ג'יי ובוב השקט מכים שנית

מאת
נונין
– פורסם ב 21 בנובמבר 2001Posted in: ביקורות

במקור: Jay and Silent Bob Strike Back
תסריט ובימוי: קווין סמית'
שחקנים: ג'ייסון מיוז, קווין סמית', אשתו של קווין, הבת שלו, בן אפלק, ג'ייסון לי, מאט דיימון, אלייזה דושקו, קארי פישר

מכירים את הבדיחה על החרש וההומו? אתם יודעים, כשאתם אומרים "לא." ואני אומר "מה? לא שמעתי אתכם?" ואז שנינו צוחקים? מכירים. ואני כבר יכול לשמוע את אלה שלא צוחקים. כי הבדיחה הזאת, מה לעשות, היא ישנה, זולה ועל חשבון המאזין. בדיוק כמו 'ג'יי ובוב השקט מכים שנית'.

ולפני שעדת מעריצים שרופים רודפת אחרי אל מחוץ לאתר, אני חייב להבהיר: אני אוהב את קווין סמית'. אני חושב שקווין סמית' גאון קולנועי ובן-זונה ממולח. יותר מהכל, אני ממש רוצה להיות קווין סמית' (או ג'ון מלקוביץ', אם יתאפשר), כי מהסרט הזה אפשר להבין דבר אחד: סמית' נהנה על הסט. סמית' עשה חיים משוגעים.
הוא נהנה לכתוב לבן אפלק מונולוג שמחקה את מה שהמבקרים אומרים על סמית' עצמו ("הוא חייב להתבגר כבר") ולשלב אותו בסרט ילדותי, מלא בדיחות נמוכות והומור פיזי; הוא נהנה לשלב את הבת שלו בסרט בתפקיד סיילנט בוב הצעיר; הוא הגשים חלום ילדות: ניהל קרב ארוך בחרבות-אור וקיבל על זה כסף! והכי חשוב, הוא מספיק נחמד לשתף אותנו. כמובן, אם רק נהיה מוכנים לבוא.

וזאת בעצם השאלה שמופנית כאן לצופים: עד כמה הם מוכנים להיכנס לעולם העקום של סמית'. לא מדובר על סיספונד של כל האלמנטים המשונים בעלילה (ואנים שמופיעים משום מקום מתחת לפנסי רחוב, פריצות בקלי-קלות למעבדה שמורה היטב וכד'), אלא על הצורך להתרגל להצגת כל אירוע – מהפשוט ועד המסובך ביותר – מזווית הראייה של ג'יי ובוב – צמד מוכרי סמים אהבלים שלא עזבו כמעט מעולם את ניו ג'רזי, ומבלים את הזמן (בסרטיו הקודמים של סמית') בעיקר בחיפוש זיונים ועשיית צרות. ג'יי (ג'ייסון מיוז) לא מפסיק לשפוך מפיו גסויות, ובוב (סמית' עצמו) שותק ועושה העוויות. אבל בסרט הזה הם לא מגוחכים יותר מכל שאר הדמויות, ועל כן מצליחים לזכות באמונו של הצופה. את הקהל הליברלי והאינטליגנטי שלו מרגיע סמית' בקריצות עדינות מעל לראשם של שני האהבלים: אנחנו לא באמת צוחקים על הומואים, הוא לוחש, אנחנו צוחקים על אנשים שצוחקים על הומואים. כמו אמן סטנד-אפ מוצלח, סמית' יורד בראש ובראשונה על עצמו, ומייד אח"כ על הקהל באולם (ובכלל).

