במקור: Kill Bill: Vol. 1
תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו
שחקנים: אומה ת'ורמן, לוסי
ליו, ויויקה א. פוקס, דריל
האנה, סוני צ'יבה, צ'יאקי
קוריאמה, ג'ולי דרייפוס
3.
ויהי בימי ראשית הקיץ, ותלך נערה יפת תואר וטובת מראה אל בילעם בן הבליעל, והנערה היתה אומה הנאווה, והאיש – אדונה. ותשטח בקשתה לפניו: "אם נא נשאתי חן לפניך, שלח אותי מעימך". ויקשיח ליבו, כי היתה הנערה חביבה עליו עד מאוד, וצר היה ליבו באחר. ויסית בילעם את חברותיה של הנערה כנגדה לאמור: "כל אשר עימה – היאורה תשליכוהו, ואיש מהם לא תחיון". וייעשה לנערה נס, ותינצל.
ויהי ערב ויהי בוקר, ויעברו שנותיה של אומה "הכלה" והיא נרדמת. ויהי מקץ יום אחד, ותקיץ משנתה וייעור בה חרון אפה. ותחפוץ לשלוח בבילעם עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים.
2.
נקמה: תבשיל
המוגש במיטבו
קר כיום חורף
4.
מונעת על ידי הרצון לנקמה, יוצאת "הכלה" לצוד את מי שהיו חברותיה האלוהיות (ארגון לוחמות הצפעים יהפכך ודאית לתנצב"ה). כתחילתו של מסע הנקמה היא בוחרת בראש היאקוזה, או-רן אישיאי (לוסי ליו), שאינה מתרגשת, ומשלחת בארנבונת הפתיה את שומרי ראשה. שלא תחשבו שרק פה מתחיל האקשן. הוא מתחיל עוד הרבה לפני כן. או שמא מאוחר יותר? כרגיל אצל טרנטינו, העריכה משוגעת לגמרי וקו העלילה וסיפורי הרקע הנלווים לו מסופרים במקום ובזמן הנראים לטרנטינו כהולמים.
6.
הגימיקים הטרנטינואים כוללים ריפרור לסרטים ישנים שיהיו למרבית צופי הקולנוע המודרניים בחזקת נעלם מוחלט, או ציטוטם – החל בחליפה הצהובה של "הכלה" וכלה בלחן ששורקת נחש-ההרים-הקליפורני (דריל האנה, שלמרות הופעות רבות בקולנוע, לעד תיזכר בזכות תפקידה ב-'ספלאש' וכפאריס מ'בלייד ראנר'). נראה כי טרנטינו בוחר לחיות את חייו בקולנוע, ולא במציאות. זהו פוסט מודרניזם במיטבו, אולם עבור הקהל הנבער שאינו מודע למקורות היצירה הקולנועית העשירה ממנה שואב טרנטינו, הדבר נתפס כלא יותר מגימיק, מעין נרטיב ששואף למשמעות ומסיים את חייו במדמנה.
7.
"אז הפשפוש בעבר יוצר הרבה אלימות ברוס-ליאית, מה שזה לא יהיה?"
"לא. בסרטים של ברוס לי המצלמה היתה נייחת, כדי להראות אותו במלוא תפארתו – מרביץ לאנשים ומעיף אותם לכל עבר. ב'להרוג את ביל', לעומת זאת, מה שעף לכל עבר הם בעיקר איברים קטועים. הו, וזה מלווה בדם משפריץ".
"איכס!"
"הממ, כן. יש איזשהו ניסיון להפוך את האלימות הזו ללא ריאליסטית – הדם מימי מדי, והוא משפריץ חזק מדי. ובכלל, טרנטינו מקפיד להחליף סגנונות תוך כדי סרט, אז אחד מהקטעים מרובי הדם הוא באנימציה, והשני פשוט מצולם בשחור לבן. לי אישית זה לא עזר, ולפעמים התפתלתי בכיסא באי נוחות, אבל היו אחרים שפשוט צחקו מזה".
"רגע, רגע – מחליף סגנונות? אנימציה… שחור לבן… מה הקטע?"
"מין קטע כזה. רוב הזמן המעבר בין הסגנונות השונים חלק למדי ולא צורם, ובכל מקרה, יש בזה יופי מסוים. נכון, זה מין מיש-מש עצום, אבל יש לזה את החן שלו. הסרט לא נראה כמו סתם סלט מקושקש, אלא נוצר מזה משהו אחר, שלם יותר".
"וואלה?"
"וואלה"
5.
כנסו לקרוא! קיל ביל זה הסרט הכי טוב ביקום!!! טוב, אז לא הכי טוב בעולם אבל כל השחקנים בו הכי מגניבים והכי טובים! יש את הילדה היפנית הזאת, גו-גו שהיא חמודה נורא ומשתדלת להיות נורא ילדה יפנית חמודה כי היא שמה פרחים ורודים ולבבות ורודים על הסכינים שלה אבל בעצם היא נורא מסוכנת והכי מופרעת מכולם ביחד, אפילו שאין לה הרבה זמן בסרט והיו יכולים לתת לה תפקיד יותר גדול!! ולוסי ליו שאותה אני אוהבת מאז היא היתה לינג באלי מקביל היא הבוס שלה וגם היא נורא טובה ומהממת וסופסוף יש לה סרט שמראה כמה היא טובה ומגניבה, לא כמו סרטים אחרים שלה שבהם היא סתם. אבל אפילו היא לא מגניבה ושחקנית טובה כמו אומה ת'ורמן, שהיא הכי הכי הרבה שולתת!!!1 ובשבילה המציאו את המילה הזאת! היא שחקנית כל כך טובה וכל כך מדהימה וכל מה שהיא עושה נראה כל כך אמיתי, ואפילו שהיא בעצם רוצחת קל לרחם עליה כי בעצם היא בנאדם טוב ומהמם והיו לה חיים עצובים.
8.
רוח סתווית קרירה מביאה עימה כינורות יבבניים ועצבות ענוגה. צופים שפלי מבט אמנם לא מעירים כי בסרט הזה כבר היינו, אך בקול ענות חלושה מודים כי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ציפו הם לסרט של טרנטינו, ושכחו כי לא שררה נטל הוא על עצמו, כי אם עבדות, עת התחייב הוא לספק להם את מנת הבידור שלהם. יתר על כן, סרטיו הקודמים עוררו ציפייה למשפטי מפתח שכיף לצטט עם החבר'ה, אך זו כמוה ככדור שלג המתגלגל במדרון ומתנפץ ותוכו חלול. אולם טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ, וראוי לתת ל'להרוג את ביל' הזדמנות, אף אם חסרים בו אותם משפטי מפתח, שהרי לא עליהם לבדם ייבנה סרט (ואני אף שמחתי, כי אותם משפטים שאנשים חוזרים ומצטטים בשמחה כה רבה מסרטים קודמים של טרנטינו אינם כוס התה שלי). ראוי לזכור כי זהו רק חלקו הראשון של הסרט, ועל כן סופו אינו רק סוף כי אם גם התחלה חדשה.
9.
העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה: עוד רגע לעינינו יעלה הבוקר, וסוד חדש-ישן לפתע יתגלה (כל מידע נוסף ימיט אסון!). באופן כללי, הכל עוד לא פתור – השמים כחולים אבל מה עם השאר? ולמה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר?
בשבריר שניה מתרסקות עיניך ואתה נהיה אבוד לרגע, עם חץ בתוך הלב הולך ללילה השחור. אז מה, בבית השני העלילה תזרום הרבה יותר מהר משבבית הראשון מהירה?
10.
2 מגניבה!
אך אינה חובה
כי בסוף הסרט הפאזל כמעט הושלם, לא נותרו פיסות
ורק הנקמה נותרה בין הכיסאות
הציפייה היא פחות לסיפור, יותר לויזואליות של הנקמה
או כמו שאומרים: עד ההרג הבא.
לדעתי טוב שהסרט חצוי
יותר מדי אלימות אינה דבר רצוי
חבל להגיע לקהות חושים
(או לרגישים – מיני מיחושים)
ביציאה מהאולם ריחפה בי הרגשה מהורהרת
"זה בדיוק מה שציפיתי מזה הסרט!".
1.
התכוננו לסיפור שאינו דומה לדבר שאי פעם שמעתם – סיפור חסר רחמים, חסר חמלה, נטול סליחה. הסרט שיעשה לכם את הקיץ! אומה ת'ורמן תגרום לכם להתאהב בה מחדש, בהרפתקה שתשנה את חייה לנצח!
ואו. אם זה חצי הביקורת הראשון
אני לא יכולה שלא לצפות בקוצר רוח לחצי הביקורת השני, ובו ייצוג של שאר הסגנונות האפשריים.
______________________
בוג'י בתגובה ספונטנית בזמן קריאת הביקורת: "דם משפריץ? מגניייייייב!"
זו אולי.. אמממ..
הביקורת הכי מגניבה שקראתי.. אממממ.. אי פעם..?
באמת ביקורת יוצאת מן הכלל.
—————————————-
החתול המחייך חושב על מטריקס 3 לפתע..
מה ?
כן
אתם שומעים פרסות?
זהו חמורו של המשיח.
כנראה שהמשיח הגיע, אם בעלי הזמין אותי לסרט.
בתנאי שנלך לסרט הזה, או כלשונו – "הבמאי היחיד שיכול להוציא אותי מהבית".
בתור הכנה הוא כבר צפה ב"כלבי אשמורת" ובסוף השבוע הזה – ב"ספרות זולה". (ב"ג'קי בראון" נרדמנו).
בקרוב ההתרשמות בכתב.
בואו נראה אם אני מזהה את כל הסגנונות.
.
3.הסופר המקראי.
2.המילון המלא לגנגסטר/מסעדן (לואיס קרופה).
4.עין הדג.
6.שניצקליין.
7.שני אנשים כלשהם.
5.הילה.
8.יאיר רוה.
9.נינט טייב.
10.אני בכיתה ה'
1.אלי ישראלי.
קרוב.
2. האיקו. ובגלל הצורך להכניס תיאור נוף/עונת שנה, שיניתי את התרגום המדויק. אגב, המשפט הזה מופיע גם בסרט (אם כי בקרדיט שונה).
5. וואלאיסטים באופן כללי.
8. קלישאות.
10. חריזה (רציתי טאגליינים של סרטים, ולא יצא).
נ.ב. – את סעיף 7 יותר פשוט להגדיר כ"דיאלוג".
לגבי פסקה 8
כאמור, יאיר רוה.
בכזאת כמות?!?
יש לו ימים כאלה
בדרך כלל זה קורה לו בסרטים של האחים כהן.
למה המבקר מתחכם?
מצטער, אבל לא הצלחתי אפילו לקרוא את הביקורת.
אולי אני שמרני, אבל אני מעדיף ביקורת פחות יצירתית ויותר אינפורמטיבית.
יצירתיות אני מחפש בסרטים לא בביקורת סרטים.
משהו שכדאי לשקול
לא ראיתי את הסרט ואני בטוח שמי כן ראה, יוכל לענות יותר בודאות, אבל אולי כדאי שתשקול מחדש צפייה בסרט. הביקורת קופצת מסגנון לסגנון וערוכה בסדר לא רציף, כמו הסרט. אם לא הצלחת לעקוב אחרי הביקורת שאמורה לשקף את רוח הסרט (מינוס האלימות), אולי הסרט עצמו יפריע לך.
חבל שתפסול ביקורת בגלל יצירתיות. דווקא זו הסיבה שהרבה גולשים נשארים נאמנים לאתר כמקור עיקרי לביקורות. אני בכל אופן, הצלחתי להבין מהביקורת גם את עלילת הסרט הכללית וגם את המבנה הטרנטינואי שלו.
למעשה,
הפסקאות בביקורת נכתבו באותו סדר בו הם פורסמו, אבל אפשר לקרוא אותן גם לפי המיספור שרשום להן.
בכל מקרה, אני מקבלת את הביקורת כנגד הביקורת. אלא מה, לפעמים גם לכותב עצמו נמאס מכתיבה "רגילה" (למשל את הביקורת הזו ניסיתי לכתוב במשך שבוע שלם, ורק היום, כשהחלטתי לנסות את עניין סגנונות הכתיבה השונים, הצלחתי לכתוב יותר משתי שורות).
אחרי כמה שעות טובות שעמוד האינטרנט הזה היה פתוח במחשב שלי,
מסיבות כאלה ואחרות, אני חושב שעליתי על משהו. את מנסה להגיד שהסרט הזה פונה לכולם ברמה כזו או אחרת… נכון?
זה מתוחכם, למרות שהביקורת עצמה סתם מתחכמת. לא, סתם. נחמד, באמת. סתם ניסתי להתחכם. פשוט אין לי מה לכתוב.
7.
אני באמת משועמם, אז אני כותב ביקורת פ"מ. והלילה טורף אותי. רציתי לכתוב עוד מחשבה שעניינה אותי אבל שכחתי מה היא הייתה.
שמונה לכולכם וחמש על אישתכם. פחחחח… מה שהלילה מפיק מהמוח שלי.
ריגושים חדשים בעין הדג.
בוא נבדוק אם יהיה לי אומץ ללחוץ על שלח.
אני אמיץ מסתבר,
למרות שהאשר/חזור הוריד קצת את האנדרנלין.
אכן ביקורת קולנוע של מבקרת שלא סובלת ביקורות קולנוע. וית' אה ונג'נס.
אין מילים
לפני הכל, מחמאות מרובות מאד על הביקורת הנהדרת. בהחלט נפלא.
כשיצאתי מהסרט ליוו אותי שלוש תחושות.
א. כבר המון שנים, סרט האקשן הטוב ביותר בעיני הוא "מת לחיות". עם הזמן היו סרטים שדגדגו אותו, ספיידרמן, קון אייר, גיבור (על הערך המוסף שלו), ועוד כמה. אבל "להרוג את ביל" לקח את הבכורה. בקלות.
ב. העונג הצרוף של הצפיה, רק עומעם בשל העובדה שלא היה כאן את הסרט כולו, מה שהיה יכול גם לתת לסרט תחושה אפית גדולה. בכל מקרה, הסרט מושלם גם ללא החצי השני.
ג. ידיעה ודאית – היה ברור לי שלעולם לא אצליח אפילו לנסות לכתוב ביקורת על הסרט הזה. אני לא מוכשר מספיק (בניגוד ללונג ג'ון), והסרט הזה ראוי לביקורת מעולה, הרבה יותר מיכולתי.
שילוב כל כך מדהים בין מוזיקה מטריפה ואינטגרלית כל כך לסרט, רפרנסים ותחושה פארודית קלה, הומור מקאברי, חתירה אל תוך חוקי הז'אנר ועם זאת התעלות עליהם בכל אספקט, צילום מרהיב, ושינויי סגנונות יצירתיים, משחק טוב מאד ואפילו תחושה קלה של feel good movie בסוף ההקרנה.
טרנטינו אפילו הצליח (ובניגוד לפיטר ג'קסון למשל, עם כל ההקלות שאליהם הוא ראוי בשל התרגום לספר. או לאחים וואשובסקי שאינם ראויים להקלות מעין אלו). לתת תחושה של סיום, של סרט מושלם ועגול, כזה עם אמצע התחלה וסוף. (גם אם אנחנו לא יודעים הכל, וגם אם יש עוד המון לספר ולהגיד). רק על זה מגיע לטרנטינו ח"ח, צל"ש, פרס ונשיקה (מאומה ת'ורמן כמובן).
הסרט אולי לא מבלבל ומצריך צפיה שניה כמו ממנטו או החוש השישי, אבל גם בשבוע הבא "רב חן" יזכו לראות את כספי עבור הסרט הזה. וכשהוא יצא לdvd (עדיף באופן מחובר) הוא ללא ספק יזכה להיכנס למכשיר שלי.
9.5/10
מסכים, פחות או יותר, לכל הנאמר
ובכל זאת, כמה תוספות, פלוס שאלה אחת קטנה:
• המוזיקה. וואו, המוזיקה. זה לא סוד שפסי הקול בסרטיו של הקוונטין מיוחדים הם, וברוב המקרים תורמים לסרטיו הרבה יותר מבסרטים אחרים. אבל הפעם עושה רושם שהוא (או מי שזה לא יהיה שאחראי על המוזיקה) התעלה על עצמו. כל קטע מוזיקלי נבחר בקפידה כדי שיתאים לסגנון הספציפי של אותו קטע. פסקול מקפיץ, מגוון ופשוט נפלא. אחד הצדדים החזקים בסרט החזק מאוד הזה.
• אלימות, דם, שוב אלימות, שוב דם – והמון מהכל. ולמרות העומס הלא במיוחד קל הזה – זה עשוי פשוט מעולה. דרמטי ונכון. זה טרנטינו, רבותיי, וזה הסגנון שלו. ידעתם למה אתם עומדים ללכת עוד לפני שרכשתם את הכרטיסים לקולנוע. וברמת הסצינות הפרטניות:
הקטע שבו לוסי לו עורפת את ראשו של ההוא שהתעצבן על המוצא שלה היה אחד המדהימים ביותר שאני זוכר – חד, מהיר, קטלני וכל כך קולי. סופו של ה
• מאוד נהניתי ובכל זאת, אני שמח שהסרט חולק לשני חלקים. שעה וחצי נוספת היתה מעל לכוחותיי הנפשיים. תנו לנשום, אולי איזו צפייה נוספת ב"חלק 1", ואז תנו לי את "חלק 2". מתאים לי.
וסתם שאלה אליך, נורטון (ולו רק כדי להצדיק שתגובה זו נכתבת דווקא אליך) – אם כל כך נהנית מהסרט, מדוע 9.5 ולא 10? לא ציינת אפילו פגם אחד קטנטן.
זה בגלל
שה10 שמור לסרטים שבנוסף להיותם מושלמים, יש בהם גם ערך מוסף, עדיף כזה סנטימנטלי (המספריים של אדוארד, מגנוליה, חומות של תקווה), אבל גם תובני (רוצחים מלידה, תלמה ולואיז)
ועוד משהו.
אם אתה הברק שאני חושב שאתה. אז אתה יודע מה עוד 10 אצלי.
מסכים, פחות או יותר, לכל הנאמר
מי שאחראי על מוזיקה זה ה-RZA אחד מחברי הוו טאנג קלאן.
אכזבה.
אני עייף מכדי לנסח מאסה קוהרנטית, אבל ככלל, מעבר לאיכויות הויזואליות והמחוות הבלתי נגמרות. לא ניתן אפילו לתרץ את זה בהיות מה שראיתי רק מחצית סרט, מאחר והפגמים מושרשים מדי. אין עלילה, למרבית הדמויות אין בשר, ואנשים מדברים ממש מעט. סרט של טרנטינו ללא דיאלוגים?
אז כן, גם אם מטרנטינו אני מצפה ליותר, לא הייתי מתלהב מהסרט גם אם הוא לא היה חתום עליו.
כן, סרט מרהיב, אבל עדיין מצליח לשעמם גם כך.
וואלאק, אני לא קוהרנטי.
אאלץ ללמוד לחיות עם עצמי.
הכל יחסי.
קיפוד לא קוהרנטי עדיין רהוט יותר עשרות מונים מהרבה יצורים לא קיפודיים אחרים.
נ.ב.
הכוונה היתה להחמיא לקיפוד ולא לעלוב באף אחד אחר.
דווקא קוהרנטיות היא לא הבעיה.
יותר מדי אנשים מחו כנגד מיעוט הדיאלוגים בסרט. אבל…
כלבי אשמורת היה מחווה לסרטי פשע או מאפיה, בסרטים האלו הדיאלוגים חשובים, גם בכלבי אשמורת.
ספרות זולה, היה מחווה, ובכן.. לספרות זולה, ולקולנוע זול – גם בו יש דיאלוגים, ולכן גם בסרט היו דיאלוגים.
אפילו ג'קי בראון היה מחווה לבלקפלוטיישן, וגם אם לא ראיתי ולו סרט אחד מהז'אנר, אני מאמין שגם שם, התבנית חוזרת על עצמה.
אבל קיל ביל הוא מחווה לסרטי קונג פו, אנימה ואקשן. בהיותו סרט כזה, אך פוסט מודרניסטי (כדרכו בקודש של טרנטינו), גם כאן הוא חייב לשחק על פי חוקי הז'אנר (לכאורה), ולכן דיאלוגים יהיו לא במקום ולא רלוונטיים.
ורק בתור הוכחה קטנה לטענה, הסרט היה משעשע לכל אורכו, וההומור השחור זרם תמיד. מה שכנראה אומר שטרנטינו לא איבד את הטאץ', אם כן מדוע הוא לא הוסיף דיאלוגים? בדיוק מהסיבה שהזכרתי.
מעבר לכך, טרנטינו לא אדיוט, הוא יודע שסצינת הפתיחה של כלבי אשמורת, או סצינת התנ"ך של ספרות זולה הפכו להיות קלאסיקות, הוא היה יכול להוסיף דיאלוג כזה בקלות – למה לא. בדיוק מהסיבה שהזכרתי.
בגדול, הפתרון הפ"מ יכול גם לפתור את בעיית ה"אין עלילה" ו"לדמויות אין בשר", אבל מכיון שבמשך שבוע התווכחתי בדיוק על הנקודה הזאת, אני מעדיף לומר:
מה?
אין עלילה.. להזכירך, כלה שיוצאת למסע נקם, כאשר המתח נשמר לכל אורך הסרט הראשון. המסתורין לא פתור, גם אם מעורר המון ציפיה להמשך. ובכלל מה זו עלילה? האם אתה חייב משהו מפותל ומסובך, האם אתה צריך את רקוויאם לחלום או את תמונות קצרות. האם עלילה פשוטה (וקלאסית לסרטים מהז'אנר שעבורו הוא מהווה מחווה) אינה עלילה לגיטימית?
דמויות עם בשר – גם כאן אני לא יכול להסכים. בסרט לינארי אנחנו יכולים אמנם לחוש נדבך אחר נדבך את התפתחות הדמות, כאשר כאן לא קיימת הפריוולגיה הזאת. אך טרנטינו הצליח לתת לכל דמות רלוונטית (כשבסרט הזה מדובר בעיקר באומה ת'ורמן, ולוסי ליו, אבל גם בגו גו, ואפילו ביפני מחשל החרבות) מספיק פלאש בקים (גאוניים) לעברם, מספיק בשביל שנדע (לפחות ברמה של סרט אחד) למה, מי, כמה ומדוע. אחרת מהי סצינת האנימה של לוסי ליו, או סצינת החדירה של גו גו למשל. גם כאן כמובן אפשר להתייחס להתייחסות הפוסט מודרניסטית כתשובה נוספת.
ואני חוזר על נקודה נוספת, מעולם לא ראיתי סרט שהיה במכוון ובמוצהר חצוי, ובכל זאת הצליח לסיים את המוצר ברמות כל כך רבות. הגאונות הזו לבדה (גם ללא כל השטיקים הויזואליים ומליוני היתרונות האחרים של הסרט), ראויה לכל סופרלטיב שהוא.
דיאלוגים
כנראה שרוב הדיאלוגים הטרנטינואים, ובעצם גם רוב העלילה, נמצאים בחצי השני של הסרט. למעשה קל מאוד לבדוק את הטענה הזאת – התסריט נמצא על הרשת מזמן, אם מתחשק למישהו לספיילר לעצמו את כל הסרט השני.
שמע, אותך אולי מספקים
תרגילי אקרובטיקה פוסט-מודרניסטיים. ולפיכך אתה טוען כי "דיאלוגים לא יהיו במקום" בסרט שכזה. וכנ"ל לגבי עלילה, ושטויות נוספות, מן הסתם.
ראה, יצא לי לראות פה ושם סרטי אקשן הונד-קונגיים. מה היה חסר בהם במרבית המקרים? עלילה. וכבר אז זה הפריע לי.
אז בא לו טרנטינו, ומוציא סרט שהוא מחווה מושלמת לסרטים ההם? יופי, אני יכול להתרשם, אבל אם הוא לא מזקק את אותם סרטים מקוריים, ומוציא משופר על פניהם – מה יש לי לחפש שם?
הסרט הזה נטול סיפור, נטול דיאלוגים, נטול בשר למרבית הדמויות, ובחלקים ממנו נטול ענין. אם אתה מוכן לוותר על כל אלו בשם המחוות הפוסט-מודרניסטיות שלך, תבורך. אבל אין חלקי עמדך.
אבל אני לא ויתרתי על כלום.
בניתוח קצר: דיאלוגים מבריקים (טרנטינואים אם תרצה), הם בסך הכל סוג אחד של הומור שנון.
בסרט היה סוג אחר. ויזואלי. לא ויתרתי.
עלילה, כפי שכתבתי קיימת, גם אם היא פשוטה באופן יחסי. בניתוח קצר מסתבר שגם מטרת העלילה היא בעצם למתוח אותי, ולעניין אותי. הסרט עשה את זה, מאד עשה את זה. גם פה לא ויתרתי.
ולגבי דמויות עם בשר, כתבתי לך כבר שהפלאשבקים המשעשעים עד מבריקים, נותנים מספיק בשר. אולי אנחנו לא יודעים הכל על אומה ת'ורמן, אבל אנחנו בהחלט יודעים על גוגו ועל לוסי ליו, ואנחנו גם יודעים לא מעט על אומה ת'ורמן בעצמה, בטח בציפיה לחלק השני.
אתה יודע מה, ננתח גם פה.
"גו גו" – דמות שבאופן מכוון היא נטולת בשר, מהסיבה הפשוטה שהיא פסיכוטית. נכון אין לי מושג למה היא פסיכוטית וחבל, אבל אני יודע עליה פחות או יותר הכל.
לוסי ליו – בתור הדמות היחידה שעליה הסרט התרכז (כאשר אומה ת'ורמן לא נחשבת, כי היא מחולקת לשני הסרטים), מנותחת לחלוטין, בין ברפרנס היפני/סיני/אמריקאי (על כל הקריצה הפ"מ שבענין, שלא לדבר על ההומור העצמי). ובין בסצינת האנימה שבהחלט מבהירה לנו מאיפה היא הגיעה ולמה.
ביל – חכה לסרט השני.
אומה ת'ורמן – גם פה, כדאי לחכות לסרט השני, אם כי יאמר שהמתח שבבניית הדמות שלה עשוי במופתיות, כאשר הסיבות ללמה, איך ומדוע עוד יתגלו. מה שידוע כבר עכשיו הוא שמדובר בבחורה נחושה מאד (הנקמה, וכמובן האצבעות), העובדה שגם בתור דמות בסרט היא מודעת באופן אירוני לעצמה (סצינת הפתיחה והילדה). להמשך, אני יחכה להמשך. בינתיים זה מספק אותי.
אז מה המוסר השכל?
אם אתה כל כך מאוכזב מהסרט, וזה לא נראה ממה שכתבת כאילו אתה הולך להשקיע בלראות את החלק השני, למה שאתה לא תהיה זה שיתנדב לקרוא את התסריט ולגלות לנו (בלי ספויילרים) האם הוא משתפר מהותית בהמשך או נשאר באותה רמה ועם אותם חסרונות?
שמע, אותך אולי מספקים
כל מה שיפה בסרט הוא שאין בו שם דבר פוסט מודרניסטי. זה לא דקונ-פאקינג-סטרוקצהי של סרטי קונג פו, זה לא מחווה לסרטי קונגפו, זה לא פרודיה על סרטי קונגפו, זה לא פיתוח של סרטי קונג פו. זה סרט קונג פו.
אגב סצינות דומות
לי הסצינה הזכירה דווקא את מאה הסמית'ים ב"מטריקס רילודד". האם שתיהן גונבות מאותו מקור?
ולא רק בכמות הבלתי נדלית של אנשים-לפחות לא כולם עם אותה צורה בדיוק- אלא גם בתחושה שהיה צריך לקצץ את כל העניין בחצי. שוב מצאתי את עצמי מסתכלת על המסך ותוהה כמה זמן נראה את אותם שטיקים שוב ושוב. אם היה לי זמן להגות בנושא עוד בזמן הסרט, סימן שמשהו בבניית המתח לא היה במיטבו.
ההבדל די ברור..
קרב מאת הסמית'ים היה יבש. יבש מאוד. יבש מידי אפילו. הדבר הזה גרם לכל הקרב להראות כמו חבטות רנדומאליות של מריונטות נטולות חיים זו בזו. הכלה שלנו בליווי חרבה הנאמנה הציפה את כל המקום בדם אש ואיברים כרותים (ועל כך נאמר הידד!).
ועם יד על הלב
(בתקווה שהיא מחוברת, כן?), אתה באמת לא הרגשת באיזשהו שלב שזה עייפות מסוימת? עוד שלושה יפנים מתים, עוד חמישה, לא מספיק?
יפנים קופצים - יפנים מתים
זה כיף וזה מזכיר אווירה של משחק-מחשב שבו להרוג מליוני אויבים מדרגה אחת לא משתווה לקרבות הבוס המגניבים.
>> עוד חמישה, לא מספיק?
אממממ… __לא__.
כשהיא סיימה להכין סלט יצאה לי נהמה ניאנדרטאלית נמוכה מבין השפתיים. היא נשמעה בעיירך כך:
עוווווודדד………………
ספויילר קל למטריקס Reloaded מעלי
אני מניחה שיש כאן מחווה לסרטי הקונגו פו
חסרי כל קשר לפיזיקה, שקוונטין כה אוהב… ושבעצם מחווה אליהם מהווה כל הסרט.
אה, כאילו, וזה שהיא טסה במטוס
כשהיא אוחזת בידה חרב סמוראים (בסרט שנעשה אחרי 9.11) לא הפריע לך בכלל?
טוטו, אנחנו כבר לא בקנזס. אל תחפשי הגיון במזרח התיכון. ברוכה הבאה אל מחוזות הפנטזיה. טרנטינו אמר לך, בערך בכל דרך אפשרית, שזו לא המציאות הרגילה. את לא חייבת לאהוב את זה, אבל אלה הכללים של הסרט.
ואם כבר ניטפוקים
אם את רוצחת מקצועית ומיומנת ביותר, בעלת מטרה מפורשת להרוג מישהו, מן הסתם לא תבואי להילחם בו בלי שהוא ידע על כך דווקא בג'ינס! אי אפשר להרים את הרגל עם זה!
רק אתמול ראיתי את הסרט, תגובה ארוכה יותר עוד תבוא.
אתמול גם ראיתי אין לי מושג איך את שרק 2 אצל דויד
לדויד יש קשרים
ואם התכוונת שראית אותו ב-DVD, יש לזה הסבר פשוט מאוד – פיראטיות.
מי שרגיל לג'ינסים
יכול להרים את הרגל כמה שהוא רוצה, גם אם הוא לובש ג'ינס. וחוצמזה שיש ג'ינסים גמישים יותר (אלה שמכנים "ג'ינס עם סטרץ"').
השתמשתי בלשון נקבה
רק מתוך הזדהות אם גברת ת'רומון.
לא נורא, סולח.
זה סרט קונג פו?
טוב, אולי הוא פוסטמודרניסטי ברמת האמצעים, אבל אין לו תמאטיקה פוסט מודרניסטית. כלומר, הוא לוקח את הז'אנר לא כדי ליצור בעזרתו משהו חיצוני לו, או כדי לומר משהו עליו, אלא כדי לפעול במסגרתו בגלל שהוא אחלה ז'אנר בעיני הבמאי, ששווה שיצרו בו סרטים.
אבל זה לא ז'אנר אחד
זה לפחות איזה ארבעה.
אבל זה לא ז'אנר אחד
יאלה,יאלה, תפסיקו להציק.
לא עד כדי כך אכזבה
טרנטינו היה אבא לשני דברים.
אחד – מגה-אלימות מסוגננת להפליא, כמו שרודריגז המשיך מהמקום שטרנטינו הפסיק – עם דספרדו וכו'.
השני – קומדיית מצבים ביזארית ואבסורדית לחלוטין, כמו שגאי ריצ'י המשיך מהמקום שטרנטינו הפסיק – סנאץ', לוק סטוק. בד"כ גם מעוותת כרונולוגית ועם מספר עלילות מקבילות שאוהבות להתנגש זו בזו בדרכים הכי פחות צפויות.
החן של טרנטינו תמיד היה בשילוב של השניים. בסרט הזה הוא התפרע עם הראשון, אבל בכלל, בכלל בכלל, לחלוטין בכלל בכלל, לא הכניס ולו פיפס מהשני. חבל, השני זה אבן הייסוד של הז'אנר, האלימות היא סתם תבלין.
אבל אני לא מתלונן, מגה-אלימות מסוגננת כל כך טוב מצדיקה את מחיר הכרטיס.
סוף סוף סרט שחותכים מאה אנשים עם חרב יפנית לחתיכות, וגם מראים איך זה נראה תוך-כדי ואח"כ.
ציפור קטנה לחשה לי שאולי לא ראית את הסרט הבא -
כתבה מספר 1777
?
ועדיין יש אותו קרוב אליך -
http://www.fisheye.co.il/chronica/movie.php3?movie=315
ועדיין אני לא מצליח לשגר מכאן הודעות של יותר משורה אחת...
האמת היא
שאין לי כל כך מושג מה ניסית להמחיש, כשהבאת את הלינק ל"היו זמנים במכסיקו", ובכל זאת, אני מוכרח להגיד על הדוגמא הזאת כמה מילים.
ראיתי את "היו זמנים". ראיתי את "קיל ביל 1". הפער בין שני הסרטים הללו הוא כל כך עצום, בכל כך הרבה אלמנטים. לראשון יש כל כך הרבה מה ללמוד מהשני. בעוד האלימות ב"היו זמנים" הפריעה לעיניים, ב"קיל" היא היתה (ואני יודע שההצהרה הבאה הולכת להיראות מגוחכת משהו) אסתטית. כן, זה היה יפה. זה היה במקום. זו היתה אלימות, ואלימות לשמה, והיו שם כמה מראות ממש נוראיים, אבל זה נראה כל כך טוב, דאם איט. ולא, זאת לא סתירה פנימית.
ובעוד משהו ב"היו זמנים" פשוט עצבן אותי, ב"קיל ביל" הייתי עסוק רוב הזמן בליהנות ממנו.
נכון לחלוטין
כשאגב בביקורת שהתפרסמה באתר על " היו זמנים" מופיעים כל המגרעות שלו.
כשהסצינה היחידה שראויה להתייחסות שונה, היא ג'וני דפ בסוף. (מי שראה, יודע).
למה ההסתייגויות? האלימות אכן הייתה אסתטית להפליא. ויש שיציינו, "מעולם לא נראתה טוב יותר".
__________
העלמה עפרונית, לא מבינה למה לקח לה כל כך הרבה זמן לגרור את עצמה לכיוון הקולנוע, ולראות את הקסם.
לא בדיוק.
דבר ששמתי לב אליו (ולא רק אני מסתבר) שאפילו בדמויות המשנה הוא הצליח להכניס קצת בשר.
השריף לדוגמא, על הדשבורד שלו היו משהו כמו 4 זוגות משקפי שמש, כבר מציגים דמות משנית כבעלת אובססיות וקוורקים משלה למרות שהיא מופיעה רק 5 דקות.
שזו בעצם מחווה מספר 783
והפעם לסצנת הפתיחה בסרט gone in 60 seconds המקורי (1974)
עוד מישהו שם לב שגו-גו יובארי שיחקה
גם בבאטל רויאל (BATTLE ROYALE) הנפלא את הנערה שרצה מהר, צ'יגוסה ,זאת בחליפת ריצה הצהובה,
שרוצחת את זה שניסה לגרום לה לשכב עימו באיומי רובה קשת, בידי תקיעת הסכין שלה במקום מאוד רגיש בגופו בגלל שסרט לה את הלחי אם חץ)
סוף
מי שלא ראה את באטל רויאל אני מאוד ממליץ על גרסת הבמאי שיש בDVD פה ושם. הסרט פשוט מצויין, ועמוק מאוד, לדעתי. הצורה שהבמאי מעביר את ההרגשה של להיות במצב כזה שדומה למצב מלחמה ממש יעילה.
-האשף הדגול
וכמובן
בדיוק היום הגיע המשלוח מ-eBay עם המהדורה הבריטית הסופר-דופר מיוחדת של "באטל רויאל".
http://www.amazon.co.uk/exec/obidos/ASIN/B00006G9XL
אפילו לאוזן השלישית (משום מה) אין כזאת, והם מסתפקים במהדורה הקוריאנית בה כל התוספות הם דוברות יפנית עם כתוביות בקוריאנית בלבד.
בתוספות של BR
ואם תצפה בתוספות של BR, תגלה מי הוא הבמאי האמריקאי שממש התלהב מהסרט ועשה להם מעין טריילר… ובגלל זה הוא לקח את הדמות של גוגו (טוב דמות דומה, אבל אותה שחקנית) לסרט שהוא עשה מיד אחרכך…
לפי דעתי, בכדי להבין את הדמות של גוגו יש לראות את BR.
זה בסדר
ראיתי את הטריילר המדובר כבר במהדורה הקוריאנית, ועל הקשר בין שני הסרטים לא היה קשה לעלות גם בלי לראות אותו.
וואלה....
אני חדש כאן, נראה לי שקיל ביל הוא בהחלט תירוץ טוב לתגובה ראשונה באתר…
כמה דברים:
*מבחינה טכנית-קולנועית הסרט הזה מדהים. זוויות, תנועות מצלמה, פסקול, צילומים מיוחדים, קומפוזיציות מושלמות בכל שוט ושוט. קשה למצוא פגמים בסרט מהבחינה הזו. פשוט גאון.
*אולי מפאת גילי הצעיר(16), אולי מפאת היותי ישראלי, ולא יפני, כל המחוות האלו היו קצת בעייתיות בשבילי. פשוט נורא רציתי להבין ויצאתי בתחושה של פיספוס. הרגשתי כאילו פיספסתי המוני הומאז'ים ורמיזות לסרטים אחרים, שלא יצא לי לראות לצערי. האם יש כאן מישהו שבאמת קלט את כל המחוות שמשולבות בקיל ביל? נראה לי שצריך להיות טרנטינו כדי להבין הכל.
*מעט מידי דיאלוגים. זה טרנטינו זה? התאכזבתי מזה.
*למרות שני הסעיפים הקודמים-זה עדיין כנראה אחד הסרטים היותר טובים שראיתי. פשוט מדהים.
*הביקורת פשוט מעולה. סחטיין.
אני בהחלט מבין שגם לכתיבת ביקורת סרטים יש צירי לידה.
בכל אופן, הכל עניין של טעם, מסתבר, גם בביקורת סרטים.
לגבי הסרט, עדיין לא ראיתי, אך יש לי הרגשה שאני הולך להתאכזב בענק.
אם אנשים פה משווים את הסרט הזה לסרט פעולה מצויין כמו "מת לחיות", אז נראה לי שאני בצרות.
הכשלון, היחסי, של סרטו הלפני אחרון והמעולה "ג'קי בראון" בה ניסה טרנטינו לחשוף צדדים אחרים כבמאי, כמו יחסים רומנטיים בגיל העמידה, בנית דמות נטולת גימיקים ועלילה דרמתית ללא שום "קריצה" אל סרטים אחרים, גרמה לבמאי לחזור אל הגימיקים אך ללא ההברקות של "ספרות זולה".
צריך גם לזכור שספרות זולה יצא בטיימינג מעולה.
בכל אופן, זאת הרגשתי האינטואטיבית, אחרי שאראה את הסרט אהיה יותר חכם.
אך בזמן האחרון אני נורא מתאכזב מסרטים בהם הציפיה גבוהה, די בלהזכיר את "מטריקס רלודד" הפתטי.
אני לא טרנטינואית בנשמתי,
ואולי זו הסיבה שאהבתי את הסרט. לא ציפיתי לדיאלוגים מבריקים, לא ציפיתי ל… לא יודעת, מה שיש בד"כ בסרטים של טרנטינו (את 'כלבי אשמורת' ראיתי ממש ממש מזמן, ואני לא זוכרת ממנו הרבה, ואילו את 'ספרות זולה' ראיתי לראשונה לא מזמן, ונשארתי אדישה, במיוחד לכל הציטוטים המפגרים). למעשה, לא ממש ניסחתי לעצמי מה אני מצפה מהסרט לפני שצפיתי בו. אבל איכשהו, אחרי הצפייה, ההרגשה היתה של "יו, זה בדיוק מה שציפיתי".
מה שכן, 'מת לחיות' זה בטוח לא.
בציטוט
"אם אנשים משווים את הסרט הזה לסרט פעולה מצוין כמו מת לחיות, אז נראה לי שאני בצרות"
חתיכת משפט פלצני, לא? מה רע בסרט אקשן מהודק וסוחף (אגב גם השוויתי אותו לספיידרמן ולקון אייר, יש לך בעיה עם זה?).
עם כל הכבוד למחוות פוסט מודרניסטיות, קשה לומר שמעבר להברקות סגנוניות, גאונות ויזואלית, או בחירת מוזיקה מדהימה, יש בסרט הזה המון סאבטקסט. כי האמת היא שאין בו, ולא בשביל זה אני הולך לראות סרט אקשן.
האם במשפט כמו "טרנטינו הוא ג'ון וו משופר" אני מזלזל במישהו מהם? ממש לא לדעתי. במיוחד על גבי האתר הזה שכידוע מיועד לאנשים ששונאים מבקרי קולנוע.
אז כן, אני מוכן לומר שלא רק שמדובר בסרט ששייך לז'אנר של "מת לחיות", (גם אם שונה באופן מהותי ממנו) מדובר גם בסרטו הטוב ביותר של טרנטינו.
מעבר לכך, על מה אתה מדבר בנוגע לג'קי בראון (שנמצא בדיוק על הקצה השני של סקאלת טרנטינו), "ללא שום קריצה לסרטים אחרים" – מה פתאום, מעולם לא נוצר שאפט, וסרטי פאם גריר. קוונטין טרנטינו ממש במקרה לקח את פאם גריר לתפקיד הראשי, נכון?
"בניית עלילה נטולת גימיקים" – שזה נהדר, אם אתה קופולה או סקורסזה, אבל פחות טוב, כאשר גימיקים הוא השם השני שלך, והוא מה שעשה אותך למה שאתה.
"ויחסים רומנטיים בגיל העמידה", נו שוין, נגיד. ממש סרט מלא בסאבטקסט.
____________________
נורטון – גם לא מבין איך לדעת קלי, צירי לידה נמשכים שלוש שנים?
תקן אותי אם אני טועה
אמנם עדיין לא ראיתי את הסרט, אבל השוואה בינו לבין מת לחיות (המעולה, כמובן) נראית לי עקומה במקצת. מת לחיות הוא סרט שמבוסס על המאצ'ואיות ואלימות, חסר סגנון אבל מועבר בצורה, כפי שאמרת – סוחפת. עם זאת ממה שיצא לי לראות מלהרוג את ביל, האקשן נראה הרבה יותר מסוגנן, שמרחיק אותו שנות אור מהעיצוב של מת לחיות.
אתה בכלל לא טועה.
שני סרטים שונים לגמרי. ההשוואה היתה רק משום שמת לחיות היה במשך קרוב לעשור, סרט האקשן האהוב עליי, ואתמול קיל ביל החליף אותו. שניהם אולי משתי קצוות של סקאלת האקשן, אבל בסופו של דבר שניהם סרטי אקשן.
על פי עיקרון זה.
הייתי משווה את מרסי פוינט לאנדרומדה, הרי ששתיהן סדרות מד"ב, ועד שראיתי את מרסי פוינט אנדרומדה הייתה זו שהכי אהבתי (לצורך הנקודה בלבד).
לא דיברתי על באפי.
לא מכיר את שתי הסדרות
את הסידרה השלישית לעומת זאת….
בכל מקרה, בשום מקום לא השוויתי ביניהם (אתה ראית שהשוויתי ביניהם??) בהתחלה כתבתי עובדה. – קיל ביל החליף את מת לחיות בתור סרט האקשן האהוב עלי. בלי השוואות ובלי ויכוחים.
אחרי זה קלי כתב שחרה לו על עצם הזכרת הסרט ההוא, וכתבתי לו תגובה.
איך הגעתם לזה שהשוויתי בין הסרטים, אין לי מושג. לא השוויתי, ולא התחלתי להשוות, והם לא ברי השוואה. חוץ מבפרט קטן אחד. זה הכל.
לא היה צריך להיות כתוב שם
"קיל ביל החליף את החצי הראשון של מת לחיות בתור חצי סרט האקשן האהוב עלי"?
נורטו...על מה הקריזה?
משפט פלצני? למה ?
זאת לא הייתה הכוונה שלי כלל ועיקר, אל תיקח את זה כל כך קשה.
כנראה שאני ואתה רואים את טרנטינו בצורה אחרת לגמרי.
וזה בסדר, אין לי בעיה עם זה, רק אל תגיד עליי פלצני, כי אני לא.
הביקורת על הביקורת שהייתה לי ללונג ג'ון הייתה הרבה יותר קיצונית מאשר ההשוואה בין "מת לחיות" ו"קיל ביל", אך לונג ג'ון השיבה לי בצניעות ובהבנה ולא קראה לי "פלצני".
אני פשוט חושב שאם הכיוון אליו הולך טרנטינו הוא סרט פעולה מסוגנן, פעולה טובה ומשובחת כמו ב"מת לחיות" (ומת לחיות זה אחלה סרט פעולה, לא יותר מזה), אז אני יתאכזב נורא.
כי עבורי, טרנטינו הוא מעבר לבמאי מסוגנן, הרבה מעבר.
בדיוק כמו שהתאכזבתי מ"גיבור" שהוא גם סרט מרהיב עין ועוצר נשימה, אך אם נשווה אותו ליצירת המופת האדירה של ז'אנג ימו "סיפור חיים" או כמעט לכל אחד מסרטיו הראשונים, אז גיבור הוא לא סרט טוב.
ומי שלא ראה "סיפור חיים" שיעשה לעצמו טובה, ישכיר את הסרט מאיפשהו ויראה אולי את הסרט הזר הטוב ביותר שיצא בשנות ה-90.
בכל אופן, נראה לי שאני אהיה יותר חכם שאראה את הסרט.
אני מתכוון לראותו היום ואשמח להגיב.
ואוסיף על דברי נורטון,
שבג'קי בראון יש המוני רפרנסים, הן לסרטים שלו עצמו והן לסרטי בלקספלויטיישן ("שרק הוא מכיר", אם כי כיום יש כבר רשימות מסודרות שערכו מעריציו).
מן הסתם אני לא מחדש לכם בזה הרבה, אבל ציינתי זאת כיוון שזה לא צויין כאן.
הסרט הזה רק מוכיח
את התאוריה שלי של שלוש שנים כבר…
הוא אלכוהוליסט כבד ואת קיל ביל הוא עשה תחת ההשפעה של 17 מרטינים מחוזקים, ואחרי שהוא סיים את העריכה, הוא מתעורר בבוקר עם כאב ראש של פיל, רואה את הסרט בבית, צורח מפחד ומתקשר לאחים ויינשטיין, ומסכים שיחתכו אותו לשתיים ואם הם יכולים לשלוח מישהו שייקח אותו למרפאה של בטי פורד.
בדרך החוצה הוא שובר לרסיסים מצלמות ותוכנות לכתיבת תסריטים, ומזיל דמעה על עותק DVD שבור ומנותץ של כלבי אשמורת…
ביקורת גאונית.
אז מאיפה השריקה של דריל האנה?
היא נשמעה לי מוכרת אבל אני לא מצליח לשייך אותה למשהו ספציפי.
מהסרט הזה
http://www.imdb.com/title/tt0063729/
מהסרט הזה
מאיפה אתה יודע?
ראית את הסרט?
איך הוא?
השריקה באה באותו הקשר כמו בקיל ביל?
לא, זאת עובדה ידועה
והשריקה היא של רוצח סדרתי (או משהו), אז הקונטקסט הוא דומה.
חוץ מזה
השריקה מופיעה על פס הקול של "להרוג את ביל" בתור הטראק הרביעי. שמה הוא כשם הסרט המקורי (Twisted Nerve) והיא (יחד עם המנגינה המלווה אותה) הולחנה ע"י ברנרד הרמן, המלחין האגדי שהרבה לעבוד עם אורסון וולס ו(במיוחד) אלפרד היצ'קוק.
ואם כבר אנחנו בשוונג
מאיפה המוזיקה המאוד מאוד מפורסמת הזאת שנמצאת גם בסופו של הסרט, כשהכתוביות מתחילות לרוץ?
אם זיהיתי נכון,
מדובר ב"רועה הבודד". לפי אמאזון, הטראק הוא
תודה רבה.
למישהו יש מושג מאיפה זה לקוח במקור? כלומר, האם הקטע נכתב למטרה ספציפית או שהוא סתם נלקח לפסקולים של כל כך הרבה דברים, שזה מה שגורם לו להישמע כל כך מוכר?
זמפיר
היתה תקופה בה זמפיר, נגן חליל פאן, היה מפורסם ופופולרי (בערך באותה תקופה בה ג'יימס גאלאווי היה פופולרי), ומכאן כנראה אתה מכיר את המנגינה. זוהי היצירה הידועה ביותר שלו.
אם אני לא טועה, הוא גם הופיע בארץ לפני מספר שבועות, ובודאי ניגן גם את הקטע הזה.
הגרסה שאני מכיר, וזו שיצא לי לשמוע
לא מעט ברדיו וכאלה, היא של Janes Last.
הגרסה בפסקול היא של Zamfir.
איך שעלה הקטע הזה, לא יכלתי לךהפסיק להתגלגל מצחוק. מישהו יודע האם גם בארה"ב, ועבור טרנטינו, הקטע הזה הוא קלאסיקה של גיחוך סטייל קליידרמן? או שאולי עבורו זו מוזיקה דמוי-יפנית קורעת לב ואתנטית?
אני חושב שהשימוש בזה הוא קצת יותר ציני
המקור
במקור זאת המנגינה של סרטון האנימציה המדהים "מלך ציפור" (נקרא גם Paradise)
מישהו זוכר?
http://imdb.com/title/tt0087880
לבן משחור
אני חושב שהיא לבשה לבן כדי להתבלט, להראות שהיא מעל כולם.
כי כל השאר לבשו שחור…
29 או 30.
זה הגיל של או-רן, לא שלושים ומשהו…
ומן הסתם היא לא יודעת שזה הוא.
הלבן
איפה שניצקליין כשצריך אותו?
הלבן מסמל את עם ישראל בגולה כמובן. טרנטינו פשוט לא יודע את זה.
הסיבה לכך שהיא לובשת קימונו לבן
מדובר במחווה לסרט הבא:
http://www.imdb.com/title/tt0158714/
יפה!
מעניין מה יעשו עם הפרט הזה בהמשך.
או שהוא פשוט יהיה אחד מהקטעים החביבים הטרנטינואים האלה, שלא מתפתחיםלכלום אבל גורמים לחשוב שטרנטינו מספר לנו רק חלק קטן קטן מהסיפור.
כמו במקרה של הקשר הבלתי פתור בין האחים וגה ברומן על אמת ובספרות זולה,
עוד לא ראיתי את הסרט
אני כנראה אראה שבוע הבא, אבל אם מה שכותבים פה נכון, שאין הרבה דיאלוגים שנונים, אז אני דווקא אשמח! די! כמה אפשר?! בעבר אהבתי במיוחד סרטים שבהם יש דיאלוגים שנונים (קלרקס בראשם, כמובן), אבל היום זה כבר יוצא לי מהתחת, הכל נשמע כל כך מזויף ו… אני יודע שזה ישמע טיפשי, אבל זה פשוט נשמע מתוסרט! זהו, פרקתי.
וואו.
זה כל מה שיש לי להגיד כרגע. ודווקא לא על הביקורת – המשובחת בפני עצמה – כי אם על הסרט הזה, "קיל ביל", איזה סרט מבריק. חכם, שנון, דיאלוגים משובחים (כן, שמעתם נכון. כן, אני מוכן להתווכח על זה. כן, אגן על אומה תורמן בגופי). פשוט סרט שכמעט לא יוצא לראות כמוהו, בטח לא בקולנוע, בזמן אמת, כשאתה יכול רק לנחש אם תצא מפה קלאסיקה או לא. אז בין תפיסת ראש וקריאת "וואו!" אחת לבאה, תרשו לי להמר: כן, זאת תהיה קלאסיקה. כן, זאת תעודת הבגרות של טרנטינו, שמוכיחה שהוא יכול להיות גם מגוון, גם מושפע וגם לגמרי אישי ומסוגנן בסטייל "טרנטינואי". כן, אומה תורמן שחקנית מדהימה שלא זכתה עד היום לרבע מהכבוד, או מהתפקידים, המגיעים לה. כן, טרנטינו הוא במאי ענק. לא קוריוז, לא גנב מוכשר ותו לא, לא סתם בחור מגניב שידע לרכב על גלים של קול (בכלל, זה כל כך שקוף שהבחור הזה הוא בכלל האבא של החנונים), ולא ניפוח של המבקרים. בתור מי שנוטה להתאהב יותר בסרטי קאלט מודרניים ("מועדון קרב", "בחירות או לא להיות", "ספיינל טאפ") ופחות במפלצות תקשורת מזן "כלבי אשמורת" או "ספרות זולה", הצלחתי איכשהו להישאר סקפטי לגבי טרנטינו אפילו אחרי שני סרטי ענק ועוד אחד לא רע. אבל "קיל ביל" חורץ מבחינתי את הדין: ללא ספק בטופ פייב של הבמאים הפעילים, טרנטינו הוא גאון לכל דבר ועניין.
מה? מה אתם רוצים שאני אעשה? אנמק?! קודם תתווכחו, אחר כך נדבר.
חוצפן.
הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
קיל ביל
כל-כך ציורי, שאי-אפשר שלא להנות. טרנטינו פשוט שיחק לנו על כל המיתרים וקרץ לנו בכל סצינה שנייה בצורה מוצלחת כל-כך, שלא יכולתי להפסיק לחייך לאורך כל הצפייה.
אין לי הרבה איך להרחיב מעבר. קטעי הקרב היו בנויים יפה, הקליימקסים היו ממוקמים במדוייק, אומה תורמן עשתה את הריבוע הקטן עם האצבע ואפילו אמרה even steven..
ועוד משהו – הסרט הוא בדיוק, כמו שלונג ציינה, מה שציפיתי. קליל, אבל לא שטחי מדי, עם סצינות קרב מוגזמות שלא ממש פוגמות בהנאה (ואת זה שמעתם מחובב סיספונד ידוע..). הייתה כלה, הייתה לה חרב, היו מכות, הייתה אלימות, ובסופו של דבר, זה לא הסרט שצעק שהוא דורש המשך, אלא אני שצעקתי שאני מחכה בקוצר רוח לעוד קצת טרנטינו שכזה.
ז"א, במחשבה לאחור, הסרט החליף באמת סגנונות כמו גרביים צבאיות, אבל הפורמט היה, איך נאמר, תומך תוכן והסרט היה שקוף ומהנה במקביל.
התענוג הכי גדול מבחינתי הוא לחזור לפה ולדעת שלא יהיו פה ויכוחים מעמיקים על הפילוסופיה מאחורי הסרט שכן, בסופו של דבר, הסרט הוא פשוט eye-candy, וזה דבר נהדר לדעתי.
ולכל קוטלי השנינות הטרנטינואית – הסרט עדיין מעביר כמה דיאלוגים ברי-ציטוט פה ושם.. ("I want him to know I want him to know"..)
אפשר לקלקל לך נורא בקלות
אני חושב שאפשר להתווכח בקלות ויכוחים שניצקלייניים למהדרין על התוכן של "קיל ביל". אפשר לדבר על הומאז' לעומת סאטירה, על יצירה מבודדת לעומת יצירה אינטרטקסטואלית, על איפה יש פוסט מודרניזם והפוך-על-הפוך ואיפה זה סתם פשוטו כמשמעו, על פירוק הרצף העלילתי בקולנוע (שבמובנים רבים הוא הצהרה יותר משמעותית כאן מאשר בספרות זולה, אפילו).
