במקור: Crouching Tiger,
nסHidden Drag
עוד יותר במקור: וו הו זאנג לונג
במאי: אנג לי
כוראוגרפיה: יואן וו-פינג
שחקנים: צ'או יון-פאט, מישל יו,
צ'אנג צ'ן, יאנג זי-יי
"נמר, דרקון", כפי ששמו מעיד, הוא למעשה שני סרטים -"נמר", ו"דרקון". דווקא עיסקה מצויינת: תחלקו 29 ש"ח לשני סרטים, ותגלו שמחיר כרטיס הקולנוע השתווה סוף סוף למחיר הוידאומט. בכל אופן, זה קונספט (מותר לכתוב "קונספט" בעין הדג?) גאוני מבחינה אומנותית ושיווקית: שני סרטים שונים לחלוטין, בלי שום קשר בינהם, שצולמו והופקו ע"י אותו צוות ועם אותם שחקנים, ארוזים יחד בסרט אחד עד שקשה להגיד איפה מתחיל סרט אחד ואיפה נגמר השני. טוב, זה לא מדויק, כי בכל זאת, לסרט יש שני במאים, ולכל אחד סגנון משלו.
שני במאים? כן, תתעלמו מזה שמפרסמים את הסרט כ"סרטו של אנג לי". זה פשוט בעל יותר משמעות לקהל הרחב מאשר "סרטם של יואן וו-פינג ואנג לי". חוץ מזה, זה גם יותר קצר. אז אנג לי ביים את "נמר", אבל הסרט המעניין יותר מבין השניים הוא דווקא "דרקון" של יואן וו-פינג, שאם תתחילו לשנן את השם שלו ולומר בשיחות סלון "ראית את החדש של וו-פינג?", תרגישו מאוד חכמים. בדוק. אבל נתחיל ב"נמר".
נמר
מהו בעצם נמר? חיית טרף ממשפחת החתוליים. ומה מאפיין אותה? שהיא לא הופכת את חברבורותיה.
מה כבר אפשר לכתוב על אופרת סבון שמתרחשת בסין של המאה ה-19? כמו כל אופרת סבון, יש כאן תככים, מזימות, טוב ורע, אהבה ושנאה, והמון פיתולי עלילה. אבל זה מעניין בדיוק עד הרגע שזה נגמר, ככה שזה אפילו לא יכול לפרנס ספויילר. מה שבכל זאת יש כאן זה המון איפוק סיני אצילי, שבשלב מסוים משכנע אותך שיש משמעות למילה הנשכחת "כבוד", ושאין משמעות למילים האהובות "טוב" ו"רע". אבל אם כל זה היה מספיק להחזיק את הסרט, לא היו משלבים אותו עם אחיו "דרקון", נכון?
האמת ש"נמר" היה יכול להיות סרט מאוד חמוד, אלמלא באמצע הוא היה גולש לסצינת הפלאשבק הארוכה ביותר, המטופשת ביותר, הלא קשורה ביותר ועוד כמה "ביותר"ים בתולדות הקולנוע. מהפלאשבק הזה היה אפשר להפריש סרט שלישי, ולהפוך את הכל לטרילוגיה תחת השם "נמר, דרקון ופלאשבק".
בשלב מסוים "נמר" מתחיל להמאיס את עצמו, ולא נותר אלא לחכות לקטעים בהם "דרקון" משתלט על הסרט.
דרקון
דרקון הוא יצור פלאי, דמיוני, אשר פניו רבות: לפעמים הוא מפלצת יורקת אש, לפעמים הוא חבר טוב ואמיץ. אי אפשר לדעת למה לצפות מדרקון.
"דרקון" הוא ללא ספק אחד הסרטים הכי מדהימים שנעשו בשנים האחרונות. יואן וו-פינג לוקח את הכוריאוגרפיה שהוא עשה ב"המטריקס" כמה צעדים קדימה ומציג סצינות קרב מהממות, מלאות השראה וכשרון המצאה, שמצולמות נהדר ועשויות מדהים מבחינת אפקטים. בסיום כל סצינה של "דרקון" יש צורך עז לקום ולמחוא כפיים, ובהזדמנות זו גם לעשות טובה ליושבים מאחוריך ולהסתיר להם את "נמר" המשעמם שממשיך לרצד בין סצינה מופלאה אחת לשנייה. האמת, לא יכולתי להתאפק ומימשתי את הצורך, ולא הייתי לבד. מה גם שהמון אנשים עשירים, מכובדים ושמנים ממני עשו את זה עוד לפני בפסטיבל קאן.
אבל באמת שמיותר להכביר מילים. בקצרה: בשביל שנייה אחת מ"דרקון" הייתי מוכן לראות 100 פעמים את "נמר", או 5 פעמים את "החתונה של החבר שלי".
נמר, דרקון
פעם ברוס לי היה מככב ב"סרטי מכות". אם הוא היה חי כיום, הוא כבר היה משתדרג לדרגת "סרטי אומנויות לחימה", ואולי זוכה להמון הערכה בפסטיבלים ולביקורות חמות אצל נחמן שניצקליין.
אף על פי שהתרבות הסינית, על הקודים המיוחדים שלה והעיצוב העדין שלה, באמת שובה את העין והלב, הקטעים של אנג לי והנמר שלו מזכירים במשהו צפייה בסרטי פורנו רך: קשה שלא להיות מובך מכך שהסרט מתעקש לבנות דמויות ועלילה בין סצינות הקרב, אם כי ברור ליוצרים שלא זה העיקר כאן, וברור לקהל שלא זה מה שהוא בא לקבל. כשראיתי את אנג לי אחרי הקרנת הבכורה בפסטיבל ירושלים, רציתי לבוא אליו ולשאול אותו "תגיד, על מי אתה חושב שאתה עובד?", אבל היה לו חיוך טיוואני חמוד מדי, ולא רציתי להרוס לו. חוץ מזה היה אלכוהול חופשי, והזמן היה קצר.
- האתר הרשמי
- טריילר
- נמר, דרקון – גרסת הדרקון
שימו לב שלמרות שהסרט יפני
הבמאי הוא אנג לי.
רק שהסרט הוא סיני
והבדיחה לא מצחיקה.
תשמע, אם אתה כבר מגיב
לכתבות עתיקות, לפחות תשים תגובות ששוות להכנס ל'מתמשכים' בשבילן.
השאלה היא:
השאלה היא מה בסופו של דבר אתה מעדיף. האם אתה מעדיף סרט שכשלוחצים על הילוך איטי רואים את זה בקצב נורמאלי או סרט שצריך לעשות לו הרץ קדימה כדי שהעלילה תתקדם. בסופו של דבר דרקון זה מרשים, לפחות יותר מתוחכם מהסרטים הרגילים שמגיעים מהאזור לאחרונה (שעת שיא, שנגחאי נון, הסרט הזה עם הזמרת שיש לה שני אי בתחילת השם) אבל בתור אחד שלא אוהב איפוק ואוהב להגיד לאחרים מה הוא חושב שהם צריכים לעשות עם כמה אובייקטים בחדר דווקא כן התרשמתי מכך שיש תרבות עם איפוק וכבוד. מה שטוב בסרט זה שהוא נראה קצת יותר מציאותי מבחינת הלך הרוח המוצג בו. עם לא היה לי בעיה עם סינים, תאילינדים, וויטאנמים, יפנים, הודים, נפאלים וקוראינים הייתי הולך לביקור קצר בשמחה. (יום אחד כשאזכה בכספת) אולי עוד אבוא.
טוב כנראה שלא.
מסכים לחלוטין
מ"דרקון" נדהמתי, מ"נמר" השתעממתי. אולי זה פשוט משום שאני רגיל לקודים של התרבות המערבית, או משהו, אבל לא ראיתי שהעלילה של "נמר" הולכת לשום מקום. אפשר, אולי, להאשים את "נמר, דרקון" באותו הפשע של "אקס-מן" – שהוא רק הכנה להמשכיו (ושני המשכים אכן יהיו). ועדיין, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע ועדיין שווה לראות בשביל הקרבות. וואוו, איזה קרבות.
תגובה: מסכים לחלוטין
אני נהניתי מהסרט. השילוב בין הרומנטיקה הישנה והטובה לקרבות הישנים והטובים גם כן היה לא רע.
אך, זאת היתה תקופה… כשלא ידעו על ארבעת הכוחות… מילא ביקוע והיתוך גרעיניים (שהרי סרט קרבות טוב לא מתאפיין בפצצות אטום אלא בחרבות) ומילא חשמל לא היה שם (אז?) אבל ההתעלמות הקיצונית מכוחות המשיכה שניוטון כבר גילה לפני כן קצת צרמה לי.
נו, אז אנשים הולכים על קירות, עפים קילומטרים (אגב, עם פוזת סופרמן הידועה) אבל נלחמים על ענף דק של עץ צעיר ורענן?
זה בסופו של דבר סרט כיפי ומעורר מחשבה.
בסך הכל, נהניתי. אני רק חייב ללמוד סינית ולקרוא את הספר שלהם…
סרט מעולה, האתר הזה קצת פחות
נמר דרקון הוא סרט יוצא דופן באיכותו, בדמיונו ובפעלולים המיוחדים (חדל סדר יריות ופיצוצים). האתר הזה, לצערי הפך לעוד אחד מסתם פורום לחבורה של קשקשנים שאין להם מה להגיד, אז הם מוסיפים דואר-זבל לכאן וחבל. רד-פיש, תתחיל לעשות סדר. ושוב לסרט – השילוב של סיפור חביב משולב באמנויות לחימה חצי דמיוניות, בתוספת תפאורות מרשימות וסביבה מסתורית משהו של המזרח הרחוק הפכו את הסרט הזה למיוחד בעיניי. אחלה סרט. מומלץ בחום.
אתה די צודק
כלומר, בקשר לאתר. הקשקושים פה עוברים כל גבול, ובאמת הגיע הזמן שמישהו יעשה משהו בקשר לזה, בתקווה להחזיר את הדיונים למצב שבו רק מי שיש לו משהו להגיד אומר אותו. במהרה בקרוב.
עדיין מחכים.
:)
דרקון אוכל נמר
מסכים עם כל מילה בכתבה העתיקה. כן, רק עכשיו יצא לי לראות את הסרט הנ"ל, ועליי לציין שבין סצנת פעולה מרהיבה אחת לאחרת משתרעים איי שיעמום עצומים, בייחוד סצנת הפלאשבק המתישה שגרמה לי להריץ את הסרט קדימה, דבר נדיר אצלי בדרך כלל, ומי חשב שזה יקרה דווקא בסרט עתיר התשבחות הזה.
נכון, הצילום מרהיב, והמוזיקה יפה, וסצנות הקרבות הן בעצם מה שעושות את הסרט ומצילות אותו, אבל הכל כל כך מעודן, נקי, יפה, ומנומס, שבחלק גדול מהזמן מצאתי את עצמי מתופף על הספה בחוסר סבלנות.
החצי השני משתפר (החל מהסצינה ההכרחית במסעדת הנודלס), אבל בסה"כ זה היה יכול להיות הרבה יותר. אנג לי תיאר זאת במדויק כשהוא הודה בפה מלא שזב בעצם "על תבונה ורגישות" עם אומנויות לחימה. הייתי צריך לדעת.
אולי אני חושב כך בגלל דיאטת הסרטים ההוליוודים שאני ניזון ממנה באופן קבוע, אבל מצד שני, לפני שבוע ראיתי סרט יפני בשם "אודישן", שגם הקצב שלו היה איטי, אבל הוא דווקא היה מרתק מהרגע הראשון עד לאחרון.
אז אולי זה לא אני. אולי זה הסרט.
ודרך אגב, אין קשר ביני לבין "ליאור" החתום מעלה, שמסתבר שראה את הסרט הרבה לפניי.
יש יותר מדי ליאור בארץ הזאת
ובאתר הזה בפרט. אוף, אנשים, מצאו לעצמכם ניקים מקוריים! (או מתחכמים)
זה בסדר?
חוץ מזה, זה רק הליאור השני היחיד שראיתי כאן חוץ ממני, לא? וגם ההודעה הזאת מלפני שנה.
אודישן
ראיתי את אודישן בפסטיבל ירושלים לפני כמה שנים.
הלכתי לסרט כי בתוכניה נכתב שהוא מזכיר את קרוננברג. ביום שאני אבין מאיפה כותבי תוכניית הפסטיבל מקבלים את ההשראה שלהם, אני אהיה בנאדם מואר.
בכל אופן, לדעתי זה היה סרט מעניין, מרתק לניתוח, אבל בשורה התחתונה גרוע. למה? כי הסרט הזה הוא ניסוי בקולנוע, שבעצם משתמש בטכניקת השעמום כדי ליצור עניין. נשמע סותר? קצת, אבל זה עובד. איך? בתחילת הסרט קורה משהו מרתק ומטריד, שלאחריו הסרט שוקע לו למשהו שהוא בין קומדיה רומנטית לדרמה משעממת, והצופים שוקעים בתסכול קל, ומחכים לשובו של האלמנט המטריד מההתחלה. וככל שהסרט ממשיך, כך נראה שהוא מתרחק מהנקודה הזו, והעניין לפיכך גובר – כיצד הסרט יחזור לנקודה הזו? שווה צפייה? אולי. הבעייה עם הטכניקה הזו היא שהיא מרתקת ומטרידה בזמן הצפייה, אבל כשהסרט נגמר נשארים בעיקר עם סרט משעמם, שהוא לא יותר מניסוי תיאורטי מעניין.
הסצינה האחרונה, אגב, נחשבת לאחת הקשות בתולדות הקולנוע.
זה מזכיר לי את הביקורת של רד
על "מתחת לחול":
כתבה מספר 709
אם כבר הסצנה האחרונה,
מישהו מוכן להסביר לי מה לעזאזל קרה בה?! לא הבנתי כלום!
זה סרט אחד
ואתה (המבקר) ממש לא יודע על מה אתה מדבר…."קטעי הקישור" כמו שאתה קורא להם הם חלק בלתי נפרד מהעלילה, הפלשבאק של ז'ן הוא מהקטעים היפים בסרט, ולמרות שיש שני במאים הסרט הוא ללא ספק שלם….ומושלם. אני לא מצליחה להבין מאיפה הגעת לסרט פורנו…לא נעים לי להגיד אבל זה הכל בראש שלך.אם אתה עדיין בגנון וקורא לנשיקה וקצת סקס "פורנו" (לא שבקטע של הסקס רואים משהו בכלל) כנראה שאתה פשוט ממש לא בוגר וזאת בעיה שלך ולא של השאר.
אל תיעלב, אבל אתה ממש לא הבנת את הסרט….
****
אל תיעלבי, אבל את ממש לא הבנת את הביקורת.
בואי נתחיל דווקא מה"פורנו" – זו מטאפורה. דן ברזל לא אמר לרגע ש'נמר, דרקון' הוא סרט פורנו. הוא השווה את הצפייה ב"קטעי הקישור" (או "הרחבת העלילה", אם תרצי) לתהליך שעובר על יוצרים של ז'אנר אחר (במקרה זה – פורנו רך). בשני המקרים נעשה נסיון להכניס עלילה ועומק, גם אם הקהל מראש לא מצפה למצוא כאלה בסרט, אלא מצפה לדברים אחרים (ב'נמר, דרקון' – קטעי קרבות וריחוף, בפורנו – סקס).
שנית, זכותו של דן ברזל (או כל מבקר אחר) לחשוב שהסרט לא מרגיש שלם. בעיניך קטעי העלילה היו הכרחיים, בעיניו הם היו מיותרים. למרות שלסרט יש רק במאי אחד, דן בחר לזקוף לזכותו רק את קטעי העלילה, ואילו את הקרדיט על קטעי הכוראוגרפיה הוא בחר לזקוף לזכותו של הכוריאוגרף, ולהתעלם מחלקו של הבמאי.
קצת התאכזבתי
מביקורת
כי היא קצת מפספסת לדעתי את המהות של הסרט. לא. לא מדובר באופרת סבון סינית. מדובר בתפיסת חיים אחרת לגמרי, מה שבכל זאת מובע קצת בביקורת, בקטע שמתייחס לכבוד וכו'. ככה הסינים חיים וחיו. לאט, בדיבורים מוזרים וכבדי משקל. עם מחוות דרמטיות מוזרות תוך כדי. וככה עושים גם סרטים בסין. זה לא התנשאות, זה רק הבדל תרבויות. מי שרוצה מוזמן לנסוע גם כן לסין ולבדוק. או פשוט לראות הרבה סרטים סיניים.
אולי הביקורת השניה תהיה יותר לטעמך
כתבה מספר 58