מתחת לחול

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 15 בדצמבר 2001Posted in: ביקורות

במקור: Sous le sable
במאי: פרנסואה אוזון
תסריט: עמנואל ברנהיים,
פרנסואה אוזון ושות'
שחקנים: שרלוט רמפלינג,
ברונו קרמר, ז'ק נולו,
אלכסנדרה סטיוארט

פתגם סיני עתיק שהמצאתי ברגע זה אומר: "דע לאן אתה הולך, כי מאין באת – אתה כבר יודע", ובדרך כלל אני לא מקשיב לו. אם יוצא לי לראות סרט בלי לדעת עליו כלום, אפילו לא לאיזה ז'אנר הוא משתייך – מה טוב: אם יהיה מצחיק – זאת קומדיה. אם יהיה מפחיד – זה סרט אימה. זה עובד לא רע, בדרך כלל, אבל זה לא עבד בסרט הצרפתי 'מתחת לחול'.

מארי וז'אן נשואים כבר כל כך הרבה זמן שהם בקושי מדברים זה עם זו, פשוט משום שהם מכירים זה את זו כל כך טוב שכל אחד מהם יודע בדיוק איך יגיב השני לכל דבר ועניין. כמו כל שנה, הם נוסעים לחופש בבית הקיץ שלהם, ליד החוף. הם הולכים לים. מארי נשכבת על מגבת ומנמנמת, וז'אן הולך לשחות. כשמארי מתעוררת ז'אן לא נמצא שם. היא מחפשת, שואלת אנשים, קוראת למציל, למשטרה, לכל מי שצריך, אבל אין – ז'אן נעלם, ולי יש דז'ה וו.
אני יכול לחשוב על לפחות שלושה וחצי סרטים שמתחילים בדיוק ככה – גבר ואישה נוסעים לאיזה מקום, אחד מהם נעלם באופן מסתורי וללא עקבות – 'פרנטיק', 'עצירת פתע' ו'ההעלמות' על שתי גרסאותיו. כמובן, בכל אחד מהם בסופו של דבר נמצא הרמז המכריע שמוביל לגילוי מה שבאמת קרה לבן הזוג הנעלם. אבל הפעם הרמז מבושש להגיע, כאילו התסריטאי של סרט המתח הזה נרדם על המשמר: מארי נאלצת פשוט לחזור הביתה ללא רמז וללא בעל.

וכאן גיליתי לחרדתי שהסיבה שהרמז הנ"ל לא בא היא ש'מתחת לחול' הוא לא סרט מתח, ומעולם לא התיימר להיות כזה – הוא דרמה במלוא מובן המילה, מסוג ה"סרטים הזרים" שאליהם אתם בדרך כלל לא הולכים: שוטים ארוכים, דיבורים אינסופיים, שתיקות ארוכות, חוסר מחויבות לפואנטה – אתם יודעים למה אני מתכוון. לא שזה רע, ולא שאני מתנגד עקרונית לסרטים כאלה, אבל בהסתמך על הדקות הראשונות, הייתי בטוח לגמרי ש'מתחת לחול' הוא סרט מתח, ולכן במשך כל השעה הראשונה של הסרט המשכתי לצפות ש"יקרה משהו", שהעלילה תזוז, שיתגלה כבר הרמז ההוא שיגרום לנו כבר לגלות האם ז'אן נחטף על ידי חייזרים כמקובל, ברח עם מאהבת סודית, או שמא הוא היה כל הזמן סוכן חשאי של ה-CIA. להתמודדות של מארי עם היעלמותו של בעלה הקדשתי פחות תשומת לב. פאשלה שלי. לא עשיתי שעורי בית.

אבל גם קשה תפיסה כמוני מבין מה הוא רואה, זה רק לוקח זמן. ולכן בסופו של דבר נאלצתי להתמודד עם העובדה שההתמודדות (או חוסר ההתמודדות) של מארי היא, בעצם, נושא הסרט, וזה מה יש. בהתחשב בנסיבות, גם אני וגם מארי החזקנו מעמד לא רע. אני שקעתי קצת יותר עמוק בכסא, ומארי המשיכה לחיות כרגיל את חייה עם בעלה: הכינה לו טוסט בבוקר וישנה איתו בלילה, כל זאת למרות שהוא לא נמצא שם. החברים שלה ניסו לשדך אותה לאיזה בחור חדש, או לפחות להצמיד לה איזה פסיכיאטר, אבל היא סירבה – נו באמת, למה אישה נורמלית – נשואה באושר – צריכה פסיכיאטר, או עוד גבר? אני חשבתי שהיא צודקת לגמרי, איחלתי לה בהצלחה והייתי יוצא מהאולם מרוצה, אבל הסרט עוד לא נגמר. אז שקעתי לי בכסא קצת יותר עמוק.

'מתחת לחול' הוא לא סרט. זאת הצגת יחיד. פרט לצילום אחד מדהים של ים בלילה, הסרט נראה כאילו הוא מצולם בכוונה באופן יומיומי ומשעמם ככל האפשר – כל הדמויות האחרות הן לא יותר מתפאורה ורקע לשרלוט רמפלינג, בתפקיד מארי. זאת לא צריכה להיות בעיה, כיוון שהיא שחקנית משובחת ומשכנעת, אבל יחסינו נקלעו למשבר חמור כשגיליתי שגם אחרי שעתיים של סרט, ולמרות כל מה שעברנו יחד, לא ממש אכפת לי ממנה. אני חושב שהתחושה היתה הדדית. סוף הסרט היה כמו לקרוא ספר חובה לקראת הבגרות בספרות: זה אולי איכותי ומצוין, אבל אישית, אני משתעמם נורא.

יהיו אנשים שיחשבו אחרת, ויכעסו עלי בגלל שלא התחברתי עם כאבה של מארי (אשמתי, אני בחור רדוד וחסר רגישות שחשב שהוא הולך לסרט מתח). אבל שיא הסרט, למי שמורגל בסרטים הוליוודיים, יהיה זוג הניצבים הנודיסטים שמופיע על המסך למשך כשש שניות.

דעו לאן אתם הולכים, כי מאין באתם – אתם כבר יודעים. אם "סרטים זרים", על כל המשתמע מכך, הם לא הקרואסון החביב עליכם – התרחקו מהסרט הזה כמו מאש, או מקרואסונים.

תגיות: