במקור: Once Upon a Time
in Mexico!ימין!
תסריט, בימוי, צילום, עריכה
ומוזיקה: רוברט רודריגז
שחקנים: אנטוניו בנדראס, סלמה
האייק, ג'וני דפ, ווילם דפו,
מיקי רורק, אנריקה איגלסיאס,
אווה מנדז
'היו זמנים במקסיקו' הוא הסרט השלישי בטרילוגית 'אל מריאצ'י' של רוברט רודריגז, העוקבת אחר עלילותיו של נגן הרחוב המסתורי וחסר השם במלחמתו למען החלכאים והנדכאים. אל מריאצ'י ("אל" שם פרטי, "מריאצ'י" שם משפחה) נוהג להסתובב ברחבי מקסיקו כשבידו נרתיק גיטרה מלא כלי משחית, באמצעותם הוא ממטיר אש וגופרית על אויביו. כשרונו הרב בהפצת הרס וחורבן, המתובלים בשלל גופות חרוכות ומדממות, הקנו לו מוניטין של לוחם ספק על אנושי. מוניטין זה הוא גם שמכניס את אל מריאצ'י לצרות בסרט הנוכחי.
בתחילת הסרט אנו מתוודעים לסוכן CIA מושחת בשם סאנדס (ג'וני דפ), המעוניין לנצל את המצב הרעוע של השלטון במקסיקו כדי להרוויח כמה פזטות. ב"מצב רעוע" אני מתכוון לנסיון של ברון סמים בשם באריו (ווילם דפו) לערוך חילופי נשיאים, לאחר שנשיא מקסיקו הנוכחי החליט לשים קץ לנגע הסמים בארצו. ב"להרוויח" אני מתכוון לגניבת הכסף שבאריו אמור לשלם לאחד, גנרל מארקז כדי, שיערוך הפיכה צבאית נגד הנשיא. וב"כמה" אני מתכוון למליונים.
כדי להוציא את תוכניתו אל הפועל ולעשות את העבודה השחורה עבורו, מגייס סאנדס שלושה אנשים, שניים מהם מונעים על ידי רצון לנקמה: אל מריאצ'י, שיש לו חשבון אישי לסגור עם גנרל מארקז, בשל טרגדיה שנחשפת אט אט באמצעות פלאשבקים במהלך הסרט. השני הוא סוכן FBI לשעבר בשם חורחה (רובן בליידס), אשר מעוניין לעצור את באריו אחת ולתמיד, לאחר שזה רצח את שותפו. האיש השלישי הוא בעצם אישה, שוטרת שעם כל הרצון הטוב, אין לי מושג איך הוגים את השם שלה (אווה מנדז, '2 מהיר 2 עצבני'), שהיא גם המאהבת של סאנדס, ומצטרפת לתוכניתו כדי להוכיח את כישוריה כשוטרת קשוחה.
אם חששתם לרגע שבפסקאות הקודמות תיארתי את עלילת הסרט כולה, אל דאגה. התיאור לעיל הוא רק נקודת המוצא, והסרט עצמו מכיל עלילה שהיתה יכולה להספיק לסרט שלם נוסף ('היו זמנים נוספים במקסיקו', או בשמו המקורי, 'Once upon a Second time in Mexico'). כמעט כל אחת מהדמויות שהזכרתי מככבת בעלילת משנה משל עצמה, עם התפתחויות, תפניות וקליימקס, ומצרפת לחגיגה עוד איזה שתיים-שלוש דמויות משלה. ואל תשכחו את הפלאשבקים שכבר הזכרתי, באשר למה שקרה בין סוף הסרט הקודם לתחילת הסרט הנוכחי. התוצאה היא הבעיה הגדולה ביותר של הסרט – הוא פשוט עמוס מדי. מספר הפרצופים שנצפים בסרט הוא כל כך גדול, שאם תמצמצו לרגע, או אם אתם סובלים חס וחלילה מכושר זיהוי פרצופים לקוי, סביר להניח שאחרי רבע שעה לא תדעו יותר מי הוא מי, ולשווא תחפשו את תג השם של הדמות על דש הבגד שלה. הצורך להתרכז במעקב אחרי כל עלילות המשנה ונפתוליהן כדי להבין מי עשה מה, למה וכמה, מפריע להקדשת מלוא תשומת הלב לחלק החשוב ביותר של הסרט – האקשן.
שהרי, אם לומר את האמת, ל'היו זמנים' באנו כדי לראות את אל מריאצ'י בפעולה. כיאה לסרט שנעשה על ידי אחד מבני חסותו של הוד סמאחיותו קוונטין טרנטינו, הסרט מתהדר בלא מעט סצינות פעולה עם דם, אש ותמרות עשן. מה שמבדיל את הסרט משאר סרטי הפעולה הקייציים היא רמת המגניבות של הקרבות: האלימות בסרט היא ציורית, כוריאוגרפית ולא בדיוק נאמנה למציאות, אלא אם כן הבדלי לחץ האוויר והטמפרטורה במקסיקו אחראים לכך שגם הקליע הקטן ביותר מכיל מספיק אנרגיה כדי להעיף אדם למרחק של שלושה מטרים באוויר ולעשות יותר נזק מכמה קילוגרמים של TNT. למרבה המזל, רודריגז יודע לצעוד על אותו קו גבול דק של הפרזה, כך שהוא מצליח לגרום לסצינות האקשן להיות גדולות מהחיים, מבלי להפוך אותן למופרכות לחלוטין. אציין לטובה את הקטע בו אל מריאצ'י ואהובתו קרולינה (סלמה האייק) נדרשים להימלט מעשרות אנשים חמושים, כשאין בידם דבר מלבד שרשרת עבותה המחוברת לידיהם (וגם בסרט הזה משמשת השרשרת כדי לבצע החלקת-אומגה, והפעם מבלי לשבור חוקי פיסיקה רבים מדי). בתקופה זו, בה שימוש בפעלולים ממוחשבים הפך לכל כך נפוץ, מרענן לראות קטעי פעולה שנעשו בדרך הישנה והטובה.
כצפוי, בהתחשב בכך שגיבור הסרט הוא נגן גיטרה, מלווה הסרט בפסקול סוחף וקצבי של מוסיקה לטינית, שהגיטרה היא הכלי הדומיננטי בו. הפסקול, שהולחן על ידי לא אחר מרודריגז עצמו, תורם רבות לאווירה הייחודית של הסרט. רודריגז שיבץ בסרט גם לא מעט בדיחות פאנצ'ליין והומור שחור, המקלים במידת מה את הכבדות העלילתית, ומובטחים לו מועמדות מובילה לפרסי החיפוש הגופני והשימוש בזרוע תותבת הטובים ביותר.
בנוסף לכל, את הסרט מפארת רשימת כוכבים מכובדת, כולם נראים כמי שנהנו מכל רגע. על התפקיד של בנדראס עצמו אין הרבה מה לומר, שכן לא נדרש ממנו אלא בעיקר לשתוק, להיראות סובל ולירות לכל עבר. סלמה האייק, המגלמת את אהובתו, מקבלת זמן מסך מועט מדי.
אז למי מגיעות התשואות? פעם שניה הקיץ מוכיח ג'וני דפ כי מקומו הראוי הוא מאחורי סורג ובריח בגין גניבת הצגות. הסוכן סאנדס, אשר שפיותו מוטלת בספק, זומם מזימות למכביר ונראה באופן כללי כמו חזרה גנרלית לדמותו של ג'ק ספארו ב'שודדי הקאריביים' (בניגוד לעיתוי יציאתו לאקרנים, 'שודדי' צולם דווקא אחרי 'היו זמנים'). קקטוס של כבוד ניתן גם למיקי רורק, שמגלם פושע מזדקן המשמש כיד ימינו של באריו, ומנסה לעשות את הדבר הנכון – כל זאת כשהוא אוחז בכלב המכוער ביותר (או העכברוש הגדול ביותר, אני ממש לא בטוח) שראיתי מעודי.
'היו זמנים במקסיקו' אמנם סובל מעלילה סבוכה מדי וריבוי דמויות, אבל הוא עדיין סרט פעולה עשוי היטב, משעשע וסוחף, בעל אווירה מיוחדת, כך שבסך הכל מדובר בסיום ראוי לטרילוגיית "אל מריאצ'י". אני בהחלט אומר "כן" למקסיקנים.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- אנטוניו בנדראס
- ג'וני דפ
- סלמה האייק
- מיקי רורק
- אנריקה איגלסיאס
- הקורס לקולנוע של רוברט רודריגז
- מריאצ'י .קום
- לימודי גיטרה אונליין
אתה יודע מה.
מעבר לאכזריות. חוסר הערך לחיי אדם. גם אותי זה הטריד מאוד.
אבל מה, כאן עוד מדובר בסרט בלתי ריאליסטי, עם אלמנטים קומיים. והיו אנשים (משפחתו של אל), שלחייהם כן היה ערך.
זה לעומת "בחורים טובים 2", ששם היה זלזול מוחלט בעניין. לא משנה אם הם הבחורים הטובים, הרעים, צבא קובה (או מקסיקו, או איפה שזה לא היה), או סתם עוברי אורח. אם לשם השלמת המשימה צריך שימותו, כך יהיה.
מצחיק
שאמנם, לא ראיתי את הסרט. אבל אתמול ראיתי גם את "אל מריאצ'י" (שלהפתעתי לא דומה בכלל לדספראדו), וגם את היו זמנים באמריקה.
אז זה נחשב שכמעט ראיתי את הסרט הזה?
היה לך זמן לראות
את "זמנים באמריקה" ועוד סרט באותו היום? פששש…
אבל מצד שני
אל מריאצ'י הוא רק 75 דקות, אז ראיתי רק חמש שעות קולנוע אתמול.
איך נקראים שני הסרטים הראשונים?
שני הסרטים הראשונים נקראים
"אל מריאצ'י" ו"דספרדו".
את אל מריאצ'י לא ראיתי אבל את דספרדו לפחות 5 פעמים ראיתי ואני אומרת לכם זה סרט יפה
אל לך לדאוג.
אפשר להעביר את החיים נהדר מבלי לראות את אל מריאצ'י. סרט בוסרי וסתמי, בעיקר ביחס לדספרדו, שאינו רק המשך של הראשון, אלא במובנים רבים חידוש שלו.
ביקורת טובה!
למרבה הצער, אני מאלה שהזכרת. אלה בעלי הזכרון הלקוי בכל הנוגע לזיהוי פרצופים ולכן כנראה שאסבול בסרט הזה כמו שסבלתי ב"טראפיק" ורבים אחרים…
הג'וב המקסיקני
בעקרון אי אפשר להגיד שלא נהנתי מהסרט,אבל כמה דברים צרמו לי במיוחד:
1) בפוסטר הרשמי של הסרט צוינה סלמה הייק בתור שחקנית ראשית/ משנית לצד אנטוניו בנדרס וג'וני דפ,לכן קצת מעצבן לגלות שזמן המסך הכולל שלה הוא בסביבות דקה ועשרים.לא ברור לי למה היא הופיעה בפוסטר מלכתחילה,אנריקה אגלסיאס היה עובד הרבה יותר טוב בתור גימיק למשיכת קהל.
2) סגנון הצילום כנראה נועד לדבר אל אנשים שעברו מכבר את "גילי המופלג". לרוב הוא יצר אוירה מאוד מיוחדת, אבל בקטעים מסוימים הוא הזכיר קליפ מערוץ 24. בולט הקטע בו () אל מאריאצ'י לוקח מהגנרל המת את התליון של אשתו (של מריאצ'י לא של הגנרל,דה!)(סוף ) שצולם באפקטים פרמיטיבים של צלמי חתונות.
3) הידע שלי בכלי נשק מצומצם למדי.ובכל זאת,אני מתקשה להאמין שכדור בחזה של מקסיקני חביב יכול לגרור אותו לקצה השני של הכנסיה בעקבות הדף.הסצנות האלה היו מגוחכות לגמרי ונגדו את ההגיון הפנימי של הסרט.
4) עשר פרסומות מול שלוש טריילרים. זה הוגן? טוב, אני משער שזו לא בדיוק אשמתו של הבמאי.
בקשר לסעיף 3
כדאי שתשים את הטענות שלך כלפי הסרט ב ותשגר אותם ל-1995, שנת יציאתו של "דספרדו". מה בדיוק ההיגיון הפנימי של הסרט? האלימות מסוגננת ומוקצנת לאורך *כל* הסרט, לא רק במקרה של הגופות המעופפות. אולי התכוונת שזה נוגד את ההיגיון הפנימי שלך?
ואז?
נכון, זה היה ככה גם ב"דספראדו". ואולי מישהו לא ראה את דספראדו (אני ראיתי)? ואולי מישהו חשב שזה מגוחך כבר אז?
זה שעשו משהו פעם, לא אומר שום דבר. "כבר עשו את זה" היא לחלוטין לא תגובה לביקורת. כאן רודוס, כאן קפוץ!
כשדספרדו יצא הייתי בן שש כמדומני ולכן לא יצא לי לראות אותו, אבל אני בספק אם זה היה משנה את דעתי.כרגע בכל אופן, אני מעדיף להשאיר את הטענות כלפי היגיון פנימי ובשנת 2003.
כשמישהו חוטף כדור בראש אני מאמין שהוא יפול מת,לא שהוא יפצח במיני מופע "דה לה גרואנדה". וברגע שאני לא מאמין למה שאני רואה על המסך לא מתעוררת בי שום התרגשות או ציפייה לגבי המשך הסרט, זה רק סרט, זה לא קורה באמת אתה יודע…
אני כן מסוגל להאמין שיש אנשים ששולטים במזג האויר, טרולים, דגים מדברים ושאולי אני חי בתוך אולפן טלויזיה ענקי.כל אלו רעיונות שחורגים מההיגיון הפשוט שלי אבל נשארים נאמנים להיגיון הפנימי של הסרט מהם הם לקוחים. היריות ב"היו זמנים במקסיקו"- לא.
לא.
הגיון פנימי או לא, דספראדו הוא לא סרט שנועד להגיון פנימי, בדיוק כמו שהרבה סרטי אקשן קלילים לא נועדו לכך. אבל אם דספראדו זכור לטובה, זה דווקא בגלל הסצינות הכל כך לא אמינות. שהרי הר הגעש האלים והקריקטוריסטי שנוצר שם הוא בדיוק הדבר שהפך את דספראדו לסוג של קלאסיקה. לבטח לא הסיפור (הסולידי מינוס),או המשחק (הנוראי), (כשכמובן אייקוני תרבות כמו סטיב בושמי וקוונטין טרנטינו לא ממש הזיקו).
מעבר לכך, אני גם לא מאמין שיש כאן בעיה של הגיון פנימי. אם כבר, אז הגיון חיצוני. דוגמא לבעיית הגיון פנימי קלאסית תהיה למשל, שאלת הניבוי לעומת המציאות של אגתה בדו"ח מיוחד. (אם היא לא היתה מנבאת, טום קרוז לא היה רוצח…ידה..ידה). לעומת זאת ההגיון שעליו אתה קורא תיגר בדספראדו, אינו הגיון מובנה בסרט, אלא רק הגיון אוניברסלי שאתה מכיר. (למשל דרך הקולנוע, הצבא, או העולם התחתון, ודרך התנהגותם של כדורים), כך שכפי שברור לכל אחד שאדם לא מסוגל לעשות את מה שספיידרמן עושה, ובכל זאת בחוקי הסרט אנו מקבלים את זה בתור חוקי הסרט עצמו. כך גם בדספראדו, דרך התנהלותם של כדורים, גם אם הם שלולי הגיון וידע כללי, הרי הם עונים על ההגיון של הסרט שאומר "כך כדורים מתנהגים", והוא גם די עקבי, בהתנהגות הכדורים הזו.
למה אתה קורא הגיון פנימי?
נכון שהתשובה הפשוטה היא חור בעלילה שהתסריטאים לא מצאו/ חיפשו לו הסבר.
לעומת זאת, ב"מוצאים את נמו" למשל, ישנה דגה בשם דורי עם בעיות זיכרון לטווח קצר, אבל כל פעם שהתסריטאים מגיעים למבוי סתום כל שהוא היא מצליחה באורח פלא לזכור מה שהיא רוצה. אז אנשים מסוימים יגידו "דגים מדברים זה הגיוני אבל שליטה בבעיות זכרון זה לא?" ההבדל הוא שדגים מדברים לא פוגעים בהיגיון הפנימי של הסרט וההעלמות בעיות הזכרון של דורי כן. אף על פי שהוא לא פארדוקס פנימי אלא סיטואציה שנוגדת את חוקי הרפואה והפסיכולוגיה של "העולם האמיתי".
הסרט "היו זמנים במקסיקו" מתרחש בעולם שלנו ובזמננו ולכן הוא כפוף לחוקי הפיזיקה שלנו.אם מישהו היה אומר למשל שאלו קליעים מיוחדים או משהו, זה אולי לא היה פתרון מבריק, אבל זה היה הופך את כל העניין להגיון חיצוני.
אבל זה לא מפריע לי
א. כי לא ענית על הטיעון הראשון שלי, לגבי העובדה שגם חוסר ההגיון הזה הוא זה שגורם בסופו של דבר לסרט להיות סוג של קלאסיקת אקשן.
ב. כי גם אם אתה צודק, אז מה? כל עוד הפראדוקס הוא עם הידע הכללי העולמי, ולא עם המידע הנתון מתוך הסרט. אזי מצדי אפשר להתייחס לדספראדו כאל מד"ב ועדיין ליהנות ממנו. ואתה יודע מה, תתייחס אליו כך, אל ההגזמה הפראית באקשן, ואל נפלאות הקליע, תתייחס לזה בתור מד"ב, אולי תיהנה ממנו יותר.
אגב, גם העלילה הלא ריאליסטית, והמוקצנת תורמת לאווירה הקומיקסית/קריטקוריסטית שמשמשת כמוטיב מרכזי בסרט. בסרט כמו הסנדק למשל, הייתי בהחלט מתייחס לכוח על טבעי של קליעים בתור דבר שלילי ומגוחך, משום הריאליזם של הסרט כולו. במותחנון קליל כמו דספראדו, אני בהחלט לא יתן לפראדוקס מד"בי להפריע לי.
אולי אתה צודק.
כמו שכתבתי לפני כמה תגובות אני כולה בן 14,את סרטי אל מריאצ'י האחרים לא ראיתי ואולי בגלל זה ציפיתי למשהו אחר.להסתכל אליו מנקודת מבט של סרט מד"ב לא ממש עוזר לי לקבל את קטעי הירייות המגוחכים ובכל זאת, לא טענתי שלא נהנתי בסרט,זה פשוט אחד הדברים שצרמו לי.
''היו זמנים במקסיקו'' הוא סיפור אגדה.
ככזה, יכול לקרות בו כמעט כל דבר, המתאים למסגרת שהוגדרה באגדה. כאן, עשו זאת כבר בסצינה הראשונה, וכבר עליה אמרה אחת הדמויות – "נו, הסיפור עבר הרבה ידיים. יתכן והוא אסף כמה 'קישוטים' בדרך".
אני לא יכול שלא להזכיר את ''המכסיקני'' באותו הקשר של אגדה
אז זהו
"היו זמנים" לא מתרחש בעולם שלנו, ורודריגז מעולם לא טוען שכן. אתה מניח שהם מתרחשים במציאות המוכרת בגלל שאין בסרט חייזרים או כל מיני פרברטים מעופפים, אבל זה לא בהכרח נכון. הסרט מסוגנן-עד-לא-היגיוני יחסית לעולם האמיתי בשום אספקט שלו, אבל הוא כן קונסיסטנטי בסגנון שהוא בחר לעצמו, לכן ההיגיון הפנימי שלו *הוא* שאדם שיורים בו עף באוויר.
ובזמננו? טוב נו, יש טלפונים סלולריים, לכן הוא בוודאי מתרחש בחמש עשרה השנים האחרונות. נגיד.
רגע היסטורי
אנחנו מסכימים על משהו.
הממ...
אני התאכזבתי.
העלילה הייתה צריכה להיות הרבה יותר ממוקדת באל מריאצ'י ולא בעשר דמויות נוספות..
העריכה הייתה קצת חובבנית בחלקה, והאקשן, שבלט מעל לשאר האספקטים בסרט, היה ממש מבולגן ולא מסוגנן כמו בדספרדו. בשלב מסוים לקראת הסוף כבר לא הבנתי מי נגד מי והתייאשתי…
טוב יש לי שאלה:
אני עד עכשיו סמכתי על כל הכותבים והמגיבים פה ולא התאכזבתי, אבל עכשיו עם היו זמנים אני לא מצליחה להחליט עם לראות אותו בקולנוע או בדיויד.
אני טיפוס שזוכר פרצופים ואוהבת כשיש הרבה עלילה אני גם אוהבת את המשחק של דפ.
הבעיה היחידה היא פיננסיט…
לשלם 30 שקל ולראות על הסך הגדול או לחקות עד צאת הסרט בדיויד. אני יודעת שזו שאלה מאד ישירה אבל עדיין
למה מה רע בשאלות ישירות?
אם את מחובבי סרטי האקשן, אם אהבת את "דספרדו" – בהחלט כדאי לראות על מסך גדול, ומערכת קול טובה.
אם התשובות הן "לאו" ו"לאו", אפשר לוותר בכלל.
אני אוהבת אקשן ובהחלט מעריכה כשהסאונד טוב
דספרדו היה יפה אבל לא היתי רואה אותו בקולנוע
מה יותר טוב ביחס אחד לשני דספרדו או היו זמנים?
אגב יש כאלה שנרתעים משאלות ישירות
דספרדו מוצלח יותר,
ולו בזכות כך שהוא היה שם קודם.
דספרדו מוצלח יותר,
טוב תודה רבה
מוקו
זה היה השם של הכלב בסרט (אין קרבה משפחתית). אם אני זוכר נכון, זה גם היה השם של אלמריאצ'י המקורי (בסרט הראשון). נחמד.
חוצמזה, כמעט כל הסרט לא היה נחמד. קראתי כאן את המילים אקשן מסוגנן בערך 20 פעם, אבל לי הוא נראה בעיקר מבולגן וחסר הקשר. לעלילה אני לא אתייחס מסיבות ברורות, אבל רבאק, לפחות שהקרבות יהיו כמו שצריך! לי אגב, אין בעיה עם אקשן "לא מציאותי" (אגב, לכל המקטרגים, הרבה מהיריות בסרט היו עם שוטגאן קצוץ קנה – משמע אולי לא מצדיקות טיסה של הגופה 450 מטר בזוית קהה, אבל בהחלט גורמות להדף משמעותי ביותר), אבל ככזה הוא צריך להצדיק את עצמו בוירטואוזיות, ואת זה אני ממש לא ראיתי. היה רע ורע שראיתי.
המממ, ''מוקו'' בספרדית זה נזלת.
עכשיו הכל מסתדר
ידוע שסבתו של הסופר אנדריאס בורחס דה לה קרוז, האהוב מכל סופרי מקסיקו, היתה מנוזלת כרונית.
לבחורה שמשחקת אווה מנדס
קוראים "אָחֶדְרֶס", שפירושו בספרדית שחמט.
תודג !
הייתי צריך לזכור שאת הכתובת המתאימה לעניינים האלה (האם ידעת שבטיוטה הראשונה לביקורת של 'בלייד 2' היתה לך הקדשה לצד שם הבמאי?).
דספרדו 2 ?
עוד לא יצא לי לראות את היו זמנים ואחת החששות שלי כשראיתו את הטרילר הייתה "רק לא עוד דספרדו"
שתי תמיהות
א. מי ששנא סרט כלשהו, למה שיילך לסרט ההמשך?
ב. למה לכל הרוחות אנשים מתעקשים לאמץ לעצמם ניקים שהם לא יודעים לאיית?
לגבי התמיהה הראשונה.
יש הצדקה לצפייה בסרט המשך למרות חוסר התלהבות מהראשון. לי זה קרה עם מטריקס, המלאכיות של צ'ארלי וטומב ריידר.
האם תוכל להבהיר
הדוגמאות שנתת מהוות שלושה סרטים שנדמה לי שהדעות בעינינם חלוקות להפליא. את המלאכיות של צ'רלי 2 לא ראיתי, כי הראשון עדין חוזר אלי בסיוטים. לטעמי, שני האחרים, למרות הצ'אנס שנתתי להם, היו חוויות עגומות. אתה טוען שעבורך כל שלושת הסרטים היו סוג של חוויה מתקנת ביחס לסרטים הראשונים באותה סדרה?
אכן
לטעמי, שניים מהסרטים שהזכרת היו פחות טובים (או, במקרה של 'טומב ריידר', יותר גרועים) מהמקור, והשלישי – 'המלאכיות' – היה פחות או יותר זהה. קשה לי להאמין שמישהו יתלהב מ'המלאכיות' הראשון וישנא את השני, או להיפך.
אני לא אומר שמצבים שבהם סרט ההמשך טוב יותר מהראשון לא קיימים, אבל העובדה שמקרים נדירים כאלה קיימים לא אמורה לעזור בהרבה לשכנע את מי ששנא את הסרט הראשון. לא משנה מה יספרו לי עליו, אני מאוד אשתדל להמנע מ'פגוש את ההורים 2'.
פחות או יותר זהה?
כל השינויים בחברי הקאסט (כולל ה-villains) הם לא הרעה בתנאים לדעתך?
התשובה היא כן.
ברמות שונות כמובן: טומב ריידר השני הוא סרט סביר אפשרי לצפייה לעומת הראשון שהיה גרוע לחלוטין, בדומה לכך המלאכיות של צ'ארלי השני ברמה גבוהה יותר של עניין, ומאטריקס השני הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהיו השנה לטעמי, להבדיל מהראשון שאינו סרט טוב בעיניי.
טוב
יש לך טעם תמוה.
כנראה שלא נראה הרבה סרטים יחד
אבל זה לא כל כך רלוונטי לכאן. מה שכן מעניין אותי, ונעזוב בצד את דעתי האישית על השקפת עולמך , הוא איך הגעת למסקנה שאתה בכלל מוכן לבזבז כסך וזמן על סרטי ההמשך הללו (בהנתן, למשל, תוצאות הסקר האחרון)? הנחת היסוד שלי, לפחות, הוא שאם לא נהנתי (שלא לומר שנאתי – תנחש איזה מבין השלושה…), אני לא אחזור על הטעות שוב, לא?
כבעל נסיון בצפייה בסרטים
אני יודע שמידת ההנאה מסרט X בסידרה אינה בהכרח זהה או דומה לסרט Y באותה סידרה. למשל: את טרילוגית מלחמת הכוכבים אהבתי בהיותי ילד, אך כיום אני לא מתלהב ממנה. לעומת זאת נהניתי מאוד מאימת הפאנטום ושוב, לא התלהבתי ממיתקפת המשובטים.
ועוד דוגמא: אם לשפוט עפ"י התגובות כאן, אנשים שלא אהבו את אקסמן הראשון אהבו את השני (דעתי בעניין זה הפוכה). כך שכמו שאני רואה את זה, לא כדאי לשפוט סרט, לטוב או לרע, על סמך סרט אחר מאותה סידרה.
נפש תאומה?
אתה ואני מן הסתם שני האנשים היחידים בעולם.
שלא סבלו את שלושת הראשונים ואת החמישי, ואהבו את הרביעי.
אה, וגם אני אהבתי את אקס מן השני (אבל לא בטירוף), ולא ממש סבלתי את הראשון.
במילה אחת - אכזבה
אני מעריץ גדול של רודריגז וזהו סרטו החלש ביותר (מבלי להחשיב את אל מארייאצי שהוא מין סרט סטודנטים מנופח) אין ב"מקסיקו" חצי מ הfun שיש בסיוט בחדר המורים ורבע מהדימיון וההומור שיש בספי קידס.
זהו, אני רק מקווה שזה לו נגמר לו כמו שקורה כמעט לכל במאי גדול
נגמר... רטרואקטיבית?
(הסרט צולם לפני שנתיים)
הא? לא שמעת על שברים פתוחים?
הדוגמאות כאן עדינות יחסית –
http://images.google.com/images?q=open+fracture&num=30
הא? לא שמעת על שברים פתוחים?
שמעתי. ובכל זאת שבר פתוח לא נראה כמו השברים בסרט.
_______________________
התבוננתי בתמונות ולא ראיתי את הקשר
אומ, ידידי ה''גרינגוס'',
"גרינגוס" זה רבים. יחיד זה "גרינגו". נראה לי שאתה גרינגו שהרבה דוברי ספרדית היו צוחקים עליו.
ואני חשבתי שגרינגוטס זה שם של בנק..
לא מראים את הציצים של סלמה...
לפני שאני ניגש לנתח כל דבר מורכב (כמו יחסים בין אישיים עם בת זוג) אני מנסה לעהות על כמה שאלות פשוטות וחשובות. במקרה של הסרט:" היו זמנים במקסיקו" אני שואל:
נהנת? לא!
פשוט באמצע כבר רציצתי שיגמר, לעומת דספרדו שנורא אהבתי.
אה, כן… מה עם ציצים של סלמה?
תראה פרידה
תראה פרידה
אבל בפרידה היא שעירה ואיכסה, לא?
בחזה?!?
זה מפתיע אותך?
המקסיקנים האלה לא שמעו על אפי-ליידי.
וטוב שכך.
מה אני אגיד לך, אם אני הייתי צריכה להוריד שערות מהחזה עם אפיליידי*, הייתי מצטרפת לפמיניסטיות המיליטנטיות והולכת לשרוף כמה גברים במקום.
בעצם, זה נשמע כמו רעיון טוב באופן כללי, עכשיו שאני חושבת על זה.
_____________________
* לא, למקרה שתהיתם, אני לא צריכה.
מצויין
בגלל שאנחנו נמצאים אי שם בקצה השני של האינטרנט, את מוזמנת להתחיל מבן זוגך.
השרשרת
למה אל מראיצ'י וסלמה היו מחוברים בשרשרת הזו? האויבים חיברו אותם כדי שיהיה יותר קל לתפוס אותם, או שזה מנהג מקסיקני מסורתי להיות מחובר בשרשרת עד החתונה?
אין לי מושג על מה אתם מדברים
טוב אז ככה: אני אוהב לראות סרטים, ואין הרבה סרטים שלא אהבתי… תנחשו מה, את זה לא סבלתי – רק עקשנות מה גרמה לי לראות אותו עד הסוף.
קטעי האקשן בו שווים לתחת, והדיאלוגים בו רדודים ברמה שעוד לא ראיתי.
העלילה כולה מפגרת, ולמזלו של הסרט היה את גוני דפ שהציל את כבודו.