סקאר: נאום ההגנה

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 28 באוגוסט 2011Posted in: הגיגים
"מלך האריות" הוא פרופגנדה מלאה בחצאי אמיתות. הגיע הזמן לחשוף את האמת על סקאר, האריה המושמץ בהיסטוריה

‏"מלך האריות" חזר השבוע לבתי הקולנוע, בגירסה תלת-מימדית שתוצג במשך שבוע אחד בלבד. ‏אבל לא על התלת-מימד רציתי לדבר כאן; רציתי לנצל את שובו של הסרט למסך כדי לתקן עוול ‏היסטורי. אזהרה: הכתבה הבאה מכילה ספוילרים ל"מלך האריות" (כן, גם לי היתה הרגשה מוזרה ‏לכתוב את זה. זה קצת כמו להזהיר מפני ספוילרים לספר בראשית).‏

‏"מלך האריות", סרט היסטורי שמתאר את תקופה מפורסמת בתולדות צוק התקווה, הוא סרט ‏מצוין שמספר סיפור טוב. אבל עד כמה הוא אמין כתיעוד היסטורי? במבט מפוכח, קשה להתעלם ‏מכך שהתמונה שהוא מציג חייבת להיות חד-צדדית במקרה הטוב, ומעוותת לחלוטין במקרה הרע. ‏ההיסטוריה, כפי שנאמר לא אחת, נכתבת על ידי המנצחים; במקרה הזה, אין חולק על העובדה ‏שהמנצח בסכסוך במשפחת השלטון של ממלכת האריות היה סימבה, והסרט נכתב על ידי ממשיכי ‏דרכו – תומכי-סימבה מובהקים. הסרט נעשה כתעמולה על מנת לשרת את השלטון הקיים. אבל ‏מה אנחנו באמת יודעים, עובדתית, על מה שקדם להמלכתו של סימבה? מעט מאוד:‏

א.‏ המלך מופאסה היה מסוכסך עם אחיו, סקאר; שני האחים אחזו בעמדה פוליטית-מדינית ‏מנוגדת.‏
ב.‏ מופאסה מת באופן פתאומי; בהעדרו של בנו, סימבה, האח סקאר ירש את הכתר.‏
ג.‏ לאחר שנים מספר חזר סימבה אל צוק התקווה, ערך הפיכה והדיח את סקאר מכס ‏השלטון; במסגרת ההפיכה סקאר נהרג.‏

ככה זה, כשמשחקים במשחקי הכס, אתה מנצח, או שאתה מת.‏

עד כאן העובדות. מעבר לזה – כל מה שאנחנו יודעים על ההיסטוריה עבר פילטר של נאמני ‏סימבה. הם, כמובן, סיפרו חצאי אמיתות, והפכו את ההיסטוריה לסיפור גבורה, שבה סימבה ‏ומופאסה הם הצדיקים וסקאר הוא אויב מרושע (וכנראה גם הומו). אם מקלפים את שכבות ‏התעמולה מהסיפור בזו אחר זו, מגלים שסקאר לא היה הנבל ש"מלך האריות" מציג. ייתכן שהוא ‏היה אפילו גיבור טראגי שנעשה לו עוול. לפניכם עדות ההגנה לטובת סקאר.‏

1.‏ רודנות מופאסה

שלטון מופאסה מוצג בסרט כתקופה שמחה ושלוה, שבה כל בעלי החיים חיו זה עם זה באהבה ‏ובהרמוניה. ואפילו אם הם אכלו זה את זה מדי פעם, זה היה בסדר – הכל חלק מהמעגל הגדול של ‏החיים. "כשאנחנו מתים, הגוף שלנו הופך לעשב; האנטילופות אוכלות את העשב, ואנחנו אוכלים ‏את האנטילופות, וכך כולנו חלק מגלגל החיים הגדול", כך מסביר בסרט מופאסה לבנו. זאת, ‏כמובן, הרמוניה של רודנים: בכלל לא בטוח שמופאסה שאל את האנטילופות האם הסידור הזה ‏בסדר מבחינתן. לו אני הייתי אנטילופה, ואיזה אריה היה קורע את צווארה של אחותי ותולש את ‏קרביה בעוד הוא מפזם "זה גלגל החיים, מטלטל אותנו" – המחשבה הראשונה שהיתה עוברת לי ‏בראש לא היתה "זה בסדר, מחר אני אוכל טונות של עשב. טונות!".‏

על כל פנים, אפילו אם מקבלים שסידור "גלגל החיים" היה מקובל על כולם, כולל העשב, יש זן אחד ‏של יצורים שמוקצה ממנו לגמרי: הצבועים. הצבועים לא מוזמנים להשתתף בחגיגת מעגל החיים. ‏אנחנו שונאים אותם. הם רעים. רעים מטבעם. אבל… למה? בשום נקודה בסרט לא מוסבר למה, ‏בעצם, אנחנו אמורים לפחד מהצבועים ולשנוא אותם: הם בהחלט לא "חיות רעות" יותר מהאריות ‏עצמם. אוקיי, חוש ההומור שלהם קצת תקוע בתקופת הקומדי סטור, אבל על זה אפשר לסלוח. ‏השנאה העמוקה, חסרת הנימוק, של האריות לצבועים היא לא יותר מגזענות לשמה.‏

ואולי היתה למופאסה סיבה טובה לפתח את השנאה הזאת. יש דבר אחד שהצבועים עושים, ורוב ‏החיות האחרות לא: הם מדברים. לא הרבה חיות מדברות ב"מלך האריות". האריות מדברים, ‏כמובן. זאזו הציפור מדבר. ראפיקי, כהן הדת הקופי, מדבר בעיקר סוואהילית. טימון ופומבה – ‏שאינם תושבי ארץ התקווה, אגב – מדברים. ושם, פחות או יותר, זה נגמר: האנטילופות, שמופאסה ‏כל כך שמח לצרף אליו למעגל החיים, לעולם אינן פוצות פה. גם עדר מפריסי הפרסה העצום אינו ‏מדבר – זה המון נבער של יצורים בלי קול ובלי דעת. בכאלה אין למופאסה שום בעיה לשלוט; אבל ‏חיות אינטליגנטיות (יחסית) עם דעה ומחשבה עצמאית, שעלולים להתבטא נגד השלטון? הם ‏מוקצים. אגב, באופן אירוני, דווקא היותם של נתיניו עדר חסר בינה היא מה שהביא למותו של ‏מופאסה. אולי בכל זאת הוא לא היה שליט כל כך חכם.‏

2.‏ נצחון הרצון

במסגרת רצח האופי שהסרט מבצע בסקאר, הוא מוצג כמי שמצעיד את פלוגות הצבועים במצעד ‏נאצי. מה זה מוכיח? שום דבר, חוץ מזה שהתעמולנים של סימבה מכירים את הטריק הכי ישן ‏בספר: אם יש מישהו שאתה לא אוהב, תשווה אותו להיטלר.‏

3.‏ הוידוי ‏

אבל רגע, תגידו: סקאר לא סתם מוצג כמרושע. הוא רשע באמת: הוא רוצח. הוא רצח את מופאסה. ‏הוא הודה בכך בעצמו. לא?‏

אבל האם סקאר באמת רצח את מופאסה? שוב, אם בוחנים את הראיות, מגלים ששום בית משפט ‏בעולם לא היה מרשיע אותו ברצח. למותו של מופאסה לא היו עדים, מלבד אותם עדרים חסרי ‏בינה ואילמים, ואחד נוסף – סימבה. ואפילו סימבה עצמו, אם מקבלים את "מלך האריות" בתור ‏עדותו, לא טען שהוא ראה את סקאר דוחף את מופאסה; הוא רק ראה את מופאסה נופל.‏

אז מה בעצם גורם לנו לחשוב שזה סקאר שרצח את מופאסה? רק דבר אחד: ההודאה שלו. בסוף ‏הסרט, סימבה וסקאר מתעמתים על צוק התקווה; הם מחליפים בינהם מילים – שאף אחד חוץ ‏מהם לא שמע – ואחריהן סקאר מצהיר – כך שישמעו אותו! – שהוא הרג את מופאסה. רק בעיה ‏אחת: הוא אמר את זה תחת איום מוות, כשכפו של סימבה, מילולית, מונחת על צווארו. להודאה ‏כזאת, שהושגה תחת איום מפורש במוות, אין שום ערך, כמובן, ובלעדיה כל הקייס נגד סקאר קורס.‏

4. החזון של סקאר

למותו של מופאסה לא היו עדים. אבל למה שבא אחריו היו עדים רבים: הנאום של סקאר, ‏כשקיבל עליו את השלטון. אריות רבים היו שם, ולכן יש יסוד להאמין שאת הנאום הזה – לפחות ‏מבחינת התוכן המילולי שלו – הסרט מעביר כפי שהיה. וזהו תוכן הנאום, מילה במילה:‏

‏"מותו של מופאסה היה טרגדיה איומה. אבל לאבד את סימבה, שבקושי הספיק לחיות… עבורי זה ‏אובדן אישי עמוק. בלב כבד אני מקבל את הכס. אך מתוך עפר הטרגדיה הזאת אנו נקום, להגיע ‏לשחר של עידן חדש, שבו אריה וצבוע יחיו יחד בעתיד גדול ונפלא".‏

טוב, זה נשמע די רע כשקוראים את זה בקול של ג'רמי איירונס, אבל אם מסתכלים על המילים ‏בלבד, איפה, בעצם, הבעיה? אם אתם קונים את התזה של סקאר הרשע המרושע, הרי שזה הרגע ‏שבו הוא השיג את מטרתו, הגשים את תכניתו הזדונית, קיבל את השלטון. זה הזמן לחשוף את ‏מלוא שטניותו, ולהכריז על חוקים דרקוניים: להצהיר על עצירת גלגל החיים, על הוצאת שירים של ‏אלטון ג'ון מחוץ לחוק, משהו. ובמקום זה, מתברר שהמטרה האיומה שאליה סקאר חתר כל העת ‏היתה… שלום.‏

שלום! הו לא! רק לא זה! הבעת הזעזוע שעל פני האריות למשמע הרעיון של שלום עם הצבועים רק ‏חושפת את עומק הגזענות נגדם; עצם הרעיון של אי-לוחמה נגדם מעורר חלחלה. ‏

5. שלטונו הקצר של סקאר

לרוע מזלו של סקאר, שנות שלטונו לא היו טובות. מזג האויר היה קשה, ‏האוכל ‏בממלכה ‏כמעט ‏אזל ‏והנהר יבש. כמובן, לא יעלה על הדעת שזו היתה אשמתו – הוא היה ‏מלך, לא ‏אלוהים; ‏הוא ‏לא ‏שלט במזג האויר. אבל כשהמצב קשה, תמיד מאשימים את זה שבשלטון, ‏ותמיד ‏נזכרים ‏בערגה ‏בזה ‏שהיה לפניו. אבל זאת היתה הפעולה הראשונה שלו כמנהיג – השלום ‏עם הצבועים – שהפכה אותו, בעיני ההיסטוריה הסימבאית, למפלצת. כשסימבה חזר, קהילת ‏האריות היתה רעבה, עצבנית, ובשלה ‏למרד.‏ בפעולה ‏קצרה ‏ויעילה סימבה איגף את סקאר מכל ‏הכיוונים: הוא הביס ‏אותו צבאית, ערער ‏את ‏לגיטימיות השלטון שלו בכך שגרם לו להודות ברצח, ‏ובסופו של דבר הרג ‏אותו. הוא לא היה המנהיג היחיד שנרצח ‏בשל תמיכתו בשלום.‏

האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שהגירסה שמובאת כאן היא הנכונה? לא, אנחנו לא יודעים. ‏כאמור, פשוט אין מספיק מידע, ומעט המידע שהגיע אלינו מועבר דרך עיניהם של אריות בעלי ‏אינטרסים ברורים. אבל חייבים לפתוח מחדש את תיק צוק התקווה; האמת ההיסטורית נמצאת אי ‏שם.‏

תגיות: