Made in Israel

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 30 בספטמבר 2001Posted in: ביקורות

בימוי ותסריט: ארי פולמן
שחקנים: יורגן הולץ, מנשה
נוי, ששון גבאי, דרור קרן
איגור מירקורבנוב, ג'ניה
דודינה, אפרת בן-צור

תגידו מה שתגידו, לי אישית יש רתיעה מסרטים ישראליים. זה מתחיל בהרצאות האינסופיות שמכריחים אותנו לשמוע על כמה קשה היה להפיק את הסרט, על המחסור בתקציבים, על הקשיים שהערימה הקרן לעידוד קולנוע, ונגמר בתוכן הלא מושך של מה שאנו נוהגים לפטור בזלזול כ"אה נו, סרט ישראלי": העלילה כמו באה להעליב באופן אישי את האינטליגנציה שלי, הצילומים – כמעט בקביעות – נראים "שרופים" (קשה, קשה לצלם בשמש יוקדת כמו שלנו), הדיאלוגים עלובים, והשחקנים – נו, עוד פעם המשה איבגי ההוא. מה יהיה?

ולכן הופתעתי מאוד מ'Made in Israel', סרט שלוקח את כל הקלישאות שהכרנו על סרטים ישראליים – והופך אותן על פיהן: "קשיים בהפקה? אין תקציב? אוי, אפשר לחשוב. אבל היה מה-זה כיף לצלם", "משה איבגי? סליחה, כנראה לא שמעתי טוב. מי זה?".

ומה שהכי הפתיע אותי היתה העלילה, שמכריזה קבל עם ועדה: אין פרות קדושות.

הזמן: מספר שנים מהיום. ישראל וסוריה חותמות על הסכמי שלום, במהלכן על ישראל להעביר את רמת הגולן לידי סוריה, וסוריה – כמחווה של רצון טוב – מעבירה לידי ישראל את אגון שולץ: הנאצי האחרון עלי אדמות.
שולץ, חובב הצ'יזבורגרים והבשר, אמור לעשות את דרכו – תחת משמר כבד – לירושלים, שם יעמוד למשפט ראווה – דומה לזה שנערך לדמאניוק. אולם מכיוון שמשפט ראווה של נאצי אינו דוחה שבת, הוא נאלץ לבלות את סוף השבוע בבסיס צבאי מאובטח, אי שם ברמת הגולן המושלגת.
אבל מה, במדינה כמו שלנו לא ממש אוהבים נאצים, ודי ברור שמישהו מתכנן לשולץ הנ"ל קבלת פנים אחרת לגמרי. המישהו הזה הוא הופמן, בנו של ניצול שואה, ששם לעצמו למטרה להגשים את צוואתו של אביו, ולתקוע כדור בנאצי האחרון.

ופה התחילה הסימפטיה שלי לסרט. הוא לא מנסה להתחנחן בפנינו, לא מחפש לשאת חן בעיני אף אחד: נכון, היתה שואה – אבל זה קרה בעבר. עכשיו ההווה. ובהווה של הסרט, נאצים הם לא משהו שצריך לפחד ממנו – נאצים זה בסך הכל משהו שמחסלים במשחקי מחשב.

חוצמזה אגון שולץ, החיה הנאצית, הוא בכלל זקן מתחשב וחביב עד מאוד.

הופמן שוכר שני צוותים כדי להבטיח את מטרתו הנעלה. הראשונים הם פרח (ששון גבאי) ותיקתק, גובי צ'קים פישרים שלא מבינים בחטיפה או בחיסולים, אבל מעונינים בכסף קל. לי אישית לא היה ברור איך הם הגיעו לג'וב הזה. נראה שגם להופמן עצמו זה לא היה ברור, כי בנוסף לצמד הנ"ל, הוא שוכר גם מחסלים רוסים מקצועיים: ויטלי וזוגתו דודו, שאינם מבינים איך אפשר לתקוע כדור באיש זקן רק כי מישהו אומר עליו שהוא נאצי. אבל מה אכפת להם מהיסטוריה של עם, ומדילמות מוסריות – עבודה היא עבודה, וכסף הוא כסף.

והפרס, 2 מיליון דולר, הוא אפילו לא עבור החיסול. לא, הופמן רוצה לתקוע בעצמו את הכדור בנאצי האחרון. כל מה שהצוותים שלו צריכים לעשות הוא להביא את שולץ לפסגת הר המאדים, כשהוא בריא ושלם. סחורה פגומה לא שווה כסף.

במהלך הנסיונות לחטוף את הנאצי הזקן פוגשים כל אחד מזוג המחסלים את זנזורי (מנשה נוי) – תמהוני המתפרנס מנגינה בטקסים לזכר הנופלים במלחמה (הו התמימות! החשבתם שהסכמי שלום נחתמים סתם כך?), מכיר היטב את רמת הגולן, ולא מוכן להיפרד מנרתיק החצוצרה שלו ("חצוצרה", הא? על מי הוא חושב שהוא עובד?).

לכל אחת ואחת מהדמויות האלה סיפור משלה, ומוטיבציות משלה. לא תמיד המוטיבציות האלה נחשפות במהלך הסרט אבל ברור שיש משהו שעומד מאחורי הדמויות ומניע אותן.

אבל בואו נשים לרגע את העלילה בצד. הבנו שיש כזו, ושיש הרבה ממנה (ומכיוון שלא התחלתי אפילו להתלונן, גם ניתן להבין שהצילומים הם מעל ומעבר מהמצופה מ… נו… הדבר הזה – סרט ישראלי), ואולי הגיע הזמן להתנער מהבהייה הפאסיבית במסך ולהתחיל לחשוב: זה בכלל הומני לרצות לתקוע ככה כדור באיש זקן שמשלים עם גורלו בהכנעה? אפשר בכלל להסתכל לו בעיניים וללחוץ על הדק? או שאולי זה מותר, בטח שמותר – כי הוא נאצי?

אבל בשלב הזה גם מצאתי את עצמי חסרת סבלנות. פתאום העלילה הדחוסה והכיפית פנתה כנגד הבמאי, וכבר לא היה לי כוח: חילופי הדברים החלו להיראות קצת ארוכים מידי ופחות משעשעים, וחיבוטי נפש המתיפייפים לא הזיזו לי.
אני יודעת שזו העלילה שהתחילה להתמרח, אבל אני העדפתי לתלות את האשמה בדרור קרן (הוא תיקתק) שתיזז את עצמו על המסך בהיסטריה וצווח את השורות שלו א-לה 'של מי השורה הזו'. זה הגיע לידי כך שבכל פעם שהוא הופיע על המסך אטמתי את אוזניי מתוך ייסורים קשים וכבשתי את הראש בין ברכי. לא אוהבת אותו. לא רוצה לראות אותו. שמישהו יעשה משהו!

אל תטעו לחשוב ש'מייד אין איזראל' הוא קומדיה. הוא לא. זה סרט עם עלילה רצינית ומעוררת מחשבה, אבל הסרט עצמו לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מידי. מין גרסת 'לייט' משועשעת-מעצמה, לסוג המסמכים הנוקבים שמשודרים בערוץ 1.
סרט הזוי. אבל חמווווד לאללה.

תגיות: