במקור: National Treasure
במאי: ג'ון טרטלדאוב
תסריט: אורן אביב, ג'ים קאוף, צ'רלס סגרס והזוג וויברלי
שחקנים: ניקולס קייג', שון בין, דיאן קרוגר, ג'סטין בראת'ה, ג'ון ווייט
גולשים יקרים, אני יודע שתתקשו להאמין, אבל הצפייה ב'אוצר לאומי' שכנעה אותי באמת: אבותיו המייסדים של האתר הסתירו אוצר קבור ברחבי הארץ. כן, שמעתם נכון, אוצר. הגעתי למסקנה הזו אחרי בחינה מדוקדקת של הקוד המרכיב את האתר. אתם מבינים, לפי הקוד הזה, יש בפינה הימנית-עליונה סמל לא-מובן, שאמור להראות כמו דג. עכשיו, דגים שוחים במים, נכון? ומה הצבע של מים? נכון – כחול. בדיוק כמו צבע הרקע של האתר. שהוא, במקרה, גם הצבע של השמיים. המילה "שמים" מופיעה לראשונה בספר "בראשית" בפרק א' פסוק 8, ואז בפרק י"ד פסוק 19. כל זה מוביל אותי למסקנה החד-משמעית והבלתי משתמעת לשתי-פנים, שהרמז הבא הולך להיחשף באתר ב-8 בינואר, בשעה 14:19 בדיוק. תהיה לנו בדיוק דקה אחת, שאחריה נאבד את ההזדמנות ההיסטורית לחשוף את האוצר, לנצח. מופרך? מוקצן? מציין פרטים ברורים מאליהם? דרמטי יתר על המידה? ברוכים הבאים ל'אוצר לאומי'.
ניקולס קייג' הוא בנג'מין פרנקלין (הו, התחכום!) גייטס, צאצא לשושלת ארוכה של פסיכים (או לפחות, כך מגדירה אותם הקהילה המדעית) המחפש אוצר שהוחבא על ידי אבות האומה. לרוע המזל, הוא משוכנע בתוקף שהרמז המכריע למיקומו שלה אוצר, כתוב בדיו-סתרים על גבי הצהרת העצמאות המקורית. מולו, עומד ארכי-נבל טיפוסי שמאמין בכל מאודו שבנימין צודק, ולכן מתכוון לגנוב את הצהרת העצמאות. מה עושים? גונבים אותה לפניו, כמובן. מכאן והלאה, יוצא גייטס ביחד עם שותפו לדבר-העבירה, ריילי פול (ג'סטין בארת'ה – רצה הגורל והוא שיחק ב'אהבה מחוץ לחוק' קודם לכן), והיסטוריונית בשם אביגיל צ'ייס (דיאן קרוגר, הלנה מ'טרויה') למרוץ נגד הזמן. רק הוא יכול – ורצוי שהוא יעשה זאת לפני יריביו, או לפני שהרשויות יניחו עליו את ידיהן – לפענח את צופן דה-וינצ'י.
לעזאזל, חשבתי שאני אחזיק מעמד למשך יותר זמן. אבל לדבר על העלילה של 'אוצר לאומי' בלי להשתעל ברקע ולמלמל "צופן דה-וינצ'י" מתחת לשפם מטפורי, זו פשוט משימה בלתי אפשרית. אם עדיין לא הספקתם לשמוע עליו, "צופן דה-וינצ'י" הוא ספר שכבש את מצעדי המכירות בסערה, על פרופסור שמוצא את עצמו במרדף אחר אוצר עתיק באמצעות רמזים שהושארו מאחור לפני מאות שנים. הדמיון בין הספר לסרט לא מתבטא רק ברעיון הכללי של העלילה (מעקב אחר רמזים בשביל למצוא אוצר היסטורי), אלא גם ביחסי הכוחות בין הצדדים השונים. לא שיש לי בעיה עם סרטים שמבוססים על ספרים, אבל בדרך כלל נהוג להצהיר על זה קודם במקום כזה או אחר. אחרת, חס וחלילה, אפשר להאשים את יוצרי הסרט בחוסר מקוריות וניסיון בוטה לרכב על הצלחה גדולה. אבל אני איש טוב מדי מכדי לעשות את זה.
מצד שני, אם אתם כבר עושים את זה, לפחות תלמדו מטעויות. "צופן דה-וינצ'י" היה ספר, איך נגיד את זה במילים עדינות, מופרך קמעה. הוא ערבב בין עובדות היסטוריות לשטויות שאותן המציא מחבר הספר בלי חשבון. 'אוצר לאומי' מצליח להתעלות עליו. עם דיו סתרים על הצד האחורי של מגילת העצמאות אני עוד יכול להתמודד, אבל משם זה רק נעשה יותר ויותר מופרך.
מופרך ככל שזה יישמע, "מופרך" הוא משהו שעוד ניתן ליהנות ממנו. לא כך הוא המסר. אם ב"צופן דה-וינצ'י" כל המרדף אחר האוצר קיבל משמעות דתית כלשהי, ב'אוצר לאומי' מדובר במצגת ארוכה של פאר בניין האומה האמריקאית. במילים אחרות, צפו להרבה מאוד אנשים שעומדים עם פה פעור ואומרים "וואו!" מול אייקונים מפורסמים בארה"ב. יש לכם את "וואו! אני לא מאמין שזו מגילת העצמאות!", "וואו! אני לא מאמין שאני נמצא בחדר שבו חתמו על מגילת העצמאות!" ו"וואו! אני לא מאמין שמי שכתב את מגילת העצמאות היה כל כך חכם!". הדבר היחיד שחסר לי שם זה "וואו! אני לא מאמין ששפכת בטעות מיונז על מגילת העצמאות!". ואפילו לא הזכרתי את נושאת המטוסים האמריקאית שמבזיקה למשך מספר דקות, כנראה רק על מנת לטפוח לאמריקאים קצת יותר על השכם (ולא כי זה קשור למשהו, חס וחלילה).
האמת היא שאני לא הוגן. כי 'אוצר לאומי' לא מנסה להיות משהו עמוק או מתוחכם יותר מדי. הוא מנסה להיות סרט הרפתקאות קליל וכיפי. אחד כזה שמיועד לכל המשפחה, אינדיאנה-ג'ונס סטייל. אז נכון, הוא יותר מדי מטופש בשביל שאפשר יהיה להשוות אותו אפילו לגרוע שבסרטיו של ג'ונס, אבל לפרקים, הוא מצליח לזרום מספיק טוב על מנת להיות מהנה. כל נושא האקשן בסרט, בפרט, עשוי טוב מאוד. זה רק שיש מעט מדי ממנו, וניקולס קייג' מבלה את רוב זמנו בחיפוש אחר רמזים ופענוחם, ולא בבריחה מאנשים עם נשק חם.
