סוהר בארה"ב, למשל, רק ממשיך לעלות. זה בהחלט מצביע על תפיסת שחור-לבן של האלימות בחברה בתור בעיה נקודתית שיש עם אנשים פרטיים – הפושעים – ולא בעיה מורכבת וכללית.
אני לא באמת מוסמך להביע דעה בנידון.
אני פשוט לא מכיר מספיק את ההיסטוריה האמריקאית. בכל זאת, מתוך סכנה של (המשך) הגררות להכללות המבוססות בעיקר על קלישאות, נדמה לי שאתה טועה. העובדה שאת הפתרון לא בחרו לשנות לא אומרת שלא הבינו שהבעיה היא בעלת אופי אחר – התגובה הטבעית ביותר לאדם (או לחברה) המתמודד מול מצב חדש היא להקצין את הפתרונות הקיימים, ולא למצוא פתרונות חדשים.
תראה את דרך הצגת אלימות הסמים בקולנוע – יותר ויותר היא מוצגת כהרסנית, נטולת משמעות, ובעיקר – לא מרושעת. כמה סרטי פעולה שמו ברוני סמים מקומיים בתור הרשעים הגדולים? כמה מהם שמו אנשי עסקים נטולי מוסר בתפקיד זה? זה פשוט לא מסתדר עם תפיסת הרוע המערבונית הקלאסית.
אם לא בחרו לשנות את הפיתרון-
אין שום סיבה מעשית להניח שהבינו שהבעיה היא בעלת אופי אחר.
והקצנה של שימוש בדרך מסוימת להתמודד עם בעיה, לא מעידה על הבנה שהדרך נכשלה. להפך – זה מעיד על אמונה שהדרך עצמה בסדר גמור, ואם רק יושקעו יותר משאבים "סוף סוף יהיו תוצאות".
יכול להיות שגרסת הדויד שונה קצת מגרסת הקולנוע?
ראיתי עכשיו את הסרט בדויד, והיה נדמה לי שכמה סצינות קוצרו טיפונת. מישהו יודע משהו לגבי זה?
אולי בדיחה קטנה
הסרט שראיתי רק לאחרונה מצויין. כולל הסוף.
הויכוח עם מי שלא אהב נראה מיותר, קצת כמו להסביר לטטרן מהו ריח של קפה.
כמובן שנושא הסרט הוא שיגור ומה שהוא מעורר בצופה. הנסיונות להגיד מה הוא מוסר ההשכל כגון "הרוע הוא בנלי" וכו' מפספסים את היחודיות והעוצמה בדמות שהיא בלב האמירה של הסרט.
השיחה של השריף עם ידידו בה נאמר שכל ההשחתה מתחילה מחוסר הנימוס והכבוד של הצעירים באה כדי לאייר כמה אין להם מושג בפני מה הם עומדים.
מצאה בעיני חן בדיחה קטנה שהובאה בסרט: הדמות היחידה שהצליחה לעמוד כנגד הרוע המטפיזי של שיגור היא בירוקרטית קטנה (ושמנה) אב טיפוס של צרות המוח האמריקאי בסרטים – אולי תאומתה הרוחנית של הבירוקרטית שמסרבת לרשום לתחרות את הגיבורה בסרט "מיס סנשיין הקטנה".
היא היחידה ששיגור לא מצליח לתמרן ולהכפיף אותה לרצונו. (היא לא מסגירה את מקום עבודתו של לואלן כי זה "נגד התקנות").
או שזו בדיחה של האחים כהן שאפילו הרוע הטהור אינו מצליח לעמוד בפני הטימטום הבירוקרטי האמריקאי, או שאולי ביגלל צרות מוחה ועיוורונה "הרוחני" עמדה בפני העוצמה של שיגור. (כמו במשל של קפקא על אודיסאוס בו המלחים אטומי האוזניים עומדים כנגד שירת הסירנות).
אני רואה לפחות הבדל מהותי אחד בין הסרטים, ברמת המתח
באחד כתוב בכותרת מה הולך לקרות.
תכלס
סורי,אבל אם הסרט לא היה של האחים כהן כולכם הייתם מסכימים שהוא גרוע
יכול להיות שכן, יכול להיות שלא
אבל לנסות להסביר לאנשים למה הם חושבים את מה שהם חושבים זו יומרנות שיכולה אפילו לפגוע.
