 |
||
| עונת הפסטיבלים טובה לטריילרים לסרטים ישראלים: היום הסרט יוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה לקולנוע, ולכן אנחנו מקבלים טריילר ל'לבנון'. |
08.09.2009
|
|
יומית
עונת הפסטיבלים טובה לטריילרים לסרטים ישראלים: היום הסרט יוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה לקולנוע, ולכן אנחנו מקבלים טריילר ל'לבנון'.
עונת הפסטיבלים טובה לטריילרים לסרטים ישראלים: היום הסרט יוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה לקולנוע, ולכן אנחנו מקבלים טריילר ל'לבנון'.
הממממ.
מצד אחד, נראה מושקע מאוד, ויפה ויזואלית. הבימוי עושה רושם מדהים. בנוסף, זה מעלה חשד כאילו יהיה סוף סוף סרט ישראלי שלא מפחד להראות קצת אקשן, למען השם.
רק מה? אם כל סצינה שהיא לא בתוך הטנק הולכת להיות מצולמת דרך הכוונת שלו, כמו שנראה בטריילר, אני מאוד לא אוהב את זה. זה ממש הוציא אותי מהסרט, משום מה, לראות כוונת שמונחת ככה על המסך. כל הזמן גרם לי לחשוב על העורך שהדביק אותה שם בפוטושופ או מה שזה לא יהיה. מאוד לא אימרסיבי.
עוד סרט של יפי נפש
אני מבין שאתה מגדיר את עצמך ''מכוער נפש''
אין שחור ולבן
עוד סרט שמציג את ישראל כרוצחת חפים מפשע. שמישהו יורה עליך אתה יורה בחזרה ולא מעניין אותך מה יש מסביב.
היוצרים
אני חושב שהתשובה המתבקשת היא חיצונית לעמדה לגבי תוכן הסרט:
מסתבר שכמעט אך ורק "יפי נפש" רואים צורך לייצר אמנות, או לפחות סרטים.
השאלה המעניינת היא למה, כי אני מסכים איתך (נדמה לי) שזה לא מייצג את הדעות הנפוצות בישראל, וכנראה אפילו לא את הדרך שבה היינו רוצים לראות את עצמנו. במלים אחרות, למה דווקא אנשים שחושבים שבמלחמות רוצחים חפים מפשע הם אלא שעושים סרטים? ולמה אלו שחושבים שבמלחמות אתה בעיקר מגן על עצמך או המולדת ו/או מסייע לרעיך לא עושים סרטים?
כי וועדת התקציב מונעת משיקולים פוליטיים?
ברצינות, אין לי הסבר טוב יותר. בארה"ב, איפה שהסרטים מופקים מכיס פרטי, לא חסרים סרטים שמציגים את המלחמה כדבר הירואי ומוצדק (תלוי איזו מלחמה, כמובן).
באשר ל"אחד שהיה בלבנון"-באמת? לדעתי הטריילר הזה נותן תקווה לאחד הסרטים הישראלים היחידים שמציג אותנו בצורה מאוזנת.
למשל, בקרב נגד המחבל שמוצג בטריילר, המחבל הוא זה שמוצג כרוצח שמתחבא מאחורי משפחה ואילו הטנקיסט מתייסר על השאלה אם לירות או לא, למרות שעל פניו מדובר בירי מוצדק לחלוטין.
כיוון שגם אני מאוד לא נהנה מההצגה המאוד חד צדדית שצה"ל וישראל מקבלים בקולנוע, בדיוק כמוך, נורא מעניין אותי לדעת מה בטריילר הזה הפריע לך. כי לדעתי הוא נראה כמו אחד הסרטים הישראלים המואזנים ביותר מזה זמן רב.
כי וועדת התקציב מונעת משיקולים פוליטיים?
רק ישראלים יכולים לפרש זאת כ"מחבל שמסתתר מאחורי חפים מפשע".
בעיני זר זה יראה כמו "לוחם שמגן על חפים מפשע מפני הטנק"
תראה שוב את הטריילר.
המחבל אשכרה נעמד מאחורי האישה הלא חמושה. לדעתי אין פה שאלה בכלל שמדובר בפחדן שמשתמש בחפים מפשע כמגן אנושי, ושוב-החייל הישראלי מוצג כאדם מוסרי מאוד בכך שהוא מתקשה לירות, למרות שהנסיבות המוצדקות. באמת שלדעתי הציבור צריך לשמוח על הסרט הזה, אלה אם כן בסוף יסתבר שהטריילר לא מציג אותו נאמנה.
למרות שכן, גם אני אשמח לקבל מתישהו סרט מלחמה שקר מנסה להביא אקשן טוב.
אני חושב שזה הסבר פשטני מדי.
זאת אומרת, בהחלט יתכן שאתה צודק בהטייה האידיאולוגית של וועדות התיקצוב השונות, אבל אנחנו חוזרים לאותה השאלה: למה אנשים שמעורבים בתעשיית הקולנוע, ולכן חברים בוועדות האלו, הם "יפי נפש"? איפה כל אותם לא-"יפי נפש"? למה הם לא מתעניינים בעשיית קולנוע?
לזה אין לי תשובה טובה.
אני חושב שאולי זה גם קשור לזה, שבשנים האחרונות "פטריוט" הפכה למילה גסה. סרט שיציג את חיילי צה"ל כלוחמים הירואיים ואת הפלסטינים כאויב שצריך להלחם בו, יכונה פשיסטי, לאומני, "דובר צה"ל" ועוד כל מיני כינויים שמודבקים פה לאחרונה (פה=התקשורת בארץ). ייתכן שלקולנוענים בעלי דיעה שונה פשוט אין אומץ להראות אותה, והם מעדיפים להתרכז בעשיית סרטים לא פוליטיים.
חיזוק אפשרי לטענה הזו היא שפעם סרטי צבא (אמנם לא מלחמה) היו נפוצים מאוד בישראל. הם אמנם הציגו לפעמים את צה"ל בצורה מאוד שלומיאלית, אבל בסה"כ רחשו לו ולמדינה הרבה כבוד. כך שאני לא חושב שאין קולנוענים ימנים בארץ כמו שמשהו מפריע להם להוציא את הדיעות שלהם החוצה.
בשנים האחרונות ''פטריוט'' הפכה למילה גסה?
אם כבר, בשנים האחרונות (מאז שנת 2000, פחות או יותר) יש תזוזה ברורה של הציבור הישראלי – ושל הציבוריות הישראלית, כולל העיתונות – ימינה.
פתאום חשבתי על נתון מעניין נוסף. בטלוויזיה לא חסרות סדרות שמציגות את צה"ל בצורה אוהדת – 'טירונות', 'מילואים', אפילו הסדרה ה"תיעודית" 'בה"ד 1' – אבל בקולנוע זה כמעט ולא קיים. נדמה לי שזה מחליש את הטענות שלי בדיון הזה ומחזק את אלו שלך (תיקצוב) ושל אחד (פנייה לשוק בינלאומי).
כן.
כלומר, אני מסכים שהמצב משתפר לאחרונה (למרות שלטעמי השיפור החל מאמצע העשור בערך, ולא שנת 2000 כמו שאתה טוען) אבל המצב עדיין לא משהו.
אם אתן דוגמא שאפילו קשורה לקולנוע: תשווה את הביקורת שואלס עם באשיר סופג מהציבור על דרך ההצגה בו של צה"ל והמדינה, לעומת מה שהוא ספג מהעיתונות המיינסטרימית (ואני לא בטוח שהוא ספג).
זה לא רק
ענין של תיקצוב או של פנייה לשוק הבינלאומי, זה עניין של השקפת עולם וגישה נפשית.
לימני לא מפריע המצב, אין לו חיבוטי נפש ויסורי מצפון על עוולות שנעשות מצידנו והוא רואה מדיניות אווילית כמו מלחמת לבנון הראשונה כמוצדקת.
לעומת זאת השמאלני (הכוונה היא לשמאל האמיתי שמכונה כאן "קיצוני" ו"יפה נפש") הוא בעל רגישות מוסרית ושונא עוולות ולכן יש לו דחף לקום ולעשות סרטים שמוחים ומתריעים. זוהי נקודת זכות לקולנוע הישראלי – האמריקאים במהלך מלחמת ויאטנם לא עשו סרטים שעוסקים באופן ישיר במלחמה אלא סיפרו על העוולות שנעשו לאינדיאנים מאה שנים קודם לכן או חזרו למלחמת קוריאה (כמו במ.א.ש). רק מאוחר יותר בשנות ה80 עשו סרטים שעסקו באותה מלחמה. הצרפתים לא עסקו במלחמת אלג'יריה בזמן אמת (מלבד סרט מבולבל של גודאר) וצינזרו את 'הקרב על אלג'יר'. (האמריקאים לעומת זאת, כן עשו סרטים על המלחמה ההיא והשלכותיה כמו 'נשיא על הכוונת'.) מבחינה זו הקולנוע הישראלי ראוי לשבח.
לגבי הסרט עצמו כפי שנראה בטריילר, לא ברור האם זה אכן סרט המוחה על מעשי צה"ל במלחמה או עוד סרט המקונן על מר גורלם של החיילים הישראלים היפים והצודקים.
ולו רק ההתעסקות בלבנון הייתה בזמן אמת,
גם הטיעון שלך היה בעל משמעות.
הקולנוע הישראלי
עשה סרטים שעסקו בסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת מבט שמאלנית עוד בשנות ה80 והכוונה היא לא רק למלחמת לבנון.
זה לא רק
מוזר שהמחמאות שלך לקולנוע הישראלי, כשאתה מעמיד אותו מול הקולנוע האמריקאי והצרפתי שלא השכילו להתמודד בזמן אמת עם מלחמות ויאטנם ואלג'יר, מגיעות על רקע ההצגה של הקולנוע הישראלי את מלחמת לבנון הראשונה (שניים-שלושה עשורים אחרי שפרצה). אולי ב-2030 נראה סרטים ישראלים שיעזו לגעת בנושאים ש-"גן עדן עכשיו" עסק בהם.
וזה עוד לפני שאני מתייחס לעובדה שהסרטים הללו מתאפיינים בכך שהם תמיד מציגים את נקודת המבט הישראלית. בשביל נקודת המבט האחרת באמת צריך כנראה את "גן עדן עכשיו".
ממתי עושים סרטים רק כי המצב לא לטעמך?
אני לא מסכים במיוחד עם הניתוח שלך – בעיקר כי הוא מחמיא מדי לשמאל – אבל זה לא נראה לי קריטי בכל מקרה, בדיון הנוכחי. גם אם נניח שיוצרי קולנוע בעלי השקפה ימנית מרוצים מהמצב הנוכחי, למה הם לא עושים על זה סרטים?
למה שיעשו?
למי שהמצב לא מפריע, אין לו סיבה ואין לו דחף לעשות סרטים כשם שלעשיר אין הבנה של תחושת עוני ורעב.
וואו. אז זה מה שזה אומר, להיות ימני?
סליחה, ''בופור'' לא פטריוטי? האסונות של נינה?
גם "ללכת על המים" די פטריוטי.אלה סרטים שמתרפקים על החוויה הישראלית ועל ה"ביחד".
לא ראיתי עוד הרבה סרטים ישראלים בשנים האחרונות אז אולי החמצתי משהו. (באשיר הוא סרט אישי ושום דבר שהוא אומר לא חורג מהקונסנזוס).
אז בופור הוא לא פרופגנדה ימנית, אבל הוא עדיין פטריוטי
טוב, אז בופור הוא לא פרופגנדה ימנית, אבל הוא עדיין פטריוטי.
נקודת המוצא שלו היא פטריוטית-
הסרט מתייחס לצבא כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הערבים בסרט הם בלתי נראים. החברותא של החיילים היא מקור הכח שלהם.
החיילים חיים בשגרה של התגוננות מתמדת.
מה פה לא מתאים לפטריוטיזם הישראלי היומיומי?
מישהו באמת יקנה רמבו ישראלי? אפילו את רמבו האמריקאי כבר לא לוקחים ברצינות ושולחים אותו לזירות קרב שאף אחד לא מכיר כדי שיהיה איכשהו אמין.
נ.ב צה"ל סייע לעשיית בופור אחרי שעיין בתסריט. ולא במקרה.
אז בופור הוא לא פרופגנדה ימנית, אבל הוא עדיין פטריוטי
אני מבין מתגובתך שלהציג ניתוח ביטחוני פוליטי זה פרופגנדה ימנית. יש הבדל בין רמבו לבין סרט שמציג את הטענות שהכותב "דמגוג פשיסט מסוכן לציבור". מה שהוא רצה זה תמונה יותר כוללת, ואני גם מרגיש שיש חוסר מוחלט בסרטים כאלה. לאומת זאת הנושא של חיילים מפוחדים ולא מבינים מה קורה נתחן לעיסה תת אטומית.
-האשף הדגול
אז בופור הוא לא פרופגנדה ימנית, אבל הוא עדיין פטריוטי
היי אשף!
"לעומת" יש לכתוב עם ע', ו"נטחן" כותבים עם ט.
באומרי "פרופגנדה ימנית" עקצתי את "דמגוג פשיסט" שסתם פיזר, ובכן, דמגוגיה פשיסטית.
אם יהיה תסריט טוב בו חיילי צה"ל מתנהגים כמו חיילים ועושים החלטה נכונה או שתיים, אני בטוח שהוא יופק.
לדעתי "ואלס עם באשיר" היה נאמן למציאות וגם הסביר יפה את הפוליטיקה של המלחמה ההיא, וכך גם "בופור".
אפילו ואלס עם באשיר לא טוען שואלס עם באשיר נאמן למציאות.
אז בופור הוא לא פרופגנדה ימנית, אבל הוא עדיין פטריוטי
הרשה לי לחלוק על דעתך בנושא "תסריט טוב". ממתי תסריט טוב הוא דרישת מינימום לסרט? ועוד בישראל!
כמו כן, אני קבל את התצלותי הכנה על האיות שלי, אבל Snow Leopard שבר את בודק האיות העברי. ואני, אני דיסלקט חסר תקנה.
-האשף הדגול
היוצרים
אף אחד בעולם לא יקרין סרט שמציג את צה"ל כצבא צודק. אין לזה ביקוש. יש ביקוש לראות חיילים ישראלים מתייסירים על "פשעי המלחמה" שהם מבצעים.
אם מישהו יקרין דבר כזה באירופה, סביר שמוסלמים ישרפו את בית הקולנוע.
אבל סרטים ישראלים נעשים גם לקהל המקומי.
הייתי אומר "בעיקר", אבל קשה לי לגבות את זה בעובדות. למה היוצרים לא עושים סרטים שמציגים את צה"ל כצבא צודק לצריכה מקומית?
אבל סרטים ישראלים נעשים גם לקהל המקומי.
לא יודע. אולי זה לא משתלם. השוק קטן מדי. אני חושב שכל סרט ישראלי שמופק מכוון גם לקבל מחוץ לישראל.
אני חושב שאתה טועה.
לצערי אין לי נתונים, אבל אני בספק אם את הרווחים הממשיים שלהם – אם בכלל יש כאלו – סרטים ישראלים עושים מקהל בינלאומי. אחרי הכל, מעטים (מאוד) הסרטים הישראלים שהצליחו בחו"ל.
אני חושב שאתה טועה.
אבל ככל שסרט מציג אותנו באור יותר טוב, כך יש יותר אינטרס לשווק אותו לחו"ל, וכך יש יותר סיכוי שהוא יזכה למועמדות בקטגוריית הסרט הזר, סרט שהוא מוביל בפרס אופיר- זוכה ליחסי ציבור-כתוצאה מכךהוא מוקרן בארץ הרבה והרבה אנשים הולכים לראות אותו. אולי הרווחים הגדולים שלו לא יגיעו מהקהל של חו"ל. אבל עצם היכולת לשווק אותו לחו"ל- יעלה את ההכנסות שלו בישראל, לדעתי (ע"ע בופור, ואלס עם באשיר)
אני חושב שאתה טועה (כה''ב).
זאת פשוט לא סיבה טובה מספיק. זה אולי היה מסביר למה יש הטייה לכיוון סרטים כאלו (נגיד מצב של 60% לעומת 40%), אבל לא את השליטה המוחלטת של סרטים "יפי נפש" בתחום.
סרטים ימניים
יצא לי פעם להיות בטקס סיום של סם שפיגל. סתם טקס סיום מחזור של קולנוענים – לא משהו פוליטי, אבל בטקס נכחה שרת החינוך דאז לימור ליבנת.
האווירה, הדוברים, הנאומים – כולם היו לא סתם בכיוון השמאלי של המפה, אלא ממש מהצד הקיצוני שלה. אני, שממש לא מגדיר את עצמי כימני, הרגשתי רע מאוד. לא היה בכלל פתח לדעות אחרות, הדברים הוצגו כאמת מוחלטת, ובתוך החבורה הזאת של קולנוענים צעירים וותיקים, לא היה סיכוי לדחוף דעה מעט שונה. ואני יודע שהיו כאלו באולם שלא חושבים כמו כולם. אני שוב מדגיש – זאת הייתה התחושה האישית שלי, אבל היא הייתה מאוד חזקה.
גם בפתיחות של פסטיבל הקולנוע שאני משתדל לפקוד כל שנה, האופי, והאווירה מאוד לא מאוזנת ולא מייצגת את דעת הקהל.
אז אין לי שום ידע בנושא, רק חוויות קטנות ואישיות כי אני לא חי בעולם הזה, אבל עושה רושם שאין שום סיכוי לקולנוען ימני לעשות פה סרט פוליטי.
אבל בישראל יש די הרבה בתי ספר לקולנוע.
הנה רשימה כלשהי שהצלחתי למצוא: http://www.film-e-good.org.il/siteFiles/1/52/3832.asp
האם המצב שאתה מתאר זהה בכולם? ב'מעלה', למשל, אני מניח שהוא שונה.
מישהו כאן בקי בנושא, במקרה?
ככל שאני יודע, בית ספר 'מעלה' עוסק בנושאים הרבה יותר מעניינים.
'מעלה' עושים סרטים בעיקר על חיי המשפחה ומורכבותיה ומשתמשים לפעמים במורשת היהודית כסיפור הרקע למסרים חברתיים שונים ומגוונים.
היה סרט מעניין עם לוסי דובינצ'יק שלא ראיתי והבנתי שהיה מעניין מאוד על עולה חדשה שגרה בתחנה המרכזית וחיה על פת לחם עם תינוקת קטנה לדאוג לה.
היה סרט, 'ואהבת', על התמודדות הומוסקסואלים דתיים (לא חרדים) בחברה בה הם חיים.
יש התעסקות יותר מסויימת בחברה הישראלית ופחות ביחסי החברה שלנו לחברות אחרות (ובטח שמלחמות ופולטיקה פחות נפוץ).
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%94_%28%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2%29#.D7.A1.D7.A8.D7.98.D7.99.D7.9D_.D7.91.D7.95.D7.9C.D7.98.D7.99.D7.9D
לגבי הנושא, אם כבר אני מגיב:
לדעתי החוסר בסרטים שהם לא "יפי נפש" מגיע בגלל היחס אל קולנוע בחברה שלנו וחינוך באופן כללי.
א. ידוע לכל שאת *רוב* מוסדות הקולנוע האיכותיים מנהלים ומנחים שמאלניים מהצד הרחוק של המפה הפוליטית. הם קובעים את הקו המנחה של בית הספר, הם שוכרים את האנשים שמלמדים את כל הכלים שיש לקולנוען מקצועי בישראל כיום. רק טבעי שתהיה השפעה על תוכן הסרטים.
ב. העידוד ליצירת אמנות וקולנוע קיים בד"כ אצל בתי ספר מהמעמד הגבוה יותר שהם מיעוט אחרי הכול (מה שמסביר את הפער בין דעת הקהל לכיוון הקולנוע הישראלי).
ג. אפשר להגיד שקולנוענים מושפעים רבות מסרטים אנטי-מלחמתיים אחרים שראו מארה"ב וממדינות אחרות. נון-קונפורמיסטיות והליכה נגד הזרם היא מאפיין די נפוץ אצל יוצר קולנוע ורק טבעי שיוצרים ישראליים יזדהו ויושפעו מרעיונות אנטי-מלחמתיים (ואני מדבר על האנטי-כמעט-בכל-מחיר, לא האנטי-התלוי-במצב). סרט שמציג את הצבא באור טוב "לא מעניין" כי אין קונפליקט ויש נטייה ליצור סרטים שהולכים נגד הממסד ונגד המיינסטרים של הדעות (ואולי אפילו דווקא בגלל שזה מה שהמיינסטרים חושב) כמו שכבר נעשה עם עיראק ואיראן וכד'.
לכן, שיוצר קולנוע ישראלי ממוצע ניגש ליצור סרט, הסטטיסטיקה אומרת שכנראה הוא יהיה שמאלני וכנראה שפוליטיקה ו"הכיבוש" הם הנושאים שהכי בוערים לו כרגע ומה שמעסיק אותו. יותר מהבדלי המעמדות, יותר מהאליטות הדרקוניות, יותר מהפשע ברחובות, יותר ממה שקורה בתוך החברה הישראלית. חשוב לו להסתכל עליה מבחוץ ולצאת נגדה (או נגד הממסד שלה).
צורם גם שמהמקום שמטיף לפלורליזם אינסופי מגיעה הטפה לדעה אחידה בקולה, מה שאחר ממנה (שכמעט ואין, כמו שאמרתי) לא לגיטימי במפורש או בנרמז. ואולי זה מה שהפריע ל-nahsh. הניתוק מדעות אחרים ומריבוי הדעות של החברה הישראלית על גווניה.
נוצר קונצנזוס של הקולנוע הישראלי שמנותק מהקונצנזוס של החברה הישראלית.
לא אמין
בתוך הטנק חובשים קסדה\ג'נטקס.
בטריילר הם לא חובשים כדי שיהיה יותר פוטוגני.
כמה נקודות
א. מה לעשות, סרטים בישראל נעשים לרוב מנקודת מבט ספציפית. רוצים בעלי הדעה מצד אחר להציג את רעיונותיהם, שיקומו ויעשו סרט, במקום לבכות על הברנז'ה השמאלנית.
ב. נעשו די הרבה סרטים ישראלים שויזואלית (ולו אם רק מהבחינה הזאת) היו מצויינים. איך חזרנו גם בטריילר הזה וגם ביומית הקודמת לסרטים שנראים כאילו צולמו לטלוויזיה?
ג. בטנק אין כוונת כזאת, חובשים קסדות ואין מקום לזוז ככה. מצד שני, זה לא סרט תיעודי של דובר צה"ל על שירות בחיל השריון, אז זה לא בהכרח משנה.
לגבי א'
לרוב אין להם את הכלים ואת הדחף ליצור מכיוון שלא חונכו על כך ואין סיבה שיקומו ויעשו סרט כשהם לא יודעים מה זה סרט בכלל, במובנו העמוק ולא רק ככלי תעמולתי כמו שאתה מציג אותו. הם לא יודעים מהי השפעת סרט על אנשים ומאמינים שיש דרכים טובות יותר להעביר את דעתם.
לגבי ב', נראה לי שאתה צודק. חבל. 'ואלס עם באשיר' נתן לי כ"כ הרבה תקווה במובן הזה.
בתור אחד ששירת בשיריון
בעצם לא חשוב איפה שירתתי. הנקודה היא שעשיתי צבא למרות שלא הייתי מעוניין בזה. מילאתי את חובתי.
מפריע לי לראות שחקנים שהתחמקו משירות עושים כסף (והרבה יותר ממה שאני מרוויח) מסרטים כאלה.
ולי מפריע שפרטים שאמורים להיות חסויים ע''פ חוק
כמו אם בן אדם שוחרר משירות צבאי (גם ע"פ חוק אגב, לא ע"י עריקה), נחשפים לעיני כל הציבור, בשביל משפט דמים שלא נגמר. אולי באותה הזדמנות גם תפרסמו בעיתון את התיק הרפואי של אושרי כהן, את תעודת הבגרות שלו? ונדמה לי שלא ראינו תמונה של התחתונים שלי- למה אף אחד לא שם אותה עדיין על השער?
אבל הדיון הזה באמת נחרש כבר מכל זווית אפשרית, כולל זוויות שהוא צריך שלוש מראות כדי לראות.
למה משפט דמים?
אתה רואה את הקריירה של כהן או של טיראן סובלת איכשהו מהעובדה שכמה אנשים מתעצבנים מזה שהם דפקו את המערכת? לי דווקא נראה שהם יושבים על הבוכטות שהם עושים מסרטי ניוול המדינה שלהם, מעיפים מדי פעם מבט באהבלים שבכלל מתווכחים אם זה מוצדק או לא ונקרעים מצחוק. פה ושם הם משחררים איזה הצהרה של "אני לא רואה הבדל בין לשחק קרבי ללשחק זונה" (טיראן) או "אם תהיו ממש ממש נחמדים אולי יתחשק לי לשכוח פתאום ממצבי הבריאותי הרעוע ואני אעשה לכולכם טובה ואסיים את השירות הצבאי שלי" (כהן) ואז חוזרים לצחוק על הפרייארים שמפרסמים את זה בעיתון כאילו זה חדשות.
סליחה, התמונה המנטאלית קצת מטושטשת.
אתה יכול לנסות ולתאר בצורה גרפית את הקרניים שמבצבצות ממצחיהם, את הנשים העירומות שעליהן הם דורכים ואת כוס הדם שהם שותים בזמן שהם צוחקים?
בתור אחת ששירתה בממר''ם
לי מפריע לראות את *אותם* שחקנים
עזבו שנייה שירתו לא שירתו – למה שני הראשיים מבופור הם גם פה?
ומה הקשר של מושונוב? ודודו טסה?
יש עוד 1000 שחקנים שכן שירתו או לא שירתו בצבא – ועסוקים בלהגיש קפה ומאפה לאנשים כי אותם 10 איש תופסים כל פינה טובה. איבגי ואשכנזי – הדור הבא.
והסרט אגב נראה לא משהו בכלל. עושה רושם שמנסה לעלות על הגל של בופור ובאשיר – סרטי מלחמה "שמאלניים" ומצויינים – רק בלי המצויינות. אפילו הטריילר נראה קיטשי וצפוי עם המון אובר-אקטינג.
ע"ע עץ לימון
נראה רע מאוד
החיילם הבוכיים, הדיאלוגים המלודרמטיים- פשוט רע.
זה תמיד מפתיע אותי מחדש כמה שהקולנוע הישראלי מצליח לתאר את צה"ל באופן שקרי ופגום.
אני מקווה עבור היוצרים שהטריילר לא משקף נאמנה את הסרט.
יש לי שלוש מילים לומר לך:
"האח של דריקס".
צודק. גם ''ואלס עם באשיר'' מעולה
ברור שיש יוצאי דופן. אבל באופן כללי, הדעה שלי בנושא היא כמו שכתבתי קודם.
לבנון הוא טוב.
לא יותר מזה. הוא חוטא בחוסר מקוריות ומבנה יומרני.
מעבר לזה המשחק בו מעולה וכמה סצינות של הסרט באמת העבירו בי צמרמורת. מצחיק לראות בסרט את כל הצוות של בופור. מעניין מתי השחרור?
וואו סרט על לבנון!
אני בטוח שיהיה מלא באמיתות חדשות ותובנות עמוקות. נושא כה רענן ומעניין…
נראה לי שאם נרצה, כבר היום אפשר לראות גב אל גב, לא כולל שינה, מספר חודשים של סרטי לבנון מרתקים…
-האשף הדגול
לאט, אבל בנחישות, מלחמת לבנון מסמנת את מעמדה כוייטנאם הישראלית.
מה שאומר הרבה רגשות אשמה ותת ז'אנר של סרטי מלחמה עם הרבה ארזים. להגנת התת ז'אנר הזה, בופור אולי התרחש בלבנון, אבל הוא לא התרחש בזמן המלחמה, אלא ב-99, 17 שנה אחרי המלחמה.
רק לבנון?
נדמה שכל מלחמה, או עימות, בעשרים השנה האחרונות, מצטייר בקולנוע כקורע לב (האם אני יורה? או אולי לא?).
בכל אופן, קשה להאשים – מלחמות בפוליטיקה המודרנית הפופולרית לא מצטלמות טוב אלא אם כן הגיבור מגן על המולדת ומיוסר מעצם המחשבה על הריגת אנשים אחרים. בייחוד מלחמות בעידן המודרני.
(זאת למעט מלחמות בנאצים או סרטי אקשן לשמם).
אולי מן הראוי להעיר
שמלחמה לא צריכה להצטלם טוב. מלחמה היא דבר שלילי (וכן, יש מלחמות מוצדקות), ועל הרג של אנשים צריך להתייסר, גם אם הוא הכרחי לשמירה על המולדת.
אולי מן הראוי להעיר
השאלה (בעיני) היא לא האם מלחמה היא דבר טוב או רע, אלא יותר האם הסרט משקף את הרגשותיהם של חיילי שריון אמיתיים בקרבות, ולדעתי התשובה היא לא, כי זה לא מצטלם טוב.
אבל אולי אני טועה, מה אני יודעת על חיילי שיריון אמיתיים בקרבות?
אני חושב שזה סרט אוטוביוגרפי
לגיבור הסיפור קוראים שמוליק, כמו לבמאי, ונכתב שם שזה מבוסס על סיפור אמיתי.
זה לא אומר שזה מדויק, כמובן.
גם הסייגים שצמיינת מיותרים
גם מלחמות בנאצים אינן סטריליות ומהללות תמיד את חיילי בעלות הברית – ב"להציל את טוראי ראיין" יש סצינה בה חיילים אמריקאים יורים בגרמנים שנכנעו, סצינה בה חייל מתעקש להרוג שבוי גרמני ועוד. זו רק דוגמה אחת מני רבות, בקולנוע בכלל מעטים המקרים בהם מלחמה מוצגת בצורה הירואית ומהוללת.
אם בכל זאת לציין סייגים, כמובן שיש סרטי תעמולה מורשת קרב למיניהם.
'בופור'/'באשיר'/'לבנון'
אף סרט לא בא בעקבות הצלחה של האחר, תהליכי העבודה על שלושת הסרטים התחילו פחות או יותר באותו שלב.
בחיי, בזמן האחרון כל פעם שאני נכנס לאתר
אני מרגיש כמו ביל מאריי ב-"Groundhog Day".
בחיי, בזמן האחרון כל פעם שאני נכנס לאתר
רוצה להתאבד באמצעות רדיו?
רוצה לחסל גירית?
בחיי, בזמן האחרון כל פעם שאני נכנס לאתר
מה שיפה ב-groundhog day זה שגם ההפך שם – ניסיון להתאבד באמצעות גירית ולחסל רדיו.
לא, אבל יש לי תחושה שכבר קראתי את הדיון הזה
ואת הדיון על הורדות סרטים ואת הדיון על סלבז מתים, פעם.
הרבה מתלוננים על כך שאין מסורת של סרטים פטריוטיים בארץ
ולכן לא אצטרף למקהלה. מה שאני כן מצטער עליו כשאני רואה את הסרטים האלה זה מסורת של פרודיה קולנועית, בסגנון מל ברוקס או "טיסה נעימה", שתלעג לקשקושים הפומפוזיים הללו ותחשוף אותם בתור הדשן הרדוד שהם באמת (ולא, "ארץ נהדרת" לא נחשב). מה שהייתי רוצה לראות זה סרט ישראלי שיעשה לסרטי לבנון או אינתיפאדה את מה שעשה "רעם טרופי" לסרטי וויטנאם.
זה חלק מהנוסחה
אנשים פשוט הבינו מה הנוסחה – סרט מלחמה על לבנון + אושרי כוהן (אופציונאלי) = מועמדות לאוסקר.
זה חלק מהנוסחה
אתה רוצה להגיד שיש מישהו בתעשייה שחושב שהחצ'קונאי הדוחה הזה מביא קהל?
עוד סרט מלחמה?
לא באמת, זה כבר מתחיל להימאס עלי, הם לא מבינים שיש לישראלים מספיק צרות בחיים חוץ מלהתייסר האם צבאנו הומני או לא?
עוד סרט מלחמה?
נו, אנחנו חיים על וולקנו. מה אנחנו מכירים חוץ ממלחמה?
טיפ: סרט מלחמה יכול להיות גם כמו האחרון והטוב של טארנטינו
אממממ, לא יודע....
מה לגבי החברה בין המורכבות והטעונות בעולם אחרי ארה"ב? אני מדבר על החברה הישראלית כמובן… היא ולא שרף.
ולגבי הטיפ: בארץ, אין מי שייצור סרט מלחמה עם קריצה ומשהו שונה, הכל אותו דבר ושחור לבן. זאת בעיה בתפיסה.
הטריילר נראה ממש נורא.
למעשה, הוא נראה כמו ארבעה חבר'ה בהצגה, שיושבים בתוך דוד גדול, ועל הקיר מוקרן צלב עם תמונה מפעם לפעם.
ממש לא נראה כמו טנק, ממש לא משכנע בתור סרט מלחמה, והדיאלוגים נראים כאילו נלקחו מהמחזה החינוכי "פודפולקובניק בוריס הגיבור ומלחמתו בפאשיסטים אוייבי העם", והודבקו על איזה מונטאז' תמונות לא קשור.
הטריילר נראה ממש נורא.
אולי הוא ניסה לעשות את הגירסה שלו ל Das Boot?
קצת אחרי שיצא ''בופור'' ישבתי בהרצאה שעסקה בז'אנר ''החיילים בבונקר''
בתיאטרון הישראלי. מחזות בז'אנר הזה סיפרו, בווריאציות שונות ומשונות, את סיפורה של קבוצת חיילים קטנה, שעל שורותיה נמנים טיפוסים יצוגיים מכל שכבות החברה הישראלית, שמוצאת את עצמה באיזו סביבה קטנה ולוחצת (בדרך כלל בסיס צבאי כלשהו) והאינטרקציה המתבקשת בין אותם חיילים חושפת את המתחים והשסעים השונים בחברה הישראלית. הז'אנר הזה, שזכה לפופולאריות בתיאטרון הישראלי כמעט מאז הקמת המדינה, הפך לאחד הז'אנרים היותר מאוסים על מבקרי התיאטרון הישראלי לדורותיהם. המרצה העירה בשעשוע מסוים שדווקא כשלקחו את אותו ז'אנר לקולנוע עם "בופור", פתאום המבקרים מתחרים בהמצאת סופרלטיבים.
קצת אחרי שיצא ''בופור'' ישבתי בהרצאה שעסקה בז'אנר ''החיילים בבונקר''
בלי ציניות, נשמע ממש מעניין. אתה יכול אולי להפנות לספר על הנושא?
כן, גם ספרי לימוד.
כמה נתונים
מצאתי לנכון ללקט מסקנות משני מחקרים מן השנים האחרונות העוסקים בנושא אי-גיוס. אני רוצה להדגיש שאין בכך ביקורת על משתתפי הדיון שבחרו לסמוך על תחושת הבטן והקורבנות שלהם במקום על מידע בדוק.
המחקר הראשון הוא בעצם נייר עמדה קצר למדי של פרופסור סטיוארט כהן מבר-אילן, הנקרא The False "Crisis" in Military Recruitment: An IDF Red Herring. כהן בוחן את נתוני הגיוס של 2007, שעוררו בזמנו סערה גדולה. את הנתונים אפשר למצוא במסמך הצה"לי הזה:
http://docs.google.com/gview?a=v&q=cache:K6RqztRfKiQJ:www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m01870.pdf+%D7%A0%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%99+%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A1&hl=iw&gl=il
וההתפלגות היא כדלקמן (נכון ליולי 2007):
סה"כ לא מתגייסים (מתוך כלל המלש"בים הגברים הרלוונטיים לגיוס הנ"ל): 26%
מתוכם חרדי "תורם אמנותם": 11%
מתוכם בעלי פטור רפואי: 2%
מתוכם בעלי פטור נפשי (=קוקסינלים): 5%
מתוכם אנשים שאינם עומדים בסף גיוס או בעלי רישום פלילי: 4%
מתים או בחו"ל: 4%
ברי, אם כן, שקרוב לחצי מהבלתי-מתגייסים הם חרדים ומספר הלא-מתגייסים עקב סיבות שאינן קשורות במוטיבציה (4+4+חלק מה-2) גדול ממספר הקוקסינלים (חלק מה-5). כך או כך חמישה אחוזים מתוך אוכלוסיית המלש"בים הגברים בשנתון מסוים אינם נתח משמעותי במיוחד מאוכלוסיית ישראל. בקיצור, הרבה מהומה על מאומה. כהן טוען ששחרור נתוני הגיוס משהו שצה"ל לא נוטה לעשות נועד ליצור הד תקשורתי שיסייע לצבא להימנע מרפורמות כאובות.
מחקר מפורט יותר ומאוחר יותר של פרופ' יגיל לוי נקרא "Is there a Motivation Crisis in Military Recruitment in Israel?" והוא, בניגוד, לכהן חושב שכן יש משבר מוטיבציה, אלא שהמשבר הזה התחיל לפני כמעט שלושים שנה. הוא טוען שהמעבר לכלכלת שוק הפך את השירות הצבאי לכדאי פחות מבחינה כלכלית ויוקרתי פחות מבחינה סימבולית. כדי לתמוך בטענתו הוא מביא כמה נתונים מעניינים מאד:
1. בניגוד לכהן שמניח שאי-גיוס חרדים אינו קשור לוויכוח המוטיבציה, לוי טוען את ההיפך, על סמך נתונים הקובעים כי בעוד מספר החרדים בישראל גדל ב-107 אחוזים בין 1979 ו-1995, מספר החרדים הפטורים משירות גדל ב-170 אחוזים. איך הוא מסביר את הפער? הוא טוען שבעקבות פירוק מדינת הרווחה הרבה מאד מזרחים קשי-יום פנו לזרם החרדי שסיפק להם חינוך זול ופרנסה קבועה (ואמונה בזמן משבר). במקום ללכת לצבא ולהפוך לתומכי לחימה, הם העדיפו ללכת לישיבה. זה מאד מעניין כי אפשר לטעון שבמקביל התרחשה התלאמות (והתלהמות) של חלק מהחרדים.
2. הוא טוען שאי גיוס על רקע נפשי הוא תופעה של המעמד הבינוני-עליון האשכנזי, שלא צריך את היוקרה והתנופה הכלכלית שהצבא מספק, אבל שבסך הכול, המעמד הבינוני ממשיך להיות עמוד השדרה של הצבא (סקר מ-2006 מראה שאחוזי הגיוס בערים אמידות ובערים פריפריאליות זהה).
3. הוא משתמש בנתוני הלמ"ס על מנת להראות שלא-מתגייסים נוטים להיות בריאים פחות, בעלי השכלה נמוכה ועשירים פחות ממתגייסים, כך שהטענה כאילו אי-שירות מעניק יתרון כלכלי היא שטות גמורה.
4. מכך הוא מסיק שאין משבר מוטיבציה בקרב המעמד הבינוני. הלא-מגוייסים הם בעיקר חרדים וחילוניים מ"השכבות החלשות". בסופו של דבר, רק 2% מבני המעמד הבינוני לא מתגייסים על רקע נפשי.
5. והנתון הכי מעניין? לעומת 5% מהמלש"בים שמקבלים פטור נפשי *לפני הגיוס*, 10% מקבלים פטור ב*מהלך השירות*. מכאן אפשר להסיק שהגורם העיקרי למשבר המוטיבציה אצל חיילי צה"ל הוא צה"ל עצמו.
אם לסכם, אין ממש משבר מוטיבציה במובן שעליו מדברים בתקשורת. מי שלא מתגייס הם בעיקר בני המעמד הבינוני העליון (כמו השחקנים והבמאים האהובים עלייך כל-כך) ובני המעמדות הנמוכים. מה שכן קורה זה משבר מתמשך בלגיטימציה של צה"ל, שההשתלחות בלא-מתגייסים היא סימפטום מאד מכוער שלו. סרטים כמו "ואלס עם באשיר" ו"לבנון" הם עוד סימפטום, רק מהכיוון ההפוך.
אם לוי צודק, ואני מאמין שהוא צודק למדי, גם "לבנון" וגם הקמפיין נגד הלא-מתגייסים הם תוצאה של אותו דבר: ההפיכה של ישראל ממדינת רווחה-מלחמה למדינה ניאו-ליברלית. לכסף אולי אין ריח, אבל יש לו אידיאולוגיה, וזו מדברת על אינדיבידואליזם ורגישות לחיי אדם (מסוימים). באטמוספרה כזו קשה לשמור על תחושת החסינות של צה"ל. מי שרוצה יכול להתנחם בכך שהשמאל הכאילו-סוציאליסטי אשם בחיסול מדינת הרווחה לא פחות מהימין הליברלי. גם זה וגם זה טעו לחשוב שאפשר להוציא את העם מהקיבוץ בלי להוציא את הקיבוץ מהעם. מצד שני, הם טעו בעוד כל-כך הרבה דברים, אז מה זו עוד טעות אחת.
אני לא בטוח שאתה חיזקת את הצד שרצית לחזק.
אם רק 2% מבני המעמד העליון-בינוני לא מתגייסים בגלל סיבות נפשיות, איך זה לעזאזל שעדיין כ"כ הרבה סלבס לא עשו צבא? לפי הנתון הזה הם אמורים להיות נדירים בהרבה. מכיוון שאני מניח שאתה לא עומד לטעון שהם לא מתגייסים מסיבות אמונה, מוות או רישום פלילי, אין כמעט ספק שיש קשר בין להיות מפורסם ולא לשרת בצבא. וזה בדיוק מה ש"אחד שראה", למשל, טוען.
על סמך מה אתה מסיק
שיש "כ"כ הרבה" סלבס שלא עשו צבא? יש לך נתונים? יש לך השוואה בין סלבז לאוכלוסיות אחרות? ואיך בדיוק אתה מגדיר סלבז?
שנית, המחקרים מראים שיש קשר בין פטור על רקע נפשי למעמד סוציואקונומי. זה שחלק מבני המעמד הזה הם סלבז זה חסר-משמעות. באותה מידה אפשר לטעון שמכיוון שבני המעמד העליון נוטים להוציא יותר פטורים נפשיים ביחס לאוכלוסייה, אזי אנשים בעלי ג'יפים גדולים מועדים יותר למחלות נפש. אין שום קשר סיבתי ישיר בין פרסום לאי-גיוס. יש קשר סיבתי ישיר בין המעמד הסוציו-אקונומי לבין אי-גיוס, וסלבז נוטים להשתייך למעמד הבינוני-הגבוה.
ושנו חכמים בעיניהם
correlation does not indicate causation
למה להטריד עם עובדות?
זה כל כך לא מנומס.
מיתוס ההשתמטות מספק לישראלי את כל החבילה: תחושת עליונות (אף אחד כבר לא מתגייס במדינה הזאתי), קסנופוביה (הדרה של ערבים וחרדים), אחדות (דופקים את המדינה), סכין בגב (שמאלנים בוגדים), התקרבנות (למה שרק אני אדפק), ואפילו קצת הומופוביה (כי כל האמנים האלה הם מתרוממים כידוע).
יש בסיפור הזה הכל, ואתה בא והורס אותו. בחייך, בנאדם.
לא הבנתי
למה ההשתלחות במשתמטים פוגעת בלגיטימיות של צה"ל? (שזה גם מושג שלא ממש הבנתי- לגיטימיות באיזה מובן?)
הרי השתלחות במשתמטים (ונעזוב כרגע- אם המעשה ראוי או לא) מתיימרת לשדר- צה"ל הוא אבן יסוד של מדינת ישראל. איך אתם מעיזים לא לשרת?
לא טענתי שרדיפת לא-מתגייסים היא פגיעה בצה''ל.
הטענה היא הפוכה ומורכבת יותר:
מאז 1973 קרנו של צה"ל, הן כספק קריירות, הן ככוח פוליטי והן ככור היתוך, יורדת. הלגיטימיות שלו כצבא בעל סטנדרטים מוסריים גבוהים הולכת ויורדת (ובמקרה של המנטרה החוזרת ונשנית כי מדובר בצבא המוסרי בעולם, הרי על כך כתב שייקספיר:
התהליך הזה מתרחש בקונטקסט של ליברליזציה של השוק, שגוררת עימה ליברליזציה של התרבות: יותר אינדיבידואליזם, פחות תחושת חובה כלפי המדינה, פחות קולקטיביות. הצבא חש שהוא מורחק ממוקדי הכוח, ובאקט של נקמנות שאינו מתאים לצבא המוסרי בעולם הוא משתלח באנשים שהוא עצמו שיחרר ושמהווים אחוז זעום משיעור המתגייסים. לא תמצאי, לעומת זאת, אף קצין בכיר שיתקוף בפומבי את החרדים. בעניין זה חשוב לציין שהתירוץ של לימוד תורה הוא רק חלק מהסיפור. כשבן גוריון סגר את העסקה עם ראשי העדה החרדים בקום המדינה, הייתה הסכמה בשתיקה שאין סיבה לאלץ את הלא-ציונים להיות חלק מהצבא הציוני (ובזמנו זה גם היה נשק פוליטי יעיל נגד החרדים שהורחקו מן המיינסטרים הישראלי, שהתגבש סביב החוויה הצה"לית). במילים אחרות, הצבא מתעמר בסרבני מצפון חילוניים בעוד הוא פוטר כל שנה מאות סרבני מצפון אורתודוקסים.
הפיכת הלא-מתגייסים לשעירים לעזאזל, אם כן, היא סימפטום של החלשות מעמדו של צה"ל, שהיא בעצמה תוצאה של התהליכים הסוציו-כלכליים שעוברת החברה ככלל. מהצד השני, סרטי ה"יורים ובוכים" שמעצבנים כל-כך את הטוקבק-ספירה, הם עוד תוצאה של הליברליזציה של התרבות הישראלית. פולמן וסידר (ואולי גם מעוז) לא מתעסקים בהקשר הרחב של מלחמת לבנון, אלא בחוויה של האינדיבידואל האינדיבידואליסט, ולכן הסרטים שלהם הם פוליטיים במובן מסויים מאד – הם מתייחסים למאבק הליברלי בין האזרח היהודי למדינתו על שיווי המשקל בין חובות וזכויות. אין כאן התייחסות לפוליטיקה חוץ-יהודית. לכן, אגב, הדקה האחרונה של "ואלס עם באשיר" הפריעה לכל כך הרבה אנשים – משום שזה הרגע היחיד בכל הסרט שבו פולמן מוציא את הראש מהתחת ומביע מעט אמפטיה ללא-יהודים.
בקיצור, ההשתלחות בלא-מתגייסים היהודים-חילוניים וסרטי השיחרור העצמי של יהודים-חילוניים הם בסך הכל שני צדדים של אותו מטבע סוציו-אקונומית. התהליכים האלה גדולים וחזקים יותר מהרמטכ"ל ויותר מפולמן ויותר מהוויכוחים האינטרנטיים חסרי הטעם סביבם. אנחנו כל-כך עסוקים בקצף הגלים שאנחנו לא מבחינים לאן זרמי העומק לוקחים אותנו.
לא טענתי שרדיפת לא-מתגייסים היא פגיעה בצה''ל.
מסכים-לא מסכים, כל הכבוד על ההשקעה בתגובות שלך. ככה היה צריך להתנהל כל הדיון.
תודה.
אני חושבת שהבנתי
תגיד לי אם הבנתי נכון- אתה טוען שעצם העובדה שצה"ל הגיע למצב שהוא צריך להשתלח במשתמטים- מראה עד כמה מצבו התדרדר כי הוא צריך לפנות לדרכים כאלה? שזה מראה על פאניקה במובן מסויים מצידו?
אני חושבת שאני פחות או יותר מסכימה. השאלה היא- האם אתה חושב שזה תהליך לגיטימי? תהליך נמנע או בלתי נמנע? ואצל מי האחריות בעצם לתקן אותו במידה והמצב לא לגיטימי בעינך?
הבנת נכון.
לגבי לגיטימיות, אני לא חושב שזה מתפקידי, ובחברה שחושבת שהיא ליברלית זה לא תפקידו של אף אחד, להתעסק בלגיטימיות של טענות. השאלה היא האם הטענה רלוונטית ומועילה. במקרה של ההשתלחות בלא-מתגייסים (היום במוסף הארץ, שמואל הספרי משתלח באיתי טיראן כאחרון הטוקבקיסטים), הטענה – על פי המספרים שהצגתי – היא גם לא רלוונטית וגם לא מועילה. חמשת האחוזים שלא מתגייסים מסיבות נפשיות לא ייפתרו את בעיית המיקום והמעמד של צה"ל בחברה הישראלית.
כמו שכבר אמרתי, התהליכים שהובילו למצב הזה הם עמוקים, רבי שנים ומורכבים מדי בשביל השיח הציבורי. קל יותר לפובליציסטים ולקצינים למצוא שעירים לעזאזל, או לפנטז על חזרה בלתי אפשרית לא"י הישנה והטובה. האם הליברליזציה של החברה הישראלית היתה בלתי נמנעת? ממש לא. אבל הסיכויים של חזרה לגן העדן האבוד אפסיים.
אחרון הטוקבקיסטים
טענתי מקודם שאיתי טיראן, אשרי כהן ושות' הם לא יוצרי הסרטים ואין להם עדיין שום אמירה. מה המהומה? יאללה שיעשו את הקופה שלהם ויתחפפו. במחשבה שנייה, הצדק הוא אם שמואל הספרי. לחבר'ה האלה אולי אין אמירה, אבל יש אמירה מצד היוצרים ללהק שוב ושוב לתפקידי חיילים כושלים בחורים משתמטים. הבמאים האלה הרי יודעים שזה מעורר תסיסה ציבורית. זאת האמירה שלהם.
אני לא יודע כמה הסרט ריאליסטי,
אבל בהשוואה לחוויות הפומ"ה שלי מהחגיגה בעזה, זה נראה כמו טריילר לרמבו 5.
החיילים כאן בוכים? לפחות הם *ערים* בזמן שיורים עליהם.
ערוץ 10
הסרט לבנון זכה בונציה
ובהרחבה:
http://e.walla.co.il/?w=/200/1572869
הו, וואו.
לו "ואלס" היה זוכה בשנה שעברה באוסקר ובדקל הזהב (כמו שהיה צריך לקרות) ישראל רשמית היתה זוכת כל פרסי הקולנוע העולמי החשובים. חבל. אקדמיה מחורבנת.
בכל מקרה, מזל טוב. ו… רגע, זה לא כרגע בעצם נותן ל"לבנון" יותר סיכויי מועמדות לאוסקר מאשר "סיפור גדול"? פינגווין?
המממ...... רגע,
שמוליק מעוז (במאי הסרט): "זהו ההישג הגדול ביותר של הקולנוע הישראלי עד היום".. אה, לא נכון!
למה לא, בעצם?
מועמדות לאוסקר (פעמיים!)
וזכייה בגלובוס הזהב (3 פעמים!) נחשבים להישגים גדולים יותר בשביל הקולנוע הישראלי.
נחשבים על ידי מי?
אני מסכים שגיא פינס וכנראה גם פרסומאים אכן יראו במועמדות לאוסקר ובגלובס כפרסים נחשבים יותר מאיזה אריה מוזהב, אבל האם הם צודקים?
המועמדויות לאוסקר והזכייה בגלובס היו בקטגוריה הכי פחות נחשבת של הערב. התחרות הייתה מול סרטים זרים, שלא בהכרח היו הסרטים החשובים והטובים ביותר שיצאו באותה שנה.
זכייה בפרס הגדול של אחד משלושת הפסטיבלים המובילים בעולם לעומת זאת, משמעותה ניצחון על כמה מהסרטים המדוברים והחשובים של השנה בכל העולם, וקבלת כל תשומת הלב – כיוון שזהו הפרס המרכזי של התחרות.
אז נכון, לא כולם יחשיבו פסטיבל קולנוע מוביל יותר מטקס הוליוודי רב כוכבים, אבל לגבי השאר במאי 'לבנון' אכן צודק.
והנה עוד גיבוי מבמאים אחרים לזה שלא מדובר בהישג הגדול ביותר של
הקולנוע הישראלי:
http://e.walla.co.il/?w=/200/1573145
שאלה על הסרט
בטנק עצמו יש ארבעה חיילים. הם משוחקים על ידי יואב דונט (שבסרט, אגב, נקרא שמוליק), איתי טיראן, אושרי כהן ומיכאל מושונוב. למרות שגם מגיע לטנק מדי פעם גם זוהר שטראוס, בתפקיד המפקד.
מקווה שעזרתי
במפתיע,
אותו מספר של חיילים שנמנים על צוות טנק במציאות.