במקור: Across the Universe
במאית: ג'ולי טיימור
תסריט: דיק קלמנט, איאן לה פרנייס
מבוסס על שירים מאת ג'ון לנון ופול מקרטני
שחקנים: ג'ים סטורג'ס, אוון רייצ'ל ווד, ג'ו אנדרסון, בונו, אדי איזארד, סלמה האייק
זה סיפור עתיק כמו הזמן עצמו. טוב, אולי לא עתיק עד כדי כך, אבל יש עליו 40 שנה לפחות. בחור אוהב בחורה, שאוהבת אותו בחזרה. ברקע יש מלחמה, מהפכה חברתית, סמים ושירים של הביטלס. רק שהפעם, המלחמה, המהפכה, הסמים וגם הבחור והבחורה הם הרקע, והשירים של הביטלס הם לב הסרט. מחזמר שמבוסס על השירים של הלהקה הכי פופולרית בעולם. איך אף אחד לא חשב על זה קודם?
ג'וד (ג'ים סטרג'ס) הוא סבל חובב ציור בנמל המדכא של ליברפול המדכאת בשנות ה-60 המדכאות. הוא עולה על ספינה לאמריקה כדי לחפש את אבא שלו, שככל הידוע לו עובד כפרופסור באוניברסיטה – וזה כל הידוע לו עליו. בלי לבזבז הרבה זמן הוא מתיידד עם מקס (ג'ו אנדרסון), סטודנט מקומי שאמנם מאוד נהנה מהחיים הסטודנטיאליים, אבל מעדיף לוותר על כל האספקט הלימודי שלהם. כשג'וד מוזמן לחגוג את חג ההודיה בבית הוריו של מקס, הוא מתוודע לאחותו של מקס, לוסי (אוון רייצ'ל ווד היפהפיה, מ'שלוש עשרה' ו'כל מה שבחורה רוצה'), שעדיין כותבת מכתבים לחבר שלה שנשלח לשרת בוייטנאם. תוך עשר דקות לוסי מפתחת חיבה עזה לג'וד, ובעצם זה לא שהיה לה סיכוי – הוא הרי אמן עם נפש רגישה ומבטא בריטי. עד הנקודה הזאת של הסרט הדמויות כבר זימרו שמונה שירים מתוך הרפרטואר של הביטלס, ואנחנו עדיין באקספוזיציה. בהמשך השלישיה עוברת לגור ולזמר בניו-יורק, ואז נכנסים לתמונה סיידי, פרודנס, ג'וג'ו ועוד דמויות הקרויות על שם שירים של הביטלס, כמו גם מרתין לותר קינג, הפגנות סטודנטים, מחתרות, סמים משני תודעה ופחות או יותר כל אלמנט של שנות ה-60 שהופיע בכל סרט אי פעם.
כמישהו שלא רוחש חיבה יתרה לרביעיה הליברפולית, אלא סתם חיבה רגילה, ניגשתי לצפיה בסרט הזה עם לא מעט חששות. ההבטחה שבסרט יישמעו לא פחות מ-33 שירים של הביטלס טמנה בחובה יותר מדי רגעי שעמום פוטנציאליים. לשמחתי, רוב החששות שלי התבדו. על אף שלא ביליתי את נעורי בהאזנה חוזרת ונשנית לאלבומי הלהקה, גיליתי שרוב השירים בסרט מוכרים לי. וכיוון שלא ביליתי את נעורי בהאזנה חוזרת ונשנית לאלבומי הלהקה, לא היתה לי בעיה לקבל את הביצועים שהופיעו בסרט ואפילו לחשוב שחלקם מתעלים על המקור. את רוב השירים מבצעים השחקנים הראשיים. בהתחשב בעובדה שאף אחד מהם לא זמר מקצועי, השירה שלהם היתה לטעמי יפה מאד. אבל הביצועים המעניינים יותר הם אלו של הזמרים האורחים, כמו בונו, ג'ו קוקר ואדי איזארד.
הבימוי של ג'ולי טיימור לא מחוייב למציאות. המיקום שלו בשנות ה-60 מספק לו תירוץ להרבה חזיונות פסיכודליים, אבל גם ללא קשר ל-LSD, הוא מלא בדימויים פנטסטיים כמו חיילי ענק שסוחבים את פסל החירות בעודם רומסים את הג'ונגלים של וייטנאם, או מופע קרקס הזוי אצל מר קייט המסתורי, שאופפים אותו באווירה סוריאליסטית. אותה אווירה, בשילוב עיבודים מוזיקליים קודרים משהו לחלק מהשירים, הזכירו לי יותר מכל דבר אחר את 'החומה' של פינק פלויד.
מכיוון שהשירים לא נכתבו במיוחד עבור הסרט, רובם לא עוזרים לקדם את העלילה. שירים כמו 'Happiness is a Warm Gun', 'Don't Let Me Down' או אפילו 'היי ג'וד' עושים עבודה מצוינת בהעברת חוויה ובבניית אווירה, אבל לא תורמים להנעת העלילה קדימה. לכן גם מעט העלילה שהסרט מציע נתקעת לפעמים, בעיקר לקראת הסוף כשריכוז השירים עולה. ובכל זאת, מגיעות ליוצרי הסרט תשבוחות על כך שלא בחרו דווקא את השירים הפופולריים ביותר של הלהקה, אלא את אלה שיתמכו בסיפור שהם רוצים לספר. הם יכלו לספק לקהל את 'Help, 'סרג'נט פפר' או 'Yesterday ולזכות אגב כך בעוד כמה נקודות פופולריות, אבל לא היתה להם סיבה לעשות את זה במסגרת הסיפור. חוץ מזה, השירים שבסרט מצויינים, ובוודאי יהפכו צפייה חוזרת ב'מעבר ליקום' ללא פחות מהנה.
הביטלס אולי לא קיימים בעולם של הסרט, אבל אין ספק שהעולם הזה נוצר בדמותם – לא רק בשמות הדמויות אלא גם בדיאלוגים, בתפאורה ובהתרחשויות העלילתיות. לא עוברות חמש דקות בלי שמשהו על המסך יתייחס לעולם המושגים של הלהקה, בין אם זה המשפט "כשאהיה בן 64" שנאמר כלאחר יד, או ג'וד שמצייר תפוח, כרפרנס לחברת התקליטים של הביטלס. מספר הרפרנסים שתזהו תלויה במידת ההערצה שלכם לביטלס. מי שמחשיב את עצמו כמעריץ כבד, ויצליח להפטר מהתחושה שהוא עד למעשה כפירה, יבלה את רוב הסרט במצב שהוא בין חיוך קל בזווית הפה, לצחוק רם שיבהיר לכל היושבים באולם שהוא קלט שהיתה פה מחווה.
גם בלי להיות חובב מושבע של הלהקה הזאת, נהניתי מאוד מהצפיה בסרט. מתברר שהביטלס היו לא רעים במה שהם עשו. אתם מכירים אולי מישהו שיכול לארגן לי אלבומים שלהם?
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- הביטלס – האתר הרשמי
- הכל אודות הביטלס
- כל מה שבחורה רוצה
אני רואה עצמי כמעריץ מושבע
ולא ראיתי את הסרט אבל האזנתי לפסקול ואכן הביצועים טובים ועושים כבוד למקור. אז לדעתי אין כאן חילול קודש (מה גם שתמיד אפשר לשמוע את המקור).
אבל רק דבר אחד שרשמת הפריע לי. רשמת שלא השתמשו בשירים הפופולריים ביותר וזה לא ממש נכון כי אין לביטלס שירים פופולריים יותר או פחות (אולי חוץ מהאלבום הראשון והשני) ושירים כמו LET IT BE או HEY JUDE לא פחות מוכרים מאלה שציינת.
ובכל חנות יש את האלבומים של הביטלס.
שירים פחות מוכרים זה אומר Blue Jay Way,
אחד השירים היותר יפים והפחות מוכרים שלהם.
Happiness Is a warm gun הוא החביב עלי
וגם בין הפחות מיודעים שלהם.
ואני שמח לשמוע שהוא דווקא כן השתחל לסרט.
דווקא חשבתי שזה שיר ידוע יחסית
למען האמת, אני מכיר רק את הגרסה של טורי איימס שאורכה כמעט עשר דקות.
אני בספק שאם תשאל מישהו על שירים של הביטלס זה מה שיקפוץ להם לראש
זה בגלל
שבד"כ אנחנו מדברים באלבומים לא בשירים.
או הגרסה של הברידרז.
למעשה, גם לשיר הזה לא חסרים קאברים.
אני רואה את עצמי כמעריצה מושבעת
לפני שבועיים דני רובס הקדיש את כל השעתיים של "ציפורי לילה" שהוא מגיש (כל מוצ"ש) לשירים מהסרט (וגם שילב ביצועים מקוריים).
הוא שיבח אותם, אני לא ממש הבנתי למה. הביצועים אכן לא היו רעים ולא ביישו או משהו, אבל לא היה שם אף ביצוע שאמרתי לעצמי "ואללה", זה מדליק. כולם גרמו לי להתגעגע למקור, וכשהאזנתי לביצועים המקוריים שהוא שידר (לפעמים) לפני או אחרי, היה לי ברור מיד מה הופך אותם למה שהם רעניים ומופלאים גם אחרי 40 שנה ויותר, הפסקול של חיי, מוזיקה נצחית.
חלקם ממש עצבנו אותי, ובאיזשהו שלב, וזה היה כבר לקראת הסוף, הגעתי למסקנה שבעצם אין "חובת האזנה", ואני לא חייבת לעשות את זה לעצמי בכל מחיר. אז הפסקתי.
ואין לביטלס שירים פופולרים יותר או פחות? נו באמת!
אין חיה כזאת. לכל אמן יש כאלה, אפילו לביטלס.
Yesterday הוא השיר המושמע והמקוור ביותר בעולם. אז הוא ללא ספק יותר. השירים המוכרים יותר של הביטלס הם אלה שנכללים באוספים, מושמעים ברדיו, וכל אדם שני ברחוב יודע לשיר לך. לביטלס יש די והותר שירים שאם לא התעמקת בלהקה, סביר להניח שאתה לא מכיר.
מזמינה אותך לערוך סקר אקראי ולבדוק כמה אנשים מכירים את Yesterday, Let it be, Help, Hey Jude, Yellow Submarine וכו' לעומת כמה מכירים את You Know My Name (Look Up The Number), Baby You're A Rich Man, Long Long Long ו-Anna (Go To Him).
כנראה דיברתי על עצמי
כי בשבילי אין שירים יותר מוכרים ופחות מוכרים, פשוט שמעתי את כולם כל כך הרבה פעמים ואני לא יכול להפריד (וניסיתי להיזכר בשירים מוכרים פחות).
ובקשר לביצועים החדשים הם אומנם לא מתעלים על המקור או משאירים אותך מוכת תדהמה, אבל הם חלק מפסקול של סרט ומשרתים את הסרט. במקרה הזה הם צריכים להיות טובים מספיק בכדי שיהיה אפשר לשמוע אותם מבלי להתעצבן יותר מידי.
ובכל זאת
All you need is love מוכר יותר מwild honey pie, למשל.
הוא גם יותר שיר ממנו
(קצת
) לטענת המרצה שלי לענייני ''Entertainment law'',
הזכאי לתואר "השיר המקוור ביותר של הביטלס" אינו Yesterday אלא Something.
אבל כמובן, יכול להיות שהוא טועה.
באמת?
לתומי חשבתי ש-Yesterday הוא לא רק השיר המקוור ביותר של הביטלס, אלא השיר המקוור ביותר נקודה. ספר השיאים של גינס (דרך ויקיפדיה) מאשר את זה.
http://en.wikipedia.org/wiki/Yesterday_%28song%29
באמת.
כלומר, הוא באמת טוען כך.
ויכול מאוד להיות שגם הוא דיבר על "המקוור ביותר" בכלל – בכל אופן, אם לוגיקתי אינה מטעתני, זה אומר שהוא גם המקוור ביותר של הביטלס, לא?
ראיתי את דבר הויקיפדיה, וזה אכן מתאים למה שהיה ידוע לי (ולרוב הכיתה. ולטריליאן.). אבל כאן עומדת החולשה הגדולה של ויקי – כשצריך לאמת מידע בעל אמינות בינונית ומעלה, אני לא יודע עד כמה אפשר לסמוך עליה. זה כתוב בספר השיאים של גינס? אוקיי, נכון למתי? זה בדוק ל-2007?
והמרצה – הוא עו"ד, אחד המומחים לענייני זכויות יוצרים. אז הוא מדבר בעניין הזה מתוך ידיעה, או שהוא סתם מלא ביטחון עצמי בלי כיסוי?
אני באמת לא יודע. שאלך לשאול אותו בהזדמנות על מה הוא הסתמך?
גם אם זה מעודכן
לשנת 2000 לא ראינו בשנים האחרונות גל של קאברים ל-something.
אני רואה את עצמי כמעריצה מושבעת
Anna הוא לא שיר של הביטלס במקור.
נכון, אז...?
נכון, אז...?
אז אני מניח שלכן הוא לא נכנס לסרט כמו שירים אחרים שהביטלס ביצעו ולא הם כתבו שגם לא נכללו כמו Twist and Shout או Act Naturally.
נו, אז...?
הוא עדיין דוגמה לאחד משירי הביטלס הפופולרים פחות (בהקשר לטענה ש"כולם פופולרים באותה המידה", בלי שום קשר לאיזשהו סרט).
רגע, זו הייתה ביקורת על הסרט?
כי אני לא כל כך הבנתי אם הוא מומלץ או לא, רק הבנתי ששירי הביטלס (מוכרים או לא..) נמצאים המון בסרט..
אז איך הסרט? הטריילר ממש עשה לי טוב, כדי ללכת?
מישהו?
גם אני לא ממש קלטתי,
אבל נראה לי שאם אתה בקטע של מיוזיקלס כמו מולין רוז' או שיקגו או היירספריי, אז תאהב גם את זה. אם גם לך(כמו לי) מיוזיקלס מרעננים כמו סם שינה – אפשר לוותר.
אחותי אמרה לי שגם מישהו מלמל שם
כמובן, פסוילר פוטנציאלי.
זה יכול להיות כינוי לאתר הטריילרים הדפוק של יאהו (שנדמה לי שיש יותר דיונים עליו באתר הזה מאשר טריילרים שמוקרנים [מוקרנים?] בו).
בתור מעריץ נלהב של הביטלס
של אוון רייצ'ל ווד, של מיוזיקלס, של ג'ולי טיימור (אולי לא נלהב, אבל אוהב מואד) ושל הסיקטיז, היה מעט מאוד שהסרט הזה יכל לעשות שיאכזב אותי.
אני לא אשקר, היו דברים שאכזבו אותי. בעיקרו, הרגשתי שהסרט מאוד מסורבל מבחינה עלילתית. הנסיון לדחוף כל כך הרבה שירים, כל כך הרבה דמויות וכל כך הרבה עלילות משנה יצרו מעין עיסה מלוכלכת. הרגשתי שהסרט כלל כמה וכמה עלילות, כשלרוב כל עלילה כזו מספיקה לסרט בפני עצמו. ג'וד ולוסי, סיידי וג'ו ג'ו, מקס והצבא, פרודנס ונטיותיה וכן הלאה. סרט לא צריך להיות בעל קו עלילה יחיד ותו לא כמובן, עלילות משנה הן מבורכות ואף מומלצות בחום רב, רק כל עוד הן עשויות כהלכה. כאן הרגשתי שהכל דיי התערבל ועלה אחד על השני. לעיתים דמות נעלמת לזמן מה, רק בכדי לחזור אחר כך ועוד בלי הסבר ראוי (נזרק איזה משפט בכדי להסביר את העניין וזהו).
כמו כן, על אף אהדתי הגדולה לרביעייה הנפלאה, הרגשתי שג'ולי טיימור אמרה לעצמה משהו בסגנון "אם כבר שירים של ביטלז, נלך על כל הקופה", דבר שהוביל למצב שיש המון שירים. באמת המון. אני מברך את זה, מכיוון שזה כיף לשמוע, והביצועים אף טובים מאוד (לא רק שאוון רייצ'ל ווד מקסימה ומה לא, עכשיו היא גם יודעת לשיר?), אבל לאלה מאיתנו במצפים שהשירים יהיו רלוונטים מבחינה עלילתית צפויה אכזבה. שירים כמו because, blackbird נדחסים לתוך הסרט סתם, ללא כל סיבה. אבל מה, זה כיף גדול.
במיוזיקל, בראש ובראשונה אתה מצפה שהמוסיקה תהיה טובה ומהנה. כשמדובר בשירים של הביטלז, שאני אישית מכיר ואוהב, צפויה הנאה כפולה. גם השימוש בשירים שלא בהכרח כפי שהיה ניתן לצפות מוסיפים משמעות חדשה ומרעננת לשירים.
ציינתי כדרך אגב את הקאסט, אך יש צורך להעמיק. הם באמת מצויינים. משחק חמוד למדי, שירה נפלאה, וגם עושים טוב לעין. ג'ים סטורג'ס ואוון רייצ'ל ווד בתור ג'וד ולוסי יוצרים זוגיות מקסימה וכובשת, שכיף להיחסף לתוכה. גם שחקני המשנה טובים, וראוי לציין את הופעות האורח של בונו, ג'ו קוקר וסלמה הייק שמספקים הופעות משעשות ומולצלחות למדי.
הכל מתבסס בסופו של דבר בטיימור בעיני, ויכולותיה אשר באות לידי ביטוי בסרט. בראש ובראשונה היא נראית לי כבחירה נבונה למדי לפרוייקט שכזה. בתור מישהי שמוכרת בתור אחת אשר לוקחת חומר מקורי והופכת אותו לשלה (טיטוס, פרידה, מלך האריות), הייתה לי הרגשה, אשר רק התחזקה עם הצפייה בטריילר, שיהיה טוב. וטוב באמת היה. ויזואלית הסרט נראה נפלא (על אף שקטעי ההזיות היו מוגזמות מעט לטעמי), ובסך הכל היא מעבירה חוייה משכרת ומלהיבה למדי. רק מה, אם הביטלס היו נתקעים לי בראש לאחר האזנה רגילה, כעט הם באמת מצאו להם דרך לא לצאת לעולם.
תגובה- בתור מעריץ נלהב של הביטלס
יש 200 שירים של הביטלס,טיימור הכניסה 33.
עדיין נראה הרבה?
לביטלס היו 7 שנים, לטיימור שעתיים ורבע
אז כן.
שאלה אחרת
אתה מכיר סרט מוזיקלי אחר שיש בו 33 שירים שונים?
קשה לי לחשוב אפילו על סרטים עם חצי מזה.
ישנו את רנט, שגם מכיל לא מעט שירים
אבל זה לא חשוב..
בכל מקרה, בתשובה ל"סרט מושלם", המדד של מספר שירים בסרט הוא מוטעה אם אתה משווה למספר השירים שיש לביטלס. להכניס 200 שירים, או כמות שבכלל מתקרבת לזה היא בלתי אפשרית בעליל. ההשוואה היא ביחס לסרטים אחרים, לכמות השירים שלרוב מכלילים במיוזיקל. לרוב מה, יש בסביבות ב-20 שירים? על כן, 33 שירים זו כמות לא קטנה בכלל.
ברנט יש הרבה פחות מ-33 שירים
והרבה מהשירים שיש הם למעשה וריאציות על אותם שניים שלושה שירים (זה עם איך מודדים שנה, זה עם פעמוני חג המולד והשיר של קולין ואנג'ל).
את הפרק עצמו לא מצאתי
אבל זו הזדמנות להזכיר את הפרק של הפאוורפאף גירלז שהתבסס על שירי הביטלס.
http://www.rowdyruff.net/transcript_mtba.shtml
שגם זכה במועמדות לאמי על כתיבה
מה שרק מוכיח שוב שבאמי אוהבים חנפנים,
כי זה היה אחד הפרקים הכי פחות מתוחכמים בסדרה המופלאה הזאת. כולו משחקי מילים שמבוססים על שירים של הביטלס, וזה מחזיק בדיוק ל-30 שניות עד שנמאס.
אותי זה הצליח להצחיק מאד לאורך כל הפרק
אבל אניביטלמניאקית שלא ממש מכירה פאואר-פאף.
כחובב גדול של הביטלס והתקופה
זה היה אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם בתקופה האחרונה. ביטלס, מוסיקה טובה, שנות השישים, פסיכדליה, ג'ולי טיימור, מה יכול להיות רע? אז זה באמת לא רע. הסרט רצוף בקטעים מצוינים עד מבריקים, לעיתים הוא סוחף, והביצועים בחלקם מצוינים ואף מבריקים (ובמיוחד הפרשנות הגוספלית ל LET IT BE שמעלה את המחשבה: איך לא חשבו על זה קודם?) ובכל זאת, כמכלול, הסרט לא מתחבר ליצירה בעלת משמעות, וזה חבל, כי מג'ולי טיימור דווקא ציפיתי ליותר מאשר העמדות מבריקות וקליפים מצוינים.
עולה גם המחשבה: מדוע למקם את העלילה בשנות השישים דווקא. הרי דווקא משום שזה כל כך מתבקש הייתי מצפה ממישהי כמו טיימור, שהביאה לנו עיבוד מבריק ל"טיטוס" או עיבוד בימתי מבריק לא פחות ל"מלך האריות" שתהפוך את שירי הביטלס העל זמניים (והם כאלה) ליצירה יותר נשכנית. בסופו של דבר, לאחר כל ההעמדות המבריקות, הביצועים המצוינים, ושאר הדברים הנפלאים שיש בסרט, קיבלנו את הסיפור הישן והמוכר על נער אוהב נערה ללא ערך מוסף כלשהו. ומטיימור, כאמור, ציפיתי ליותר.
מצד שני – הסרט מהנה, השחקנים מעולים (ג'ים סטרג'ס עוד יהפוך לכוכב – יש לו את כל הנתונים) והביצועים לא רק שאינם מחללי קודש, אלא נותנים הרבה כבוד למקור תוך שהם ממריאים גם למחוזות אחרים. אז אני חצוי בנוגע לסרט, אבל הוא מן הסתם יעשה את דרכו למדף ה DVD שלי לכשיצא. ועד אז, אם כבר לראות אותו אז על מסך גדול – הוא בהחלט ראוי לזה.
שכנעת אותי...
אני אלך לסרט בימים הקרובים..
אבל, באמת לא כל כך הוגן כלפי טיימור, הרי היא גויסה לפרויקט מלכתחילה, זה לא היה פרי יצירה, אז באמת שהתלונות (אם יהיו כאלו) רק לפורמט ולאולפנים..
פרשנות ל Let It Be ??
כמה שאני אוהב את הסרט הזה
למרות שהוא מוכיח שמקרים נדירים, אפשר לעשות סרט מעולה כמעט בלי תסריט.
וכמי שגדל על הביטלס (אבל די זנח אותם בשנים האחרונות) אהבתי את רוב הביצועים. אבל השיא זה החגיגה הויזואלית של טימור לאורך כל הסרט.
הערה לעורכים
יש אפשרות לסדר את השורות שבהם יש את שמות השירים באנגלית?
מעבר השורה ביחד עם חיבור העיברית והאנגלית גורם שם לבלבול, במיוחד למי שלא מכיר את השמות של השירים מראש. מיקומי ה' זזו ביחד עם שאר הטקסט מה שמקשה על הקורא עוד יותר.
זאת בעיה מוכרת בשילוב של עברית ואנגלית באינטרנט.
אני רואה בעייתיות רק במקום אחד, שבו מוזכרים
ו-
משהו שאתם יכולים לתקן
מבוסס על שירים מאת ג'ון לנון, פול מקרתני וג'ורג הריסון.
מצטרף לקריאה
ועוד דבר, אחרי הסרט חשבתי לעצמי שלמרות כמות השירים הגדולה, יכלו לעשות עוד סרט שלם לפחות עם השירים הפופולאריים שנשארו בחוץ. ושנייה אחר כך נזכרתי שכבר עשו סרט כזה – "צוללת צהובה" כמובן, שבינו לבין היקום יש בערך שניים וחצי שירים משותפים.
האמת שהיו לי בזמן האחרון ניסיונות ממש גרועים עם מחזות זמר, את רנט שממש אהבתי על הבמה אבל תורגם לסרט בינוני ביותר, אבל מעבר לעולם הקולנוע ביקרתי בהופעה של Mama Mia שהייתה בארץ לפניי מספר חודשים וסבלתי כמו שלא סבלתי בחיי, במיוחד משום שהעלילה שנתפרה למרגלות השירים הייתה עלובה ורופפת, ופחדתי שכך יהיה עם Across the universe.
)קטע הגיוס הפסיכדלי I want you. שהיה קטע ראוי לשבח.
הופתעתי מאוד מאוד לטובה, כן, היו קטעים שגרמו לגיחוך קל(במיוחד בקטעים המתחכמים והקורצים).הדמויית ג'ניס ג'ופלין הרגישה לי יותר כמו ניסיון לסמן וי על התקופה מאשר דמות באמת הכרחית.
אני בניגוד לתגובה שקראתי כאן הייתי מאוד בעד ההכנסה של הסרט לסיקסטיז והיא הייתה מאוד נכונה מבחינתי ומנעה סיכונים מיותרים.
זכור לי מאוד לטובה (מכאן והלאה
וכמעט הערצתי אותם על ההתחמקות מ Lucy in the sky with diamonds עד כתוביות הסיום, כשהבחור שישב לידי כל פעם שלוסי הופיעה אמר, "הנה! עכשיו זה הולך לקרות!" והם עמדו בגבורה שזה לא יקרה, עד הכתוביות סיום, ובכן, זה היה קצת מאכזב כשזה כן קרה, אבל לפחות זה קרה בהתרסה בסוף.
חוץ מזה זה סרט מאוד מהנה אבל בבקשה אל תתפתו לשיר באולם, זה לא נחמד בכלל.
סרט מדהים.
יותר מדי.
זה סרט עם המון מעוף ודמיון אבל דחוס לעייפה בנסיון אבוד מראש לכלול את כל הסמלים של הסיקסטיז בסרט אחד(ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, טימותי לירי). חלק מהביצועים אכן נפלאים(הפרשנות לI Wanna Hold Your Hand מאד מעניינת) וחלקם בנאליים(Let it Be כגוספל,כאילו דה?). זו לטוב ולרע חוויה קולנועית לא שגרתית וזה לא מעט בימינו.
לא ברורה לי ההפצה המוזרה של הסרט.
למה רק שני קולנועים, לכל הרוחות?
מעבר ליקום הוא סרט לא פחות מסחרי ועם פחות סיכוי להצליח מסרט כבד ומשמים כמו, נגיד, כאריות לכבשים, או סרטים אחרים שהגיעו לארץ והופצו יותר. יש בארץ קהילה לא קטנה בכלל של ביטלס גרופי, אז ההחלטה לא להפיץ את הסרט בהפצה רחבה נראית לי תמוהה, שלא לומר שגויה משהו.
לגמרי מסכימה
אהבתי מאוד את הסרט (יש מקום לשיפור, אם נכנסים לדקויות..) אבל סרט נהדר: שירים-של הביטלז-והרבה – וכל אייקוני הסיקטיז האפשריים! (כפי שכבר נאמר פה) – וגם ביקורת אנטי-מלחמתית כמובן: זה כל-כך אני!!
היום באקדמון ראיתי ספר חדש (?) בעברית שעוסק בשירי הביטלס. גיגול מהיר הביא אותי לאתר ההוצאה ומידע על הספר עצמו:
http://www.magnespress.co.il/website/index.asp?category=202&id=1004
(המבצע המינימלי שבהם נותן 20% הנחה ממחיר *כל* ספר באתר)
http://www.magnespress.co.il/website/index.asp?action=events&event_id=58
אגב, הספר הוא הוצאה חוזרת, אבל בסך הכל בן 8 שנים (יצא ב-1999 במקור).
זכורה לי ביקורת של י. קוטנר על הספר, כשהוא יצא. הוא נהנה אך לא הבין מדוע הוא צריך לקרוא על שינויי תיבות ושבירת תבניות כדי להבין את הגאוניות של המוזיקה ולהנות ממנה.
זכורים לי גם המכתבים למערכת שבוע אחר כך, של מוזיקולוגים שזעמו על כך שהארץ נתנו לשדרן חסר ההשכלה המוזיקלית לבקר את הספר.
אם הכוונה ל"הביטלס – שבע השנים הטובות" של נפתלי וגנר
(הקישור מוביל להוצאה אך לא לעמוד הספר) הוא נדפס בתשנ"ט (כלומר אינו חדש). כמו כן אני לא ממליצה עליו לבעלי עניין בסרט בכלל או בביטלס בפרט, אלא אם הם בעלי השכלה מוזיקלית פורמלית++ (הכוונה לתאוריה, לא ליכולת נגינה מעשית) ואוהבים חפירות בכל תו ואקורד.
אתן לכם דוגמה לכמה משפטים מהפרק הראשון (עמוד 17) כדי שתקבלו תמונה על הספר ותדעו להחליט אם הוא אכן בשבילכם:
הסממנים הללו, שאותם אדגים בהרחבה בכמה מהפרקים הבאים, קשורים לעיקרון של היפוך חץ הכיווניות הטונלית:
– המהלך II-IV-I (תיבות 3–8) הוא בגדר מהלך הרמוני נסוג, שהרי בדרך כלל מופיעות דרגות אלה בסדר הפוך – I-IV-II.
– הדיסאלטרציה (תיבות 3–6) פירושה אי-פתרון צליל מוביל שניוני באמצעות נסיגה כרומטית, הדו# כאילו נוסג בו מכוונתו להוביל לרה ונסוג לדו♮.
– תוך כדי כך נמנע פתרון קונטרפונקטי תקני של צליל הספטימה של ה-II#7 (הסול בתיבות 3–4 שאינו נפתר לפה# בתיבה 5). תופעה זו ניתן לכנות בשם נסיגה קונטרפונקטית.
– את הקדנצה האותנטית הנחרצת והמקובלת (V–I) מחליפה כאן קדנצה פלגלית רכה (IV–I בתיבות 5–8). יתר על כן, ההתחלה המתקדמת – VI-II#7 – יוצרת מומנטום בכיוון הדומיננטה. לנוכח התנופה ההרמונית הזאת יש בנסיגה ל-IV משום השמטת הקרקע מתחת לרגליים.
ואם אתם חושבים שבהמשך יש משהו אחר – אין. כל הספר ככה. קניתי אותו לפני כמה שנים ואף שאני מכירה את רוב המונחים המוזיקליים עצמם, אני לא ממש מצליחה לחבר את הניתוח לאיזושהי תובנה קוהרנטית (אבל ההשכלה המוזיקלית שלי היא לא ++).
בפסקול המלא
הם מופיעים.
http://www.amazon.com/Across-Universe-Deluxe-Original-Soundtrack/dp/B000WCBPOG/ref=pd_bbs_sr_1?ie=UTF8&s=music&qid=1196489330&sr=8-1
הביטלס שולבו בהמון סרטים מוזיקליים
לילה של יום מפרך, הצילו, צוללת צהובה, מג'יקל מיסטרי טור וכו'.
הפצה דפוקה לגמרי!
בהתחלה חשבתי שאחרי כמה שבועות באמת יפיצו את זה בכל הארץ…או לפחות בעוד בתי קולנוע שלא נמצאים בת"א…
אבל לא!!…עבר מלא זמן וזה לא מגיע….=[
דפוק לגמרי ואני ממש לא מבינה
הפצה דפוקה לגמרי!
גם נראה שתיכף מורידים את הסרט די לגמרי… רציתי לקחת חברים השבוע, אחרי שסיפרתי להם שזה סרט שחייבים לראות בקולנוע, וגילינו שהוא כבר בכלל לא מוקרן בהצגה שניה ביס פלאנט, אלא רק פעמיים ביום, שהפעם השניה היא ב18:30…
הפצה מפגרת. לדעתי הסרט פספס ככה הרבה מאוד צופים.
אני לא יודעת בקשר לטיב העלילה
או התסריט, אבל אני נשארתי באולם עד סוף הכתובית האחרונה, ויצאתי עם חיוך צ'שייר ענקי.
סרט נהדר :]
פשוט סרט ט ו ב !
השירים שלו מלווים אותי עד עכשיו,פשוט איכות !
הקאברים האלה מצויינים לדעתי !
והסרט עצמו אמנם בנאלי מבחינת התוכן,אבל השירים והשחקנים היפים עושים את העבודה בצורה מושלמת.
בקיצור,מומלץ מומלץ מומלץ !
אז ראיתי
בתור פנאט ביטלס, בזמנו התנבאתי שזה יהיה סרט שיסחט ממני תגובה קיצונית:
כתבה מספר 3723
אבל הנה, ראיתי, והשמיים לא נפלו. לא סרט טוב במיוחד, אבל גם ממש לא גרוע, ואפילו דיי מהנה. איך זה קרה? לא ברור. אחרי הכל, ג'ולי טיימור היא לדעתי, גם בדברים הטובים שהיא עושה (אהבתי את "טיטוס"), במאית בלתי נסבלת. וספציפית ב"יקום" יש לה פה ושם מפגני חוסר טעם משווע (כל הסצינה של "מיסטר קייט" למשל). אז איך זה בכל זאת עבד עלי?
כנראה שזה בזכות העובדה שאליוט גולדנת'אל, שלקח את הפסקול תחת כנפיו, התייחס אל המוסיקה עם הרבה כבוד. כן, הוא שינה המון והביא אינטרפטציות משלו. אבל הוא תמיד דאג להשאיר 60% מהמקור לכל הפחות. העיבודים, גם הקיצוניים שבהם, שומרים על משהו כפי שהוא היה במקור (בדרך כלל ההרמוניות הקוליות, לפעמים ריפים של גיטרה או קלידים, לפעמים אפילו אינטונציה או ניואנס מזוהה על מילה ספציפית). אז חילול קודש לא היה פה.
בנוסף, יש כאן לא מעט קריצות למעריצי הביטלס, שעוזרות להחליק את הגלולה. ולמרות התסריט המקושקש, נטול המבנה או העלילה או ה, רחמנא ליצלן, תוכן – הסרט סך הכל עובד. הוא אפילו כולל לפחות שתי סצינות מצוינות – Let It Be בביצוע גוספל קורע לב, ו-I Want You שקיבל משמעות חדשה ומפתיעה.
והופתעתי גם מחוסר הנסיון להתחנף לקהל עם שירים מוכרים. לא כל יום שומעים את Helter Skelter ו-Blue Jay Way מוזכרים בנשימה אחת לצד Let It Be.
אז לא סבלתי במיוחד, ולמרות שזה סרט זניח ושאני עדיין חושב שטיימור היא במאית חסרת חוש טעם בסיסי, סך הכל זה היה דיי כיפי.
מה כן הרגיז אותי? התרגום. ועל כך בהודעה נפרדת.
התרגום
(אידלשטיין, אתה כאן? בנימה אישית, אתה מתרגם שאני עפ"י רוב מעריך, ואשמח אם תצוץ להבהיר כמה החלטות תמוהות)
ניחא שהחלטת לתרגם את I Am The Walrus בתור "אני הניבתן", כשכבר 4 עשורים השיר הזה מתורגם כ"אני אריה הים".
ניחא שדווקא את Helter Skelter, שמלווה סצינות של בלאגן בסרט, החלטת שלא לתרגם ולהשאיר באופן סתום כ"הלטר סקלטר", בעוד שמן הראוי היה לומר לקהל הישראלי שזה "תוהו ובוהו" או "בלאגן".
מילא שתירגמת ב-Come Together את "Monkey finger" כ"קוף באצבע" או משהו בסגנון, כשעל פי הפרשנויות הנפוצות זה אומר או "מגושם" או "אצבע שעירה" או "ג'וינט". אפילו נסלח שאת ההלצה המאוד מפורסמת "He shoot Coca Cola", שמתייחסת לקוקאין ולא לקולה, פיספסת.
אבל רבאק, אי אפשר היה לכל הפחות להסתכל על המילים של הביטלס באינטרנט לפני מלאכת התרגום ולהימנע מטעויות מביכות? שלא לדבר על כך שלא חסרים פורומים שמוקדשים לביטלס (גם בארץ – http://forums.nana10.co.il/Forum/?ForumId=2374 ) ותמיד אפשר היה לבקש בהם עזרה.
ב-Something למשל, תירגמת את השורה:
כ"אני לא רוצה לעזוב אותה עכשיו
היא יודעת שאני מאמין ב'איך"'.
ב-Strawberry Fields תירגמת את:
בתור משהו בסגנון "תנו לי לקחת אתכם כי *גם* אני הולך.
שדות תות."
("סטרוברי פילדס" זה שם של מקום, בדיוק כמו "פני ליין")
אלו היציאות התמוהות שאני זוכר, שלצערי מגיע להן מקום של כבוד במניח רעפים.
דבר ההגנה?
התרגום
אם אלה הטעויות הכי קשות שמצאת, מצבי כנראה טוב!
ותודה שצפית…
דבר ההגנה: השירים תורגמו בהתאם להקשרם בסרט
שלא פעם חרג מההקשר המקורי של הביטלס וטען אותם במשמעויות נוספות ובמשחקי מילים.
למשל, נכון שבמקור "סטרוברי פילדס" הוא שמו של בית יתומים של צבע הישע בליברפול יאדה יאדה יאדה, אבל זה קשור לג'ון לנון, זה לא קשור לשימוש שנעשה בשיר בסרט שבו היה קשר לשדות קטל, והתותים המדממים לא משאירים הרבה מקום לדמיון.
כמו כן "Walrus", מה לעשות, הוא אכן ניבתן בעברית. אף שבמשך עשורים תרגמו אותו ל"אריה ים" (בעל חיים אחר) גישתי היא כי טעויות מוטב לתקן ולא לקבע.
בפרט, התלונה שלך לגבי Something שגויה: הוא באמת שר 'You know I believe in 'how [תקשיב בעצמך] וקלטתי מיד שהם שינו בקטנה כדי שהטקסט יתכתב עם מה שהוא אמר בדיון בתחילת הסרט (אם מה שאתה עושה מגדיר אותך או אם מי שאתה מגדיר את מה שאתה עושה, הוא אמר שהוא מאמין באיך אתה עושה ולא במה, משהו כזה).
מה שמעצבן בתרגום הסרט הוא שמו – across זה לא beyond ואין שום קשר ל"מעבר"… אבל בכך אשמים המפיצים. דווקא בסרט עצמו התרגום היה נכון והתייחס למרחבי או רחבי היקום.
אני לא יודע אם שמעת את זה,
אבל יניב אידלשטיין, שתרגם את "מעבר ליקום" (הסרט, לא השם) סיפר קצת על העבודה על התרגום בפישקאסט שהוקלט איתו:
http://www.fisheye.co.il/fishcast007_skyfall/
שמעתי, אם כי אני כבר לא זוכרת כלום...
זה היה לפני שצפיתי בסרט אז לא היה לי הקשר מתאים. הוא התייחס לכותרת או גם לסרט עצמו?
אני חושבת שהתרגום לסרט (בהנחה שהתרגום שהוקרן בסינמטק הוא אותו תרגום מדובר) היה בסדר גמור, לא היו לי תלונות.
עלילה שחוקה שילוב של שיער והחומה
העלילה היא שילוב מפוהק
של המחזמר שיער
והסרט החומה של הפינק פלויד,
שוב ושוב עוסקים בקלישאות מלחמת וייטנאם , סמים ומרד חברתי , במקום להיות מקוריים לפחות כמו צוללת צהובה
או " הצילו " .
כן,
אבל זה מה שקרה בשנות ה60. קשה להכחיש את זה.
רק רציתי לשאול עם הסרט יוצג בעוד ערים חוץ מת"א.
לא, הסרט כבר ירד מהמסכים.
אני היחיד?
אני אשכרה היחיד פה שחושב שהסרט הוא איום ונורא?
סרט נוראי, מביך, מרגיז ומה לא???
מעליב את האינטילגנציה האנושית…
הייתי חייב לצעוק את זה.
לא. אתה היחיד שלא מנמק.
שירים מאת ג'ון לנון ופול מקרטני?
ומה ג'ורג' ורינגו, עז?
נדמה לי שרובם המכריע של שירי הביטלס נכתב ע''י לנון ומקרטני.
ולמרות זאת, מספיק מהשירים בסרט נכתבו ע''י הריסון
אם במספיק אתה מתכוון לשלושה שירים,
אז כן.
נו, זה כמעט עשירית מהשירים.
מאיזה אחוז מותר לקחת ממך את הקרדיט על יצירה?
איש לא לקח קרדיט על היצירה ולא גזל מחלקו של ג'ורג'
לשם השוואה, גם בפסקול "הנסיכה הקסומה" (שמכיל עשר רצועות) מצוין שהמוזיקה היא של מארק קנופלר אף ששיר הנושא (Storybook story) לא הולחן על ידיו. אז אפשר למחות על עשרה אחוזים או לקבל את העובדה שאם 90% מהמוזיקה נכתבה ע"י יוצר/ים X אז בכרזות או בכותרת הראשית יהיה כתוב X וברול של הקרדיטים יהיה פירוט של הכול (ואכן היה). אין צורך לעשות מזבוב פיל…
נורא התפלאתי
כשהגעתי לביקורת על הסרט, ציפיתי למצוא קטילה רצחנית, ואם לא שם- אז לפחות בתגובות של מיטב חובבי הקולנוע.
קולות זועמים נגד הביצועים,
מחאות חריפות נגד בליל הדמויות, האירועים האו-סו-סיקסטיזיים, והאובר-דרמה שקראו לעצמם עלילה,
שמישהו יקום ויגיד שזה מבט משנות האלפיים על שיער שפוגש את מולן רוז'. לא בדיוק פוגש, יותר כמו מתנגש בו חזיתית.
משהו?
אמנם לקח לי עד סוף הסרט כדי להבין שהוא נורא.
מחיתי את דמעות ההתרגשות והצהרתי שהם שיחקו לי ברגשות באופן זול, ושלפחות לא התייפחתי כמו בבופור-
אבל חשבתי שזה רק בגלל שאני ממש לא מבינה בקולנוע.
איך יכול להיות שאני היחידה שראתה את כל זה?
כמה אחלה שזה היה.
העלילה היא, כמובן, לא השיזל בסרט הזה, במיטב המסורת של 'שיער'. מה שכן הופך אותו לשווה צפיה הוא הדרך שבה טיימור לוקחת שירים אייקוניים ומזינה אותם במשמעות שונה (לפעמים במעט, לפעמים לחלוטין) על-ידי הפרשנות הויזואלית וחלוקת הטקסט. במקרים כמו 'I Want You' התוצאה לא פחות ממבריקה, אבל גם כשזה יוצא פחות מושחז-זה בהחלט עובד.
ויש בזה משהו מאוד אמיץ. לקחת שירים מאוד מוכרים, שחקוקים בתודעה הקולקטיבית באופן מאוד מסוים, ובמקום לנצל אותם כדי לדגדג על המיתרים של הקהל ולהזכיר לו את מה שהוא מכיר ואוהב, לשחק עם ההיכרות שלו את הטקסט, את הצליל, את המנגינה. לגרום לו לעמוד על המשמר.
חוץ מזה, תענוג לראות במאית שמשכילה להשתמש בכלים שהקולנוע מספק לה ולא מתייחסת אל הכוריאוגרפיות כמו קטע בימתי שמתועד על-ידי מצלמה. כשחושבים על זה לרגע, זה הרבה יותר נדיר בימינו ממה שהיה אפשר לצפות.
וכן, הוא נופל בהרבה מאוד פרמטרים אחרים. אני לא אכחיש שהדמויות בו הם קלישאות רדודות, או שהעלילה בו נדחקת לפינה. זה סרט במשקל נוצה. אבל זה סרט מעניין במשקל נוצה, והוא מצליח איפה שהרבה סרטים נכשלים. למרות הילת הכשלון המפואר, מומלץ לתת לו צ'אנס.
שיזל?
יש שירים בסרט שהצלחתי לומר בהם ''וואלה!''
בlet it be הצליחו לרגש ולהביא את השיר למקום חדש
ובi want u אך שהוא נכנס ללשכת גיוס ממש הצליחו להרים לי "כמה שערות מהגבה"
ויש כמו הי פרודנס שלא היה משהוא
בגדול אהבתי…
*דיר* פרודנס.
סרט נהדר, ג'ולי טיימור תעשי לי ילד, וכו' וכו' וכו'.
הבעיה הרצינית שיש לי עם הסרט, אחרי ששמעתי את בלקבירד בפעם האמיתית הראשונה שלי, היא הביצוע לבלקבירד. כלומר, מקס ולוסי יושבים על שפת הים ולוסי רואה בלקבירד אז היא מזמרת לה שתיקח קצת ברוקן ווינגס? עם כל עלילות המשנה שהיו בסרט היו יכולים לשלב לבלקבירד חביבה אחת איזה נמבר חביב. דוגמה, אל הבית של החבר'ה טסה ציפור ושוברת כנף והם מעודדים אותה. יכול להיות חמוד, לא? (כן, בתמצות זה נשמע עילג).
בלי ספק,
גם אם חילול קודש, חילול קודש נחמד לפחות.
ומשעשע משהו.
אז למה, בעצם, אין עדיין ביוגרפיה מוזיקלית על הביטלס?
אני מניח שהתשובה היא שהם כבר השאירו חותם על הקולנוע כמה ("A hard day's night") וכמה ("צוללת צהובה") וכמה ("Help") פעמים, בנוסף לסרטים בהשראתם (הסרט הנ"ל, וסרטים כמו "שמי הוא סם", עם פסקול שמורכב מקאברים של הביטלס ודמויות עם שמות כמו לוסי וריטה). ב-94 עשו סרט די חמקני על הביטלס, "בקביט", שבעיקר התמקד בסטוארט סטקליף, AKA "ההוא שפרש מהביטלס דקה לפני שהפכו ללהקה שיותר גדולה מישו". בנוסף אליו, הייתה את הסצנה הגדולה מ"Walk hard", שבה ג'ון סי ריילי פוגש את הביטלס בהודו, שהייתה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי, והיה את "רוצה לאחוז בידך" ("I wanna hold your hand"), שמספר את הסיפור על ההופעה הראשונה שלהם בארה"ב, אצל אד סאליבן – סרט שלא הראה את הביטלס עד בערך הדקה האחרונה.
אבל עדיין לא ראיתי על הביטלס ביוגרפיה מוזיקלית פרופר, שמספרת מההתחלה ועד הסוף את הסיפור של להקת הרוק הכי גדולה בעולם, מהמבורג דרך אד סאליבן והודו, יחד עם פול-מקטרני-מת ו"Were bigger than Jesus", עד הגג של אבי רוד ו"Don't let me down". מוזר לי שאף אחד עדיין לא הרים את הכפפה – וזה חבל מאוד, כי כבר נגמרה התקופה שבה דניאל דיי לואיס יכול לשחק את ג'ון לנון (בשביל פול מקרטני – החיפושית האהובה עלי, למען הסר ספק – יש מספיק אנשים. הוא אולי היה הכי טוב שם, אבל הוא עדיין לא בדיוק דמות יותר מדי יחידה במינה בשביל שליהוק בשבילו יהיה מכה. אולי ג'יימס מקאבוי יכול להתאים). לוסי לו יכולה להיות יוקו אונו, ופיליפ סימור הופמן כמו נולד לשחק את בריאן אפשטיין. יש פה חומרים מצוינים לביוגרפיה המוזיקלית הטובה ביותר מאז "אמדאוס".
כי יש אנתולוגיה שלמה...
והביטלס פשוט כ"כ מתועדים בזמן אמת שאין סיבה להסתפק בפחות מהדבר האמיתי.
לרשימה שלך נוסף מאז "נער משום מקום" על נעוריו של ג'ון וינסטון לנון הצעיר טרום המבורג; "באקביט" עוסק בעיקר בתקופת המבורג (מטבע הדברים); "לילה של יום מפרך" מתוסרט ובכל זאת קרוב מאוד להיות סרט תיעודי על הביטלמאניה (אם צופים בסרט התיעודי The first US visit אי אפשר שלא לשים לב עד כמה התסריט נאמן למציאות, ובהתחשב בכך שהוא נכתב ע"י תסריטאי שלא הכיר אותם כלל ושהה במחיצתם ימים ספורים זה די מרשים); Let it be מתעד את הלהקה ברגעיה האחרונים והלא מאוד מחמיאים, על סף הפירוק. אז מה עוד חסר, סרט על הביטלס בהודו? רציתי לומר משהו על סרג'נט פפר, אבל גם עליו יש סרט תיעודי "איך עשו את" (מומלץ בחום).
סרט תיעודי מלא על כל תקופת הביטלס קיים בפארודיות של אריק איידל עם The Rutles (אפשר להסתפק בראשונה All You Need Is Cash).
Make love, not war
זה המסר שלמדתי מהסרט, וגם מהשיר "The power of love" (היו לא פחות משלושה כאלה באייטיז, הכוונה לזה של פרנקי הולך להוליווד). חייבים להודות שבשנת 2007 זה מסר מקורי שלא ראינו או שמענו בשום מקום; כמו כן בשלה השעה שהאמריקנים המטומטמים האלה יבינו סוף סוף איזו טעות הייתה מלחמת ויטנאם, הגיע הזמן שמישהו כבר יעשה על זה סרט!![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
צפיתי בסרט באיחור קל של חמש שנים… וגם זה כנראה לא היה קורה אלמלא הזדמנה לי אפשרות לצפות בו חינם במסגרת לא ביתית. יש לי בעיה קונספטואלית עם מחזמרים שנתפרים מסביב לשירים קיימים של להקה כזו או אחרת, ויש לי רתיעה טבעית מגרסאות כיסוי לשירי הביטלס (שכן איש לא מסוגל לעשות זאת טוב מהמקור). לפיכך ל"מעבר ליקום" (איזה תרגום אווילי…) לא היו סיכויים טובים מלכתחילה. מצד שני, בין לבין הספקתי לצפות ב"מאמא מיה" והוא היה מטופש (כמובן) אבל חינני ומהנה ביותר; אני עדיין מעדיפה מחזמר עם שירים מקוריים ולא נלהבת מהשיטה, אבל הוא הוכיח לי שהשד לא חייב להיות נורא כל כך. ובכל זאת, אבבא היא לא הביטלס ומבחינתי שירי הביטלס הם סוג של "קודש הקודשים"…
ליתר ביטחון התיישבתי בקצה השורה כדי שאוכל לברוח בקלות בעת הצורך. ספוילר: נותרתי בכיסא עד תום הסרט (אף שלפניו הייתה הרצאה ובמהלכו לא הייתה הפסקה והרהרתי בביקור בשירותים לא פעם ולא פעמיים). להפתעתי ולשמחתי, 20 דקות לתוך הסרט חשבתי לעצמי "המממ, דווקא לא רע בכלל". העלילה הראשית, כפי שניתן להבין, נדושה וקלושה, אבל השימוש המקורי בשירים (בלי להפוך אותם למעצבנים או למשהו שונה לגמרי) והפרשנות הוויזואלית המרהיבה היו מרעננים בהחלט. השחקנים שרו סבבה לגמרי ולשחקן הראשי יש וייב מקרטניי חזק (עם תסרוקת של סוף הסיקסטיז תחילת סבנטיז, אבל מגולח, שזה טוב).
הבעיה העיקרית היא הגודש. יש לא מעט שירים (אפשר לשים כאן נקודה וזה יהיה נכון…) שאין להם שום קשר לעלילה. אני לא מתייחסת לקידום העלילה; במחזמר, כמו באופרה, מקובל שהדיאלוגים (או הרצ'יטטיבים) מקדמים את העלילה והשירים (האריות) פותחים צוהר לעולמן הפנימי של הדמויות, ולא זו הבעיה. ב"מעבר ליקום" יש שירים שכל תפקידם הוא פשוט להיות שם. שירים ששרה דמות שאין לה שום קשר לעלילה וצצה רק כדי לשיר אותם. זה נחמד כשמדובר בג'ו קוקר (שעשה זאת עוד בזמן אמת, כידוע) או בונו (לא זיהיתי אותו, אבל חברה שישבה לידי ציינה שזה הוא) אבל יש יותר מדי כאלה (והם לא מושרים בידי סלב כזה או אחר). בהקשר זה ניתן לציין את דמותה המיותרת מאוד של פרודנס, ששזורה לאורך העלילה באופן חסר משמעות לחלוטין, ונראה שהסיבה היחידה לקיומה היא שבשלב כלשהו יוכלו לשיר לה את "דיר פרודנס" (שוב, לא קשור בכלום לעלילה) או להכניס עוד רפרנס ביטלס משעשע (נגיד) שמבוסס על מילים של שיר כזה או אחר (הרמה להנחתה כ"כ צפויה ובנאלית שהופתעתי שהיו אנשים בקהל שצחקו ממנה).
בקיצור, מרוב התלהבות לפרש עוד שיר ועוד שיר, היוצרים לא ממש ידעו מתי לעצור ומה להשאיר על רצפת חדר העריכה, והסרט די עף על עצמו… מה שגורם לו להיות ארוך מדי. שעתיים ורבע ממש לא נחשב לזמן חריג בימינו (למען האמת, בסוגה המוזיקלית זה אפילו קצר, אם משווים ל"צלילי המוזיקה" או ל"גברתי הנאווה") אבל הוא מייגע ולכן ההרגשה המתקבלת היא שהוא מתארך שלא לצורך. בשלב מסוים התחלנו לשאול "נו, זה לא נגמר?" בפרט שלקראת הסוף העלילה הראשית די מסתיימת והעסק קצת נעצר, ומה עכשיו? מה עוד נשאר לומר? אז הסרט קצת מתמסמס לו לאטו ולפחות ניתן לומר שהוא סוגר את הקצוות בצורה סבירה. אם 20 דקות לתוך הסרט חשבתי לעצמי "המממ, לא רע", הרי ש-20 דקות לתום הסרט חשבתי לעצמי "אה, לא מי יודע מה". לסרט היה פוטנציאל והוא קלקל לעצמו, מרוב התלהבות ורצון לדחוס עוד ועוד. היוצרים היו צריכים לשמוע את העצות "כל המוסיף גורע" או less is more או פשוט להעסיק עורך אמיץ יותר עם מספריים שאינם יודעים רחם…
לסיכום, אני לא מצטערת שהלכתי, היה נחמד ונחמד שהיה, אף שיכול היה להיות הרבה יותר טוב. הביצועים לשירים התאימו לסרט אבל אף אחד מהם לא עשה לי "וואוו" או גרם לי לרצות להאזין לו שוב במנותק. מה שכן, אולי אקנה אותו סוף סוף (הוא כבר שנים ב-WL שלי והשתעשעתי ברעיון לקנות, אבל חששתי לעשות זאת על עיוור) ולו רק כדי לצפות בתוספות בכלל ובקומנטרי בפרט (אני צריכה לבדוק באמת אם יש משהו מעניין). זה סרט שהעשייה שלו עשויה להיות מעניינת יותר מהתוצר הסופי…
תרגום
אהבתי בעיקר את תרגום המילים המיוחד …
איפה אפשר למצוא את התרגומים הספציפיים מתוך הסרט הספציפי?