מועדון קרב – גרסת הקרב

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 1 באפריל 2003Posted in: ביקורות
שם רשמי
מועדון קרב
שם לועזי
Fight Club
בימוי
דייויד פינצ'ר
תסריט
ג'ים יולס
צ'אק פלאניוק
שחקנים
אדוארד נורטון
בראד פיט
הלנה בונהם קרטר
מיטלוף
לדף הסרט

במקור: Fight Club
במאי: דייויד פינצ'ר
תסריט: ג'ים אולס
על פי ספרו של: צ'אק פלניוק
שחקנים: אדוארד נורטון, בראד
פיט, הלנה בונהאם קרטר, מיטלוף,
זאק גרנייר, ג'רד לטו

כה אמר הנביא טיילר:
אין לכם חיים. אתם יושבים וקוראים ביקורות סרטים באינטרנט כי מזמן שכחתם לחיות. במקום לצאת החוצה, לחוות את החיים האמיתיים, להסתכל מסביב, אתם משועבדים למכונות שלכם, למחשב ששולט בכם, גונב לכם זמן, זמן שיכלתם לחיות בו, להיות עם אחרים, לראות. במקום זה אתם רק רואים אותיות, ועוד אותיות, ועוד אותיות, ביטויים חסרי משמעות של דעות חסרות חשיבות על מוצרי צריכה שמובאים לכם על-ידי התאגידים והאולפנים הגדולים, כדי לטמטם אתכם ולגבות ממכם כספים. תשתחררו מזה! תהיו אתם, תנתקו את הכבלים שכובלים אתכם לקופסה המטמטמת. צאו לחופשי. בתור התחלה, אתם צריכים למרוד במשעבדים. הרימו את היד, קפצו אותה לאגרוף, משכו חזק לאחור, והטיחו אותה במסך שלפניכם.

אפסים! אפילו את הצעד הבסיסי הזה אין לכם אומץ לעשות.

לא מפתיע, אומר הסרט. 'מועדון קרב' הוא תשדיר שירות ארוך. תשדיר לחיים האמיתיים, שאבדו עם הטכנולוגיה. הקרבה לאדמה, למציאות, לסכנה, לשרירים, למכות, לזיעה. כל הדברים שהאדם המודרני ויתר עליהם והחליף אותם בטכנולוגיה, סדר, ניקיון וצרכנות. לחזור לגבריות, שסורסה על-ידי דורות של מורות ומחנכות. למרוד בחיים בהם האדם הוא רק צרכן בידי תאגידי ענק, כלי שמטרתו בחיים לקנות עוד רהיטים מ'איקאה', תחתוני 'גוצ'י', גרבי 'פוקס ריבר' ושעונים של חברה אמריקאית שאני לא זוכר את שמה אבל המצלמה מתעכבת עליה די זמן כדי שכולם חוץ ממני יקלטו אותה, ושמוכרים לו את האשליה שהוא יוכל להיות מיליונר, עשיר ויפה כמו בראד פיט או הלנה בונהם-קרטר.

'מועדון קרב' מספר את סיפורו של אדם משועמם (אדוארד נורטון): יש לו כסף, יש לו דירה, רהיטים, והוא לא מצליח לישון. תרופה זמנית, השתתפות בקבוצות תמיכה לכל מיני מוכי נפש וגורל, מאפשרת לו להרגיש, לחוות – וגם לישון. אבל אז מופיעה איזו ברנשית תמוהה, מרלה (הלנה בונהם קרטר), שמתעקשת לעשות בדיוק את אותו הדבר. הוא מרגיש מזויף, ושוב אינו ישן. עד שהוא פוגש בטיילר דרדן (בראד פיט). ההישג היחיד במינו, הירדמות כתוצאה מפגישה בבראד פיט, מתגלה כשטיילר פותח לו את הדלת לעולם האמיתי: מכות. מועדון של גברים שמכים אחד את השני מסתבר כסוד לקיום האמיתי, וגם לשער המהפכה – ההתנתקות מרכוש, מהמוסכמות, מהעידון התרבותי, מכל החפצים שקושרים את האדם לקיום דלוח. תרביץ, תגיע ליצרים הפראיים ביותר, הקדמוניים ביותר. רק אז תהיה אמיתי. ואז מה שיישאר מהחברה יהיה בהכרח טוב יותר.

אם אתם מאמינים לזה, זה עניינכם.

מבחינה טכנית, קשה להתלונן על הסרט. דייויד פינצ'ר הוא במאי מוכשר מאוד, ללא ספק. הצילום מצוין ומאוד וידאו-קליפי; יש מפגן שלם של מהלומות ויזואליות ומטאפוריות הרודפות זו את זו, אחת לכמה זמן מופיע מסר סמוי, ואחת לכמה זמן נדמה כאילו מופיע מסר סמוי, אבל לא (אחת לכמה זמן גם מופיעה פרסומת סמויה, ואני תמה כמה שילמו משווקי גוצ'י לסרט עבור הסצינה שתוקפת את החברה תוך הקרנה של חצי דקה של שלט פרסומת). המוזיקה משובחת עד למאוד, בייחוד אחת הסצינות המתנהלת על רקע המהום חסידי כלשהו – זו מצחיקה להפליא, ושווה צל"ש מיוחד ליוצרים. כיוון שהסצינות מתחלפות כהרף עין, לא נותר לצופה הרבה זמן לחשוב או להשתעמם, ואפשר בקלות להיסחף עם הסרט בלי לחשוב בעצם מה בדיוק הוא אומר. מסופקני אם תפסיקו לראות את הסרט באמצע, אלא אם כן אלימות גרפית מגעילה אתכם. זאת ייאמר לזכותו: הטכניקה ללא פגם. כמעט ואפשר להמליץ ללכת ל'מועדון קרב' רק בזכות הטכניקה. לו הסרט היה מבקש להיות בידור-להמונים ותו לא, זו באמת היתה ההמלצה.

אבל 'מועדון קרב' מבקש להיות סרט עם אמירה. סרט שחושף את השקר של החברה המערבית, שמציג אלטרנטיבה. סרט שצריך לשפוט אותו על פי האידיאולוגיה. ואני לא קונה את זה. האידיאולוגיה שלו היא בעיני מגוחכת, ילדותית, וגם צבועה פה ושם.

בילדותי הייתי ילד אלים. עבר לי, ברוך השם, עד כדי כך שכבר בתיכון בני אדם ששמעו על זה לא האמינו בכלל. עד היום, מקסימום ההתעללות שאני נוהג לבצע הוא במקלדת שלי, המפיקה כתוצאה מלחץ פיזי לא מתון שטויות שאין ההארד-דיסק סובל. בקיצור, יצא לי להרביץ הרבה, וגם לחטוף מכות. חוויה חיובית? לא בשבילי. חוויה אמיתית? נהה. בקיצור, נראה לי שצריך להרביץ לתסריטאי כדי שיבין שיש סיבה שמכות לא נחשבות לשיטה לגיטימית לפתרון בעיות, למעט בכנסת. אם אדם רוצה להתחבר ליצרים הקדמוניים שלו, הוא סכנה לכל מי שמסביבו. חברות פרימיטיביות אמנם מפעילות פחות אלימות מאורגנת מחברות תעשייתיות ואינן מחזיקות בכלי נשק להשמדה המונית, אבל המלחמות שם לא פחות פראיות ואכזריות (אף כי פחות "יעילות"), ותוחלת החיים בהן עומדת על הרבה למטה מחמישים שנה. חברות כאלו חופשיות, כידוע, גם מרפואה מודרנית. גם הרעיון כאילו התרבות משעבדת את האדם, מתעלם מקיומו של סולם היררכי כמעט בכל חברה באשר היא, בחברה מחוברת לקרקע, למשל זו של ימי הביניים, אנשים לא ידעו קרוא וכתוב (טבעי זה לא), והיו משועבדים גם ללא עזרת אותה תרבות כה מושמצת: מעמדות על גבי מעמדות, צמיתים ועבדים-בפועל, ואף אחד לא היה אז באמת "חופשי". החליפו את המעמדות האירופאיים בקאסטות הודיות, והתוצאה תישאר בעינה. רק האדרת שונה. וזה הגיוני: אפילו חברת בבונים, שלא הושחתה בשום אופן על-ידי הציוויליזציה המודרנית, מראה היררכיה נוקשה וקשיחה.

אפשר לסבור שהסרט הוא דווקא ביקורת על האוטופיה; שהוא מציג דווקא את הסכנה בהתגייסות לא-מבוקרת למען רעיון, ואת הסגידה המוחלטת לו עד שהפרט בטל ונעלם בתוך הרעיון. אבל אם כך היה, אז מישהו פישל בביצוע. דו-המשמעות הצפונה בכמה מן הסצינות הזכירה לי את סיומם של כל אחד מפרקי ה"פאוור-ריינג'רס": במשך 20 דקות גיבורינו מנצחים את הרוע באמצעות מכות, ובסוף מפציע אחד השחקנים ונושא נאום של חצי דקה על כך שבעיות לא פותרים באלימות. ככה זה גם ב'מועדון קרב': אפשר למצוא ביקורת על הטוטליטריות פה ושם, אבל היא מוחבאת יותר מדי טוב. כל כך טוב, שאפשר לחשוד שמעולם לא היתה שם, והסרט מתכוון ברצינות למה שנראה כמסר שלו, כאמור לעיל.

כך שאם אתם מאמינים באידיאולוגיה הסמי-אנרכיסטית של הסרט, בקריאה להשמדת התרבות המערבית, בתיאוריה שכולנו כלי משחק בידי תאגידים, ואם אתם מאמינים שאם רק נעצור את העגלה ונחזור לפשטות של פעם הכל יהיה בסדר – אתם תאהבו את הסרט. ובצדק. אם זו האידיאולוגיה שלכם, הסרט הוא מיצג מושלם.
כמובן, תמיד יש את אלה שיתלהבו יתר על המידה מהייצוג: בכל מיני פורומים מופיע לו לפעמים איזה "טיילר דרדן" (בן 12, קריית-ביאליק), ושוטח את הגותו הסדורה עם או בלי קשר לנושא הדיון.

אבל אם, כמוני, אתם חושבים שהתמונה מורכבת קצת יותר, שהאלטרנטיבות גרועות יותר, ושקבוצה גדולה של אנשים בלי שמות ובלי זהות שמתגייסת כדי להראות לכל בני האדם את האור בכוח מזכירה כמה אידיאולוגיות חשוכות – אם אתם חושבים כך, אז תחשבו שזה סרט רע. סרט שמציג אוטופיה מגוחכת ומטופשת, שאפילו כשהוא מתיימר לבקר את תרבות הצריכה הוא משתמש לצורך זה בכל אחד ממאפייניה, וזה כולל כוכבים בקנה-מידה ענק ופרסומות סמויות (כן, זו בטח ביקורת חברתית נוקבת. אני סתום מדי מכדי לקלוט), ושבסך-הכל, גם הסרט הזה הוא ניסיון לעשות כמה שיותר כסף באמצעות שיטות קצת יותר מתוחכמות, ופריטה על מיתרי המרדנות המבוקרת הטבועים באותה חברה מערבית נגדה הוא יוצא. עם כמה מהרעיונות של הסרט אני מסכים (למשל, מאז לידתי באופן קבוע כל יום שביעי הוא יום שבו אני מתנתק ממהלך החיים הרגיל, ממרוץ החומר. קוראים לזה "שבת"), אבל כמכלול הוא לא דיבר אלי. אני לא חי בדיוק באותה מציאות שהוא מתאר, אני לא מעריך את האלטרנטיבה שהוא מציע, ואף שמעתי בימי חיי תרגילים יותר מחוכמים בפילוסופיה.

זהו. אני מודע לכך שבטח עצבנתי כמה אנשים, אבל נא לא להרביץ לי. טומי הפאוור ריינג'ר הלבן אומר שבאלימות לא פותרים שום בעיה.

תגיות: