ביקורת: מגלופוליס

"מגלופוליס" הוא, כידוע, פרויקט תשוקה רב עשורים של פרנסיס פורד קופולה. פרויקט שהוא עמל שנים על גבי שנים בשביל ליצור, השקיע ממיטב כספו, גייס צוות שחקנים מרשים לכל הדעות וכל זה על מנת לעשות את הסרט הזה. ותקשיבו, אין לי מה להגיד, זה יפה שבמאי בגילו לקח זמן והשקיע כדי לחרבן לחלוטין על המורשת הקולנועית שלו. מורשת שהוא כבר החריב די ביסודיות בשנות התשעים, אבל היה לו חשוב שאף אחד לא יטעה לחשוב שבאמת שווה לחקור את הפילמוגרפיה שלו אחרי שנות השמונים. "מישהו אולי שכח את עומק הפאדיחה", הוא אמר לעצמו, "חשוב שהם לא ישכחו". 

העלילה היא כזאת: בניו יורק, אבל כאן קוראים לה ניו רומא כדי לאפשר לקופולה להכניס כל מיני ציטוטים ומוטיבים מהאימפריה הרומית, יש ראש עיר (ג'יאנקרלו אספוזיטו) שמנסה לדאוג לאזרחים שלו ולרווחתם בהווה, ואדריכל (אדם דרייבר) שאחראי על משהו לא ברור בעירייה שמנסה לדאוג לעתיד. הייתי עוזר לעצמי וקורא להם בשמות שלהם, אבל מתייחסים אליהם כל הזמן כסיזר וסיסרו, וזה אחד המבלבלים. בין שניהם יש היסטוריה רעה, כי ראש העיר היה פעם תובע כללי שניסה להוכיח שהאדריכל הרג את אשתו, אבל האדריכל זוכה. האדריכל זכה לאחרונה בפרס נובל כי הוא המציא חומר חדש (כמו שאדריכלים עושים) בשם מגלון, והוא עושה… הכל. דמיינו ויברניום רק פי אלף. מדובר באחד מנפנופי הידיים הקולנועיים הגדולים בתולדות ההיסטוריה, בגדול – קופולה אף פעם לא מסביר מה החומר עושה, איך מייצרים אותו, או עונה על טענות חוזרות ונשנות שהוא אולי מסוכן. כי עבור קופולה, כל "מגלופוליס" הוא אגדה. מה שמאפשר לו לחפף ולחרטט את החיים שלו ואז כהצטדקות להגיד שהעניין הוא הסמליות של הקטע, ללא אפילו גרם אחד של מחשבה איך הדבר באמת היה עובד. 

בין ראש העיר והאדריכל יש את ג'וליה (נטלי עמנואל), הבת של ראש העיר שמתחילה את הסרט כחיית מסיבות אבל לאחר שהיא רואה את האדריכל עוצר את הזמן (אה כן זה דבר שהוא יכול לעשות ולא משנה שום דבר בעלילה חוץ מהחלק הספציפי הזה), היא מסוקרנת ממנו ומתחילה להתקרב אליו. הלוואי שהייתי יכול לעצור פה את התיאור כשהוא עוד כמעט מכובד, אבל לא – האדריכל הוא חלק ממשפחה עשירה שהסבא שלה הוא בנקאי עשיר, וכל בני הדודים שלו, ככל הנראה, שוכבים אחד עם השני. הזכר מביניהם, שיה להבוף, שונא מאוד את אדם דרייבר בלי סיבה ממשית. אולי הוא ראה את "אנט" ועדיין לא קיבל ממנו את הכסף שלו בחזרה. הנקודה היא שהוא מבלה את הסרט בניסיון להתנקם בו. לא סיימתי. יש גם את העיתונאית וואו פלאטינום, שכן, זה השם שלה. מגלמת אותה אוברי פלאזה בפאה בלונדינית והיא הפאם פאטאל של הסיפור הזה. עכשיו, כל הנשים בסרט מוצגות די לא משהו, בין מחפיץ למעליב, אבל פלאזה קיבלה את התפקיד הכי "היישר משנות הארבעים" של אישה שמאוד רצתה את האדריכל, אבל הוא לא אהב אותה, אז היא מחליטה לנקום בו, לגרום לו לקנא ולאמלל אותו בדרכים הכי פאם-פאטאליות מגוחכות וסליזיות שאפשר לדמיין. האם סיימתי? אני מקווה שסיימתי. לא, נכון, יש איזה עניין עם שערוריית מין שהאדריכל מואשם בה שבו הסרט מתייחס לניצול מיני עם כל העדינות של כל מה שקראתם בפסקאות הקודמות, וגם באיזשהו שלב יש מטאפורה לפוליטיקאים פופוליסטים שהיא מיותרת לחלוטין. כאילו, כל הפסקה הזאת מיותרת לחלוטין – אפשר לחתוך מהסרט הזה את מרביתו ושום דבר לא היה משתנה. אני לא יודע איך פרנסיס כתב את זה שלושים שנה וזה התוצאה שהוא הגיע אליה. אולי היה צריך עוד שלושים, לא יודע. 

אם תהיתם, הדיאלוגים לא יותר טובים – וחלוקים בערך חצי-חצי בין הסבר של דברים ברורים מאליהם שאנחנו רואים על המסך (דמות כלשהי מצביעה על בקבוקים ריקים ואומרת "בקבוקים ריקים!") ובין ציטוטים של כותבים אחרים שאמורים להרשים אותנו כי מישהו אחר שהוא לא קופולה אמר אותם. להגנתו של קופולה, הוא גם כותב כמה דברים אחרים פה וזה אכן מבהיר למה אנחנו צריכים להתרשם כשמישהו אחר כתב משהו, כי לפחות זה יותר טוב ממה שקופולה כותב בימינו. אבל גם, כזה, זה שמישהו בסרט אומר משהו שמישהו אחר אמר לא הופך אותו או את מי שאמר אותו במקור לחכם אוטומטית. בין לבין אין אף דמות שמדברת כמו משהו שמתחיל להישמע כמו בן אדם. או מתנהגת. לרגעים, הדמויות אפילו לא הולכות כמו בני אדם. ואם לא כלום, זה לפחות מרשים מאוד שבמחי תסריט נוראי אחד והחלטות בימוי גרועות קופולה הצליח לבזבז צוות שחקנים שכולל את מי שהזכרנו וגם את דסטין הופמן, ג'ייסון שוורצמן, ג'ון וויט, ולורנס פישבורן בלי שאפילו אחד מהם יצליח לתת הופעה אחת טובה. 

כנראה שבשלב הזה ועל כל הביקורת שלי קופולה יגיד, זה אגדה, חביבי! הכל מסמל דברים! וואו פלאטינום היא העיתונות השטחית והנקמנית! שיה להבוף הוא הפוליטיקאים תאבי הכוח שבונים אותו בדרכים מפוקפקות! המגלון הוא הדמיון האינסופי לעשות עתיד יותר טוב! 

ועל זה אגיד: קופולה, חביבי, כל הקולנוע הוא אגדה. ויוצרים טובים, באמת, יודעים לרקום אגדות שעובדות גם ברמה העלילתית וגם ברמה הסמלית. זה לא אמור לבוא אחד על חשבון השני. ואז הוא, אפשר לקוות, ישתוק לשנייה, ואז אני כנראה אפלוט שגם הסמליות שלו מטומטמת נורא נורא. ואז אני אפלוט עוד "נורא" אחד. 

אני אגיד את זה ככה, אתם יודעים מה הסרט ש"מגלופוליס" היה רוצה להיות? "בחזרה למחר". סרט על גאונים שצריך פשוט לתת להם להיות גאונים ועל השאלה המורכבת מתי ויתרנו על אוטופיות. ו"בחזרה למחר", יש לציין, לא עושה עבודה כזאת טובה בלענות על השאלות האלה. אבל לעומת "מגלופוליס" הוא יצירת מופת. הוא מציב טענות, מתמודד איתן, מראה את הקשיים, וחושב באמת על הסוגיה שהוא מעלה – גם אם באופן די מחופף. 

"מגלופוליס" פשוט… לא עושה את זה. זה סרט על גאון שההוכחה לכך שהוא גאון זה זה שהוא גאון, ומכיוון שהוא גאון צריך להקשיב לו, כי הוא גאון, ואם הוא גאון אז הוא צודק והאם הזכרנו שהוא גאון? זה סרט גיבורי על, ואפילו לא מאלה החדשים, וכשאני אומר "חדשים" אני מתכוון משנות השבעים והלאה. לא, זה סרט גיבורי על של הסרטים הקצרים של סופרמן של שנות הארבעים, בהם הגיבור צודק בכל דבר שהוא עושה או אומר פשוט כי הוא הגיבור, והוא רק צריך לחכות שהעלילה תתיישר לרגליו במידה ויש לו איזה קושי. הוא לא צריך לעשות משהו, או להתעמת עם מציאות כואבת או לוותר – הוא פשוט צריך לחכות מספיק זמן שכולם יבינו שהוא גאון. וזה די מה שהדמות של אדם דרייבר עושה בסרט הזה – כלום. 

