במקור: Bring It On
במאי: פייטון ריד
תסריט: ג'סיקה ברדינגר
שחקנים: קירסטן דאנסט,
אלייזה דושקו, ג'סי בראדפורד
אני מודה: אני מלא דעות קדומות. כתוצאה מצפיה ביותר מדי סרטים שבהם כל צ'ירלידר בלי יוצא מהכלל היא א. יפה, ב. טיפשה, ג. מרשעת, ד. שרלילה, הרעיון של סרט על מעודדות נראה לי מחריד למדי. סרט על מעודדות? נגמרו להם הנושאים שם בהוליווד? מי ילך לראות סרט על עולמן הפנימי המורכב של בלונדיניות צווחניות עם פומפונים גדולים?
עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני חכם יותר, ויודע שהצ'ירלידינג הוא ספורט מכובד ולגיטימי, ושאותן בלונדיניות צווחניות עובדות קשה כדי להגיע להישגים ואכן יש להן עולם פנימי עשיר. פומפונים, וזה מפתיע, כמעט ולא היו בסרט. אני מתנצל מעומק לבי על כך שזלזלתי בסיסמאות מטופשות וריקודים מגוחכים כדרך חיים, והיום בבוקר שלחתי קורות חיים לקבוצת המעודדות של בית"ר קרית-מנשה.
גיבורת הסרט היא טורנס, מנהיגת קבוצת המעודדות (והמעודדים. לא ידעתי שיש דבר כזה.) של ה"טורוס". בעוד ששחקני קבוצת הפוטבול שאותה הם אמורים לעודד הם מפסידנים כרוניים, קבוצת המעודדות זוכה באופן קבוע בתחרויות הצ'ירלידינג הלאומיות (שגם לקיומן לא הייתי מודע. בור ועם הארץ הייתי). אך השנה האתגר קשה במיוחד, כיוון שקבוצת ה"קלוברס" משכונות העוני באל-איי מגיעה לתחרויות גם היא. לא רק שהן הרבה יותר טובות מה"טורוס" (כנראה משום שיש לקבוצה פחות שורות טקסט בסרט, ולכן יכולת המשחק לא הוותה שיקול בליהוק), ה"קלוברס" הן גם הקבוצה שממנה הטורוס גנבו את כל הכוריאוגרפיה שלהן בשנים האחרונות. מה יהיה? מי יזכה בתחרות? איך הטובים יכולים לנצח אם אין רעים?
(ואם נדמה לכם שאין כאן מתח, טעיתם. המתח הוא עצום. היצ'קוק היה משקשק, כמאמר הפתגם. כל החצי השני של הסרט כססתי ציפורניים, והדקות האחרונות לפני הכרזת המנצחים שבסוף הסרט היו מורטות עצבים ממש: האם הסרט ישתמש בקלישאה הבלתי נסבלת של "שניכם הייתם הכי טובים ולכן בפעם הראשונה בהסטוריה יש לנו תיקו במקום הראשון", ויונמך כתוצאה מכך לדרגת זבל בלתי אכיל, או שהוא יצליח לשמור על רמה סבירה ויתן לאחת הקבוצות, לא משנה מי, לנצח בתחרות?)
לעלילה הראשית מתלוות כל עלילות המשנה הסטנדרטיות של סרטי נעורים – בואה של הנערה החדשה והלא מקובלת (אלייזה דושקו, המוכרת יותר בתור פיית' מ"באפי קוטלת הערפדים"), ההתאהבות הבלתי נמנעת של הגיבורה, המריבות עם החברים שתומכים-או-לא-תומכים.
הורים קיימים רק כמשהו שאפשר להוציא ממנו כסף, ושיעורים קיימים רק כמפגש חברתי.
מתחת לכל זה מסתתר תסריט לא כל כך רע. מצד אחד, יש כמה הערות ציניות משעשעות על תרבות המעודדות. שיר הפתיחה, למשל, הוא הדבר הכי מצחיק בסרט.
אבל מעט אחרי אותו שיר פתיחה, הסרט שוכח מהציניות ומתייחס לשאלת-השאלות "האם נזכה השנה בגביע המעודדות?" כאילו גורל העולם החופשי באמת היה תלוי בכך. הבמאי של הסרט (יצירותיו הידועות ביותר עד כה: "מאחורי הקלעים של 'בחזרה לעתיד" ו-"איך עשו את 'פורסט גאמפ") כנראה לא שמע על ציניות, לא הבין את הבדיחות בתסריט וחשב שהוא מביים מסמך אנושי מזעזע המבוסס על סיפור אמיתי.
אחד המאפיינים של סרטי-נעורים הוא משחק רע במיוחד, ו"מעודדות צמודות" לא יוצא מן הכלל. אומרים שקירסטן דונסט היא שחקנית מצוינת. אז אומרים. ב"מעודדות צמודות" לא רואים את זה. מצד שני, אולי הדמות שלה היתה אמינה יותר אילו היא היתה טיפה פחות בלונדינית, יפה, מוכשרת, מוסרית, שומרת על סדר וניקיון ומושלמת מכל בחינה אחרת.
מצד שני, אין להכחיש שיש בו הרבה בחורות עם חצאיות קצרות מאוד.
בשנים האחרונות כמעט בכל סרט ילדים יש ערך מוסף להורים, כדי שגם הם יוכלו לראות את הסרט בלי לסבול יותר מדי, אבל בסרטי טינאייג'רס – מה פתאום. אפילו כשמדובר בסרט נעורים טוב יחסית, כמו "מעודדות צמודות", שלט "הכניסה לגילאי 13 עד 19 בלבד" בכניסה לקולנוע היה יכול להועיל. אם אתם לא סובלים סרטי טינאייג'רים, שמרו על מרחק בטוח. "מעודדות צמודות" הוא לא הסרט שישנה את דעתכם. אם אין לכם התנגדות לסרטים כאלה, או שבכוסיות בחצאיות חשקה נפשכם, סרט סביר.
קירסטן דאנסט משחקת בצורה מתוחכמת
היא הרי אמורה לשחק טינאייג'רית מפגרת. עכשיו, לטינאייג'ריות מפגרות ממוצעות (שהן לא כוכבות קולנוע) אין כישרון משחק. והנה, קירסטן דאנסט הפנימה את ההיבט המורכב הזה של ימי הטינאייג'ינג, והבינה שכדי לשחק את הדמות באופן משכנע, עליה להיות אמינה ולשחק ללא כשרון משחק, כיאה לבת גילה הממוצעת.
מה שאומר שהיא לא רק בלונדינית (תגידו, היא מחומצנת או שזה טבעי?) – היא גם מאוד מתוחכמת.
אבל אם היא הייתה משחקת כמו שצריך
כמעודדת צעירה ממוצעת, וחושבת לבד את כל המהלך שהרגע הגית, המוח שלה היה מתחמם מהמהלך ונשרף לאפר.
היות והוא לא, סימן שהיא לא מתוחכמת כלל וכלל.
שאלה.
מישהו חוץ ממני שם לב שבכרזות של הסרט מופיעות תמונות של קבוצת המעודדות הלבנה בלבד.
ובעוד ששחורות העור שיש להם תפקיד גדול בסרט (ע"פ הבקרוב לפחות) לא מופיעות בכלל?
האם רק אני שמתי לב?
האם זה מסיבות גזעניות מסוימות? (כמו: אף אחד לא יבוא לראות סרט על מעודדות שחורות)
האם זה איכפת בכלל למישהו?
אח… קשה לחיות בתהום הבורות.
הפוסטרים
כרגיל, הפוסטרים שאנחנו מקבלים בארץ שונים במקצת או בהרבה מהפוסטרים המקוריים בארה"ב. הפוסטר של "פגוש את ההורים" (אם נתעלם לרגע מהתחושה הלא נעימה בבטן שהזכרת הסרט הזה גורמת) בארה"ב הראה את בן סטילר ורוברט דה-נירו, שני השחקנים הראשיים בסרט. בארץ קיבלנו רק את דה-נירו ממלא את כל הפוסטר, כאילו שאף אחד לא שמע כאן על בן סטילר. כנ"ל לגבי Bring it On – הפוסטר במקור היה מחולק במדויק לשניים: בצד שמאל קבוצת המעודדות הלבנה, בצד ימין הקבוצה השחורה. בארץ, כנראה, אף אחד לא הולך לסרטים על כושים, אז השאירו לנו רק את קירסטן והחברות.
הם בונים על הנוסחה של
מקסימום בחורות בלונדיניות במינימום בגדים.
גברים אוהבים בלונדיניות, לא?
יכולתי לומר מה גברים אוהבים,
אבל אני חוששת שזה לא מתאים לאתר הזה.
את מתכוונת לאתר
שבעקבות ביקורת על "בסמה מוצ'ו" התפתח בו דיון ער שעוסק אך ורק בשימושים המעשיים של מרגרינה/חמאה?
ו-KY, אל תשכח
מוחה בשם כל חסרות הידע
מה זה לעזאזל KY?!
מוחה בשם כל חסרות הידע
כשתגדלי, תביני.
זה גם רלוונטי לעניין טולקין ו(טפו טפו טפו).(*) רומח הדרקון.
(*) אני מצטער, אני לא מסוגל לשים את טולקין באותו משפט עם רומח הדרקון, אז הוספתי נקודה.
אוקיי, הנה הסבר:
KY הוא ג'ל בשימוש רפואי, שמשמש לכל צורך של סיכה, למשל כשמבצעים בדיקת אולטרסאונד וצריך שהמכשיר יוכל להחליק על העור בקלות.
מצד שני, הוא גם חומר סיכה שמשמש לסוגים שונים של סקס, כדרך הטבע ושלא כדרך הטבע, בגלל היותו על בסיס מים, לא מזיק ולא הורס גומי לסוגיו.
וזה להבדיל מחמאה, כמובן, שממש לא מתאימה לשימושים הנ"ל, בגלל היותה על בסיס שומני. (לא, היא גם לא מתאימה לאולטרסאונד וכדומה).
ותודו שזו היתה תגובה ברמה ממש ידידותית לכל המשפחה…
אני דווקא ראיתי את הסרט ודעו לכם שזהו סרט מקפיץ ומירצי ואם לא היה כול כך צפוץ שם בקולנוע היתי מקפצת ורוקדת,ואני והחברים שלי בכיתה כול הזמן שרים את השירים,טוב אני מסכימה איתכם שאין אנו לומדים מהסרט שום משמעות על החיים,חוץ מזה עידכוני אופנה אחרונים…אבל זה סרט מצחיק ומלא חן!והאנשים שרוקדים שם הם מוכשרים או שאני סתם מדמיינת,אבל עלי לציין שדיי היה נושן ונדוש שהילדה החדשה והלא מקובלת באה וכל הבלגנים…אז בקיצור הסרט הוא גם לבנים וגם לבנות בערך בגילאי 12 עד 30
הביקורת
במערבולת הגדולה של סרטי הבנים/ בנות אשר נחתו עלינו בזמן האחרון, "מעודדות צמודות" הוא לא איזה הפתעה משובחת, אך הוא גם לא נפילה חופשית.
קשה לי עדיין לגבש דעה על קירסטין דאנסט, כוכבת הסרט, משום שעדיין לא ראיתי אותה בתפקידים גדולים באמת.
בסרט זה היא לא נדרשה להפגין משחק משובח, אלא פשוט נדרשה להיראות טוב, ולא ליהיות הבלונדינית הטפשה, והמעצבנת.
קירסטין דאנסט שיחקה חביב יחסית, כן גם שאר השחקניות, והתסריט אשר היה טיפה שונה ממה שהתרגלנו (היה די מעניין קצת להציץ לעולם המעודדות בארצות הברית, ובמידה והעולם הזה הוא כפי שהוא מוצג בסרט, אז האמריקאים שוב מראים לנו כמה הם שונים מאיתנו.
בשורה התחתונה- תסריט קליל ונחמד, בתוספת דאנסט ועוד כמה שחקניות חביבות.
אפשר לראות, רק אם לא מצפים להרבה
קלאודיה הערפדית
קירסטין דאנסט שיחקה ב'ראיון עם הערפד'…איך אף אחד לא ציין את זה עדיין?
ואני חושב שמ'ראיון עם הערפד' ל'מעודדות צמודות' תוך כמה שנים זה מעבר יוצא דופן. בקצב הזה עוד מספר שנים, אם ההתפתחות תמשיך בכיוונה הנוכחי נוכל לראות אותה בתפקידי אופי מאתגרים ומסובכים, כגון : האנשים שבתוך הטלאטאביז או דמות אורחת ברחוב סומסום!
נ.ב.1 (רחוב סומסום האמריקאי ולא הישראלי. זה עם BIG BIRD ולא עם מויישה אופניק.)
נ.ב.2 מישהו פה ידע שאת הקול של כרובי עשה יוסף שילוח? כל ילדותי התמוגגה כלא הייתה!
קלאודיה הערפדית
היא גם שיחקה ב"נשים קטנות" ובסרט ממש ממש מפגר עם מישל וויליאמס (? נו… ג'ין מ"דוסון") ובסרט של הולמרק.
ת'אמת? קריירת המשחק שלה נגמרה ברגע שהיא נהייתה בת 15 בערך
חמוד ושנון
היום הלכתי לראות את הסרט מעודדות צמודות,לא רציתי להיכנס לסרט שצריך לחשוב בו יותר מידי,דווקא ביום כזה לאור הפיגוע שהיה היום בבוקר,אז אמרתי לחברה שלי בואי ניכנס דווקא לסרט הזה…..
ואת את האמת לא הצטערנו,הסרט היה מלא קצב,קצת הומור,אבל בעיקר הבהיר לכל מי שחושב שמעודדת היא לא יותר מבלונדינית שצועקת אז זהו שלא,הסרט הזה מסביר הכי טוב שזה עולם בפני עצמו,אז בקיצר חברי לכו לראות סרט חמוד,קליל,משעשע,וקצבי,שיוציא אתכם מהאולם בריקודים,ועם חשק להצטרף לקבוצת מעודדות!
אני נהנתי ואני יודעת שאם גם אתם תראו אותו גם אתם תהנו אז אני ממליצה בחום ואהבה,דווקא בימים כאלו,שנגע ימים טובים יותר………..
מעיין,לכו לראות את הסרט!
אומרים שעל טעם וריח אין להיתווכח אבל במקרה של הסרט הזה אפשר בהחלט, כי מי שטוען שהסרט הזה הוא סרט טוב, איך אומרים, שיעשה אצלו טוב טוב "בדק בית" כי זה הסרט הגרוע ביותר שראיתי מזה הרבה זמן!!
א)בלי עלילה (ושרידי התסריט שכבר יש ממש אינפנטיליים)
ב)שחקנים ברמה מעליבה
ג)הומור של ילד לא מקובל בכיתה ג'
לסיכום: אל תיראו את הסרט הזה
גם לא בווידאו וגם לא תמורת סכום סימלי… פשוט לא!!!
לילדים לא מקובלים
בכתה ג' יש הומור יותר או פחות טוב משל הילדים הכן מקובלים?
סרט על מעודדות צריך שיהיה בו
מעט מאוד:
1. בנות והרבה
2. חטובות בבגדים צמודים והרבה
3. רגלים ארוכות, המתנופפות לכל עבר בחצאיות קצרות והרבה
4. חורים בעלילה (באם קיימת) והרבה
5. מוזיקה אופנית, לבוש אופנתי, תסרוקות אופנתיות, ובכלל אופנה והרבה
שכחתי משהו?
ומי שהולך לסרט כזה צריך לדעת מראש לאיזה אולם הוא נכנס. לא סרט טוב, לא סרט רע, סרט צפוי.
וכי למה?
למה סרט עם הרבה בנות בחצאיות קצרות וכו' לא יכול להיות טוב? או רע? איך אתה יכול להסיק מהנושא של הסרט על הרמה שלו?
אז ככה:
1. אני בת
2. הסרט בהחלט יכול להיות טוב או רע
אבל –
3. יש סרטים שאתה יכול לצפות מה מראש כמה דברים. למשל ***מת מצחוק – סביר להניח שזה סרט מצחיק ברמה לא מי יודע מה, אבל בכל שניה יש בדיחה סמויה/ויזואלית/מילולית/מצחיקה.
בסרט של האחים כהן אפשר לצפות לסרט טוב ברמה טובה (גם אם מתאכזבים אח"כ).
בסרט של שפילברג אפשר לצפות לסרט הוליוודי מצוי, על פי הנוסחה הידועה.
וכו'
4. שם הסרט – כמו גם התרגום המעפן שלו – אמור לתת לך מושג לקראת מה אתה הולך, לכן יש את ה'מת מצחוק' ה'קטלני' ה'צמוד' והאלה, כדי שנדע לאיזה ז'אנר זה מתאים… (ללא קשר לטיב הסרט)
קטלני מת מצחוק
אני מתנצל על הטעות, ו"ספל-חמאה" נשמע הרבה יותר, אר, מכובד. אחלה ניק :^)
האידיוטים שנותנים לסרטים את השמות בסגנון 'קטלני' ו'מת מצחוק' לא טורחים לראות את הסרטים לפני שהם נותנים להם שמות עבריים (או, אם הם כן רואים אותם, הם מסתירים את זה טוב מאוד), לכן אי אפשר ללמוד מהשמות האלה שום דבר, לא על רמת הסרט ולא על הנושא שלו. דוגמה מהזמן האחרון – 'תא קטלני' הוא סרט שונה לחלוטין מ'יום אהבה קטלני'. 'צמוד', עד כמה שידוע לי, הוא עדיין לא רוטינה בתרגום שמות סרטים – היה עד עכשיו רק אחד כזה.
יש סרטים צפויים. כשאני הולך לסרט אקשן אני לא מצפה להשגות משמעותיות על נפש האדם. כשאני הולך לסרט על מעודדות אני מצפה לסרט על מעודדות. אבל כמו שיש סרטי אקשן טובים יותר וטובים פחות, יכולים להיות סרטי מעודדות טובים יותר וטובים פחות. להגיד שזה סרט על מעודדות, אפילו סרט מעודדות צפוי, לא אומר שום דבר על הרמה שלו.
צומוד
אני די בטוח שהיה פעם "מעקב צמוד". בכל אופן, "מעודדות צמודות" נראה כל כך תמוה (השם העברי), שאני שומע את משק כנפי ההיסטוריה: ז'אנר תרגומי נולד!
האם אני דביל?
כנראה. צמוד. צמודות. זה לא מאוד מסובך. בעיות מוחיות קלות, אני מתנצל.
בכל מקרה, היה גם 'מעריצה צמודה'. אבל ז'אנר זה לא (עדיין).
פייט צמוד
אני חושב (מציע) שמה שהופך אלמנט תרגומי לז'אנר אינו מספר הפעמים שהשתמשו בו, אלא למה השתמשו בו בפעם השניה והלאה. האם היתה סיבה רלוונטית לסרט עצמו, או שהסיבה העיקרית היתה שכבר השתמשו באלמנט הזה?
לפי זה, אני חושב ש"צמוד" מועמד רציני…
האם אני דביל?
וגם ריקוד צמוד…
בתשובה לשאלתך, כנראה שלבטח שאולי.
אתמול ראיתי את הסרט בוידאו
לא ממש התרשמתי, אומנם נהנתי פחות או יותר.
נכון, יש בסרט ט ו נ ו ת של סצנות אידיוטית כמו "כדאי לך לפרוש מתפקיד הקפטן… וזה לא דבר רע!"
הלו???! כל הסרט מדברים על ה ד ב ר הזה: איך שורדות (פחות או יותר) מעודדות, והחבר, כן, החבר הבוגדני של קריסטן דאנסט בסרט, אומר לה לפרוש מתפקיד הקפטן! איזו טיפשות!
ועוד החבר שלה…. זה הורס אותי.
לא למדנו כבר שבסרטים של הוליווד אמורים לחזק את בן הזוג שהוא במצב קשה? עם עוד לא למדתם, אז לפחות אני למדתי.
ואגב, מי שאמר שקריסטן דאנסט היא שחקנית מצויינת – שישכח מזה.
היא נראית כמו רוסייה מטומטמת (בעצם, היא אפילו לא יודעת לחקות מטומטמות!)
והיא בכלל לא יפה.
וגם הבחור המעצבן הזה, יעני האח המוזר של מייסי, זה עם הפה שנתקע בצד… גם הוא אידיוט.
בעצם, כולם די אידיוטים חוץ מהשחורות של "קולברס" המגניבים.
רוסיה מטומטמת
אני אישית לא נפגעתי מדבריך אבל יש כאלה שכן (ראי הודעה מתחתי – פינקס).
בדג מאשרים הודעות פעמים לא רק כדי למנוע טעויות כתיב או תחביר מיותרות, אלא גם כדי לבדוק טוב טוב עד כמה באמת חכמים ונחוצים הדברים שכתבת.
לדעתי...
אל תתיאשו מהאורך….
אני חושבת שהסרט, בלי קשר לסרט מעודדות או לא הוא טוב מאוד. אני לא יודעת אם נוהגים לעשות את זה בישראל אבל להשאיר את השם שלו "bring it on" יכול היה להיות רעיון מצוין. לעומת זאת, "תביא את זה" נשמע כמו סרט המשך גרוע ללאסי. ראיתי את הסרט בקולנוע אם חברות וכל הדרך הבייתה שרנו את "מיקי" כי זה השיר היחיד שקלטנו יותר משתי מילים. בפעם השנייה ראיתי אותו בווידאו, והסרט ממש מלהיב, לא יודעת מה איתכם אבל לי הוא נתן חשק חזק להיות מעודדת (זה עבר, על תרדו עליי…). אני חושבת שמייסי היא ממש יפה ואח שלה גם. הכי אהבתי את מפקדת ה"קלוברס" אבל ממש הרס לי שהיא משחקת בסידרה בערוץ 3. עכשיו כבר ראיתי את הסרט בערך 10 פעמים ואני יכולה לדקלם מתוך שינה כל שיר שבו. ראיתי סרטים שמשתווים לו ואפילו יפים יותר ממנו (כמו הנסיכה הקסומה) אבל לי הוא עשה את אותו הדבר שסטרואידים עושים לאחרים.
דרך אגב – מתי ואיפה יש את התחרויות עידוד האלה שחשבתי שהן לא מציאותיות?
ועוד דבר – לטורנס יש הבעה אחת, כאילו היא מסכימה ואז היא מנענעת את הראש בזלזול, בדרך כלל שהיא מדברת עם אח של מייסי, ועל זה היא חרשה.
אוי, איזה סרט *מושלם*!
ראיתי אתמול בטלוויזיה ונהניתי בגדול. *בדיוק* ככה צריך לעשות סרט נעורים. מצחיק, קופצני, נוסחאתי אבל עושה עם הנוסחה דברים כיפיים, טפשי אבל לא מביך בטפשותו – מה עוד צריך?
קירסטן דאנסט לא מלהיבה, אבל שאר הקאסט מפצה על זה, במיוחד מה-שמו שמתאהב בקירסטן (איזה ילד מקסים, וכמה טוב שלא ליהקו את אחד המלפפונים שמופיעים בכל סרט נעורים אפשרי). וכמובן, אלייזה דושקו. היא כל *כך* שולתת. כשרון משחק של כפכף, אבל טונות של קסם אישי.
אני צריך עזרה!
אני ממש צריך את השיר הזה מהסרט שהן רוקדות בו עם האצבעות רוח…… אם למישהו יש מושג איך קוראים לו אז בבקשה שיכתוב לי את השם שלו!!
השיר של ספארקי פולאסטרי?
זה שנפתח ב-"Prepare for TOTAL DOMINATION!"?
אם כן, אתה מחפש את Get Ready For This של 2Unlimited.
עזרה
אני צריכה את השיר שבסוף, משהו כמו "hey niki" דחוף!
נדמה לי שזה לא ניקי אלא Mickey של - B*Witched
בנוגע לזה שאת צריכה אותו דחוף, אני לא ממש יכול לעזור לך. אבל אני מציע לך פעולה כפולה: כצעד טקטי לטווח קצר – לקנות את פסקול הסרט, וכצעד אסטרטגי לטווח ארוך – להשתדל לבנות יכולת להתמודד עם דחיית סיפוקים. וגם יכולת לכתוב בקשות בצורה מנומסת תהיה שימושית.
עזרה
היית צריכה לחשוב על זה יותר מיומיים לפני החתונה.
איך אתה מגדיר ''חתרני'',
ותחת מה "מעודדות" חותר, בדיוק?
מש''א.
ואני דווקא מסכימה עם שאר מה שאמרת, דן, רק שנסחפת מעט. עזוב חתרנות וקונפליקט ישראלי-פלסטיני (הא?) – גם להגיד ש*כל* סצינה בסרט היא ניתוץ של קלישאה זה קצת מוגזם.
אני אמרתי כל?
אמרתי שהרבה. וגם אמרתי שהחתרנות והקונפליקט הפלסטיני (הא?!) הם שם, אבל בשולי העניין, אם באמת מתעקשים להיטפל לדקויות. אני אוהב את הסרט קודם כל כי הוא כיפי, שנון ומצחיק להפליא. אבל אם זה הורס את רצף הפלצ"נות המתנש"את, אז שכחו שכתבתי את זה.
פייטון ריד
ציינת הרבה סצנות שאהבתי בסרט, אבל אני לא חושב שיש הרבה ערך להתחכמויות מהסוג הזה. או לפחות, זה לא מה שמשך אותי בסרט. כן, הן הופכות את הסרט לכיפי יותר במידה מסוימת, אבל אין בהן הרבה מעבר לתרגיל פ___מ___י מינורי, כמו "קטע מהסרטים" (Not Another Teen Movie) ואולי אפילו פחות רלבנטי. הבעיה בלחשוף מנגנונים בז'אנר אסקפיסטי כמו קומדיית נעורים (הם פועלים גם בז'אנרים אחרים אבל בעיקר בסרטי "המשחק הגדול") היא שכמעט אף אחד לא לוקח אותם ברצינות מלכתחילה. אז לחשוף אותם הוא אולי בונוס נחמד , כמו סיטקום שצוחק על היותו סיטקום, אבל בתור המנה העיקרית קשה לי לייחס לזה יותר מדי חשיבות.
אז יאללה, נמק את הניתוח שלך
בשמחה
אבל גם את הסרט הזה אני לא זוכר מספיק כדי להתחיל להתפלצף עליו.
לגמור עם האהבה
גם אני לא ראיתי את הסרט מאז שהוא יצא, אז אני לא זוכר אותו בצורה מפורטת מדי. מה שכן, לראות אותו רק במסגרת הז'אנר שהוא לכאורה פועל בתוכו זה קצת בעיה. הז'אנר שהוא מתייחס אליו הוא לא סקרובול (שנות השלושים) אלא קומדיות הסקס של סוף עידן אייזנהאוור ותחילת קנדי (סוף החמישים ותחילת השישים). חוץ מזה שאף אחד לא רואה את הסרטים האלה בתקופה שלנו, אף סרט חוץ מ"לגמור עם האהבה" לא מתייחס אליהם בשום צורה. את הפואנטה של להוציא ז'אנר מהבוידעם ולהתחיל לפרק אותו למרות שאף אחד לא זוכר אותו חוץ מהיוצר, אני מקווה שתסביר לי לאט ובזהירות.
לאט, בזהירות ואפילו בקצרה.
עיין ערך השפעת סרטי הבריכה על "מעודדות צמודות" או "משפחת סימפסון". גם מי שלא יודע שהיה דבר כזה, יזהה את הקריצות.
ולראייה הפתיל הבא:
כתבה מספר 2902
יש דבר כזה שנקרא "מטען תרבותי מצטבר", או "זכרון קולקטיבי". ההיתממות שלך מיותרת.
כן ולא
קודם כל, ז'אנר סרטי הבריכה זה קצת אובר-סטייטמנט. בסך הכל כמה סרטים של אותה שחקנית שהייתה במקרה אלופת שחייה. ה"ז'אנר" האמיתי הוא סרטיו של באזבי ברקלי שעשה את הכוריאוגרפיה של כמה מאותם סרטי הבריכה, אבל התחיל עשורים קודם לכן, לפעמים עם בריכות ולפעמים בלי. לעשות תבניות מגניבות מבחורות אפשר לעשות גם בלי.
שנית כל, יש מרחק רב בין לקחת אלמנט אחד מתוך ז'אנר שיושב עמוק בתוך הזכרון הקולקטיבי לבין לבסס את כל הסרט על ז'אנר שלא קיים בטבע, גם לא ברמה של פארודיה, מזה ארבעים שנה.
בולשיט
המחוות העלילתיות, הקומיות, הרומנטיות והערכיות של הסרטים הנ"ל הופנמו בכל קומדיה רומנטית שנעשתה מאז, ובכל סיטקום עם סיטואציה רומנטית, והם מזוהים בקלות גם מבלי לדעת לקרוא להם בשם. אם אתה מתעקש לטעון שכל מי שלא ראה את הסרטים האלו מימיו יבהה ב"לגמור עם האהבה" כאילו הסרט נחת מהירח, אין לי איך לנהל איתך דיון.
בנוגע לסרטי בריכה:
• ימד"ב אומר על אסתר וויליאמס: "MGM created a special sub-genre for her known as 'Aqua Musicals"'
• אם אתה בעצמך מסכים שתבניות עם בחורות אפשר לעשות עם בריכה ובלי בריכה, ושבכל מקרה זה אלמנט ויזואלי מאוד מזוהה למרות שזה ז'אנר שלא קיים כבר 40 שנה – אז על מה בעצם אנחנו מתווכחים? על סמך מה החלטת שהבחורות עם או בלי הבריכות חקוקות בזכרון הקולקטיבי, אך אחת מאבני היסוד של הקומדיה הרומנטית התנדפה לה מבלי להותיר חותם? נשמע לי מאוד שרירותי.
אני לא לגמרי בטוח על מה אנחנו מדברים
תבניות עם בחורות הוא אלמנט שחזר על עצמו בעשרות סרטים לאורך עשרים-פלוס שנה. ב"מעודדות צמודות" הוא מופיע בצורה שלא בהכרח מצביעה על הסרטים האלה. גם אם כן, רוב הסרט עדיין מבוסס על ז'אנר קומדיות הנעורים שהתחיל בשנות השמונים והוא יותר מוכר לרוב הצופים של ימינו.
"לגמור עם האהבה" מדבר על ז'אנר מאוד ספציפי ומאוד קצר, שלא כלל הרבה סרטים. הוא משחזר את המאפיינים שלו בצורה מאוד מדויקת, ברמת האסתטיקה, עיצוב דמויות, סוג ההומור וכו'.
האם יש הבדל בין סרט ששואל אלמנט אחד מז'אנר עתיק לבין סרט שנראה, נשמע ומריח בדיוק כמו סרטים שלא נעשים יותר? אני חושב שכן. אני לא באמת חושב שצופים יבהו ב"לגמור עם האהבה" כאילו הוא נחת מהירח, אבל אם תשים לב לחלק מהתגובות לביקורת שלו באתר, תראה שהם לא רחוקים מזה. אבל מה שמעניין אותי זה הטענה שלך שאלמנטים של הז'אנר הספציפי הזה הופנמו בכל קומדיה רומנטית שנעשתה מאז. איזה אלמנטים בדיוק? והאם הם באמת ייחודיים דווקא לקומדיות הסקס של שנות החמישים-שישים?
בוא נעשה הפוך
אתה אומר ש"לגמור" משחזר את המאפיינים של הז'אנר ש"בא ונעלם" לכאורה בצורה מאוד מדויקת, ברמת האסתטיקה, עיצוב דמויות, סוג ההומור. אתה זה שטוען שמה שהוא משחזר לא קיים כיום בשום סרט אחר. דווקא אני זה שטוען שהאלמנטים האלה כבר כל כך מוטמעים בקולנוע כיום עד שלי, בתור מישהו שאינו מומחה בסרטי התקופה, קשה להצביע עליהם באופן מובהק. אז נדמה לי שחובת ההוכחה עליך:
מה הם אותם אלמנטים, ובמה בדיוק הם מבדילים את "לגמור עם האהבה" ממסורת הקומדיה הרומנטית?
לגבי "מעודדות" – פחח. אין לי טיעון יותר מתוחכם מזה. פשוט פחח. סצינת הפתיחה ב"מעודדות" "לא בהכרח" מרפררת לסרטי בריכה כפי שאיש קופץ בזמן קליע בפארודיות נוסח "מת לצעוק" "לא בהכרח" מרפרר ל"מטריקס".
אני לא מאמין, אבל אני מסכים לגמרי עם ראבי
א. "מעודדות צמודות" לא מתייחס לז'אנר הבריכה, אלא לברקלי ולו מהסיבה הפשוטה שאין שם בריכה. מכיוון שברקלי ואנשי הבריכה (וכוריאוגרפים של טקסי פתיחה באולימפיאדות) השתמשו באותו קונספט – הפיכת אנשים לתבניות – הויכוח די חסר טעם.
ב. באותה מידה אפשר לטעון ש"הרחק מגן עדן" לא מתייחס ישירות למלודרמות של שנות החמישים, כגון אלו של דאגלס סירק, כי "האלמנטים של הסרטים האלה מוטמעים בקולנוע היום". עיצוב הבגדים, המוזיקה, שינויי הזהות, הרמזים המיניים הבוטים שמחפים על שמרנות קיצונית והתקופה עצמה. הכל שם.
גם אני כבר מתקשה לעקוב אחר רצף הטיעונים
אבל נדמה לי שהוא הלך ככה:
דן: "לגמור עם האהבה" מפרק ז'אנר, ב"מעודדות צמודות" יש קריצה לז'אנר.
רייבי: מה הפואנטה בלפרק או לקרוץ לז'אנר שאף אחד לא מכיר?
דן: גם אם הם אינם מתקיימים כיום כז'אנרים של ממש, השפעתם ניכרת גם בקולנוע ובטלוויזיה של ימינו. הם חלק מהשפה, ולו רק ברמת הציטוט והקריצה אם לא ברמת אבני יסוד. הזיהוי שלהם הוא מיידי גם בשביל מי שלא מכיר אותם.
רייבי: מהם אותם חלקים שהפכו לחלק מהשפה?
דן: אני לא יודע להצביע בוודאות, כי אני לא מתמצא בתקופה. אך עובדה שהיה ברור לי מיד ש"לגמור" הוא פירוק של ז'אנר, ושגם ידעתי להבין את מה הוא מפרק ולמה הוא קורץ. הזיהוי שלי היה מיידי, כי הז'אנר הזה, מת או לא, הוא חלק מהמטען התרבותי שלי, כמו גם של קולנוענים בני זמני.
ברווז: אז אתה בעצם אומר ש"לגמור" *לא* מתייחס לז'אנר ספציפי, אלא לקומדיה הרומנטית בת זמננו כולה?
אז לא. ממש לא, ואני לא לגמרי מבין איך הגעת לזה. ברור שמי שכן מתמצא בתקופה ובדקויות הז'אנר, מן הסתם יהנה יותר וידע לנתח את הסרט ביתר פירוט.
אמרתי רק שהטענה של רייבי, שהז'אנר התקיים בואקום ועל כן אף אחד לא יכול להבין את "לגמור", היא מגוחכת.
אני יכול לעשות את אותו תרשים זרימה עם "מעודדות" והבריכה כדי לנסות ולהסביר לך איפה פיספסת את מה שאמרתי, אבל אפילו אני לא עד כדי כך אנאלי.
במיוחד בשבילך
ראיתי שוב את הפתיחה של "מעודדות צמודות" כדי להיזכר על מה אנחנו מדברים. מסתבר שאנחנו מדברים בעצם על שוט אחד שבו המצלמה מרחפת מעל הצ'ירלידרס כשטורנס נמצאת במרכז המעגל. השוט הזה באמת מזכיר את סרטי הבריכה, וגם עשרות סרטים מוקדמים יותר של ברקלי, וגם לא מעט קליפים (בנוסף לקליפ של הצ'ילי פפרס אפשר למצוא משהו זהה לחלוטין גם ב-It's All So Quiet של ביורק), ואולימפיאדות, וצילומי הופעות ריקוד. מרפרר לסרטי בריכה – כן. באותה מידת ישירות בה "מת לצעוק" מרפרר ל"מטריקס" – לא בטוח.
במיוחד בשבילך
ואני אוסיף לרשימת הניימדרופינג את סצנת הפתיחה של "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור".
צודק
אם נלך לפי ההגיון שלך – "מת לצעוק" מרפרר ל"שרק". וגם "האקדח מת מצחוק 2 וחצי" מרפרר ל"בלתי משוחדים", ולא ל"ספינת הקרב פוטיומקין".
במיוחד בשבילך
סרטי הבריכה וקטעי הריקוד הברקליים בכלל, זוכים לאזכורים מזה עשורים ביצירות שונות. שתי הדוגמאות הראשונות שעולות לי לראש הן דווקא "ההיסטוריה המטורפת של העולם" ו"אוסטין פאוארס – המרגל שתקע אותי". שני הסרטים, קומדיות פרועות שכוללות לא מעט רמיזות* לסרטים קודמים, מכילים קטע קצר של ריקוד בבריכה. שני המקרים מסתמכים על כך שהצופה יזהה את ההקשר ויצחק איתם מהאבסורדיות של המצב, כפי שהיום קל לצחוק מהאבסורידיות של סרטים מוזיקליים ישנים. כנ"ל לגבי Aeroplane של רד הוט צ'ילי פפרס ו-It's oh so quiet של ביורק (שביים ספייק ג'ונז), המסתמכים על הידע הקולקטיבי של הצופים וספק עושה מחווה, ספק לועג לקטעי הריקוד המיושנים. אוסטין פאוארס הראשון, אגב, נפתח בקטע ריקוד הזוי ברחובות, בדומה לקליפ של ביורק.
גם עולם הקליפים הישראלי הספיק להיות מושפע מסרטי הבריכה. "בואי נביא לך ת'פאנק" של מרסדס באנד (בימוי: קרן חכמה) משתמש בעריכה קופצנית בכדי להתאים קטעי ריקוד בריכה ישנים לקצב הפאנקי של השיר ובכך, הופך אותם למעשה לרלוונטיים לקהל המודרני. מנגד, "מה קרה לך ברחם" של בני בשן (בימוי: שלי פדרמן) מציג קבוצת שחייניות המרקדות בבריכה בתלבושות מוזהבות, דרך עיניו של מנקה בריכות נטול זוהר (בשן). הניגוד חושף אולי את הזיוף שבקטעי הריקוד הנ"ל, במיוחד כאשר אחת הרקדניות שולחת מבט עקום לעבר בני בשן ובסוף הקליפ, כאשר הוא קופץ בעצמו לבריכה, נראה כאילו הוא נמצא שם לבדו.
*אני אמנם סוטה לחלוטין מהנושא, אבל את שני הסרטים קשה לי להגדיר כפארודיות. ההיסטוריה המטורפת לא מתיחס ליצירה אחת מסוימת, אלא פשוט "שואל" רעיונות מסרטים היסטוריים (ופרהיסטוריים) ומשלב אותם בעלילה מקורית. אוסטין פאוארס הראשון היה פארודיה מוצלחת על סרטי ריגול ובמיוחד, ג'יימס בונד, אבל השני כבר התרכז יותר בצחוקים מידיים מהאויר ובקושי נשען על יצירות קודמות.
חרי שקראתי את הדיון שוב
נתחיל ב-2 – הבריכה והמעודדת. פספסתי טענה אחת ברצף. ראבי טען שלא מדובר בסרטי הבריכה אלא בסרטי בזלי ברקלי (קלטתי בפעם הראשונה) וחוץ מזה, שיש קשר דל בלבד ביניהם לבין "מעודדות צמודות" (את זה פספסתי). אני מסכים עם ראבי לגבי המחלוקת הסמנטית (לא מדויק לקרוא להשפעה סרטי בריכה, אלא סרטי ברקלי) ואני מסכים איתך לגבי הנוכחות שלהם ב"מעודדות צמודות".
נחזור ל"לגמור עם האהבה". הויכוח שלכם בעייתי בגלל שאתה העלת טענה, נכונה ומעניינת אך לא יכולת לפתח אותה. רייבי, לעומת זאת, מעדיף לשאול שאלות קנטרניות במקום להתווכח ועל כן כל הויכוח הפך ל"דן ברזל מנסה לשמר על הטיעון הראשוני שלו".
הטיעון הראשוני שלך היה כזכור "לגמור עם האהבה" מפרק ז'אנר. ואז נשאלת בצדק השאלה איזה ז'אנר הוא מפרק. אתה טועה – לא התכוונתי לומר ש"אתה בעצם אומר ש"לגמור" *לא* מתייחס לז'אנר ספציפי, אלא לקומדיה הרומנטית בת זמננו כולה?". הכוונה שלי הייתה שאתה לא יכול לטעון שידעת להבין בדיוק את מה הסרט מפרק ולמה הוא קורץ רק בגלל שזיהית את האלמנטים אותם הסרט מפרק מהקומדיה הרומנטית בת ימינו.
בביקורת של רד על הסרט הוא שואל ובצדק "השיחזור התקופתי כל כך מושלם שנשאלת השאלה למה, בעצם, היה שווה להתאמץ ולהשקיע מיליונים ביצירת סרט שנראה בדיוק כמו סרטי שנות השישים, במקום פשוט לגשת לספרית וידאו טובה ולקחת סרט משנות השישים". מרוב רצון להוכיח שאתה צודק ושאתה יכול לפרק את הסרט כמה שאתה רוצה (אתה באמת צריך לדבר עם מישהו על התחביב הזה שלך) העדפת להתייחס לשאלה הזאת כלא רלוונטית.
אגב #3
ראיתי את הפתיחה יחד עם החברה שלי, שלא מכירה את הסרט. שאלתי אותה מה זה מזכיר לה. כמו בוגרת טובה של הקורס של אינגבר היא אמרה "ברקלי".
לא למדתי אצל אינגבר
גם אמא שלי לא. וגם השותפה שלי לא. וגם השכנה שלי לא.
ועדיין, כששלושתן יצפו ב"מעודדות", המוח שלהן יעשה "פינג!" כשיגיע שוט שמרפרר לבריכה (או לברקלי, לשיטתך). הן יזהו אותו, וזו הפואנטה שלי.
ההתעקשות שלך להתווכח על "ברקלי" או "בריכה" היא לא יותר מאוננות סמנטית. לעיקר הטענות שלי אתה ממעט להתייחס. פעולות ההסחה שלך חינניות, אבל מאבדות מקיסמן בשלב מסוים.
גם אני כבר מתקשה לעקוב אחר רצף הטיעונים
אגב, אתה הבנת את "לגמור עם האהבה"? כי אני ממש לא. אני לא יודע האם רייבי אכן טוען שהז'אנר התקיים בואקום ועל כן אף אחד לא יכול להבין את "לגמור" (מהכרות קצרה עם סגנונו, כנראה שכן), אבל מכיוון שלא הבנתי את הסרט[1] – כלומר, אני לא יכול לענות על השאלה של רד – אז אני לא יכול להגיד שהוא טועה.
[1] ואני אפילו לא בור מוחלט כשמדובר על הסרטים המוזכרים. צפיתי בשתיים מהן לפחות וגם קראתי עליהן מעט, ועדיין להבין? לא ממש.
עכשיו אני בעצמי כבר לא מבין
מה טענתי בתחילת הדיון הזה. לפחות לגבי "לגמור עם האהבה". בסך הכל ניסיתי להגיד שהסרט מדבר (אם אני זוכר נכון את איך שפירשתי אותו בזמנו) על מהי בעצם נוסטלגיה, למה אנחנו מתרפקים על העבר ומה אנחנו מחפשים בו. הוא פותח דיאלוג בין הייצוגים של העבר לייצוגים של היום, ובין הערכים של העבר לערכים של היום.
במיוחד בכל מה שקשור לאיך אנחנו רואים את האישה, כאובייקט של גבר, כשווה לגבר, מעמד האישה בחברה גברית ואיך הוא השתנה בין שנות השישים להווה. כדאי לציין שהסרט מתרחש בתחילת שנות השישים שהיא תקופת מעבר, כמה שנים אחרי המצאת הגלולה וכמה שנים לפני פריצת הפמיניזם למיינסטרים.
ועכשיו שקישקשתי עוד קצת כדי להסביר את הקישקושים הקודמים שלי, אני חושב שצריך להתייחס ל"לגמור עם האהבה" לא בקונטקסט הכללי של ז'אנר הקומדיות הרומנטיות אלא בקונטקסט הספציפי של הקומדיות הרומנטיות של שנות השישים, שיש להם מאפיינים מיוחדים שהסרט מתייחס אליהם.
אתה דווקא מבין
ברור שהסרט מנסה להגיד משהו על הפער בין אז להיום ולכן צריך לראות אותו בקונטקסט של אז. מה שלא ברור לי הוא מה הסרט רוצה להגיד על הפער הזה. מה שהוצאתי ממנו היה בעיקר מסקנות מחמיאות ודי סתמיות להווה, ולא נראה לי שזו הייתה הכוונה – משום כך, אני מצהיר שלא הבנתי אותו.
אם כל הסיפור היה פירוק קונבנציות ישנות וחדשות לשם ההנאה הפ"מ, לא הייתי מצהיר הצהרה כזאת. אשמח לשמוע מה המסקנות של הסרט לגבי נוסטלגיה ויצוג לדעתך.
לגמור עם האהבה
כאמור, לא ראיתי את "לגמור עם האהבה" יותר מפעם אחת, אז לא אגן עליו בחירוף נפש. אך מה שזכור לי מהצפייה בו הוא אותה תחושה שעולה אצלי בצפיות ב"מעודדות צמודות": פייטון ריד גורם לנו לחשוב שאנחנו רואים סרט X ז'אנריסטי קלאסי (קומדית נעורים, או קומדית סקרובול) בזמן שאנחנו בכלל רואים סרט Y, שמכיל מסרים הפוכים ולא צפויים (אני אזהר הפעם שלא לכתוב בטעות "חתרניים". המילה הזו מתחילה להתגלות כגודווין 2).
רד כתב שהוא לא מבין מה הפואנטה בלעשות סרט שנראה בדיוק כמו סרט משנות ה-60? אז הוא פיספס את הדקויות. הסרט נראה כמו קומדיה רומנטית משנות השישים שהתהפכה על ראשה. גם "מעודדות" נראה בצפיה ראשונה כמו סתם עוד סרט תיכון מטומטם. שוב, לצערי קשה לי לגבות את זה מבלי לצפות שוב בסרט (דבר שנכנס ל-To Do list שלי בזה הרגע).
התקליט ''ארבע'' (פור דה רקורד)
האם ניתן לדעתך להחשיב את "תיכון בהיי" ו"תן סטירה לצרפתיה" כסרטים בעלי ערך משתנה: נראים בתחילה כמו X, אבל בדיעבד מתברר שהם Y. אני חושב שכן, אבל מחפש הסכמה ציבורית.
לא ראיתי אף אחד מהם
תיכון בהיי? באמת?
האר אותי (אנלייטן מי).
כתבתי תגובה בביקורת
כתבה מספר 2860
כשאני חושב על זה, אולי זו לא הדוגמה הכי טובה לערך משתנה.
אגב
לגמרי פרח מזכרוני, אבל כדאי להזכיר את הקליפ של רד הוט צ'ילי פפרס Aeroplane, שמשחזר את המראה של סרטי הבריכה בצורה יותר ישירה ומדויקת.
בנוגע ל"לגמור עם האהבה", תן לי שבוע-שבועיים לראות שוב את הסרט ואני אחזור אלייך. תקופת מבחנים, אתה יודע.
אגב #2
במקרה וזה מעניין אותך, "האקביז" מבוסס על תבנית של הדור הבא של הקומדיות האמריקאיות (ובמידה מסוימת הבריטיות), אלה של אמצע שנות השישים. הרמז הבולט הוא כמובן הלבוש והשיער של כמה מהדמויות (כמו תספורת הביטלס של דאסטין הופמן), אבל גם המבנה המפוזר עם הרבה דמויות ובלי גיבור אחד מובהק, האנרכיזם, הביקורת על טלוויזיה ופרסום. הפילוסופיה, לעומת זאת, היא תוספת אישית של ראסל.
דבר במספרים, גברת
או לפחות בשמות של סרטים עם לינק לימד"ב. בחיי, אני מתחיל להתגעגע לגרסה-מספקת-הלינקים שלך.
אני לא מבין למה
מבחינתי לעשות ניימדרופינג לסרטים (או במאים, או מבקרים) מוצדק משתי סיבות: לעזור לטיעון שלי או להמליץ על סרטים לצפייה. כפי שלמדתי בסבב הקודם שלי באתר, אין שום סיבה לחפש הוכחות חיצוניות לטיעון שלי, כי הן לא רלבנטיות – זה לא משנה אם אני מנסה להוכיח דעה או עובדה, הכל ממילא סובייקטיבי. וגם המלצות לצפייה לא באמת מעניינות אף אחד חוץ מנורטון, והוא אמר שהוא עסוק לאחרונה.
הסרטים שאני מדבר עליהם בהקשר של "האקביז" הם קומדיות מרובות כוכבים משנות השישים, בסגנון של "מטורף, מטורף העולם". הרבה מהסרטים של הבמאי ריצ'רד לסטר, וגם הסרטים של פיטר סלרס מהתקופה הם כאלה. "הפנתר הוורוד" הראשון (בו יש גלריה שלמה של דמויות וקלוזו הוא לא הגיבור הראשי), "מה חדש חתלתולה", "קזינו רויאל". הסייקל הזה החזיק מעמד עד 1969-1970 בערך ואז יצא מהאופנה.
תירגע
בסך הכל רציתי המלצות, כי לא שמעתי על זה לפני כן וזה נשמע מסקרן.
ועכשיו כשמנית כמה סרטים – ראיתי שלושה מהסרטים של לסטר מהתקופה (ובכולם משחק ג'ון לנון, כמה צפוי), ואני צריך קצת לחשוב על הקשר בינהם לבין "האקביז". על פניו, אני לא רואה אותו, אבל ניתן לזה זמן לשקוע.
טוב... בהצלחה?
יש חפיפה מסוימת עם הסרטים שבהשראתם נעשה "האדסון הוק", הקומדיות של ג'יימס קובורן משנות השישים, ובעיקר The President's Analyst המבריק.
סקרו יו
סקרובול או סקס קומדי?
אתה שוב מסתכל על הכל מנקודת מבט אנליטית קרה ומנותקת, מנסה להכניס תופעות לקטגוריות, לקרוא להם בשמות ולסגור אותם בקופסא, בואקום.
סקרובול היה בשנות השלושים-ארבעים, סקס קומדי היה בשנות החמישים-שישים. אתה בוודאי מודע לכך שלא היה כינוס של ראשי האולפנים ב-1950, בו הם החליטו להוציא מחוץ לחוק את הסקרובול, וניסחו מניפסט המתאר את חוקי הקומדיה הרומנטית החדשה. דברים כאלה קורים בהדרגה, באופן אורגני. רק ממרחק הזמן אנו נוטים לפשט ולמקם תופעות לפי עשורים, לפרוס את המציאות המורכבת לפרוסות דקות וקלות לאכילה.
אבל יש זליגה בין העשורים, מה לעשות. אפילו בין המאות והאלפים יש: אתה זוכר מתי הומצאה החלוקה לשלוש מערכות? היא עדיין מאוד בולטת ברוב הקולנוע והתיאטרון שנעשים כיום.
קומדית הסקס היא בגדול קומדית סקרובול, עם כמה אלמנטים חדשניים לזמנם. בסקרובול לא יכלו להציג דברים מסוימים על המסך, ולא יכלו לדבר באופן מפורש על נושאים מסויימים. בסקס קומדי נפרץ קצת הסכר. אך מעבר לכך – הנוסחה היא אותה נוסחה, המבנה הוא אותו מבנה, היחסים בין הדמויות הם אותם יחסים.
קפוץ למאמר בוויקיפדיה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Screwball_comedy
• הוא מציין שיש שמגדירים את ה"סקרובול" כ"קומדית סקס בלי הסקס".
• הוא מונה את המאפיינים הכלליים של הסקרובול, שחלק גדול מהם מתלבש בול על "לגמור עם האהבה" (ניגודים נמשכים, דיאלוגים שנונים ומהירים, הפרשי מעמדות, משחקי זהויות).
• הוא מזכיר את "לגמור עם האהבה" כ"קומדית סקרובול בת זמננו", לצד סרטים אחרים.
• הוא מאזכר אפילו את "בלשים בלילה" כדוגמא להשפעה של הז'אנר על הסיטקום הטלוויזיוני.
אז אני שואל את עצמי מה בדיוק גורם לך כל הזמן להתקטנן על סמנטיקה, גם במקומות בהם אתה יודע שהצד השני לאו דווקא טועה. ונראה לי שאני מתחיל לקלוט:
אתה לא מודד את איכות הדיון, אלא את כמות הנצחונות שלך בו.
אז בבקשה, תפסיק עם זה. זה מייגע, ולא מוסיף כלום לדיון פרט להודעות ארכניות כמו זו.
סקרו יו
כמובן שיש זליגה בין העשורים, וב"הקפיצה הגדולה" של האחים כהן עושים לקט של כל מיני תת-ז'אנרים של הקומדיה המטורפת, משנות השלושים ועד שנים החמישים-שישים.
אבל יש פה עניין, שלדעתי הוא חשוב, והוא של דגש וניואנסים. גם המטרה של סרטי האימה הפרימיטיביים של שנות השמונים וגם של סרטי האימה האירוניים והמודעים לעצמם של שנות התשעים היא להפחיד אותך. האם בכל זאת יש הבדל בין השניים?
כמובן שהקומדיה של שנות השישים עושה שימוש בקונבנציות דומות לאלה של הסקרובול הקלאסי. אבל הסקרובול הקלאסי פרח מתוך המשבר הכלכלי הגדול והתאפיין בלגלוג על המעמדות הגבוהים שהצליחו להחזיק בכסף שלהם. הקומדיות של שנות השישים יצאו מתקופת השפע הגדולה ביותר של המאה העשרים (בארה"ב), והיחס למעמד, לכסף ולהיררכיות החברתיות שהוא יוצר הוא כמובן שונה. גם אם אתה לא זוכר את הסרט בצורה מפורטת, ומצבי לא יותר טוב ממצבך, קשה שלא לזכור את העיצוב האקסטרווגנטי של הדירות, הבגדים וכו. היו גם הבדלים בייצוג הנשים (התקופה המאוחרת הייתה דווקא הרבה יותר שמרנית) והבדלים רבים אחרים, שדורשים היכרות מקיפה יותר אם רוצים להבין את הקונטקסט לעומק.
סקרו יו
ואני חשבתי ש"הקפיצה הגדולה" מתייחס באופן די ישיר לקומדיות רומנטיות חברתיות של פרנק קפרא כגון "מר דידס" ו"להכיר את ג'ון דו". יש הקבלות די מדויקות בין האחים לקפרא.
סקרו יו
גם, וגם, וגם. הסרט מתרחש ב-1958 והוא שואל גם אלמנטים מקומדיות מאוחרות יותר. כל הקטע של התאגיד הענק והאינטריגות בחדר הישיבות הוא אופייני לקומדיות של שנות החמישים. גם ב"לגמור עם האהבה" יש שרידים של זה.
כתבת הרבה
אבל קראת מעט. לא השוואתי את "הקפיצה הגדולה" ל"לגמור עם האהבה". בסך הכל אמרתי ש"הקפיצה הגדולה" מלקט הרבה אלמנטים מגלגולים שונים של הקומדיה האמריקאית לאורך השנים.
להכניס תופעות לקטגוריות
אני לא חושב שזה יפתיע מישהו שהקולנוע המסחרי בנוי על תבניות, נוסחאות, אופנות חולפות. ז'אנרים לא סתם מומצאים ואז נמשכים לנצח. היו שנים ארוכות בהן לא יצאו מהוליווד קומדיות רומנטיות, או יצאו כל כך מעט שקשה להתייחס אליהם ברצינות. זה מה שז'אנרים עושים, הם נעלמים וחוזרים. המערבון הוא לא פופולרי כבר קרוב לשלושים שנה. עדיין יוצא מערבון פעם בכמה זמן, אבל כז'אנר הוא ז'אנר מת. אותו דבר עם המיוזיקל, שהוחלף בסרטי אנימציה אבל לפני "שיקגו" ו"רנט" לא בדיוק היה דומיננטי בעשורים האחרונים. אז כשז'אנר נעלם לזמן כל כך ממושך וחוזר בשינוי אדרת, איך לדעתך צריך להתייחס לגלגול החדש שלו? הרי ברור שזה לא "בדיוק כמו לפני" אבל עם תלבושות יותר מעודכנות. יש בזה משהו מעבר.
אני אנסה להדגים עם ז'אנרים יותר רלבנטיים. בוא ניקח את מה שהיה פופולרי באיזור שנת 2000 למשל. כמה מהז'אנרים האלה עדיין נראים היום? איפה סרטי הרוצחים הסדרתיים? איפה סרטי האימה האירוניים? איפה סרטי הטינייג'רים בסגנון פרדי פרינז? איפה סרטי הטוויסטים? ברור שיוצאים פה ושם כאלה – "לקחת חיים" היה לפני איזה שנתיים או משהו. אבל הדגש עבר מהקולנוע לטלוויזיה ולסרטים סוג ב' שיוצאים ישר לדי.וי.די. אז אם רלבנטיים הם כבר לא, אפשר לדעתי להתייחס אליהם כז'אנרים שהיו והסתיימו, ועוד בשנה מסוימת, לתחום אותם ולחפש בהם מכנים משותפים. או שמא זה רעיון מהפכני מדי?
כל עוד אתה מתעקש שלא להתייחס
לעיקר דבריי,אני לא רואה אפשרות (או סיבה) לענות לך.
ועיקר דברייך הוא
שטכניקות הדיון שלי לוקות בחסר? אני בהחלט מסכים.
אבל להתווכח על סמנטיקה? אני לא בטוח. כמו שכתבתי, יש פה קצת מעבר לסמנטיקה. הערכים שהקומדיות של שנות השישים מנסות לבטא בנושאים כמו מעמד ומגדר הם שונים מאוד מהערכים של שנות השלושים, ושניהם שונים מהערכים של ימינו. להגיד שבכל מחזורי הקומדיה הרומנטית יש בחור ובחורה שמתאהבים, או אפילו ניגודים נמשכים, זה לפספס את הנקודה. כשהשינויים שחלו באידיאולוגיה משנות השישים ועד היום הם (לדעתי) עיקר הסרט, זה להתעלם מהנקודה בבוטות.
סקרובול סיקסטיז
האם פשרה בנוסח "סקרובול סיקסטיז" מקובלת עליך, כדי שנוכל לזרוק את הסמנטיקה הצידה?
לא שאני ממש זוכר על מה בדיוק דיברנו לפני הררי הסמנטיקה.
סקרובול סיקסטיז
אם אתה רוצה. אני לא חושב שיש למחזור הסרטים הזה שם אחיד ומקובל על כולם. כאמור חוץ מ"לגמור עם האהבה" אני לא חושב שהקומדיות האלה ממש מעניינות מישהו ברמה האקדמית/תיאורטית.
לא יודע מה הקטע עם הלוגין
אבל ההודעה למעלה הייתה שלי. בשביל הרקורד.
סקרובול סיקסטיז
נראה לי שהתווכחתם האם יש טעם להתייחס לסוג של הקומדיות הרומנטיות בשנות השישים או לכלול גם את קומדיות הסקרובול של שנות השלושים כשמדברים על "לגמור עם האהבה", אבל אני באמת לא מוכן להתחייב על כך.
נראה לי גם ששניכם מסכימים שיש לא מעט קווים מקבילים בין קומדיות הסקס לסקרובול,אבל גם על כך אני לא מוכן לקחת אחריות.
אל תתחייב.
נזכרתי. הויכוח היה בנושא אחר.
רייבי שאל "מה הפואנטה של להוציא ז'אנר מהבוידעם ולהתחיל לפרק אותו למרות שאף אחד לא זוכר אותו חוץ מהיוצר". אני הבטחתי לענות בקצרה, ובאמת שניסיתי. אבל הוא התעקש לפתח מזה פתיל באורך הגלות שעיקרו סמנטי, רק כדי להגיע בסופו של דבר בחזרה לנקודת המוצא שלי, בה הוא בתכל'ס מסכים איתי שהז'אנר לא בבוידעם, שיש לו השפעות על זמננו, ושהוא מזוהה לחלוטין ע"י רוב הצופים גם אם מדובר בז'אנר מת.
למעשה, ניתן לומר שרייבי, בתחכומו כי רב, רצה להדגים כאן הלכה למעשה את האופן בו פייטון ריד בונה מהלכים עלילתיים, שנדמה לך שיובילו לאנשהו לפי מוסכמות הז'אנר, אך מסתכמים בסופו של דבר בצעידה במקום. יביים רייבי סרט לאלתר!
עדיין לא הבנתי
שני דברים לפחות:
1. מדן – אם הפואנטה בסרט הוא בפירוק הז'אנר, למה דווקא קומדיות הסקס (ולא כל הקומדיה הרומנטית או הסקרובול)?
2. מרייבי, בהזדמנות, לאחר שתצפה שוב בסרט, אולי סוף סוף תוכל להשיב תשובה מלאה – אם הפואנטה בסרט היא לא בפירוק הז'אנר, מהי כן? למה ריד נטפל דווקא לקומדיות הסקס של הסיקסטיז?
המהפכה המינית
הדגש לדעתי הוא לאו דווקא בהעדפת ז'אנר קומדית הסקס (או הסקרובול) על פני הקומדיה הרומנטית הכללית. נראה שהתסריט פשוט ממקם קומדיה רומנטית בשלהי המהפכה המינית. וכשאתה ממקם קומדיה רומנטית בשנות המהפכה המינית, אך טבעי לקפוץ לסקרובול ולקומדית סקס. כל ההתעסקות הז'אנריסטית הזו היא תוספת של רייבי, לא שלי. לי זה נראה מאוד טבעי ומתבקש מהנושאים בהם הסרט מבקש לעסוק.
אם כבר התחלנו לדבר על ''לגמור עם האהבה''
אז העברתי את הדיון לביקורת הרלבנטית.
ממש לא מסכים לגבי ''מעודדות צמודות''
סרט נהדר? בוודאי. חתרני? מאתגר? מתוחכם? אל תצחיקו אותי. סרט נעורים קליל ומהנה, שלא מצאתי בו שום סאבטקסט או חתרנות (למרות שההודעה שלך פתחה את עיני לכמה היבטים יותר חכמים ומעניינים בו, אבל משם עד לחתרנות יש עוד הרבה ללכת).
אבל אם אתה רוצה דוגמא לסרט נעורים מבריק, או סרט נעורים חתרני וומתוחכם ברמות, שמצליח להיות גם סרט נעורים טיפשי וגם סאטירה נשכנית ומעולה, אני מציע את "מלכות הכיתה" ("HEATHERS") עם מניח רעפים וווינונה ריידר. סרט גאוני.
לדעתי, כבר כמה שנים
יש מלכת כיתה חדשה בממלכת סרטי הנעורים- "mean girls".
ב-Mean Girls היו אולי שלוש בדיחות חצי-מוצלחות,
הרבה יותר מדי קיטש, ומלבד זה גם לא היה בו שום אלמנט עלילתי שלא ראינו קודם. אולי אם הוא היה נעשה לפני Heathers, הוא היה קצת מעניין.
שכחנו כמובן את החלק הכי בולט של ''מעודדות צמודות''
מעניין שהזכרת את "8 מייל" בהקשר הזה, כי חלק ממה ש"מעודדות צמודות" מראה הוא הדרך שבה המעודדות הלבנות לוקחות, או יותר נכון גונבות, מהשחורות את הצעדים שלהן ואז מצליחות איתם הרבה יותר. אמינם מתייחס לכך במוזיקה שלו[1] אבל זה לא מופיע בסרט.
שכחנו כמובן את החלק הכי בולט של ''מעודדות צמודות''
טוב, ברור לי שהחלק היחיד שרלוונטי בהודעה הזאת הוא הציטוט של אמינם.
תזכורת – קודם לקרוא הודעות ואז להגיב עליהן.
סרט חביב
סרט חביב, התחלה מדליקה אחר כך הכל נגמר. אבל איך אמרו כאן, יש שם בנות צעירות בחצאיות לפעמים זה מספיק. ולא על תנסו לראות את סרט ההמשך
החיים כמו בסרט
בשבוע שעבר זפזפתי משועממת בשעת בוקר, וגיליתי שב-ESPN משדרים תחרות של עידוד (יעני, צ'ירלידינג) ואמנם זה היה של מכללות ולא של תיכונים, אבל זה בהחלט היה דומה למה שראינו בסרט.
המון הנפות באויר, סלטות, פירמידות מפחידות, פליקלקים… הבנות כולן נראו אתלטיות וגמישות למדי, והבנים ברובם נראו… אה… ובכן, מוצקים במיוחד (לא פלא, הם צריכים להניף ואח"כ גם להחזיק באויר פירמידה שלמה של בנות). רוב הזמן זה היה ממש מפחיד, כל ההנפות האלה, הייתי דיי מופתעת שאף אחד לא סיים שם על הרצפה, כי כשהם בונים "קומות" זה מתחיל להיות גובה שממש לא נעים ליפול ממנו…
אני לא יכולה להגיד שזה היה מרתק לצפיה, אבל אני חייבת להביע הערכה לעוסקים במלאכה – זה לא היה פשוט כלל, לא היו שם פומפונים (כמעט בכלל) וגם לא סיסמאות מטופשות, אלא בעיקר תרגילי אקרובטיקה מדוייקים שאין לי ספק שדרשו כמות שעות אימונים מפרכים גדולה מאד. זה אולי ספורט ביזארי, אבל זה לא פחות ספורט מאשר קפיצות למים, שחיה צורנית, או החלקה אמנותית על הקרח.
צריכים להיות באמריקה כדי להבין ת'סרט..
אוקי אז אני ראיתי ת'סרט הזה שהייתי בארץ ועכשיו אני באמריקה ורואה את הסרט מזווית שונה לגמרי.. גמאני עד עכשיו חשבתי שמעודדות אלו הילדות היפות אבל מטומטמות כשהגעתי לפה ראיתי כמה זה מכובד- ילדה מהכיתה שלי היא מעודדת בערך והיא לא מפסיקה לדבר על זה כל הזמן אף אחד לא מפסיק לדבר על זה בקיצור זה סיפור שלם!
סצנת הצחצוח
בדיוק יצא לי לראות אתמול את הסרט, וחשבתי לראות אם יש עליו משהו בעין הדג.
ביקורת נחמדה, אבל ממש הופתעתי לראות שלא בביקורת עצמה או בתגובות אף אחד לא הזכיר שום דבר על סצנת צחצוח השיניים, שלפי דעתי הייתה הסצנה הכי טובה בסרט.
הרעיון ממש שנון, והביצוע נחמד ביותר. חייבים לשבח.
ובכן,
גם אני מחבבת את הקונספט של אותה סצינה, ובכל זאת לא יכולה להתעלם מעניין כמות הקצף.
מה זה? חתיכת רוק קטנה ונגמר העניין? ומה לגבי לשטוף את הפה במים אחרי הצחצוח? אל תספרו לי מעשיות! קשה לי להאמין שאני היחידה שלוקחת עוד שלוק מים בסוף הצחצוח כדי לנקות את שאריות המשחה מהפה. לא ולא! הקץ לאסטטיקה המזוייפת באמצעי התשקורת! הידד לפיות נוטפי קצף!
את מנתחת את זה יותר מדי!
עזבי את המציאות! זה לא ריאליסטי, זה ברור! אבל את חושבת על זה יותר מדי! פשוט תהני מהיופי שבפשטות של הסצנה. זה פשוט יפה איך הם הפכו דבר כל כך טריוויאלי כמו צחצוח שיניים לסצינת פלירטוט מקסימה.
ראית את ג'ירפות?
שם יש סצנת צחצוח שיניים אמינה בהרבה (ולדעתי, גם יותר רומנטית בפריקיותה) מבחינת כמויות הקצף. לא סתם ליאת גליק נראית שם כאילו יש לה כלבת.
בעניי זה סרט ממש יפה
ראיתי את ההמשכים וזה ממש מגניב כי אין לנו דבר כזה בישראל וזה משהו חדש ויפה.
קריסטן דאנסט היא שחקנית בסדר… אין דבר רע בה. היא שיחקה את התפקיד בסדר גמור!
אני לא מבינה את אלה שעליבו אותה ואת הסרט
לפני כמה זמן ראיתי שיש סרט
שנקרא "מעודדות צמודות ביותר".
מישהו פה היה יצירתי.
'מעודדות צמודות ביותר' הוא המשכון-DVD של 'מעודדות צמודות'
בעצם אולי המשכון זו לא המילה הנכונה, כי אני לא חושב שיש קשר בין העלילות של שני הסרטים. בכל אופן, זאת כבר סדרה: יצאו שלושה סרטי DVD שנקראים 'מעודדות צמודות משהו'.
'מעודדות צמודות ביותר' ודאי נעשה ''בהשראת'' 'מעודדות צמודות'
אולי אפילו יש את הכיתובית הזו בפתיחה.
זה מה שהתכוונתי -
זה לא חיקוי, זה "המשך" רשמי.
כן, אבל אני התכוונתי
שהם אולי אפילו שמו בפתיחת הסרט את הכיתובית הפופולרית:
במחשבה שנה, עזוב, בדיחת קרש.
במסגרת פינתנו ״ביקורות שכבר לא היו יכולות להיכתב באקלים הנוכחי״.
(ל"ת)