במובן מסוים, כתיבת ביקורת על 'הסנדק' דומה לניסיון לירות בשטן בגבו – מה קורה אם אתה מפספס? 'הסנדק' נמצא כבר שנים בראש רשימת 250 הסרטים הטובים ביותר של האתר IMDb. הוא מוזכר ללא הרף כאחד מהסרטים הגדולים ביותר בכל הזמנים – אם לא הגדול מכולם – ברשימות של מגזיני קולנוע וסינפילים. מהבחינה הזו, כתיבת ביקורת קולנועית על 'הסנדק' אולי דומה יותר דווקא לכתיבת ביקורת ארכיאולוגית על הפירמידות.
דון ויטו קורליאונה (מרלון ברנדו) הוא ראש משפחת פשע איטלקית בניו יורק בסוף שנות הארבעים. מלבד עיסוקיו כמאפיונר, דון קורליאונה הוא גם איש משפחה למופת ומנהיג הקשוב לצרכי קהילתו, ובה במידה שהוא פושע הוא גם אדם בעל קוד מוסרי. הדון, בגילומו של מרלון ברנדו, נדמה כבעל כריזמה בלתי נדלית – הוא מהפנט, במיוחד ברגעים בהם דמותו מתבררת כמורכבת, באמצעות ניואנסים עדינים של הבעות פנים, אינטונציות קול ומחוות גוף.
הסרט נפתח עם הגעתו של מייקל (אל פאצ'ינו) בנו הצעיר של הדון, לחתונת אחותו, בלוויית חברתו הלא איטלקיה קיי (דיאן קיטון), ובמדי צבא ארה"ב. מייקל אינו מרוצה מהדרך בה משפחתו חיה, ומשתדל ככל האפשר להתרחק מעסקיה. בינתיים, מאחורי הקלעים מתנהלים עסקי המשפחה, במספר סצינות מהמצוטטות ביותר בקולנוע: אנשים שונים עולים אל הדון לבקש סעד ועזרה – בין אם זה אופה המבקש ויזה לארה"ב עבור חתנו או שחקן קולנוע מפורסם המבקש תפקיד שיציל לו את הקריירה. שכן, כפי שנאמר "אף סיציליאני לא יסרב לבקשת עזרה ביום חתונת בתו". אך החיים אינם רק שמן זית זך עבור משפחת קורליאונה – מתברר שמשפחות הפשע האיטלקיות האחרות בניו-יורק חוששות מכוחו העולה של הדון, והן משתמשות בסוחר סמים ממולח בשם סולוצו על מנת לפגוע במשפחה במקום הכואב ביותר – בדון ויטו עצמו.
מאבקיה של משפחת קורליאונה עם משפחות הפשע האחרות בניו יורק גוררים את מייקל עמוק יותר ויותר לתוך העולם המשפחתי. אחיו של מייקל – טיפוס יצרי ואלים בשם סאני (ג'יימס קאן) שלו יד ורגל בהסתבכות עם סולוצו – אינו מצליח לנהל בהצלחה את העימות עם המשפחות, ומייקל נקרא לעזרה. החל משלב מסוים הדרך הופכת להיות חד סטרית, ומייקל מוצא את עצמו במסלול ממנו קשה מאוד לצאת. סיפור ההתדרדרות של מייקל הוא הסיפור העיקרי של 'הסנדק', וכל סיפורי המשנה הארוכים משרתים אותו.
מכאן ואילך, השאלה שצריך לברר היא מדוע הסרט זכה למעמד מיתי. אבל הרי ברור שבעיני הסרט מושלם – ואני מתכוון במובן העמוק, הפילוסופי, של המילה. כך שציון מעלותיו האובייקטיביות, לכאורה, של הסרט – קומפוזיציית הצבע של הצילום המופתי, בניית הדמויות המבריקה והדיאלוגים הנהדרים – יהיה נדוש. מישהו באמת מצפה למשהו אחר?
אז אולי צריך לבנות גם את הביקורת אחרת. אולי צריך לנסות לברר למה אני מסוגל לצפות בסרט הזה פעם אחר פעם (מספר דו ספרתי של פעמים עד כה) ולהתרגש ולהתלהב כל פעם מחדש. למה כל פעם שמישהו שורק לידי את אחת מהנעימות היפות שהלחין נינו רוטה לסרט פושטת בגופי חמימות נעימה, כמעט צמרמורת. למה אדם נורמטיבי יבחר לעצמו באתר אינטרנט את הכינוי "סולוצו" – מי שהוא סוחר סמים ממולח וחסר עכבות.
אולי כי אחרי כמה וכמה צפיות, 'הסנדק', כמו יצירת אמנות גדולה באמת, הוא גם סוג מסוים של מבחן רורשאך למי שצופה בו. ולכן כל צפיה בו שונה, וכל צפיה מראה לי דברים שונים. אני לא מתכוון רק לפנינים קטנות שמגלים בצפיה שניה או שלישית – כמו לדוגמה אפיון מדויק ונהדר לו זוכה הדמות המשנית של פאולי באמצעות מחוות גוף פשוטה ויחידה, בתחילת הסרט – את אלו מיציתי כבר מזמן. אני מתכוון לצורה בה אני מביט בסרט ולדמויות שאני מזדהה איתן. בצפיה אחת אזדהה עם ויטו קורליאונה, ראש משפחת הפשע הניו-יורקית, שיריביו חוברים נגדו; בצפיה אחרת ארגיש קרבה גדולה דווקא למייקל, בנו הצעיר, שמשלם מחיר אישי על עסקים בהם לא רצה; או אולי דווקא סוני קורליאונה, האח הבכור, חמום המוח והאלים, הוא זה שיזכה לסימפטיה בלתי צפויה כדמות טראגית.
גם הנושאים העמוקים בהם דן הסרט – הסאבטקסט שלו – מתחלפים מצפיה לצפיה. לפעמים אני חושב שהסרט בוחן את מושג המשפחה, והנאמנות המשפחתית (ומעניק משמעות חדשה לפתגם "דם סמיך ממים"); לפעמים עולות בי שאלות על הכוחות של המוסר, ולפעמים זהו דווקא החלום האמריקאי. אני יודע שבכל צפיה תמיד אמצא את הפינות שיאירו בצורה מעניינת את המחשבות שלי.
ואולי בכלל מה ששובה אותי בסרט זה דווקא המעמד שלו כ"קלאסיקה"? אולי הידיעה שאני צופה בסרט שצוטט כל כך הרבה פעמים, והשפיע באופן עמוק כל כך על עולם ההקשרים התרבותי בו אנחנו חיים – מ"הסופרנוס" ועד דימויים לשחיתות ממשלתית בישראל – היא זו שמקסימה אותי. כך אני יכול פתאום לקבל תובנה יפה על סרט אחר, או על הסיבה בגינה לא קיבלו אותי לעבודה האחרונה אליה התראיינתי.
בשלב מסוים, הסרט הפך לידיד קרוב. אני מכיר אותו כפי שהוא מכיר אותי. אני יודע לצטט תנועות מצלמה וזוויות תאורה, והוא יודע כיצד אני ארגיש כשהוא יראה לי בפעם המי-יודע-כמה את ויטו קורליאונה מקבל חדשות רעות.
נקודת המבט הזו בעייתית כאשר כותבים ביקורת – הרי כיצד אני יכול להיות בטוח שכל צופה יצליח להזדהות עם הסרט הזדהות כזו? למה שהתבנית הנפשית האישית הזו, שמאפשרת דווקא לסרט הזה לפעול עלי כך, תחזור אצל מישהו אחר? אני צריך לקחת בחשבון שעבור אחרים, צפיה ב'סנדק' עשויה להיות מייגעת: הסרט ארוך מאד (כמעט שלוש שעות) ואיטי מאד – האקספוזיציה אורכת כארבעים דקות לפחות. בעיני, האיטיות הזו מתאימה לסרט, ומאפשרת להציג את העולם של הסרט בקצב המתאים ובצורה הנכונה.
אני מניח שפרטי הטריוויה אותם ציינתי בראש העמוד מרמזים שאני לא היחיד שחש כך כלפי הסרט. כך שנראה שהמעמד לו זוכה 'הסנדק' מרמז על כך שהסרט פוגע בנימי הרגש של צופים נוספים. אני מקווה שגם צופה שלא ירגיש דבר, יזהה פתאום שורות דיאלוג ששמע אלפי פעמים בעבר ("נציע לו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה", "לישון עם הדגים") או דמויות שראה בדיוק כמוהן בעשרות סרטים מאז.
בכל מקרה הצפיה ב'הסנדק' היא חובה – גם אם לא תמצאו בו סרט שפורט כה יפה על מיתרי נפשכם, לפחות תשלימו קלאסיקה תרבותית.
הללויה הללויה הללויה הללויה ה-ל-ה-ה-ל-ו-י-ה !
כל-כך חכיתי לביקורת הזאת. כשהגעתי לראשונה לאתר הזה (לפני כשנתיים) מיד הלכתי לבדוק בארכיון מה אומרת הביקורת באתר עין הדג על הסרט "הסנדק".
משלא מצאתי ביקורת שכזאת, חיפשתי שנית. כי "זה אתר גדול ובטוח חייבת להיות ביקורת על הסרט -אולי- הכי מפורסם בכל הזמנים באתר כזה".
בפעם השנייה שחיפשתי ולא נמצאו תוצאות לקח לי חצי דקה להשלים עם העובדה: אין ביקורת.
בכל מקרה, אף פעם לא הפסקתי להאמין בעתיד תהיה ביקורת על הסרט. וכשלפני חודש פירסמתם כי ביקורות רבות עתידות להגיע לאתר עקב ביקוש גדול (ואפילו על סרטים ישנים) ידעתי שבטוח זה עוד מעט יגיע…
והביקורת הגיעה!
ותודה – כי אחרי כל הבירבורים שפלטתי כאן אני פשוט צריך להוסיף שגם אצלי בבית אנחנו ביחסים של אב-בן עם הסרט הנהדר הזה.
הוא פשוט קלאסיקה. רק חבל שהמילה "קלאסיקה" קצת משעממת אותי. כי כשאני שומע את המילה "קלאסיקה" מיד עולות בי מחשבות על סרט ישן ומשעממם שחייבים לראות כי זאת "קלאסיקה".
אבל אחרי שראיתי לראשונה את הסרט הזה לפני חצי שנה שיניתי את דעתי על המילה "קלאסיקה".
מי יודע – אולי הבא בתור יהיה "האזרח קיין"…
אז קדימה, אפילו אלה שמפחדים מהאורך של הסרט ומזה שזאת "קלאסיקה" – נסו את הסרט הזה. אני מקווה שלא תתאכזבו.
הדיאלוגים, הפסקול, השחקנים, המגניבות, ה – הסרט… הייתי יכול לדבר על הסרט הזה עד מחר…
אם יש סרט אחד שמתעלה עליו (וקשה להצליח במשימה הזאת) הוא הרי "אי.טי.", אבל גם מקום שני זה בכלל לא רע.
אני אעשה לך את היום:
ביקורת על האזרח קיין: כתבה מספר 3012
לא, לא, התכוונתי לכך
שאולי סרט ה"קלאסיקה" הבא בתור שאראה יהיה "האזרח קיין"…
תפקיד חייו של ברנדו
עם כל הכבוד (ויש יותר כבוד שניתן לדמיין) לסרטים של קופולה, הוא ב"הטנגו האחרון בפאריז" לדעתי. אבל הסנדק מספק את התפקיד של החיים לכמה מן השחקנים הגדולים ביותר:ג'יימס קאן, דיאן קיטון (יחד עם "אנני הול", כמובן) ובראש ובראשונה אל פאצ'ינו שההופעה שלו לאורך הסדרה היא לטעמי אחת הגדולות והמורכבות בתולדות הקולנוע.
תפקיד חייו של ברנדו
הטנגו האחרון בפריז היה יותר מתוקשר משהגיע לו ובוודאי היה תחנה קטנה ועלובה בקריירה המפוארת של ברנדו. רומי שניידר הייתה הכוכבת האמיתית של הסרט ולא ברנדו שהיה על סף חיסול הקריירה שלו. הכותב כנראה צעיר (להלן יאמר לשבחו ולא ההיפך חס וחלילה) ואיננו זוכר בוודאי את סיפורי הכרך ואת חשמלית ושמה תשוקה שפרסמו מאד את ברנדו והפכו אותו בשנות החמישים והשישים לכוכב על. כמו כן כמה מערבונים בלתי חשובים. ל'סנדק' הגיע בזכות ולא בחסד. כשחקן ותיק וענק.אל פצ'ינו וג'יימס קאן רק נהנו מהיוקרה לשחק ליד אחד השחקנים הדגולים של המאה העשרים. אגב, מי שלא יודע. ג'יימס קאאן הוא בעצם כאהאן או כהן… זה רק למי שלא יודע…
חברים כל טוב
אלי
תיקון קטן
אם כבר, ברנדו הגיע לסנדק יותר בחסדו של קופולה מאשר בזכות עצמו.
ידוע שהאולפנים לא היו מוכנים לשמוע את השם של ברנדו, שהיה בתקופת שפל גדולה בתחילת שנות ה70 (בעיקר כי היה קשה מאד לעבוד איתו והוא היה אגו מניאק לא קטן).
קופולה התעקש, הלך לברנדו הביתה וצילם בעצמו אודישן פרטי לברנדו (באוסף ה די.וי.די רואים את ברנדו בסלון ביתו מורח משחת נעליים על השיער ותוחב צמר גפן ללחיים).
המפיקים כל כך התלהבו מהאודישן ומ'ויטו קורליאונה' שברנדו יצר בו ושכרו את שירותיו.
השאר הסטוריה.
רומי שניידר מעולם לא היתה בטנגו
מריה שניידר, כן. אחר כך היא גם הופיעה ב"הנוסע" של אנטוניוני עם ג'ק ניקולסון, ואז די נעלמה מהמסכים. אבל איזה שני סרטים נפלאים היא עשתה.
שני סרטים באמת מצוינים
בעיקר הנוסע שהיווה השראה ללא מעט סרטים מאוחרים יותר, אבל לא בגלל מריה שניידר שהיתה, עם כל הכבוד, שחקנית מאד מוגבלת (לא הרבה יותר טובה מההלפרין ההיא ששיחקה בסרט האחר של אנטוניוני – נקודת זבריצקי) שפשוט יצא לה להיות בשני סרטים מאד חשובים ולהתפשט בהם,מה שהעלה את ההילה שלה.
ב''הנוסע'' היא לא מתפשטת
יכול להיות, ובכל זאת...
היא הופיעה בשני סרטים מצוינים. "הנוסע" זכור לי עד היום כסרט די מדהים, והשוט שמסיים אותו (שנעשה על אמת – ללא פעלולי CGI – מדהים כשלעצמו.
על זה אין ספק
ויש דם משחק טוב מאוד של מריה שניידר בסצנה שלפני השוט המדהים הזה.
אגב, יש אחריו עוד שוט שרבים מתעלמים ממנו- שוט שניתם לפרש אותו כסימבולי לסרט ולהתרחש בשוט המפורסם.
למה שיהיו פעלולים
בשוט המסיים של הסרט, שהוא סטטי לחלוטין ובכך גדלותו?
אגב, אנטוניוני אחראי לשניים מהסופים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, ורק על כך אני אוהב אותו לנצח. בכלל, בין הבמאים האיטלקים (איטלקים-מאפיה-הסנדק. און טופיק מאד), אני תמיד החשבתי אותו ואת דה סיקה לשני סמאחים עצומים, ואילו כל השמות הגדולים האחרים (ברטולוצ'י של הטנגו (עוד קשר לטופיק) פליני, או אפילו טורנטורה לכאלה שנמצאים בכמה דרגות פחות).
בשוט הלפני האחרון
המצלמה מתחילה בחדר ונעה באיטיות לעבר הסורגים, אז עוברת דרכם, מצלמת מחוץ עושה סיבוב ונכנסת לחדר מן הצד השני. כדי לעבור דרך הסורגים קשרו אותם למנופים שהזיזו אותם בתיאום עם המצלמה. היום היו עושים סורגים וירטואלים.
אגב לאיזה שני סיומים אתה מתכוון? סביר להניח שאתה מתכוון ל"יצרים" ו"הנוסע", אם כי לדעתי הסיומים של "ל'אוונטורה" ו"ליקוי חמה" עולים עליהם, גם הסיום של "נקודת זבריצקי" מעולה, אם כי הסרט קצת פחות טוב.
אני באמת צריך לראות את זה שוב.
כן, לשני אלה התכוונתי. בנקודת זבריצקי כל מה שאני זוכר זה את דריה הלפרין וגם בלונים או משהו אחר שעף באוויר בדקה האחרונה אחרי סרט מחורבן.
את השניים האחרים לא ראיתי.
אם אתה מחשיב אותו לאחד משני האילטקיים הגדולים
אתה חייב לראות את הסרטים האילטקיים שלו. גם ל"הלילה" יש סוף מצוין, בעצם לכל סרט שלו שראיתי.
הסצנה הזו זכורה לי מ''זהות גנובה''
אתם בטוחים שזה נקרא "הנוסע" ?
אני חושבת שזה "זהות גנובה" :
ג'ק ניקולסון ומריה שניידר , נופי מדבר, הרבה שתיקות ושוט צילום באמת מדהים לקראת הסוף.
התקשיתי עם כל השתיקות , סגנון לא מוכר לי , מילא אם מדובר במערבון, אבל גבר ואשה שלא ידברו כמעט זה עם זו לאורך כל הסרט ? מוזר.
בכל זאת, הצילומים היפהפיים מפצים. סרט שווה מאוד לצפייה !
זה אותו סרט
http://www.imdb.com/title/tt0073580/releaseinfo#akas
במקור הוא נקרא "המקצוע: עיתונאי", בשאר העולם הוא נקרא לרוב "הנוסע" ומשום מה בארץ הוא תורגם כ-"זהות גנובה". כנראה שתרגומי שמות גרועים היו כבר בסבנטיז.
אם כל הכבוד למריה שניידר
זה קודם כל סרט של ברנדו (אחרי ברטולוצ'י) – המשחק שלו בתור אדם שאביד את אשתו ומחפש משמעות לחייו מרגש אותי כל פעם מחדש. אנשים ששמים לב רק לסצנות הסקס מפספסים סיפור עצוב ומופלא וחשיפה רגשית נדירה.
אני אומנם צעיר, אבל ראיתי ואהבתי את חופי הכרך, חשמלית ושמה תשוקה, יולסיס קיסר ומרד על הבאונטי מהתקופה הקלאסית של ברנדו (וחלקים מהפרא והרוזנת בהונג קונג ועוד כמה סרטים מאוחרים).
אפשר לסרב?
מי שנהל איתי פעם שיחה של יותר מכמה דקות על קולנוע, בטח לא יופתע, אבל אני חושב שהסנדק הוא סרט בינוני להחריד שהילת הקלאסיקה היא הדבר העיקרי שמחזיק אותו כל כך פופלארי. ביחס לסרטים שנעשו אחריו (לא בהכרח סרטי מאפיה), הוא כבר לא מרשים מבחינה טכנולוגית והציטוטים המוכרים פוגעים באלמנט ההפתעה.
הפעם היחידה בה ראיתי את הסרט במלואו הייתה לפני שנתיים בנמל קיסריה. מתברר שמה שעבד עם היום השלישי, לא עובד עם סרטים יותר כבדים. בכל סצנה יכולתי לראות את הגאונות והחדשנות שהיו נכונות לאותו רגע, אבל בו זמנית גם למלמל "אללי, הסרט הזה ארוך!" ולחוש כיצד במאי אחר היה מוציא ממנו מוצר פחות מלא בחשיבות עצמית ולא מושך אותו בכח עד טיפת הסבלנות האחרונה.
זו אולי דעת מיעוט, אבל הסנדק והסנדק 2 (את השלישי לא ראיתי) הם בעיני סרטים משעממים וטרחניים שמנסים לזעזע את הצופה בכח ולא פעם מנסים לעשות זאת על חשבון תוכן. מייקל הוא אכן הדמות הכי מעניינת שמשקפת את התפתחות הסיפור, אבל השאר פשוט תקועים שלוש שעות באותו מצב התחלתי. צפיה בסרטים אמנם לימדה אותי להבחין מהר יחסית בהברקות שונות ולשים לב מתי משקיעים באמת ומתי מחפפים (וקופולה בטח לא חפף). למרות זאת, אני לא מצליח לפענח את סוד קסמו של הסנדק. הסרט נפוח מעצמו כמעט כמו הלחיים של מרלון ברנדו ומכיל יותר קלישאות או דברים שהפכו במהרה לקלישאות, מרגעים שבאמת גרמו לי לעצור ולרצות לראות אותם שוב. אני יכול להבין למה בשנות השבעים, הסרט הזה היה חדשני ומהפנט, אני לא יכול להבין איך הוא עדיין עובד על כל כך הרבה אנשים.
100%
הסנדק:
הסרט היחיד בו ניסיתי לצפות ונרדמתי. פעמיים.
הסנדק:
גם אתה!?
אפילו 2 כוסות קפה לא עזרו פה.
זה הסרט היחידי שראיתי את ההתחלה נרדמתי התעוררתי בסוף והשלמתי את האמצע.
אני מפחד ללכת לסנדק 2…
מה אפשר לומר?
שהסרט הוא יצירת מופת? הוא יצירת מופת.
שהסרט הוא קלאסיקה? הוא קלאסיקה.
שהוא מעביר לי צמרמורת של תענוג בכל פעם שאני צופה בו? כן, הוא עושה את זה.
אני לא חושב שיש סרט שהצליח לדון בחלום האמריקאי באופן כה מוצלח כמו "הסנדק". וחלום אמריקאי כולל את הכל: משפחה, כסף, הכל. וכל זה על ידי הצגת מראה מעוותת אל מול אותו חלום נכסף.
שורת הפתיחה של הסרט ("אני אוהב את אמריקה") פשוט אומרת הכל ומתווה את דרכו של הסרט. וכל זה באמצעות סיפור שמסופר נפלא, עם כל כך הרבה דקויות שגם היום אני (ממש כמו כותב הביקורת) מוצא בסרט עוד ועוד דברים.
אני *מאמין* באמריקה.
בונאסרה, בונאסרה
כפי שרד תיקן, המשפט הוא "אני מאמין באמריקה". אבל גם המשפט שבא מיד אחר כך נהדר – "America has made my fortune".
אני בהחלט מסכים שזהו מונולוג פתיחה אדיר, והוא מועבר בצורה שממקדת בו את תשומת הלב – כשבהתחלה רק פניו של בונאסרה גלויות על רקע שחור לגמרי.
בין היתר, בעקבות המונולוג הזה, התחלתי לשים לב (לעתים יותר מדי) לסצינות פתיחה של סרטים ולדרך בה הן מתחברות עם יתר הסרט.
לא רק ש''הסנדק'' הוא סרט אדיר, הוא אכן בורך גם
באחת מסצינות הפתיחה המוצלחות ביותר שנעשו אי פעם.
"אני מאמין באמריקה" הוא לא רק משפט שמשקף בונאסרה כדמות, אלא משפט שמציב את הטון הכללי של הסרט. גם משפחת קורליאונה מאמינה באמריקה, ואוהבת את אמריקה. בדרכה שלה. למעשה, משפחת קורליאונה מגשימה את החלום הכל אמריקאי: השפעה, כוח, כסף ורווחה כלכלית. הדרך שבה המשפחה הזו, בעלת הקודים הכה נוקשים, עושה את זה היא שהופכת את הסרט הזה גם לדרמה משפחתית משובחת וגם להערה אירונית וטראגית על משמעותו של החלום האמריקאי, ושברו.
הוסף לכך את עיצוב הדמויות המדויק, את הסיפור המשפחתי האופראי והטראגי, ואת פס הקול המופלא (שהפך, ובצדק, לאחד מפסי הקול הידועים ביותר) וקבל את אחד מסרטי המופת של העידן המודרני, ובכלל.
ועכשיו אני אסתכן בסופרלטיב מטורף: היה שווה להמציא את הקולנוע רק כדי שקופולה יעשה את הסרט הזה לבדו.
פוזו מביט על הכל במבט אירוני
ולכן הוא אינו מאמין באמריקת הצללים שאתה מתאר. מה גם שהאמירה הזו יכולה להיות נכונה לגבי הרבה מאד מגזרים בחברה האמריקאית, לאו דווקא האיטלקים.
יכול להיות
בכל מקרה, זו האמריקה שהסרט מציג כמציאות.
ןהסצינת פתיחה לא היתה אמורה להיות בכלל
אם מקשיבים לרצועת הבמאי בדויד של הסנדק (קופולה שם לבד ורוב הזמן מתאר איך כמעט פיטרו אותו כל כמה ימים) אז שומעים כל מיני פריטי טריוויה מעניינים –
הסרט היה אמור להתחיל מיד בלונג שוט על החתונה אבל אז חבר של קופולה הציע לו לעשות פתיחה יותר מעניינת כמו שעשה בפאטון, אז קופולה חשב והחליט להתחיל עם המונולוג המדובר.
יש עוד כל מיני פרטים מעניינים כמו שחלקים מהסרט צולמו ע"י היחידה השנייה בתקציב עלוב ולכן נראים קצת לא קשורים (כפילים, מחסור בניצבים וכ"ו), לספר עוד כבר יהיה ספויילר לרצועת הבמאי.
אז מומלץ לכל אחד לראות את הסרט שוב עם רצועת הבמאי רק כדי לראות כמה שיצירה גדולה כל כך תלויה גם היא לפעמים ביד המקרה ואילוצים למינהם (לכן גם הסרט השני כל כך טוב, הוא פשוט עשה אותו דבר רק בלי שום מגבלות בגלל ההצלחה העצומה של הראשון).
זהו בינתיים.
ראש סוס במיטה
הדבר היחיד שהורס לי את הצפייה בסרט. קופולה השתמש בראש סוס אמיתי. פשוט מחריד.
גרמת לאצבע שלי עכשיו פרקינסון מתמשך
ועכשיו נשאלת שאלה עוד יותר גדולה,
איך למען השם נמצא שחקן מספיק לא שפוי שיסכים להיכנס למיטה עם ראש של סוס (אמיתי!!! גאד דאמט!)
לא הומת שום סוס במיוחד
חשוב לציין כי לא הומת שום סוס
במיוחד לסצינה. קופולה אוהב בעלי חיים ולא היה בשום פנים מרשה דבר כזה.
השתמשו בבעל חיים שכבר מת. קראתי על כך כשחיפשתי חומר על עשיית הסנדק באתרים באנגלית.
אין לי סיבה לא להאמין לכך.
אל תהיו כאלה סיציליאנים
תענוג של ביקורת
המשרד לדיכוי ספוילרים
הגיע הזמן להגיד את זה: הביקורת הזאת מדגימה שהעקרון שלכם נגד ספוילרים הוא יריה עצמית ברגל. נכון שצריך לסמן ולהזהיר מראש, אבל העקרון הזה מונע מלכתוב ביקורת אמיתית לעומק ומאלץ את המבקרים ללכת על הביצים ולכתוב בעיקר על חווית הצפיה במקום על הסרט עצמו.