ותראו, אני לא נגד תקווה או אמונה במין האנושי וביכולת שלו לעשות דברים טובים. אבל אי אפשר להכחיש שלהגיע למצב הזה זה קשה, וצריך לעבוד בשבילו. אלא אם אתה, מסתבר, פרנסיס פורד קופולה, ואז ממש אפשר להכחיש את זה ופשוט לשאול "למה כולם לא מסכימים שאפשר לעשות שיהיה סבבה, הנה זה ממש קל כל מה שצריך זה להקשיב לגאונים". כאילו חלוקת משאבים, רעיונות אידיאולוגיים סותרים, או בירוקרטיה הם דברים שאפשר לבטל בהינף יד. בשלב כלשהו דרייבר מדבר על כך שעם החומר שלו, הוא יכול להבטיח לא רק שלכל אדם תהיה דירה, אלא תהיה דירה עם גינה. מה? איך? כיצד? לא רק שזה בלתי הגיוני שחומר יעשה דבר כזה (כאמור, ויברניום על סטרואידים) איך אפשר להמשיל את זה למשהו? אי אפשר שלכל אדם תהיה דירה עם גינה. זה לא המצב שיש לנו. איזה מין הבטחת דירות ריקה זאת לשים באמצע סרט כדי לשכנע אותנו שהדמות שלך היא גאון בין גאונים?

אבל מה עם הקולנוע בכל זה, אתם ודאי שואלים. בסדר, קופולה מטומטם, הבנו. אבל הוא לפחות יודע לעשות קולנוע, לא? 

ובכן… לא? 

כאן אני יותר מהוסס. כלומר, אני איתן בדעתי שקופולה נשאר תקוע באסתטיקת קליפים משנות התשעים ומנסה להעתיק בלי הצלחה מרובה מאומנים טובים יותר כמו באז לורמן או ג'ולי טיימור או וונג קאר וואי או בערך כל במאי מעניין שעבד באלף החדש. הסרט נושא בדיוק אפס בשורה קולנועית בוויזואליה שלו אבל אולי יהיה מי שזה יעבוד עליו. אין ספק שהוא אסף עשרות תלבושות שונות ומושקעות, וכמה סטים מרשימים מאוד (חוץ מכאשר הוא שם מסך ירוק בשביל מלאכותיות מכוונת שלא מוסיפה כלום) – אבל אין כאן שוט אחד שבאמת נשאר איתי כתמונה ויזואלית. או לפחות, שוט כזה שאני לא מיידית חושב על עוד עשרים מקבילים שלו מסרטים אחרים וטובים יותר. זה לא שהסרט עלוב קולנועית (למרות שיש כמה רגעים שהוא כן, לצערי) כמו שהוא בשום פנים ואופן לא מספיק טוב כדי להצדיק את הטמטום שלו בכל פעם שמישהו פותח את הפה. 

וכאן, אני רגע אפנה למר פורד קופולה, בידיעה ברורה שגרסת הבמאי של "מגלופוליס" היא רק עניין של זמן. ובנוגע לכך, אני אבקש ממנו שני דברים: הראשונה היא שהיא תהיה קצרה יותר, ולא ארוכה יותר – אין שום סצנות שצריך להוסיף שיבהירו משהו שלא ברור מצפייה ראשונה. גם אם יש כמה דברים מבלבלים לשנייה, להעמיס על הסרט סתם, מילולית, יעמיס על הסרט. 

אבל הבקשה השנייה היא החשובה ביותר: תהפוך אותו לסרט אילם. אני משוכנע שלו "מגלופוליס" היה סרט ללא דיאלוגים, הייתי מעריך אותו הרבה יותר. חלקים שצחקתי בהם לא בכוונה היו הופכים לרגעים של פארודיה מודעת לעצמה. חלקים יפים וקצת נמרחים היו משילים מעצמם את המשקל העודף של דיאלוגים מחורבנים שמחרבים כל חלקה טובה. הסרט היה נותן לכוח הדימויים שלו לדבר במקום לדברר אותו לעייפה. גם אז, אציין, מרבית מחסרונות הסרט ממשיכים איתנו. אבל כמו הארכיטקט, גם לי יש חזון לעתיד טוב יותר לכולם. ובעתיד הזה, כל הדמויות מ"מגלופוליס" סותמות את הפה שלהן.