נקודת האור הגדולה ביותר בסרט היא השחקנים. כלומר, לא בדיוק. למעט דיאן קרוגר, אף אחד מהם לא ראוי להיזכר למשך יותר מארבע דקות (וגם אצלה, זה לא מהסיבות הנכונות. זה רק שבמשך חצי סרט לפחות, היא מסתובבת עם שמלה שגרמה לי להעריך מאד את האישיות שלה). אם למקד את ההתלהבות שלי, נקודת האור הגדולה של הסרט הוא ג'אסטין בארת'ה, בתפקיד עוזרו הנאמן של ניקולס קייג'. הוא מכניס ל'אוצר לאומי' סוג של ציניות, שהופכת את הצפייה בסרט לכיפית הרבה יותר. משפטים כמו "בטח יש לנו כבר לוויין ריגול משלנו בשלב הזה" או "תראו! איש כחול-ירוק עם זקן תיש מוזר! בטח יש לזה חשיבות כלשהי!" מוכיחים שמדי פעם, גם יוצרים של סרטים כמו 'אוצר לאומי', מצליחים לקחת את עצמם קצת פחות ברצינות.
לו כל הסרט היה עשוי בגישה הזאת, והיה מצליח להיות קצת יותר מצחיק וקצת פחות אמריקאי-פטריוטי-מנופח עם היומרה הביזארית להיות "צופן דה-וינצ'י" הבא, ייתכן ש'אוצר לאומי' היה ראוי להיחרט בזיכרון כלשהו. אבל כשמכל הסרט כולו אפשר להצביע בסך הכל על שלוש סצינות קצרצרות ומספר משפטים ציניים בתור הנקודות הטובות בסרט, אי אפשר שלא להרגיש פספוס. לא שציפיתי ש'אוצר לאומי' יהיה טוב בהרבה ממה שהוא היה. רק קצת פחות רע.
האמנם אהרו''כ?
אני חייב להפסיק להיות בהיסטריה של דדליינים, זה נורא כמה זמן אני מבלה באתר הזה.
בכל מקרה, רק רציתי לציין שאנשים רבים האשימו את "צופן דה-וינצ'י" – שטרם קראתי, כך שאין לי מושג לגבי דיוק ההאשמות – בכך שהוא מעתיק ללא בושה (ובאיכות הרבה יותר ירודה) מה"מטוטלת של פוקו" לאומברטו אקו. הגונב מגנב פטור?
האמנם אהרו''כ?
זה עתה סיימתי לקרוא את הספר ואני חייב להגיד שבין טעות היסטורית אחת לשניה שאפילו אני זיהיתי, ולא הייתי מגדיר עצמי כמומחה גדול בתחום, מסתתרים טוויסטים עלילתיים צפויים להדהים לכל מי שאי פעם קרא איזה ספר בלשי או לפחות מכיר ביטויים כמו
אבל דווקה מניקולאס קייג' ציפיתי ליותר.
-האשף הדגול
אתה מדבר על בדיחת הסיום.
היא נחמדה, אוקיי. אבל מה שאמור להיות שיא הסרט הוא אכן אנטי-קליימקס מזעזע.
הצופן של הצופן
למעשה, הייתה כתבה ארוכה ב-ynet (וואי, נט) שכתב הסטוריון ממורמר לגבי צופן דה וינצ'י. באופן כללי, הוא אמר שהספר מבוסס על ספר שידוע בתור אחד הזיופים הגדולים של ההסטוריה…ובכל זאת יצא עכשיו ספר שמסביר את האמיתות מאחורי הצופן (וואי, צמרמורת).
חוצמזה, אני רוצה לציין עוד משהו לגבי הספר – העלילה שלו מזכירה באופן מרשים את העלילה של גבריאל נייט השלישי (וואי, קווסט), שמתבסס אף הוא על הזיוף הנ"ל שאת שמו אינני זוכר.
אה, ומסתבר שחוץ מדנזל וושינגטון שהצליח לעשות את זה, פשוט אי אפשר לעשותצ קונספירציה בימינו בלי להזכיר את הבונים-החופשיים-אילמינטי-מסדר-ציון.
אהההה, אני מצטער… זה אתר על ספרים או על סרטים? נראה לי שהתבלבלתי…
כמובן שאתה מתעלם מהז'אנרים של
"הממשלה לא מספרת לנו הכל", ממנו הדוגמאות שקופצות לי לראש הן "תוכנית 9", "באטל רויאל 2", ואפילו Death Race 2000, ומז'אנר "התאגידים המרושעים לא מספרים לנו הכל" ממנו אני יכול לחשוב כרגע רק על "אנוכי הרובוט", אם כי גם זה רק בערך.
וכמובן, אתה מתעלם משבע עונות של תיקים באפלה.
ומה עם המועמד ממנצ'וריה, לא מזמן?
הוא דווקא הזכיר את המועמד ממנצ'וריה
(דנזל וושינגטון).
בתחום משחקי המחשב, הסרט הזכיר לי דווקא את Broken Sword: The Shadow of the Templars, מסיבות מובנות.
גבירותי, רבותי, קהל נכבד- אני נגד הקונצנזוס!
'אוצר לאומי', על כל מגרעותיו, הוא אחלה סרט. לא סרט "טוב", אלא סרט "אחלה". יש הבדל. גם אני כתבתי עליו בקורת, ואולי אני אפרסם אותה כתגובה באחד הימים, כשאגיע למחשב הנכון. בינתיים אני רוצה שירשם בפרוטוקול: ארמדילו מורד נגד המוסכמות, ומגיע לו הדפס של פרצופו על חולצה.
למה מורד? למה קונצנזוס?
חכה, יש פה כולה 6 תגובות…
והנה דעתי -'אוצר לאומי' – אחלה סרט!
אמנם, מתחיל די רע, ויש בו מן הדביקות, אך, על כל מגרעותיו, הוא אחלה סרט! (או: מה שארמדילו אמר…)
וביקורת מצוינת. ווהו! (בהתחשב במיוחד בנסיבות ובחיפזון
)
אוף! מתי נגמר הצבא הזה שלו?
זה ממש לא בסדר שלא רואים אותך.
סחתיין על העלאת ביקורת בפרק הזמן הקצרצר שהיה לך.
בקיצור:
הסרט הזה הוא סרט קיץ שאיחר קצת… קצת הרבה..
קיץ?
עוד "עובדה" מופרכת…
ביקורת שלא התפרסמה:
לפני כשנה כבש הספר "צופן דה וינצ'י" מאת דן בראון את מצעד רבי המכר האמריקני. בראון טען שכל העובדות בספר הנן אמיתיות לחלוטין ומאומתות היסטורית. טוב, העלילה של אוצר לאומי נכונה עובדתית וסבירה בערך כמו עלילת הספר, והפלא ופלא, היא גם נשמעת אותו הדבר.
הרמתם גבה? אתם באמת לא היחידים. נראה היה שג'רי ברוקהיימר, מפיק העל של להיטי קיץ (ארמגדון, שודדי הקאריביים) קרא את הספר המדובר, התלהב, והחליט לעשות מזה סרט. הבעיה הייתה, שלאור ההצלחה העצומה של הספר, הזכויות להסרטה כבר נמכרו. אז מה יעשה ברוקהיימר, שבטוח שיש לו עוד להיט ביד? ניחשתם נכון. הוא העתיק כך וכך חלקים מן הספר, שינה מעט פרטים, הוסיף כמויות ענקיות של פטריוטיות (שחס וחלילה אף אחד לא יחשוב שהעלילה, שלא קיימת, מתרחשת, נגיד, בפריז) ולתוצאה קרא 'אוצר לאומי'. בדרך, הוא גם יצר את אחד הסרטים הבלתי סספינדיים ביותר שלי, וגם לכם, סביר להניח, יצא לראות.
היה היה ילד קטן ודי פתי, שאהב לחפש אוצרות בעליות גג ישנות. יום אחד, סבא שלו סיפר לו סיפור אגדה, על אוצר גדול מעבר לכל דמיון, הוא אוצר האבירים הטמפלרים שהוחבא מתחת למקדש שלמה.
גדל הילד ואבוי, עכשיו הוא נראה כמו ניקולאס קייג' (שכבר מדד את החליפה של סופרמן, ודי ברור למה דרשו ממנו להוריד אותה) וכאילו שזה לא מספיק, הוא גם נשאר אותו פתי.
אם כך, על מנת שלסרט תהיה עלילה (ואל תשלו את עצמכם. אין לו.) קייג', הידוע יותר בשם בנג'מין פרנקלין גייטס, יוצא לחפש את האוצר שעליו סיפר לו סבו. פתי כבר אמרנו?
למסעו הוא מצרף אליו את חברו הטוב, איאן, הוא שון בין (בורומיר משר הטבעות) אך מה, בכל סרט אוצרות שמחשיב את עצמו צריך נבל, אז דרכיהם של בן ואיאן נפרדות באמצע הדרך, לאחר ויכוח שנוגע לגניבת אחד המסמכים היותר או פחות חשובים בעולם (כמובן שבסרט הוא נגנב בכזו קלות שגרמה לי להשתכנע שגם בני חמש עם פליירים יוכלו לעשות זאת) ועכשיו שניהם במסע למציאת האוצר האגדי.
לעלילה (שלא קיימת) מצטרפת גם דוקטור אביגייל צייס' (דיאן קרוגר הבלונדינית מטרויה) בתור אהובתו שלפ פרנקלין, וריילי, עוזרו הנאמן והטוב/ סייד קיק לא מצחיק/ גאון מחשבים. שניהם אנמים משהו, לא מעניינים או מצחיקים כראוי ויכלו באותה קלות להיות מוחלפים במלפפוני ים. או טוסטרים.
הסרט, שבנוי כמו קווסט הרפתקאות, מצטיין ברמת אי הגיון מהגבוהות שנראו. הוא מהלך על הקו הדק שבין לא-הגיוני לבלתי אפשרי, ולעיתים גולש לקטגוריה השנייה. בן פרנקלין, עם פרצופו המיוסר, עובר כל חמש דקות מתפקיד מחפש האוצרות החננה לגיבור על קופץ גגות ואז לגאון הדור, שמסוגל לפענח רמזים ולדעת מה לעשות בדיוק בזמן, באופן מאוד מעורר חשד.
אבל, וזה אבל גדול, אם משתמשים באידיומט באופן מסיבי בכניסה לאולם, או פשוט שוכחים את המוח בחוץ, מתקבל פה סרט הרפתקאות די מהנה.
החיפוש אחר הרמזים הוא מלהיב, ובדיחות חצי מצחיקות בהחלט מעלות גיחוך. המוזיקה, שכבר הופיעה בעשרות סרטי הרפתקאות בעבר, לא מועילה, אך גם לא מזיקה במיוחד. כל השחקנים, ללא יוצא מן הכלל, עושים עבודה שהדבר הטוב ביותר שניתן לומר עליה היא שהיא בסדר.
העלילה, שלא קיימת, לא מגיעה לשום מקום, אבל הסרט מאוד לא משעמם, ולמרות רמת סיספונד כמעט בלתי אפשרית, בשלב מסוים החלטתי לשכוח מדברים לא חשובים כמו היגיון, ונהניתי.
אוצר לאומי הוא סרט קיץ טיפוסי. יש בו אקשן, פיצוצים, פטריוטיות אמריקאית והרבה ממנה ומחסור חמור בעלילה או הגיון. אי לכך, אוצר לאומי היה מצליח נפלא בתור סרט קיץ.
כמה חבל שעכשיו חורף.
אכן.
אין לי מושג אם מה שדן בראון אומר, אבל זה ברור שקשה להאמין. סרטים עם פטריוטיות מטופשת באמת מעצבנים אותי, והקטעים של הפטריוטיזם באמת יכולים להרוס סרט, אפילו אם ניקולאס קייג' משחק בו (אפילו הוא לא יכול להגיע לתחתית, אם לא הבנתם אותי נכון).
''צופן דה וינצי''
היה הספר האמריקאי ביותר שקראתי.. במובן החיובי וגם השלילי… אני מקווה שרון האוורד יעשה ממנו סרט טוב
וזו בעצם השורה התחתונה.
עם כל הביקורת, צופו דה וינצ'י היה ספר כיפי לאללה. לא כבד, לא חכם, אלא קליל כמו נוצה ומבדר כמו היי הו אחרי מספיק אלכוהול.
לא קראתי את 'צופן דה וינצ'י' אבל רוב מי שקרא ושאת דעתו אני מעריך אמר שזה ספר בינוני להחריד. רון הווארד הוא במאי בינוני להחריד, והדבר הכי טוב שיש לי לומר על עקיבא גולדסמן זה שהוא בשום אופן לא בינוני להחריד.
תרשה לי להסתכן בניחוש פרוע: 'צופן דה וינצ'י' עומד להיות סרט בינוני להחריד.
הוא בינוני אבל מהנה
והוא לא כזה מופרך.
לפחות בכל הקשור להתייחסויותיו ללהיסטוריה של האמנות ובתיאורים הוא מאוד מדייק.
כלומר, אם מתייחסים אליו כאל פוסט מודרניזם – מישהו שתפר סיפור בדיעבד – הרי שהסיפור הזה נתפר די טוב. אם להשוות, זה מזכיר לי כל מיני פרשנויות של צופים שקראתי בביקורת למלהולנד דרייב: אף אחד לא אומר שזה נכון או לא נכון, אבל כל תיאוריה כזו נתמכת באינספור רמזים בסרט.
ואם לוקחים בחשבון שטום הנקס הוחתם על תפקיד הפרופסור, המשוואה בכלל משתנה.
אישית? לא סובלת את טום. אבל הוא שחקן איכותי. מאוד איכותי. והבחירה בו מעלה שתי נקודות מבט מרעננות:
1. טום הוא כמעט האדם הכי לא נכון לתפקיד. בספר הוא מתואר כמו הריסון פורד. זה כמו שלתפקיד דארסי ב"יומנה של…" היו לוקחים את ג'ים קארי במקום את קולין פירת'. ולו רק מבחינת השוני המהותי בין שני סוגי האישיות. זה מרמז בעיני על הרצון של יוצרי הסרט לתת פירוש משלהם לעלילה.
2. אם טום הלך על זה, סביר שתהיה לו ולו מלה בנושא. בכל זאת, כוכב על. ואם תהיה לו מלה, סביר שמאוד גרוע זה לא יהיה.
(ותודה לעידן שעשה עמי חסד ולימד אותי שקוראים לזה "פוסט מודרניזם")
ולעולם
לא ידעו אם זה קרה באמת או שרוב בראון הגה את זה ממוחו הבינוני (שבגללו יצא ספר בינוני שעומד להפוך לסרט בינוני עם במאי בינוני ושחקן אפילו פחות מבינוני) אלב סך הכל אהבתי את הספר וארצה לקרוא אתו שוב בעוד כמה שנים טובות עד שאבין אותו לגמרי- ממש כמו "מלהולנד דרייב"
אני חולקת עליך;
אני לא חושבת שיש לדן בראון מוח בינוני.
אני חושבת שהיה לו רעיון יפה, מקסים אפילו, אבל אין לו כישורים להיות סופר מתח, אז הוא פשוט עבד עם תבנית ידועה מראש, יצק לתוכה את העלילה הדווקא מעניינת שלו, ויצא מן יציר כלאיים כזה או אחר. ואולי פשוט העלילה מעניינת רק אנשים שחושבים שתולדות האמנות זה נושא מרתק, לא יודעת.
הבעיה העיקרת ב''צופן דה וינצ'י''
שהוא ספר המשך קלאסי (פחות מותח, עלילה פחות טוב, סיום יותר צפוי, דמות נשית פחות מגניבה, פחות אמין, עוקב אחד לאחד אחרי הספר הראשון). אם אנשים היו מתייחסים יותר ל"מלאכים ושדים", כמו שצריך לעשות, אולי הביקורת הייתה יותר חיובית. אולי.
אממ...
אני לא יודעת מה זה הספר השני שאת מתייחסת אליו, אבל לא הרגשתי שחסר לי מידע כי לא קראתי את הספר המקורי או משהו.
כלומר, זה ממש לא הרגיש כמו ספר המשך.
המשך למה?
ואפרופו – הארי פוטר השלישי הוא הספר היחיד בכל הסדרה שראוי לתואר "ספר טוב". כל האחרים נורא סתמיים. והוא ספר המשך.
לא כל ספר המשך הוא ספר המשך קלאסי.
בבקשה אל תנסי לעוות את דבריי, אני די בטוחה שהם ברורים.
בכל מקרה, צופן דה וינצ'י הוא ספר שני בסדרה, הראשון היה "מלאכים ושדים" – שהיה הרבה יותר טוב ממנו (לטעמי). ברגע שתקראי את מלאכים ושדים, תרגישי כמה צופן דה וינצ'י זה ספר המשך, למרות שצופן דה וינצ'י אכן יכול לעמוד לבדו.
מה שכן, ה"פ 3 הוא באמת הכי טוב בסדרה.
לא מנסה לעוות כלום, באמת לא מבינה.
כלומר, את יודעת, זה קורה לפעמים שנורא מנסים להבין משהו ולא מצליחים.
לא ידעתי על קיומו של ספר מקורי. ראיתי תכנית על הספר, וגם בה זה לא הוזכר, ומקריאת הספר לא עלתה בי התחושה שזה המשך של משהו.
לכן תהיתי אם את מתכוונת שזה באמת ספר המשך לספר שציינת, או שציינת ספר מאותו הז'אנר, שמספר סיפור דומה, ואמרת שהספר הזה לוקה בבעיה של ספרי המשך. לכן שאלתי אותך למה את מתכוונת.
אז עכשיו אני מבינה.
יש ספר ראשון בסדרה.
אפשר לשאול אותך על מה הספר הראשון?
לא הבנת אותי. :)
מה שאמרתי שאת מנסה לעוות היה מה שאמרתי לגבי ספרי המשך, לא לגבי צופן דה וינצ'י ספציפית.
בכל מקרה, הספר הראשון בסדרה "מלאכים ושדים" והוא בול, אחד לאחד, צופן דה וינצ'י – רק הרבה יותר טוב. רוברט לנדגון, הגיבור, ועוד מישהי בשם ויטוריה, שמהווה את הדמות הנשית לספר (ומגניבה הרבה יותר מסופיה נווה), אמורים לעצור פצצה שתהרוס את כל הותיקן, ומוחבאת במחבוא סודי של אגודה סודית כזאת-או-אחרת. ולשם שינוי, הסוף הוא אשכרה סוף – ולא החלטה שרירותית של הסופר להפסיק לכתוב.
הבעיה היא שאם קוראים את הספר הזה אחרי צופן דה וינצ'י – אז יותר קשה להתלהב ממנו. חבל, תמיד עדיף לקרוא אותו כספר הראשון.
ויטוריה פרסטו, במקרה?
איי צ'יפפה!
ולוגי גרסקו
על מה אנחנו מדברים בעצם?
אתה שואל את זה כאילו זה משנה.
הוא בינוני אבל מהנה
הוא מופרך מאוד, למען האמת. אני לא זוכרת את כל הדוגמאות לאי דיוקו בהסטוריה ובאמנות, אבל הנה כמה:
* מסדר ציון נוסד ב-1956. לכן, לא הגיוני שדה ווינצ'י היה נשיא בו.
* לפי מה שהבנתי, מסדר ציון והטמפלרים קשורים אחד לשני. לא נכון.
* היחסים באיברי איש הוויטרוביוס אינם כשל יחס הזהב, כפי שמוצג בספר.
מכאן עולה התמיהה, כיצד דן בראון הפך להסטוריון.
תראי
בתכנית שהיתה על הספר בערוץ ההיסטוריה, שדווקא ממש ניסתה להציג את הספר כמופרך, אגב, הסתבר שעדויות לקיומו של המסדר התגלו ב1900 ומשהו. המסדר עצמו היה ישן.
אפילו ניקולס פלמל מהארי פוטר היה חבר בו!
(ותודה לרידס חדת העין בגילוי העובדה הזו)
בכל מקרה, אני מדברת בעיקר על עבודות האמנות עליהן הוא מתבסס, ושם כל העובדות נכונות.
כי אנשים נכשלים לראות,
שוב ושוב, ואז שוב – שזה Fiction. זה לא באמת. מותר לסופר להמציא פרטים, באמת.
אינדיאנה דה-וינצ'י
אני חש צורך עז להגן על הסרט הזה. לא סרט גדול משום בחינה, נכון. לא חסרות בו מגרעות, אכן כן. אבל בין כל סרטי- ברוקהיימר הוא נמצא במקום די גבוה, והקטילה הטוטאלית שלו לא מוצדקת.
בסך הכל, מדובר על סרט אפקטיבי מאוד: הוא לא משעמם לרגע והוא מכיל מספיק גירויים בשביל להשאיר אותי ער אחרי אחד מהימים המתישים ביותר שעברו עליי אי פעם. אקשן בפורמט הידוע של פיצוצים ומרדפי מכוניות אין כאן, אבל יש כאן הרבה מההנאה של סרטי ההרפתקאות הקלאסיים, כולל דלתות סודיות, חידות, חפצים מיוחדים, צילומי תקריב על דיאן קרוגר וכל השאר- וזה כיף, כיף, כיף. והכי טוב- הסרט זורם. במקום שתוכנית שוד תקח חצי מהסרט, היא לוקחת כמה דקות. במקום שמישהו יתקע על חידה במשך עידנים ואז יפתור אותה באופן לא הגיוני בעליל ('אני, רובוט' מקפץ לראשי), הוא ישר פותר אותה באופן לא הגיוני ועובר לחידה הבאה. ככה סרטי קיץ דפוקים אמורים להראות.
אני חושב שהסרט סובל משתי השוואות לא צודקות. הראשונה היא ל'צופן דה-וינצ'י'. מצטער, אבל לא חשתי שום צורך ללחוש את שם הספר לשותפי לצפיה במהלך הסרט. ואני עוד מאלו שצעקו "מוצאים את נמו, גודאמאיט!" ב'תפוס ת'כריש'. קונספט הרמזים-בתוך-אלמנטים-מפורסמים הוא אחד היותר שחוקים בספרות ובקולנוע. 'אוצר לאומי' לא העתק של 'צופן דה ויצ'י' יותר משהוא העתק של 'גברים בשחור II'. 'אוצר לאומי' הוא סתם סרט עם עלילה לא מקורית, ועם זה אני יכול להסתדר.
ההשוואה השניה היא ל'אינדיאנה ג'ונס', ואותה אני דווקא יכול להבין. מצד שני, אני רוצה שמישהו יסתכל לי בעיניים הוירטואליות ויציין בפניי סצינה אחת, אחת בלבד מ'אינדיאנה ג'ונס', שהיא פחות מופרכת ממה שראינו ב'אוצר לאומי'. ראבאק, אנחנו מדברים על סרט שבו אמריקאי יוצא למנוע מהנאצים למצוא את לוחות הפאקינג ברית! ועוד לא הזכרתי שכבר בסצינה הראשונה הריסון פורד מצליח לאתר מלכודות מוות בדרך מטופשת וחסרת הגיון מעבר לכל סיספונד, או את הסרטים הבאים בסדרה. מופרך? מטופש? חוזר על פרטים מובנים מאליהם? ברוכים הבאים לאחד הסרטים הכי מוערכים של ספילברג.
יש המון אמת במה שBS כתב, אבל למרות זאת, 'אוצר לאומי' הוא סרט כיפי באופן כמעט בלתי חוקי, והוא הוציא אותי מאולם הקולנוע עם חיוך ענקי וטיפשי שגרם לשותפי לשאול אם אני יודע שה'חגיגת' הוצא מחוץ לחוק.
זה לא שעצם ההשוואה היא מה שהורס את הסרט.
אני, לדוגמה, לא קראתי את 'צפון דה וינצ'י' וכל מסע הפרסום שלו חלף לי מעל הראש. אז חוץ מזה שידעתי שיש ספר כזה, לא ידעתי על מה הוא. לכן גם לא היה לי צורך להשוות את 'אוצר לאומי' לספר. גם לא ל'אינדיאנה ג'ונס', אם כבר מדברים, כי בכל זאת, זה ניקולס קייג', ואין לו חצי מהקלילות שיש להריסון פורד.
לטעמי הסרט היה מופרך מדי ומייגע. כמו שכבר הזכירו פה – הוא פשוט היה משחק מחשב. אבל במקום שאפשר יהיה להשתתף בחווייה, זה היה כמו להסתכל על מישהו אחר משחק, ועוד עושה את זה מהר (ומי שלא ניסה לצפות בסרטון ובו מישהו מסיים את כל 'דום' ב-14 דק', לא ראה שעמום מימיו. מצד שני, גם היה מי שהעלה לרשת סרטון בן 3 שעות בו הוא משחק ב-'Half Life 2'). מבחינתי לא היה פה שום עניין – ניקולס קייג' מכריז "זו חידה!", עושה פרצוף חושב, ואז ממלמל איזה הסבר טרחני על הבונים החופשיים, הטמפלרים ואיך אמא שלהם פעם הלכה למכולת ולכן ברור ששתית קפה בחלב היא הרמז הבא. רמז אחרי אמז אחרי אמז, ובאמצע רצים. ממש כמו 'רצים לדירה' או 'סוף הדרך'.
ומה שיותר גרוע, אני מניחה שקייג' ניסה לעשות את הגיבור-הלוזר, זה שהוא קצת קלאמזי, אבל כל חיוך שלו שווה זהב. בעיני זה היה נראה כמו ניקולס קייג' עושה וודי אלן. וזה, רבותי, מחזה נורא.
התיאור של פתרון החידה מזכיר לי דווקא את סאות'פארק
לא הסרט, הפרק עם תוכנית הריאליטי והחייזרים.
כן, גם אני ו-BS
בילינו חלק נכבד מהסרט בהצהרות "!Wait a minute! Butt sex"
ראיתי פעם חלק מ'סוף הדרך'.
או אולי 'רצים לדירה'. אני לא בטוח. שניהם נשמעים די אותו דבר. זה היה עם אבי קושניר, בכל אופן. וחשבתי שזה היה משעמם בטירוף דווקא בגלל שהיא לא התנהגה כמו אוצר לאומי- כמו הרבה תוכניות ריליטי, 'סוף הדירה' נמרחת ונמרחת, ושום דבר לא מתקדם. במשך חצי פרק אומרים "עוד מעט הזוג שלנו יגנוב את הצהרת העצמאות האמריקאית", "אחרי הפרסומות הצהרת העצמאות האמריקאית תגנב". ועד שיש איזו התרחשות, היא נמשכת חצי פרק. ומה קורה (בתכניות ריאליטי או בסרטי אקשן) כשאין שום התרחשות מעניינת? מריבות, תככים ואהבות. חחחחחח, ולא מלשון "מצחיק", אלא מלשון "נחירה".
'אוצר לאומי' הוא כמו שתכנית ריאליטי טובה צריכה להיות- זורמת, מעניינת, ממכרת, מודעת לעצמה, נטולת אבי קושניר.
גם אני לא משתגע על ניקולס קייג', למרות שיש לו הברקה פעם בכמה זמן, אבל לא ראיתי שום וודי אלן. אם כבר, הוא היה הגיבור הבלתי מנוצח שלוקח הכל בקלות. שזה לא טוב בהרבה, אבל זה שינוי מרענן בהחלט עבור ניק.
אבל משימת העל היתה מורכבת מהרבה משימות משנה,
בדיוק כמו ב'אוצר לאומי'. למשל, סעו לאיפה שיש פסלים, והצטלמו ליד המדייני. מי שמגיע לשם מקבל רמז ששולח אותו למקום אחר. ואז עוד משימה שנותנת עוד רמז, ומשם הם נשלחים לאמבטיית בוץ שבה יש לוחית כלשהי ועליה שתי מילים. חיפוש בגוגל ישלח אותם לירושלים, ושם הם יקבלו עוד רמז אחד – מבטיחים שהוא האחרון! – שישלח אותם ל… משימה סודית נוספת! וויהי!
ב'אוצר לאומי' משימת העל היא לא לגנוב את הצהרת העצמאות, אלא למצוא את האוצר. ואז, בדיוק לפי התיאור שלך, הסרט הוא "עוד מעט הגיבור שלנו יגיע לאוצר והכל יהיה בסדר", "נו ממש עוד מעט, זה מעבר לפינה. תנו לו לפתור רק עוד רמז אחד, רק עוד בדיחה אחת קטנטנה, ומיד אחרי הטוויסט הוא ימצא את האוצר". "לא מצא? אה, נו, זה כי עוד לא היה הטוויסט *האמיתי*. אבל תיכף זה יקרה. ממש עוד רגע".
בניגוד ל'רצים לדירה' או 'סוף הדרך', פה אין ממש מתץח כי הגיבור לא יכול לטעות ואין סיכוי שהוא יפספס רמז. אם בתחילת הסרט כולם אמרו לו שהרמז הוא "כלא", ניקולס קייג' לא מקשיב להם, כי הוא יודע בוודאות שהם טועים ואם הוא רק יחשוב עוד קצת, הוא יגלה מה אומר הרמז (ואז מיד כולם מאמינים לו, גם אם זה הדבר הכי מופרך בעולם). וגם אחר כך, ברור לו שהוא רק צריך למצוא שטר כסף, כדי לדעת מה הרמז הבא, ובכל פעם הוא בטוח להפליא במה שהוא עושה ויודע, כי אין סיכוי שהוא פענח רמז בצורה לא נכונה. אם ככה, חבל שלא לקחו אותו לנתח סרט של דייויד לינץ'.
כשאגב, ב'אוצר לאומי' גם היו מריבות ותככים, אם כי הם רוכזו בעיקר בחלקו הראשון של הסרט ("תאמיני לי, אני לא האיש הרע!", "תן לי את הצהרת העצמאות!", "לא, לא, אל תברחי! אל תלכי ממני! אני לא סתם חסר חיים – אני חסר חיים עם מטרה בחיים!").
1)גם ב'רצים לדרך' הייתה משימת על,
והיא התפרשה על עונה שלמה. אני מדבר על אותן תתי-משימות, שלקחו עשרים דקות בגרסת הריאליטי ושלוש בגרסת ברוקהיימר.
2) את לא צריכה לשכנע אותי שהסרט דפוק, אני כבר משוכנע יודע שהסרט דפוק. מאוד. זה לא אומר שאין בו סטייל.
3)הכל תלוי במינון התככים. אם תקחי את כל קטעי הרגש הבנאליים ב'אוצר לאומי', לא תקבלי די חומר כדי להרכיב טיזר. מהתככים הבנאליים בריאליטי של קושניר, לעומת זאת, תוכלי לערוך טרילוגיה של סרטים באורך מלא.
שאלה כללית לצופים
איך מצפים מסרט עם ניקולס קייג' שיהיה טוב??
תשאל את דונלד קאופמן.
שאלה כללית לצופים
דווקא קון-אייר, הפריצה לאלקטרז ו face off היו טובים למדי (באופן יחסי לז'אנר) ובכולם משחק נחשו מי?
כך שבסך הכל יש לו מספר סרטים טובים.
די בקלות
אני מאוד נהנה מניקולס קייג' כשחקן ואני אפילו (שומו שמיים!) חושב שהוא לרוב נותן הופעות מאוד טובות (דוקא לדעתי קון-אייר הוא לא דוגמא לאחת מהן). אני מאוד אהבתי אותו ב(סתם דוגמאות שעולות עכשיו לראש): לעזוב את לאס וגאס, לב פראי, face off (עימות חזיתי?) וגם עוד סרט ביזארי שראיתי לפני מלא זמן ואני לא זוכר עליו כמעט כלום, למעט ש:א. בסרט קייג' חושב שהוא ערפד. ב. מאוד אהבתי את הסרט.
אני אזרוק סתם ניחוש לאויר: יתכן והסיבה לחוסר האהדה הנפוץ לקייג' באתר הוא ההבעה המיוסרת המפורסמת שלו שנעשתה יותר מדי שטיק קבוע (כמו שאותי מעצבנים השטיקים הקבועים של ג'ק ניקולסון וג'ים קארי). אני חושב שהוא גם קיבל מקום לא רע בסקר שהיה על זה באתר פעם.
בשבילי השאלה תמיד היא אם השחקן יכול לשכנע בלי השטיקים, או לחלופין מצליח לגרום להם להראות חלק אינטגרלי מהדמות, וכאן קרוב לודאי המחלוקת ביני לבינך. ומצד שני, אולי כמובן אני טועה לחלוטין, והסיבה נטועה בניואנסים עמוקים במשחק שלו שאני לא עליתי עליהם. בורות היא אושר.
תשובה ספציפית
ב- "אדפטיישן" הוא נתן משחק מעולה.
המממ... חבובניק...
השם הזה תפוס. הייתי מציע לך להחליף אותו ובמהרה. ויפה שעת שינה אחת קודם.
בוא נעשה עסק-
אני אתאר לך סצינה מאינדיאנה ג'ונס*, ואתה תגיד לי אם היא מופרכת או לא. הולך?
אז ככה: אינדיאנה ג'ונס צועד לאורך מסדרון במקדש אפריקאי עתיק (נראה לי שזה היה בפרו, אבל אני לא בטוח). לפתע הוא נעצר ומסתכל על אור שמש שחודר דרך אחד מעשרות חריצים דומים בתקרת המקדש, ומסיק מכך שמעבר דרך האור יפעיל מלכודת מוות. הוא עבר דרך הרבה ריכוזי אור כאלו בדרך לשם, אבל משהו אומר לו שדווקא קרן האור הזו מסוכנת.
שוב, לא ראיתי את אינדיאנה ג'ונס
ממש ממש ממזמן, אבל כמו שאתה מתאר את זה, זה אכן מופרך.
בכל מקרה, קשה קצת להתווכח על סרט שהושפע מהקסם הכללי של ימי הילדות. יתכן ואם אראה אותו שוב, אתבדה. לא יודע. מה שאני כן יודע, זה שאוצר לאומי מופרך לכל אורכו.
ניפוטק קטן וחסר חשיבות.
פרו זה בדרום אמריקה.
אופסי.
אם הטעות הזו לא הייתה שלי, הייתי עושה את המוות למי שכתב אותה.
וגם הפעם, אם תחפוץ,
לא נעצור בעדך.
אני רוצה להודות לך מעמקי ליבי.
וגם חפץ, אם לא תעצור בעדי, לספר לך כמה אני אוהב אותך.
אתה רשאי.
אני טוב בלהעמיד פנים שאני מקשיב.
אמנם
,
אבל אני חייב להודות שעדיין לא ברור לי מה בדיוק אתה רוצה ממני.
אני עושה את המוות רק לחדשים.
ולמי שלא הבין, זה לא היה ברצינות. שאף אחד לא יתחיל עם קריאות ה: "נאצית!" "פאשיסטית!"
או "מלפפון!" שלו.
לא הראו לנו את הדרך לשם
אולי הוא בדק.
אולי הוא יודע מנסיונו הרב לזהות קרן אור מיוחדת.
ואוף דה רקורד, אני לא אוהב אנשים שהורסים את כל הכיף של הסרט עם הערות כאלה.
ראו אותו הולך לאורך המסדרון המדובר
מה צריך מעבר לזה?
ואון דה רקורד, אני גם לא חובב גדול של ניטפוקים. רק שאם כבר מנטפקים, אז בלי אפליה. 'אינדיאנה ג'ונס' המהולל הוא סרט מטומטם בדיוק כמו 'אוצר לאומי', ושלא יספרו לכם אחרת.
אף פעם לא סיפרו לי דברים
לא ראיתי את אוצר לאומי אבל אינדיאנה ג'ונס הוא קלאסיקה ולא סתם, היה לו סיפור מעניין, דמות מרתקת והסרט עצמו היה מעניין, מבדר ועשוי בצורה טובה.
וגם, הוא היה שם קודם.
הוא היה שם קודם,
אבל כמחווה לסרטים אחרים שהיו שם עוד לפניו.
אין לי בעיה עם מחוות
שנעשות בצורה טובה ומעניינת.
יש לי בעיה עם סרטים הנעשים בצורה המביישת את המקור.
לול!
אבל מה היסטורי בשר הטבעות?
לא התכוונת לאפוס מלחמתי בטעות?
בדיוק מה שהיסטורי ב''טרויה''.
אין לי בעיה עם השם. את באמת יכולה לקרוא לזה איך שאת רוצה, כל עוד את יודעת על אילו סרטים, בערך, אני מדבר.
(סרטים כמו "המלך ארתור" ו"טרויה", כן?)
"הוא יותר מדי מטופש בשביל שאפשר יהיה להשוות אותו אפילו לגרוע שבסרטיו של ג'ונס"
וואו, והצלחת לצאת מזה בשלום?
(סחטיין על הביקורת!)
למעשה
אפשר לומר שגם אסור להשוות את "אוצר לאומי" לאינדיאנה ג'ונס\
אתני אישית ראיתי רק את הראשון והשילשי בסידרה… הראשון היה עוד יפה כי סך הריסון פורד אף פעם לא היה יכול לגרום לי לסבול כשהוא לבד….
אבל בשלישי הצתרפו אליו גם ריבר פיניקס ושון קונרי כך שזה נהיה יותר מידי בשבילי…
בקיצור: על תרדו על החיקוי- תרדו על המודל לחיקוי
איך ריבר פניקס, ושון קונרי
יכולים לגרום למישהו לסבול בעצם נוכחותם? שון קונרי, נחשב בעיקרון לאחד מהשחקנים הכריזמטיים ביותר בכל הזמנים (גם אם לא אחד מהטובים שבהם). וריבר פניקס נחשב לכל הפחות לאחד מהשחקנים החתיכים ביותר בהוליווד בכל הזמנים (גם אם שוב, לא מהטובים שבהם, ועדיין טוב בהרבה מאורלנדו בלום למשל).
איך עדיין לא עשו ג'יימס דיניזציה לריבר פניקס???
שחקן צעיר, יפה תואר, מעולה עם פוטנציאל אדיר ובלתי ממשומש שמת בטרם עת. הגרסה המודרנית לג'יימס דין. מוזר שעדיין לא סימנו אותו כמיתוס נצחי כמו שזכו לה דין ומונרו.
פונקציה של הסרטים, כמובן.
ג'יימס דין עשה בחייו שלושה סרטים. מתוכם ראיתי רק את המשפיע ביותר (מרד הנעורים, שהוא סרט די מחורבן), ובכל מקרה, מדובר בסרט משפיע, ובסרט מעצב, ובסרט מעורר הזדהות בזמנו. ג'יימס דין היה אייקון עצום כבר בחייו, קל וחומר במותו.
ריבר פניקס שיחק בהרבה סרטים נחמדים יותר או פחות (סניקרס, אינדי, וכמובן אני והחבר'ה). אבל הסרט המעצב שלו הפך להיות סתם סוג של קשקוש יומרני של במאי שעדיין לא התאפס על מה שהוא מנסה להגיד.
אני מתכוון כמובן לאיידהו שלי של גאס ואן סאנט. "איידהו שלי" היה אמור להיות "מרד הנעורים" של פניקס. אבל העובדה שהוא לא היה (שבטח גם קשורה לפערי הדורות, מלבד להבדלים בין הסרטים), גרמה לפניקס לא להפוך לכלום.
אני מכיר אנשים
שאהבו מאוד את "איידהו שלי", ומכך הגיעו לג'יימסדיניזציה של פיניקס.
אין לי ספק שיש כאלה
ועדיין זו לא תופעה בסדר גודל ג'יימסדיני.
לא
אמרתי ששון קונרי וריבר פיניקס (בעיקר שון קונרי) הם שחקנים גרועים…. נהפוך הוא , שון קונרי הוא אחד השחקנים היחידים אי פעם ריגשו אותי בקולנוע בעצם היותם על המסך (סצנת המוות שלו ב"הבלתי משוחדים) וריבר פיניקס היה מעולה ב"אידהו שלי" וב"אני והחבר'ה"
הדבר היחידי שאמרתי זה שפשוט לא אהבתי את החלק האחרון של אינדיאנה ג'ונס.. אבל כל השאר היו בסדר
אהממ..
זה לא ספוילר לסרט הבלתי משוחדים?
סיספונד
הלוואי שהייתי כמוכם, אבל אני לא, ואני לא מבין מה כל כך לא הגיוני בסרט.
אפשר כמה דוגמאות?
להתחיל?
ניק מוצא משהו שמוחבא במקום שאליו מצביע הצל של… משהו (לא זוכר) בדיוק בשעה מסוימת ביום. הבעיה היא שהצל נופל בכל יום על מקום אחר. הרי לא רק השעה ביום קובעת את מקום השמש, אלא גם היום בשנה (הצל בשעה שש בערב בדצמבר הוא מן הסתם שונה מאוד מהצל בשעה שש בערב ביולי).
יפה
יש עוד? (אני מניח שכן, אבל אני רוצה לדעת, אולי אני אלמד מזה ויום אחד גם אני אקלוט טעויות בסרטים)
יפה
קבל רשימה, מאתר שמתמחה בדברים הללו:
http://www.nitpickers.com/movies/repository.cgi?pg=t&sp=i&tt=304368
ועוד אחד שלא הופיע ברשימה
(ספוילר קטנטנטן)
ניקולס קייג' מוצא בתחילת הסרט את המקטרת המגולפת ההיא של קפטן הספינה שנקברה בשלג. כמובן שהדבר ההגיוני הראשון שתעשה במוצאך מקטרת מגולפת הוא לפצוע את עצמך, למרוח את הדם על המקטרת ולגלגל אותה על נייר כדי לפענח את הגילופים.
אבל נניח והדבר הגיוני, ובכל זאת עשית את הדברים הללו.
איך לעזאזל תדע מאיפה להתחיל לגלגל? הרי על המקטרת שמצא ניקולס לא היה כתוב "התחל לגלגל את המקטרת המרוחה בדמך כאן". אז איך יודעים? לא יותר הגיוני שתתחיל למרוח אותה איפשהו באמצע, ואז יתבלבל המסר כולו ולא תבין דבר?
אבל אל דאגה – הוא ניקולס קייג'. הוא יודע.
ועוד אחד שלא הופיע ברשימה
צריך פשוט להשלים עם מה שהסרט הוא- גיבוב של שטויות.
אם כי די כיף לחפש את כל הדברים הלא הגיוניים. למשל: מאיפה בנג'י ידע ששרלוט זה ספינה שקבורה בחוג הארקטי (או איפה שזה לא יהיה).
זה מה שהטריד אותך?
את הקטע הזה לפחות לא הראו לנו – ניתן לדמיין איזה הסבר שרוצים.
אבל בקטע שבו הוא מפענח את כתב החידה בספינה פשוט ישבתי ומיצמצתי בתדהמה (ולא מתוך התפעלות מכישורי הקריפטוגרפיה שלו).
זה מה שהטריד אותך?
אני בקטע הזה בכלל הלכתי לאיבוד…
הייתי המום מאיך שאפשר לכתוב כזה בולשיט בתסריט של סרט. ומה שהכי מצחיק זה ש-3 תסריטאים כתבו את זה!
אפשר רק לקוות
שמה שהביא אותם לכתיבת התסריט הזה הוא מין התערבות משעשעת אך הרת אסון. נניח: אני כותב את הטוויסט העלילתי המטופש ביותר שאני יכול, ומתערבים על המבורגר (או לאטה, מה שזה לא יהיה שתסריטאים אוהבים) שאתה לא מצליח להתעלות על זה.
אבל מה אני מתלוננת? הרי הלכתי לסרט הזה מרצוני החופשי. טוב נו, עם קצת שכנוע. אבל רק קצת.
עד כדי כך?
אני לא חושב שהחלקים האלו בסרט אמורים להיות אמינים (הרי כל הסרט מתבסס על הרעיון שהאבות המייסדים החביאו אוצר כדי להגן עליו מהבריטים).
כן, עד כדי כך
וזה נכון, החלקים האלה באמת לא אמינים. אולי הם לא אמורים להיות אמינים (למרות שהסרט הזה כל כך תופס מעצמו, שמוזר לחשוב שהכל היה בדיחה) – אבל זה עדיין לא מונע ממני את הזכות לרדת על התסריטאים כאוות נפשי.
תופס מעצמו?
הסרט אמנם לא צוחק על עצמו, אבל שורה עליו אווירה קלילה מאוד (להוציא כמה סצנות בסוף). דווקא בגלל זה נזכרתי במייקל ביי כשראיתי אותו – כל הבימוי כאן הרבה, הרבה פחות כבד ומלא פאתוס מאשר (נגיד) ב'ארמגדון'.
אכן.
אני חושב שזאת הסיבה שהוא הצליח כ"כ, וגם הסיבה שנהניתי ממנו. אם יותר סרטים היו לומדים מ'אוצר ללאומי' הייתי חוסך המון גלגולי עיניים מיותרים. אין משהו יותר מעצבן מסרט פופקורן שלא יודע שהוא סרט פופקורן.
''עכבר אוכל את מגילת העצמאות!''
איזו ביקורת נהדרת! למה אף אחד לא סיפר לי על הפלאשבקים לפיץ העכבר שאפשר למצוא כאן? אולי מזל שעשו את אוצר לאומי 2 למרות הכל (ואולי אני מסוגלת לומר את זה פשוט כי לא ראיתי אוצר לאומי 2)…
דבר אחד ממש הכעיס אותי בביקורת.
"אוצר לאומי"? "צופן דה וינצ'י"? דומים? הא? הרי דה וינצ'י מבוסס על סיפורים עתיקים שיש המאמינים שהם אמיתיים, כל הסיפור הזה של האבירים הקדמונים שהחביאו משהו בעבר הוא, לפי דעת רבים, אמיתי לחלוטין, אם כי עד היום לא ברור מה הם בדיוק החביאו, דן בראון החליט שהחביאו את מרינה מגדלינה ואילו בסרט הזה החליטו שזה אוצר, וחוץ מנקודה קטנה זו אני לא רואה שום קשר בין השניים.
הסרט, דרך אגב, מבדר ומהנה, ואפילו מצוין, סצינת הפלישה וגניבת הזו של העצמאות היא מדהימה, ובאמת מוזר לראות סצינות טובות כאלו בסרט משפחתי.
בכלל, 'צופן' הוא ספר מתח, 'אוצר' הוא סרט אקשן.
דבר אחד ממש הכעיס אותי בביקורת.
הדמיון המרכזי הוא בכך שבשני המקרים הגיבור מתחקה אחר אוצר בצורה שהיא סדרה של פענוחי "חידות"/"רמזים" שנמצאים בדרך, מעין משחק חפש-את-המטמון למתקדמים.
אבל בטח יש מיליוני סרטים בסגנון הזה
זה נראה לי כמו סוג של ז'אנר, זה כאילו שאתה אומר שיוצרי "קזינו רויאל"גנבו רעיונות מ"כפרה" כי בשניהם הגיבור מאוהב במישהי.
זה יותר מזה.
הוא לא סתם פותר חידות – הוא פותר חידות בשביל לחשוף איזשהו סוד שהוטמן ע"י דמויות היסטוריות ידועות, ושהרמזים לקיומו ממוקמים בכל מיני בניינים ששרדו עד היום.
הדמיון בין השניים, אגב, נוטה להיות הרבה יותר גדול מזה. עבר הרבה זמן מאז שראיתי את "אוצר לאומי", אבל אני זוכר במעומעם שאפילו המשטרה בסרט הזה משחקת את אותו התפקיד כמו ב"צופן דה וינצ'י", ועוד כמה נקודות קטנות יותר ששכחתי מאז.
אבל התסריט של הסרט
והפצת הספר, היו כמעט באותו הזמן, נקודות הדמיון יכולות להיות מקריות בקלות, למעשה, גם כשהייתי בן 8 שיחקתי עם בן דוד שלי שאני מחפש אוצרות שהולך מרמז אל רמז ברחבי הגינה (שהוא הטמין), והוא השוטר שעליו למנוע ממני להגיע אל יעדי, זה לא כזה מקורי, בטח יש עוד מלא סרטים שבהם המשטרה חושבת שהטובים הם הרעים ורודפת אחריהם, הדימיון המרכזי לפי דעתי בין שני הסרטים הוא שבשניהם הגיבורים מבקרים בהרבה מקומות שאני מתכנן לבקר בעתיד הרחוק.
אבל התסריט של הסרט
אפילו אם נקודות הדמיון מקריות (דהיינו, אין כאן העתקה), אי אפשר לטעון שאין דמיון מהותי (וזה מה שטענת בהודעה הראשונה).
לא שאין קשר בכלל, יש קשר
אבל לא צריך בהכרח להאשים את היוצרים על זה, והקשר הוא לא כזה גדול, מה שהתכוונתי לומר הוא שבביקורת עושים מזה עניין כאילו חווית הצפיה נהרסה בעיקר בגלל הדמיון לדה וינצ'י, ויחוץ מזה אני גם לא מבין מה רע אם ממחזירים דברים ועושים מהם יותר מפעם אחת, הרי אם זה טוב, אז למה שלא יהיה ממנו בשפע (כאן אני מדבר באופן כללי ולא בהכרח על הסרט הזה).