ביקורת: הנשף + האופה מברלין

היום בערב ייערך טקס פרסי אופיר. המועמדים שמתחרים על הפרס הגדול הם "עץ תאנה", "פרא אציל", "שרוכים", "הנשף" ו"האופה מברלין". אבל מכיוון ש"פרא אציל" הוציא טריילר רק לynet, ו"עץ תאנה" אפילו את זה לא, נראה שהתחרות האמיתית היא בין השניים האחרונים. "הנשף" השיג את מספר המועמדויות הרב ביותר, ו"האופה מברלין" הוא סרט שגם שמונה חודשים לאחר שהוא יוצא עדיין מצליח לעורר עניין. אז רגע לפני שאחד מהם (ככל הנראה) יזכה – בואו נדבר רגע על צמד הסרטים הללו.

האופה מברלין

האופה מברלין הוא יותר טוב מכפי שהוא נראה, ופחות טוב ממה שאמרו שהוא.

כי "האופה מברלין" נראה, וזה בעיקר האשמה נגד יוצרי הפוסטר והטריילר, משעמם. כמו כל סרט ישראלי על מערכות יחסים אסורות: גרמני וישראלי במערכת יחסים הומוסקסואלית מאחורי הגב של אשתו של הישראלי! ואז הישראלי מת! ואז הגרמני, רדוף ברגשות, מגיע לארץ ומנסה לעזור לאשתו! דרמה! תשוקה! רגש! אנשים בוכים! סרט ישראלי!

תראו את הפוסטר הזה: שחור, אנשים לבדם בפריים, הכל צועק "איזה סרט מעיק וכבד, בואו לראות כדי להראות מתורבתים בטעימת הגבינות הבאה שלכם".

והאופה מברלין, חד משמעית, הוא לא הסרט הזה. הוא לוקח את אותו רעיון כללי שסיפור כמו זה אמור ללכת אליו ואז איפה שאמורה להיכנס הדרמה וסצנות המין המרובות מדי, במקום זה נכנס משהו אחר – שגרה, שלווה, משהו נעים בהרבה. מעין סרט שמראה אנשים טובים עושים מעשים טובים ומנסים לעזור אחד לשני והכל חביב ונעים ולמרות שאין הרבה שקורה, קורה מספיק בשביל לשבת ולצפות בסקרנות ובעניין. במקום ליפול לקלישאות ולהיות אותו סרט שראינו עשרות פעמים (או לכל הפחות שאנחנו יכולים לדמיין לחלוטין איך המאורעות שלו יתרחשו) הוא נהיה סרט על בית קפה קטן והעובדים שלו, והקשר שהם יוצרים ביניהם.

והסרט, כפרה עליו, מותח כמה שאפשר את החלק הזה – כאילו מודע שברגע שתיכנס הדרמה הרמה שלו תיפול ולכן הוא רוצה לנצור כל רגע שהוא מצליח ולגנוב כל דקה שבה העלילה הקלישאתית לא מגיעה, לגרום לרגעים האלה להיות משמעותיים, לשכוח, להדחיק שמתישהו הסרט ייפול לבור המתקרב.

אבל הוא נופל. והנפילה, יש לציין, רכה יותר משניתן לצפות – אבל בכל זאת מדובר בנפילה. בעשרים דקות האחרונות של הסרט הוא מתפלש בדיוק בכל אותה הדרמה שהוא נמנע ממנה כל כך באלגנטיות עד אז, וזה מוריד מרמת הסרט בצורה ניכרת. אבל הסרט היה עד אותו הרגע כל כך מתוק, שזה בסדר איכשהו. זה לא גורם לסרט להשאיר תחושה מרה בפה, רק תחושה של "חבל שזה לא היה יכול להיות כמו קודם עד הסוף". לכן, הכתרים שקשרו לו והביקורות שהיללו אותו קצת מגזימות – לא מדובר ביצירת מופת – אבל הן רק קצת מגזימות, כי עדיין מדובר בסרט טוב מאוד.

אז אם הפוסטר הישראלי הרתיע אתכם מהסרט, אני מבין, ולכן אני רוצה להציע לכם פוסטר אחר, שמצליח לקלוע לרוח הסרט בצורה טובה בהרבה – הפוסטר האמריקאי שלו. כי כמו הפוסטר, הסרט הוא משהו שניתן להתכרבל איתו ביום גשום, על אנשים טובים שמנסים. רק לעצור לפני שמגיעים לסוף.

שתי הערות לסיום: הראשונה היא שכמו כל סרט ישראלי שרוצה מימון, גם "האופה" ממקם את עצמו בירושלים, אבל בניגוד לסרטים אחרים שצועקים שמות של שכונות ואז העיר נהיית חסרת כל רלוונטיות בהם (למשל, "הנשף"), השאלות שהסרט מעלה, והערבוב אוכלוסין שבו מתאימים לעיר ולאופייה. זה לא ממש "סרט ירושלמי", אבל זה בהחלט סרט שהגיוני למקם אותו בעיר הזאת.

השנייה היא שיחס של הסרט אל דתיים הוא .. מעצבן. בפני עצמו זה לא היה כזה נורא, אבל כשסרט הוא חלק ממסורת קולנועית של להשמיץ דתיים כקיצונים-לא-מקבלי-האחר-בלה-בלה-בלה, זה מבאס משהו. הסרט קצת מנסה להילחם בדימוי הזה, אבל בסופו של דבר הוא מעדיף את הדמויות הדתיות שלו כמקדמי עלילה או דגשים ערכיים שהוא רוצה להעביר, ולא כדמויות אנושיות, וחבל. בייחוד כשהסרט ממקם את עצמו בירושלים, מקום שאפשר למצוא בו בקלות מאות דתיים ליברלים שישמחו לבקר בבית הקפה ללא תעודת הכשרות שלכם.

 הנשף

"הנשף" מתחיל בשוט של מישהו על סוס במסדרונות בית ספר. הסוס, במהלך שהוא גנב מהטי-רקס ב"פארק היורה", מתגנב בחשאיות לתוך אולם ספורט מבלי שאף אחד ישים לב, וכל זה בשביל להזמין מישהי ל"פרום" – אותו נשף סיום שנה נחשק. כלומר, אם "הנשף" ניסה ליצור תחושת אותנטיות, הוא נכשל בה מהרגע הראשון.

כי מילא סוסים שיודעים להתגנב כמו נינג'ות, חוסר האותנטיות של הסרט בולט במיוחד ברגע שהדמויות פותחות את הפה שלהן. כי כאילו, סיס, הסרט מתאמץ משהו מוש בשביל להראות ש-YOLO ושהדמויות שלו הן מה-זה בנות נוער של שנות האלפיים-עשרה, נודר. רק חבל שהסרט נכשל בזה משהו דאנק. BURN! למזלנו, הם עוצרים רגע לפני שמישהי מוציאה ספינר ורוקדת פורטנייט בזמן שהיא לועסת טבלית כביסה. הדמויות בסרט לא מדברות כמו שבני ובנות נוער מדברים, אלא כמו איך שאנשים מבוגרים חוששים שבני נוער מדברים.

הסרט מתמקד בשלוש גיבורות שהמצב החברתי שלהן לא משהו – אחת כי היא בדיוק עברה לתיכון, השתיים האחרות סתם ככה. ולכן, למרות שיש לבנות בני זוג (או לפחות בני זוג פוטנציאליים), בני הזוג לא מזמינים אותן לאותו נשף כי…סיבה כלשהי שקר שקר. הבנות משוכנעות שזה בגלל המראה החיצוני שלהן, והסרט לא ממש מתעכב על למה הן לא הוזמנו, אלא בעיקר משתמש בזה כמנוע עלילתי.

החלק הראשון של הסרט הוא מעין סרט תיכוני סטנדרטי על נערות בערך-דחויות שרק רוצות לשפר את מעמדן החברתי, ואם מצליחים לעבור את מחסום השפה, הוא סביר, אבל ממש קשה לעבור את מחסום השפה, משהו ביונסה. בחלק הזה, נדמה שהסרט מנסה להיות ה"ילדות רעות" הבא וזה מעיק ומתיש, והעלילה, בשלב הזה, קלישאתית מדי וכך נוצר סרט עם דמויות שמדברות בצורה מעצבנת ועלילה שלא מצדיקה את עצמה. היה נדמה שהסרט הולך להתגלות כאכזבה גדולה אבל אז, באמצע, הסרט הופך למשהו שונה לחלוטין: אפל, מציאותי, בלי רחמים וטוב בהרבה ממה שבא לפניו.

כי בניסיון לשפר את מצבן החברתי, הבנות מחליטות שהבעיה שלהן היא שלא ניתחו אותן פלסטית מספיק. אז הן הולכות לעשות מעשה, ואותו מעשה מנחית את הנערות לעולם אכזרי וקר, והחלק הזה של הסרט הוא ממש טוב. ההשלכות שיש לגיבורות בעקבות המעשים שלהן נותן לסרט ארבעים דקות שחבל ששאר הסרט לא היה כמוהן: משהו שמנפץ את הבועה של סרטי תיכון אבל לא נהפך לאיזה "ספרינג ברייקרס" או "קידס" של "תראו מה הילדים שלכם עושיםםםםם". משהו שנמנע מהטפות אבל לא נמנע מהתוצאות שיש למעשים של הבנות על עצמן ועל הסביבה, ולא נמנע מהידיעה שבני נוער יכולים להיות אכזריים כשהם רוצים.

אבל הסרט לא מצליח להתמיד בחלק הזה ולקראת הסוף חוזר למה שהיה לפני כן – משהו קלישאתי, חמוד ומתקתק. זה יוצר מצב מוזר שבו נוצר הרושם שהסרט התעלל בגיבורות שלו רק בשביל מסר שחוק ומאוס (הידעתם? מה שחשוב בסופו של יום זה חברות טובות). זה גם יוצר מצב מוזר של סרט שהרמה שלו לחלוטין לא אחידה ונעה מהמביך, דרך המרגש ועד המשעמם והצפוי. כמו כן, הסרט הוא גם "אישה פנטסטית" לבני נוער.

אתם מבינים, הדמות הראשית בסרט היא נערה טרנסית שמגולמת על ידי טרנסית (סתיו סטרשקו), והסרט מתעסק בחוויות של נערה טרנסית. מה שזכותו, אבל אחרי "אישה פנטסטית" זה מרגיש כמו, ובכן, "אישה פנטסטית" לבני נוער. זה נחוץ, כי אני מניח שיש יותר סיכוי שבני נוער יראו את "הנשף" מאשר את "אישה פנטסטית", אבל כשמשווים בין שני הסרטים, רק באחד מהם יש שורות שאפשר לדקלם ביחד עם השחקנים מרוב שהן צפויות. ליד "אישה פנטסטית", "הנשף" מרגיש כמו המתאבן למנה העיקרית. וזה בעיה, כי כבר אכלתי את המנה העיקרית, ודי התמלאתי.

אז בממוצע, הסרט סביר. אולי אפילו סביר פלוס. זה בהחלט ממוצע מאתגר: חלקים מהסרט גורמים לאנחות ובהייה בשותפים לצפייה בקטע של "זה באמת קרה עכשיו?" וחלקים אחרים מהסרט מרתקים וקשה להוריד מהם את העיניים. חלקים מזיעים ממאמץ להראות אותנטיים, וחלקים אחרים מצליחים למצוא רגש אמיתי בלי כל מאמץ. חלק מהשחקנים מספקים רגעים ממש חורקים, וחלק מהם מספקים רגעים נפלאים ומרגשים. חלק מהבדיחות מביכות, אבל יש כמה מוצלחות. אז, בממוצע – סביר. אולי אפילו סביר פלוס.

נ.ב 1 – גילוי נאות: הבמאי של "האופה מברלין" אמר שיש לי ז'קט מגניב. עכשיו אף אחד לא יכול להגיד שיש לי מניעים נסתרים או שהז'קט שלי לא מגניב.

נ.ב 2 – בכתוביות בעברית של "הנשף", BURN! מתורגם ל"צרוב!". ו-וואלה, אימצתי.