-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
האופה מברלין
The Cakemaker
תומאס מנהל מערכת יחסים עם אורן, גבר ישראלי נשוי. כשאורן נהרג בתאונת דרכים, תומאס נוסע לישראל בניסיון להתחקות אחר חייו.
אורך: 1:44
תאריך הפצה בישראל: 28/12/2017
באתי בשביל אדלר, יצאתי עם סרט.
בשנה החולפת הקולנוע הישראלי התעסק בעיקר ב'פוקסטרוט'. ובצדק. הן מסיבות טובות והן מסיבות מבאסות, הסרט הזה (שהיה אחד מסרטי השנה שלי) גנב את כל הכותרות והיחס.
בין לבין הספיקו לשבח בארץ את 'מעבר להרים ולגבעות' ו'פיגומים' שהיו סרטים טובים בסה"כ ('פיגומים' פחות), אבל נראה שקצת התעלמו מסרט אחד,שהוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים ובקלות, לדעתי,היה הישראלי הכי טוב שהוקרן שם.
'האופה מברלין' הוא סרט הביכורים של אופיר ראול גרייצר, ולמרות שניכר לא פעם במהלך הסרט, שאכן מדובר בסרט ביכורים, הסיטואציה אותה הסרט מתאר לבדה כ"כ מעניינת, שקשה לא להתמכר אל הסרט הזה לגמרי. והעובדה ששרה אדלר מככבת בו, היא סיבה להתמכרות בפני עצמה.
תומאס הוא צעיר גרמני המנהל קונדיטוריה קטנה בברלין. פעם בחודש אל הקונדיטוריה מגיע אורן, ישראלי העובד בגרמניה, שעקב עבודתו נוסע תקופות לברלין. בין העוגות והעוגיות שתומאס מכין (וכנראה שמדובר בקונדיטור בחסד עליון), בין השניים מתפתח רומן חשאי שמתנהל במשך שנתיים, פעם בחודש.
תומאס מאוד מתעניין ביחסיו של אורן עם אשתו ואף נוטה לדבר על יחסיהם האינטימיים בכל פעם שאורן מגיע. בכללי, משהו בתומאס מאוד חושני, מאוד ארוטי. איך שהוא מעסה ולש את הבצק, בצורת הדיבור האדישה, המנומסת והשקטה בהתהלכות שלו ממקום למקום ובעיקר באהבה השקטה, משהו בו פשוט עושה נעים בגב, כמו עיסוי בפני עצמו.
הרומן בין תומאס לאורן מסתיים, כשהשני נהרג בתאונת דרכים פתאומית ומשאיר את תומאס לנסות למלא את החסר בעזרת העוגות אותן הוא מכין (בסצנה שהזכירה קצת את סצנת הפאי ב'סיפור רוחות'). זה לא עובד לו. תומאס לא חושב פעמיים ועולה על טיסה לישראל. אני לא בטוח שהוא יודע בכלל למה ואני גם לא בטוח שזה בכלל משנה. הוא מתגעגע לאורן ורק רוצה להרגיש קרוב אליו, גם אם זה ככל הנראה לא ייתן לו שום דבר ויותר מזה, כנראה ששום דבר טוב לא יצא מזה..
תומאס מגיע לארץ ומתקרב אל אלמנתו ובנו של אורן.
ענת (שרה אדלר המופלאה כתמיד), עוד לא בדיוק עיכלה את לכתו של בעלה, אך ממהרת לחזור לבית הקפה אותו היא מנהלת כשבין לבין היא מנסה לגדל את איתי, בנה בן השש, שלא מגיב הכי טוב ללכתו של אביו.
תומאס מציע את עצמו כעובד באותו בית קפה ועד מהרה מוצא את עצמו כקונדיטור בכיר, למרות שהוא גרמני, למרות הכשרות ולמרות הסירוב הראשוני.
השידוך הזה לא רק עוזר לענת בכל צרותיה, אלא הוא פותח בפניה עולם של עוגות ומאפים מדהימים שרק לראות איך מכינים אותם עושה מערבולות בבטן ועל הדרך גם מפוצץ את בית הקפה בלקוחות קבועים.
אך לא הכל מושלם בשידוך הזה. הנסיבות שידועות לצופים לא מניחות את הדעת כשסוד נוסף מאיים להתפוצץ כל רגע. בנוסף, מוטי, אחיו של אורן, הוא אדם דתי.
מה שמכניס אותנו לנושא נוסף שהסרט מבקש לגעת בו וזה הדת.
הסרט מתרחש בירושלים, בסביבות הרכבת הקלה ליד שוק מחנה יהודה. מלבד זאת שכל הרחוב מפוצץ באנשים דתיים, בצעקות וצפירות על זמני הדלקת נרות וכניסת שבת, תעודת הכשרות של בית הקפה של ענת מעסיקה רבות את הדמויות. מוטי מנסה לחנך את אחיינו להיות דתי למורת רוחה של ענת והוא אף מפציר בה לא להעסיק את תומאס שכן הוא גוי ואסור לו להדליק את התנור והעסקתו עלולה לשלול ממנה את תעודת הכשרות שמביאה לא מעט לקוחות עקב מיקומה של בית הקפה.
לדעתי, זה הנושא שמקבל את הטיפול החלש ביותר בסרט. הוא נעשה בצורה דידקטית לחלוטין והיה אפשר לעדן ולהעביר אותו בצורה הרבה יותר מעניינת (כי זה באמת מעניין. נטיות מיניות לעומת חיי דת, ירושלים וגרמניה נוכח היהדות). לי זה גרם בעיקר לאי נוחות. שכן הדתיים מוצגים בו כאנשים מציקים. אנשים שלא נותנים לחיות בשקט ודוחפים את ההלכה לכל מקום. כיור בשרי וחלבי, אי העסקת גוי, שמירת שבת, לאכול כשר וכו. היו מספיקות לי התגובות של האנשים שישבו לידי בהקרנה ('הדתיים האלו עוד יהרגו אותנו. בושה.'), כדי להבין עד כמה הנקודה הזאת דידקטית ושטוחה.
ונכון שזה נאמן לעיר ולקהל, אבל לא בכל סצנה בחצי הראשון של הסרט היו צריכים לדחוף אדם דתי, זה היה טו מאצ' ומאוד מלאכותי.
בכל מקרה, מלבד הנקודה הזאת והדמות הנוראית של מוטי, המשוחקת נורא ואיום ע"י זוהר שטראוס, הסרט הזה עובד לגמרי.
תומאס הופך לשם דבר בבית הקפה. העסקים מצליחים בטירוף והנימוסים והטיפול שלו בבצק מושכים גם את עיניה של ענת. היא צמאה לקשר והוא צמא לאורן.
הצימאון הזה לא נגמר בכניסתו של תומאס לבית הקפה, אלא תומאס ממש נכנס לנעליו של אורן. לובש את בגדיו, משתמש במנוי שלו בבריכה, מבשל לאשתו, משחק עם בנו וגם אוכל את האוכל של אימו.
זה הזכיר קצת את 'געגוע' של גביזון שגם תיאר אדם שמנסה להתחקות אחר קרוב שאבד לו, אך מדהים איך גביזון לקח את האבל למקום ילדותי, מטופש ומוגזם (גם אם לא תמיד רע), ואיך גרייצר מתאר כאן אבל בצורה כ"כ מרגשת ומדויקת.
אבל זה חיסרון. אבל זה ריקנות. והדחף האנושי למלא את החוסר הזה במשהו וכמה שיותר מהר. ואיך דווקא המילוי הזה, שיכול להיות המילוי הכי מדהים והגיוני בעולם, עלול להיות, כמו ב'האופה מברלין', מילוי פסיכי לחלוטין. ההגדרות משתנות לגמרי כשאירוע טרגי נופל עליך ובכלל לא משנה מה הנסיבות.
שרה אדלר כובשת את הלב, אין מילים שיכולות לתאר את הדיוק והרגש היא מעמיסה בכל סצנה. טים קלקהוף, בתור הגרמני המנומס, האדיש, הרגוע, עושה עבודה די רובוטית אך מצוינת. מה שגורם לרגעים שהם הוא יוצא מהמכניות הזאת, להיות הרגעים הכי מרגשים בכל הסרט.
השילוב של שניהם, כל אחד עם החוסר שלו כשבעצם זה אותו החוסר בדיוק, פשוט כובשים את הלב.
זאת ההופעה של שניהם לגמרי, ביחד עם הסיטואציה המשוגעת הזאת, שהופכת את הסרט הזה לנהדר שהוא.
למרות שסופה של הסיטואציה ההזויה הזאת ידועה מראש, כשברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהמצב הזה, סיפור האהבה הנרקם בין השניים, שהגיע לשיאו בסצנה משובחת ומלחיצה נורא, פשוט מותחת כאילו מדובר במרדף מסרט אחר לגמרי. בקושי הצלחתי לנשום.
גרייצר מפקח על כל ההתרחשויות בצורה רגועה ודי סטטית. אין תנועות מצלמה מורכבות, כמעט ואין תנועה בכלל. המון סצנות הן פשוט סטטיות לגמרי כשהדמויות נכנסות ויוצאות מהפריים. רעשי טחינת הקפה ולישת הבצק תופסות מקום גדול בפסקול הסרט, כשגם המוזיקה עצמה משרתת את האווירה שהסרט מייצר.
ולא צריך יותר מזה. באמת.
'האופה מברלין' הוא סרט קטן, פשוט, הזוי ואמין, עצוב ומרגש, פסימי ואופטימי איכשהו באותו הזמן, עם סיום נפלא. בדיוק כמו שהוא מתאר, כמו כוחה של עוגייה קטנה שברגע מסוים יכולה להיות עולם ומלואו. כך בדיוק הסרט הזה עובד. כמו עוגייה קשה ועצובה שאיכשהו מצליחה לנחם, לחמם ולרגש באמת, בלי סיבה נראית לעין.
דייקת
כשהדמות הנוראית של מוטי, שגם משוחקת נורא ואיום מבליחה ודורסת את המרקם העדין שנבנה על ידי יתר הדמויות והשחקנים,
עוטה הסרט את מלבושי ה"סרטים הישראלים" ההם שטוב לשכוח.