"גם הנושאים העמוקים בהם דן הסרט – הסאבטקסט שלו – מתחלפים מצפיה לצפיה. לפעמים אני חושב שהסרט בוחן את מושג המשפחה, והנאמנות המשפחתית (ומעניק משמעות חדשה לפתגם "דם סמיך ממים"); לפעמים עולות בי שאלות על הכוחות של המוסר, ולפעמים זהו דווקא החלום האמריקאי. אני יודע שבכל צפיה תמיד אמצא את הפינות שיאירו בצורה מעניינת את המחשבות שלי".
אני מאד הייתי רוצה שהביקורת תכלול פרוט של הנושאים הנ"ל אבל אין סיכוי לכך מכיון שזה מחייב חשיפת ספוילרים.
אמנם אם סלוצו רוצה הוא יכול לספיילר כאוות נפשו במסגרת של תגובה לעצמו אבל עובדה שהוא טרם עשה זאת.
פתרון פשוט לבעיה הוא להוסיף לכל ביקורת נספח שיכול להיות בצורת לינק שבו המבקר יהיה חופשי לחלוטין לכתוב עם ספוילרים.
בעוד שאני מסכים עם מדיניות הספוילרים
בנוגע לסרטים חדשים, נראה לי שאפשר להימנע ממנה כאשר מדובר בסרט ישן יותר, בוודאי כשמדובר בסרט מאד ידוע כגון "הסנדק". זה הרי כמו לספיילר את "שר הטבעות" או "הקוסם מארץ עוץ".
ההצעה שלי (נספח או לינק עם ספוילרים)
מאפשרת דו קיום: מי שטרם ראה (תמיד יש דור חדש) יכוללהמנע לחלוטין מספוילרים ומאידך מי שכבר ראה יכול להחשף לספוילרים ולנתוח עמוק יותר.
הפתרון שלי די פשוט
אני לא קורא ביקורות על סרטים שלא ראיתי. אף פעם.
בנוגע לסרט עצמו, הכל נכון. הוא גם גאוני ופורץ דרך לזמנו, והוא גם לא כל כך עובד היום בצפייה ראשונה כי הוא באמת איטי, שחוק, ועטוף מדי בהילת הקלאסיקה שקצת מפריעה למי שעוד לא ראה.
אני ראיתי אותו לראשונה לפני 15 שנה ומאז עוד בערך 10 פעמים.
מה שמכריע את הכף לטובתו בסופו של דבר היא העובדה שהוא באמת פרץ דרך לז'אנר שלם והתווה סטנדרט גבוה מאד שאיפשר עוד יצירות מופת כמו כלבי אשמורת, החברה הטובים, הסופרנוס ועוד המון המון.
ובראיה אחרת, המשחק של הדמויות הראשיות בסרט הוא באמת נצחי ותורם להילה של הסרט. תחשבו אם ברט ריינולדס היה במקום אל פאצ'ינו (כמו שהאולפנים רצו) או שחקן אחר במקום ברנדו הגאון- זה סרט אחר לגמרי.
יצאה לי תגובה קצת מקושקשת ואני מתנצל, הסנדק תמיד מוציא ממני השתפכויות עונג.
יש נספח כזה.
הנה הוא, ממש כאן. כותב הביקורת (או כל אחד אחר) יכול לכתוב כאן איזה ספוילרים שהוא רוצה, כל עוד הם מסומנים.
הזכרת יריה ברגל? ביקורת שכוללת ספוילרים היא דבר שהמושג "יריה ברגל" נולד בשבילו. משפט כמו "הסרט הוא מדהים, בייחוד הקטע שבו מתברר שהרוצח הוא השליח של הפיצה" הוא בדיחה, ולא יכול להיות שום דבר חוץ מבדיחה.
רוצים ניתוח מפורט של פרטי עלילה? התגובות פתוחות והמקלדת רושמת. אבל זו לא ביקורת. ביקורת נועדה למי שעדיין לא ראה את הסרט. זה נכון לגבי כל סרט, לא משנה בן כמה הוא.
יש נספח כזה?.
אני לא כתבתי שיש לאפשר שלוב חופשי של ספוילרים.
והאפשרות לתגובה היא לא פתרון מספק.
צריך נספח ממוסד שהמבקר והעורכים טורחים גם עליו כדי שיצא ברמה נאותה.
ביקורת לא נועדה רק למי שטרם ראה.
עובדה שאני (ובטוח שגם רבים אחרים) חוזר לביקורות אחרי שכבר ראיתי בכדי לקרוא מה חושבים אחרים על הסרט.
ביקורת כן נועדה למי שלא ראה.
ניתוח של הסרט נועד למי שכן ראה. אלה שני דברים שונים.
אתה רוצה מאמרי ניתוח על סרטים, שיעברו תחת ידיהם של כותבים ועורכים ויכללו ספוילרים? רעיון מעניין, ואני לא פוסל אותו על הסוף, אבל אצלנו הוא לא ייכנס לקטגוריה של "ביקורת", אלא ל"בכללי".
מצד שני, נכון שתגובות לא עוברות שכתובים חוזרים ונשנים ועריכה, אבל עדיין יש פה מספיק אנשים אינטליגנטיים שמעניין לקרוא את דעתם על הסרט.
ביקורת או ניתוח
לא משנה לי איך תקרא לזה אבל זה ("מאמרי ניתוח על סרטים, שיעברו תחת ידיהם של כותבים ועורכים ויכללו ספוילרים") מה שחסר לי מאד באתר.
נרשם.
תודה.
אם יש צורך בניתוח
בצירוף מקרים נדיר – היום,בדיוק היום, היינו צריכים להגיש ניתוח תמאטי של הסנדק לקורס של לא פחות מראש החוג לקולנוע של אוניברסיטת ת"א (שהוא בכלל במקור רופא). אני משער שסולוצו הוא לא סטודנט בקורס הזה (או אולי כן) לכן זה עדיין סתם צירוף מקרים.
בקיצור, אם אתם רוצים ניתוח כלשהו של הסרט אז אתם יכולים למצוא בשפע אצלי ואצל חבריי.
בינתיים – לגבי הסאבטקסט, אין מניעה שהסרט יעסוק בכל הנושאים המוזכרים – משפחה, מוסר והחיים האמריקאיים. לסרט יכול להיות תימה מרכזית וכמה תת-תימות, יש רעיו מרכזי גדול שהוא אכן החלום האמריקאי, אבל הוא מכיל את כל שאר תת התימות כמו משפחה, מסורת וכ"ו. הרעיון העיקרי בסרט הוא הבינאריות בין הקוטב המסורתי למודרני, המשפחה לעסקים וכ"ו. הכל מתנקז ל2 שוטים האחרונים המדהימים, אבל בשביל זה אתם צריכים לראות את הסרט.
יש צורך בניתוח
בהנחה שלכם ולעורכי האתר אין התנגדות (למה שתהיה?), אתם מוזמנים לפרסם את הניתוחים שלכם כאן.
אז לא ראיתי את הסנדק. מגיע לי עונש?
ידעתי שהביקורת הזו היא כר פורה לדיונים מרתקים שלאו דווקא יכילו ספויילרים ותהיתי אם כדאי לי לצפות בסרט, למרות שאני בטח מכירה את כולו מציטוטים.
אז מגיע לי ספויילרים?
זו אחת הסיבות שאני כבר שנים גולשת בעינדג ולא אחליפו באחר!
סרט מעולה.
הביקורת מצוינת, כל מילה בסלע.
למעשה בפעם הראשונה שראיתי את הסרט השתעממתי ולא אהבתי אותו אבל כצפיתי בו בפעם השניה גיליתי יצירת מופת. אני לא יודע מה בדיוק השפיע על זה. כנראה שהגיע הזמן לצפיה שלישית.
על כל פנים, ההופעה של מרלון ברנדו בסרט היא ההופעה הכי טובה של שחקן כלשהו בהיסטורית הקולנוע.
לדעתי מדובר בסרט בהחלט טוב,
השאלה שלי אם אני ועוד אלפי מבקרים וצופים אחרים היינו מסתכלים עליו באותה צורה אם הוא לא היה מקבל את אותו הכבוד שהוא רכש לו במשך השנים, כי מכאן ועד הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים יש לדעתי עוד הרבה הבדל. כי אני כמעט בטוח שאם זה היה סתם עוד סרט שלקחתי מהDVD ולא שמעתי עליו הרבה דברים הייתי אולי מסתכל עליו בצורה קצת אחרת.
ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא לרגע חושב שמדובר בסרט רע. הדמות של הסנדק מצליחה ליצור רגעים שהם גם מרתקים, גם יפים, גם מאיימים ולעיתים גם מעוררי רחמים. דווקא טיפת המוגבלות שנוצרת בהתנהלות ובדיבור שלו יצרה אצלי את ההזדהות, ולא העובדה שהוא כל כך אוהב לעזור לאנשים.
לעיתים כשספר מעובד לסרט התסריטאי מנסה להכניס כמה שיותר בשביל לא לאכזב את הקוראים, וככה זה הרגיש לי כאן וחבל. לא כל העלילה הייתה חיונית לדעתי, אבל כאן זה נסלח בגלל שבכל קו עלילה שיכולתי להשמיט מצאתי גם דברים יפים
בקיצור, סרט מעולה. אבל בהחלט לא הסרט הטוב ביותר בהיסטוריה
לא יודע מה אתך, אבל אצלי התשובה חיובית
הסרט הזה קיבל אצלי מעמד כבוד של קלאסיקה אישית כשראיתי אותו לראשונה, והייתי אז נער בן 13 (השנה בה יצא הסרט לבתי הקולנוע) ויצאתי מאולם קולנוע "חן" בתל אביב (עוד לפני החלוקה לרב-חן) עם עיניים בורקות. את כל התשבוחות הוא קיבל אחר כך.
כמובן שבגיל 13 לא עמדתי על כל הרמות שבסרט, את אלה גיליתי בצפיות חוזרות ונשנות במשך השנים. אבל העובדה היא שאני מסוגל לצפות בסרט הזה כל פעם מחדש, ותמיד להתפעל מחדש. מה שלא קרה לי עם "האזרח קיין", למשל, או שאר קלאסיקות נחשבות.
קלאסיקה הוא בעיני סרט שאני מוצא בו דברים חדשים בכל פעם, סרט שגורם לי להתרגשות. חלק מהקלאסיקות המוסכמות לא עושות לי את זה (וזה לא אומר שאינן ראויות למעמדן, פשוט לא אצלי) וישנם סרטים שלא נחשבים לקלאסיקה שמצליחים לרגש אותי בכל פעם מחדש. ולפעמים, כמו במקרה של "הסנדק" יש הסכמה ביני לבין העולם, ואז אני שמח לראות שלעולם יש לפעמים טעם טוב.
אני חושב שזה שונה,
אם אכן ראית אותו בקולנוע כשהיית בן 13, אני כמעט בטוח שפעם לאנשים היה יותר סבלנות לסרטים. סרטים היו יותר איטיים, אנשים היו פחות רוויים בקלישאות, ואני חושב שבהחלט היה נדיר למצוא סרט שמתקדם בקצב שכל סרט פעולה שני מתקדם בו היום.
אני לא מוריד מערכו, אני פשוט חושב שאם הייתי מראה היום את הסרט לילד בן 13 הוא היה מתייאש אחרי חצי- השעה הראשונה בטענה שזה סרט משעמם. או שמא אתה היית ילד מיוחד?
לא חייתי אז ואין לי את האפשרות לדעת, אבל החיסרון היחיד שלו רק נהיה יותר ויותר בולט במשך השנים- וזה האיטיות שלו
בוודאי שהייתי ילד מיוחד, והפכתי לילד מבוגר מיוחד מאד
רגע, אז אתה בן 48?
קצת פחות.
כמה שנים שהדיסקים של כל הטרילוגיה
ישבו בקופסא של ה…צרובים, וחיכו למצב הרוח המתאים לצפייה. יצא לי לראות קטעי קטעים מהסרטים בעבר, את המחוות התרבויות ידעתי לזהות היטב, אך אל המקור לא הגעתי.
ואז, לפני כמה חודשים, בתקופה קצת מוזרה של חיי – עם עודף זמן + דברים מגולגים שאינם רוגלך (+רוגלך), מצאתי עצמי שלושה ערבים ברציפות צופה בסרטים אחד אחר השני (יענו, סרט אחד בכל ערב…). אני מניח שהייתי במצב פיזי ונפשי לא ממש מאופסים, ואולי זה ההעצים את החוויה, אבל זה לא מקטין מאיכות הסרטים.
הראשון היה מדהים. מצמרר. האיטיות, שכה מפריע לי בסרטים אחרים, הייתה מושלמת ובנתה את המתח והדרמה. המשחק המלוטש, תנועת המצלמה, שאפילו אני ההדיוט ועיני המעורפלות, זיהו את הגאוניות שבה. איך ג.יפית הייתה אומרת בפיו של פרידמן – פשוט סרט וואו.
כמו ברוב הטרילוגיות (חוצמ-חזרה לעתיד, אחותי, מה העניינים?), כל סרט המשך היה פחות טוב מהקודם. השני היה טוב מאוד, והשלישי… ובכן, היה קלואז'ר. עדיין, הסנדק – סרט חובה.
תמו שידורי לבוקר זה.
הביקורת יותר טובה מהסרט עצמו
ללא ספק מדובר בסרט שהפך להיות אבן דרך בהיסטוריה של הקולנוע וז'אנר המאפיה בפרט, וללא ספק שהסרט הזה עשה את הקריירה או לפחות התחיל את הקריירה של כמה מהשחקנים האהובים על הוליווד, אבל אני אישית נהנת הרבה יותר מהפרקים של הסופרנוס מאשר מסדרת הסרטים של הסנדק.
הצלחתי להבין למה הם הפכו להצלחה, אבל לי אישית, הם לא מדגדגים בפנים כמו לשרופי הסרטים.
אז מה שאני כן אגיד, שהביקורת מעולה, סוחפת, מעניינת ואמיתית.
והיא עשתה לי את זה יותר מהסרט עצמו :)
אממ בקשה
הייתי שמח אם תתנו לי שמות סרטי פארודיות על הסנדק וסרטי מאפיה בבקשה.
אממ בקשה
'בואו נדבר על זה'
'מיקי עיניים כחולות' – עם ג'יימס קאן בכבודו ובעצמו…
ועוד המון שאני לא זוכר את שמם כרגע..
צעדי הראשונים במאפיה
אחד מהאהובים עלי בילדות, ועם מרלון ברנדו בתפקיד פארודי על עצמו בסנדק…
היום בטח הייתי חושב שהוא מזעזע.
תודות
תודה לכל המברכים.
ותודה מיוחדת לעורכים, שסייעו מאוד בכתיבת הביקורת. לא הייתי בטוח שאני אצליח בכלל לכתוב אותה…
לראשונה בעין הדג: ביקורת קולנוע קומפלט עם פסקול.
למרות שאני לא זוכרת הרבה מהסרט, שראיתי לפני הרבה שנים, מהרגע שנכנסתי לביקורת ועד עכשיו כולל, נעימת הנושא מתנגנת לי בלופ בראש. אז כן, עוד שעה שעתיים אני בטח אצא מדעתי, אבל בינתיים זה כיף גדול.
אוקיי, עכשיו פתחת קופת שרצים
לדידי סוגיית "הסרט הטוב ביותר אי פעם" או לא מעניינת מעט מאוד, היות ו-א. ברור שתארים כאלה רלוונטיים בעיקר בהקשר הסטורי/סוציולוגי ולא בהקשר של איכות אובייקטיבית, כך שהויכוח קצת עקר, ו-ב. בלי קשר לדירוגים, "הסנדק" הוא סרט מושלם כמעט מכל בחינה, ודוגמה למקרה מפגש נדיר של טעם הקהל, טעם המבקרים וטעם הנחתום.
עד כאן הכל יופיץ עכשיו מגיעה הסוגיה המעניינת באמת, שלא נפתחה עד כה עקב ויכוח סוער שלי עם עצמי בנושא. הסוגיה היא, כמובן, מה עם הסרט השני? בגדול, מעריצי "הסנדק" מתחלקים לשתי קבוצות להוטות ונאמנות באותה מידה – אלה שחושבים שהשני עושה את הלא ייאמן ומצליח להיות לא פחות טוב מהראשון, ואלה שחסרה להם הרעננות, שחסרים להם משפטי המפתח, ובעיקר שחסר להם ברנדו.
אני מוצא את עצמי קרוע בין שתי הקבוצות – מצד אחד, ברור לחלוטין שאוטונומית, כסרט נפרד, "הסנדק 2" עשוי מעולה מכל בחינה – כתיבה, בימוי, צילום, משחק וכו'. חוץ מזה, העוצמה והאנרגיות של הסרט הראשון נשמרות היטב גם בפרק 2, וכל מי שחכר בליבו מקום שמור לאנשי משפחת קורליאונה לא יכול שלא להישאב אל המשך העלילות שלהם, לראות את מייקל מידרדר, לפגוש את ויטו הצעיר וכו'.
מצד שני – אם הכוח של הסרט הראשון הוא בשלמות שלו כטרגדיה במימדים שיקספיריים, על כל העושר הסאבטקסטואלי שלה והעומק הרגשי שלה, מוכרחים להעלות את השאלה מה הסרט השני מוסיף. בסופו של דבר, למרות שהעשייה היא ברמה מאוד גבוהה, רוב מה שנאמר בסרט השני – כולל התפרקות התא המשפחתי, הכוח המשחית והריקבון המוסרי באמריקה – מוגש, לפחות ברמיזה, כבר בפרק הראשון, שלא לחינם הוא הליבה (האמצע) של הסיפור. מהבחינה הזאת, "הסנדק 2" חוטא בחטא הגדול ביותר של המשכונים – הוא נותן לנו עוד מאותו הדבר. אפילו הסימטריה המושלמת בין הטרגדיה של ויטו האב ומייקל הבן מוצאת את דרכה לפרק השני, מה שבעצם מטיל בספק את נחיצותו. לכן, למרות שאני מאוד מאוד אוהב אותו, יש בי צד שטוען בעקשות שחלק 2 בסאגת קורליאונה הוא המשכון מהסוג הטלנובלי.
בקיצור, אני נקרע מבפנים. עזרו לי.
והשלישי? לא מדברים על זה.
(ברכות ומחמאות על הביקורת, כמובן)
כל כך צודק
הסצינה במלון היא מופתית, ושווה לשמוע את הקריינות של קופולה בדי.וי.די על הסצינה הזאת.
ולגבי השלישי, נכון שזה נדוש אבל מה שהרס אותו ללא ספק הוא המשחק של סופיה קופולה שקיבלה תפקיד שגדול עליה בכמה מידות. רק תחשבו על שחקנית אחרת עם איכויות והבעות ואמינות מסך באותו תפקיד (וינונה ריידר שהיתה בשיאה אז), אח… איזה סרט היה יכול להיות.
עם זאת, כשאני צופה בשלישי, אני מבודד את סופיה קופולה מהסרט ונשאר עם סרט לא רע בכלל: אנדי גרסייה טוב מאד, ג'ו מנטנייה מעולה, אלי וולאך טוב מאד, טלייה שייר מצוינת ומכיוון שאני קהל שבוי של פאצ'ינו אז דעתי עליו ברורה. זה סרט אקשן/פשע/מתח טוב מאד, מבוים ומשוחק טוב שהבעיה הכי גדולה שלו היא שקוראים לו 'הסנדק 3'.
זאזא!
או במילים אחרות, גם אני אוהב את השלישי.
אני מצליח לחיות, כנראה, בשני המחנות
הראשון פועל עלי יותר טוב מהבחינה הרגשית, והשני מהבחינה האינטלקטואלית. בין היתר, כפי שציינת, בגלל ברנדו.
ברנדו מסייע להעניק לסרט הראשון את האווירה היחודית והמהפנטת שלו. אבל הסרט השני עמוק יותר, שכלתני יותר ונוגע בנושאים בצורה שונה. אני בהחלט לא מסכים איתך שמדובר כאן ב-"עוד מאותו הדבר".
מכאן –
לשני הסרטים
בסרט הראשון היה נראה שהכל הולך למייקל, ומה שנרמז בשוט האחרון הוא באמת רק רמז. הסרט השני בונה הקבלה מרשימה בהרבה – ויטו ועלייתו לגדולה מול מייקל. ההשוואה הזו בין המהגרים האיטלקיים באמריקה של תחילת המאה העשרים (ואמריקה של אז) לעומת הדור השני באמריקה של שנות החמישים-שישים נעשית בצורה גאונית ופוריה מבחינת התמות שהיא עוסקת בהם.
נכון – התמות לא השתנו מאוד בין הסרטים, אבל חריפות הביקורת (ורק נזכיר את הסצינה בקובה בה הם בישיבה עם הנשיא) והפטליזם בהתנהלותו של מייקל הופכים את כל הסרט לאתגר אינטלקטואלי נהדר.
אוקיי, עכשיו פתחת קופת שרצים
כפי כשאמרתי בעוד כמה הודעות, אני ללא ספק שייך לקבוצה הראשונה שציינת. אני תמיד החשבתי את הראשון, לפחות מבחינה עלילתית, כסוג של הקדמה לסרט השני, וסרט שמתפקד יותר כאקספוזיציה לסיפור ההדרדרות של מייקל ושאר המשפחה, מאשר סרט שעומד בפני עצמו. נכון, בשני אולי אין את ברנדו שעליו כאמור אין שום ויכוח, אבל מבחינה עלילתית, הסרט השני לא רק יותר מרגש, מטריד ומצמרר, אלא גם עוסק בדמות המרכזית ביותר של כל הטריאולוגיה (מייקל) בצורה הרבה יותר עמוקה ומרתקת מאשר בסרט הראשון או השלישי. בראשון ברנדו היה הדמות המרכזית, ומייקל היה רק עוד דמות משנית שהתרוצצה לידו. בשלישי, לעומת זאת, העסק מורכב אפילו עוד יותר, כי למרות הסרט דווקא כן התמקד בדמותו של מייקל כמו בסרט השני, הדמות עצמה לא הייתה אותה דמות מרתקת ועמוקה, שנראתה בסרטים הקודמים.
אני אסביר: בסרט השני מייקל מוצג כדמות מאופקת ורדופת שדים, שקטה ומלאת רבדים, שלאורך כל הסרט חפרו בקרביה ובכל צורת התנהלותה (מה שלדעתי הפך את השני לסרט הטוב ביותר בסדרה). בשלישי, באופן מוזר, הדמות שונה כמעט לחלוטין, ונעדר ממנה הרבה מהמורכבות שאיפיינה אותה בסרט הקודם. אפשר להאשים את אל פצ'ינו, שסגנון המשחק שלו וודאי השתנה רבות בין הסרט השני לשלישי, בשינוי הדרסטי בדמותו של מייקל, ואפשר גם לסספד את זה בטענה שאופיו של מייקל עצמו השתנה עם הזמן (מאחר שבסרט השני הוא בחור צעיר ובשלישי הוא בגיל העמידה).
בקצרה, אני מאמין שגם הסרט השלישי עוסק במייקל כבדמות מרכזית ועמוקה, וגם בו ניסו לנתח את דמותו ואת אופיו (הסרט עצמו בהחלט לא רע שלעצמו) אבל הוא לא עושה זאת בצורה כל כך מצמררת, עצומה ומרתקת כפי שעשו זאת בסרט השני, מאחר והדמות איבדה משהו בעוצמתה בין סרט לסרט. וזה מה שהופך את הסרט השני, לדעתי, לטוב ביותר בטריאולוגיה.
תגובה נגדית
שמע זה מאוד לא נכון להגיד שברנדו הוא הדמות המרכזית בסנדק, זה בדיוק כמו להגיד שהופקינס הוא המרכזי שבתיקת הכבשים. הוא אמנם הם כובשים את הסרט עם הנוכחות המהפנטת שלהם, אבל מפה ועד להגיד שמייקל הוא סתם דמות משנית שמתרוצצת ליד ברנדו???
באותה מידה אפשר להגיד שהראשון הוא רחב יריעה הרבה יותר מהשני, כי הוא מתעסק בהרבה יותר דמויות, ובגלל זה יש כל כך הרבה ויכוחים כי השני מפתח את מייקל בצורה מבריקה אבל כמעט ורק בו הוא מתעסק, והוא מקבל הכי הרבה זמן מסך.. למרות שגם קיי ופדרו הם דמויות נהדרים..
לגבי סעיף 3
לומר ש"פתאום" ב"סנדק" נותנים לצופים להזדהות עם האיש הרע זה מאוד רחוק מלהיות מדוייק. זה גם לא נכון לרמוז שסרטי מאפיה זה איזשהו חידוש. מה שכן – "הסנדק" *החזיר* לאופנה את סרטי המאפיה והגנגסטרים שהיו מאוד מאוד פופולריים בשנות השלושים, בימי השפל הכלכלי, וכבר שברו את הטאבו המוסרי הקטן הזה. לדוגמא, "פני צלקת" המקורי, *לא* הגרסה המזעזעת של דה פאלמה עם אל פאצ'ינו, הוא מ-1932.
איך שכחת את פיני צ'רנוחה?
או במקור וינצ'נסו טרנובה, סוכן סמוי. ימי ו' באחת עשרה וחצי. לא הכרתי אז את הסנדק, אבל אני בטוחה שגם פה היו השפעות.
בתור פדנט...
אתה קורא לעצמך מיסטר פינק ולא מציין את כלבי אשמורת כאחד מסרטי המאפיה הגדולים?
כן, אני יודע שזה סרט פשע יותר מסרט מאפיה אבל ג'ו קאבוט הוא סוג של דון, וזה בטח יותר סרט מאפיה מפני צלקת.
יכול שבתור פדנט...
אני מחשיב את כלבי אשמורת כפשע, פשע נטו. אז ברור שבפשע תתערב גם המאפיה, אבל הסרט לא מתעסק בארגון פשע, אלא בחבורה של חלאות מהשורה הראשונה שנשכרו לבצע שוד….
יכול שבתור פדנט...
אנחנו סתם מתעסקים בקטנות ושנינו מאד אוהבים את הז'אנר ובכל זאת:
ג'ו קאבוט הוא ראש ארגון פשע גדול בלוס אנג'לס, עם זרועות במשטרה ובשירות המבחן.
כולם מצייתים לג'ו וסרים למרותו ושים לב שג'ו אומר שהוא לפני פגישה גדולה בוגאס עם ראשי משפחות אחרים.
יש המון הקבלות בין כלבי אשמורת והסנדק, לדוגמא: המשרד של ג'ו מזכיר את המשרד של ויטו, הצורה של שניהם דומה, הצבע הכתום מסמל סכנה או מוות בשני הסרטים (תפוזים בסנדק, מר אורנג' באשמורת), כאמור ההקבלה (הפארודית משהו) בין אדי ומייקל ועוד כמה שאני לא זוכר כרגע אבל קיימות.
בכל אופן, פני צלקת הוא לא סרט מאפיה. הוא סרט גאוני בהרבה צורות אבל לא מאפיה.
יכול שבתור פדנט...
כשהם יוצאים מהבית קפה ומתחילים להלך בחליפות, זו מין הקבלה לצעדות הכבוד של המאפיונרים באיטליה..
חוץ מזה ג'ו קאבוט הוא בכלל לא הדמות הראשית, הוא הקו המקשר בין הדמויות..
אבל בכל מקרה, אני לא מחשיב את כלבי אשמורת לסרט מאפיה,
בקשר לפני צלקת – זה עלייתו של מהגר לעולם הפשע שהוא המאפיה, אבל אתה מתעקש אז תשים את הבלתי משוחדים במקום למרות שיכול להיות שאני רק זוכר שהוא סרט טוב אבל בכל זאת…
תקרא שוב..
מצטער, פשוט מזמן לא ראיתי הסנדק לעומת הסופרנוס (שאני מכיר כמעט בעל פה).
הנה ככה אף פעם לא תתבלבל...
זהירות מפוצץ ספוילרים…
http://www.youtube.com/watch?v=Tz_Ees_-kE4
וואו! זה ממש מהפנט.
ולחשוב שראיתי את כל שבע העונות לחינם.
שכחת מרכיב חשוב
דיאן קיטון. מדהים כמה אנשים מתעלמים התפקיד הדי מדהים (לדעתי) שלה בסרט הזה. עוד גבר לגבי מייקל: המטוביציה שלו לפתוח בחיים חדשים לא חזקה כפי שרוב הניתוחים כאן מציעים. כבר מן ההתחלה יש בו משיכה לחיי הפשע.
למה תפקיד מדהים?
חוץ מהעובדה שהוא די קטן, הוא דורש ממנה להפגין רגשות או להתמודד עם דילמות בערך פעם וחצי.
הבעת הפנים שלה בסיום
היא אחד הדברים שעושים עבורי את הסרט ומעבירים את רגשות האשמה שלה. כמו כן הסצנה בה היא מדברת עם מייקל אחרי שהוא חוזר נפלאה ויש גם את ההבעת פנים שלה שהיא חולפת על פני דוכן העיתונאים ורואה את הכותר שמהווה תפנית בעלילה וגם את ההפנמה האיטית שלה לגבי העסק של ויטו בהתחלה. שלא לדבר על התפקיד הענק שלה בחלק 2.
הבעיה של דיאן קיטון
שבאופן כללי היא לא שחקנית שאני מאד אוהב, בסרט, היתה שהיא שיחקה ליד שלושה שחקנים בשיאם. מרלון ברנדו בתפקיד ענק (למרות שגם אני מעדיף אותו בחופי הכרך ובחשמלית) ואת פאצ'ינו ודה נירו בסרט השני בתצוגת המשחק הגדולה ביותר של כל אחד משניהם (למרות נהג מונית וצייד הצבאים, ולמרות אחר הצהריים של פורענות).
וגם קאן ודובאל בלטו לטובה הרבה יותר מאשר קיטון בסרט הזה.
תהייה
למישהו יש קישור לסצנת ראש הסוס המפורסמת? ניסיתי לחפש אותה ביוטיוב אבל לא מצאתי
תודה מראש! :)
ואי אפשר בלי
דעתו של פיטר גריפין על הסנדק:
http://www.youtube.com/watch?v=gOWsSYqrY_s
הצעתי לגרסת הבמאי
ראשית, למרות שזה אתר ביקורות סרטים, הרשו לי להמליץ על הספר הסנדק – שהיא בעיני יצירת מופת.
הנושא היפה ביותר בספר, אשר מועבר בצורה נפלאה בקולנוע הינו צמיחתו של מנהיג, תהליך ההתבגרות והשינוי שעובר הגיבור. בעיני זה האלמנט שנותן לסיפור המאפיה ה"רגיל" שבסנדק את התבלין הסודי.
בספר, אנחנו זוכים למנה כפולה של סיפור כזה – הפיכתו של האב (ויטו) ממהגר חסר כל אשר עובד בתור שליח במכולת לראש משפחת מאפיה. (לא במפתיע החלק הטוב ביותר בסנדק 2 הוא הסיפור של ויטו בתחילת דרכו).
בסרט הראשון, סיפור הפיכתו של בנו (מייקל) ליורש של אביו, כאשר הוא מגלה שהחוכמה, קור הרוח והיכולת הטבעית להנהיג אנשים דומיננטית אצלו, ועברה אליו בירושה מאביו.
בספר, שני הסיפורים מקבילים זה לזה, אך בסרטים, אנחנו מקבלים רק חצי מנה בכל סרט…
עלילות מייקל והמשפחה בסרט השני קצת מזכירות טלנובלה, ולכן, הצעתי לגרסת הבמאי: הסרט הראשון תוך שילוב סיפורו של ויטו הצעיר :)
אבל עשו את זה כבר.
The Godfather Saga – גירסה טלויזיונית של שני הסרטים, ערוכים באופן כרונולוגי.
http://www.imdb.com/title/tt0809488/
אבל עשו את זה כבר.
ועשו את זה רע מאוד. הקסם של שני הסרטים אבד במעמקי הטלביזיה. וחבל.
סוף סוף סגרתי את הפער הזה בהשכלתי הקולנועית.
התכנון המקורי היה לנצל את יום הכיפורים לכל שלושת החלקים, אבל רבאק, הסרטים ארוכים ויום הכיפורים קצר.
הופתעתי מהתגובה שלי לסרט. הוא אכן מאוד איטי, כפי שכתוב בביקורת, אבל היה בו משהו שגרם לי להישאר ערה ומרוכזת לכל האורך. לא השתעממתי, למרות שהרגשתי שהוא זז מאוד לאט יחסית לסרטים של ימינו. עיקר השעשוע היה הניסיון שלי לזהות את השחקנים צעירים ב-30 שנה ממה שהם היו, חלק בהצלחה (ג'יימס קאן) וחלק בהצלחה פחותה (דיאן קיטון נראתה לי מאוד מוכרת, אבל לא מספיק).
אני מוצאת את עצמי מצפה לחלק השני, וכולי תקווה שהוא לא יגיע ביום כיפור הבא…
הצעה שלא ניתן לסרב לה:
במסגרת מנהגי הנלוז לפרסם את חנות המוסיקה והדי.וי.די. החביבה עלי, הלא היא "התו השמיני" (כרגע, מה לעשות, בעיקר לירושלמים – אם כי דומני שיש סניף גם בנתב"ג):
בימים אלו מוצעים שם למכירה בין סרטי ה-3 ב-99 שלושת סרטי "הסנדק". למי שהסנדק לא חשוב לו עד כדי רכישת מהדורות מיוחדות ועתירות תוספות, נראה לי בהחלט מומלץ לנצל (אם כי אני מודה שאני הסתפקתי בשניים הראשונים).
דיברתי על שניהם, בעצם..
קצת באיחור אבל...
אני יודעת שהדיון בסרט הסתיים פה לפני שנה בערך, אבל כ"כ שמחתי לגלות את הביקורת הזו ואת הניתוחים והתגובות שבאו אחריה שהייתי חייבת להוסיף משהו קטן.
מבחינתי, זוהי יצירת מופת. ראיתי את הסרט לראשונה לפני עשר שנים, בלי שידעתי כלל שמדובר בקלאסיקה, והוא תפס אותי מהרגע הראשון (ווידוי מביך קטן: לאחר צפייה בסרט החלטתי שאני מקימה מש' מאפיה וכל חברי יקראו לי דון וכן אכן היה עד שנמאס לנו מהעניין). מאז הפעם ההיא ראיתי את הסרט יותר מעשר פעמים ובכל פעם אני מתרגשת מחדש ונדהמת מהמשחק, העלילה,הדמויות, העריכה, הבימוי והפסקול הנפלא. כל סצינה היא מחושבת ומדוייקת להפליא, והאיטיות רק תורמת לסרט. המשפט האלמותי של קלמנזה "drop the gun. take the canolli" מגלם בתוכו, לדעתי, נושא שלם- האלימות הזו אינה מיוחדת. היא יומיומית, היא דרך חיים המובילה להשגת "החלום האמריקאי" (וכמובן- השוט היפיפה של הרכב בשדה כשברקע פסל החירות).
הסנדק והסנדק 2 הם סרטים שבהחלט זכאים להיחשב כקלאסיקות.
פספסתם את מרלון ברנדו ועוד כמה קטעים
כשראיתי את הסרט, וזה היה בלי לדעת שמדובר בקלאסיקת על ברמה אגדתית שכזו, ידעתי דבר אחד: קלאסיקה זה המקום של הסרט.
אני חושבת שאנשים פיספסו את מרכז הכובד של הסרט שגונב את כל ההצגה.
לדעתי, מה שהסרט מצליח לטלטל בצורה הכי מושלמת שרק קיימת, זה לא הסיפור העיקרי בו של אל פאצ'ינו ולא יודעת למה אנשים מתרכזים בו. אולי לזה חתר הבמאי וזה מה שהוא בעצם מספר, אבל הוא מונח במקום אחר לגמרי. דון קורליאונה עצמו: מרלון ברנדו.
נכון שרוחו נושבת בכל הסרט כמו שאמרו כאן, אבל יותר מזה: הוא הכל של הסרט.
ובנימה אישית: המוגבלות שלו בקול, הבעות הפנים הנוגות והגמלוניות משהו שלו, מבטאות סוג של אכזבה ועצב מהחיים, אדם שראה ועשה את הדברים האיומים ביותר (ראש מאפיה או לא) והשתיקות שלו בהם הוא חושב כביכול לומר את דברו
עוצמתו של הסרט זה בניגודיות העצומה שבדון קורליאונה עצמו. מצד אחד מאוכזב מחייו, מצד שני נהנה מעושר ומחתן את ביתו בראווה מנקרת עיניים, מצד שלישי מעדיף את בנו כסנאטור, מצד רביעי שומר על כבוד המשפחה, מצד חמישי, חי מהימורים וסחר בנשים, מצד שישי, הוא לא מוכן לסחור בסמים ועל כך ישלם בחייו, מצד שביעי, מורה על רצח אנשים מהמר בחייהם של אחרים, מצד שמיני-עשירי-ואחד עשרה, הוא מתרסק משכול בנו (אה איזו סצנה… בוכה כל פעם מהבעות הפנים הכל כך אומללות ופגיעות)…
וזו רק התחלה של הצדדים באישיות המשוחקת בשלמות בידי מרלון ברנדו.
נקודה קטנה ששכחו פה המבקרים, זה האימפולסיביות החיננית של סאני. אמנם הוא אלים אבל החינניות בה הוא עושה את זה אין כמותה. הוא מכה את קרלו, אבל תראו את הכאב והזעם המתפרץ ממנו: באמצע החבטות הפומביות שהוא מעניק לו, קרלו נאחז במעקה, נקודה שלא אמורה להפריע לסאני להרביץ לו, אבל סאני כל כך זועם ושונא את האדם שמכה את אחותו שהוא מתחיל לנשוך לו את אצבעות הידיים.
באותה כהסצנה סאני שבה את לבי. הבמאי דאג כאן לספק את התחושה הנכונה ולהרוס לי את הצחוק הגדול מהסצנה ב-קהל המשתתפים, עוברי אורח שרואים מכים אדם ולא יכולים או לא עושים דבר.
זהו לעכשיו.
ברנדולינית…
עוד נגיעות של גאונות ודווקא בשלישי
בסרט השלישי יש סצנה של אנדי גרסיה עם "בת דודו" סופיה קופולה במטבח של הבר שלו..
לכאורה עוד סצנת אהבה בין זוג.. בעיניי הוא אחד הסצנות אהבה היפות ביותר ומי שיטרח להציץ בזה שוב יבין גם למה אני מתכוון.. זה באיזור שעה ורבע מתחילת הסרט למעוניינים..
פרשנות סוציולוגית לסרט הסנדק.
ויטו הוא הפטריאך המקורי; האדם שנולד לכלום ואמור להפיח מעצמו חיים וחיים להמשך הדנ"א שלו. אבל על מנת להבין את יסודו יש לחזור אחורה יותר, אל הפטריאכים אשר הוצגו אף לפניו, ולמעשה בראו אותו; אחד מהם רצח את משפחתו בסיציליה, והשני, עקב טבעו הכוחני והדורסני, הכריח אותו להפילו.
באופן מהותי אין ביניהם הרבה הבדל. דון צ'יצ'יו משליך רשת של סחטנות וגניבה, המתבססת על עוצמה. כך גם ויטו, מאוחר יותר בחייו. אם הם רוצים משהו ממישהו והמישהו הזה מסרב, הם יעברו על החוק וישתמשו בשיטות של איום, עינוי ואף רצח כדי לשנות את דעתו. ההבדל הוא בצורה שזה נעשה. דון צ'יצ'יו לוקח בכוח, בראוותנות ובדורסנות, ללא כל התחשבות בשום סוג של נימוסים או מילים מכובסות. והוא עוזר רק לאלה שבדם שלו. עם הסנדק לעומת זאת, המצב הוא שונה. הסנדק תמיד יציע הצעה מכובדת וברוב הפעמים, הוגנת. רק לאחר מכן הוא ישתמש בכוח. והוא עוזר לא רק לאלו מן הדם שלו; אלא גם לאלה שמקבלים את ידידותו.
עכשיו שימו לב לדבר הבא: גם כל סוג של ישות ריבונית, תהיה זו ממלכה, מדינה, דיקטטורה קומוניסטית או שבט שמאני, מתבססת על מערכת מסוימת של חוקים, שהסובייקטים השייכים לה לא בהכרח החליטו עליהם; ובכל זאת מי שיתעלם ויפר את העקרונות הללו סופו לחוש בחמת זעמה של הקבוצה בצורות הנוראיות ביותר. אבל יש הבדל בין הקבוצה הפרימטיבית לבין הקבוצה המודרנית. בקבוצה הפרימטיבית היה שליט אחד, ששלט בכוח ידו ובזכות שום דבר אחר מזה. וכל אחד אשר העז אף לומר משהו נגדו היה נענש, ככל הנראה נרצח, והרוצחים עצמם הין מבצעים זאת עקב הפחד שהם חשו ממנו. אבל בחברה המודרנית אין שליט אחד אשר מחליט על כולם, כמו דון צ'יצ'יו. אין אדם אחד אשר ממנו זורמים כל הערכים, אשר הוא מקורם וריבונם הבלעדי. החברה המודרנית מתבססת על מסגרת כללית, בירוקרטית, אשר מתנגנת בתוויהם של רגשות אנושיים בסיסיים, כידידות, כבוד, וסימפטיה; אותה מערכת אשר ויטו, הסנדק החדש אשר החליף את צ'יצ'יו, ייסד ומשמר. זה גם לא מקרה שהוא איטלקי, איטלקי אשר הגיע לאמריקה בחיפוש אחר חיים טובים יותר; שכן למעשה הסנדק מסמל את העולם החדש, העולם המערבי, המודרני, אשר מחליף את הממלכות הישנות והכוחניות, של הגליוטינות ושריפת אנשים. הסנדק למעשה, הוא המנהיג, או, יותר נכון, השכבה השלטת; והמשפחה היא המדינה.
עכשיו, לסנדק יש שלושה ילדים, המסמלים למעשה את שלושת השלבים של ציוויליזציה מתפתחת, על פי חוקי הדיאליקטיקה (אני לא רוצה להיכנס לזה אבל בעיקרון הרעיון הוא כזה: בראשיתה ציוויליזיה פורחת ומשגשגת, מוציאה רעיונות חדשים לעולם. לאחר מכן היא מתנוונת לאט-לאט עד שמתרחש לו שוב שינוי גדול, מהפכה או התפשטות, המשנה הכול ומניבה למעשה ישות חדשה. כל הפילוסופים המודרניים שהתעסקו בהיסטוריה ראו זאת פחות או יותר כך):
הילד הבכור הוא סוני. ומהם קווי האישיות של סוני? הוא אמיץ, חכם במידה סבירה, וחזק. אבל, הוא אימפולסיבי, רגשן, ויש לו סולם ערכים מפוקפק, ואלן החסרונות הללו אשר בסופו של דבא מביאים למפלתו. כל קווי האישיות הללו גם נכונים עבור אותו שלב בחברה; היא מולידה דור מתנוון, שהנוחות של חייו גרמה לו להתעלם מההכרחיות של עקרונות חיים בסיסיים, שויטו עצמו למד על בשרו. פרדו ממשיך קו זה של ניוון; ליבו במקום הנכון אבל הוא טיפש, חלש ורפוי.
המעניין מכולם הוא כמובן מייקל. הוא האינטליגנטי ביותר, הוא קר רוח והוא תמיד רןאה את התמונה הגדולה. הוא מתחיל כפציפיסט, אשר מאס בעקרונות הישנים ובעולם שאביו בנה; הוא אינו מאמין באלימות שבעולם הזה וכל מה שהוא רוצה זה לעזוב ולהשאיר אותו רחוק מאחוריו. אבל פתאום, כשהסדר מתפורר, וחייהם של הקרובים אליו מאוימים; הוא נאלץ, הוא בעצמו, מחושל כעת בנחיצות ובהכרחיות של חיים של פעולה ואלימות – לקחת את זה על עצמו ולשמר את צורת החיים, צורת השלטון שהוא עד לא מזמן מרד בה בכל הווייתו.
זה סיפור על כל אחד מאיתנו. כל אחד מתחיל כנער היפי, אשר מאמין כי האוטופיה נמצאת רק מעבר לפינה, כי כל המלחמות וכל צורות השלטון הכוחניות הם אינם אלא גחמתם של אינדיווידואלים אגואיסטים; אבל כולנו בסופו של דבר מבינים, כמו מייקל, כי המאבק הוא היסוד של כל החיים, ואלו אשר עדיין לא מוכנים לקבל אותו הם רק הנזירים, האדישים, או הפחדנים.