אוצר לאומי: ספר הסודות

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 26 בדצמבר 2007Posted in: ביקורות

במקור: National Treasure: Book of Secrets
במאי: ג'ון טרטלדאוב
תסריט: גרגורי פורייה, הוויברליז, טד אליוט וטרי רוסיו
שחקנים: ניקולס קייג', דיאן קרוגר, ג'סטין בראת'ה, ג'ון ווייט, הלן מירן, הארווי קייטל, אד האריס

אם לא ראיתם את 'אוצר לאומי' הראשון, אל דאגה. הנה כל מה שאתם צריכים לדעת לפני הצפייה בסרט השני: ניקולס קייג' מגלם דמות בשם בנג'מין פרנקלין גייטס, מין נחנח חובב כתבי חידה וקונספירציות, ובעל נטייה מעצבנת להיות צודק; במהלך הסרט הראשון ניקולס קייג' התאהב, ועד תחילת הסרט השני אשתו זרקה אותו מהבית; הסייד-קיק שלו כתב ספר.

אם כן ראיתם את 'אוצר לאומי' הראשון, אל דאגה. הנה כל מה שאתם צריכים לדעת לפני הצפייה בסרט השני: אל תטרחו. זה אותו הסרט בדיוק, רק בסימן "יותר" – יותר מטופש, יותר מופרך, יותר צדקני.

כמו בהרבה סרטים מאותו הסוג, עלילת הסרט לא באמת משנה: מישהו לכלך על הסב-סב-סבא של בנג'י, ובמקום להסתפק בלקלל את האמ-אמ-אמא של המישהו, בנג'מין מחליט למצוא את האוצר עליו הסב-סב-סבא שלו הגן לכאורה, ושמסוגל להוכיח את חפותו ואת חפות כל המשפחה. בכבוד שלו. כדי לעשות את זה, הוא קודם כל צריך לגייס תמיכה מחברים (אין לו), רמזים וקצוות חוט (נופלים עליו כמו מן מהשמיים), וזמן (יש לו, ויותר מדי). ניקולס קייג' יוצא למרדף, אלא שהפעם הוא נעדר כל תחושת פליאה או התלהבות: אם בפעם הקודמת הוא עוד התלהב מהרעיון שאבות-אבותיו השאירו רמזים מסתוריים חבויים בתוך חפצים היסטוריים, הפעם ברור לו שאי אז בעבר מישהו ריצף את דרכו ברמזים אך ורק בשבילו. כיוון שזה ברור לו, הוא ממוקד מדי במטרה ולא עוצר לנוח, להסתכל על הנוף או לתקשר עם אנשים אחרים.

כמו טיול "אירופה הקלאסית בחמישה ימים", 'אוצר לאומי: ספר הסודות' נמצא רגע אחד פה ובמשנהו מבזיק הלאה, לפסל הבא, לשולחן הבא, לסלע קיומנו הבא. תחושת ההוד או החן חסרה – אין אפילו זמן להתעכב עם המצלמה על פסל החירות הצרפתי. הוא בסך הכל אובייקט, שלב נוסף בדרך לרמז הבא. זו בעיה, כי מה שוות כל הקונספירציות אם אין במה לשטוף את העיניים? חידודי הלשון של קייג' והנכלוליות המתוחכמת שלו לבדה לא הספיקו כדי לגרום לי להתעניין. וזו בעיה נוספת: קייג' נותר תמיד מרוחק וכל יודע. הוא נתקל בחידה, ועוד לפני שמישהו מספיק לפתוח את הפה כדי לנסות לפענח אותה (כל שכן לתת לנו, מול המסך, זמן להתעמק בה), קייג' כבר מכריז מה הפתרון ומה הצעד הבא שמתבקש – וכולם מאמינים מיד למה שיוצא מהפה הקדוש שלו. אפילו על המבטים המודאגים הוא וויתר מרוב שהוא צודק. ואם לניקולס קייג' אין עיני כלבלב, מה נשאר לנו, מה?

מקוריות בטח שלא. לקראת כתיבת הביקורת, חשבתי לעצמי שאכתוב עד כמה הסרט נראה כמו פרק של 'מרוץ למיליון' על משימותיו השונות, כמה מופרך הוא וכמה מעצבן ניקולס קייג' הזה. ואז קראתי את הביקורת ל'אוצר לאומי' הראשון ואת התגובות לה, וגיליתי שאת כל מה שיש לי לומר על 'אוצר לאומי: ספר הסודות', כתבתי כבר בתגובות לביקורת ההיא: יש בסרט כתבי חידה שכל מטרתם לגזול את זמנן של הדמויות ולהאריך את דרכן עד לפרס הגדול, החידות והפתרונות להן מופרכים, ואוי, כמה שניקולס קייג' הזה מעצבן מרוב שהוא צודק. שיטעה פעם אחת! שיצטרך לשוב על עקבותיו ולבצע את אחת המשימות מחדש, לשם שינוי!

אני בטוחה שהתסריטאים של 'אוצר לאומי: ספר הסודות' נהנו מאד בזמן הכתיבה. אני מנחשת שהם הריצו בדיחות על הנאיביים האלה שייקחו אותם ברצינות, או זרקו משפטים מטופשים במיוחד כדי לראות אם מישהו בהפקה שם למעלה קורא את מה שהם כותבים. לרוע המזל, נדמה שיתר אנשי הצוות לקחו ברצינות מלאה את הקישקושים בתסריט, אחרת קשה לי להסביר איך השחקנים אומרים בחרדת קודש משפטים כמו "סיפרתי לך את הסיפור הזה לפחות מאהפעם, אין שום דבר חדש שאוכל לשפוך עליו אור. אך חכה רגע! עכשיו כשאני חושב על זה, אתה צודק! אני נזכר במשפט אחד נוסף שסבי אמר לי רגע לפני מותו".

לפחות אפשר ליהנות לפעמים מזוג הוריו של קייג', אותם מגלמים ג'ון ווייט והלן מירן – שניהם שחקנים טובים מכדי להתבזבז בסרט כזה. גם ריילי, הסייד-קיק הטמבל, אמנם מעורר בכל רגע פליאה איך אדם סתום כמוהו שורד, אבל זו פליאה סלחנית ומחויכת.

'אוצר לאומי: ספר הסודות' הוא מהסרטים האלה שאפשר להדביק עליהם סטיקר: "מפגר, אבל אופטימי". זו לא מחמאה גדולה לסרט שמתיימר להיות אינטליגנטי, אבל אם מתעלמים מהיומרות שלו, יהיו כמה שיהיו מסוגלים ליהנות ממנו.

תגיות: