בסמה מוצ'ו

מאת
דן ברזל
– פורסם ב 11 בינואר 2001Posted in: ביקורות

תסריט ובימוי: יוסף פיצ'חדזה
שחקנים: מוני מושונוב, עזרא
כפרי, איילה ורטה, אייל שכטר,
מנשה נוי, אלי דנקר, שירה
פרבר, גילי שושן

העצלנות של התרגום הישראלי הגיעה לשיאים חדשים: לאחר "אמריקן ביוטי", "גרין מייל" ודומיהם, מגיע אלינו "בסמה מוצ'ו". מה, קשה לקרוא לסרט "נשקיני הרבה"? "תביאי נשיקה"? "נשיקה גורלית"? והתירוץ שזה בכלל סרט ישראלי לא נחשב.

הרבה במאים עשו בארץ סרט ראשון, מעטים זכו לעשות שני, וחמישה אנשים בערך עשו משהו שאפשר לקרוא לו "קריירה" מבלי להסמיק. זה תהליך נורמלי, זה חלק מהאבולוציה: החזק שורד. יוסף פיצ'חדזה הוא אולי לא חזק, אבל כשאני עובר לידו ברחוב הוא נראה די מוצק, במובן הבוריס-קארלופי\פרנקנשטייני של המילה. הוא עשה סרט שני, וזה בטח אומר משהו, אפילו אם את הסרט הראשון שלו, "לנגד עיניים מערביות", ראו בערך 36 עיניים ישראליות (ואני לא בינהם).

הסרט החדש שלו קורץ דווקא לעיניים אמריקאיות. קחו את הגופה של טרנטינו, תערבבו עם גאי ריצ'י (או שפשוט תשיגו עוד גופה של טרנטינו), ותבזקו מעט "שורו" לקישוט. קיבלתם את "בסמה מוצ'ו", קומדיית פשע עמוסת דמויות ביזאריות ומגניבות, שרובן ישראליות ומצחיקות במובן האיבגי של המילה.

כמו שלהיצ'קוק קראו בחיבה "היץ"', החבר'ה של פיצ'חדזה מכנים אותו "פיץ"'. ואותו פיץ' מתעקש להזכיר לנו שיש כמה הבדלים מהותיים בינו לבין היצ'קוק: היצ'קוק נולד בן 80, היצ'קוק היה נאד אנגלי, והיצ'קוק ידע להחזיק סרט.

בתחילת הסרט אומרים איזה משהו על איזה גניבה של איזה דבר מאיזה מישהו. שרשרת ה"איזה" הזאת היא לא יותר מתירוץ בשביל פיצ'חדזה, שגם כתב את התסריט כמובן, לבנות את הדמויות המוזרות. הבעיה היא שהסרט, מה לעשות, לא מאוד מעניין.

ואולי אחת הסיבות שהוא לא מעניין היא שפיצ'חדזה הוא מסוג הבמאים שלא מכירים מספיק טוב את תורת המדרגות. זו תורה עם שני חוקים מאוד פשוטים:
1) ככל שאתה מטפס יותר גבוה במדרגות, כך יותר טוב.
2) כדי להגיע למדרגה השנייה, צריך לדרוך על המדרגה הראשונה.

אז כאוהב קולנוע, פיץ' מכיר את החוק הראשון. אבל כמי שאוהב קולנוע עד עיוורון, הוא שוכח את החוק השני. כל מיני הסברים על העיסוק של הסרט במשמעות המונח "אהבה", הם, עם כל הכבוד, מאולצים ולא מעניינים, כי הסיפור לא מעניין. הוא לא עוסק במילה "אהבה" באופן יותר עמוק משהוא עוסק במילה "אקורדיון".

אז יש שם את מוני מושונוב, שמשחק בחור ארמני שמנהל מועדון ביפו ומסתבך בעסקת הברחה. ויש שם את שירה פרבר בתור הבת שלו, שבמחווה ל"החוש השישי" רואה אנשים מתים. ויש את לילה מרקוס, ששרה במועדון של מושונוב ומסתבכת בכל מיני דברים. ויש גם את גילי שושן שמתהדר בסצינות עירום ספונטניות בתור עוזר של דמוי-גנגסטר מקומי, ואת מנשה נוי בתור טבח אקסצנטרי. והם כולם מצוינים.

ומסביבם יש את כרמל בתו (זה שם של שחקן) ועזרא כפרי, שמתחרים בינהם על פרס המדקלם המצטיין ע"ש עמוס לביא לשנת 2001, כמו גם את אייל שכטר בתור מוסיקאי נלהב. נו באמת, עוד כשהוא היה ב"אבטיפוס" אף אחד לא ממש קנה את הרעיון שהוא מבין משהו במוסיקה. בכל פעם שאחד משלושתם מופיע על המסך, אתה נזרק עשרים קילומטר אחורה לתוך הכיסא מעוצמת הניכור וחוסר האמינות שבבת אחת מוציאים אותך מהסרט, וגם מהבושה והמבוכה. והצרה היא ששלושת האנטי-שחקנים האלה סוחבים על כתפיהם הגרומות שלוש דמויות מאוד ראשיות.

אחת הסצינות הראשונות בסרט יורדת ממגדל השעון ביפו אל אייל שכטר שעומד וצועק מכאב. זאת סצינה שלא קשורה לעלילה בשום צורה, אבל חבר שמבין בקולנוע הסביר לי שזו בעצם מחווה לסצינה הראשונה של "הטנגו האחרון בפריז" של ברטולוצ'י, ושהדמות האובססיבית של שכטר מקבילה לדמות האובססיבית שמרלון ברנדו חובב המרגרינה מגלם שם. אבל מה לעשות שהדבר היחיד ב"מוצ'ו" שהזכיר לי את ברנדו היה המראה הסנדקי של עזרא כפרי? בנוסף, בסצינה ב"טנגו" הדמות של ברנדו משדרת כאב ומצוקה נוראיים, וב"מוצ'ו" הכאב הוא ויזואלי והמצוקה היא תקציבית: המצלמה מקרטעת ורועדת לכל אורך התנועה שלה, מה שמעניק לסצינה את הפרס המיוחד לסצינה שהכי הגיע לה לרדת בעריכה, אך שרדה למרות כל הסיכויים. ויש עוד המון סצינות כאלה בסרט.

אבל האמת, אני מצייר תמונה עגומה מידי: זה לא סרט רע. והוא לא מעיק או מעייף, רק חבל שיש בו יותר כוונות טובות מסצינות טובות. יש בו כמה חלקים שבפני עצמם הם מצוינים, מצחיקים ומרגשים. למרות הבעיות, שווה לתת לו צ'אנס.

תגיות: