מלאכים ושדים

מאת
חסידה שוטה
– פורסם ב 17 במאי 2009Posted in: ביקורות

במאי: רון הווארד
תסריט: דייויד קפ, עקיבא גולדסמן
על פי ספרו של דן בראון
שחקנים: טום הנקס, איילת זורר, יואן מקגרגור, סטלן סקרסגארד

סרטים וספרים הם שני צדדים של אותו מטבע: שניהם רוצים לספר סיפור, אבל עושים זאת כל אחד בדרכו שלו. לפעמים הסרטים נוהגים באלימות כלפי הספרים, אבל גם אם קשה לנו לראות את זה, ספרים וסרטים הם לא אויבים. 'מלאכים ושדים' הוא דוגמה מצוינת לכך.

למי שאיכשהו פספס את אחת התופעות הספרותיות הכי גדולות מאז הארי פוטר, נספר ש'מלאכים ושדים' נכתב על ידי דן בראון, שהוא גם המחבר של 'צופן דה וינצ'י', רב המכר הכי גדול מאז התנ"ך, או משהו. 'מלאכים ושדים', שנכתב קודם, הוא ספר מפורסם הרבה פחות אבל מוצלח בהרבה. מי שמקשר בין שני הספרים – והסרטים – הוא רוברט לנגדון, מומחה אמריקני לסמלים, שבכל פעם יוצא למסע במהלכו הוא פותר חידות בנות מאות שנים שקשורות, כך או אחרת, לנצרות. ב'מלאכים ושדים' לנגדון נקרא לותיקן, מדינתו של האפיפיור, ומגיע בתקופה רגישה: בדיוק לפני תחילת תהליך בחירתו של אפיפיור חדש, לאחר שהקודם מת באופן מפתיע. בפניו של לנגדון מוצג סמל השולח אותו בעקבות האילומינטי, אחווה עתיקה של מדענים, שנדמה היה כי נעלמה לעד לאחר שנרדפה עד חורמה בידי הכנסיה. לנגדון משער כי חברי האחווה ירדו למחתרת, ועתה מצאו את ההזדמנות לנקום, בעזרת פיתוח טכנולוגי מפוצץ (תרתי משמע) שנועד להעלות את הכנסיה השמימה בענן של אבק. האיום בפיצוץ מאלץ את לנגדן לעמוד בלוח זמנים תובעני ומלחיץ, כך שעליו להעזר בפיזיקאית איטלקיה בשם ויטוריה וטרה (איילת זורר) לשם השלמת החלקים החסרים בפאזל המדעי.

מידת החסד הנוצרי מורה לנו לשפוט כל סרט בנפרד, במנותק מהסרטים שקדמו לו או הספר שעליו הוא מבוסס. במקרה הזה מדובר באתגר לא קל. 'צופן דה וינצ'י' אמנם שבר קופות בגלגולו הקולנועי, אבל בעיני היה לא יותר מקשקוש תסריטאי ארוך ומשעמם. עם זאת, פרט לדמותו של לנגדון, אין קשר בין 'צופן דה וינצ'י' לבין 'מלאכים ושדים' כך שגם אם לא ראיתם את 'צופן דה וינצ'י' – וגם אם ראיתם אותו ואתם מצטערים על זה – אתם לא צריכים לחשוש מ'מלאכים ושדים'.

שני הסרטים מזכירים זה את זה מבחינה רעיונות – משחק חפש את המטמון שיש לפתור ולהגיע לסופו – אך מבחינה סגנונית הם עושים זאת בצורה שונה. 'מלאכים ושדים', שהאמנות לוקחת בו חלק בלתי נפרד, כולל המון צילומים הייטקיים ומרשימים. כיאה לסרט שעוסק במתח שבין הדת למדע, אפילו ארכיוני הותיקן נראים יותר כמו מערת הביון של באטמן ופחות כמו מרתפים טחובים ואפלוליים. הכנסיה הקתולית אמנם לא אישרה לצלם את הסרט במוסדותיה (לא ברור לי למה – בעיני מדובר בסרט הכי פרו-נוצרי מאז 'הפסיון של ישו'), אבל כמעט שלא שמים לב לכך. אתרי הצילום, בינהם הקפלה הסיסטינית בכבודה ובעצמה, נראים אותנטיים, כמו גם הפסלים ויצירות האומנות.

כדי לא לשעמם כמו קודמו, 'מלאכים ושדים' מנסה להיות סרט אקשן לכל אורכו. מוזיקה מאיימת ובומבסטית ומרדפים מהירים מדגישים את תחושת הדחיפות ואת המלחמה כנגד השעון שמנהלים לנגדון ווטרה. אבל תחושת הבהילות הזו נפגמת כשאותן דמויות מבזבזות זמן יקר כשהן אינן עושות כלום, או כשהן מדברות. ויש בסרט הרבה דיבורים: 'מלאכים ושדים' מתעקש לבאר ולהסביר אינספור מונחים פיזיקליים מסובכים ועוד עשרות מושגים מעולמה של הכנסיה הקתולית. ההתעקשות להפוך את הסרט למשכיל יותר מסרט קיץ טיפוסי היא אמנם מרעננת, אבל בסופו של דבר זה בכל זאת סרט, לא שיעור היסטוריה באוניברסיטה, ואין טעם לחזור שוב ושוב על אותם פריטי מידע. כן, הבנו שהקרמלינגה הוא רק ממלא מקומו של נציגו של ישו עלי אדמה, ואנחנו זוכרים שארבעת היסודות הם אדמה, אש מים ואוויר. בפעם המאתיים ש'מלאכים ושדים' חוזר על זה, זו כבר לא האכלת מידע בכפית, אלא צריבה במתכת מלובנת על הגוף.

טום הנקס נשאר אותו טום הנקס (מינוס התספורת המזעזעת) ומבחינה חיצונית ליהוקו מתברר כמוצלח – הוא נראה רגיל לחלוטין, כמו מישהו שבאמת אפשר להאמין עליו שהוא פרופסור ולא כוכב קולנוע. עם זאת, ההופעה שלו לא יותר מסבירה, הוא נעדר כל כריזמה ולחלוטין לא ברור איך הוא מצליח לפתור חידות מסובכות כביכול במהירות שעולה על מהירות האור. נחמה קטנה היא שאת השורות שלו הוא אומר בטון נטול פאתוס. לפחות זה נחסך מאיתנו. הכוכבת הראשית שלצידו היא איילת זורר הישראלית, בתפקיד מדענית איטלקיה מבריקה. לאוזני הלא איטלקיות, כשזורר דיברה איטלקית היא נשמעה משכנעת. באנגלית היא נשמעה פחות טוב, אם כי זה התאים לדמות הזרה שהיא גילמה ולא צרם לאוזן. בניגוד להופעות ישראליות בסרטים אחרים שעוררו התרגשות יתר בתקשורת הישראלית, התפקיד של זורר ב'מלאכים ושדים' הוא מרכזי, ואף שבדומה להנקס גם היא אינה מפגינה כריזמה מתפרצת, כשהיא נדרשת להיות לחוצה ובהולה – והיא נדרשת לכך במשך רוב הסרט – היא עושה זאת היטב.

דמויות המשנה חזקות ומעניינות יותר. בראשן עוזר האפיפיור ובן חסותו (יואן מקגרגור), בחור צעיר עם להט בעיניים שמסתמן כתקוותה הגדולה של הכנסייה הקתולית. מקגרגור קיבל את אחד התפקידים הבודדים שלא מסתכמים רק בזריקת עצות מדי פעם ללנגדון ווטרה בעודם מפענחים את סודות היקום, אלא מניע את העלילה קדימה, והנוכחות של מקגרגור והחן שלו מצילים לא מעט רגעים מתים בסרט, במיוחד סצינות בהן הוא מתעמת עם קרדינל זקן ושמרן שמתעקש שלא לסטות מהפרוטוקולים המקודשים.

'מלאכים ושדים' הוא סרט מאד לא אחיד. הפתיחה שלו ארוכה מדי ולא ממש מעניינת, יש בו לא מעט רגעים מתים, והרבה יותר מדי מונחים בלטינית ובפיזיקת חלקיקים. מצד שני, הצילום טוב מאד והצגתן של כל מיני סימולציות מדעיות – בעיקר אלו שמתרחשות במאיץ ההדרונים הגדול – נפלאה. וגם אם לדמויות בסרט יש נטיה לפצוח בנאומים קיטשיים לגבי תפקידה של הכנסיה בעולם, והתסריטאים חשבו שצריך להסביר לי כל דבר שלוש פעמים, כשהגיעו קטעי המרדף יכולתי להרגיש בעיצומם את אותה תחושת בהילות ואדרנלין שזורמים בורידים והופכים סצינות כאלה לטובות באמת.

'מלאכים ושדים' הוא ממש חזון אחרית הימים – וגר כתב יד עם סרט. על אף שהוא ממש לא מושלם, בעיני זה בסדר. שום דבר בעולמנו לא מושלם.

תגיות: