מתי אנימצית עצירת התנועה הפכה כל כך אפלה? בעוד סרטי האנימציה הממוחשבת הנפוצים הפכו לביתן הקבוע של החיות המדברות, המזמרות והמרקדות, אנימצית הסטופ-מושן הותיקה הרבה יותר הפכה, כך נראה, למשכנם של הילדים המוזרים, הדחויים, הקריפיים והמפחידים. אולי זה מובן. אנשים שמתעקשים גם בעידן הדיגיטלי, שמאפשר ליצור מראות מופלאים בקלות יחסית, ללכת עם הראש בקיר ולעשות הכל ביד – לבנות עולמות שלמים מבובות, ואז להזיז אותן מילימטר בכל פעם, ולהתחיל מחדש אם עשו טעות – אולי מובן מאליו שיהיו אנשים קצת מוזרים, והם לא עושים סרטים לילדים, אלא לעצמם.
האנשים האלה – ספציפית, אנשי אולפן האנימציה "לייקה" – יצרו לפני שלוש שנים את "קורליין", סרט אנימציה מקסים, שהיה גם, חייבים להודות, די מפחיד. הרבה הורים רתחו אז מזעם, אחרי שלקחו את הילד ל"סרט ילדים" ומצאו עצמם בסיוטים של ניל גיימן. החודש אותו סיפור חזר על עצמו – פעמיים: "פארנורמן", גם הוא של לייקה (הפעם בלי הבמאי הנרי סליק), ו"פרנקנוויני" של טים ברטון, שניהם סרטי עצירת-תנועה, שניהם מתויגים כביכול כסרטי ילדים, שניהם מספרים על ילדים דחויים, ושניהם מושפעים מאוד מהאסתטיקה והעלילה של סרטי אימה נוסטלגיים. ולגבי שניהם, על אף שהם סרטים מוצלחים, כדאי לבדוק היטב האם באמת כדאי לקחת את הילדים.
"פארנורמן" עוסק בנורמן, ילד שעל פי מיטב המסורת החוש-השישית, רואה אנשים מתים. כל החברים הכי טובים שלו מתים, בעוד החיים לא מתים עליו, כי הוא מוזר כזה וכל הזמן מדבר לאוויר. המתים, מתברר, הם לא הבעיה. הם ידידותיים ברובם ולא גורמים נזק. אלא שבעיירה שבה הוא גר יש בעיה חמורה יותר – קללה עתיקה של מכשפה, שמאיימת להקים זומבים מקברם ולהטיל טרור על תושבי העיירה. זומבים, מכשפות ורוחות, הכל בכרטיס אחד. ונורמן, בתור היחיד שיש לו קשר ישיר עם עולם המתים, הוא היחיד שיכול לעצור את זה.
העלילה, למען האמת, לא כוללת הרבה הפתעות גדולות – ה"טוויסטים" ברורים למדי מראש. צוות הדמויות שמתלוות אל נורמן הוא אוסף של הקלישאות העתיקות ביותר האפשריות: החבר השמן, הביריון המרושע והפחדן, המעודדת הריקנית והספורטאי המטומטם. אבל הביצוע של הדמויות הסטנדרטיות האלה מוצלח כל כך שניתן לסלוח ליוצרים על הנבירה במחסן הקלישאות. כל אחת מהדמויות האלה מקבלת כמה בדיחות נהדרות על חשבון עצמה, ובין המבצעים ראויה לציון מיוחד אנה קנדריק, שעושה מעודדת-שטחית-כאילו-כזה מצחיקה בטירוף. זה, והצורה שבה הדמויות האלה נעות.
האנימציה ב"פארנורמן" היא כנראה המרשימה ביותר שראיתי אי פעם בסרט עצירת-תנועה. העולם שבו מתרחש הסרט הוא זוויתי, מוקצן ולפעמים מאיים, והדמויות שמאכלסות אותו – כנ"ל: הן קריקטוריות ומוקצנות עד קצת מעבר לנקודה שבה יוכלו להיחשב כ"חמודות". לאחותו הגדולה והשטחית של נורמן, למשל, יש מתניים במימדי ענק ביחס לפלג גופה העליון, בעוד לשכן הספורטאי (קולו של קייסי אפלק) יש בטן ברוחב של פיקולו וכתפיים ברוחב של פסנתר. העיצוב המוזר הזה מטריד ברגע הראשון, אבל נשכח כמעט מיד, כיוון שהדמויות המוזרות האלה נעות בחופשיות וטבעיות שמאוד לא אופייניות לסוג האנימציה הזה. אפשר רק לנחש כמה ניסיונות וכמה עבודת נמלים נדרשה עבור כל תנועה כאילו לא מתאמצת.
כאמור, "פארנורמן" הוא סרט הילדים הכי לא-לילדים שמוצג כרגע. אלה לא רק הסצינות המבהילות – ובהחלט יש כאלה: לצד זומבים שבבירור נועדו להצחיק יותר מאשר להפחיד, יש בסרט רגעים קריפיים באמת – אלא פרטים מסוימים בעלילה שעצם נוכחותם צריכה לפסול את הסרט מלהיקרא "סרט ילדים". זה גם סרט הילדים היחיד שתראו השנה שלא מתבייש לכלול התייחסויות מרומזות למין ואפילו להומוסקסואליות. וכל זה בסדר גמור; רק משום שסרט נעשה באנימציה לא אומר שהוא צריך להתחנף לבני שמונה. אבל הנקודות החלשות של הסרט הן אלה שבהן הוא נזכר בכל זאת לנסות להיות סרט לילדים, ועוצר את העלילה במקומה כדי לשאת נאום או להסביר מוסר השכל כלשהו. זה מיותר לחלוטין, פוגע במסר של הסרט, וממילא לא ירגיע הורים מבוהלים, אז בשביל מה זה טוב? היה עדיף אילו הסרט היה מנער מעליו את התדמית המודבקת הזאת ונשאר סרט אנימציה-אימה, בלי לנסות למכור ארוחות ילדים על הדרך.
לא ברור כל כך מה הסרט הזה רוצה להיות, אבל אם רק עברתם את הגיל שבו אתם צריכים להחזיק להורים את היד בחושך, ואם אתם נהנים מסרטים שלא מתיישבים בנישה ברורה ונוחה, "פארנורמן" הוא יופי של בילוי.
פורסם במקור בוואלה
אני ראיתי כבר והוא מעולה!
נכון, הוא לא מי יודע מה מתאים לילדים והנאום מלא מוסר ההשכל לא היה הכי קשור
אבל האנימציה הייתה חסרת פגמים ומדהימה!
ממליצה בחום כל אלה שאוהבים דברים משונים…
ההתרשמות המלאה שלי מהסרט:
אחרי שאמרתי שאחכה עם זה עד שהביקורת תתפרסם פה (וראיתי אותה כבר אתמול בוואלה), אני ממש שמחה להגיד מה בדיוק חשבתי על הסרט:
כששמעתי עליו לא יותר מדי התלהבתי, גם לא מהטריילר. ואז הייתי את ההקרנה, באתי, וזה נפל עלי בבום. לא חשבתי שהוא יהיה כזה טוב או שאהנה ממנה כל כך.
התלת מימד היה מעולה, לא עשה כאב ראש ולא הציק ואני עוד ישבתי בשורה השניה!
הקלישאות היו במקום, הבדיחות עבדו (יותר מדי בהקרנה שהייתה) והיה איזשהו איכות שנכנסה לי ללב.
סרטים על הילד הדחוי זה לא חדש, על המוזר והשונה, גם לא באנימציה. אבל זה אחד הסרט היחידים שבאמת נכנסו לי עמוק ללב, משהו בדיאלוגים הכתובים היטב של הדמויות פשוט נגע בילדה הקטנה שבתוכי. ונראה לי שאני היחידה שהזילה כמה דמעות בסרט.
העיצוב דמויות באמת קצת מטריד, אבל זה גם לא משהו חדשני במיוחד, אפילו שהוא הציק לי קצת כל הסרט. הסרט הזה פשוט לא ניסה להתייפות, לעומת סרטים דומים שגם אם העולם בהם עקום ומעוות- יש בהם רהבה יופי משני. לא מצאתי בעולם של פראנורמן יופי וכנראה שזה מה שהציק לי בו ביותר.
הדיבוב, העלילה, הדמויות, הדיאלוגים, העיצוב, האנימציה- הכל ישב כמו חליפה תפורה היטב, אולי לא החליפה הכי יפה שראיתי, גם לא הכי מיוחדת, אבל אחת שיש בה משהו נוסף, משהו שגורם לך להיזכר ולזכור.
סרט נחמד
העלילה צפויה לחלוטין, אבל אנימציית הדמויות פשוט מדהימה. אין הרבה סרטי אנימציה-לא-קלאסית שהדמויות בהם זזות בצורה כל כך משכנעת.
ואכן, זה לא סרט לילדים. בדוק.
הטריילר לא נראה כל כך מרשים, אבל מי יודע… זה לא שיש המון סרטים טובים עכשיו.
אחלה סרט
אך עדיין – קורליין היה יותר טוב!
*קהה. לא כהה
מסתבר שגם אחרי סריקות חוזרות עדיין מתפלקת טעות מדי פעם.
אז אפשר לקחת את האחיות שלי לזה או לא?
אחת בכיתה ו' ואחת בכיתה ט'…
זאת בכיתה ט' בטוח
זאת בכיתה ו'… תלוי. הסרט לא "מאוד מפחיד" כמו שחלק מהנושאים בו מטופלים בצורה נורא מבוגרת ולא מתחנפת, ושהנושאים שלו מאוד לא קלים.
אפשרי בהחלט
לפי דעתי, הסרט מתאים לכל מי שבן 10+
תודה למגיבים!
אדווח על החוויה בהמשך
אכן, סרט חביב שמתקלקל קצת על ידי מוסר-השכל מיותר.
הסרט מדלג בין בדיחות מצויינות (אני באופן אישי במיוחד אהבתי את הביצוע של סצנת המריבה בספסל האחורי), לבין נאומים מעצבנים ומיותרים למדי. אבל הסך-הכל חיובי.
אבל מה מוסר ההשכל?
"פעם היו משפטי מכשפות וזה לא היה נחמד"? או אולי "כשאנשים מפחדים הם נוטים לאלימות"? (משפט שחזרו עליו בערך 20 פעם בסרט). מה ניסו להגיד פה ואיך זה רלוונטי לצופים?
פחד מוביל לצד האפל!
אכן, מוסר ההשכל היה ברמה כזו (וגם 'אין באמת אנשים רעים', אם תרצה).
מאוד מצחיק, לא הרבה מעבר
האנימציה בפארנורמן מרשימה, במיוחד ההשקעה בפרטים כמו הפוסטרים בחדר של נורמן. מצד שני, אין כמעט השקעה במקוריות. העלילה בסיסית, הדמויות סטראוטיפיות וצפויות והדמות הראשית לא עוברת שום תהליך משמעותי. מנגד, יש בסרט כמה מהרגעים הכי מצחיקים של השנה ומפתיע לטובה למצוא אותם בסרט שמשווק לילדים (למרות שהוא אכן לא ממש לילדים). יש הרבה רגעים מתים (pun not intended) שגורמים לסרט להראות יותר ארוך ממה שהוא. חשתי אותו דבר גם בפרנקנוויני, אולם דווקא בסרט של ברטון הרגשתי ערך מוסף שלא מועבר בדמות נאומים נדושים וטוויסטים צפויים מראש.
אני חושב שפארנורמן היה עובד מצוין כסדרה של פרקים בני חצי שעה. בפורמט הקולנועי, חסר לו בשר שיהפוך אותו למשהו מעבר לפוטנציאל מפוספס עם כמה בדיחות מעולות.
ראיתי ואהבתי
על אף העלילה הצפויה והדמויות הקלישאתיות, ההומור, הדיבוב והאנימציה המרהיבה בסרט מפצים על הנאומים המוסרניים ועל הקלישאות. מומלץ לאוהבי סרטי אימה ישנים, אנימציה ולא לילדים.
השאלה שלי היא
מה הוא הגבול שבין להיות רציניים מדי ללהיות ילדותיים מדי?
זכורה לי תלונה באתר הזה למשל שאנשים לא אהבו את הרצינות התהומית שהיתה בתחילת "מוצאים את נמו" או לכל אורכו של "מזמור חג המולד" או איך שלא קראו לסרט ההוא עם ג'ים קארי של רוברט זמיקס.
ומצד שני יש סרטים כמו The Secret of NIMH וגבעת ווטרשיפ שהם לגמרי למבוגרים ואנשים מאוד אוהבים אותם.
כנ"ל עם הרבה מאוד סרטים יפניים.
האם זו פשוט בגלל המנטליות? שאנשים מצפים מסרטי אנימציה אמריקאים להיות לילדים ובגלל זה הם לא אוהבים לראות אותם לוקחים את העלילה לכיוונים אפלים ורציניים יותר?
אבל "מוצאים את נמו" ו"מזמור חג המולד" הם סרטי ילדים.
חד משמעית – הם סרטים שיועדו לילדים. הם דובבו לעברית, דורגו G או PG ובסה"כ כוונו לילדים, ובגלל זה הרצינות התהומית שלהם צרמה לכמה מהקוראים (את "נמו" לא ראיתי מאז שהייתי קהל היעד שלו, ואת "מזמור חג המולד" לא ראיתי מימי, אז אני לא יודע אם התלונה הזו נכונה לגביו). סרטי אנימציה יפנים כמו אלו של הייאו מיאזאקי (כמו "המסע המופלא" ו"הנסיכה מונונוקי") יועדו גם לילדים (ובגלל זה עברו את אותו המסלול שתיארתי למעלה, של הדיבוב לעברית והדירוג G או PG) אבל גם לקהל מבוגר יותר – חלק מזה בגלל מוצאם, שכן ביפן קהל מבוגר יותר יכול לראות סרטי אנימציה כמו הסרטים הנ"ל ושהדבר יהיה יותר מקובל – ובגלל זה, "כובד הראש" שלהם יותר התקבל על הדעת.
חלק הארי של סרטי האנימציה האמריקאיים המיינסטרימיים שמוקרנים בישראל מיועד לילדים, ובגלל זה קל לנו לראות סרטי אנימציה אמריקאיים (או סרטי אנימציה באופן כללי) כסרטים המיועדים בעיקר לילדים. עדיין – סרטים אמריקאיים שבמפורש פונים לקהל צעיר יותר ולקהל מבוגר יותר כאחד, כמו "וול-E", "למעלה" או "שרק" עדיין יכולים להיות רציניים יותר משאנחנו רגילים עליו, בלי תלונות מיוחדות (המסר הקודר של "וול-E" או סיקוונס הפתיחה מוחץ-הלבבות של "UP").
הבעיה ב'נמו' היא לא הרצינות, היא האימה.
זה לא סרט רציני – ברור לחלוטין שהוא סרט ילדים, שרואה את עצמו כמו סרט ילדים. הוא גם מלא הומור. אבל אלוהים, כמה אימה יש בסרט הזה: סכנות מוות מתמידות ומגוונות, מוות ממשי, שגעון ומה לא.
אין שום דבר רע בסרטי אנימציה למבוגרים.
כמו שאמרת – יש הרבה סרטי אנימציה שמיועדים מפורשות למבוגרים, ואני לא חושב שיש למישהו כאן בעיה עם זה. יש בעיה כשסרט כמו "פארנורמן" לא מחליט מה הוא: מבחינות מסוימות הוא לא מתאים לילדים, אבל יש בו גם תכנים ברמה שמתאימה לילדים בלבד והוא מציג עצמו כסרט ילדים, ולכן הוא לא לגמרי מתאים לאף אחד מהקהלים שלו.
לא עפתי עליו!
כן הוא סרט טוב, סרט מעולה בעצם, אבל משום מה- מהטריילר ציפיתי לסרט אחר. אחרי פראנורמן וקרוליין ציפיתי לסרט אנימציה אימתי שמשלב באיזון בין הומור ילדותיות ואימה, כמו הסרטים הקודמים, אך זה היה אחר; הסרט בעצם ניסה לצחוק על האימה, להוות פארודיה. הוא לא היה רציני במקומות שצריך ולא קומי במקומות שצריך. הסרט צחק על כל הקטעים האימתיים והפך אותו לסרט אנימציה פארודי שצוחק על סרטי אימה, לא דבר שחסר לנו היום, ולכן הוא אכזב אותי לעומת קודמי הז'אנר החדש. בכל זאת, אני חייב לציין שהסרט היה מבדר, הבדיחות היו מצחיקות והסרט היה מפליא ומהנה. הרמיזות המיניות נשארות בגדר הרמיזות בלבד ולא מתבלטות כמשהו שלא צריך להראות לילד בן ה8. הסרט אפלולי, מפחיד אבל מאוד קומי ומצחיק בניגוד למשל לרוחות חג המולד שהיה רציני ומהנה לכל אורכו. לסיכום, פראנורמן הוא חוויה מהנה מאוד אבל הוא גם הרבה פחות מבטיח ממה שהוא נראה.
סרט טוב,
הדבר הראשון שאפשר לומר עליו הוא שהאנימציה שלו פשוט מדהימה. לא ראיתי ממש הרבה דברים בסגנון סטופ מושן. הדמויות נראות מעולה והעולם המעוות מוצג בצורה מעניינת ומושכת. גם המוזיקה מתאימה לסגנון המוזר של הסרט, וזה מורגש בעיקר בסוף. הוא מלא בבדיחות ורובן מאוד מצחיקות, ואהבתי את העובדה שהכול פריקי והזוי. הדמויות קלישאתיות אבל מבוצעות מצוין והקולות מתאימים. החלק הפחות טוב הוא שהיו כמה וכמה רגעים מתים שלא תרמו לכלום והיה אפשר לוותר עליהן בלי שזה היה מוריד משהו מהסרט.
ממליץ.
מתנשא ומזלזל
מי אתה חושב שאתה?
על מה או מי אתה מדבר?
אתה יכול אולי לפרט בבקשה?
באטמן
(ל"ת)
מי?
אני, לדוגמא, חושב שאני דניאל. דורון פישלר חושב שהוא דג, תופעת לוואי מצערת אך מוכרת של שימוש יתר במשחות נגד פטריות רגליים (סנפירים). חתולי בית חושבים שהם פנתרים. טים ברטון חושב שהוא במאי. אתה חייב להיות יותר ספציפי על מנת שנוכל לעזור לך.
אני לא מצליח להבין מה ההתלהבות מהסרט אם יש כזו
העלילה אולי הקיטשית שראיתי מזה הרבה זמן.
לא מתקרב ל'קורליין' – סרט ממש מעולה
באיחור: LOL על "זו מחלה קשה"
עוד יותר באיחור: תודה על הכרטיסים. סרט קצת נדוש, אבל מאוד כיפי. דיבוב משובח, אנימציה מקסימה.
לפני שראיתי אותו, היה לי קצת חשש
כשהלכתי לראות את הסרט באייקון, היה לי חשש שמא אתאכזב מהסרט הזה, במיוחד אחרי שצוין במדריך של אייקון כי מדובר באותו במאי שהביא לנו את "חיים בזרם", כך שחששתי שאקבל עוד סרט מלא בבדיחות קרש, גרעפס ופלוצים בכל פריים של הסרט.
הסרט הזה אמנם משתייך לסוג של "בדיחות כל שנייה", אך למרבה המזל, בניגוד גמור לחיים בזרם – מדובר בבדיחות טובות שעובדות מצוין!
סרט מעולה
איזו אנימציה כייפית. עפתי.
חוץ מהקטע עם הילדה, שקצת ארוך לטעמי, כל השאר פשוט מעולה.
לדעתי סרט האנימציה הטוב של התקופה האחרונה.
ביקורת מעולה!
ביקורת מעולה. אכן סרט אנימציה קצת שונה מכל השאר שמביא משהו חדש למסך.
אז כמה סביל לראותו עם הדיבוב?
(ל"ת)