במקור: Bonnie and Clyde
במאי: ארתור פן
תסריט: דייויד ניומן, רוברט בנטון
שחקנים: וורן בייטי, פיי דאנוויי, ג'ין הקמן, מייקל ג'יי. פולארד
היה היו שני פוחזים,
שודדים, רוצחים ובוזזים.
אך לא דובר בפרחחים נבזיים –
שהרי אחת ידעה לחרוז חרוזים.
שנות החמישים והשישים המוקדמות היו תקופה קשה בתולדות הקולנוע של ארצות הברית. סגנונות שהיו פופולריים בעבר, כמו המערבונים, התפוגגו והפכו לסרטים סוג ב' עבור מבצעי שניים-במחיר אחד בקולנוע, או עברו אל מעבר לאוקיינוס ואל איטליה. בעוד שבצרפת נולד "הגל החדש", הוליווד דשדשה עם סרטים לכל המשפחה. תחת שרביטה של הועדה הלא פורמלית לצנזורת סרטים, התפתחויות פוליטיות, חברתיות ומוזיקליות שעברו על העולם המערבי אותה עת, החמיצו את הסרטים ההוליוודיים ברובם. אפילו במאי אמריקאי כסטנלי קובריק בחר לביים את 'לוליטה' שלו באנגליה כדי, אולי, להתחמק מן הצנזורה. ברשימות "הסרטים הטובים ביותר של שנות השישים" לרוב אפשר למצוא הרבה סרטים הוליוודיים מסוף שנות השישים, וסרטים זרים ממהלך כל העשור, ורק מעט סרטים מהמחצית הראשונה של אותו עשור.
זה כמובן תיאור מוגזם במכוון: לא קשה לזכור גם סרטים כמו 'פסיכו' או 'המועמד ממנצ'וריה', שלא היו בדיוק סרטים לכל המשפחה. אבל באופן כללי אפשר לומר שהקולנוע ההוליוודי לא היה בתקופת זוהר גדולה, וש'צלילי המוזיקה' (לא שיש בו משהו רע) הוא סרט ייצוגי של אותה תקופה יותר מאשר 'פסיכו'. ואז, באמצע 1967, יצא 'בוני וקלייד', שפתח עידן חדש בתולדות הקולנוע ההוליוודי: היה זה סיפור היסטורי לצלילי מוזיקה עכשווית, כאשר גיבור הסיפור לא היה השריף שרודף אחרי האנשים הרעים, אלא דווקא האנשים הרעים עצמם. האלימות הגרפית הוצגה בסרט בצורה קומיקסית, ויותר מכך – בסרט הציג מעבר מהומור לזוועה בתוך אותה סצינה, וחזרה.
כדי להשיג את כל זה, היה צריך הבמאי, ארתור פן – שעד אותו זמן לא נחשב פורץ-גבולות או ייחודי – ללכת אחורה, לתקופת משבר כללית. שנות השפל הגדול היו התקופה הקשה בתולדות ארצות הברית: עשרות אחוזי אבטלה, חוות שננטשו כיוון שלחקלאים לא היה כסף להחזיק אותן, ועוד כהנה וכהנה. במצב כזה, איזו פרנסה הגונה כבר יכול אדם צעיר במערב התיכון של ארה"ב למצוא, חוץ משוד וחיי פשע זוהרים? מן הסתם לא הרבה. וכך, יום אחד מתעוררת בוני פארקר (פיי דנאווי), צעירה פוחחת ומשועממת, ומגלה צעיר טוב מראה ומנומס, העונה לשם קלייד בארו (וורן ביטי), מנסה לגנוב את המכונית המשפחתית. בהחלטה של רגע, שאיננה מנומקת פחות משאר הסרט אבל גם לא יותר ממנו, היא מחליטה להצטרף אליו. השניים פוצחים בקריירת פשע ניידת, כשהם שודדים תחילה כל מה שאפשר להרוויח ממנו כסף, ולבסוף מגיעים למסקנה הלא מפתיעה שבבנקים יש בדרך כלל יותר כסף מאשר בחנויות מכולת זעירות, ועל כן עדיף להם לעבור לשוד בנקים.
הקריירה הזו הופכת אותם לגיבורי תרבות, שולחת את רשויות החוק בעקבותיהם, ופותחת דרך לסצינות של מרדפים, שנינויות, והסברים פסיכולוגיים. אם נוסיף לתמונה את העובדה שבוני פארקר ידעה לחרוז חרוזים (אם כי לא איכותיים במיוחד) וקיבלתם חומר שממנו נוצרות אגדות, בערך.
'בוני וקלייד', כאמור, שינה את פני הקולנוע, או לפחות היה המבשר של גל חדש בקולנוע האמריקאי. "סרטים כמוהו", השתפך מגזין "טיים" מספר חודשים לאחר יציאת הסרט, "הם לא כמו מה שהיו הסרטים האמריקאים. הם נהנים מחופש פרוע מנוסחה, מוסכמות וצנזורה. וכולם מהוליווד". 'בוני וקלייד' היה הסנונית הראשונה בגל סרטים שהציגו מין ואלימות בצורה גלויה הרבה יותר, דנו בשאלות פסיכולוגיות ושאלות של מוסר, והפכו את הריאליזם לחלק חשוב מעשיית סרטים. למעשה, ניתן לומר שהוא היה אחראי לעלייתו של דור הבמאים שהביא יצירות מופת חשובות החל מ'הסנדק' ועד בכלל.
טוב, אז הבנו שהסרט חשוב, אפילו מאוד חשוב, להיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. אבל מאז 1967 עברו אי אלו שנים, במהלכן התברר לי שהסרט התיישן מאד, עד כדי כך שלעיניים מודרניות הוא עשוי להיחשב לא טוב. אגדיל ואומר: מדובר בסרט מרוח, מגוחך, לא מצחיק, ולא מעניין במיוחד.
הצרה העיקרית של 'בוני וקלייד', היא שבימינו הוא נראה כמו תרגיל לתסריטאי מתחיל, שמוריו כתבו לו כמה מונחי יסוד בפסיכולוגיה ומספר דומה של מונחי יסוד בתסריטאות, וחייבו אותו להכניס את כולם לתסריט. אז כן, כולם שם – אבל הקישור ביניהם רופף. הסיבה שבוני מתלווה לקלייד, הסיבה שקלייד מתחיל לשדוד בנקים – כולם מתוארים עם ניתוח פסיכולוגי ברמה של 'מבוא לפסיכולוגיה לילדי גן חובה', ועולה על כולם ההסבר, לקראת סוף הסרט, למעשיו של קלייד כולם עד אחד. לא רק מאורעות, גם נושאים זוכים להסבר דומה: גבריות, מיניות, ואפילו יחסי הורים-בנים בחברה האמריקאית, זוכים כולם לאותו ניתוח מחונטרש להפליא.
חלק מהבעיה נובע מכך שהשמות 'בוני וקלייד' לא אומרים הרבה לצופים כיום, במיוחד לצופים הלא אמריקאיים. שני השודדים – שונים מעט מדמותם בסרט – הפכו למיתוס אמריקאי כיוון שהם חומר טוב לסיפורים: זוג יפה, מאוהב, שניסה תוך כדי מסעות השוד והרצח לכתוב את ההיסטוריה, והיה אכפת לו מה כותבת עליו התקשורת, עד כדי מכתבים למערכת ותיקוני טעויות בדיווחים. אלא שכל זה לא עובר בסרט. נדמה שהסרט מתכתב עם משהו – מן הסתם עם המיתוס – והוא עושה את זה בכתב חרטומים.
הגיבורים הראשיים מעצבנים, אבל נדמה שהאשמה היא בהוראות הבימוי. וורן ביטי, למשל, נותן את התחושה שההנחיות שקיבל לקראת כל סצינה היו לחשוב "אני וורן ביטי ואני מגניב. אתם מסכנים כי אתם לא אני", והוא עושה זאת היטב. גם דמויות המשנה מעצבנות, כמו גיסתו הצדקנית והמכוערת של קלייד, או זוג טרמפיסטים-בעל-כורחם שיוצאים מגוחכים.
מאז 1967 נשפך הרבה רוטב קטשופ באולפנים, ומה שפעם היה חדשני, סוחף, מזעזע ומרענן, נראה היום כמו אוסף סצינות ארוך, מייגע ומשעמם.
כבר קישרתי כאן בעבר למאמר הזה
תרגום של מאמר מהניו יורק טיימס שעוסק במשמעות ההיסטורית של "בוני וקלייד":
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=896871&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0
ביקורת מוצלחת
מחכה לרימייק!
לא בדיוק רימייק
אבל היתה מחווה מאוד מוצלחת בתוך "אחי איפה אתה?" שהוא אחד הסרטים המומלצים בכלל…
הרימייק זה לא ''רוצחים מלידה''? :)
זוג מאוהב, מהצד הלא נכון של המוסר, שעושה שמות באמריקני ואכפת לו מה התקשורת כותבת עליו…
ביקורת שלילית בהרבה ממה שמגיע לסרט, לדעתי.
נכון ש-'בוני וקלייד' התיישן, בעיקר מהבחינה שהוא נראה ארוך מדי היום ויש תחושה שחלקים בו חוזרים על עצמם. אבל השחקנים היו טובים, לא רק דאנאוויי ובייטי אלא גם האחרים, כמו ג'ין הקמן. גם קטעי השודים, קרבות היריות והמרדפים זכורים לי כנעים על הסאקלה בין 'לא רעים' ל-'טובים מאוד'.
וסצינת הסיום של הסרט מצוינת.
מסכים
לסרט מגיע הרבה יותר וחלק מן הקטעים עשויים היטב גם בסנדרטיים של היום, למשל הפגישהמחדש עם אמא של בוני או הבריחה מהמלון לקראת הסיום.
אבל כן, הסרט הזה התיישן, מאחר וכל החידושים שלו הפכו לנורמות, יש חלקים שנראים איטים מדי (לא עבורי, אבל עבור רוב הקהל) ווהומור לא ממש עובד.
ועוד הערה: פן היה במאי חדשן גם בסרטו הקודם "מיקי אחד" – רק שזה סרט שפחות אנשים ראו. וגם סרט פחות טוב.
ויש גם את פיי דאנוויי, כשעוד הייתה סקסית.
וגם את השיר הבלתי נשכח של סרז' גינצבורג האגדי.
להלן הפזמון:
בוני אנד קלייד..
בוני אנד קליייייד..
או-או – או-או
יש בביקורת טעויות עובדתיות רבות
הפסקה הראשונה על שקיעתו של המערבון – המערבונים לא הפכו לבי-מוביז ולא "עברו" לאיטליה. להיפך, הם הפכו לגדולים יותר, בעלי תקציב גבוה יותר וכוכבים רבים יותר. הפסקה השלישית על ארתור פן – הוא דווקא היה אחד מהבמאים היותר חדשניים בהוליווד של אותה התקופה. "יד שמאל הנוקמת", סרטו הראשון, הראה טיפול דומה ל"בוני וקלייד" באלימות ומעברים דומים מהומור לזוועה. "מיקי אחד", שיצא כמה שנים לפני "בוני" וגם הוא בכיכובו של וורן בייטי, הוא אחד הסרטים האוונגרדיים בתולדות הוליווד. ויש עוד טעויות רבות לאורך הביקורת. אגב, אני לחלוטין מסכים עם דעת המבקר – "בוני וקלייד" הוא באמת סרט מיושבן שנראה היום רע, רע, רע. אבל הטעויות העובדתיות שבביקורת נותנות לה אופי חובבני.
זה בהחלט ייתכן, אבל:
1. אם תסתכל ברשימת המערבונים של הסיקסטיז, תמצא מעט מאוד קלאסיקות. הרבה פחות מבעשור הקודם:
http://www.filmsandtv.com/genre.php?gs=1960Western&pg=6
אבא שלי, שגם חי בארה"ב אותה תקופה, ראה חלק לא קטו מהרשימה ההיא כבי-מוביז בצעירותו. אני באופן אישי אוהב את 'האיש שירה', אבל התיאור (כאמור, מוגזם-במכוון. כתוב את המילים האלה בביקורת) סה"כ לדעתי די מייצג את הנושא.
2. עברו אמנם שנים מאז שראיתי את האקדוחן השמאלי, אבל למיטב זכרוני למרות שבו גם יש קצת ניתוח פסיכולוגי וגם אלימות (ואני אוהב להזכיר את Gunslinger של הליימלייטרס כפארודיה על כל הז'אנר הזה של מערבון פסיכולוגי – http://www.mudcat.org/thread.cfm?threadid=37433, בשליש העליון של הדף), זה לא היה משהו יוצא דופן לעומת אחרים. כמו-כן, למיטב הבנתי וחיפושי, ארתור פן *עד ליצירת בוני וקלייד* לא נחשב ממש פורץ דרך בימיו (את 'מיקי אחד' לא ראו כל-כך הרבה אנשים). הניסוח המקורי שלי היה "במאי שקודם לכן ביים מערבון שגרתי, דרמה לא חריגה, סרט נסיוני ביזארי ומותחן אלים במילים אחרות, במאי מוצלח, אבל לא כזה שנחשב כפורץ-גבולות או ייחודי", והוא קוצץ משיקולי מקום בביקורת. עדיין, אני חושב שגם אחרי הקיצוץ זה לא חוטא לאמת – עד 'בוני וקלייד' הוא לא נהנה ממעמד של האחים כהן, פון טרייר, אורי קליין או גודאר ודומיהם.
לא מסכים
גם המשפט המקורי לא ממש נכון. ארתור פן היה רחוק להיות שגרתי. קודם כל, הוא צמח מהטלוויזיה, חלק מגל צעיר שהלך ותפס מקום מרכזי באותם שנים (יחד עם דלברט מאן, סידני לומט, האל האשבי והתסריטאי פאדי צייפסקי). הסרטים שלו הושפעו מההתחלה מהגל החדש באירופה ומסגנונות המשחק הנטורליסטים יותר שהתפתחו בשנות החמישים. גם "הדרמה הלא חריגה", כפי שכינית את
'מחוללת הניסים', היא בוודאי קיצונית ונסיונית בהרבה ממה שהיה נהוג במיינסטרים ההוליוודי באותה תקופה.
לגבי הסרט עצמו, הוא זכור לי כמהנה למדי, משוחק היטב ובוודאי לא משעמם. מצד שני, עברו לא מעט שנים מאז ראיתי אותו ויכול להיות שצפייה נוספת הייתה משנה את דעתי.
''מחוללת הניסים'' היה סרט מצויין
(לפחות, מהמעט שאני זוכר ממנו; אני חושב שעבר יותר מעשור מאז ראיתי אותו, ולא בתנאים אופטימליים), אבל לא זכור לי שהוא זכה באותו זמן ליחס כמשהו באמת חריג (חוץ משני אוסקרים מוצדקים בהחלט, שדווקא נוטים לחזק את הסברה שהוא לא היה *כזה* חריג).
הצגת את ''פסיכו'' כחריג
ואת "צלילי המוזיקה" כנורמה. "מחוללת הניסים" הוא לא פחות נסיוני וקיצוני מ"פסיכו".
אוסקר, כפי הידוע לך מהשנים האחרונות, מצביע לפעמים על שינויי גישה ולא רק מייצג את לב העשייה ההוליוודית. כדוגמא, ראה את האוסקר שזכה כמה שנים קודם לכן "מרטי", עיבוד צנוע ואינטימי לדרמה טלוויזיונית.
ומה כל הויכוח הזה בעצם רוצה לומר? ששינוי, ככל שינוי, לא צץ סתם כך יש מאין. "בוני וקלייד" היה בעצם המשך טבעי של שינויי הדורות שעברו על הוליווד ועל החברה האמריקנית כולה. השינויים האלו החלו כבר במהלך שנות החמישים והגיעו לשיא בסוף שנות השישים ובשנות השבעים. ארתור פן ושאר במאי הטלוויזיה החליפו את במאי האולפנים, ופתחו את הדרך לבמאי בתי הספר לקולנוע של שנות השבעים.
אני מסכים ששינוי לא צץ יש מאין,
אבל הנקודה שניסיתי להעביר הייתה שבוני וקלייד תפס מקום כזה חשוב בגלל שהוא *נתפס אותה עת* כשינוי רדיקלי, לא כעוד צעד קטנצ'יק בתוך מגמה.
וגם קשורה לזה התגובה הראשונית
כאשר הוא יצא למסכים לראשונה, בוני וקלייד נקטל כמעט על ידי כל המבקרים, הכשל כלכלית וירד מן המסכים מבר מאוד. אז המבקרת הנחשבת פוליין קייל כתבה מאמר ארול (מאוד) ומנומק המסביר למה מדבור בסרט חשוב, מהפכני וכעתיד של הקולנוע האמריקאי. מהר מאוד שאר המבקרים ישרו קו, הסרט יצא שנית לארקנים והפך ללהיט. אחרי סיפור כזה, הסרט חייב לזכות במעמד מהפכני.
מסכים
הטיעונים שלך קצת מוזרים בעיניי
לכאורה זה לא משנה שארתור פן היה בפועל במאי פורץ דרך גם לפני "בוני וקלייד" אלא מה שחשוב הוא שהוא *נחשב* כבר אז לפורץ דרך? לדעתי זה לא קריטריון חשוב או הגיוני. אם זה מה שחשוב לך, תשמח לדעת שאחרי "בוני וקלייד" הוא נחשב לבמאי אפילו פחות מהפכני, כי רוב הסרטים שלו מהתקופה הזאת זכו להצלחה רק שנים רבות אחרי יציאתם. אם בוחנים את הסרטים של פן רק בעיניים של התקופה בה הם יצאו, "יד שמאל הנוקמת", "מחוללת הניסים", "מיקי אחד" ו"רדיפה" מנצחים באופן מוחץ את "המסעדה של אליס", "איש קטן גדול", "חקירה באפלה" ו"דו קרב במיסורי".
לגבי המערבונים – יש כמה בי-מוביז ברשימה שלך, אבל אין זה אומר שהמערבון "הפך" לז'אנר של בי-מוביז. הוא פשוט עבר קונסולידציה – נעשו פחות סרטים משנות החמישים, אבל הסרטים שנעשו היו הרבה יותר גדולים מסרטי שנות החמישים. יותר ארוכים, יותר יקרים, עם יותר כוכבים. הסרטים הדומיננטיים בתקופה הזו היו בפירוש איי-מוביז, ממש לא בי, למרות שהיו גם כמה כאלה. מה שאתה כותב על "האיש שירה" בכלל לא קשור – אולי נעשו בשנות השישים פחות קלאסיקות, אבל זה לא הנושא שהתייחסת אליו בביקורת. בביקורת דיברת לא על איכות אלא על כמות, ציינת שהז'אנר "התפוגג" והפך לסרטי בי ולמערבוני ספגטי. אבל זה שיש פחות סרטים טובים לא אומר שאין סרטים בכלל.
אני חושב שאת הטיעונים שלך אפשר לסכם
ב"הדעה שלך מוזרה ושלי לא".
בהתאם לכך אני לא ממש רואה אפשרות להמשיך את הויכוח. גם בעיני הטיעונים שלך מוזרים או לא הגיוניים, נתלים בפרשנות לניסוח כדי לומר את מה שהיה נוח לך לו הייתי אומר, ובזאת נסכם את הדיון. אלא אם יתחשק לך לדון *לגופו של עניין*.
אין סיבה לרדת לפסים אישיים
נחזור לגופו של עניין: המערבונים לא נעלמו לשום מקום בשנות השישים. זוהי לא פרשנות שלי אלא עובדה בשטח. הם כן נהיו פחות רלבנטיים. הם כן נהיו פחות "טובים". כן יצאו פחות קלאסיקות מהתקופה הזאת מאשר משנות החמישים. אבל כל זה לא נאמר בביקורת שכתבת. כתבת שהמערבונים התפוגגו, ובמציאות לא קרה דבר וחצי דבר. אם אבא שלך טוען אחרת, בבקשה תמצא דוגמאות ספציפיות.
לגבי מערבוני הספגטי, גם זה טיעון מאוד בעייתי. מערבונים אמריקאים לא "הומרו" במערבוני ספגטי, בטח שלא בארה"ב עצמה שהיא המדינה היחידה אליה הביקורת שלך מתייחסת. המערבונים האיטלקיים נעשו עבור השוק האיטלקי, בגלל ההגבלות שהטילה ממשלת איטליה על הקרנת סרטים אמריקאים בכלל והמערבונים בפרט. לקח למערבוני הספגטי שנים רבות לכבוש את שאר אירופה ואפילו יותר זמן להגר לארה"ב. עד אז האמריקאים המשיכו לראות מערבונים אמריקאים. בתקופה שהביקורת שלך מדברת עליה, ערב יציאתו של "בוני וקלייד" לאקרנים, מערבוני הספגטי הם אופנה חדשה מאוד בארה"ב, בת כמה חודשים בקושי.
לגבי ארתור פן, אין לי שום דבר חדש להוסיף ולכן אני רק אחדד. לפני "בוני וקלייד" פן היה, כמו שאמרת, מחדש "בצעדים קטנים". גם אחרי "בוני וקלייד" הוא חזר לחדש בצעדים קטנים, אם בכלל. "בוני" הוא למעשה סרט מאוד חריג בפילמוגרפיה של פן. הגיוני יותר לייחס את החדשנות שלו לתסריטאים (או אם אתה ממש הרפתקן, לרופא התסריטים רוברט טאון) ולא לבמאי.
פן לא חידש אחרי ''בוני וקלייד''?
אז מה עם "המסעדה של אליס" ו"איש קטן גדול"? אתה אולי לא אהבת אותם אישית (אם לשפוט על פי הודעתך הקודמת) אבל שניהם בהחלט היו סרטים חדשניים לזמנם.
אני מתקשה לקרוא לזה חדשנות
סרט ההיפים ("המסעדה של אליס") והמערבון המדכא ("איש קטן גדול") היו ז'אנרים גדולים וענפים כאשר פן החליט להצטרף אליהם, פשוט לא בלב המיינסטרים ההוליוודי. לזכותו יאמר שהוא הביא מגמות מסוימות מקולנוע השוליים אל המיינסטרים, אבל זאת חקיינות ולא חדשנות.
לא יודע איך אתה מגדיר חדשנות
אבל כשסרטים שוברים את דרך הסיפור הקונבנציונלית (ובמקרה של "המסעדה של אליס" גם אין ממש סיפור) שהיתה מקובלת עד אז, זו גם חדשנות. אם תרצה, ארד בשמחה לפרטים.
"איש קטן גדול" מדכא? מלנכולי, בהחלט. אבל גם מצחיק, שנון, ויורה חיצים מורעלים לכל מה שהיה (ובמידה לא מעטה, עדיין) מקובל כמיינסטרים חברתי באמריקה.
לא עד כדי כך
למסעדה של אליס בהחלט יש עלילה והתפחות של הדמויות. איש קטן גדול הוא חלק מגל של מערבונים שירו חצים בקונבציות של הז'אנר, רוב המערבונים של אותה תקופה כבר היו מסוג זה, אבל הוא היה אחד מן הסרטים הנדירים שמצליחם לשלב בין פארודיה לרגש.
נכון, הם שוברים את דרך הסיפור הקונבנציונלית
אבל כל סרט לא-לחלוטין-הוליוודי, שנעשה החל משנת 1965 והלאה, שובר את דרך הסיפור הקונבנציונלית באיזושהי צורה. "איש קטן גדול" ו"המסעדה של אליס" לא התחילו שום מהלך חדש אלא קפצו על גל קיים ומפותח.
אין סיבה לרדת על המערבונים
מערבוני שנות הששים התחילו את המהפך האידואלוגי של הז'אנר שהגיע לשיא במערבונים הנפלאים של סוף העשור- החצי הראשן של שנות השבעים. המערבונים המאוחרים של פורד, או לחלופין המוקדמים של פקינפה, הם יצירות מעניינות ומרתקות בכל קנה מידה.
אני יורד על מערבונים?
את כל מה שאני יודע על שנות השישים, למדתי מ-The Dream Life של ג'יי הוברמן. ראיתי גם את הסרטים של פורד וגם של פקינפה, וגם את סרטיהם של אולדריץ' ואחרים מהתקופה הזו. הם מעניינים מאוד, אבל מבחינה כמותית הם בקושי טיפה בים.
והנה טיעון יוצא דופן, שמתבססעל דעתי בלבד
"איש קטן גדול" הוא הסרט הטוב ביותר של של פן, המסעדה של אליס מנצח כל סרט שיצא לפני "בוני וקלייד" ו"דו קרב במיזורי" הוא מערבון מעולה.
''איש קטן גדול'' הוא לא רק סרטו הטוב ביותר של ארתור פן
הוא גם אחד הסרטים הטובים ביותר שקולנוע האמריקאי הוציא לדורותיו.
למותר לציין, אגב, שאני לא מסכים עם אף מילה בביקורת (הכתובה היטב) על "בוני וקלייד". במקרה דווקא צפיתי בו שוב לא מזמן (ממש לא מזמן) לאחר שנים ארוכות שבהן לא ראיתי אותו, והסרט מחזיק. ועוד איך מחזיק. הוא לא התיישן, הוא צעיר ברוחו ומעביר היטב את רוחן הפרועה של שנות השישים שבמסגרתן נוצר. כמו סרטים רבים מאותה תקופה גם "בוני וקלייד" עושה שימוש מושכל בסיפור מתקופה רחוקה יותר (לא מאד רחוקה, רק קצת) כדי לומר דברים על החברה של אותה תקופה. ממש כפי ש"מ.א.ש" של אלטמן תקף בחריפות את המעורבות האמריקאית בוויאטנם על ידי כך שהרחיק (אבל רק במעט) למלחמת קוריאה וממש כפי ש"איש קטן גדול" של פן השתמש בסיפור ידוע מההיסטוריה האמריקאית כדי לומר דבר או שניים על היחס המביש של הממסד האמריקאי לאינדיאנים בפרט, ועל היחס לשונה בכלל. "איש קטן גדול" הביא את היכול הזו של פן (ושל הקולנוע בכלל) לזיכוך כמעט מושלם, אבל "בוני וקלייד" היה אבן דרך חשובה, חשובה מאד.
אבל בשביל שסרטים יהיו פורצי דרך הם צריכים להצליח.
הרי אף קולנוען טרנטינו וואנבי לא ראה באמת את "City on fire" ואז החליט שהוא רוצה גם לעשות סרט כמו "כלבי אשמורת. סרט פורץ דרך צריך (בדרך כלל) להיות מצליח ומפורסם כיד שאנשים יתחילו לחקות אותו.
לא בהכרח
מספיק שאנשים מהתחום יראו ויאהבו אותו.
זה כמו במוזיקה, בספרות וכולי.
ממש לא
דווקא לקולנוענים (וואנביס או לא) יש נטייה לראות סרטים שלא כל כך מצליחים במיינסטרים ולשאוב מהם רעיונות. זו, בעצם, הדרך שבה סגנונות השוליים עוברים אט אט אל המיינסטרים.
ופה המקום להזכיר את ''החדר''
האם הוא אי פעם הוזכר פה באתר?
מה הקשר ל''החדר''? (אני מניח שהכוונה לסרט של פינצ'ר)
הו, לא. לא פינצ'ר בכלל.
http://www.theroommovie.com/
סרט שאף אחד לא ראה. טוב, איש אחד הלך לראות והיה לבד בהקרנה. זה היה כל כך רע, שהוא הביא חברים ולקח אותם להקרנה נוספת. לאט לאט זו נהייתה בדיחה תורנית שלהם, ולקולנוע היה שווה לעשות הקרנת חצות אחת לחודש – משהו כמו מופע הקולנוע של רוקי, אבל של סרטים נוראיים. או משהו.
בינתיים, בקצה השני של הוליווד, שני שחקנים מ"התפתחות מעוכבת" שמו לב שהם חולפים אחרי בילבורד ענק של התמונה שרואים כשנכנסים לאתר.
"מי זה הבחור הזה? למה יש לו בילבורד ענק?" ומשם התפתחה להם בדיחה. הם ראו את הטריילר, נקרעו ממנו, ואחד מהם (באסטר בלות', אאל"ט) הלך להקרנה.
הוא הביא את פול ראד ואת כל חבורת אפאטו, ועכשיו גם קירסטן בל הולכת להקרנות פעם בחודש, בין היתר – אבל אותה הביא רוב תומאס, יוצר ורוניקה מארס.
בכתבה ב-EW, רואיינו כל השחקנים האלה והודו שהיצירה הזו – מה שהיה אמור להיות דרמטי אבל יצא אחו-שלוקי קומי – משפיעה עליהם כבר די הרבה זמן. היו לזה רפרנסים בורוניקה מארס, ובלשכוח את שרה מרשל. למעשה, היוצרים טוענים שזה משפיע על כל היצירות שלהם מאז שראו את הסרט.
והנה, אף אחד מחוץ להוליווד אפילו לא שמע על זה.
הלוואי ולסרטי הפשע של היום
היה קמצוץ מהסטייל והחדשנות שהיו ל"בוני וקלייד", יצירת מופת שלא נס ליחה.
אני מתפלא.
קשה לדון על "בוני וקלייד" מבלי להזכיר את "צעירים ותמימים" של היצ'קוק. הרי, ברור מאד ש'בוני' שואב המון חומרים ורעיונות מהאפיזודה הבלתי שגרתית של היצ'קוק באותה תקופה.
לגבי הסרט עצמו, נכון, "בוני וקלייד" אכן פורץ דרך בכל מה שקשור להתייחסות הקולנוע אל דמויותיו והאופן בו הסיפור, תסריטאית, מועבר, אבל 'בוני וקלייד' פשוט לא סרט מספיק טוב. אין בו שום רגש או חינניות קולנועית והוא עמוס ברעיונות לא מפותחים ומסרים לא ברורים על החברה האמריקאית ובחירתה בגיבורי תרבות באותה עת. הניסיון ליצור דרמה סוחפת על גיבורים קיצוניים בארועים קיצוניים ובתוך כך להעביר ביקורת על חברה קיצונית ומבולבלת עבר בתחושה מנומנמת. ובתוך ים של פסיכולוגייה ודיאלוגים שמאד רוצים לומר המון כל שנותר הוא לסכם את 'בוני וקלייד' כסרט נחמד. ותו לא.
המונח''באותה תקופה'' מעולם לא היה יצירתי כל כך
בסך הכל 30 שנה הבדל.
היו לפני "בוני וקלייד" הרבה סרטים על זוגות של פושעים במנוסה שהקווי הדמיון שלהם ל"בוני וקלייד" גדולים הרבה יותר מ"הצעירים והתמימים". החדשנות של בוני וקלייד לא הייתה בעלילה, אלא בסגנון.
אבל הוא מושפע מהגל החדש..
אתה מתכוון לזה שהוא פשוט "גל חדש" דובר אנגלית?
בעיקר
אבל הוא גם שילב בין המהפכות של הגל החדש לסגנון קולנועי יותר מיינסטריימי.
ולא כדאי לזלזל ביוצר שהיה מן הראשונים להביא השפעות גל חדש לקולנוע ההוליוודי (אם כי "מיקי אחד" הוא דוגמא מובהקת יותר להשפעות גל חדש).
מזלזל?
אני עד היום בטוח שהסרט הזה הוא אחד מסרטי המפתח ל"טור הזהב" של הקולנוע האמריקאי שבראשו עומדים בגאון סקורסזי וחבורתו.
איזה מסכנה פיי דנאוויי
הבחורה שיחקה תפקידים ראשיים בלפחות שלושה מהסרטים החשובים של המאה הקודמת ("בוני וקלייד", "צ'יינהטאון" ו"רשת שידור") וכל מה שזוכרים לה היום זה no wire hangersssss! איכשהו לג'ק ניקולסון ולרוברט דה נירו זה אף פעם לא קרה לא משנה בכמה סרטים גרועים הם שיחקו. מה שמוכיח שתמיד יהיה סטנדרט כפול כלפי נשים.
מי לדעתך זוכר את No wire hangers?
אתה כותב על "אמא יקרה", סרט ישן ונשכח שאף אחד מהאנשים שקוראים את התגובה שלך לא ראה ולא יראה, ולא רבים מהם יכירו את הציטוט. אז כשאתה אומר ש"כל מה שזוכרים לה היום" זה את "אמא יקרה", לאיזה קהל אתה מתכוון?
זה דווקא סרט מאוד ידוע
שאף נחשב בחוגים מסוימים לסרט קאלט. בתור מי שיצא לו לחפש חומר כתוב על פיי דנאוויי אני יכול להגיד שכמעט בכל מקום שמצאתי יש איזכור ל"אמא יקירתי" ולאיך שהקריירה שלה בתור שחקנית מכובדת הדרדרה בעקבות יציאת הסרט הזה.
ברור שזה נחשב בחוגים מסוימים לסרט קאלט
כמו שכל סרט שאני או אתה מסוגלים לחשוב עליו נחשב בחוגים מסוימים לסרט קאלט. אבל כשזה נוגע ל"אמא יקרה", החוגים האלה מורכבים מאנשים שהם (א) מאוד מעטים, (ב) מאוד מבוגרים, (ג) לא בארץ* ו(ד) אוהבים את הסרט. אז אלא אם כן אתה מנסה לשנות את דעתם לגבי "אמא יקרה" של אמריקאים בני 40 ומעלה שאוהבים את הסרט בלאו הכי, אני לא רואה מי עוד יכול להיות קהל היעד של התגובה שלך.
* ראיתי את "אמא יקרה" בהקרנה נידחת בסינמטק לפני כמה שנים. ציפיתי לראות אנשים שסוגדים ומעריצים את הסרט. ציפיתי לראות audience participation כמו ברוקי במיטבו. בסוף הייתי כמעט לבד בהקרנה.
אני זוכרת וזה ציטוט מאוד ידוע
אבל זה ממש לא הדבר היחיד שאני זוכרת אודותיה.
רק לידיעתכם
הבלדה על בוני וקלייד שנמצאת בקישור היא לא מהסרט אלא שיר שהוקלט ע"י ג'ורג'י פיים לאחר שראה את הסרט.
מעט חוצפה..
קשה לי שלא לקחת אישית את הביקורת שלך.
אתה מנתח בעיניים הוליוודיות עכשיות – זה שבהוליווד היום הקצב מהיר והפסיכולוגיה בגרוש הורחבה לפלאשבקים מהעבר ומערכת יחסים מורכבת עם האם, לא פוסל את הסרט בראי התקופה ובכלל.
בעיני יש חן במשחק המעט לא אמין-ריאליסטי והמסוגנן.
גדולתו של הסרט לדעתי היא האסתטיקה המגוונת ויוצאת הדופן בה משתקפת בו אמריקה של שנות המשבר.
בצד ימין או שמאל של המחשב שלך, למטה,
יש שעון עם תאריך. בדוק אותו.
ואני מצטט שוב:
"טוב, אז הבנו שהסרט חשוב, אפילו מאוד חשוב, להיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. אבל מאז 1967 עברו אי אלו שנים, במהלכן התברר לי שהסרט התיישן מאד, עד כדי כך שלעיניים מודרניות הוא עשוי להיחשב לא טוב. אגדיל ואומר: מדובר בסרט מרוח, מגוחך, לא מצחיק, ולא מעניין במיוחד".
גם "לידתה של אומה" איננו מומלץ לצפיה כיום, ואפילו סרטם הראשון של האחים לומייה מיושבן היום. ככה זה. רוב הצופים, מעוניינים לראות *סרט*. לא תמיד לקבל שיעור היסטוריה.
וגם זה לגיטימי, גם אם אתה לא אוהב את זה *אישית*.
יש משהו בטיעון של הבחור מלמעלה.
להגיד ש'לידתה של אומה' אינו "מומלץ", זה מעט, איך לומר חובבני. הרי מדובר בסרט שהניח את היסודות הראשונים בקולנוע. אז נכון, לקחת עותק מהאוזן, להכין פופקורן ולהזמין חברים לראות את הסרט זה באמת לא במקום, אבל שווה בהחלט לראות את הסרט. אם זה בשביל השכלה או לימוד וכיוצא בזה.
אני חושב שזה כמו לומר שצ'ארלי צ'אפלין לא מצחיק היום, אז לא שווה לראות אותו. מעבר לזה שאותי הוא עדין מצחיק – לא להכיר אותו זה, איך לומר, לא טוב(!).
רוב הצופים פה אינם סטודנטים לקולנוע.
אלה שכן, מן הסתם יילכו לראות את 'לידתה של אומה' בלי ביקורת.
בכל אופן, אני חוזר ומציין (וכנראה נגזר עלי לציין שוב, כאילו כתבתי שורות לבנות) שבביקורת הוזכרה חשיבותו של הסרט – והעובדה שאם חשיבותו ההיסטורית של הסרט לא מעניינת אותך, הוא – בתור סרט – לדעתי לא סרט טוב.
אגב, קראת כבר את התנ"ך, הברית החדשה, הרמב"ם, מלחמה ושלום ו'יוליסס'?
והשורה האחרונה, אגב,
לא באה לצרכי התנשאות תרבותית.
סתם מתוך סקרנות
אתה חושב שהתנ"ך, הברית החדשה, כתבי הרמב"ם, מלחמה ושלום ויוליסס, בתור ספרים, אינם ספרים טובים?
זו בהחלט לא השאלה.
וכן, על הרמב"ם, למשל, לא הייתי ממליץ בתור "ספר קריאה". ואני יודע, כי למדתי את כל הי"ד החזקה וגם את מורה נבוכים. דווקא בגלל שקראתי או למדתי את כל הדוגמאות האלו, אני חושב שברור לי ההבדל בין חשיבות לבין עניין כספר קריאה.
היי
גם בתקופתו של הרמב"ם אף אחד לא ראה בכתיבה שלו מוצר בידורי. הספרים שלו מעולם לא היו "ספרי קריאה" – זה תמיד היה טקסט שלומדים אותו. השאלה אם הערך שלו פחת עם השנים בעיניך. אם הוא היה איכותי רק ביחס לתקופתו והיום הוא לכל היותר מוצג ארכיאולוגי, כמו שאתה טוען לגבי בוני וקלייד.
למען האמת יותר מעניין אותי אם אתה טוען את הדברים האלה גם לגבי התנ"ך, יוליסס והאחרים. כלומר אם אתה חושב שהאיכויות האסתטיות שלהם פחתו עם הזמן.
לדעתי, אכן,
'מלחמה ושלום' הוא ספר יותר חשוב ממעניין, ויוליסס גם הוא מאבד מעוצמתו בגלל כל מה שבא אחריו. מה שכן, כמו 'האזרח קיין' ובניגוד ל'בוני וקלייד', אני חושב ששניהם ספרים *טובים* גם כיום.
הרבה דברים מתיישבנים. זה לא אומר ש*הכל* מתיישבן באותה צורה. יש דברים שמתיישנים אבל עדיין לא מעלים עובש; בוני וקלייד, לדעתי, לא שייך לקטגוריה הזו.
אני מסכים עם דעתך ש''בוני וקלייד'' הוא סרט שלא התיישן טוב
אבל אני עדיין לא מבין את ההיגיון שמאחורי דברייך. רוב הצופים לא יראו סרט בן ארבעים שנה מתוך ציפיה לסרט כיפי, וסביר להניח שהם לא יראו אותו בכלל. ברור שזה לא יקרה אם הם יקראו ביקורת שלילית עליו, אבל לדעתי זה לא יקרה גם אם הם יקראו ביקורת חיובית. "האזרח קיין" זכה לביקורת חיובית מכל מקור אפשרי, כולל ממך אישית, ועדיין רוב הצופים שלו הם סטודנטים לקולנוע או משוגעים לדבר אחרים.
סרט מעולה
הסרט המגה-ישן הראשון שאני רואה בזמן האחרון, שהוקדש ברובו להשלמות מהשנתיים האחרונות, ואני באמת לא מתחרט שהקדשתי לו צהרי שבת. אני מניח שאפשר לומר שהוא לא עובר את מבחן הזמן, אבל לא ברמה המעיקה. פחות מיושבן, יותר וינטג'. יש בו משהו מאוד סקסי – וורן בייטי מקסים, ופיי דאנאווי, בתקופה לפני שהיא הייתה טיוטה ממש סבבה של קייט בלאנשט, מהממת. הצילום האדיר של הסרט מתייחס לשני הכוכבים היפים להכעיס של "בוני וקלייד" בכל הכבוד שהם ראויים לו. שני אוסקרים ל"בוני וקלייד" – הראשון הוא הבחירה התמוהה של האקדמיה לפרגן לאסטל פרסונס על התפקיד הביזארי שלה כגיסה ההיסטרית של הזוג, והשני הוא אחת הבחירות הכי חכמות שהאקדמיה עשתה בקטגוריית הצילום אי פעם בעיני. כנראה שזה קשור לרסטורציה המרהיבה שנעשתה לסרט עם השנים, כי הוא פשוט עוצר נשימה ביופיו.
יכול להיות שבמחשבה לאחור הוא יותר חזק בסגנון מאשר בסיפור. כמו כל הסרטים האהובים עלי, "בוני וקלייד" הוא סיפור על מספרי סיפורים. חשוב לבוני וקלייד שהעיתונים יספרו את הסיפור שלהם כמו שהם רוצים שהוא יסופר, ובוני, כמו אלדו ריין, בראיוני מ"כפרה" או אלכסנדר המילטון של לין מנואל מירנדה, מקפידה להיות זאת ששולטת בנראטיב ובמורשת שלה ושל אהובה. הבעיה היא שבניגוד לאלדו, בראיוני או המילטון, בוני וקלייד לא עוררו בי יותר מדי אמפתיה. הם סקסיים נורא, ויש לבייטי ודאנאווי אחלה של כימיה (לא משהו שאמור לגרום לסטון את גוסלינג להסמיק מבושה, אם להתייחס לאפקט השרק של "לה-לה לנד"), אבל הם לא מעוצבים תסריטאית כשני אנשים שאני אמור לעודד אותם למרות שהם רוצחים קרי לב, בניגוד לדמויות של טרנטינו או של "הסנדק". הסרט מקיף אותם בעוגנים רגשיים (הבולט שבהם הוא CW, נהג השודים החמוד של הצמד), אבל אני אישית נשארתי אדיש כלפי שתי הדמויות הראשיות.
זה נשמע כאילו אני חושב ש"בוני וקלייד" הוא פחות מסרט-על, אבל זה לא המצב – אני חושב שגם אחרי הצפייה השנייה שלי בו הוא יישאר אחד מסרטי הסיקסטיז היותר טובים שראיתי. כנראה שהביקורת עליה אני מגיב קצת ציננה את ההתלהבות שלי ממנו, אבל בתור מישהו שממש נמנע מלעשות הנחות לסרטים ישנים בגלל שהם ישנים (אני ממש לא מצליח לסלוח לסרטים עם פסי-קול מלודרמטיים של ברנרד הרמן, לצורך העניין), היה לי ממש כיף בסרט הזה.
דוגמה מצויינת לסרט פורץ דרך שבעצם לא טוב כלל לעומתו האזרח קיין הוא סרט פורץ דרך מצויין
(ל"ת)