אם אתה רוצה לכתוב תגובה מנומקת שמסבירה למה *אתה* לא אוהב את הסרט, אני (ומהיכרותי עם ציבור המגיבים פה באתר, גם רבים מהם) ישמחו לדבר על זה ולדון בעניין.
צילום נהדר, דמויות טובות, שחקנים מעולים, אבל תסריט דרעק חברה מה לעשות.
להכיר בחורה בבר ולגלות הפתעה למטה? זה ממש לא הסרט הזה. הסרט הזה זה להכיר בחורה בבר, להגיע איתה למיטה, ואז היא קושרת אותך ובורחת עם הארנק שלך והבגדים.
עושה לכם את זה? כי היא שודדת מפורסמות או עם כריזמה אדירה?
לי פחות.
הדמות של השריף המהורהר שלא עושה כלום לאורך כל הדרך מטילה צל כבד על העלילה. אתה מחכה כל הדרך לאיזו תובנה שתרים אותו, לאסימון שייפול לו, אבל זה לא קורה.
וזה כן נמצא שם כאילו זה עומד לקרות – הדלת שהוא מבקר בה וקולט שחסר המנעול, כמו בדלתות אחרות, מבהירה לו שהרוצח היה פה.
יש לשריף את היכולת הזו בתסריט אבל הוא פשוט לא מתאמץ כמעט.
גם יש דברים לא ברורים מאה אחוז בתסריט. איך בדיוק ההוא מרוצחים מלידה שאני לא זוכר את שמן כרגע מצא את ברולין בבית חולים? ״לי לקח שלוש שעות״ איך?
ולהביא שחקן בסדר גודל כזה בשביל שיעשה מה בדיוק? יפחיד קצת את ברולין ואז ״המתוחכם הגדול שמצא אותו בשלוש שעות בלבד״ ובפגישה שבה שכרו אותו בכלל לא התרגש מהרוצח, פשוט נתפס כמו חובבן אחרי שהוא: מוצא את המזוודה (איך הוא ידע ללכת לשם?….הזייה), עולה במדרגות ומופתע כמו ילד על ידי הרוצח?
שחקן בקליבר כזה שבא לחמש דקות? אכזבה. ממש. דמות חסרת משמעות כמעט.
ומה עם הסגן שריף שמתלהב או מדבר כאילו זה היופ הראשון בתפקיד? אין שום משמעות לדיבור הזה.
הלאה –
ברולין לאורך כל הדרך מתואר וכתוב כמי שרואה צעד קדימה. גם בעצם זה שהוא צייד, גם באיך שהוא ניגש לזירת הפשע של המכסיקנים, גם באיך שהוא מתכנן קדימה את המיקום שלו במלון, שומר על המזוודה ועוד.
רגע לפני שהורגים אותו הןא משום מה מחליט לשבת לבירה עם בחורה שמתחילה איתו (עוד מהלך לא ברור – למה שבחורה בבריכה תתחיל איתו מעצם זה שהוא פשוט עבר ברחוב עשרים מטר לפניה?)
גם לא ברור מי הורג אותו. המכסיקנים? הרוצח?
הוא לא היה אמור לטוס לאודסה?
החורים בתסריט היו נסלחים אם כאמור היתה הצדקה לכל זה בסיום.
אני לא יודע למה אתם מוכנים שישדדו אתכם ככה בסרט, בעיני זה לא ״לצאת מהקופסה כמו טרנטינו״ או דברים כאלה.
כשטרנטינו מנגן לא לפי הסולם אז הצליל שהוא הוסיף מעשיר את הסרט. פה? חברים פה זה פשוט זיוף. זה לא חוכמה לצאת מהמבנה, צריך לדעת גם איך.
האנטי קליימקס פה (שמתחיל בערך בשלב שבו פשוט הורגים את הגיבור בלי להניד עפעף ומשם אף דמות לא מסוגלת להתרומם ולהציל את כבודו של הסרט), הוא בעיטה בדלי של כל מה שהסרט השיג עד לאותו רגע.
וכשבועטים בדלי, פחות אכפת מה איכות החלב שהיתה לכם שם רגע לפני שהוא נשפך לרצפה. ואני? אני פחות עושה לי את זה ללקק מהרצפה, אפילו אם הרגל שבעטה בדלי היתה של במאי מפורסם.
זה סרט שהוא לצערי פשןט בזבוז זמן.
בעונה האחרונה של משחקי הכס כבר היו יותר רגעי נחת מהסיום המאכזב של הסרט הזה.