הגרינץ'

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 25 בדצמבר 2000Posted in: ביקורות

במקור: Dr. Seuss' How the Grinch Stole Christmas
במאי: רון הווארד
תסריט: ג'פרי פרייס, פיטר ס. סימן
ע"פ ספרו של ד"ר סוס
שחקנים: ג'ים קארי, טיילור מומסן

"הגרינץ"', או בשמו המלא, משהו כמו "דוקטור סוס מגיש: איך הגרינץ' גנב את כריסטמס", הוא סרט חמוד. אם אתם נקלעים למצב שבו אתם צריכים ללכת לסרט עם ילדים שכבר ראו את "מרד התרנגולים", הגרינץ' הוא הבחירה הנכונה, והוא סרט קביל בהחלט גם לקבוצות גיל אחרות. היכרות עם כריסטמס אינה חובה (ג'יזס לא מוזכר). זאת השורה התחתונה, וכל מה שאתם צריכים לדעת, בעצם. אבל החיים האמיתיים, כמובן, מסובכים יותר, והסיפור שמסביב לגרינץ' הוא מסובך, מוזר ומלמד על טבע האדם (או לפחות האדם האמריקני) הרבה יותר מהסרט עצמו.

בלב מה שנראה כמו הרי ההימליה (שנמצאים, כך מספרים לנו, בתוך פתית שלג), יש עיר קטנה שבה חיים יצורים מוזרים וידידותיים שנקראים Whos. ל-Whos יש חג שנתי שהם מאוד אוהבים, שנקרא כריסטמס. על הר סמוך חי הגרינץ', יצור ירוק מופרע ומדופרס שכתוצאה מטראומת ילדות שונא את כולם, ובעיקר את כריסטמס, עד שהוא מחליט להרוס לכולם את החג, אבל בסופו של דבר לומד את ערכה של רוח החג ונהיה יצור סימפטי יותר.

הסיפור שמסביב, כאמור, מסובך יותר. אי שם מעבר לים יש אומה של יצורים מוזרים וידידותיים שנקראים Americans. על מופרעותם תעיד העובדה שסופר הילדים האהוב עליהם ביותר (לפחות עד תקופת הארי פוטר) הוא יצור שנקרא דוקטור סוס, למרות שאינו סוס ואינו דוקטור. אחד מספרוני הילדים הידועים ביותר של אותו סוס הוא "איך הגרינץ' גנב את כריסטמס", אלא שלעברית הוא לא תורגם מעולם, עקב אי הרלוונטיות של כריסטמס לילדי ארצנו. הספר עובד לסרט אנימציה קצר בידי צ'אק ג'ונס, במאי אנימציה גאון שאחראי לכמה מהסרטונים היותר טובים של באגס באני, דאפי דאק ושות'.

עכשיו, גם ל-Americans יש חג שנתי שהם מאוד אוהבים, שנקרא גם הוא, במקרה או שלא במקרה, כריסטמס. לכריסטמס יש מנהגים שעליהם שומרים האמריקנים באדיקות שהיא הרבה מעבר למנהגים דתיים סתם. הטלויזיה, למשל, הופכת סביב הכריסטמס לרצף של ספיישלים ושידורים חוזרים של ספיישלים משנים קודמות. יש כמה תכניות שהן הכרח מוחלט בכל כריסטמס: הסרטים "איזה חיים נפלאים" ו"נס ברח' 34", למשל, וגם הסרט המצויר על הגרינץ'. הסרט מוקרן בטלויזיה בכל שנה מאז 1966, ולדורות של אמריקנים הוא מה ש"רגע עם דודלי" הוא לדור מסוים של ישראלים.

בא אחד, רון הווארד, במאי מצליח, ועושה סרט שמבוסס בחופשיות על אותו הסיפור. העיבוד בעצם נאמן למדי – כל הסיפור המקורי עדיין שם, אבל כדי למלא שעתיים נוסף הרבה חומר רקע, עלילות משנה, בדיחות שמיועדות למבוגרים שבקהל ופעלולים מיוחדים. הגרינץ' עצמו השתנה, והפך מסתם זעפן לא חברותי לפסיכופאט היפראקטיבי עם הומור מטורף. הסרט, כאמור, חמוד.

התגובה לסרט בקרב ה-Americans היא עניין למחקר סוציולוגי. הסרט הפך במהירות לסרט המצליח ביותר של השנה, עם הכנסות שמתקרבות ל-250 מיליון דולר (פחות מ"מלחמת הכוכבים", יותר מ"ארמגדון"), למרות שאף אחד לא אהב אותו. הביקורות על הסרט בארה"ב שליליות ברובן, אבל הרבה יותר מעניין לראות את דף תגובות המשתמשים לסרט ב-IMDb, מאגר הנתונים הקולנועי באינטרנט: כמעט ולאף אחד אין מילה טובה להגיד על הסרט. הביטוי "דוקטור סוס מתהפך בקברו" חוזר בכל ביקורת שניה. אנשים שונאים את הסרט מסיבות מגוונות: אחד טוען שהסרט גרוע ושהגרינץ' מדוכא מדי. אחד טוען שהסרט גרוע ושהגרינץ' עליז מדי. אחד טוען שהפעלולים גרועים (מה שמדגים כמה שהשנאה יכולה לעוור אנשים למציאות – הפעלולים מדהימים למדי), אחד טוען שהפופקורן לא טעים, ואחד אחר טוען שהיה צריך להצמד יותר לסרט המצויר המקורי, ובמקום כל החומר החדש להכניס "עוד 15-20 דקות של הגרינץ' גונב את המתנות", ויותר מאחד שואל "למה לעשות גירסה חדשה למה שהיה כבר מושלם?"

וזו כנראה הסיבה האמיתית שאנשים שונאים את הסרט: הוא לא הסרט המצויר. הסרט המצויר הוא קלאסיקה, קאנון, טקסט מקודש. לגעת בו זה לא פחות מחילול הקודש. כמו שלא עושים רימייק ל"קזבלקה", כמו שלא עושים קאבר ל"מדרגות לגן עדן", ככה אסור לגעת ב"גרינץ"' המקורי. כוחו של הסרט המצויר חזק מספיק כדי לגרור מיליוני אמריקנים לקולנוע למשמע שמו של הגרינץ' (שהרי אותם 250 מיליון דולר לא היו מתנה מסנטה קלאוס), וחזק מספיק גם כדי לגרום להם להגיב בעצבים כשמה שהם רואים בקולנוע אינו זהה בדיוק למה שהם מכירים. עכשיו רק תכתבו את הסיפור הזה בחרוזים, ויש לכם משל מודרני על כוחה של המדיה ועל הווצרותן של דתות. או אולי זה בכלל על משהו אחר. אני לא חזק במוסרי השכל.

ואצלנו? ארץ איז – המופרעת מהרבה בחינות אחרות – חסרה את מופרעות כריסטמס על כל היבטיה. גם הספר וגם הסרט המקוריים של "הגרינץ"' מעולם לא הגיעו לכאן, המעמד הקלאסי שלו לא משפיע עלינו לחיוב או לשלילה, ואנחנו יכולים בקלות לדמיין ש"כריסטמס" זה דבר שרק Whoים חוגגים. ואז באמת שום דבר לא מפריע לראות את "הגרינץ"' בתור סתם סרט חדש של ג'ים קארי, רק שהפעם הוא מוקף בעולם פנטסטי תמוה.

ג'ים קארי הוא איש מוכשר, למרות שהוא מצליח להסתיר את זה בדרך כלל. הוא חוזר בסרט הזה לשטיקים הישנים שלו, לפני שהוא ניסה להיות שחקן איכותי ולזכות באוסקרים: שימוש פרוע ובלתי שגרתי בכל אברי הגוף. קארי מתפרע כאן קצת פחות מאשר ב"אייס ונטורה" וקצת יותר מדי. במקרה הזה זה הכרחי, כי מתחת לשכבות העבות של האיפור הירוק בלתי אפשרי לזהות אותו. אם הוא לא היה מתפרע, איך היינו יודעים שזה הוא?

גאוני, האיפור הזה. קארי גם נראה כמו משהו לא ממש אנושי, וגם שומר על שליטה לא רעה בשרירי הפנים. יש רגע אחד בסרט שבו הגרינץ' עובר שינוי מהותי, וזה אחד מרגעי המשחק המרגשים של השנה. בלי צחוק! ושניה אחר כך ג'ים קארי מתמוטט על הרצפה ומתחיל לבעוט ולפרפר באופן מיותר לחלוטין, כי הוא כזה.

העולם שמסביב לגרינץ' מעוצב באופן מגוחך כמו שצריך (דוקטור סוס, בכל זאת), מאוד מפורט ומאוד עמוס. קצת יותר מדי, בעצם. בכל פריים יש המון פרטים, דמויות והתרחשויות. כשהסרט יגיע ל-DVD בטח יהיה נחמד לעבור עליו תמונה-תמונה ולמצוא את כל הפרטים הקטנים שמתחבאים, כפי שנהוג לעשות ב"סימפסונס".
המצלמה מנסה להתחרות בקארי בדינמיות. קצת יותר מדי, בעצם. היא זזה ומסתחררת לכל הכוונים, וכשהיא כבר עומדת במקום, זה על העוקם. בסרט יש גם שני שירים, שזה קצת יותר מדי. בעצם הכל בסרט קצת יותר מדי, אבל זה בסדר. כולה סרט. אלא אם כן אתה American.

תגיות: