במקור: I Heart Huckabees
במאי: דייויד או. ראסל
שחקנים: ג'ייסון שוורצמן, ג'וד לאו, דסטין הופמן, לילי טומלין, איזבל הופר, מארק וואלברג, נעמי וואטס
אתם בטח מכירים את הקטע הזה, שאחרי הסרט יש מישהו שמתחיל לנתח את כל מה שקרה בו פילוסופית, תוך שימוש במלים בנות חמש הברות לפחות. אולי אפילו לכם יצא פעם להיות המישהו הזה. ובכן, לא עוד. לשירותכם ולשירות הקהל אני מציג את הפיתוח החדש – סרט עם התפלספות בילט-אין. או יותר מדויק, סרט שבו הפילוסופיה היא העיקר, וכל מיני גורמים משונים כמו עלילה, דיאלוגים וכו' מהווים רק תבלינים.
לצורך העניין, קבלו את אלברט מרקובסקי, פעיל סביבתי רודף טוב ופרוע שיער, שמנסה להציל ביצה וחורשה מסכנת השמדה באמצעות שירה גרועה במיוחד, ובמקביל מוטרד מההופעה המקרית אך חוזרת ונשנית של אפריקאי גבוה להפליל במקומות שונים בחייו. אם התיאור הזה גורם לכם לגחך או להזדקק למשאף, תפסתם את הרעיון: כל הסרט מלא בדמויות מבולבלות ותזזיתיות, שלא בטוחות לגמרי מה הן עושות כאן. ממש כמו בחיים. של חלק מאתנו, לפחות.
מרקובסקי פונה לצמד בלשים אקזיסטנציאליסטיים (הזהרתי אתכם ממלים ארוכות) על מנת שיבינו בשבילו את משמעות צירופי המקרים בחייו. הבלשים נוקטים בשיטות לא מקובלות, כגון מעקב אחרי הפונה, אריזתו במיכל אטום, והפגזתו בדילוגים מילוליים מהירים.
כדי לאמלל את מרקובסקי, בראד סטאנד, יריבו המלוקק של הנ"ל, מנסה לנשל אותו מהשליטה על תא הפעילים הסביבתיים, באמצעות קשריו בחברת הכלבו האקאביז, ועם הזמרת שאניה טוויין. כדי לסבך את העניינים עוד יותר, בראד בוחר לפנות אף הוא לבלשים החביבים, לקול מחאותיו החלושות של מרקובסקי. זוג הבלשים, מסתבר, בכלל לא רואה בזה בעיה. ניגוד אינטרסים? תזכירו לי מה זה?
הדיאלוגים אמנם מופרכים, אך הם שנונים באורח יוצא דופן, והתפתחויות העלילה מוליכות באופן טבעי לסצינות הזויות ובלתי צפויות. למרבית המזל, הדיאלוגים מועברים באמינות על ידי צוות מצוין: ג'וד לאו הוא ליהוק מבריק לתפקיד היפיוף בראד סטאנד, ג'ייסון שוורצמן ('המרוץ לצמרת של מקס פישר'), יוצר רמה גבוהה של הזדהות עם אלברט המבולבל, ודאסטין הופמן, בתפקיד אחד הבלשים, מצטיין במוזרות חיננית להפליא, וכובש בשתי שניות את המסך גם כשמה שיש לו להגיד מותיר את המילה "מעורפל" הרחק מאחור. המשחק המצוין איפשר לי להעביר את מחציתו הראשונה של הסרט בבהיה משועשעת בסגנון "אני לא מאמין שזה מה שקורה על המסך", שהתחלפה מדי פעם בפרצי צחוק משחרר. רק קיוויתי שלא יהיה על זה בוחן, כי כמות הטקסט היא עצומה.
בין לבין, מספיקה להשתחל לתוך הסרט סאטירה על החברה האמריקאית הצרכנית ועל מתנגדיה, כמו גם על פולחן היופי והסקס בפרסומות, שמוצג באדיבות החברה המושלמת של בראד, (ודוגמנית הבית של האקביז) הדוגמנית דון קמפבל (נעמי וואטס, סקסית מתמיד). אה, ויש גם כבאי שמסוכסך עם עצמו בעקבות 9/11, אותו מגלם מארק וואלברג, וגם… אתם מבינים את הרעיון. עומס הדמויות והרעיונות של הסרט עלול להיות קצת יותר מדי עבור חלק מאתנו, אבל זו האזהרה החמורה ביותר שתוציאו ממני, כי אני בפירוש לא שייך לאותו חלק.
למעשה, ככל שהסרט התבלגן והתפרע, קרה לי דבר מוזר: מה שנראה בהתחלה כקשקוש בגרוש הפך לשאלות מעניינות באמת על מצב האדם, כמו למה אנחנו ממשיכים לקום בבוקר, ומאיזו סיבה בכלל אני יושב מול מסך ומתקתק מילים על מקלדת. לשינוי אחראית בין השאר דמותה של קאתרין וובאן (איזבל הופר), האנטיתזה לשני הבלשים האקזיסטנציאליסטיים, שמופיעה פתאום ושוללת מהסרט את הוודאות היחידה שהיתה בו. אבל זה בסדר – אני מכריז בזאת, קבל עם ועין הדג, שסרטים עם מסר חד משמעי הם משעממים. אני 
האקאביז? בשום אופן לא.
בצירוף מקרים מזעזע, הסרט מגיע למסכים באותה שנה כמו 'שמש נצחית בראש צלול', סרט פילוסופי הזוי אחר, שיש בינו לבין 'אני לב האקביז' קווי דמיון לא מעטים. מה המשמעות של צירוף המקרים הזה? או שאולי אין לו בכלל משמעות, והוא קרה סתם? אתם יודעים מה – לכו לראות את 'אני האקאביז', ואז נוכל להתפלסף על זה.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- רשת הקאבי'ז – אתר הבית
- אקזיסטנציאליזם
- משמעות החיים
- עוד שאלות על משמעות החיים
- The Cry
- שימור המרחבים הפתוחים
- שאניה טוויין
ארוה''כ
נשמע מענייין.
אני שמעתי שהסרט הזוי מאד, וקשה מאד להבין אותו, אבל נראה לי שאני אלך בכל זאת בגלל שזה נשמע סרט מטורף כמ8 שאני אוהב.
אחלה ביקורת מוזרה, אבל מעניינת
נשמע פצצות
אחח פשוט כיף לקרוא פה ביקורות לסרטים , בגלל הביקורת הזו אני הולך לראות את הסרט נקודה
תודה
איי
לאן התדרדרה לילי טומלין שאפילו לא מזכירים אותה ברשימת הקרדיטים כאן (או שמה התפקיד שלה כל כך זעיר שאפשר להתעלם ממנה).
לך תסמוך על דגים.
יתוקן תוך שניה.
מיני מחדל
תפקידה של לילי טומלין דוקא ראשי והיא מבצעת אותו נהדר. לא ברור למה היא לא מוזכרת בביקורת בכלל…כנראה שהיא לא כ"כ עשתה את זה לכותב.
הצלילה שלה לתוך המכונית
היתה מהקטעים שיותר שעשעו אותי בתחילת הסרט, עת ראינו מהן דרכי העבודה של הבלשים.
חומד של סרט.
בניגוד לנונין, אני לא סבורה שהפילוסופיה היא העניין העיקרי פה. בסרט עם קצב כזה מהיר, נראה לי שהפילוסופיה הולכת לאיבוד (צריך הרי זמן כדי להרהר בה. אם תיאוריה רודפת תיאוריה ומשפט רודף משפט, זה פשוט לא נותן זמן לחשוב, או לקלוט). בעיני היא היתה תבלין לרכבת השדים של ההומור.
מאד אהבתי את הדמויות – מגוחכות, אבודות, לא מודעות למה שקורה סביבן, ונראות בהלם תמידי. חוץ מבראד, כמובן. הוא הרי תמיד שולט במצב. מה שכן, אם אתם מחפשים אקזיסטנציאליזם – זה לא הסרט בשבילכם. הוא פסיכי מדי בשביל זה.
נשמע קצת כמו מחזה של חנוך לוין :)
לי זה דווקא מזכיר את דירק ג'נטלי...
תיקון לשוני?
אני מתאר לעצמי ש-"וכובש בשתי שניות את המסך גם כאת מה שיש לו להגיד מותיר המילה "מעורפל" הרחק מאחור" היה צריך להיות "וכובש בשתי שניות את המסך גם *כשאת* מה שיש לו להגיד *מותירה* המילה "מעורפל" הרחק מאחור".
ואם להיות ממש פוצים, אז יש לכתוב "מלה" ולא "מילה" (או שזה עוד אחד מההיתרים של האקדמיה ללשון העברית?) ואני לא סגור על הכללים לגבי צירוף כמו "כשאת".
חוץ מזה – ביקורת מצויינת. אם אבריא ואולי יהיה לי זמן בין עבודה, מילואים ולימודים אני אפילו אלך לראות את הסרט…
תיקון לשוני?
אם כבר אז
גם כשרת מה שיש לו להגיד מותיר *את המילה "מעורפל" הרחק מאחור
סרט השנה
אין ספק בכלל שזה סרט השנה. התסריט גאוני, הפילוסופיה מבריקה, המשחק נהדר (דסטין הופמן מעולה) והוויזואליות מחברת הכול ביחד. שמש נצחית הוא סרט מצויין, השני הטוב ביותר לשנת 2004 אחרי האקביז. לדעתי.
אז למה מבקרים שונאים את האקביז?
נכון לעכשיו, זה הסרט היחיד בדירוג המבקרים של עכבר העיר ש"זכה" פעמיים לציון אפס. גם גידי "הנדיב" אורשר וגם אמיר "פנאי פלוס זה עיתון רציני" קמינר סימנו ריבוע שחור משחור (הסימן בעכבר לציון "איום"). הסרט נמצא במקום ה-42, הלפני אחרון כשרק ציון כמעט מושלם מיאיר רוה מחזיק אותו מעל ברידג'ט ג'ונס.
המלצתי למישהו על הסרט.
אמרתי לו שזו קומדיה מטורפת, אבל הוא בכל זאת ציפה להרבה אקזיסטנציאליזם (או כהגדרתו – למשהו כמו 'סולאריס'), ולכן סבל. אולי כמוהו, גם מבקרי הקולנוע פשוט ציפו למשהו אחר.
המלצתי למישהו על הסרט.
מצטער על הבורות אבל מישהו יכול להסביר בבקשה מה זה אקזיסטנציאליזם ? (אני בקושי מצליח לבטא את המילה הזאת)
נחמד
בדיוק כמו כינויך: הרהור עמוק (על הקיום ומשמעות החיים).
נחמד
מדהים, דווקא כשאני הכי לא מתכוון אני הופך אירוני…
רב תודות.
אקזיסטנציאליזם
הוא זרם בפילוסופיה, שהופיע בתחילת המאה העשרים, אך זכה לעיקר השפעתו ופיתוחו בעולם החרב והמזועזע מוסרית, מייד אחרי מלחמת העולם השנייה. האקזיסטנציאליזם, בניגוד לכל פילוסוף מאז אפלטון ועד תחילת המאה העשרים, אינו מנסה לייחס משמעות כלשהי לקיום האנושי, וטוען כי הקיום (existence – ומכאן שמו) קודם למהות. האדם קיים ופועל – וזהו; הניסיון לחפש מהות הוא חסר תכלית.
מכייון שאין מהות לדברים, האקזיסטנציאליזם קובע שבני אדם חופשיים תמיד לבחור, אך גם חייבים לעשות זאת שוב ושוב, בעולם שבו לא קיימת, ולא יכולה להתקיים, מערכת ערכית אחידה. היעדר מערכת בתוכה פועלים, אלא קיומה של מערכת ערכים נפרדת עבור כל אדם הבוחר – שוב ושוב – הוא ההבדל העיקרי בין אקזיסטנציאליזם לתורות אחרות (זו גם הסיבה שהוגים אקזיסטנציאליסטיים כמו סארטר הותקפו בטענה של חוסר מוסריות, אם כי הם עדיין הטילו על האדם הבוחר את האחריות לתוצאות פעולותיו).
אם אתה רוצה לקרוא ספר שמתאר היטב את המצב האזיסטנציאליסטי, אם כי *לא* מסביר, מנמק או מצדיק אותו, קרא את "הזר" של אלבר קאמי. הגיבור שם פועל כל פעם אחרת, בצורה שאיננה מתאימה למוסכמות חברתיות (ולא אגיד יותר כדי לא להרוס לך).
אה.. ואם אתה מתחיל להשתעמם מהזר
אל תדאג, הוא נגמר די מהר.
משעמם?
הספר הזה כל כך לא משעמם…
וכן, קצר.
לא מספיק מהר, נשברתי אחרי 20 עמודים
נסה לקרוא את ''הדבר''
שם אפילו אין לך את העמוד ה115 לשאוף אליו.
נסה לקרוא את ''הדבר''
אל תשווה, "הדבר" הרבה יותר מעניין מ"הזר". (למרות שגם הוא מתקדם לאט. מאוד. אבל לפחות לאנשהו)
אני די בטוח
שקמינר פשוט מעתיק את הציונים שלו ממבקרים אחרים (כאשר הוא בוחר מבקר להעתיק ממנו, לפי החשק, ברוטציה, או סתם ברנדומליות בלתי מוסברת).
אז למה מבקרים שונאים את האקביז?
כי אורשר הוא תרח – לראיה, כל המלל המבייש על שחטפו אותו חייזרים או משהו ושהוא איבד שעתיים מחייו, וקמינר? אני לא יודע מה הוא עושה בכלל בדירוג המבקרים, למישהו בכלל איכפת מה הוא אומר?
ניטפוק?
נדמה לי שהמקום ה-42 הוא לא הלפני אחרון בין כל הסרטים המוצגים בכלל, אלא רק בין 43 הסרטים שזכו לציונים הגבוהים ביותר. 'הנוסע השמיני נגד הטורף' ו'אלכסנדר', למשל, לא נמצאים ברשימת ה-43 בכלל.
אז למה מבקרים שונאים את האקביז?
אולי כי אלה אותם מבקרים שהתעלפו מ"תיבה רוסית"?
כתבה מספר 2213
איזה סרט מצויין,
פשוט נהנתי, משחק מצויין. דמויות הזויות בשפע.
בשורה התחתונה צחקתי המון בסרט.
זה גם לא סרט פילוסופי, לפחות לא במושגים של סטודנטים לשנה ג' בחוג.
זו פילוסופיה פרקטית, כמו סדנה במבוא לבודהיזם, או קריאת "אפלטון ופו הדב בחדר המיטות, הדרך הקלה לחיי מין בריאים".
אני גם מזדהה עם גישת האינסטנט אושר הזאת, לכן גם התחברתי לרעיונות ה"פילוסופיים" בסרט.
וכשרות לציבור:
http://www.il.dhamma.org/
http://www.humanication.co.il/
http://www.landmarkeducation.com/
הדמיון בין ''מועדון'' ''והאקביז''
אחד הדברים שמאד אהבתי בהאקביז, הוא שהוא לוקח את עצמו בצורה מאד לא רצינית.
על כולם הוא צוחק, על הירוקים, על התאגידים, על הבלשים ועל המתפלספים.
מועדון קרב הוא סרט בומבסטי, האקביז הוא סרט מינורי.
ההומור הוא כלי
באותה מידה ש"האקביז" מצחיק, הוא גם מלנכולי, וכאן יש דמיון ל"מועדון".
אני מסכים שזה סרט שצוחק על כולם אבל הוא עושה את זה בעדינות, בהפוך על הפוך.
הדמיון בין ''מועדון'' ''והאקביז''
לי כל הזמן היה נדמה שמרק וואלברג משחק את בראד פיט.
אולי במימיקה?
למרות שאצלי לא הייתה הרגשה כזאת. כשאני חושב על זה – טומי היה ה"אחר" של אלברט וכאן יש דמיון אבל כשראיתי את "האקביז" (פעם ראשונה בסנטר ופעם שניה בסינמה סיטי) לא חיברתי בין הדברים.
סרט גדול!
ראיתי את הסרט ב"סינמה סיטי" בשבוע הראשון שבו הוא הוצג. עשר דקות אחרי שהסרט התחיל, האנשים התחילו לצאת אט אט מהאולם. עשרים דקות אחרי שהסרט התחיל, אנשים כבר התחילו לפטפט בקול רם, ולהגיד "מתי זה ייגמר".
צרכני הוליווד טפשים.
הסרט מצחיק, מעורר מחשבה, ובעיקר מעניין.
מומלץ, אבל לא לכל אחד.
והסרט הזה לא הוליוודי?
יש דוגמא לסרט כן פילוסופי?
מועדון קרב למשל
וההבדל, אם תוכל לחדד?
וזה באמת ענין של סקרנות.
את ההקאביז לא ראיתי. עדיין לא. ואני תוהה אם אני צריך.
יש הבדל.
בכל סרט יש 2 אלמנטים: אחד שהוא מוחצן "זיוני השכל" כך אני קורא לזה והרעיון המרכזי ,הזה שנמצא מתחת לפני השטח. "האקביז" שונה מ"מועדון קרב" לחלוטין מצד אחד אלמנט זיוני השכל הוא הדיברוים המתישים על החיים ועל העולם אבל בתחלס זה לא באמת הרעיון: הרעיון המרכזי בסרט (לדעתי) הוא לחשוף לאנשים את האנשים האלו שלא עושים כלום בחיים שלהם, רק יושבים ומחכים שהחיים יגמרו.
בקשר למועדון קרב זה בידיוק ההפך: זיוני השכל הם המכות, העריכה המהירה ובעצם כל העלילה עצמה אבל בתחלס זה סרט מאוד פילוסופי , אולי פילוסופיה מעוותת אבל עדיין פילוסופיה
ובכן, זה פשוט סוג שונה של פילוסופיה.
המאטריקס, למשל, הוא סרט שמיועד לגרום לאנשים לצאת ולומר משהו כמו "וואו, איזה מכות מגניבות. אר, אמ, זאת אומרת, ומה אם העולם שמסביב הוא לא בעצם אמיתי?!" ולהרגיש נורא עמוקים.
האקאביז הוא יותר כמו בדיחה פרטית של כיתת פילוסופיה – משהו כמו סיפור מד"ב בנושא "מה היה קורה אם אנשים היו באמת מתנהגים לפי הפילוסופיות שלהם". כלומר, אם אתה מגיע לשם אחרי שאתה מכיר כבר את הנושאים זה יצחיק אותך הרבה יותר. או, והוא נורא קליל.
ומוכה אהבה כמובן
נכון, זה לא סרט פילוסופי
אלא סרט על פילוסופים (חובבניים).
ים:
למה ואיך? משום שרוב הסרט, הדמויות מהרהרות ושואלות שאלות על החיים.
דרך הדמויות החקרניות הסרט משחיל אמירות חברתיות, כלכליות ופוליטיות, כמה דוגמאות:
* עניין ההדחקה שנגרמה לאלברט על ידי אמו יש ביקורת על המעמד הבינוני-גבוה.
* נוכחותו הנסתרת של השבר בפוליטיקה ובחברה האמריקאית נידונה בביקור אצל ההורים המאמצים של הסודני.
* הביקורת על סטאנד שמשרת את התאגיד, וגם החמלה כלפיו כאשר הוא מגלה שיותר משהוא מטפלל את סביבתו, הוא משקר לעצמו.
לא מומלץ. בעצם- מומלץ לא!!!
אני בנאדם שאוהב סרטים, ובתור אחד שכזה, אני רואה הרבה. זאת הפעם הראשונה שיצאתי מסרט באמצע- הראשונה!!! הסרט מתיימר להיות מעניין או חדשני אבל בתח'לס אין בו כלום… לא דיאלוגים שנונים(או מעניינים, או מרגשים, או מצחיקים) רק כמה הזויים למדי… אני לא מבין איך אפשר להשוות סרט כזה לסרט כמו "שמש ניצחית" אם אתם הולכים לסרט במטרה להנות, או בכדי להתקל בניצוץ גאוניות כמו זה שב"שמש ניצחית" אתם תתאכזבו בגדול…. לא ממולץ. אתם יודעים מה. מומלץ לא!
החיים היקום וכל השאר
אני דווקא הרגשתי שהסרט הוא בסך הכל פארודיה מטורפת על אנשים שמחפשים את משמעות החיים בדרכים הזויות לגמרי. בתור אחד שקיבל את כל הרעיונות הפילוסופיים שלו מסדרת ספרי מדריך הטרמפיסט, הסרט לא הצליח להעביר לי איזשהו מסר.
היי, יש כבר גרגמל באתר הזה!
כל הזכויות שמורות.
אולי תחליף למשהו אחר? שמעתי שחיות הולכות טוב בעין הדג. מה דעתך, נגיד, על חתחתול?
איך אני הבנתי את הסרט
בעיני, הסרט עוסק (לפחות בחציו הראשון) באינדבידואלים הבטוחים שיש תשובה אחת מוחלטת לכולם. באותה הזדמנות, הוא מבקר את המגמה הרוחנית-פילוסופית שתוקפת את העולם המערבי בעשור האחרון (פו הדב על מי הזיז את הפרארי שלי). מגמה זו גורמת לאנשים מצליחים שיש להם לכאורה הכל וללוזרים מוחלטים כאחד, לשים את מוחם בידיהם של זרים לקבלת עיסוי ולו שימצאו תשובה לשאלה הגדולה. אלא שכמו במדריך הטרמפיסט לגלקסיה, יש תשובה, אבל אף אחד לא יודע מה השאלה.
בתחילת הסרט, חלק מהדמויות כבר משוכנעות שמצאו את משמעות קיומם בחיים. לאחד זו מחאה על הרס הטבע בידי תאגידים. לשני זה קידום מעמדו בחברה, גם על חשבונם של אחרים, לעתיד עצמי טוב יותר. שניהם בטוחים שהם ממלאים את מטרתם, עד שגורם חיצוני מטיל ספק בנפשם. הבלשים והסופרת הצרפתיה, שלושתם שמו לעצמם למטרה להביא לאנשים את התשובה לשאלה שמעולם לא נוסחה כראוי. מה בעצם מחפשים? את הסיבה לקיום? את הנתיב הנכון לחיים ארוכים ובטוחים? כולם מחפשים את התשובות אצל אחרים, במקום להבין שהפתרון נמצא בתוכם ובאנשים הפשוטים סביבם.
בסופו של דבר, נראה כאילו הבלשים טעו (או עשו עצמם טועים) וטומי אינו האחר של אלברט. בראד הוא זה שגורלו קשור ישירות בגורלו של אלברט. בראד מאבד הכל כסוג של ענישה קוסמית. הוא הרס את חייהם של אחרים ולכן, הוא מאבד את כל מה שיש לו וחוזר למשבצת ההתחלה, בלי עבודה, בלי חברה, בלי אנשים לפנות אליהם לתמיכה נפשית, בלי בית גדול ומכונית מפוארת. הוא הופך לאלברט.
אלברט, מנגד, מקבל עבודה נחשבת, סקס עם אישה מושכת ומצליחה, חבר טוב לחוויות אקז' ותחושה כללית של סיפוק מחייו. מלוזר בודד שאף אחד לא שם עליו, הוא הופך לגרסה החיובית של בראד.
דון וטומי עוברים גם הם שינויים בעקבות עיסוקם האובססיבי במשמעות החיים. בניגוד לבראד ואלברט, להם יותר חשוב להציב את השאלות ולא לענות עליהן מיד, אלא למצוא נקודת אחיזה בכך שלא הכל ידוע ויש מקום לספק. כשאנשים מדוכאים, ספק הוא לרוב משכך כאבים יעיל. הם מוכנים לאבד הכל ולא אכפת להם כי הם מסיימים ביחד. שניהם יכולים לזרוק את החיים הנוחים והלא מאיימים תמורת שקט נפשי. טומי מתנתק מהבלשים שלא מספקים לו את ההכוונה המחשבתית שהוא זקוק לה, דון מתנתקת מבראד שלא מספק לה את היחס האנושי שהיא מחפשת, אלא מתנהג כאילו היא מוצר של החברה שצריך לדעת איך להציג בפני משקיעים.
בסופו של דבר, היחידים שלא עוברים שינוי הם שלושת המומחים. זוג הבלשים והסופרת מביטים אל הדמויות, תמיד שם ותמיד עם תשובות מוכנות מראש. שתי גישות שונות שלא שוות באותה המידה כאשר אינן מוצגות זו מול זו. האם הם עובדים ביחד, או פשוט מקבלים בהכנעה את העובדה שאיבדו שורה של לקוחות? את זה הבמאי משאיר לנו לנחש.
סוף
למה מבקרים שונאים את הסרט? אולי בשביל האיזון הקוסמי שגורם לכל כך הרבה צופים מן השורה לאהוב אותו. אולי על כל צופה שעוזב את הסרט באמצע, יש אי שם יאיר רוה שמאמין כי מדובר ביצירה גאונית ולעזאזל רשת הקשר הסודית של השניצקליינים.
איך אני הבנתי את הסרט
אני מסכים אתך לחלוטין. אני חושב שלסרט היפהפה הזה יש אפיון מאוד ייחודי, שהצופה הממוצע אינו מסוגל להבין. הוא הזוי יותר מכל סרט סוריאליסטי שיצא לאחרונה (סרטיהם של ספייק ג'ונז, מישל גונדי, סופיה קופולה, ווס אנדרסון וכו') ולכן רוב הצופים מרגישים מבולבלים ומרוגזים על כך שהשליכו אותם אל היקום האקזסטנציאליסטי של דייויד ראסל. הדמויות אקסצנטריות, התסריט מופרע ובמובן מסוים הסרט חסר עלילה (או יותר נכון אנטי-עלילה). אני אישית מאוד אוהב סרטים מהז'אנר הסוריאליסטי, ולכן אני אוהב ומזדהה מאוד עם סרטים שכאלה.
אני גם חושב שהנטייה לכיוון הפילוסופי של האקביז מתפרשת בצורה מוטעית עבור הצופים הרואים אותה כ"פילוסופיה בגרוש". אני חושב שהמוטיב הזה נהדר, כי הוא עובד בשני אופנים: התסריט מיושם בסגנון הקולנועי. כלומר, גם הסרט עצמו – השחקנים, הבימוי, העריכה, הפסקול וכו' – גם הוא סוריאליסטי, לא רק התסריט, מה שלא קיים ברוב הסרטים מז'אנר זה.
לדעתי האקביז הוא הסרט הטוב ביותר של 2004 ואחד הסרטים הטובים ביותר בשנים האחרונות, וראסל במאי מוכשר ביותר. אני ממליץ בחום לקנות או לפחות להשכיר את הגרסה המיוחדת של הסרט בDVD, משום שבדיסק התוספות יש פרק של תוכנית האירוח של צ'ארלי רוז שבו הוא מארח את ראסל, לילי טומלין ודאסטין הופמן כחלק מקידום הסרט. אך הם מדברים שם רבות על ההשפעות של ראסל ועל מה שהביא אותו ליצירת הסרט. מאוד מרתק.
הייתי יכולה לחתום לכם שאני אמות על הסרט הזה
הוא נראה כמכיל את כל הדברים הטובים – הוא מיוחד, מלא שחקנים טובים, מנסה להגיד משהו על החיים בהרבה מאוד מילים.
אבל ממש ממש לא.
הפסקתי אותו באמצע ומי יודע – אולי אם הייתי מסיימת אותו הייתי מרגישה אחרת, אבל *הצילו*. כמה מהר הם מדברים וכמה שטויות בקצב של דקה? כמעט חטפתי התקף אסטמה.
בניגוד לשמש נצחית, שבה הסצינה ההזויה של החלום מגיעה באמצע הסרט אחרי שנכנסים לאווירה, פה הם מתחילים בבלאגן אדיר לפני שבכלל התחברת או הכרת מישהו.
למה לא הדגימו קודם כל את הרעיונות המרכזיים שלהם לאט יותר, כדי שתוכל ליהנות מהם כשהם נשברים? למה אף אחד לא הסביר מה זה סוכנות בילוש אסזיסטנציאליסטית, מה מפריע לאלברט בצירוף המקרים ואיך צירוף מקרים קשור לאקזיסטנציאליזם? הסרט הזה הזכיר לי שיחה עם ידיד שלי שתמיד מספר לך על דברים שהוא לומד באמצעות משפטים כמו "ברבאבא הוא לפוסטמודרניזם בדיוק כמו שזרח ורהפטיג הוא לסמליות של עזאם עזאם, לא? איזה כיף זנה להגיד עזאם עזאם". אבל אני לא מבינה מי האנשים האלה, מה הם מסמלים עבורו ולאן הוא בכלל חותר עם כל זה.
וזה לא שאין לי רקע בפילוסופיה או שלא ידעתי מה זה אקזיסטנציאליזם. אבל אף פעם לא יצא לי להרהר בדיוק מה הקשר בין אקזיסטנציאליזם לבין מלחמת הירוקים בתאגידים. אז תנו לי שנייה לחשוב על זה, לפני שאתם מתקיפים אותי עם רצף בלתי ניתן לפענוח של תמונות של אנשים עם שואבי אבק ומצ'טות!
כך שנראה לי שהבעיה העיקרית עם הסרט זה הקצב שלו. אבל בעיה שנייה, מאוד חריפה, היא זו שנראה לי שהוא בעצם לא אומר כל כך הרבה…. לפחות לא עד האמצע.
סרט ענק.
ראיתי את הסרט 3 פעמים – וכל פעם נהניתי יותר.
מספיקות לדעתי 2 צפיות כדי להבין הכל.
הסרט הוא פשוט קומדיה פילוסופית, ובהתאם הרמה הפילוסופית שאפשר להכניס בסרט שהוא קומדיה. הוא מציג תורות פילוסופיות פופולריות בצורה שטחית אך גאונית.
בעיקר מה שאהבתי בסרט זה את האווירה הקלילה והצינית שבו (בדומה לתפוז המכני, להבדיל).
סה"כ סרט עם בימוי מעולה, משחק ענק (במיוחד של הכבאי) ואווירה טובה של פיגור וחוסר אונים.
הוא מצליח להציג סטראוטיפים שונים של החברה וכמה שכולם שקועים בעולם המטופש שלהם בצורה מזהירה. אהבתי במיוחד את המשפחה האמריקאית שאימצה את הסודני, מי שישים לב טוב לסצינה של הארוחה יכול להבחין בכך שכל פרט בסצינה הזאת בא כדי להציג את הפיגור האמריקאי הסטראוטיפי בשיאו.
ולכותב הביקורת מהאתר – אולי מה שקישר לך בין הסרטים זה זה שלשניהם אותו בנאדם הלחין את הפסקולים (ששניהם מעולים ד"א).
ארבעה אנשים שונים ולא קשורים אמרו לי את המשפט:
"את צריכה לראות את הסרט הזה." אז הנה סוף סוף הגעתי לזה. והם צדקו.
מה, זהו? בשביל זה הקפצת אנשים עד לביקורת הנושנה הזו? אין לך משהו עמוק להוסיף? לא. בלי עומק. זה פשוט היה כיף. זה היה מהיר, עם מילים ארוכות, עם שחקנים מצוינים, עם חלומות ביזאריים, וכיף. בסך הכל זה מה שהיה לי להגיד, אבל קצת מאוחר מדי להתקשר לאנשים רנדומליים ולהגיד להם את זה. תודה לאל על עין הדג.
ואם כבר הקפצת...
זה הסרט הכי טוב שנעשה אי פעם כי
כן. כי הוא כבר לא סרט. אחרי שראית אותו – הוא כבר לא זקוק למסך כדי להתקיים. לא, למעשה, הוא היה קיים לפני שעוד ראית אותו… אני לא יכולה להסביר את הסרט הזה כמו שאני לא יכולה להסביר את החיים עצמם. אתה רוצה נורא להבין את הסרט וזה מכניס ליותר ויותר מחשבות. זה סרט קסום. לא פחות. בטוח שנוצר מתוך השראה ענקית. מטריקס למתקדמים. חובה על כל אדם לצפות בו. לא פחות. מבקרי הקולנוע שקטלו אותו פשוט ביקרו אותו בתור בידור. זה לא בידור. זה פתח לראות משהו, להתחיל לשאול שאלות אמתיות. לדעתי, מבקר ששנא אותו לא מבין בכלל מה זה קולנוע.
יש מבקרי קולנוע שקטלו אותו לא בגלל שהוא לא מבדר (דווקא הוא כן ממה שזכור לי).
הוא לא סרט פילוסופי אלא סרט בלי תוכן אמיתי מלבד קשקושים פילוסופיים נפוחים שלא היו מביישים סטודנטים שנה א'. האמת שהוא לא המטריקס למתקדמים אלא פשוט המטריקס מינוס כל המגניבות של הסרט וסצינות האקשן (כלומר מינוס כל הדברים שבזכותם אנשים אוהבים את הסרט, כי הפילוסופיה בשקל שלו היא לא אחד מהם). אם אתה רוצה לראות סרטים שהם באמת פילוסופיים יש הרבה מאיפה להתחיל- החל מהאחים כהן ועד לטראנס מאליק- הסרט הזה ממש לא אחד מהם.
תודה על תגובתך.
אני לגמרי בת, דרך אגב.. :-) ציינתי זאת מס' פעמים. לעומת זאת, בשום מלה בתגובה שלי לא כתבתי שהסרט פילוסופי. הוא לא. למיטב הבנתי – גם המטריקס לא. :-)
סליחה על הטעות,
לא הייתי בטוח ושעשיתי סריקה על התגובה כנראה פספסתי את המשפט עם המילה "יכולה". גם המשפט "אתה רוצה נורא להבין את הסרט" בלבל אותי כי יותר הגיוני שבת תכתוב את. אני מסכים עם זה שהמטריקס לא פילוסופי אבל כאשר השוות אותו למטריקס אז הנק' הדמיון היחידה שאני יכול לחשוב עליה זה הפילוסופיות היומרנית שמיוחסת לשניהם (למרות שב"האקביז" היא הרבה יותר מודעת לעצמה ועם פחות חשיבות עצמית).
ותודה לשניכם על ההקפצה
"הולך" לראות ולא אכפת לי אם זה יהיה קשקוש נפוח – מרפרוף מהיר על הדף נראה שמשעמם זה לא יהיה.