לדעתי, הסיבה שהדיונים האלה לא מתחילים כאן היא שאף אחד לא ממש יודע *מאיפה* להתחיל. כי "קיל ביל" לא אומר דבר אחד, ולא מתעסק בחומר שלו בצורה אחת. הוא מלא בהמון אמירות קטנות, המון פתחים להמון דיונים. הוא גם פרודיה, גם סאטירה, גם מחווה וגם הדבר עצמו. הוא גם פוסט מודרניזם וגם אקשן דליל. גם דיאלוגים חריפים וגם מגוחכים. גם משחק מופלא וגם הקצנה מטורפת. איך מתחילים להתעסק במשהו שהוא כל כך הרבה דברים, ובלי לפגום בהנאה ממנו בכלל? זה פשוט סרט שמחליף כובעים כל הזמן, ועושה את זה בכזאת מגניבות שבסוף פשוט קשה להחליט במה להתעסק, ואיך לקרוא את זה.
אז ברשותכם, אני רוצה להתחיל דיון.
או לא דיון. סתם משהו שקפץ לי לעיניים (ייתכן
):
בסצינת בית החולים דריל האנה מציעה לאומה "מיתת נשיקה" – מיתה בשנתה, כבוד שרק מעטים במקצוע שלהן זוכים לו. אבל אומה דוחה את המתנה הזו (גם אם באופן אקטיבי היה זה ביל שהתקשר לדריל האנה והורה לה לבטל את המתת החסד).
הרבה לאחר שאומה מקיצה, היא יוצאת לקרב מול או-רן, ושם או-רן מציעה לה כבוד שרק מעט מאוד "זרים" זוכים לו – מוות של סמוראים. אומה מסרבת גם למתת הזו.
כי יש לה מה לעשות לפני שהיא מתה
נכון, אבל
כשדריל האנה מגיעה – זו לא בדיוק ההחלטה שלה, אלא של ביל, שמכיר אותה מספיק טוב כדי לדעת (כנראה) שזה מה שהיא היתה רוצה.
או מצד שני, זה יכול לסמל את השחצנות שלה – היא לא מוכנה לקבל דברים כמו שהם, אלא מתעקשת לעשות אותם בדרך שלה, גם אם זה אומר לבוז לכל המסורות ולבעוט בפני אלה שמנסים לכבד אותה. אם להרחיב את זה – גם את שבועתו/בקשתו של עושה החרבות היא לא כיבדה, וגרמה לו להכין לה חרב, קטלנית הרבה יותר מכל שאר החרבות, רק בגלל שזה התאים לצרכיה האישיים.
אז מה שאת אומרת זה
שביל רצה מראש שאומה תנקום בו, תוך ידיעה ברורה שזה יוביל למותו (כי אחרת הוא היה מאפשר לדריל האנה להמית אותה בשנתה)?
עוד משהו שלא מסתדר לי – נכון, נקמה היא תרבות, אבל אם בנאדם כלשהו, נניח, עושה החרבות, מצהיר שהוא לא מוכן עוד שדברים שהוא עשה יפגעו באנשים (כלומר, במובן מסוים הוא יוצא נגד הנקמה, כי אם הורגים מישהו אחד, קרוביו של הנהרג יבואו אליו לקבל חרב כדי לנקום), אז פתאום כשבאה אומה הוא חוזר בו מכל דרך החיים שהוא סיגל לעצמו לפני כן, רק כי היא הזכירה שמדובר בתלמיד שלו לשעבר?
לא קשור לוולדרמורטים.
זה ענין אישי בהרבה. מעשיו של ביל המיטו קלון על יוצר החרבות עצמו, האחראי לתלמידו כאילו היה בנו בשר ודם.
במה מעשיו המיטו עליו קלון?
יוצר החרבות יודע שהחרבות שלו משמשות למלחמה, ושתלמידיו באים אליו כדי ללמוד את אומנויות הלחימה. אז הוא מצפה שתלמידיו יביאו שלום עלי אדמות?
במה הוא המיט קלון? לא יודע.
הסרט לא טורח להסביר, כמו שהוא לא מסביר דברים אחרים. אין לנו מושג מי הוא ביל, ומה הוא עשה בעבר או עושה כרגע. אולם, ברור שמבחינת עושה החרבות, ביל חצה את הגבול וחבר לצד האפל, או משהו.
ברור בדיוק מה ביל עשה או עושה..
ביל רוצח משפחות שלמות, הורג ילדים, מחלל כנסיות, משאיר ילדים יתומים, שוכר פדופילים, מעודד אלימות, והכי חשוב – הוא נגד אומה טורמן.
לאישה ההיא מגיעה נקמתה ולביל – לו מגיע למות (לפי הסרט לפחות..).
בחייך.
ומנהיג שיוצא למלחמה לא רוצח משפחות שלמות וכו'? אז עכשיו יוצר החרבות חייב להיות נגד כל אחד מהתלמידים שלו כי סביר שאף אחד מהם לא ניצל את הידע שלו רק למטרות הכנת סושי?
בחייך.
את מתממת, או שזה רציני?
להרוג אנשים במלחמה זה תקין. זה מכובד.
לעשות דברים אחרים שלא תוארו בכלל – זה נלוז, זה לא מכובד, והוא חש בושה אישית על כך.
כמובן שזה לא עובד כך בקודי ההתנהגות שלך. אלא שאלו שלך אינם רלבנטיים, אלא אלו של יצרן החרבות, ושל הסרט ככלל.
מה שמנסים לרמוז לנו כאן..
הוא שיוצר החרבות אכן מצטער על כל תלמידיו, אבל ביל שונה באכזריותו עד כדי כך שהוא יכול להוות סיבה יחידה לחזרתו לחישול חרבות. הוא ברח מעברו ונטש את המקצוע, אבל החליט לחזור אליו רק בשביל לתקן את העוולות שעשה לעולם בהדרכתו את ביל.
כל זה טוב ויפה,
אבל נוצר פה מצב של כמה קודי כבוד שמתנגשים אחד בשני: הכבוד שבלהרוג מישהו בשנתו, מול הכבוד של לתת לו הזדמנות לנקום את נקמתו ולמות מוות מכוער (אלא אם "הכלה" לא תמות, ואני מניחה שאם ביל מניח לה לחיות על מנת שהיא תוכל לנקום, הוא משער שיש לו הכלים להתמודד עימה).
מעבר לזה, כזכור היא היתה אהובתו של ביל, וגם בסצינת הטבח בכנסיה, הוא אומר לה שהוא מזוכיסט אם הוא עושה דבר כזה, שניה לפני שהוא יורה בה. כלומר, בכך שהוא מניח לה לחיות ולנקום, ביל מתכונן לעוד אקט מזוכיסטי (בהנחה שהוא זה שישרוד, ואם הוא לא רוצה למות, אז הוא מן הסתם מתכנן לשרוד), שיהיה כנראה הרבה יותר כואב, כיוון שיש הבדל כלשהו בין כאב הלב שנגרם לך כשאתה יורה במישהו מחוסר הכרה, לבין חיסולו כשהוא פעיל מאוד.
משום מהנראה לי
איך שהוא שאת מייחסת לביל וליתר הדמויות בסרט מניעים יותר מידי, איך לומר? אנושיים? אילו אנחנו מדברים על אנשים אמיתיים שאנחנו מכירים וקוראים עליהם בעיתון.
ועם זאת, נראה שלדמויות בסרט הזה יש מניעים אחרים, לא בדיוק אנושיים, לפחות לא כמו שאנחנו מכירים. למשל – הם לא מונחים על ידי פחד, ואין להם בעיה להתמודד עם מוות בכלל ועם מוות ביסורים בפרט, כל עוד זה נעשה בדרך ה"נכונה".
שוב, נראה לי שהסרט עקבי מאוד לגבי זה.
לכן גם הפעם, נראה לי שאם ביל היה מרגיש שאומה היא איום עליו, הוא היה צריך להזמין אותה לקרב במגרש הבייסבול או להגיע אליה הבייתה ולצעוק לה שתבוא, כמו שהיא צעקה לאו-רן. זה שהוא רצח אותה בחתונה, זה לדעתי מראה שמדובר בעניין אחר, לא רק מלחמת כנופיות, אלא משהו מעולם החתונות והתינוקות שלא נולדו.
לא בטוח שטובה יותר
נדמה לי שהיא התכוונה לומר (בהומור עדין) שהתואר 'ממבה שחורה' הגיע לה כי היא שחורה יותר…
הומור שחור.
אני יודעת שהיא שחורה יותר, וגם היא יודעת את זה, וסביר בעיני שהיא אמרה את זה מתוך כוונה ליצור דו-משמעות משעשעת ("אני גם טובה יותר וגם שחורה יותר, ולכן השם הזה מתאים לי יותר").
וגם
כי ממבה חומה נשמע קצת כמו חרא
עם מישהו אחר?
מראים בכלל עם מי היא הייתה אמורה להתחתן?
עם מישהו אחר?
לא נראה לי, הדבר היחידי שמראים הוא את הגופות לאחר הטבח.
אכן, הסרט עקבי באמירה הזו
ולמיטב ידיעתי היא גם עקבית עם קוד הכבוד של הסמוראים היפנים, כך שאין כאן בעיה אמיתית.
הטריילר עם החרב
יצא בינואר שעבר, הרבה לפני שהוחלט לפצל את הסרט לשניים. וכן, הסצינה הזאת תהיה בחלק השני.
קיל ביל
וכמו כן
או משהוא כזה
מה שהוא אומר זה:
My name is Buck and I am here to fuck. מה שבעברית תורגם ל"קוראים לי באק, וזה מתחרז עם פאק".
האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה
החצי הראשון הוא כל כך טרנטינו, אבל מה עם החצי השני ? האם זו פרודיה ע סרטי "לא הצלחנו לכתוב תסריט אבל החרבות יותר חדות מבסרט הקודם" ? בזכות הסוף אלך גם לסרט הבא בתקווה שלא יהיה רק מכות כמו החצי השני של הסרט הזה. כמו כן אני רוצה להמליץ בחום על אולם מספר 1 בקולנוע רב-חן, קניון שבעת הכוכבים – הרצליה. (זה נורא רחוק הרצליה)
זמפיר מס. 2
כפי שנאמר בתגובה קודמת, המנגינה היתה של זמפיר.
האמת, קצת הפתיע אותי שטרנטינו השתמש במנגינה הזו, שהיא מעין מוזיקה קלאסית פופוליסטית, בדומה לקליידרמן ואמה שאפלן. לא ממש הסתדר לי סרט כגון זה ודיסקים שבני 50+ קונים במתנה ליום הולדת.
סרט מצויין
ראיתי אתמול, נהניתי מאוד. גאוני מבחינה טכנית, סטייליסטי, מרשים, והמוזיקה מצויינת. סרט משעשע מ-א-ו-ד. לא הכתיבה הכי טובה של טרנטי, לא תמצאו כאן קווי עלילה סבוכים מקבילים שנפגשים בנקודות השקה ביזאריות, אבל מעט העלילה שאנחנו מכירים מספיקה לחלוטין להחזיק את הסרט לטעמי. את חציו כלומר – לכו תדעו מה מחכה בחלק 2. אני אופטימי.
מה שכן, הזכירו את הפסקול. הוא אכן מצויין, אבל חסרים בו כמה קטעים מהסרט, וקטעים חשובים (מאלו שלי לפחות גרמו לחשוב שאני צריך להשיג את הפסקול), אז למי שמעוניין להשלים את החסר, ניתן למצוא אותם בכתובת:
http://www.killbill2.net/music.php
וכמה עצוב שהייתי היחיד שציחקק כשאומה ת'ורמן התוותה square קטן בידה בסצנה עם ורניטה גרין (קופרהד).
רדאר המחוות שלי קלט את זה..
ובעוד שאני חייכתי מרוב עונג, ידעתי שזה מגיע גם ככה (מהטריילר). האנשים שסביבי נראו די אדישים לריבוע (פרט לכמה צחקוקים בצד ימין של השורה מקדימה *רמז* *רמז*).
ועוד קריצה לקהל הופיעה
ופרסומת לסיגריות "רד אפל" בשדה התעופה של טוקיו…
אמ... אה... מה אומר הרבוע?
מחווה ל''ספרות זולה'', מן הסתם.
מחווה ל''ספרות זולה'', מן הסתם.
מה בספרות זולה? זכרוני בוגד בי…
אומה אומרת ''אל תהיה כזה...''
ומציירת מרובע עם האצבע באוויר.
כולם נורא מתלהבים מהפסקול,
ולדעתי הוא היה פשוט מחריד. במיוחד כל הקטעים האיטיים והנורא-מוכרים-מאיפשהו, שאחד מהם עוד העז לחזור שוב לקראת סוף הסרט. המוזיקה הקצבית הייתה בסדר עד מגניבה.
אני לא מתלהבת מהפסקול
הוא מאוד התאים לסרט, אבל, כמו שאמר החבר שלי, זה לא משהו שהייתי רוצה לשמוע בבית (בניגוד ל"ספרות זולה").
השיר של ננסי סינטרה יפהפה.
והולם מאד. אם לא הייתי יודעת שזה שיר משנות השבעים היתי חושבת שכתבו אותו במיוחד לסרט.
ביקורת נפלאה!
וגם הסרט בכלל לא רע
אתה לא לבד
גם אני צחקקתי כשהיא עשתה ריבוע בידה, וגם כשנסנסו המלאכיות של לוסי לו כמו כלבי אשמורת וגם כשנפתח תא המטען, בטח היו עוד קריצות אני לא זוכר כרגע
מדהים
בלי דיאלוגים שנונים, בלי תיחכום רב, אלימות טהורה.
אולי בעצם לא.
טרנטינו הופך אלימות והרג לאומנות וממצה דרכה יצירתיות מדהימה בכל מה שקשור לצבע, צורה וצליל.
הרבה זמן שלא נהניתי כל כך מסרט.
אגב, לאורך כל הקריאה כאן..
שמתם לב שכמעט אף אחד כאן לא זוכר (או לא טורח לזכור) את שמות הדמויות בסרט? ז"א, הסרט אכן לא משאיר כזה מרחב קריאה חוזרת של השמות שיאפשר לזכור את השמות, אבל להגיד "הכלה" במקום "אומה" ו"או-ראן" במקום "לוסי ליו" זה די טריוויאלי.. או שלא?
ומסבירים איפה שהוא למה אין לה שם?
למה הביפ?
הנקמה מעולם לא הייתה כל כך מדהימה
דבר ראשון – בכבוד!
עד אתמול היו לי ספקות בקשר לצפיה ב"קיל", ובדרך כלל אני לא מדלג על מאורעות קולנועיים בסדר גודל שכזה, אבל בגלל כל מיני גורמים שמשפיעים על סדר היום הדפוק שלי תמהתי האם באמת זהו סרט חובה – עד שקראתי את הביקורת של לונג ג'ון שהדביקה אותי בהתלהבות שמעולם לא חשתי כאשר קראתי ביקורת, זאת אומרת היו ביקורות שעוררו את סקרנותי בקשר לסרטים וגרמו לי לנסות להכיר יותר וללמוד יותר רבדים שקשורים לסרט זה או אחר, אבל אף ביקורת לא הציתה אותי כמו הביקורת הזאת!
מיותר לציין שכעבור שבע שעות בערך כבר הייתי באולם הקולנוע, בהקרנת חצות.
ובנוגע ל"קיל", אין לי מה להוסיף מעבר למה שכבר נכתב בביקורת ובתגובות, למעט שזה באמת סרט שאלימות היא מילה שקטנה עליו כמה מידות ושאנשים עם קיבה רגישה ולנשים בהריון לא מומלץ לראות את הסרט וגם כדאי לא לאכול ארוחה גדולה לפני, לאחד מהאנשים התמימים שגררתי איתי לסרט הייתה בחילה.
ועוד הערה שלא שקשורה לסרט, אבל קשורה למקום בו צפיתי ראיתי את "קיל", רב-חן בפתח-תקווה: אם הסדרנית שהייתה שם בהקרנת חצות קוראת, תרגיעי עם השיטוטים שלך במעבר באמצע האולם! אני מבין שבעלי האולמות
חוששים מפגיעה בכיסאות ומזה שאנשים שמים את הרגליים שלהם על הכיסאות מלפנים, אבל כל הטיולים האלה ממש מעצבנים!
אם הסדרנים עומדים בצד ורואים מישהו שיבואו ויעירו לו, אבל לחפש עברייני-כיסאות כמו פורפרה, נו באמת!
מה??
קיבה רגישה? בחילה? נשים בהריון?
תחזיק טוב את העכבר שלא תיסחף.
סרט לכל המשפחה – נשים, גברים וטף (טוב אולי טף לא כל כך).
סרט השנה!!
סרט לכל המשפחה?
אולי אתה קצת נסחפת?
סובייקטיבית, שכן אנו מדברים על תחושה אישית, האלימות של טרנטינו מגרדת לי את קצות העצבים, לאורך כל הקטע במסעדה/מועדון הייתי מתוח כמו קפיץ.
אני ראיתי את הסרט עם עוד שלושה אנשים שהסכימו שזה סרט מאוד אלים. אותו חבר שהייתה לו בחילה אמר לי שבמקביל הסרט הצחיק אותו מאוד, כלומר הוא התחבר להומור של טרנטינו וכמוני נאלם אל מול השפרצות הדם. לידי הייתה קבוצה של בני שמונה עשרה, והבחורה שישבה לידי לא תפסה את ההומור ואת הזוית הטראשית של העניין, התלוננה ופשוט סירבה להביט על המסך, וחבל כי זה סרט שאין שני לו בויזואל – גאוני ומבריק.
סרט לכל המשפחה?
מצטער, שום דבר אישי.
גם אני ישבתי מתוח כמו קפיץ בלי יכולת או רצון למצמץ בכל הסצינה במועדון (88 מטורפים), אבל האלימות לא מגעילה, לפי דעתי קוונטין בכוונה הקצין את כל הסצינות האלימות בסרט כדי שאף אחד לא ייכנס לשוק או ייגעל או מאיזו שהיא סיבה שמישהו כבר כתב כאן ןאין לי כוח לחשוב על זה יותר מדי.
הסצינות מוגזמות, מגוחכות ומוקצנות בכוונה תחילה.
נ.ב.
הורדתי עכשיו את המנגינה שדריל האנה שרקה בבית חולים…. שאלוהים יעזור לכולנו.
עכשיו הבנתי משהו.
העדפתי לקרוא את הביקורת רק אחרי הצפייה בסרט, ובדיעבד יתכן שטעיתי, כי לי נראה שלקרוא את הביקורת לפני הצפייה עושה עימה חסד גדול יותר.
אתה לא קורא ביקורות לפני שאתה הולך לסרטים?
אני לא מסוגל, אני חייב לדעת מה אנשים חושבים על הסרט.
זה תלוי.
אם זה סרט שממילא התכוונתי לראות, אני מחכה עם קריאת הביקורת לאחרי הצפייה. אם זה סרט שאני לא בטוח לגביו, אני נכנס לקרוא כאן את הביקורת וזה מה שעוזר לי להחליט.
אה,
יש לי שאלה:
…מדי?
לא ראיתי סרטים אחרים של טרנטינו, ואני רוצה לדעת אם הסרט פשוט, אתם יודעים, מגעיל…
טיפה שפריצים של דם לא רציניים
ראשים כרותים ומוחות חשופים!?! אתה רציני או ששכחת להוסיף
מסוג כלשהו?
רציני למדי..
האלימות כל-כך מופרזת וציורית עד שאתה לא מרגיש שהיא אפילו מציאותית ולכן, היא לא כל-כך מפריעה.
אחת הסצינות המשעשעות ביותר בסרט כללה ראש כרות ומזרקה של דם.
אזהרה: חומר מדכא למחשבה
כשראיתי את הסרט, וצחקתי ונהנתי מאוד מכל הקרבות וכריתות האיברים, זה שיושב לידי אמר לי שזה מאוד לא מצחיק,
וכשאיבריי אדם נכרתים בפיגועים ומלחמות, אף אחד לא צוחק, והאדם שנפגע נשאר נכה לכל חייו…
אז אחרי שזה די דיכא, ביקשתי מהחבר שהלכתי איתו לסרט, שנתחלף במקום. (וככה יכולתי ליהנות מההמשך ולא לקחת את הסרט ברצינות כה רבה).
אוי ויי.
אנשים בטח מזמינים אותו להרבה מסיבות, את זה שישב לידך. ממש מסמר הערב.
מסמר? אפילו שלושה, שמחוברים לקרש...
או המסמר האחרון בארון
(בתוך הארון עצמו יש מקום לכמה איברים כרותים שכאלה).
אבל האלימות הגרפית הזו באמת מרתיעה בעיני, עד כדי כך שיתכן מאד שבגללה אני אמנע מלראות את הסרט, או אראה אותו מבעד לאצבעות פשוקות באישונים מורחבים מאימה, ובלילה, כשאנסה (לשווא) להירדם, אשנא את הרגע שהחלטתי לצפות בו למרות שידעתי שמחכה לי שם מרחץ דמים שכזה.
הסרט בר-צפייה (ואני רגיש לאלימות יחסית..).
האיברים הכרותים שם נראים פלסטיים למדי, וכל האלימות היא די חדה ונקייה (אפשר להגיד..). לא תראי שם אנשים מקיאים דם במשך חצי שעה או אוכלים אנשים אחרים בעודם חיים. הסרט פשוט מלמד אותנו חלוקה אנטומית חיצונית ביתר קלילות.
לי היה קשה באמת רק עם הסצינה של
הלשון בהתחלה. ועכשיו כשקראתי תגובות חזרה לי תחושה משונה בלשון. אמא'לה!
זה לא היה שפה?
איזה כייף
ראיתי את הסרט ואין לי מושג על מה אתם מדברים… הצלחתי לעצום עיניים בזמן, מסתבר.
שפה תחתונה.
בדוק, (לאחר שלוש צפיות).
כי היא טרקה לו את הדלת על הראש 17 פעמים.
אהה נכון, בטח התעלף מהכאב.
זה קורה.
עם עיניים פקוחות?
הוא התעלף מהר, לא הספיק לעצום אותן.
בעצם, (
קל)
בעולם בו יש אנשים מעופפים, אולי גם זה אפשרי.
התכוונת
בעולם…
שבו יש אנשים מעופפים…
*בייייפ* אחת…
מול כולם…
?
לא התכוונתי, אבל אולי התת מודע שלי כן.
האמת
כשאני ראיתי את הסצינה הזו, חשבתי "אם זה מה שהיא עשתה איתו בהתחלה, אני לא רוצה לחשוב מה היא עשתה איתו בקטעים שלא הראו".
לא כדאי להוציא מכלל אפשרות את זה שהיא הרגה אותו באיזו דרך מעוותת שאפילו לא יכולים להראות לנו (הראו את האיזורים התחתונים שלו?)
בדיוק
כל פרק של 24 הגעיל אותי יותר.
בדרך כלל אני אוהבת אצל טרנטינו דווקא את העובדה שכשלדמויות שלו כואב, גם לך כואב. (ובמיוחד בכלבי אשמורת).
הפעם – שום דבר. שפריצים של דם כמו אצל מונטי פייטון (I'll bite your head off!)
השחור-לבן
כנראה נמצא שם מהסיבה הזאת בדיוק – כדי "לרכך" קצת את האלימות. הטריילרים מוכיחים שהקרב צולם בצבע, אבל אם לא היו הופכים אותו לשחור-לבן, הסרט כנראה לא היה עובר את אישור מועצת הלא-בדיוק-צנזורה בארה"ב (כלומר, מקבל R). יש להם משהו נגד אדום.
אפשר לקוות ל''גרסת במאי'' ב-DVD
שתחזיר את הצבע ללחיים. ולראשים. ולידיים. ולשאר האיברים.
אגב, אני מקווה ש*לא* יוציאו את הסרט ב-DVD בפברואר הקרוב כמעין פרומו לחלק השני. אני מאד מקווה שטרנטינו יתאפק ויוציא את שניהם ביחד ל-DVD בו זמנית.
אין לי כוונה לקנות פעמיים את הסרט. מה זה פה? שר הטבעות?!
אה, אבל כבר יש פרטים על הדיוידי:
יהיה DVD נפרד ל'להרוג את ביל 1' ודיוידי נפרד לחלק 2, ואחרי ששני החלקים ייצאו, יהיה גם דיוידי ל'קיל ביל' השלם.
ולכל דיוידי כזה יהיו התוספות שלו והספיישל פיצ'רס שלו.
בקיצור
לקחו סרט אחד, חילקו אותו לשניים בקולנוע ושלושה ב-DVD (פרק 1, פרק 2 ומארז של שניהם).
ממתי הקולנוע נהיה עסק מסחרי כל כך?!
ואגב, אנחנו לא בארה''ב
אי אפשר היה לסדר לאירופאים וליזרעלים ה(לא)חסודים גרסה שונה עם אקסטרה דם ולא המדיום רייר שקיבלנו? (ואני בכלל צמחוני. לשעבר אמנם, אבל עדיין לא חובב גדול של בשר)
אומרים שהגירסה היפאנית
היא באמת בלאדי יותר, אבל לי לא ממש אכפת. הגירסה שקיבלנו היתה מספיקה בהחלט, תודה רבה.
אז זהו, שלי לא
עם כל הדיבורים על האלימות, לי היא לא הזיזה. ולפני שתאשימו אותי בקהות חושים אזי אומר לכם שיש אלימות ויש אלימות.
אלימות נוסח, נגיד, "להציל את טוראי ראיין" זעזעה אותי קשות.
אלימות מונטי פייטונית כמו שראינו ב"להרוג את ביל" הוציאה ממני בעיקר צחוקים.
גם ב"כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה" יש אלימות שמזעזעת. פה האלימות לא מזעזעת אלא פשוט מוגזמת בצורה קומיקסית-מה וכתוצאה: מצחיקה.
יכולים היו לשפוך 4000 ליטרים של "דם", זה לא היה משנה את העובדה שהאלימות שם איננה מזעזעת.
אני מסכים לגמרי.
אז מה, אתה מתלונן? אתה רוצה דווקא להזדעזע?
בסרט שרוצה לזעזע אותי - כן
בסרט שרוצה לבדר אותי – אנא אל תחסכו ממני את הדם גם כן.
אבל 'קיל ביל' לא רוצה לזעזע.
הוא רוצה לבדר. והוא לא חוסך בדם. לא מבין מה הבעיה.
אין בעיה ממשית
רק מפריע לי טיפונת שהקטע המדובר שהפך לקטע בשחור לבן, לא הובא בגרסתו המקורית (או שמא "היפנית"?) בארץ שהרי פה מגבלות הדירוג אינם כה אימתניים כמו בארה"ב.
נו שוין, אחכה ל-DVD. (וגם פה, שוב, אני מקווה שהסרטים ייצאו יחדיו במארז ולא בנפרד ואז שוב, לאחר יציאת הסרט השני במארז מיוחד כדי לסחוט מהצרכן עוד $$$. אני מעדיף שהסרט לא ייצא ל-DVD אלא רק לאחר שחלק 2 ייצא ל-DVD שני הסרטים ייצאו יחדיו)
השחור-לבן הוא אכן הגרסה המרוככת.
לעומת זאת, ביפן הסרט ייצא כשהוא צבעוני לגמרי.
השחור-לבן
דווקא לחבר שלי הייתה תאוריה מעניינת בעניין הזה – שהצילום השחור לבן נועד לרמוז לנו על כהות החושים המשתלטת עלינו מול האלימות הבוטה.
אם הבעיה היתה קהות חושים,
אז מן הסתם גם ביפן היו מקרינים את הסצינה הזו כשהיא בשחור לבן. כיוון ששם הקרינו אותה בצבע מלא (והגישה היפנית לאלימות, תסכימי איתי, הרבה יותר טריוויאלית מזו שלנו), אני יכולה רק להסיק שהעניין הוא לא מסר אלא שיקול מסחרי פשוט (הנסיון להמנע מדירוג R לסרט בארה"ב).
מעבר לכך (אגלוש לרגע לתחום אחר כדי להסביר את כוונתי), ביום השואה תמיד מראים בטלוויזיה סרטים בשחור-לבן שצולמו באותה תקופה (של הניצולים וכו'). מסתבר שיש גם כמה סרטים בצבע, ואלה שראו אותם אומרים שפתאום הכל נראה הרבה יותר מחריד, כי כשזה בצבע זה הרבה יותר אמיתי, חי.
אבל אני חשבתי
שפולין היא ארץ שחורה-לבנה כזו עפ אנשים שחורים-לבנים…
אם הבעיה היתה קהות חושים,
אני לא מסכימה בסוגיית השחור לבן מול צבע. ש"ל מוציא את הצבע מהעולם, על כל המשתמע. נכון שלא רואים אדום של דם, אבל גם לא רואים ירוק של דשא.
בתור מי שצילמה בפולין גם בפילם צבעוני וגם בש"ל, אני יכולה להעיד שהצבע אכן "מפיח חיים" אבל במובן המטאפורי. התמונות בש"ל מדכאות הרבה יותר, כמעט "מפחידות" בתחושה הריאליסטית – כוחו של ההרגל גורם לש"ל להיות ה"דבר האמיתי". זה לא סתם שש/ספילברג בחר לצלם את "רשימת שינדלר" בשחור לבן.
המלך עירום, אבל עם הרבה דם.
אתמול צפיתי בסרט עם חברה שלי.
היום בבוקר התעוררנו וחברה שלי אמר לי משהו כמו :" אתה יודע, אני לא זוכרת מהסרט הזה כלום, הוא לא עשה לי כלום".
קוונטין טרנטינו, הבמאי המהולל שעשה סרטי פשע אינטליגנטיים, שנונים ומבריקים יצר סרט רדוד להחריד, אולי אחד הסרטים הכי רדודים שראיתי בחיי.
נחזור לאתמול, 5 דקות בערך אחרי שהסרט התחיל, בו אומה תורמן מתחילה להילחם עם האשה השחורה (כמובן שאין לי מושג מי היא ומה היא, חוץ מזה שהיא משתייכת לחבורה שרצחה את משפחתה בחתונה),בזמן הקרב בינהם מישהו מהקהל צעק:" מה זה מטריקס?".
אז לא, זה לא מטריקס, זה סרט פעולה קולי,מבדר ובעל רמת עומק של ציפור אחרי שעברה אירוע מוחי.
"להרוד את ביל" חושף את טרנטינו במערומיו.
אחרי סרט כמו ספרות זולה בה הציג נאמנה את תרבות הזבל, אך בניגוד לחרפה שראיתי אתמול, הצליח להעביר הרבה מסרים, דיאלוגים מבריקים ודמויות עגולות ועמוקות, בה "קיל ביל" ומעבר למכת חרב יפה אין בסרט כלום. נאדה…כינים. מישהו חושב אחרת ? אם כן הדבר אז הוא תמים.
מה רוצה טרנטינו לומר בסרט הזה?
למה הדמויות שטוחות כמו שניצל שמכבש עבר עליו ?
איפה הדיאלוגים המבריקים ?
מה עם המממ…עלילה? אולי זאת מילה גסה אבל אני מחפש בסרטים קצת עלילה.
ואל תנסו לומר לי שיש עלילה, כי אני נשבע שאני לא מצליח לחשוב על סרט אחד שהעלילה שלו יותר רדודה מ"להרוג את ביל".
אז נכון, הסרט לעיתים משעשע ולעיתים מבדר, ולפעמים הסגנון הקולנועי מרשים.
זה מה שגורם לכם לומר שזה סרט טוב?
טרנטינו מרדד את הנשמה ומנוון את המוח והרבה מנידים ראש ואומרים "אמן".
ואני באתי בטענות ל"גיבור" על כך שגם בסרט הזה אין ממש עלילה, אך לעומת "להרוג את ביל", "גיבור" הוא יצירת מופת תסריטאית.
לטרנטינו אין מה לחדש, או לומר משהו מעניין לעולם.
אולי חשב שנסלח לו בעזרת הרבה מאוד דם וסגנון קולנועי קולח.
כבר שנים שטרנטינו לא יצר סרט, עכשיו אני גם מבין למה. לבחור נגמרה הסוללה ואין מטען שיטעין אותה, אך ההצגה חייבת להימשך ותמיד יהיו כאלה שיאהבו וילכו לראות אותה.
חצי עבודה - 33 שקל
שילמתי 33 שקלים עבור הסרט. מבחינתי זה סרט מלא וכך צריך להתייחס אליו.
אם כל הדיאלוגים וההברקות נשארו בחצי שני, מה שלא נראה לי, אז שיחזירו לי 16.5 ש"ח, יתנצלו ויאמרו שהיצירת מופת האמיתית היא בחצי השני.
אשרי המאמין.
אופרה! אומה! אופרה! אומה!
ת'אמת? אין לי מה להוסיף מעבר למה שכבר אמרו כאן. אהבתי את הסרט, נהניתי ו.. אהמ.. הוא לא היה כזה אלים…
כן כן, אלימות קומיקסית עם שפריצים של דם זו אלימות מונטי פייטונית. זו לא אלימות שמצקצקים בלשון ומזדעזעים.
סרט מרהיב, מהנה, "קוּלי" לחלוטין שהעביר לי שעתיים משפריצות דם בסבבה.
הוסיפו על זה את הסראונד שעבד במלוא עצמתו וקיבלתם אחלה סרט.
וכן, אומה היא מלכה. המלכה האם אפילו. אית'ן הוק טיפש. איך אפשר לעזוב/לבגוד במישהי כזו?! אפילו אני הייתי מתחתן אתה!
===========================
הסבר לכותרת: לפני מספר שנים דיוויד לטרמן הנחה את טקס פרסי האוסקר והוא מאד התלהב מהמצאותן בקהל של שתי הנשים בעלות השמות הייחודיים אופרה (ווינפרי) ואומה (ת'ורמן) והוא לא הפסיק לצעוק "אופרה!", "אומה!".
''אפילו אני הייתי מתחתן איתה''
מה שמשעשע אותי זה שעוד לפני הרבה מאוד זמן דן ברזל הצהיר שאומה ת'ורמן היא היחידה שיכולה לגרום לו לעבור לצד שמנגד (אני לא אגיד שהיא היחידה שהוא מוכן להתחתן איתה כי… נו, עזבו. הבדיחה הזו כבר שחוקה).
מה יש לכם מאומה תורמן, אתם?
כלומר, חמודה והכל, כן, אבל לא מספיק בשביל לעבור בגללה לצד שמנגד. לפחות לא בשבילי.
מה דעתכם על סקר חדש? "מי השחקנית שהייתה עשויה לגרום לכם לעבור לצד השני?" (ההשתתפות אסורה על גברים סטרייטים, לסביות ובני משפחותיהם).
ואחר כך גם אפשר לעשות את הסקר השני, בנוגע לגברים. אם כי אני די בטוחה שיהיה לי קשה להתאפק מלהצביע. ל"זיוף תוצאות" מעולם לא הייתה משמעות כל כך, אהמ, יצירתית.
אלן דג'נרס לא תשכנע אותי לעבור צד.
מי עוד במועמדות?
אה... פאדמה אמידאלה?
(לא, אני לא אצביע לה.)
ליב טיילר, הנאוה בנשים
היא מדהימה בעיני.
בסרט (הלא ממש מוצלח) 'הנשים של ד"ר T' היא הוכיחה שגם בתור בחורה מלאה למדי היא עדיין יפיפיה אמיתית (ואצלה לא תשמעו קיטורים סטייל רנה זלווגר – היא דווקא לא אוהבת להיות רזה מאד כמו שדורשים ממנה ברוב הסרטים).
גו ליב!
גם אני, לו הייתי במקומה של קייט הדסון, הייתי בוחרת בליב על פני כל חתן יוצמח אחר.
לא אמרתי שאני אעבור צד
אמרתי שאני אתחתן איתה
ויחד שנינו נצא מדי ערב לברים לקרוזינג מהנה. (וגם זה יהיה נורא נח אם וכאשר ארצה ילדים)
שאלה.
הסרט נקי מתכנים לא צנועים?
שאלה.
עם הכוונה שלך היא ערום אז
אין בסרט ערום בכלל צנוע מאוד
שאלה.
חוץ מערום ממש יש משהו אחר שעלול לגרום לבנות חסודות לנוע באי נוחות במקומותיהן ואף לשקול עזיבה?
מה, כמו דם מושפרץ ואיברים מעופפים?
אה כן, יש גם מילות גנאי.
למיטב זכרוני אין ערום
או יחסי מין אבל יש התייחסות לכך. (יש איזה בחור אחד שקוראים לו באק…)
יש תיאורים
די מפורטים (כמו זה ב"סיפור הרקע" של גוגו).
שאלה.
חוץ מערום אני חושב שכל הסרט
יגרום לבנות חסודות לאי נוחות
הרבה אלימות, הרבה קללות, הרבה אבל הרבה דם
המשתתפים בדיון זה
מתבקשים שלא לספיילר ללא אזהרה סרטים אחרים (ואתם יודעים על מה אני מדבר). תודה.
שולטת כותבים ככה...
לא בשגיאת כתיב מדובר,
כי אם בדרך חיים.
http://www.fisheye.co.il/static/faq-community.htm#sholeth
שאלונת לגבי התרגום
שמתי ללב ששמות הגיבורות – למשל של השחורה (Copper משהו) ושל או-רן אישי (Cotton mouth – אם אני לא טועה) תורגמו כ"מוקסין הכותנה" ועוד כמה מוקסינים אחרים שאני לא זוכרת. מה הסיפור? חשבתי שמוקסינים זה הנעליים האיטלקיות האלה שהיו נורא פופולריות בשנות השמונים. מישהו מהמתרגמים שבשטח יכול להבהיר?
שמות הקוד
של כל החברות ב-D-VAS (כלומר, Deadly Viper Assasination Squad, או "האלוהיות") הם שמות של נחשים ארסיים. לא בדקתי, אבל אני לא אתפלא לגלות ש"מוקסין הכותנה" הוא שמו בישראל של נחש כלשהו.
מוקסין:
http://www.oplin.lib.oh.us/products/snake/fact%20pages/moccasin_water/moccasin_water.html
בירור נוסף גילה ש"ממבה שחורה" היא הנחש המהיר ביותר בעולם.
מה זה הלהג הבלתי מוסבר הזה???
מישהו יכול להסביר לי מה הכותב התכוון במאמרו?
נראה לי שהיא הפעם התעלתה על עצמה כי באמת שהפעם לא הבנתי.
נו, לפחות התעליתי על עצמי. גם זה משהו.
פירוש רש"י, מוגש על כפית של כסף, לקורא החביב:
1. (או 3.): הצגת הדמויות. יש בחורה יפה, אומה ת'ורמן. הבוס שלה הוא ביל. היא רוצה להפסיק לעבוד אצלו. הוא לא רוצה. הוא שולח כנגדה את החברות שלה והן רוצחות את כל מי שסביבה. אומה עצמה נכנסת לתרדמת, מתעוררת כעבור 4 שנים ו…
2. מניע: …רוצה לנקום.
3. (או 4.): עלילה. אומה תו'רמן יוצאת לנקום ומתחילה בלוסי ליו, שבסרט נקראת או-רן והיא גם ראש המאפיה היפנית. כמו כן נמסר לנו כי העריכה של הסרט אינה ליניארית.
4. (או 6.): גימיקים. יש הרבה הומאז'ים לסרטים ישנים שאף אחד חוץ מטרנטינו לא ראה.
5. (או 7.): תיאור האלימות בסרט. יש בסרט ה-מ-ו-ן אלימות. לא תמיד זה נראה ריאליסטי, אבל זה עדיין עשוי להפוך קרביים לרגישים יותר. כמו כן מציינת הכותבת שטרנטינו עובר בין הרבה ז'אנרים, אבל שזה לא מפריע לסרט.
6. (או 5.): משחק. זו שמשחקת את גו-גו חמודה נורא, לוסי ליו מצוינת, ואומה ת'ורמן אלוהית.
7. (או 8.): הבעת דעה על הסרט + התייחסות לבעיות. סרט טוב אבל מי שאוהב את טרנטינו בגלל הדיאלוגים עשוי להתאכזב, כי אין.
8. (או 9.): אז מה הלאה? יהיה טוב.
9. (או 10.): סיכום. למרות ש'להרוג את ביל' הוא רק החלק הראשון של הסיפור, הוא מסתיים במספיק מידע כדי לא לתת תחושה של "חצי סרט". אולי אפילו טוב שחילקו אותו לשניים, כי יש כל כך הרבה אלימות עד שזה עשוי להוביל לאחת משתיים: בחילות (לרגישים), או סתם אדישות.
10. (או 1.): ולסיום סיומת.
זהו. זה לא היה כל כך קשה, נכון?
אני היחיד שהסרט הזה עשה עליו
רושם של פרק ממש ארוך של החתולים הסמוראים?
אני, אגב, מאד אוהב את החתולים הסמוראים.
אמנם היה קריין מרשים,
אבל הוא לא איים להתפטר אפילו פעם אחת (אלא אם כן התרגום מיפנית היה מאוד לא מדויק).
הולדתה של אומה
קודם כל:
הלאה.
בעצם לא.
עוד מילה על אומה: אלוהית.
ועכשיו הלאה.
מילה על לונג ג'ון: מופלאה.
עוד יותר הלאה.
סצינת פתיחה מצמררת וסצינת מכות אינטליגנטית, מצחיקה ומבריקה לחלוטין בבית בפרברים גרמו לי לחשוב שתהיה כאן יצירת מופת. אך מהר מאוד הסרט התחיל לאבד גובה ופוקוס, להתפזר בכוח בסגנון טרנטינואי, שכבר הפך לחצי-פארודי (כמה יאה לחצי-סרט). מה בדיוק תרם ערבוב הזמנים? מעבר לנקודה אחת בה היה לזה אפקט קומי, בסיפור חייה של לוסי לו (וגם זה לא היה מספיק מוצדק), זה נראה שרירותי לחלוטין.
כמו כן, הסרט היה ארוך מידי, ואפילו משעמם לפרקים. חבל, קצת פחות אגוטריפ וקצת יותר עורך אסרטיבי היו משפרים את הסרט פלאים. ובכל זאת, סרט מהנה מאוד ברובו, אסתטי להפליא, מאתגר ויזואלית, מעט מאכזב בפסקול (זמפיר?!), נטול עלילה כמעט לחלוטין, טיפה עמוס מידי בגימיקים, ומשתמש טיפה יותר מידי בשטיקים שכבר ראינו (כמו בניית מתח באמצעות הסתרת הדובר בסצינה).
מה יוצא מכל אלו? סרט מגניב, כיפי, אך חסר פואנטה. חבל לי מאחר והפתיחה הציבה רף גבוה יותר, אך מאחר וציפיותיי היו נמוכות מאוד ובכל זאת נהניתי, זה מתאזן איכשהו.
אז מה היה לנו ?
פלגים – פצצות לגבות
פלטינות – פצצות לגבות בריבוע
שמן ברקס – דה לוקס
שמן מנוע – שופרא דשופרא
אוטו נוסע? לא.
אז מה הטעם בכל השיכלולים והקוסמטיקה?
כמו שאמרתי, טרנטינו שקנה את עולמו מכיוון שהצליח ליצור בסרטיו, יש מאין כמעט, תרבות זבל העומדת כאיכות בפני עצמה יצר סרט זבל, ללא איכות.
וכמוהו יש בשפע.
מטרנטינו נשאר רק השם, וקהל מעריצים שילכו אחריו באש ובמים.
מה זה ''סרט זבל ללא איכות''?
הדרך היחידה שבה אני יכול להבין את המושג הזה היא אם אתה מקטלג אוטומטית כל סרט אקשן בלי ערך מוסף כזבל. אם זאת הגישה שלך – אז כן, 'קיל ביל' הוא זבל, כי מסר למין האנושי הוא לא נושא. אבל אם אתה מוכן להכיר בקיומם של סרטי אקשן טובים (כלומר, יש להם "איכות" מסויימת), 'קיל ביל' הוא אחלה סרט. פשוט לא מה שחיפשת.
מה שמזכיר לי
אתמול נתקלתי בחדר הנוחיות בעבודה בביקורת של שניצר ל"קיל ביל" (ללא ספק המקום הנכון לקרוא אותו), והפסקתי לקרוא אותה בשורה השנייה, גם מחשש לספוילרים טרם הצפיה וגם בגלל הקביעה האטומה שלו שהנסיון של טרנטינו לשלב בין מה שהוא כינה "טראש" לבין אומנות נידון לכשלון מראש, מאחר וטראש לא יכול להיות אומנותי. הדהים אותי איך מבקר קולנוע של עיתון גדול יכול בכזו קלות להתעלם משינויים שעוברים על עולם האומנות מזה עשרות שנים ועדיין להחזיק במשרתו.
בכל מקרה, עכשיו לאחר הצפיה, אני דווקא סקרן לדעת מה כתבו מבקרי ארצנו. טקסטים ולינקים יתקבלו בברכה.
בבקשה
לא קראתי אבל אני שם ליתר בטחון אזהרת
ללינק (למי שעוד לא צפה בסרט)
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/03112003/ART577198.html
וונדטה? רפרנס פוינטס?
דו יו ספיק היברו?
אז ככה:
ראשית אני חייב לומר שאין לי בעיה וחצי בעיה עם סרטי פעולה.
נהפוכו.
"קיל ביל" הוא לא יותר מסרט פעולה מסוגנן. וכמוהו, יש הרבה, ובכמויות.
"כלבי אשמורת", היה סרט פשע אנטליגנטי, מותח וסוחף.
טרנטינו יצר דמויות מרתקות ודיאלוגים מבריקים.
ל"ספרות זולה" טענתי שמדובר בסרט זבל או אם תרצו ז'אנר סרטי פשע לא איכותיים במיוחד שיצאו בכמויות מסחריות בשנות ה-70.
אולם, בניגוד ל"קיל ביל" טרנטינו הצליח להעניק נפח לסרט בעזרת דמויות מלהיבות, עלילה אינטליגנטית, שנונה, מותחת ודיאלוגים גאוניים.
כל מה שנכתב בקשר לספרות זולה לא קיים ב"קיל ביל" מלבד אלימות מוגזמת, הפעם ללא שום כיסוי (מפני שהתסריט כמעט ולא קיים) וסגנון קולנועי שלעיתים טוב ולעיתים פתטי.
זה לא סרט ''פעולה'' מסוגנן
קיל ביל הוא לא סרט פעולה מסוגנן. הוא סרט אלימות מסוגנן.
"פעולה" בקונטקסט הקולנועי אינה מילה נרדפת לאלימות, אם כי לעיתים יש בה כזאת.
זהו סרט בזאנ'ר יחסית נדיר שאני אוהב לכנותו "אלימות מסוגננת". הבן אדם יצר יצירת אומנות מאלימות. פשוטו כמשמעו. יצירה מדהימה לטעמי.
אולי גם מ"קוליות" סטייל מטריקס (המקורי) שמיוצרות ע"י צילום ייחודי, פסקול ייחודי וציפייה למשהו/הימצאות במשהו עתיר אדרנלין.
.. שתי פרוטותי.
מה הקשר
בין "כלבי אשמורת" ו"ג'קי בראון" לבין תרבות זבל?
אז זהו, שלטעמי,
עירוב הזמנים בסרט הזה היה במידה רבה משמעותי וחשוב יותר מאשר בכל סרטיו הקודמים של טרנטינו. כי אם בסרטיו הקודמים היה משהו הכרחי בעירוב הזה, כאילו טרנטינו ניסה להפגין את הלהטוטנות שלו בכוח ולהראות לנו – "תראו מה קורה כשמבטלים את אחדות הזמן", אז ב"קיל ביל" הוא כמו אומר לנו "מה, עכשיו באתם? אחדות הזמן בוטלה כבר מזמן. ביטלתי אותה בסרטים הקודמים שלי, ועכשיו הסיפור יסתדר כמו שמתחשק לו". לא צריך נימוק בשביל לערבב את הסדר, כי גם הסדר המקורי הוא פיקציה. הדברים הסתדרו כמו שהם, פשוט כי ככה. זה מה שלדעתי טרנטינו עשה עם הטריק הזה הפעם, צעד אחד קדימה. כמובן, באופן אינטגרלי לסרט הזה, בלי לקשר אותו לסרטים אחרים (בעיקר לקודמים של טרנטינו), האמירה הזאת קצת מופרכת. אבל, היי, מישהו ברצינות מאמין שאפשר לדבר על טרנטינו בלי ההקשרים לסרטים האחרים?
אפשר
אני זוכר בוודאות שדיברתי פעם על איזה סרט נשכח, "כלבי אשמורת", ללא שום הקשרים לסרטים אחרים, מהסיבה הפשוטה שלא היו לטרנטינו אז סרטים אחרים (וואו, אני מרגיש זקן פתאום). וזה היה ונשאר הסרט הטוב ביותר שלו, לטעמי.
הסדר המקורי הוא פיקציה? אומנות מחקה את החיים (לפחות כנקודת מוצא), ובחיים הסדר הוא, מה לעשות, לינארי, לפחות מנקודת מבט סובייקטיבית של כל אחד מאיתנו. הסדר המקורי הלינארי הוא בחירה מתבקשת וטבעית.
נון-לינאריות היא מבורכת, אך כשהיא הופכת לשטיק, או כשהיא, לטענתך, חותרת לבטל את הסיבתיות והמשמעות באומנות, אני לא יכול למצוא בא שום דבר טוב.
מי אמר שאין סיבה?
יש לאי-לינאריות סיבה טובה: להכניס את הסרט למבנה של סרט. כמו שיודע כל תסריטאי ג'יימס-בונד, כל סרט אקשן ראוי לשמו צריך להתחיל בסצינת אקשן שתרתק את הקהל לכסאות. אחר כך אפשר לסגת לסצינות שקטות יותר החיוניות לבניית העלילה, כשרמת האקשן עולה בהדרגה, עד לסצינת האקשן הגדולה מכולן שחותמת את הסרט. אבל מה, הלבשת המבנה הזה על עלילה לינארית היא לפעמים בעייתית, וככה לפעמים אנחנו מקבלים אקשן-פתיחה שהקשר שלו לשאר הסרט קלוש עד לא קיים, או סצינת-סיום שלא עומדת בסטנדרטים שהציב יתר הסרט.
בא טרנטינו, ועושה סרט אקשן לפי הנוסחה: אקשן בהתחלה, אקשן בסוף, קרשנדו באמצע, סקובידו. זה לא בסדר הכרונולוגי הנכון? אז מה. הקהל אינטליגנטי מספיק כדי להבין את העלילה גם ככה.
אהם, סליחה שאני מפריע (כה''ב)
יש גם את העניין הזה עם עצם קיומו של חלק 2, שמבהיר ש(זהירות, ספוילר, עלק)הכלה הנקמנית שורדת את כל הקרבות בסרט הראשון. אויה.
שני דברים שונים
החלוקה לפרקים נעשתה רק אחרי שהסרט הושלם. ההחלטה להתחיל מהאמצע מן הסתם היתה קיימת משלב התסריט.
השורה התחתונה זהה בשביל הצופים
סויילר עצבני!
עד כדי כך שאני אפילו לא אגיד לאיזה סרט, מלבד שהוא של טנטינו.
אוקיי.
אני מכירה רק במאי אחד, רק אחד, שהרג את הגיבור שלו באמצע הסרט. (בטח ראבי מכיר עוד אחד).
אז נכון, הוא אחר כך הופיע שוב בהמשך, בזכות או פיצול זמנים. אז נכון, באמצע הסרט הגיע גיבור אחר, לא פחות מושך. אבל אי אפשר להכחיש שוינסנט וגה מת באמצע בפרות זולה. מה היה מונע מטרנטינו להרוג שת אומה באמצע הסרט הזה, למרות שיש חלק שני ושהיא מופיעה בו?
אגב, ההימור שלי הואשהיא תמות בסוף בכל מקרה. אבל במקרה הזה הסוף הואקצת פחות יחסי.
סויילר עצבני!
יש סרטים בהם הגיבורים מתים באמצע כמו זבל. אחד מהם של היצ'קוק. באחד מהם מככב דה נירו. את השאר אני לא אזכיר מחשש לספוילרים לסרטים שאף אחד מהם לא יראה.
סויילר עצבני!
ואני מכיר סרט שבו התסריטאי הרג את הגיבור בתחילת הסרט.
כאלה יש לא מעט, לא?
סרטיפ שמתחילים במוות ונמשכים בפלאשבק.
מישהו ראה פעם ''ביטלג'וס''?
התלבטתי אם לשים
חבל שלא שמתי.
טוב, אז אם ציניות אז למה?
הרי הנקודה בדיוק היא שיש המון סרטים שבהם הגיבור מת בהתחלה, אבל מעט מאוד סרטים שבהם הגיבור מת באמצע.
לכן, לדעתי, הציניות שלך לא במקום, אבל אתה מוזמן לנסות להראות לי אחרת.
(ספוילר לסרט כלשהו)
מטאל ג'אקט! מטאל ג'אקט!
המוות הכי מפואר של דמות מרכזית באמצע סרט. כל הזכויות שמורות לסטנלי.
חייל אוניברסלי?
רובוקופ?
והיא באמת הגיבורה הראשית של הסרט?
או שהגיבור הוא הרוצח?
(אכן – לא ראיתי את הסרט).
הרוצח מופיע רק החל ממחצית הסרט.
ובכל מקרה, היא זו שהצופה הולך איתה, ומזדהה איתה מרגע פתיחת הסרט.
אני מניח שלסרט אין ממש גיבור במובן המקובל של המילה.
הרוצח מופיע רק החל ממחצית הסרט.
ואללה. חור בהשכלה, אני מודה.
מה שאתה אומר בעצם זה
שטרנטינו תסריטאי גרוע שלא הצליח להתאים בין מבנה הסרט לעלילה שלו, אז הוא החליט פשוט לא לעשות את זה, כסוג של פתרון של תסריטאים עצלנים.
זה דומה לתסריטאי גרוע שלא מצליח לכתוב דיאלוג שנון, אז הוא כותב דיאלוג עילג שמעביר את המידע שהוא רוצה להעביר, ואומר לעצמו ש"הקהל מספיק אינטליגנטי" כדי להבין למה התכוונתי, ומה הייתי עושה אם רק הייתי טיפה יותר מוכשר.
מצטער, לא מקבל.
למה תסריטאי גרוע, למה?
בהמשך למה שניסיתי להגיד קודם, טרנטינו ויתר על היכולת להשוויץ שעלילה לא לינארית זה קול, ונשאר ביד עם הפריבילגיה שהוא כבר רכש לסדר את העלילה איך שבא לו. במקרה הזה הוא מסדר אותה לפי פורמט של סרט אקשן למרות שלינארית היא לא בנויה ככה. זאת הקצנה של הרעיון הערכי שעמד בבסיס של משחקי הזמן הקודמים של טרנטינו- ה"סיפור" הוא לא בהכרח לפי הסדר הכרונולוגי של החיים. רק שהפעם הוא פשוט עושה את זה, בלי להפוך את זה להצהרה מרכזית בסרט, מה שבעצם הופך את ההצהרה להרבה יותר חזקה.
לא טענתי שהוא תסריטאי גרוע
להפך – אני תופס ממנו תסריטאי מבריק. אלא שהדבר היחידי שיותר גדול מכשרון הכתיבה שלו, הוא האגו שלו, ובהתאם, החיבה שלו לשטיקים מאאאאגניבים.
משחקי הזמן ב"כלבי" ו"ספרות" היו מבריקים ומתוחכמים. משחקי הזמן ב"קיל ביל" נראים לי כבר כמו גחמה מגושמת, כמו פעולה על אוטומט, כמו סימון V ליד רשימת מכולת שכותרתה "סגנונו של טרנטינו".
שאלה היפותטית: נניח "קיל ביל" לא היה מלווה בכותרת מלאת החשיבות העצמית והמשעשעת "סרטו הרביעי של קוונטין טרנטינו", אלא דווקא בכותרת "סרטו השני של קוונטין טרנטינו". וכמו כן, נניח שהוא היה יוצא ב-1994, במקום "ספרות". האם התיאוריה שלך הייתה מחזיקה? או שאולי אז היית אומר עליו את כל מה שאתה אומר היום על "ספרות"?
מעבר לכך אציין שנדמה ששבירת הזמן ב"ביל" הייתה מעצבנת וילדותית, לעומת הטבעיות בה זה נעשה בסרטיו הקודמים. בעיקר הפריעה החלוקה לפרקים, עם השמות האוויליים (שם הפרק הראשון, "2", למשל, הוא פ"מ צעקני במיוחד ונטול סיבה לחלוטין).
לא טענתי שהוא תסריטאי גרוע (כהכלהלרל''א)
(כותרת הושארה כי לא היה לי רעיון לכותרת אחרת)
אני לא חושב שהייתי אומר אותו הדבר אם "קיל ביל" היה סרטו השני. אין להטוטים מרשימים במיוחד במשחק הזמנים של "קיל ביל", והוא לטעמי לא משתדל להתרברב באלמנטים האלה שלו. מאידך, המשחקים לא נראו לי מגושמים – הם נראו לי כדרך הטבעית שבה ראה טרנטינו לנכון לנהל את הסיפור שלו, ברמת אקספוזיציה-התפתחות-שיא-סיומת (בלי להיכנס כרגע לשאלת החצי-סרט), וכמו שאמרתי קודם, פשוט שימוש טריוויאלי (ולפיכך מבריק) בטכניקת סיפור שהוא כבר בנה לעצמו. לך זה נראה מגושם ולא במקום – על טעם ועל ריח.
תיקון קל
כשכתבתי "לא חושב שהייתי אומר אותו דבר", התכוונתי שאני לא חושב שהייתי אותו דבר שאני אומר היום על "ספרות זולה".
צודק
מה היה מפריע לו להעלות את האימא הכושית למספר אחד ברשימה ולהרחיק את או רן כמספר 2? (מלבד צורך בטיסה כפולה הלוך וחזור ליפן, להביא את החרב?)
לכן גם בעיני משחק הזמנים נראה די טיפשי. ומשחק הפרקים כנ"ל.
והכימעצבן זה הביפ בשם של הכלה. אני מקווהשהוא לא עשה את זה ק בשביל הגימיק, אלא מאיזו סיבה פילוסופית כמו "אני רוצה שכל אחד יקרא לה בשם שנראהלו נכון" או "הייתי בוחר בשם אומה אבל הוא כבר תפוס".
דווקא ''כלבי אשמורת''?
אחרי כמה שנים טובות בהן לא צפיתי לא ב"כלבים" ולא ב"ספרות", ראיתי את שניהם לפני כשלוש שנים. במקור ראיתי אותם (ומספר פעמים כל אחד) רק בווידאו/טלוויזיה, ב-pan&scan מזעזע ואהבתי כל רגע. בפעם האחרונה ראיתי את "ספרות" בקולנוע (סינמטק) ואת "כלבים" בדי.וי.די. וויידסקריני. לא נעים להגיד שהסרטים התיישנו, אבל הסרטים התיישנו.
ולא רק זה, אני גם מוכן להגיד ש"כלבים" בוויידסקרין אולי נראה יותר טוב, אבל ב-pan&scan האימפקט שלו חזק בהרבה, שכן הוויידסקרין יוצר קומפוזיציות שמושכות תשומת לב לעצמן ומרחיקות את הצופה מהמתרחש על המסך.
בכל מקרה, ההירארכיה (?) שלי היא "ג'קי בראון" -> "כלבי אשמורת" -> "ספרות זולה". את "להרוג את ביל" אני צריך לראות במלואו, ורצוי יותר מפעם אחת כדי בכלל להתחיל למקם אותו.
לטרנטינו אמנם לא היו אז סרטים אחרים,
אך למרבה הפלא, מספר קולנוענים אחרים, גם הם בעלי חשיבות מסוימת, הספיקו דווקא ליצור סרטים לפני 1992. ואם תרשה לי לעשות מעשה רבי קטן, אז גם ל"כלבי אשמורת" נוספים רבדים רבים בעקבות צפייה ב"ההרג" של קובריק, למשל.
חוץ מזה, היום בטח ובטח שההסתכלות על "כלבי אשמורת" (הוא, אגב, גם המועדף עליי) ו"ספרות זולה" היא ביחס לסרטים אחרים. לאו דווקא אלה שבאו לפניהם. הרבה פעמים ביחס לאלה שבאו אחריהם. למשל, מישהו בא ואומר, "נו, באמת, כל הקטע הזה של חלוקה לסיפורים ופירוק הזמן, עשו את זה כבר מזמן ב'גו"'. התשובה היא כמובן, "אבל 'כלבי אשמורת' ו'ספרות זולה' היו שם קודם. מבחינת המקום שלהם בהסטוריה, יש להם חשיבות יותר גדולה. הם הציתו את הטרנד הזה בקולנוע האמריקאי". במקרה של קיל ביל – כמו שכתבתי בהודעה יותר מאוחרת בפתיל הזה – חלק מהעניין הוא התייחסות הרבה יותר נונשלנטית לטריק שכבר נעשה, *בזכות* זה שהוא כבר נעשה וכבר הוכח שהוא לגיטימי. נקודת המבט כאילו סרט צריך להיות נהדר באופן אוטונומי ומבודד היא קצת מוגזמת לטעמי, כי אין יצירת אומנות שבאמת פועלת בחלל ריק.
זה לא מה שאמרתי
ב"סרטים אחרים" התייחסתי לטענה שלך, והכוונה הייתה "סרטים אחרים של טרנטינו".
ובדיוק כפי ש"גו" בא אחרי "כלבי", כך גם "כלבי" בא (30 ומשהו שנה) אחרי "ההרג". אז מה הפואנטה שלך בעצם? שהוא הצית טרנד? טרנד בא וטרנד הולך (*שיעול* טוויסט! *שיעול*), ואני לא רואה בזה הרבה כבוד.
"קיל ביל" מתייחס לנון-לינאריות בנון-שלנטיות? לדעתי ממש לא. כפי שכתבתי בהודעה אחרת, הוא נראה לי מגושם לחלוטין מהכיוון הזה. אפילו זמן המסך שמוקדש לכל פרק נטול איזון לחלוטין ומפר את האיזון של הסרט כולו ע"י כך (כל החלק האחרון הרגיש יותר מידי ארוך).
הפואנטה שלי הרבה יותר פשוטה
והיא שגדולה של יצירה תלויה בהרבה מקרים במקום שלה בתרבות ובהתייחסות שלה ליצירות אחרות. בהקשר של קיל ביל, אחת מהנקודות המשמעותיות לטעמי היא ההתייחסות לסרטים הקודמים שלו עצמו (בעיני זה גם מעשה מאוד חכם מצד טרנטינו. היה יכול להיות משהו מאוד משונה בהתעלמות משק הציפיות שהוא נושא על כתפיו, ויעיד על כך "ג'קי בראון"). במקרה של "כלבי אשמורת" היו התייחסויות תרבותיות אחרות, למשל ל"ההרג" (התייחסות, לא חיקוי דוגמת "גו", שלא עשה כל וריאציה מעניינת על מקור ההשראה שלו).
אתה חושב שהסרטים של טרנטינו הם ענקיים באותה מידה גם ללא כל הקשר תרבותי? אתה באמת חושב ככה? אתה לא חושב שהרפרור אחורה בזמן, למגוון איקונות תרבותיות ובמיוחד קולנועיות, לצורך הרכבת בשורה חדשה (שהיתה חדשה רק נכון לזמנה) בקולנוע, הוא חלק נכבד מהגאונות? אם כן – אשריך. אני לא מסכים.
לרפרנטים ב"קיל ביל" יש אולי מקום יותר מרכזי מאשר לרפרנטים ב"כלבי אשמורת", וזאת, שוב בחוכמה, כיוון שרבים מהצופים של כלבי אשמורת לא ראו את הסרטים שאליהם הוא מתייחס. את "קיל ביל", מאידך, ראו ויראו בעיקר אנשים שכבר ראו שתיים מנקודות ההתייחסות הכי חשובות שלו – שתי יצירות המופת של קוונטין טרנטינו.
אפשר, כמובן, להנות מ"כלבי אשמורת" גם בלי הרפרנטים. אני חושב שגם מ"קיל ביל" אפשר, מה שמביא אותנו לסעיף המגושמות – שוב, טעם וריח.
אי לינאריות בזמנים (קצת באיחור)
חשבתי על זה שאם להרוג את ביל הוא בעיקר מחווה לכל מיני סגנונות שונים, אולי ערבוב הזמנים הוא בעם סוג של מחווה לז'אנר החדש שאותו יצר (בערך) טרנטינו. מה שנראה לך דווקא כמגושמות, לי נראה כהגזמה לצורך הדגשה, לצורך מחווה/פארודיה (למשל החלוקה של הסרט לפרקים- שצועק- עלילה אי לינארית).
נכון שלעשות מחוות לסרטים של עצמך זה גם שחצני למדי. אבל זו עדיין שחצנות שונה מאשר "סתם" להשתמש בגימיק רק כי הוא כבר הוכיח את עצמו
אגב- אני חושבת שיש הבדל דיי מהותי בין אי לינאריות לבין פלאשבק. בכלבי אשמורת למשל- לא זכורה לי עלילה לא לינארית – אלא פלאשבקים. אתם יודעים, הסצינות האלה שיש בהם ווס עובר שאומר משהו בסיגנון- "זה הכל התחיל כך".. ואז הסצינה משתנה למשהו שקרה בעבר שברור לצופים שהוא קרה בעבר והוא מסופר רק כדי להסביר משהו שקורה בהווה. (לפעמים גם הסצינה מלווה בטישטוש של התמונה בין ההווה לעבר).
העלילה בכלבי אשמורת נעה רק בכיוון אחד- מהווה לעתיד.
בספרות זולה לעומת זאת אין פלאשבקים- אלה סצינות שמסודרות בצורה לא לינארית. בצורה שמבינים רק בסוף את הסדר הנכון של העלילה, ובסדר שלאו דווקא בא לבאר מה קורה בהווה/עתיד/עבר.
בקיל ביל יש גם פלאשבקים וגם אי לינאריות מסויימת. שוב כמו שאמרתי- לדעתי מתוך מחווה.
שאלה רטורית
אחד מהטיעונים שעולים פה הכי הרבה הוא מחסור הדיאלוגים השנונים שטרנטינו מתמחה בהם. "חוקי המשיכה" של רוג'ר אייברי, שכתב יחד עם טרנטינו את "ספרות זולה" ותרם כל מיני שטויות לכל התסריטים המוקדמים שלו, רץ במקביל בקולנועים. מן הסתם רק איזה עשירית מהאנשים שראו את "להרוג את ביל" ראו גם את "חוקי המשיכה", אבל האם יכול להיות שהדיאלוגים עשו טרנספר?
היו דיאלוגים שנונים ב'חוקי המשיכה'?
כן.
מאחורי דלתות סגורות, ובלחש.
ממש לא!
בקיל ביל אולי יש פחות דיאלוגים מספרות וכלבי, אבל כשכבר יש דיאלוג, או מונולוג, או מה שלא יהיה, התוצאה משובבת.
ואם למישהו לא ברור: לפני שעתיים חזרתי מיומית בס"ס. במסך היה גדול (דווקא אולם 7 המושמץ) והסראונד מושלם!
אבל את העונג הגדול ביותר סיפק לי הסרט: מפגן מרשים של קולנוען אינטיליגנטי ומבריק. מכל בחינה שהיא.
ביום חמישי עוד פעם.
עוד אוף אחד ואבדנו
די, די, מספיק כבר עם סרטים שאתה מחכה להם בכליון עיניים וסופם שהם מאכזבים מרה. מה, עם מטריקס לא סבלנו מספיק? בסוף "שובו של המלך" יהיה סרט מחורבן!
ראיתי את הסרט היום, ואין מה להגיד – סתם סרט. "רוצחים מלידה", רק בלי הכישרון.
נכון, כמה שוטים יפים (בעיקר ההוא במסעדה ביפן שמתחיל ומסיים בשירותים), כן, כמה גחמות קולנעיות מעניינות (קומיקס, שחור-לבן), אבל לא, שום דבר מרתק במיוחד.
את הפסקול הביזארי כבר ראינו בסרטים הקודמים של טרנטינו, ושם הוא עבד הרבה יותר טוב ובצורה אגרסיבית פחות, את הקיטוע בזמן הוא עושה כאן בצורה חובבנית ממש, ובעיקר, בעיקר, אין סיפור.
הלו, קוונטין! סיפור, כאילו דה? שמעת על זה?
נכון, יש סרטי פעולה בלי סיפור – אבל בהם לפחות הקרבות יפים. כאן, סליחה, הם ממש לא, להוציא אולי קרב הבעיטות/סכינים שבהתחלה. אפקטים? על תצחיקו אותי – כדור בזום של פי אלף כבר ראינו פי מיליון, ו"רוצחים מלידה" עם הקפריזיות של סגנון הסיפור וזוויות הצילום כבר אמרתי?
כל מה שהסרט הזה מציע זה "זה מגניב להיות קוונטין!", ומה לעשות, לא נראה לי מי יודע מה מגניב – פעם הוא לפחות היה מוכשר.
סרט רע, רוב הזמן לא נעים (לפחות בסרטים הקודמים שלו הדם הצטלם טוב), עם נגיעות קלות של כישרון פה ושם. יותר מהכל, מזכיר פרק ארוך וביזארי במיוחד של סדרת פעולה משנות השבעים – ועם כל הכבוד לרטרו (ואין לי), פרק מסדרת טלוויזיה זה לא סרט.
בקצב הזה, הסרט הבא של טרנטינו יהיה באיכות של הפרק השלישי לפני-אחרון של "תיקים באפלה", העונה שאחרי מאלדר וסקאלי (לא, גם אני לא ראיתי אותו).
הסרט הבא של טרנטינו
יהיה עדיין אותו סרט, לא?
ורק נזכיר
שאכן "רוצחים מלידה" ו"קיל ביל" חולקים את אותו הצלם: רוברט ריצ'ארדסון, צלמו הקבוע והמהמם של אוליבר סטון, שלאחרונה בוגד בו מהצד עם במאים אחרים (סקורסזה ב"לגעת במוות", ארול מוריס ב"מר מוות" הגאוני).
ורק נזכיר
רוצחים מלידה, לגעת במוות, מר מוות, להרוג את ביל… רק אני מזהה פה איזה דפוס?
השם המלא של "מר מוות" הוא בכלל "עלייתו ונפילתו של פרד א. לויכטר".
טרנטינו ואני
לא הכרתי אותו בזמן אמת. גם את "ספרות זולה" וגם את "כלבי אשמורת" ראיתי באיחור ניכר, ובניגוד לבעלי הטעם הטוב, אהבתי יותר את "ספרות זולה", ולו בגלל הכיף, המגניבות והפסקול (האהובים עלי היו פאמפקין והאני-באני. ובכלל, למה אין ביקורת על ספרות זולה באתר?)
משום מה התייחסות רצינית יותר (ואוהדת) יש לי דווקא לכמה סרטים שטרנטינו היה שותף בהם, אבל לא סרטים "שלו": רומן על אמת (True Romance) הקיצוני והסוחף ו"להרוג את זואי" (שעכשיו משלים לי את הריגתו לש ביל). מה אני רוצה להגיד? שמבחינתי, "קיל ביל" (כשאצפה בו) יהיה המבחן העיקרי שלי לסוגיית הקוונטין. האם הוא גדול או חומר זול? זאת נדע בקרוב.
רק אני חשבתי ש''להרוג את זואי'' הוא סרט סתמי?
לא
גם אני חושב כך.
הסרט מוכיח שלא משנה כמה סרט יהיה מסוגנן ו"קיל ביל" אכן מסוגנן לעיתים, ברגע שהתסריט חלש ורדוד כשכבת בצק עלים, לא סגנון, פסקול, אפקטים, עריכה, או צילום יכולים להציל את המצב.
אפילו לא טרנטינו.
לדעתי טרנטינו התאכזב מאוד מאי-ההצלחה המסחרים של "ג'קי בראון", למרות שלדעתי מדובר בסרט מצוין, ולכן החליט ללכת אל הכיוון ההפוך.
אם "ג'קי בראון" היה שקול, מורכב ובעל דמויות עמוקות ומעניינות בא "קיל ביל" והציג קלילות פתטית, דלות חומר קיצונית ודמויות המאופיינות עפ"י סגנון לחימה.
מעניין איך הקהל היה מתייחס אל הסרט הזה אם בכתובית של הבמאי היה מופיע שם של במאי אלמוני.
תשמע,
דמויות באמת יכולות להיות מאופינות על פי סגנון הלחימה שלהם. קח למשל את 'האחד' של ג'ט לי: יש שם מישהו שהתנועות שלו רכות, מעוגלות, וככה הוא גם נלחם – הולך בסיבובים, לא מתקיף בחוזקה. לעומתו, יש את זה שנראה תוקפני הרבה יותר – כל התנועות שלו ישרות, זוויתיות, הלחימה שלו ממוקדת ישירות למטרה. ולמרות שאת שניהם משחק ג'ט לי, ברור לך מי הוא מי, ומה פילוסופיית החיים של כל דמות.
אם כי ב'להרוג את ביל' לא ראיתי את זה. לא בצורה הזו, בכל אופן.
יכולות גם יכולות
אבל ב"קיל ביל", זאת צורת האיפיון היחידה!
גם ב"נמר דרקון" הדמויות מאופיינות עפ"י סגנון לחימה, אבל לא רק, אלא מדובר בעוד נדבך ממיני רבות להשלמת איפיון דמות.
דמות שתאופין אך ורק עפ"י סגנון לחימה לעולם תהיה שטוחה ולא מעניינת, ולמרות שלתורמן מגיעה מירב המחמאות על משחק מצוין, דמותה עדיין רדודה.
טרנטינו לא יכול לשנות את חוקי הקולנוע למרות היותו מוכשר.
למה אתם אומרים ככה?
הדמויות בקיל ביל דווקא סבירות. בטח לא ממש פלקטיות.
ביל מאוד מסקרן מבחינת המניעים שלו ולראיה כל הדיון בנושא שהתפתח באתר הזה.
לאומה (אני מסרבת לקרוא לה "הכלה") יש אמנם מניע אחד עיקרי, ואיפיון עיקרי – נחישות. אבל שימו לב לסצינה שבה היא *ספויילר* מגלה שהתינוקת שלה חסרה. פתאום יוצא ממנה צד אחר לגמרי.
הדמות של גו גו גם מעניינת, למרות שזו דמות שולית.
דווקא או-רן בעיני בנאלית משהו, אבל יחסית לדמות שולית אמרו עליה הרבה: ילדות, בעיות עם המוצא שלה, בעיות של אישה מול גברים, לעג לאמריקאים למרות שהיא אחת מהם. יכל להיות הרבה יותר גרוע.
גם אני
גם אני התרגשתי מהסצינה הנ"ל של אומה. שחקנית נפלאה, אני כמעט מוכן לשכוח לה את גטאקה (בטח איתן הכריח אותה).
עד כמה שידוע לי
הם נפגשו על הסרט של "גטאקה", כך שלא היה לאיתן מתי להכריח אותה.
קטנוני
ואני דווקא אהבתי אותה גם בגטאקה
וגם את גטאקה, לצורך העניין
גמני. אבל לי, כידוע, אין טעם בגרוש.
במה מתבטא
כישרונו של שפילברג כמספר סיפורים בשני הסרטים האחרונים שלו?
בצילום, בעריכה ובפס הקול.
לכישרון שלו אין שום קשר לענין.
גם לא לזה
שאין לו סיפור לספר.
המממ... דעה מעניינת.
לא לגמרי מבוססת על המציאות, אבל מעניינת.
אני אנסח מחדש
יש לו יותר מדי סיפור לספר, כאשר רובו הוא חזרה על מה שכבר למדנו בדקות הראשונות של הסרט.
את רוב הסרטים ניתן לתמצת למשפט אחד:
"הוביט יוצא להחזיר טבעת ולהציל את העולם",
"ברוס ויליס פוגש טרוריסטים ומציל את העולם",
"ישות על אנושית נשלחת כדי לעזור לבני האדם להציל את העולם",
"האם מיסטר אנדרסון הוא אחד? אם כן – האם הוא יציל את העולם?",
"ג'ורג' קלוני פוגש את קתרין זיטה ג'ונס. בניגוד לציפיות, הם לא נדרשים להציל את העולם", וכו'.
אז מה!
אם טרנטינו הצליח בעבר להוציא מספר סרטים מוצלחים, שארית הסרטים שיוציא הם שיקוף ישיר של המוניטין שלו כבמאי?
אני נהניתי מ"קיל ביל". לא הנאה של סטודנט לקולנוע בגלל כל מיני הומאז'ים מרתקים. לא הנאה של חובב יפאניזם שבהה ונהנה ולא כפנאט אומה. אני נהניתי מהסרט כי הוא היה טוב פשוט.
המשפט בסוף הסרט ניתן כדי להזכיר לצופה שיש סרט המשך ותו לא. "קיל ביל" הוא לא יצירה עצמאית אבל הוא עומד יפה מאוד גם בזכות עצמו. בסרט הבא, כיאה לסיקוול טוב, נדע מה עלה בגורל הילד. לא עצרו את הסרט ובכו ביחד. לא כלום. רק אמרו שיש היבט נוסף לסרט שלא התייחסנו אליו ויתייחסו אליו בסרט הבא. זה נשמע לי רציונאלי מאוד להתייחס לזה כבמאי. אפילו נכנס ל"חוקי הקולנוע".
טוב אז גם אני ראיתי
עכשיו בגלל הסרט הזה כל פעם שאני אראה מישהו שאני שונא,אני אשמע בראש את המוזיקה של "המבזק של ז'ק".
אח"כ ישבתי לקרוא את כל הטרוויה על הסרט בימד"ב ולשמחתי הם פיספסו משהו חשוב,כל הניקים של הנחשים לקוחים מקומיקס של קפטן אמריקה בשנות השמונים ("בלק ממבה" ולא סתם "ממבה" ,cotten mouth וכו'..).
ההפתעה הכי גדולה של הסרט לדעתי היא סוני צ'יבה,האיש שחקן ענק ,כשרון מבוזבז,כבר מזמן הוא היה צריך לקבל סיטקום משל עצמו,סוני שולת!!111
מאטריקס מה זה בכלל ? קיל ביל חלק ראשון זה סרט שבא לך לצעוק "זונות" לאנשים שפיצלו אותו,אחרי שהתאמנו כל כך יפה על לא ללכת לשירותים בשרה,עכשיו הם נותנים לנו שעה וחצי,אין קץ לחמדנות.
בקיצור נהנתי.
ואם אתה ואני כבר מסכימים על סרט, אז הוא באמת שווה :-)
רק שים לב..
סינית-אמריקאית.
רק שימו לב:
חצי סינית, חצי יפנית וחצי אמריקנית.
כמובן.
הטעות שלי. הגברת היא חצי יפנית, חצי סינית-אמריקאית.
אתם לא זוכרים מה קרה לאחרון שדיבר על העסק הזה?
אמרו כבר הרבה
על הסרט, ורק אוסיף את קולי לצד המצדדים. אמנם הצפיה שלי הייתה בתנאים די אידיאליים (רב-חן דיזנגוף, שורה 10 באמצע) אבל זה רק אפשר לגדולה של הפסקול, הצילום, והסגנון לחלחל. בעיני, דווקא חלק מהסצנות הלא-אלימות היו מרתקות: למשל..
עושה החרבות המכין סושי; אומה מלמדת את עצמה ללכת מחדש; יכמובן, הסצינה שבה היא מבינה את אובדן התינוק ואת הזמן שחלף.
ועוד הערה קטנה, למחווה עצמית שמוזר לי שאף אחד עוד לא עלה עליה: כל הרעיון של הסרט מוזכר ב"ספרות זולה" כאשר אומה תורמן מספרת על הפיילוט שהיא עשתה ("פוקס פורס פייב"). אפשר בעצם לומר ש"קיל ביל" הוא הסרט המסכם של הסדרה-שלא-הייתה הזו – על בחורות קטלניות (שהן לא שועלים אלא נחשים) שלכל אחת יש מומחיות (אומה לכושית: "שמעתי שאת טובה עם הסכין"). ואם תשאלו מהי הבדיחה, שהרי בכל פרק של "פוקס פורס פייב" צריכה להיות בדיחה, הרי שזוט כבר סופרה ב"ספרות זולה"… קטשופ!
זה, אגב, מוזכר בימד''ב
לא יודע אם אמרו את זה כבר
כי עוד לא קראתי יותר מאת 10 ההודעות הראשונות, אבל אני אומר את זה בכל אופן.
בחירת המוזיקה היתה ממש מחושבת ומאוד מתאימה, מאוד אהבתי.
קטע אחד ששמתי לב אליו היה שאחרי הקרב עם או רן אישאי היתה מוזיקת רקע יפנית בסגנון צרפתי, שזה לדעתי סימל את העובדה שסופי (החצי יפנית חצי צרפתיה) היא הבאה בתור.
יש בסרט מחווה לקומדי סטור!
יש פעמיים את המוזיקה של המבזק של ז'אק.
שאלה - האם יש אתר המרכז את כל המחוות שבסרט?
הרגשתי שאני מחמיצה המון בצפיה, ותהיתי האם עוד לפני ה DVD, יש אפשרות למפות את כל המחוות של טרנטינו.עזרה תתקבל בברכה.
שאלה - האם יש אתר המרכז את כל המחוות שבסרט?
אפשר להתחיל בימד"ב –
http://www.imdb.com/title/tt0266697/trivia
ולהמשיך בגוגל, שמציע בין השאר את –
http://www.hkflix.com/coupons/hkflix_03-10-10/
(והם גם יציעו למכור לך את מרבית הסרטים אליהם המחוות הופנו)
שאלה - האם יש אתר המרכז את כל המחוות שבסרט?
http://www.geocities.com/lost-highway.geo/index.html
וואו.
מש''א.
איך אני אוהב למצוא אזכורים לקומדי סטור בתגובות ישנות בעין הדג...
זאת לא באמת המוזיקה של המבזק של ז׳ק, אבל זה כן מאוד דומה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
שמעו, אנשים, אני לא מבינה אתכם.
כל פעם אני שומעת אנשים נלחצים, "אוי, צחקתי כשראיתי את הדם, צחקתי כשראיתי את התינוק המת, צחקתי כשראיתי את האיש ההוא חותך לה את הראש עם משור חשמלי…"
יש מדד אחד, ומדד אחד ויחיד, למידה שבה איבדתם את הרגישות: אם הייתם רואים את הדברים האלה קורים *במציאות*, האם הייתם צוחקים?
משום מה, נדמה לי שהתשובה לזה היא "לא", ולא משנה כמה צחקתם בסצינות שפריץ. ולפחות מהנסיון האישי שלי נדמה לי, שלא משנה מכמה בדיחות שואה צחקת בחיים שלך, הדבר האמיתי ממשיך לזעזע אותך במפלצתיות שבו.
עזבו, עזבו את החרדות הנוראיות שלכם מזה שאתם הופכים למפלצות לא אנושיות. כל עוד אתם יודעים שהייתם מרגישים איום ונורא מהדבר האמיתי, אתם בסדר. תצחקו כמה שבא לכם מהזיופים המשעשעים.
אם מישהו שואל, תגידו שאני נתתי לכם אישור.
הידד!
יש לי א' מבוג'י !
ועכשיו נהיה רציניים שניה (אני צריך לחדול משימוש בגוף ראשון רבים…): מה קורה אם הרגישות שלי לאלימות יורדת גם בחיים האמיתיים ? והאם יש בכל זאת השפעה של סרטים על סף הרגישות בחיים באמיתיים ? אין ספק שבצבא ראיתי הרבה דם, וגם הייתי עד לפיגוע. בכל פעם הזדעזתי פחות ופחות. מעניין אם בין השאר, גם לסרטים היתה השפעה על זה.
אבל אלימות בחיים האמיתיים
לא נראית כמו אלימות בסרטים. 'להרוג את ביל' היה מלא בדם משפריץ בכמויות מסחריות ממש. נכון שאם תחתוך למישהו את היד (או הראש) ישפריץ לו הרבה דם, אבל לא בצורה כזו גרפית ולא בכאלה כמויות. גם כשנותנים למישהו אגרוף, הוא בד"כ לא עף 15 מ' אחורה ומקבל את הצורה של האגרוף על הפנים, כמו חותמת מעוותת. אז נכון, יש סרטים שבהם האלימות מציאותית מאוד, אבל לרוב אנשים לא נוטים לצחוק בהם.
מה שהיה מוזר לי
זה ההבדלים בסוג האלימות בין קיל ביל לכלבי אשמורת, בכלבי אשמורת האלימות מאוד מציאותית, כשיורים במישהו רואים שכואב לו, הוא לא סתם עף אחורה ומשמיע זעקת כאב.
בעוד שבקיל ביל ההפך הוא הנכון, האלימות היא הכי מזויפת שיכולה להיות.
מישהו יכול להציע הסבר?
אני חושבת שבנאדם שיודע
לשים קו מבדיל בין המציאות לפנטזיות, יושפע אחרת מסרט וממציאות, פשוט כי כשהוא נכנס לסרט יש לו את הסוויץ' הזה שאומר לו: "זאת לא מציאות. זאת פנטזיה".
למשל, אני חושבת שהאפקט של אלימות בסרטים על ילדים יכול להיות בעייתי, כי ילדים לא בהכרח יודעים לזהות את ההבדל. הם לא בהכרח יבינו שמה שקורה בסרט לא קורה באמת, והם לא בהכרח יבינו שהמציאות לא כפופה לאותם כללים שסרטים פועלים לפיהם.
על מבוגרים? אני לא חושבת שאני מכירה הרבה מבוגרים שמתייחסים לאלימות בסרטים כאל משהו שבאמת קורה. אנחנו גם רואים המון התנגשויות של מכוניות בסרטים (כמות מסחרית, בכל סצינה של מרדף מכוניות), ועדיין כשאנחנו שומעים את האייייייק-קראש במציאות, זה מכווץ לנו את המעיים, מה שסרט בחיים לא עושה. טוב, לפחות לי. אולי לכם לא.
אני לא הייתי מודאגת
נתחיל מהעובדה שכמו שאמרו לפני, האלימות ב'קיל ביל' היא מוגזמת וגרוטסקית במכוון, כך שהגיוני שהיה תהיה יותר קומית ופחות מגעילה.
מעבר לכך, צחוק יכול להיות תגובה רגשית גם במצבים אחרים של הלם, למשל; דוגמה אישית:
(
ל'גרין מייל')
הסצינה הכי קשה בסרט היא בעיני זו שבה אחד הנידונים למוות נשרף על הכסא החשמלי. הוא צועק וצועק שהוא נשרף, ואז ברגע בו להבה ענקית פורצת מהפנים שלו זה היה קצת "טו מאץ"' בשבילי, ופשוט פרצתי בצחוק. לא יודעת להסביר את זה, לא היה בקטע שום דבר מצחיק, נהפוכו – היו לי סיוטים בלילה בגלל זה (ואני מקפידה לשמור מרחק מכל סרט עם כסאות חשמליים). עד אז לא יצא לי לצחוק מקטעים מגעילים, אבל באותו רגע, צחוק היתה התגובה שלי.
תורמן. אומה תורמן.
נראה כאילו לרשימת המחוות בחלק השני של 'קיל ביל' אפשר להוסיף את ג'יימס בונד:
http://www.latinoreview.com/films_2004/miramax/killbill-2/killbill2-1.html
תורמן. אומה תורמן.
סנל"ל (ספוילר נוראי לא לצפות)!
למה ספוילר? ועוד יותר - למה סנל''ל?
מי שיראה את התמונה הזו – בלי לדעת מה ההקשר שלה בסרט או באיזה חלק שלו היא מופיעה – כבר לא יהנה בו?
אתה רוצה להגיד שאין טעם ללכת לסרט אם ראית את התמונה (שזו המשמעות של סנל"ל)?
זהו, עכשיו נהרס לי הסרט השני.
אני מקווה שאתם שמחים!
עלתה בי מחשבה
לפי הגדת ה'סנל"ל', אני מבין שכל סרט שאפשר לסנל"ל אותו לא ראוי לצפייה שניה, בעצם.
שהרי אין טעם לצפות בו, אם אני כבר יודע את הסוף, לא?
כן, אני מנטפק. כן, אני אודה על תשובה רצינית.
לדעתי האישית
יש הבדל בין צפייה ראשונה לצפייה שנייה. בצפייה ראשונה, רוב האנשים יאבדו את חדוות הצפייה הראשונה אם יסנל"לו להם את הסרט. בצפייה שניה כבר צופים בסרט תוך הכרות עם *כולו*, כך שהצפייה היא ממבט אחר בכלל.
אבל נדמה לי שיש סרטים שאם ראית אותם פעם אחת, כבר אין טעם לראות אותם פעם שניה.
זה תלוי.
את הסוף של 'קיל ביל' ספיילרו לי ללא רחם (בטעות. כלומר, לא בטעות. האתר ההוא ידע טוב מאוד מה הוא עושה, ואני קראתי בתום לב את תקציר העלילה שלהם), ובכל זאת נהנתי ממנו. אני מניחה שהשורה האחרונה שלו היא לא סנל"ל, כי עיקר הסרט הוא אופן הנקמה ולא רק הפתעות כאלו או אחרות.
בכל מקרה, צפייה ראשונה שלאחר סנל"ל נעדרת את חדוות הגילוי וזה מפחית מערך הסרט. לי, למשל, סינל"לו לפחות שני סרטים טרם הצפייה. אחד אהבתי, את השני פחות, כך שאני מניחה שזה תלוי עד כמה הסרט מסוגל לשרוד צפייה שניה (כי הרי צפייה ראשונה כשיודעים את הספוילר הסופי היא כמעט כמו מישהו שכבר ראה את הסרט. בטח לא כמו צפייה ראשונה של מישהו שמעולם לא ראה את הסרט או מנחש מה עומד לקרות בו).
אבל כמו שבוג'י כבר ניטפקה – לסנל"ל (או לספילר סתם) אפשר רק למישהו שלא ראה את הסרט. לא למישהו שכבר ראה ועומד בפני צפייה שניה.
לא הבנתי.
אקדח ביד זה מחווה לג'ימס בונד?
זה האקדח,
צורת ההחזקה שלו, ובגדי העור. לא ג'יימס בונד עצמו, אלא יותר מראה נערת-בונדי טיפוסי. מצד שני, אולי זו סתם אסוציאציה שלי.
צורת ההחזקה שלו, למיטב זכרוני
היא אחת מתנוחות הירי הקלאסיות שמלמדים כדי לייצב אקדח ביד. מכאן זאת נראית כמו העמידה שוות השוקיים (Isosceles stance) ואת תמונתה תוכל למצוא במאמר המאלף הזה, שנועד להדריך נשים ברזי האקדח:
http://www.io.com/~cortese/resources/guns2.html
(תגלול כמעט עד למטה, או תריץ בדף חיפוש על המילה isosceles. או stance, מה שיותר קל לך).
לא זכורה לי כרגע נערת בונד קלאסית שהסתובבה בבגדי עור. אולי היתה כזאת, אבל הזכרון הרעוע שלי לא מצליח לשלוף אותן. הבגדים האופייניים לנערות בונד נוטים להיות ביקיני או שמלת נשף.
לא, האלי ברי היא לא נערת בונד קלאסית.
אני חושב שביטול הספין-אוף..
..די מחזיר אותה לסטאטוס "נערת ג'יימס בונד קלאסית". אפילו יש לה את מחוות בגד-הים הקלאסית כדי להזכיר לנו בדיוק מה מקומה בעלילה.
שים לב שאתה בעצמך אומר
"מחוות בגד הים הקלאסית". נערות בונד לא לובשות בגדי ים כ"מחווה" אלא כחלק בלתי נפרד מטבען ומעיסוקיהן.
זה על תקן מחווה אבל..
זה חלק בלתי נפרד מהווייתה של ג'ינקס שלנו.
אחרת, איך תגדירי אותה בסרט? (ומי היא במקרה הזה נערת הJB של הסרט?)
לא נעים לי לומר את זה,
אבל למרות שאני אוהבת את הסרטים עם פירס ברוסנן בפני עצמם, אני לא באמת רואה אותם כסרטי ג'ימס בונד. אולי כי אני שמרנית ונוטה להיצמד יותר מדי לרוח יצירותיו המקוריות של איאן פלמינג – לא יודעת. אבל מכיוון שאני לא רואה את הסרטים האלה כסרטי ג'ימס בונד אמיתיים (ממש כמו שאני לא רואה את סרטי משימה בלתי אפשרית כמשהו שיש קשר כלשהו בינו לבין משימה בלתי אפשרית, מלבד השם), אני לא ממש מחפשת שם נערת בונד.
אז לפי ההיגיון הזה...
דלטון הוא הבונד הטוב ביותר?
לפני שאתה מותח ביקורת על ג'ינקס,
תעיף מבט על הזוועה הבאה.
(אבל ראשית, אזהרה. לא לנשים בהריון. אני רציני. ולא לאנשים שאכלו כרגע, בבקשה. יש דברים נוראיים יותר מקולה על המקלדת.)
http://www.isf.co.il/new/showpicday.asp?ref=pod16112003
טוב, הנה הלכה עוד פנטזיה
אהבתי את המכנסיים.
טוב שאני לא בהריון. אם כי בדיוק כרגע אכלתי קרואסון. נו, טוב שאני לא צייתנית.
זה טבען ועיסוקן,
אבל בגד הים הספציפי של ג'ינקס, כולל צילום הסצינה כולה והעמדתה, היה מחווה (ואם זה מה שהחתול אמר בתגובתו – סליחה. רק הגעתי הביתה ועוד בקושי הספקתי למצוא משהו לכרסם).
איזה סרט מגניב!
רק הפריע לי הזמזום המעצבן הזה לכל אורכו, עד שלא יכולתי וניסיתי להקשיב לו, ואז הבנתי שזה קוונטין שממלמל לי לתוך המוח "תראה איזה כלי אני! תראה איזה כלי אני! תראה איך מכל עמוד בתסריט אני עושה את הסצינה הכי מאאאגניבה ופ"מ בעולם"
ואכן, כל סצינה היתה הכי מאאאגניבה ופ"מ בעולם, רק שמרוב סצינות לא רואים את הסרט…
בבקשה תעזרו לי!
טוב,אז ישבתי כאן בערך שעתיים וקראתי את כל (נשבעת לכם) התגובות הנפלאות על הסרט הנהדר (והביקורת המצוינת)…
ואחרי שסיימתי להתחנף לכולם ולשרוף את כמעט את כל שמות התואר החיוביים המצויים בשפה העברית (אם נתעלם ממהמם, מדהים ועוד כמה וכמה), אגש לת'כלס:
במסגרת קורס "תאוריות פמיניסטיות עכשוויות" נתבקשתי לנתח ולכתוב עבודה על הסרט מזוית ראיה מגדרית, כמובן. כלומר, איך מיוצגת כאן הנשיות? מה מאפיין את הדמויות הנשיות, היחסים בין גברים לנשים וכו'.
אז כמובן שיש לי מספר נקודות מובנות מאליהן כמו: נשים חזקות, שולטות בגורלן, רציונליות – מנכסות סטראוטיפים גבריים וכו' וכו'. ובכל זאת רציתי לבקש עזרה קלה ברעיונות (כי בכל זאת, מהנקודות שלעיל אני יכולה לפתח איזושהי פיסקה או שתיים אך מהיכן תגיע עבודה שלמה???)
אני יותר מאשמח להזמין את כל הכותבים הנפלאים (למקרה שמישהו צריך עידוד נוסף…) לפתח דיון בהקשר מגדרי ולעזור לי נורא נורא (מה גם שאני בטוחה/מקווה שהדיון יכול להיות מעניין לכשעצמו).
תודה תודה תודה מראש
(ואגב,אני לגמרי עומדת מאחורי כל הסופרלטיבים…)
המון תודה וכמה הערות
טוב אז באמת המון המון תודה- אלו אכן נקודות נפלאות וראויות בהחלט לפיתוח.
מספר הערות על דבריך:
– למרות הרצון לרצות את ביל, אומה כן עזבה אותו כמעסיק וכשותף רומנטי, ובמסע הנקמה העכשוי היא יוצאת נגדו במלוא העוצמה- ז"א שאומה היא כן דמות חזקה בפני עצמה, ללא גבר ששולט עליה וכו'.
– אכן, כמו שכתבת יפה, המניע של אומה הוא הרגש האימהי, שהוא רציונל נשי מובהק, אולם היא עדיין מנכסת לה סטראוטיפים גבריים רבים כמו קור-רוח, נחישות ורציונליות (רשימת החיסול הממוקדת, הדבקות במטרה וכו'), העומדים בניגוד לסטראוטיפ הרווח לפיו נשים הן רגשניות ואי-רציונליות. כלומר, כדי להצליח ב"מטלה של גברים", אומה צריכה להתנהג כמו גבר, על אף שאת הרגש האמהי- החייתי היא אינה מצליחה לדכא.
– נקודה נוספת: אקט החדירה- הנשים בסרט הן אינן חדירות, בכל המובנים. עדיין לא השתחררנו מהתפיסה לפיה האקט פוגם בשלמות האישה. הסצינה הבולטת כאן היא כמובן גו-גו שמחדירה את חרבה לתוך גופו של הגבר ששאלה קודם לכן אם הוא רוצה לשכב איתה, היינו "לחדור לתוכה".
אני אשמח נורא להערות נוספות, וממש תודה!
נכון שהיא עזבה אותו,
אבל זה היה כדי לרצות רומנטית גבר אחר, ובל נשכח שבאותו זמן היא עדיין נשאה בתוכה את העובר של ביל, כלומר, היא לא יכלה – או לא רצתה – להשתחרר ממנו לגמרי, והוא עדיין (היה) חלק משמעותי מהחיים שלה.
בעצם, עוד משהו לגבי הגברים:
השריף של העיירה והבן שלו מוצגים כדמויות מגוכחות: לשריף יש אוסף משקפי שמש (החזות המרשימה היא מקור הסמכות שלו, החוכמה וניתוח אירועים משניים לה), לבן אין ייצוג ללא האב – הוא מחכה לאביו כדי להבין מה קרה בזירת הרצח, ואין לו שם משל עצמו – הוא פריט מרשימה: סתם "בן מספר 1".
אוי, ריבונו של עולם
שמת לב שהפרשנות שלך למניע של אומה מעגלית לגמרי?
נ.ב. התפיסה לפיה 'האקט פוגם בשלמות האשה' היא דווקא תפיסה שהועלתה בידי פמיניסטיות רדיקליות דווקא (דוורקין במיוחד, שטענה שכל מין הכולל חדירה הוא 'חילול' ו'פלישה' והשתמשה במונחים מאוד בוטים ובטרמינולוגיה של אונס לגבי מין. ע' Dworkin, andrea, "Intercourse", New-york:the Free Press, 1987).
(עלי להודות: קראתי רק חלקים מהספר, כי נשברתי).
כדי "להשתחרר" מהתפיסה הזו, צריך קודם לקבל אותה. ולמעט אצל הגב' דבורקין וסביבתה האינטלקטואלית, הרושם שלי שהתפיסה מעולם לא התקבלה.
(דעות וסטריאוטיפים על מין לפני נישואין הם דבר אחר ולא קשור בכל, תודה).
איפה את לומדת?
גם אני רוצה ללמוד קורס שהדרישות בו כוללות עבודה על כל מיני השלכות ותאוריות על קיל ביל.
לגבי העבודה שלך, אין לי הרבה רעיונות אבל את יכולה לחזור לסרטים של קוונטין בהם הוא מציג נשים חזקות, ששולטות בגורלן וכל העניין הפמיניסטי הזה. זה בולט בג'קי בראון, ספרות זולה, רוצחים מלידה וקצת ברומן על אמת (שלפי התסריט המקורי של קוונטין נגמר אחרת לגמרי לגבי אלאבמה). זה לא קיים בכלל בכלבי אשמורת (שאין בו אף שורה של אישה) אבל תראי עוד פעם בכל זאת, סתם כי זה סרט גאוני.
המסקנה מכל הסרטים יכולה להיות : קוונטין אוהב נשים, קוונטין מפחד מנשים, קוונטין מעריץ נשיות חזקה, קוונטין חושב שהנשים עוד יהרגו את כולנו (הגברים). קוונטין צודק.
קוונטין גאון.
באוני' ת''א
במסגרת לימודי מגדר שבמסגרת הב.א הכללי שאני עושה… תבוא לראות- שיעור משעשע: 100-150 בחורות (אחוזים ניכרים מתוכן לסביות), 10-15 בחורים.
ימי ג', 16:15, גילמן 223. בילוי חינם לכל המשפחה…
ואגב, תודה על ההערות…
זה לא ''יכול להיות'', זה
נאמר במפורש. "With Bill's backing".
עוד מחשבה
לסרט קוראים "קיל ביל" על שם הדמות הגברית המרכזית שמניעה את העלילה, בעוד שהדמות הנשית המרכזית שמניעה את העלילה נשארת אנונימית.
אני לא לגמרי יודע מה להפיק מזה.
עוד מחשבה
זה מורכב.
האם היא ויתרה על השם שלה בעצמה, או שביל גרם לה לוותר עליו?
ואם היא ויתרה עליו, האם זה רק לצורך הנקמה, או שזה קרה הרבה קודם. ובכלל, האם זה מצב זמני מבחינתה?
כמו בהרבה נקודות אחרות, הסרט נכשל כאן בגדול. את המידע הזה הוא פשוט לא מספק לנו. אולי בסרט הבא, אולי.
לא מדויק
שמה של הכלה נאמר פעמיים בתחילת הסרט, אך מצונזר ע"י ביל, אממ, ביפ, זאת אומרת.
זו לא הכלה שמסתירה את שמה, זה קוונטין. ואני דיי משוכנע שזה יוסבר בחלק השני.
מזל שיש לי
קופי-פייסט מהודעה עתידית:
לא מדויק (כה"ב)
דן ברזל (יום שישי, 27/02/2004 שעה 20:27)
או שלא. טוב, התבדיתי. קורה.
כלומר, לטענתך, טרנטינו מרדד
את "הכלה" לדרגת קונספט, והיא אינה באמת אדם. כמו שבימי קדם נשים היו לא יותר מרחמים מהלכים, הרי כאן הכלה היא בסך הכל "נקמה" מהלכת.
ואם כבר הכלה היא התגלמות קונספט הנקמה, הרי כאן טרנטינו מפנה עורף לתפישה ששררה במרבית העת החדשה, כאילו "נקמה היא משחק של גברים. נשים בוגרות יותר, ומסוגלות להתעלות מעל שטויות כאלו", וחוזר לשורשים המיתולוגיים של שחר התרבות האנושית, של הפוריות היווניות, ושאר אלילות נקמה.
נשים בוגרות יותר
ועל כן, שלא כמו גברים, הן יודעות לנקום בקור רוח, כמו שצריך. ומכאן:
מעבר לכך – נשים בוגרות יותר? הא!
נשים חיות בממוצע מעט יותר מגברים,
ולכן, בממוצע, הן בוגרות יותר.
ממש כמו רגל קרושה.
זה דווקא נשמע לא רע
זה מתחבר לדיון שהתקיים למעלה יותר לפני שבועיים.
בסרט הזה, הנקמה היא מעל הכל והיא דוחה כל צורך אחר.
אומה תורמן מקדישה את חייה בשביל הנקמה, זו המוטיבציה היחידה והסיבה היחידה לכל שאר הדברים האחרים שקורים לה.
(המממ, כשאני כותב את זה זה באמת נשמע הגיוני ונכון)
והשאלה היא
האם אחרי שתנקום את נקמתה היא תעבור לתפקיד הפיראט הנורא רוברטס?
אה! עלית על זה!
עוד התייחסות שטראנטינו שתל בסרט.
הקונספט המוביל את הסרט והמאפיין את הגיבורה שלו, הוא בדיוק כשמה של ספינתו של הפיראט הנורא רוברטס, בנסיכה הקסומה.
מה, אם כן, ניתן ללמוד לדעתך, מכך שטרנטינו משווה את הגיבורה שלו לגוש עץ שצף במים?
שאומה תורמן יודעת לשחות?
ולכן היא... ברווז!!!
לא, אבל אפשר לבנות ממנה גשר
לא מדויק (כה''ב)
או שלא. טוב, התבדיתי. קורה.
סליחה שאני מקלקלת
אבל הכושית מתה ראשונה כי היא כושית, לא? הרי הכושי תמיד מת ראשון בסרטים (והסרט הזה הוא במילא כולו ציטוטים מסרטים אחרים)
למה ''כושית''?
כושית, אין צורך במרכאות.
זה לא כינוי גנאי.
זה מאוד תלוי
גם בטון של הדובר…..
ובכל מקרה העדפתי להיות פוליטיקל קורקט
כושית עם או בלי מרכאות זה לא פוליטיקלי קורקט
אם כבר תקינות פוליטית אפשר להשתמש בשחור/ה או ללכת את כל הדרך ל-african american.
ואוף טופיק: פעם מזמן, לפני יותר מחמישים שנה, קראו לקרמבו בישראל (אז עוד פלשתינה) כושי, ובשנות החמישים שינו את זה לקרמבו בגלל תקינות פוליטית, אפילו שאז עוד לא היה דבר כזה.
african american זה אולי פוליטי,
אבל זה בהחלט לא correct. כידוע לכלל הציבור (ולמעשה, אם מתעקשים, בדרך כלל מתברר שאפילו לאמריקאים זה ידוע), אחוז גבוה מהכושים בעולמנו הם לא אמריקאים, וחלק מתוכם אפילו לא אפריקאים. הביטוי הזה הוא אחת הדוגמאות המחליאות ביותר לאתנוצנטריות האמריקאית שאפשר היה למצוא.
african american זה אולי פוליטי,
אאל"ט, האישה המדוברת בקיל ביל היא אמריקאית. ומאחר שרוב השחורים בארה"ב הם צאצאים של עבדים אפריקנים, זה לא בלתי הולם לכנותה אפרו אמריקאית.
הודעה זו אינה מהווה כתב הגנה על ארה"ב, אחד המדינות הפחות נאורות בעולם המערבי.
למדינות אירופה האנטישמיות, והמותססות פאשיסטית או נאצית, או לסין הקומניסטית?
האם תפתיע אותך העובדה
שבארה"ב יש את המספר הרב ביותר של ארגונים ניאו-נאצים, גזעניים או פאשיסטים?
(ואם כן, אז אתה מוזמן לראות את אמריקה X)
לא, לא תפתיע.
אבל אף אחד מהאירגונים האלה לא שייך לשום מיינסטרים כלשהו. באירופה לעומתו, ללה פן, היידר ועוד כל מיני יש מספיק קבלות ושייכות למיינסטרימיות כזאת או אחרת.
חוץ מזה, ארה"ב היא גם מדינה גדולה מאד, הרבה יותר מכל אחת ממדינות אירופה. האם המספר הגדול של אירגונים כאלה הוא גם יחסי?
ברור שיחסית לאוכלוסיה
בקשר לפוליטיקה- על דיוויד דיוק שמעת?
הסיבה לפריחה של הארגונים הללו וקיצוניים אחרים היא לא האנשים או ההיסטוריה (אולי בעצם קצת) אלא יותר היחס הטולרנטי של הדמוקרטיה האמריקנית. חופש הביטוי הוא מעל הכל, בניגוד לאירופה שם יש לו גבולות (בגרמניה למשל אסור ללכת עם מדי אס.אס. ברחוב- בארה"ב מותר, אסור לפרסם פירסומים נאציים- בארה"ב מותר וכולי).
ואולי זה פועל בדיוק הפוך
הרי על זה בדיוק אני מדבר. על צביעות אירופאית שצובעת אקטים פסולים באור סימפטי.
אם ניקח לשניה את הדוגמא שלך, הרי שאם מישהו ילך אם מדי אס.אס ברחוב ניו יורקי כלשהו, זה יהיה חוקי אולי, אבל הוא בטח יתפס כתמהוני, ויש לו סיכוי טוב לסיים בקן הקוקיה. הכל אולי מותר (וזה טוב, כי אני אנרכיסט בנשמה), אבל לגיטימציה אמיתית יש למעט מאד.
באירופה לעומת זאת, הצביעות האנטישמית או הגזענית נובעת מתוך שורשים עמוקים, ומתוך מיינסטרים אמיתי, בניגוד לאמריקה שמושתת על עקרונות דמוקרטיים והפנימה אותם. הרי שבאירופה הדמוקרטיה עדיין לא הביסה באופן סופי את הטוטלריזם או הפאשיזם.
ואתה משווה את ההצלחות של דיוק, למישהו שהגיע לסיבוב השני של הבחירות בצרפת?
זה לא רק זה.
אישי היקר (האדם המופקד על חינוכי ועל הוצאתי מהבורות המנוולת שאני שקועה בה, או לפחות על עדכוני בעניינים היסטוריים ופוליטיים, שאני לא ממש מתעניינת בהם) ציין באוזניי שארה"ב היא המקום היחיד בעולם שיש בו גילויים של נצרות פונדמנטליסטית. תופעה מעניינת לאור העובדה שהיינו מצפים לראות דבר כזה דווקא נגיד, אני לא יודעת, סתם זורקת, בסביבות הוותיקן?
והיחס הטולרנטי של הדמוקרטיה האמריקאית מתבסס, כמדומתני, יותר על העובדה שארה"ב מורכבת ממדינות נפרדות, שחשוב להן מאד לשמר את חופש הפעולה והחקיקה שלהן במידת האפשר, ולאו דווקא על זה שהיא מורכבת מאנשים מאד נאורים וליברליים שחופש הדת מאד חשוב להם.
ולפני שאתם מתווכחים אתי, אמרתי "יותר", לא אמרתי "רק".
גילויים, כן
אבל, מזיקים? לא בטוח.
אחרי הכל יש נוצרים פונדמנטליסטים שהם הידידים הטובים ביותר של ישראל. אז היכן כן הבעיה.
חוץ מזה שהצביעות מזערית באופן יחסי לאירופה הנאורה כל כך לכאורה, והרקובה כל כך למעשה.
ולא שטענתי לשניה שארה"ב היא מדינה מושלמת. אבל היא בטח הרבה יותר קרובה לזה על ערכיה מהאירופאים.
הא?
ארה"ב מציגה את עצמה כמדינה הנאורה ביותר בעולם, כשבמציאות היא אחת המדינות הפחות נאורות, לפחות בעולם המערבי, עם המון חקיקה דתית (אה, שכחתי, אסור בארה"ב חקיקה דתית. טוב, בסדר, חקיקה נגד הפלות זה לא דתי, זה "pro life"), המון גזענות, המון אפליה, המון מכל מה שתרצה.
אם זה לא צביעות, אני לא יודעת מה כן. לא סתם ארה"ב היא ערש ה-PC, שבו במקום לתקן עוולות חברתיות מחליפים להן את השם לשם פחות מעליב.
הלא מושלמת.
ועם זאת, ארה"ב היא ערש הדמוקרטיה. ואולי המדינה היחידה בעולם שבה הדמוקרטיה השתרשה לחלוטין בחיי התושבים. אף פעם לא טענתי שאין בה בעיות, אף פעם לא טענתי שאי אפשר להשתפר. אבל באופן יחסי לאירופה, המצב שלה הוא בהחלט שפיר.
______________
נורטון גם מבהיר, שזה שהוא עצמו אמריקאי לא קשור בכלל לנושא.
ערש הדמוקרטיה? מה היוונים עשו כל הזמן הזה?
כן, אני מודע לכך שגם אצל היוונים הייתה אפליה נגד נשים ובני מעמד נמוך. בכל זאת, שם פחות או יותר התחיל הרעיון של בחירת נציגי העם בידי העם. אם נתייחס לדמוקרטיה מודרנית בה כל בני-האדם נולדו שווים ובעלי אותן הזכויות, אנגליה מקדימה את העולם החדש בכמה מאות שנים. מה גם שעד שנות ה-60 אפליה נגד שחורים נחשבה עדיין לגיטימית בארה"ב.
אז כל הקטע הזה עם מערכת המעמדות באנגליה
מה התפקיד שלו עכשיו לדעתך?
לא אמרתי שהם מושלמים
(ולפי "כן, אדוני השר/ראש הממשלה", הם אפילו לא בדרך הנכונה) אבל אני באמת מתקשה ליחס לארה"ב את הביטוי "ערש הדמוקרטיה".
ממש דמוקרטיה
יוון העתיקה, נו באמת. היתה זכות בחירה ל6.32 אנשים שלמים.
ובריטניה – רייוי כבר ענה לך. ארה"ב היא עדיין וללא ספק המקום היחיד בו הדמוקרטיה היתה תהליך טבעי וברור. (ותראה למשל, מה קרה בדיוק באותם שנים בצרפת).
דמוקרטיה פאשיסטית
בספר המומלץ "הקולנוע כהיסטוריה" של פרופ' שלמה זנד ישנה אבחנה מעניינת לגבי הדמוקרטיה האמריקאית. זנד מכנה אותה "דמוקרטיה פאשיסטית", ומנמק את הטענה שלו (תוך שהוא מחזיר את הדיון הזה למחוזות האונטופיק) באמצעות ההשתקפות של האומה האמריקאית בקולנוע שלה.
לא שאין אנטישמיות באירופה, אך כדאי להיזהר באופן בו אנו קונים את הכותרות של "ידיעות".
היידר, וזאת נאמר לי ע"י לא מעט אוסטרים, הוא בדיחה עצובה במולדתו. הוא נחשב עפ"י רוב לפופוליטיקאי זול ונטול עמוד שידרה, חובב כסאות מושבע שיהיה מוכן מחר להתחתן עם יהודי שחור עור עם שורשים צועניים אם הוא יחשוב שזה יביא לו קולות. התמיכה בו באה בעיקר בשל העמדות הלאומניות שהוא הציג, שלא כל כך שונות מעמדות לאומניות של מפלגות שיושבות כרגע בכנסת ישראל, ולא בשל העמדות הגזעניות שהוא הציג. הוא עדיין נחשב לפוליטיקאי סהרורי וחסר משמעות (מעבר לכך שהוא הוקא החוצה מהפוליטיקה האוסטרית לא מכבר).
לגבי לה-פן, כמעט כל צרפתי ישמח להסביר לך שהתמיכה הגבוהה בו לכאורה בסיבוב הראשון לא הייתה כל כך שונה מהמנדטים הרבים שהגמלאים קיבלו השנה בעיריית תל אביב. שאננות וחוסר עניין בפוליטיקה הובילו לאחוזי הצבעה נמוכים, כך שנוצר שיקוף לא הוגן של העם. באופן טבעי, לפנאטים ובעלי אינטרס צר יותר חשוב להצביע. ועובדה שלאחר הסיבוב הראשון סערו הרוחות בצרפת, ובסיבוב השני הם יצאו מהשאננות ואחוז ההצבעה עלה פלאים, והתבוסה של לה-פן חשפה את מקומו האמיתי בסצינה הפוליטית.
בחזרה אליך, חיים.
אתה מתכוון
בחזרה אליך, נורטון.
נכון, היידר הוקא לאחרונה, אבל הוא זכה להצלחה עצומה קודם. האם יכול להיות שבטווח הביניים, החברים האוסטרים שלך גילו עליו את האמת. (שהוא מוכן להתחתן עם וכו'). גם לגבי לה פן העובדות ידועות. ועם זאת, קשה לי לראות תופעה דומה של הצלחה בארה"ב. הצלחה לא נמדדת בערכים אבסולוטיים אלא יחסיים, ובערכים כאלה שניהם הצליחו הרבה מעל למשוער. כהשוואה, אוכל לומר שלא רק שלדיוויד דיוק אין סיכוי לשחזר את ההצלחות היחסיות של החברים שלו. או ללואיס פאראחאן. אלא אפילו לפט ביוקאנן, או ג'סי ג'קסון, שניהם רגועים הרבה יותר מהמקבילות האירופאיות, אין שום סיכוי להגיע להצלחה שאפילו מתקרבת לאלו של עמיתיהם.
אני אגב, חייב להוסיף את השמות של ג'קסון ופאראחאן, זה רק טבעי.
לגבי פאשיזם דמוקרטיה, או דמוקרטיה פאשיסטית או what not , אני בהחלט יכול להבין ולקבל במידה כזאת או אחרת, אם כי אין לי מושג איך זה משתקף בקולנוע. אכפת לך לתת כמה דוגמאות?
כמובן.
איך יכולתי לפספס סאטירה גלוייה כל כל על ערכי ה"מוסר" ההוליוודי.
סרט... המממ...
ראיתי אתמול. סרט טוב? בהחלט. אבל "כלבי אשמורת" זה לא, וגם "ספרות זולה" לא – ואם יורשה לי להיות פסימי לרגע, לא נראה לי שטרנטינו כבר יצליח לשחזר את הישיגי הסרטים הנ"ל. על המחמאות באמת שאין טעם לחזור, לכן אני אתמקד בדברים שהפריעו לי:
* קודם כל, המבנה הלא-ליניארי של התסריט היה בהחלט מבריק ובהחלט במקום – אבל למה לשים כותרות שמכריזות על כל פרק חדש? קוונטין, מותק, אני יודע שאתה גאון. אתה באמת לא צריך לצרוח את זה מכל גג אפשרי.
* שנינויות. אני מצטרף לביקורת שהעבירו קודמי – בסרט פשוט אין מספיק מהן, ו-"להרוג את ביל" זה בדיוק הסרט שהתאימו לו יותר שנינויות.
* סרט האנימה. כאן אני שובר את הקונצנזוס: פיחס. כמה פיחס? "שיא עולמי" פיחס (אני מתייחס לסרט הכי דוחה ב-"אנימטריקס"). עם הקווים המודגשים יתר על המדה והבציעה הדוחה, הסרט הזה נראה כמו "סרטי האנימציה" שאותם נהגתי לשרבט בפינת המחברת שלי בכתה ב'. איך האולפן שמייצר את סרטי האנימציה הכי מלוטשים ביפאן (Production IG) סיים עם השם שלו על הדבר הזה – לטרנטינו פתרונים.
* כל סצינת או-רן בכלל נמשכה יותר מדי זמן. בשלב כלשהו זה פשוט נמאס. לאורך כל הסרט היתה לי התחושה שאפשר היה לכווץ אותו לסרט אחד באורך של שעתיים וחצי, ולו על סמך עריכה אכזרית של החלק הראשון.
ומסקנה לסיום מצפיה בסרט: היפאנית שלי החלידה לחלוטין, ואני צריך לחזור ולעבוד עליה (הספר ששוכב על המדף שלי כבר חודשים יכול להיות התחלה טובה. הומממ… מחר. אני מבטיח..).
אתה לומד יפאנית
רק בשביל לראות אנימה?
אתה יכול לחשוב על סיבה טובה יותר?
בהתחשב בזה שאני יכול לספור על יד אחת
את סרטי האנימה שראיתי בחיי (לא כולל את אלה שנרדמתי בהם), כן, אני יכול לחשוב על סיבות יותר טובות.
וסרטים יפניים בכלל?
ראיתי לא מזמן את The Returner. רק לאחר שקראתי תקצירים שלו באנגלית הבנתי ששם הסרט מתייחס לבחור בן זמננו, ולא לבחורה החוזרת בזמן. משהו שהתרגום לעברית הצליח איך שהוא לפספס.
אז כן, כדי להבין סרט זניח אחד כמו שצריך, ראוי ללמוד יפנית במשך שנים. או בעצם, אולי לא.
סרטים יפניים בכלל זה משהו אחר
בזמן האחרון אני מנסה להשלים קצת פערים ומתקדם לאט לאט בכיסוי שלושה וחצי המדפים המוקדשים לקולנוע היפני באוזן השלישית. מאוד מאוד לאט.
למדתי. שלוש שנים. תואר ראשון וכו'.
ובנוע לשאלה "למה" התשובה היא "לא עסקך".
תואר ראשון ב...?
תואר ראשון ב...?
http://www.fisheye.co.il/author.php3?id=2
הרשו לי להתעצבן קשות:
בטריוויה של ימד"ב ל'קיל ביל 1' יש אזהרת ספוילר לפני אחד מפרטי הטריוויה. כיוון שראיתי את הסרט חשבתי לעצמי שאין בעיה לקרוא את הטריוויה (חשבתי שזה קשור לסוף הסרט). אבל לא, זה ספוילר לחלק השני. מה יהיה? לא יתנו לי לראות את הסרט הזה בלי שיספיילרו לי אותו?
איזה מהם?
אותי הוא כבר קנה
אותי טרנטינו כבר קנה.
בין אם זה ב"ספרות זולה" הקאלטי או "כלבי אשמורת" הסגנוני.
ראיתי את הסרט הזה, אחרי שידעתי שאני הולך לצאת מהאולם מרוצה.
צדקתי.
הסגנון הייחודי שלו, הדמיון, השילוב הבלתי- אפשרי של שחור-לבן, אנימציה, קונג- פו, הכל.
יש לו את הדרך שלו להעביר את המסר, והוא מצליח בזה.
איך?, אני לא יודע.
לחלק השני אני אלך, אני יודע שאני אצא מהאולם מרוצה.
תגידו, יש לטרנטינו משהו מהאות B?
פתאום שמתי לב שהשם של רוב הדמויות הגבריות הלא-יפניות בסרט מתחיל באות B. בעצם, אפשר להוסיף לזה גם את היפנים, כי רובם מכונים "בוס <הכנס שם כאן>" (נניח שזה חלק מהשם. בתיאוריות קונספירציה זה מותר).
יש את ביל, באד ובאק, ויוצא הדופן הוא שריף ארל מק'גרו, שבכלל קיבל את השם הזה כמחווה לסרט אחר.
מהצד היפני – כל הבוסים למיניהם, ג'וני מו (שגם נחשב לאיש B כי בתסריט המקורי קוראים לו Barrel), ויוצא הדופן הוא שוב זה שמהווה מחווה לסרט אחר – האטורי האנזו.
אולי קוונטין טרנטינו מנסה בכוח לדחוף לנו ש'קיל ביל' הוא (מחווה ל)B-מובי(ז)?
לגברים יוצאי הדופן יש עוד מכנה משותף:
נכון לעכשיו המידע שקיבלנו לא מציג אותם כ-Bad Guys (זה מכנה משותף עם הסתייגות, כי יכול להיות שבסרט השני יתברר שהשריף הוא כן באד-גאי).
לגברים יוצאי הדופן יש עוד מכנה משותף:
ועוד מכנה משותף – החרוז הנלווה לשמם:
טוב, לפחות לשנים שהקפיצו לי את זה למודעות.
אולי זה אומר שהיא בי.
Bill זה גם מודעה..
ואכן הסרט הזה הוא מודעת הרג גרנדיאוזית אחת גדולה..
Bill זו מילה...
ויש את Road kill bill,
(שהאמת, היה האסוציאציה הראשונה שלי כשראיתי את שמו של הסרט הזה), שהוא חוק שעבר בטנסי ומתיר לאכול חיות שדרסת במכוניתך.
לא, אל תאמינו לי. תקראו:
http://www.tennessean.com/sii/99/03/19/roadkill19.shtml
גאוני…פשוט סרט גאוני!
יותר ממה שציפיתי
כל כך מיוחד
וכל הקטע עם הרטיות התואמות פשוט מבריק!!!
יש לרטיה איזשהו קשר
עם נדין מטווין פיקס? אני לא זוכרת כבר את מאפייני הדמות, אבל היא עלתה מייד בראשי כשראיתי את דריל האנה שורקת לה (ולא משה דיין, כפי שאולי היה ניתן לצפות…)
לא יודע איך זה עכשיו, אחרי ה-11 בספטמבר
אבל בעת טיול מאורגן בארה"ב לפני 5 שנים בערך, מישהו בטיול שהתחביב שלו היה לאסוף חרבות, הצליח להעביר את הרכישות שלו דרך נמלי התעופה בלי בעיות מיוחדות. רשויות הבטחון שם מתייחסות (או התייחסו, כאמור – אין לי מושג איך זה היום) לדברים האלה בתור צעצועים שאנשים תולים על הקיר. אני מתאר לעצמי שביפאן הסיפור דומה.
ואם בניטפוקים עסקינן
גם לא הבנתי, איך הרגליים של אומה תורמן הושבתו, אבל הידיים פעלו just fine.
לקח לה זמן להחזיר אותן לפעילות מלאה,
אבל כש"נרדמות" לך הידיים, יותר קל להחזיר אותן למצב רגיל מאשר רגליים (לפחות אצלי זה ככה). מה גם שרוב הפעולות שאומה עשתה עם הידיים, לא התבססו על שרירי ידיים בלבד (למשל, דלת שהיא הדפה ונעזרה לשם כך בכל הגוף), לעומת הרגליים, שמשמשות להרמת כל משקל הגוף (מה שהיא לא יכלה לעשות, ולכן נעזרה בכסא גלגלים).
אל תתחילו
אל תהיו כמו האדיוט מהשורה האחורית (הוא לא היה באחרונה, כדי שאטיב לשמוע את הערותיו השנונות במשך כל הסרט) שהיה חייב לציין כל פרט לא הגיוני פיסיקלית/ביולוגית וכד' עד שבהערה לגבי המעבר לנוף המושלג מתוך המסעדה/מועדון כבר צעקתי עליו "שששששש" (עד כמה שאפשר לצעוק "ששששש"). אני הבנתי שהסרט לא מתכוון לציית לחוקים האלו באיבר הראשון שהתיז דם לכל עבר כמו מקלחת מים אדומה. זה הסגנון שלו – לא רוצים, צאו בשקט מהאולם.
אם כי אתם לפחות לא מעירים "חוכמות" כמוהו בקול רם (רם!) במשך כ-ל הסרט…
אולי, באמת, זה בגלל קוד הכבוד
אבל ליקוזה, כפי שהיא, לא אמור להיות קוד כבוד.
למרות כל הדרמות על המאפיות, בסופו של ענין, המאפיה היא ארגון להפקת רווחים (שלא במסגרת החוק) המחפש יעילות ולא יחודיות אנושית. ובמצב כזה המאפיה לרוב מביאה את המקלעים, וגומרת את הסיפור בצורה המהירה ביותר.
וגם סרט כזה של פנטזיה מטורפת צריך לדעתי לתת ציור נכון של היקוזה היפנית, ואי אפשר להפוך אותם לסתם חבורת אבירים המחפשים כבוד.
ליקוזה לא אמור להיות קוד כבוד?
סליחה? כאילו, אנחנו חיים באותו יקום?
היקוזה, אם יותר לי להזכיר, היא מאפיה *יפנית*, ואלה, לא עושים שום דבר כמו שאנחנו רגילים. *כמובן* שיש להם קוד כבוד.
אבל אם כבר מדברים, גם במאפיה הסיציליאנית בארה"ב היה וואחאד קוד כבוד. דבר די צפוי, מארגון כל כך פטריארכלי.
טוב, נו
במציאות נראה לי שכל שימוש במונח "קוד כבוד" נעשה כדי לשכנע חברים בארגונים מסויימים למות בשמחה למען חייהם המרופדים יותר של העומדים בראש הארגונים האלה.
אבל בסרטים קוד כבוד הוא פתרון טוב לכל מיני שאלות כמו "אז למה הוא לא הרג אותו קודם?" וגם מאפשר להרוג את הגיבור ועדיין לתת לסרט סוף טוב.
ליקאוזה אכן אין קוד של כבוד!
את צודקת שלמאפיה הסצילינית יש קוד כבוד בעקבות הפטריכאליות שלה, אך לדעתי המאפיה בסיצליה הייתה פחות ארגון להפקת רווחים ויותר לשליטה באי כנגד האיכרים.
המאפיה בארה"ב וכן המאפיות בכל שאר העולם הם אירגונים לא חוקיים להפקת רווחים, שלא בוחלים, לצערנו, בשום דבר כדי לנצח את היריב.
האיטלקים הכניסו למאפיות בארה"ב מימד משפחתי, אך כיום ככל שעולות מאפיות צעירות יותר של קוראנים ושחורים הן יותר ויותר דוחקות את רגליהן של המאפיות הוותיקות.
א': מה לגבי פסיקים בהודעות?
ב': הקטע במכונית רק הצביע על נחישות הברזל שיש לאשה הזו.
הקטע עם הדם היה אמור להיות, כמו עוד הרבה קטעים בסרט, קומיקסי לחלוטין. זו הסיבה שהוא לא מגעיל לצפיה, אלא מגניב לחלוטין.
מישהו יכול לעזור לי?
אני יודע שאני מתעורר קצת מאוחר, אבל היום שמעתי שבסוף הסרט אחרי הקרדיטים יש סצינה/שוט משעשעים במיוחד. ראיתי כבר את הסרט פעמיים ולא נשארתי לאחרי הקרדיטים (למרות שמאוד אהבתי) ונראה לי קצת אובססיבי מדי ללכת לפעם שלישית רק בגלל זה.
מישהו ראה/מכיר? לא איכפת לי מספויילרים, באמת.
אני חושב
שקוראים לה "להרוג את ביל II".
זה גם מה שאני שמעתי.
ולכן נשארתי את כל הקרדיטים. עד הסוף. עם חליל הפאן המעצבן ברקע.
אין סצינה נוספת בסוף, פרט לסצינה שבה הצופה התמים ששכנע את חבריו להמשיך ולשבת לאורך כל הקרדיטים מתפדח לאללה.
לפחות נהנים מעוד כמה דקות של הפסקול
לא יודעת מה אתכם
אבל אני עברתי את הסרט בשרשרת אורגזמות מטורפת :) בדגש על קטע האנימציה המדהים
אורגזמות
זה מעלה תהיות:
1. ראית אותו בבית? איך?
2. אם ראית אותו בקולנוע, איך הצלחת להימנע מלהפריע לשאר השותפים בצפיה?
3. האם מישהו אמר I'll have what she's having ?
אורגזמות
גדול LOL
הורא!!
סוף סוף זכיתי לראות קיל ביל. בשעת לילה מאוחרת בסינמה סיטי.. בחברת עוד כמה חסרי מעש שמילאו את האולם.
קודם כל אציין שהזמן הזה, בין 12 בלילה לבין 2 זה זמן שבד"כ או שאתה רדום למדי, אחרי לילה ללא שינה שעברת יום קודם, או שאתה עירני בצורה מפלחת מלבועים.
ואין ספק שצפייה בסרט הזה מפצלחת מלבועים יותר מגדר הרגיל.
הממ… מה רציתי לשאול בעצם? אה נזכרתי!!
מאיפה כל הרוע הזה מתפרץ?? מה *ביייפ* עשתה לביל ולמטורפות האלה שהן טרחו כל כך להרוג אותה (ללא הצלחה יתירה)? אבל זאת ככל הנראה שאלה חסרת טעם ואולי אף חסרת מענה, גם אולי אחרי הסרט הבא. הייתי מודעת לזה כשחשבתי על זה, אבל זה עדיין מטריד.
זאת רק אני או שהבת של הנרצחת הראשונה (ששכחתי את שמה וכינויה) היתה פשוט מוזרה נוכח מראה גופת אימה המדממת על רצפת המטבח? כלומר הייתי מצפה ממנה לצווח, לבכות, להביע מחאה, להזדעזע, או לפחות להראות שמץ של שוק. אך היא פשוט עמדה שם בקור רוח ובהתה בחוסר עניין בגופה ואח"כ באומה. מוזרה מאוד הילדה.
אני יודעת שאין לצפות לאיזושהי חוקיות מבחינת הגיון.. כלומר אין חובה כלל כי פרט כלשהו בסרט יתאים או לא יתאים לאווירה הכללית, כגון אומה שמדברת יפנית כאילו נולדה כך (למרות שאפשר להבין שהיא למדה פעם יפנית כחלק מלימודיי הסמוראיות שלה או משהו) וכד'.. אבל הם עדיין מטרידים. קשה מאוד לנטרל את הניטפיקר השכלי, אבל אני מודעת לכך שחובה לעשות זאת בצפייה בסרט זה. אך זה קשה.. כי אנחנו בני אדם שמרגישים צורך חזק לכפות את חוקי ההגיון שלנו סביבנו. לכן אני חושבת שהסרטים של טרנטינו מעניינים ומגניבים, כי אין הם לוקחים את הצופה כאדיוט מטופש שלא חייבים לו הסברים על שום דבר שקורה בסרט, אלא הם עושים זאת פשוט מתוך אמירה פשוטה שבסרט זה החוקים שלכם לא תקפים. לא נוח לכם.. בעיה שלכם. זאת גישה ממש מגניבה. וזהו.
והשריקה הזאת.. מעבירת צמרמורת ממש.
רשמים מצפייה שלישית.
מעבר לשלל התשבחות שנשפכו על הסרט אין לי הרבה מה להוסיף, חוץ מכך שזהו הסרט הקרוב ביותר לשלמות ויזואלית שיצא לי לראות.
החלקים היחידים שקצת נאבדים בצפיות חוזרות הם: הסצינה בבית משפחת בל שנראית מבריקה בתחילה אך נעשית קצת מאוסה ובעלת דיאלוגים לא אמינים, וסצנת האנימה שלאחר השוק הראשוני, נראית פשוט מכוערת ומעצבנת, ולי לפחות היה מאוד קשה לא לצחוק ממבוכה בסצינת ה "whimper".
חוץ מזה, החורים בעלילה מתחילים מעט לעצבן (למה היא לא לקחה את החרב לבית של ורניטה, וכו').
לעומת זאת, האקשן נעשה מהנה ואינטנסיבי מצפייה לצפייה, ועריכת הסאונד שנשמעה מעט חובבנית בתחילה, מתגלה ברגעים מסוימים מאוד פארודית ואפילו מודעת לעצמה.
אך הדבר העיקרי ששמתי לב אליו בצפיות האחרונות ובעיקר מקריאת רשימת המחוות, הוא שקיל ביל הוא הסרט הראשון שעשוי בסגנון של מוסיקה אלקטרונית מסויימת שקיימת בעשור האחרון. לסגנון אין ממש שם מוגדר, אך מה שמשותף לאמנים הוא שכל המוסיקה שלהם מורכבת ברמה המופשטת ביותר אך ורק מדגימות של שירים קיימים (סמפלים), ושרוב האמנים המוכרים חתומים בלייבל הבריטי "נינג'ה טיון" שזהו השם הכולל הנפוץ לסגנון. (אחד האמנים הגדולים בו והאהובים עלי באופן כללי הוא "אמון טובין" שכיום קטעים שלו נמצאים בלא מעט פסקולים וטריילרים).
ההבדל העיקרי בין האמנים האלו לבין די ג'ייס שלוקחים קטעים ארוכים ומוכרים ל"קישוט" הקטעים שלהם, הוא שנינג'ה טיון לוקחים עשרות או אף מאות סמפלים שיכולים להיות קצרים וחסרי משמעות בפני עצמם לקטע בודד. הנקודה באופן תיאורטי היא להוציא משהו שהיה נכון בזמן ומקום מסוים, ולהביא אותו לקונטקסט שונה בסביבה חדשה, לקהל חדש, ולקחת קרדיט אך ורק על העריכה (המיקס) ובעיקר העיבוד של הסאונדים השונים לתוך יצירה חדשה ושלמה. וכמו בקיל ביל, אפשר לחזור ולראות את המקורות וההשראות לסרט, אך סביר להניח שהקטעים יהיו הרבה פחות מלהיבים ופחות מעניינים מהמוצר המוגמר, כאשר ההבדל הרציני הוא שקיל ביל משחזר את הקטעים המקוריים ולא דוגם אותם.
אני לפחות, נהניתי הרבה יותר מהסרט בראייה כזו. האם יש משמעות לעריכה הלא פורמלית בסרט? יכול להיות, אבל אני הרגשתי שזו פשוט היתה הדרך הטבעית ביותר לקוונטין לכתוב, באותו רגע. האם הסרט באמת צריך עלילה? לטעמי לפחות, זה תלוי אם אתה בן אדם שמוכרח שיעבירו לו סיפור בכל שיר שהוא שומע, או שאתה יכול פשוט לשבת ולהנות מהמוסיקה.
מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד אוהב לקטול סרטים, אין ספק שזהו אחד הסרטים הכי טובים שראיתי, אם לא הכי טוב.
קוונטין טרנטינו מפתיע מעל למצופה עם שחקנים מדהימים, בימוי, צילום, פסקול, מיסתורין…הכל!
העלילה היא דיי מוכרת, אבל סופסוף מישהו שיודע גם להתאים את עצמו לעלילה, קטעי האקשן בסרט הזה לא מאולצים, יחסית דוגמא למטריקס, ששם הכל נראה מאולץ למדי. בכל אופן, סרט מדהים לחלוטין.
גם בימוי, גם צילום,
גם פסקול… יא אללה, אני חייב ללכת לצפות בזה כבר.
זה כל כך מטופש שאני פשוט חייב לשתף
מישהו ניסה להרשים חברה שלי, ושאל אותה בנונשלנטיות: "נו, אז ראית כבר את 'להרוג את ביל פרקר'?"
ואם היה שואל באנגלית
זה בטח היה משהו כמו "ראית כבר את להרוג את ביל וולי?" וכמובן, סרט ההמשך "להרוג את ביל וולס".
זה כל כך מטופש שאני פשוט חייב לשתף
ואני שמעתי על מישהי שקראה לזה "להרוג את קיל".
סרט נפלא
אבל אני מעדיף את 'שודדי הפיראטים'.
תאוריה בקשר למספר השנים.
לדעתי היא ידעה כמה שנים עברו מהסתכלות בכפות הידיים כי היא בחנה את קו החיים שלה וראתה לפי אורכו את מספר השנים שעברו.
לא ההסבר הכי הגיוני בעולם, אבל אולי בעולם של הסרט זה ככה.
-?
נכון נכון נכון!
גם לי זה עבר בראש כל הסרט
יש לי בקשה..
אני עושה עבודה על טרנטינו
כל מי שמכיר אתרים עליו
או כל חומר אחר עליו שיגיד בבקשה במיוחד השוואות בין סרטיו..
תודה רבההה מראש
יש יופי של רשימת לינקים
בתחתית הביקורת.
כרגיל, באיחור אופנתי.
(שדווקא התגלה כעכבה לטובה, כי, הידד!, עכשיו אני צריכה לחכות רק חודש לחצי השני!)
אני חייבת להודות, מעולם לא נשפכתי מהערצה לאדון ק. טרנטינו. את כלבי אשמורת וג'קי בראון מעולם לא ראיתי, ובספרות זולה צפיתי לראשונה בשנה שעברה, ולא ממש נפלתי מהרגליים.
מה שאולי יכול להסביר איך חיכיתי כל כך הרבה זמן עד שנכנסתי לקולנוע וראיתי את אומה תורמן מגדירה מחדש את גבולות הקול. וואו. דפנטלי וואו.
דיאלוגים מבריקים? למה בדיוק לחפש דיאולגים מבריקים כשהחרבות מדברות? כשסכינים מתעופפות? כששפתיים ננשכות ודם משפריץ כמזרקות?
לא חובבת אלימות גדולה אנוכי, אבל במקרה דנן, זו לא הייתה אלימות. זו הייתה אמנות. ריקוד של דם. [הכניסו כאן כל התפלצנות מתבקשת שהיא].
אז כן, העלילה באמת בסיסית למדי. אבל ראבק, מי מחפש עלילה כשהוא יכול לצפות בקרבות כל כך יפים? למי אכפת מדיבורים? שישתקו וימשיכו לערוף ראשים, ויפה שעה אחת קודם!
?
יאללה, שיגיע כבר החלק השני. חלקנו מנסים להבין מה בדיוק קורה שם…
מקורבים סבורים שביל הוא בעצם החתן. זה הגיוני? זה אפשרי? אני תוהה.
__________
העלמה עפרונית, עדיין תחת השפעת הסרט.
כרגיל, באיחור אופנתי.
זה לא אפשרי כי הראו את הגופה של החתן וגם אומה כל הזמן מזכירה את זה שרצחו אותו. וגם יש היום יומולדת לטרנטינו אז מזל טוב!!!
מאוד איחור מאוד אופנתי
קודם כל: צל"ש ללונג ג'ון על ביקורת פשוט נפלאה!!!
איזה סרט מגניב!! פשוט מגניב!! כל כך הרבה דם (ווהו!), כל כך הרבה אקשן, כל כך הרבה כיף וויזואלי וכל כך הרבה אומה!! זה יכול להיות יותר טוב?!
בזמן האחרון זה ממש עצוב לראות סרטים. כמעט בכל סרט אתה יושב לעצמך וחושב כמה סרטים של פעם היו טובים… הסרט הזה זה קלסיקה נעשית! נהניתי נורא!
מכיוון שהסרט הזה מוגבל עד גיל 16 אם אין לידך מבוגר (דמט!!) אני נאלצתי לצפות בזה עם אמא שלי… התקפלויות בכיסא לרוב… אני לעומת זאת לא הבנתי מה ההתרגשות. דם יש! ובשפע! אבל הוא כ"כ לא מציאותי שזה פשוט נהיה יפה! ותסלחו על 'חוסר הרגישות' (?) אבל גם משעשע!
אהמ…. סתם שאלה… לעוד מישהו ממש התחשק לבכות בהתחלה? כשאומה רצחה את ורוניטה גרין (ככה קראו לה, לא?) מול הבת שלה ובקטע שאומה בוכה על התנוקת שלה? כי אני פשוט עמדתי ליבב לי…
הקטע המצויר… אוי ווי… אם אני לא טועה הם ניסו לעשות אנימה, לא? ואנימה ניראה הרבה הרבה יותר טוב בקווים ישרים וחלקים! הקווים היו מקושקשים וגרמו לכל הקטע להראות כמו סקיצה לאנימה או ספר קומיקס. אבל סה"כ היה קטע דיי טוב… יותר טוב מכל הקטעים המצוירים שראיתי על היום (לא הרבה…).
וואי כמה שאני רוצה ללמוד יפנית!
גוגו שולתת!!!1
מאוד איחור מאוד אופנתי
אני מאד אוהב אנימה ומאד אהבתי את הקטע בסרט, זה שהכול כזה מקווקו לדעתי זה יפה, מקורי, מיוחד!
שאלה מאתגרת...
שלום לכולם! רציתי לשאול אם משהו יכול לומר לי את השמות של הפרקים להם הסרט מתחלק (אני יודעת שלפרק הראשון קוראים "2" ולפרק השלישי קוראים:"הכלה המוכתמת בנתזי דם" אבל אין לי את שאר הכותרות) אני אשמח אם מישהו יוכל לעזור לי!
שאלה מאתגרת...
"להרוג את ביל 1"
1. "2"
"להרוג את ביל 2"
ואם את ממש רוצה
שאלה מאתגרת...
סליחה!! אני התבלבלתי פה…
נדמה לי
שזה The Origin of O-Ren (בלי "אישיאי").
היו כבר כמה השערות כאלה.
לפי דעתי זה ממש לא ביל, ופשוט יצא במקרה שהוא מתלבש כמוהו ומתנהג כמוהו. וראיתי את הגרסה האמריקאית אתמול ובאמת לא רואים
כשהכלה חותכת לה את היד אבל בגרסה היפנית רואים את זה בבירור !מחשטיפפת!.
בוקר טוב
אגב השם של הכלה..
רואים אותו על הכרטיסי טיסה שהיא קונה לאוקינוואה ולטוקיו- מצד ימין למעלה
רק שכבר כולם יודעים איך קוראים לה ככה שזה לא משנה כל כך…
לפני כמה שבועות חזרה אחותי הקטנה מטיול-אחרי-צבא במזרח ובתרמילה עשרות DVD-יים בשני שקל האחד. נראה לי שהם לא מקוריים – אולי מה שהעלה אצלי את החשד זו האיכות הטכנית העלובה, מריחות הצבע כל פעם שאחת הדמויות נעה, הסאונד הבעייתי או הממשק שעונה לחוקים משלו.
ואולי זה התרגום לאנגלית, שמספק רגעים קומיים שופכים מצחוק וכמה דיאלוגים כה הזויים שנראה כאילו תמללו מחלקת חולי נפש שמטופלת בסמי הזייה חזקים במיוחד.
אז כראיה הנה התרגום (תרגום? תמלול!) לדיאלוג בין הכלה לאו-רן לפני בואם של ה-88 (סילי ראביט). לא נגענו:
סופיסטיקייטד אינדיד.
אדיר!
זה מזכיר לי את ה- engrish captions של שר"ה, אחד הדברים היותר מצחיקים שראיתי
אוי טרנטינו
צפיתי בסרט פעם שניה, ודי, הגאונות של הבן אדם הזה פשוט מדהימה.
יחי המלך.
(באופן די מצחיק אבא שלנו צפה ברוב הסרט ביחד איתנו ולאחר הסרט התנהל הדיון הבא-
אבא: הסרט הזה הוא ההתגלמות של הפוסט מודרנסטיות.
מש"ח: אוי, העלילה.
אבא: שום עלילה הכל קומיקס.
מש"ח: הנקמה, הצדק,
אבא: שום משמעות, טרטינו הוא פוסט מודרניסט האמיתי.
צדק: למי אכפת שאין משמעות העיקר ההנאה, העיקר הסגנון וואו.
אבא: זה ממש עבודה זרה של צללוליד, של הוליווד.
מש"ח: מה פתאום זה סרט דגול.
צדק: אין ספק שטרטינו לא היה רואה שום סגנון במחבלים של 11/9, מה זה השימוש בסכינים יפניות!? איפה חרבות הסמוראים שלכם??.
אבא: מה זה משנה, להכניס את המטוסים לתאומים היה ממש קטע הוליוודי.
צדק: אבל איפה הסגנון??
בקצור טרטינו אתה תופעת טבע חד פעמית!)
גם אני ראיתי את הסרט בפעם השניה עם אבא שלי
השיחה שלנו הייתה משהו בסגנון:
אני: וואלה, הוא אפילו יותר טוב בצפיה שניה.
אבא: א-הא.
אני: עכשיו אני בטוח קונה את הפסקול.
אבא: מה שיפה פה, זה שהוא לא סתם.
אני: כן. אני אקנה את הפסקול. אצל טרנטינו, פסקול זה פרויקט שלם בפני עצמו.
אבא: בעיקר שהוא לא מחפש סתם.
אני: כן. הוא אפילו יותר טוב בצפיה שניה.
אבא: אתה קונה את הפסקול?
אני: כן, מחר. תזכיר לי לעבור בשפיים.
אבא: בשפיים דווקא?
אני: למה לא? שם בטח יהיה ת'פסקול.
אבא: תקנה את הסרט.
אני: אולי, כשיצא המארז הכפול. קודם נראה את השני, אחרי זה נחליט. חוץ מזה, בטוח יוציאו את שניהם ביחד.
אבא: כן.
אני: בא לי גלידה.
אז שיחה מעמיקה אולי לא הייתה לנו, אבל שנינו נהננו. רק להבהרה, מצב בו גם אני וגם אבא שלי נהנים במידה דומה מאותו סרט ואף שומעים את הפסקול שלו באותה תדירות, סביר בערך כמו בחירה של מייקל מור לראשות המפלגה הרפובליקנית, כשגיא מרוז מספר שתיים ברשימה. לא הייתה לנו הסכמה כזו מאז מטריקס (הראשון).
אני רק שאלה.
נתבקשתי לברר – מהי הנעימה (או שיר?) בה נעשה שימוש בטריילר של קיל ביל?
של Tomoyasu Hotei
הידוע יותר בשמו "הנעימה של קיל ביל".
שאלה לי ???
ובכן לא חייבים לראות אותה, אולי היא באה אחר כך, רואים אותם בסרט השני שם , רק כדי להדגיש שהם שם ושרצחו אות, אבל שאלה טובה.
לרות שבעולם של קיל ביל שאלות כאלה לא הכי חשובות.
שמתי לב לזה
יכול להיות שזו פשוט פאשלה שפספסו בעריכה. מצד שני, יכול להיות שסופי הגיעה זמן קצר לאחר מכן. היא אינה חלק מצוות המחסלים, אלא יותר חברה לא רשמית בכנופיה. אני מניח שאין לה מה לחפש בכנסיה כשהטבח מתחיל. אאל"ט, היא מופיעה בפלאש-בק רק לאחר שהכלה כבר על הרצפה.
למינג יקר,
קצת בלבלתם אותי. מכל מה שאמרתם אני מקבל את התחושה שהנקמה מוצגת בקיל ביל בתור דבר מוסרי, וזה בדיוק מה שאמרתי.
אני אמרתי דבר אחד
וברווז אמר דבר אחר. הנקמה לדעתי לא מוצגת כדבר מוסרי אלא (כמעט בהכרח) כדבר שיוצר דילמות מוסריות. גם כשהנקמה היא מוצדקת וגם כשהיא לא, היא גורמת לנזק היקפי, פגיעה באנשים חפים מפשע.
אני אמרתי דבר אחד
למען האמת, לא ראיתי שדיברת על נזק היקפי קודם. בקיל ביל עצמו לא ראיתי שמישהו טורח לעצור לשנייה ולחשוב בגלל הנזק ההיקפי הזה, ובטח שלא לעצור את הכל וללכת הביתה. ב"הרוזן ממונטה כריסטו" (שהוא הדוגמה שעלתה גם בדיון על ונדטה, ולא במקרה) הנזק ההיקפי מודגש, וגם גורם לשינוי גדול בהתנהגות של הנוקם עצמו.
נו, באמת
אמרתי כבר על ההתחלה שהסרט מדגיש את הנזק ההיקפי על ההתחלה – בסצנה הראשונה עם הבת של ורניטה גרין.
למה לא עוצרים את הסרט ומכוונים אותו לכיוון אחר? כי זה לא הדבר היחיד שהסרט מנסה להגיד. נורא מצחיק שאם הסרט מאכיל את הצופים בכפית, הם עוד איכשהו מסכימים לסלוח, אבל אם הוא אומר משהו בצורה נהירה ופשוטה אבל בלי להדגיש עשרים פעם עם טוש זוהר, דווקא אז הצופים מתעצבנים. תראה, כשהסרט מדגיש כמה פעמים לאורכו את הנזק שהנקמה גורמת לו, אי אפשר להגיד שהסרט בכלל לא מתייחס לנזק של הנקמה. אתה יכול להמשיך לנטפק, אני סיימתי.
נו, באמת
לא חשבתי שאני מנטפק, אבל מילא. אם אתה לא רוצה להמשיך את הדיון לא אכריח אותך.
נו, באמת
אני מסכים איתך שהסרט מציג את הסיבוכים והנזקים שנגררים עם הנקמה, אבל האם אתה חושב שהוא מתייחס לנקמה כדבר שלילי? שהוא יוצא נגדה?
''להציל את טוראי ראיין'' מדגיש את הנזק של המלחמה
האם הוא מתייחס למלחמה כדבר שלילי?
''להציל את טוראי ראיין'' מדגיש את הנזק של המלחמה
אני מבין מהתגובה שלך שהתשובה לשאלה שלי היא "לא". אם כך, אנחנו מסכימים.
אני לא חושב שהשאלה היא רלבנטית
למה שהסרט יגיד שהנקמה היא מושג שלילי? זה כמו להגיד שכל אותם סרטים שמדברים על כשלונות של המערכת המשפטית (בהם אדם חף מפשע נשלח לכלא וכו') צריכים לא רק להגיד שהמערכת המשפטית היא לא מושלמת אלא גם שהיא לא לגיטימית. אם "להרוג את ביל" היה אומר שהנקמה היא לא לגיטימית, זאת תהייה אמירה לא ריאליסטית.
קיל ביל הוא מחווה לסרטי סמוראים (וגם לכל דבר שזז).
ולסמוראים אסור להשתמש באקדחים.
סרט מדהים.
שתי שאלות הקשורות לסרט
1- השיר 'באנג באנג' נכתב במיוחד עבור הסרט, או שזה היה שיר ידוע עוד לפני כן?
2- רק אני חושב ששם הסרט גם בארץ היה צריך להיות "קיל ביל" וש"להרוג את ביל" נשמע מגוחך?
השיר הוא של ננסי סינטרה משנת 1967,
ואגב, הוא אחד השירים עם העיבוד המינימליסטי ביותר שאני מכיר – והוא מבריק (והיה לא מוכר במיוחד עד שטרנטינו עשה את השטיק הידוע שלו וגרם לפירסומו).
אגב אגב, הביצוע של סינטרה הוא חידוש: את השיר ביצעה שנה קודם שר וכתב בעלה (לשעבר) סוני בונו.
פרטים כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/Bang_Bang_(My_Baby_Shot_Me_Down)
קיל ביל זה שמו העממי של הסרט, אבל קיל ביל זה לא תרגום.
גם פייט קלאב זה שם אנגלי מעולה, אבל זה לא בעברית.
אבל זה לא תמיד חייב להיות תרגום
ראה לדוגמה "באג לייף".
ואי לכך, ובהתאם לזאת, 'באג לייף' זה קקי של תרגום.
הרבה זמן אני רוצה לכתוב כאן על הסרט הזה. אבל משהו עוצר אותי.
עד שכשאני ניסיתי להדחיק את הצום פשוט החלטתי לכתוב על להרוג את ביל בבלוגי הנחמד. הנה מה שכתבתי:
אומה תורמן, שבמהלך כל הסרט הזה מתכנה "הכלה", משחקת, ובכן, כלה. היא הייתה רוצחת שכירה שהייתה בחבורת רוצחות שכירות (לא כולל בן אחד, אחיו של ביל. וואו, אני כל כך יודע איך זה להיות בן אחד מתוך מלא בנות). לאחר שנכנסה להיריון מביל, מנהל חבורת הרוצחות השכירות, היא ברחה ממנו אחרי הפעולה האחרונה שלה, בטוקיו. ביל התאבל במשך חודשיים עליה, עד שאיתר אותה. הוא גילה שהיא מתחתנת עם איזה בחור חביב מהמערב הפרוע. הוא שלח את כל החבורה כדי לטבוח ביושבי הכנסייה, כולל הכומר ואשתו. כולם מתו. חוץ מהכלה (שזה מוזר, כי חבורתהמרצחים החביבה פשוט ירו לכל עבר אל כל האנשים, בעוד ביל פשוט ירה לכלה בראש). הכלה נכנסה לתרדמת של ארבע שנים, ובמהלך הארבע שנים האלה היא הספיקה הרבה, יחסית לחצי מתה חצי חיה: היא הספיקה להאנס על ידי אח בבית חולים, לעבור ניסיון התנקשות ולהעקץ על ידי יתוש. מבין כל החוויות, לא ברור מה יותר מעצבן. אחרי נקמה קצרה באח החרמן וההבנה המרה בזה שהילדה שלה מתה, הכלה מחליטה החלטה: להרוג את ביל, ולנגב גם את כל החבורה שלו יחד.
אם יש מה שטרנטינו עשה מושלם פה, זה הכל. אין כל פרמטר שלא מקבל כאן ציון של עשר עגול:
צילום? 10.
בימוי? 10.
תסריט? 10.
פסקול? 10.
אקשן? 10.
צחוקים? 10.
עריכה? 10.
יש רק דבר אחד בסרט הזה שנעשה לא בצורה מושלמת. הוא נעשה בצורה יותר ממושלמת.
המשחק. המשחק כאן מקבל 11. מתוך עשר. בין אם זה באק, האח המיוחם מבית החולים של הכלה, שדורש מפרקת שבורה בהחלט, או בתה של ורניטה גרין, אחת מהזל"יות של הכלה, שמביעה עצב ותמיהה בפרצוף אחד שהיא עושה, או לוסי לו, ראש המאפיה היפאנית, שמראה קרירות וביצ'יות בעריפת ראש אחת קטנה, ובמונלוג הנהדר שאחריו. אבל הדובדבן שבקצפת, הקצפת שבקפה, השפיץ שבמשחת השיניים, היא אומה תורמן. אומה נותנת סימפטיה מהשוט הראשון של פניה. כשהיא מתנשפת ומפוחדת מנחת זרועו של ביל. כל רגע שלה על המסך שונה מהרגע הקודם. כשהיא בוכה, אולי היא לא יפה, אבל היא מאוד עצובה. וכשהיא מצחקקת היא מדגדגת את הנירוונה. אומה תורמן היא מלכה.
עוד משהו מעולה בסרט הזה כפי שציינתי, הוא הפסקול. המוזיקה תואמת למתרחש על המסך כמו כפפה ליד. לאחר שביל יורה באומה מתנגן השיר My baby shot me down, לאחר שאומה מקבלת את חרבה ומעין נולדת מחדש מתנגנת המנגינה המדהימה של אניו מוריקונה, the loneley sheperd. וכשאל דרייבר, המאהבת הנוכחית של ביל, פוסעת במסדרונות בית החולים עם רטייה שעליה נמצא צלב אדום, היא שורקת את "twisted nerve", מה שיוצר את אחת הסצינות הטובות ביותר בקולנוע.
הצילום של הסרט די מעולה בפני עצמו. במהלך חלק מהסרט חשבתי לעצמי שכל סצינה מהסרט יכולה להיות וידאו ארט מעולה, וכל פריים (בערך, כי כשיש תזוזה על המסך לפעמים, וכשעוצרים בפריים רנדומלי אז יוצאת תמונה מטושטשת) יכול להיות תמונת סטילס מעולה. אני לא ראיתי מספר גדול כל כך של סרטים כדי שאוכל לשפוט בצורה עד כדי כך טובה, אבל ברשימת 100 הסרטים האהובים עלי, אני חושב שלהרוג את ביל יהיה הראשון.
קח עצה חינם:
תוכן בא לפני צורה.
גם כשאתה מעתיק לפה טקסט שכתבת במקום אחר – ערוך אותו קצת לפני הפרסום. לדוגמה, ההיגיון אומר שאין צורך בתיאור העלילה, מתחכם ככל שיהיה. כל מי שנכנס לדף הזה, במיוחד כשהוא קופץ לו במתמשכים, יודע מה עלילת 'להרוג את ביל'. כשיש לך פסקה ארוכה מאד שחוזרת על מידע לא מהותי שכולם כבר מכירים (ואפילו לא מספקת תובנה חדשה לגביו), זה מסורבל. במקרה הטוב, הקוראים ידלגו על הפסקה הזו; במקרה הפחות טוב – הם יוותרו על כל הטקסט ויחזרו לעמוד הראשי.
תודה על הטיפ.
למרות שהתלבטתי קצת אם להשאיר את התקציר או לא, ובסוף החלטתי להשאיר, החלטה שהיא, לפי מה שאת אומרת, שגויה. להבא אני אזכור.
טרנטינו: תנו לילדים לראות את קיל ביל
http://www.youtube.com/watch?v=7L2ukSJFgCM&feature=player_embedded#t=190
סרט מעולה
את הסרט ראיתי לראשונה לפני 3 וחצי שנים. חיבבתי את הסרט באותו זמן. היום הזדמן לי לראות את הסרט שוב והוא יותר טוב משזכרתי. זהו סרט מעולה. האקשן מגניב לחלוטין, אומה ת'ורמן אלוהית ממש (וגם לוסי לו ושאר השחקנים מעולים) ונכנסת לדמות שלה בצורה מדהימה והפסקול של הסרט ענק. מעניין איך יהיה הסרט הבא, אומרים שהוא טוב.
ורק לשם הבהרה
כבר ראיתי (לפני כמה שנים) את הסרט השני. המשפט האחרון נכתב בהומור. כאשר אראה את הסרט השני שוב אכתוב עליו את דעתי בדף הביקורת שלו.
מעניין שאתה אומר את זה,
אבל תיאור העלילה שלך מתאים בול גם לאיזה יצירה קלאסית ידועה, שמשום מה תופסת תשע מאות עמודים ולא מסתיימת אחרי עשרים דקות.
לדעתי קיל ביל הוא בקלות בשלישייה הראשונה של טרנטינו, כל סצינה מהודקת, זורמת ומנומקת בלי כמעט שום טיפת שומן עודפת (טוב, בחלק השני יש כמה דקות שאפשר היה להוריד, אבל ממש מעט), מסרטי האקשן המשובחים אי פעם.
לא ברור איך אפשר להשוות אותו לשיעמומון המתמשך שנקרא ג'אנגו.
אתה מטריל?
כלומר, האינטונציה הסרקסטית (השקעתי מלא זמן-רבע שעה) לא נעימה, אז אם זה הקטע בבקשה תבהיר כדי שאמנע בהמשך.
לקיל ביל 1 יש רק חסרון אחד קטן, שאין לו סוף, משום ששנה אחריו יצא קיל ביל 2. בדיוק כמו כלבי אשמורת וספרות זולה, הסיפור הוא לא איזו מלודרמה סוחטת דמעות שנמשכת נצח ויש לה משמעות שתשנה את האופן שבו אתה חווה את העולם. טרנטינו יותר טוב ביצירה של מצבים שמאפשרים את מה שהוא עושה טוב (אלימות, צילום, דיאלוגים, מוזיקה).
מעניין שאתה בדעת מיעוט (כלומר, זה אחד הסרטים האהובים של טרנטינו) אבל לא לוקח בחשבון שאולי אתה מפספס משהו, אלא בוחר להתעקש שהסרט לא טוב (ושיש בו קרב עם היאקוזה הסינית?).
טרול זה לא שורש
הטרלה היא פעולה שלא מחייבת שתהיה טרול קלאסי בלתי מזוהה, אלא כתיבת הודעה שנראה שהמטרה העיקרית שלה להתחיל ויכוח/ריב באינטרנט.
יש משהו מאוד מזלזל באופן שבו ניסחת את התגובה שלך (למשל הצורך להוסיף את שאלות "ואולי אין" אבל בעיקר העובדה שהדגשת בסרקזם מובהק את הזמן שהקדשת לתגובה). גם התגובה הזו שלך מתובלת ביותר מידי סרקזם.
אני עדיין לא מבינה אם אתה נאיבי מספיק כדי לחשוב שזה מצחיק, או חמוׂר מספיק בשביל לנסות לעצבן מגיבים. באופן כללי, בהנחה שאתה נאיבי ולא חמור, שימוש בסרקזם בשפה כתובה *שלא כוללת אינטונציות* הוא בעייתי, ולא עובר מסך טוב.
אין לי בעיה עם זה שאתה יוצא נגד דעת הרוב, אני חושבת שאתה טועה אבל זו זכותך. אני גם חושבת שלא התעמקת בעלילה שכן קיימת בסרט (ואכן היא די דלה), וזו דרך גרועה מאוד לשפוט סרט (כשאתה לא מבדיל בין סינים לבין יאקוזה).
כנראה שאני חמור נאיבי...
אשמח לדעת איפה בדיוק נמצא כל אחד ואחד מהסרקזמים המעצבנים שלי, ולמה הם כל כך מעצבנים אותך? ומה כל כך מפריע בזה שכתבתי כמה זמן לקח לי לכתוב את התגובה? אני באמת רוצה שתכתבי כדי שאדע להבא לא לעשות את זה.
פשוט ככה אני מדבר. כן, ככה, וזה גולש לכתיבה ואם זה ממש מפריע אני מתנצל. אני ממש לא מנסה לעצבן בגלל, שבין היתר, אני לא יודע מה מעצבן במה שאני כותב. אני גם לא מנסה להצחיק* מאותה סיבה. חתיכת חוסר מודעות עצמית אה…
הערה: להטריל-טרול- ט-ר-ל. ממש כמו להפעיל- פעלתן- פ-ע-ל!
רואה איך כן יש שורש בטרול ולא חייבים לחפש כל שגיאה? מה זה פה סינמה סינס?
אותו דבר לגבי הסינים, זה עד כדי כל משנה אם הם סינים או יפנים? אם זה כן משנה אזה בסדר, אבל אם לא, למה סתם?
סינמה סינס לא כיפי כשהוא סתם מנטפק דברים שוליים בסרטים טובים (לא אומר שאני טוב חלילה) ואפשר לקחת את זה למשל לפה. לא כיף לנטפק דברים שוליים שזה מה שאת עושה… אם את מכירה את סינמה סינס. אגב אם זה באמת משנה שהם לא סינים אז אני לוקח בחזרה את מה שאמרתי. הקטע הזה של לבוא דווקא ולחפש איפה אפשר למצוא את העקיצה לא נעים. אבל כנראה שזה יותר נעים מאשר הקטע שאנשים כותבים כמה זמן לוקח להם לכתוב תגובה… חוצפנים
כתבת שאני מעצבן מגיבים ולא מגיבה ולא ראיתי שזה עצבן מישהו אחר… יכול להיות שזה כן מעצבן אותם. יכלתי לעצור פה אבל אני אסביר את הקטע של ה- 'אולי אין' דרך זה: זה פשוט הדרך שלי להציג דעה נוספת בצמצום של מילים ואפשר להבין לבד את הצד השני. פה לדוגמה יכולתי להוסיף שאת הדוברת שלהם אבל יותר מדי מלל אז אני מקצר. טוב עכשיו הבנתי שאולי אי אפשר להבין לבד וזה לא ממש ברור, אז אני אפסיק…
אני לא מנסה לעורר וויכוח אני פשוט לא הבנתי מה הופך את הסרט הזה לטרנטינו טוב וחשבתי שאולי פה אקבל תשובות/ אאיר עיניים לאנשים.לא קרה בינתיים. כנראה שלא יקרה…
נ.ב
תודה על הטיפ. אין לי מושג מה זה אינטונציה.
נ.ב פחות חשוב
כתבתי הודעה לפני זה והיא הייתה קצת יותר תוקפנית אבל היא נמחקה אז כתבתי הכל מחדש.
*האמת שבקטע של מומין כן ניסיתי להצחיק… זה לא היה מצחיק?
אינטונציה
המחוות הקוליות שנלוות למשפט.
כשאנשים מדברים, מאוד ברור האם הדברים נאמרים בטון כועס, סרקסטי או שמח. כשכותבים, אי אפשר לנחש. סרקזם שמופשט מהמחוות הקוליות שלו נקרא כמו סתם הרגזה או רוע, זה פשוט לא עובר טוב מקלדת.
בסדר
הארת את עיניי, תודה
התחברתי רק כדי להגיב לך שאלה יפנים, לא סינים, למען השם!
(ל"ת)
אני מנחשת שביל שילם את הטיפול בה בזמן שהיתה בתרדמת
לגבי שתי הנקודות הנוספות, אני לא זוכרת את הגיל של הילדה, אז אני מאמינה לך בעניין הזה. את עניין המשאבים שלא ברור מאיפה היא שואבת אפשר לסספנד, למשל, כאולטרא פושעת בדימוס מכנופיית פושעים מתוחכמת, אולי היא החביאה משאבים במקומות שונים, או שהיה לה חשבון בנק מוצפן איפשהו. באותה מידה יכול להיות שהיא שדדה מישהו כשלא ראינו.
זה פחות הטריד אותי בעיקר משום שהדגש בסרט הוא הקרבות וכמה מגניבים הם נראים.
אם כבר עניין שבאמת אין דרך להסביר, זה איך לכל הרוחות מישהי ששכבה בתרדמת במשך שנים, ובלי ספק לא טופלה כראוי, שמרה על משקל גוף צנום (זה לא באמת קורה לאנשים ששוכבים כל הזמן ומוזנים בצינור), נדלג על פצעי לחץ ופשוט אשאל איך היא הצליחה לחזור לכושר כל כך מהר? נכון שבתחילת הסרט היא לא מצליחה לעמוד, אבל במציאות גם לא היתה מצליחה לגרור את עצמה באמצעות הידיים. למעשה, חוסר היכולת לעמוד יציבה על הרגליים זה משהו שקורה לאנשים בריאים ובכושר ששוכבים באישפוז בלי לקום שבוע, ולא כמה שנים.
איזה סרט מוזר
מה זה הקטע הזה עם כל היפנים האלה?
איזה סרט מדליק
איך היא הורידה את הראש לאיש כשהיא עמדה על השולחן
איזה סרט טיפשי
מה הם חושבים שאנחנו כל כך אוהבים דם?
נהניתי אבל תודו שטרנטינו כבר לא מה שהיה
איזו תגובה מוזרה
זה נכנס לסרטים המוקדמים של טרנטינו, אז אפשר להגיד שהאפקט של טרנטינו כבר לא מה שהיה, אבל מוזר לטעון שהסרט הזה מראה שהוא כבר לא מה שהיה.
זאת הייתה תגובה פרודית לדעתי.
(ל"ת)
אזכור טיפשי לשיר של דני הדר
"להרוג את ביל חלק אחד", ציפיתי שלפחות מישהו אחד יזהה. לא נורא