עם הזמנה כזאת לא יכולתי שלא לבוא. הלום ומבולבל נגררתי עם ג'יי ובוב במסעם לאורך היבשת כדי לעצור את הפקת הסרט המבוסס על דמויותיהם. התאהבתי, יחד עם ג'יי, בג'אסטיס (שאנון אליזבת') ותיעבתי את שלישיית השודדות/לוחמות לזכויות בע"ח שהגיחה מסביבה ולא הפסיקה לנטוף הורמונים וסצינות מ'המלאכים של צ'רלי'; חטפתי התקפי צחוק אפילפטיים כשמרשל מגוחך לענייני חיות בר (וויל פרל) הצטרף למרוץ אחרי צמד השלומיאלים והחיה שברשותם והחזקתי להם אצבעות כשחדרו להוליווד בדרך-לא-דרך ועברו דרך סדרת פארודיות על סרטים פופולריים לפני שהצליחו, כמובן, להרוס כל מה שבסביבתם.

נכון שמדובר בהומור נמוך למדי, וכן – יש קצת יותר מדי ירידות צפויות על סרטים צפויים (שוב 'מטריקס'? לא נמאס?), אבל פעם אחר פעם מצליח המוח המעוות של סמית' ליצור סיטואציות כל-כך מעוותות עד שגם אניני הטעם שבינינו יזרקו את הראש לאחור ויפרצו בצחוק משחרר. מהבחינה הזו, 'ג'יי וסיילנט בוב' מזכיר לפעמים את מל ברוקס במיטבו, וזה עוד בלי להזכיר את הבונוס למעריצים הנאמנים בדמות הערות עוקצניות המכוונות אל סרטיו הקודמים של סמית'. מומלץ בחום לצפות לפחות בשלושת הסרטים הראשונים של סמית' לפני הכניסה לאולם, אבל לא חייבים. הסרט מכיל מספיק הומור "פשוט ולעניין" ופארודיה ישירה על סרטים הוליוודים ידועים כדי לשעשע גם את מי שחושב שקווין סמית' הוא אחיו האבוד של קווין בייקון.

אבל האם זה כל מה שיש? ממל ברוקס אנחנו לא מצפים ליותר משיצחיק אותנו. אבל לקווין סמית' יש רקורד של מי שכותב ומביים סרטים אינטליגנטיים, עם מסר חודר על מערכות יחסים, מין ותרבות הצריכה (שלא לדבר על הוקי, קולנוע, וניו ג'רזי). אפילו 'עכברושי הקניונים', סרטו הפשוט ביותר של סמית', הכיל מספר לא מועט של מונולוגים פילוסופיים. ובסרט הזה – יוק. מדי פעם אפשר לזהות את המגע העדין של סמית', למשל בסצינה מרירה-מתוקה שבה מנסים ג'יי ובוב להיכנס לפוזה האהובה שלהם מול חנות מכולת חדשנית אי-שם במערב, ופשוט לא יכולים להסתגל. הוליווד הוליווד, אומר לנו סמית', אבל אין כמו בבית. חמוד, נוגע ללב – ותופס בערך חצי דקה מהסרט. כל השאר, מה לעשות, גאגים זולים (אך מצחיקים בטירוף), בדיחות פנימיות (מצחיקות עוד יותר) וקריצות לעולם האמיתי (שהוא, אם תאמינו לסמית', הכי מצחיק).

בסרטים הקודמים ג'יי ובוב היו על תקן ליצנים בלבד, כך שמסרט בכיכובם אי-אפשר לצפות שיהיה עמוק. סמית', נאמן עד הסוף להיגיון העקום של העולם שלו, דאג לתת לג'יי ובוב כל-כך הרבה דקות מסך, עד שאפילו המעריצים השרופים ביותר יבינו שאין לשניים כבר מה לומר, ולא יעזו לדרוש ממנו להמשיך את הסאגה (ואם כן – סמית' יבוא וירביץ להם).

וזו, אולי, האמירה החזקה ביותר של הסרט. ג'יי ובוב השקט גומרים בו את הקריירה. דווקא בכניעה הטוטאלית שלו לצמד המסטולים, מצהיר סמית' שהוא עומד לעשות דבר שרוב הדמויות בסרטים שלו מתייחסות אליו בחרדה עמוקה: להתבגר. סמית' משאיר מאחוריו את ג'יי ובוב, סוגר את ספר הקומיקס וממשיך הלאה, ולנו לא נותר אלא לבוא אחריו – או לברוח בצעקות מהאולם.

תגיות: