צופן דה וינצ'י

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 22 במאי 2006Posted in: ביקורות

במקור: The Da Vinci Code
במאי: רון הווארד
תסריט: עקיבא גולדסמן
על פי ספרו של דן בראון
שחקנים: טום הנקס, אודרי טוטו, איאן מק'קלן, פול בטאני, ז'אן רנו, אלפרד מולינה

אלפי אנשים מגיעים מדי יום למוזיאון הלובר כדי לצפות בציור בגודל של 77 על 53 ס"מ של אישה יושבת. ספרים שלמים נכתבו על האישה הזאת, והתמונה שלה שוכפלה וחוקתה מיליוני פעמים. המונה ליזה של לאונרדו דה וינצ'י היא באמת תמונה לא רעה בכלל, אבל זה לא הציור הכי יפה בעולם. זה גם לא הציור הכי "טוב" בעולם. אבל הוא כנראה הכי מפורסם. אותם אלפי אנשים שמגיעים במיוחד כדי לראות אותה עושים זאת בעיקר כדי להיות באותו חדר ולחזות במו עיניהם בציור הכי מפורסם בעולם. ולמה היא כל כך מפורסמת? כאילו דה – בגלל שהמון אנשים רואים אותה. המונה ליזה היא קצת כמו פריס הילטון: היא ידועה בעיקר כי היא מפורסמת (ויש גם דמיון מסוים באזור החזה).

'צופן דה וינצ'י' גם הוא דומה למונה ליזה. זה ספר מאוד מצליח שהפך לעוד יותר מצליח מכיוון שכל כך התפרסם בתור ספר מצליח, ואז האנשים שעוד לא קראו קנו אותו גם הם כדי לנסות לברר למה, לעזאזל, הוא כל כך מצליח. סביר להניח שזה לא הספר הטוב ביותר בעולם וגם לא הגרוע ביותר. אישית, לא קראתי. לא היה לי זמן. אני קורא די לאט, והיה לוקח לי בוודאי לפחות שבועיים של נסיעות באוטובוס כדי לגמור אותו. את הסרט, לעומת זאת, צלחתי תוך שעתיים וחצי. אני חושב שיצאתי בזול.

הבמאי רון הווארד והתסריטאי עקיבא גולדסמן לא מאמינים ש'צופן דה וינצ'י' הוא סתם ספר, או סתם סרט. הם באמת האמינו שהם יוצרים את המונה ליזה הבאה, אם לא את הגביע הקדוש: סרט שישנה את פני העולם. ולכן, הדבר הראשון שברור בקשר ל'צופן דה וינצ'י' הוא שהוא מלא חשיבות עצמית יותר משר בלי תיק. כל משפט נאמר באופן חמור, כל גילוי נמתח ונמתח ומלווה בהקדמה ארוכה, אפילו אם הוא – לא, במיוחד אם הוא – האם אעז לומר זאת? – אין ברירה – עלי לסיים את המשפט אחת ולתמיד – הנה זה בא – צפוי. כדי להשתוות לגודל המאורע, הם הביאו לתפקיד הראשי את טום הנקס, פשוט משום שהוא כרגע הכוכב הגדול ביותר בעולם שלא עסק לאחרונה בקפיצה על ספות. לעובדה שגיבור הספר מתואר כדומה להאריסון פורד הם לא נתנו להפריע להם.

הנקס הוא רוברט לנגדון, חוקר סמלים: הוא יכול להסביר לכם באריכות, אם תבקשו, מה מייצג הכוכב השמאלי בסמל של סובארו. הוא מקבל מידי משטרת צרפת הזמנה אישית אל הלובר, באישון ליל, לאחר שאוצר המוזיאון הפך את עצמו ליצירת אמנות מודרנית בטכניקה מעורבת, שכוללת טקסט, ספרות, מספר סמלים ואת גופתו המדממת. אל לנגדון, המשטרה והגופה מצטרפת סופי (אודרי טוטו, 'אמלי'), שהיא, כך מתברר, נכדתו של המנוח, ובעזרתה לנגדון מצליח לפענח את המסר שסבא ניסה להעביר. הרמז מוביל אותם אל חלק אחר במוזיאון, ואל סמלו של מסדר סודי ומסתורי, שעליו לנגדון שמח מאוד (אמרתי לכם) להסביר באריכות ובפאתוס לסופי.

כך נמשך הסרט מכאן: חידה. פתרון. הסבר היסטורי. חידה. פתרון. הסבר היסטורי ארוך. אין שום דבר רע במשחק "מחפשים את המטמון", אם רק היו נותנים גם לנו להשתתף – כלומר, מציגים בפנינו את החידות ונותנים לנו לפחות כמה שניות לנסות לפענח אותן בעצמנו. אבל בסרט, כל רמז נפתר מיד, לפעמים אפילו לפני שנחשף לקהל כתב החידה בשלמותו. זה לא יותר מעניין מאשר לראות אנשים הולכים בעקבות חצים. היסודות של הסרט מופרכים – ואני לא מדבר על הסוד הגדול והכל כך גורלי, חשוב ומזעזע-אמות-סיפים שאליו מובילים הרמזים, אלא על עצם קיום הרמזים. בחיי ישו וכל משפחתו המורחבת, לא הצלחתי להבין למה שמישהו יקים את כל מסלול המכשולים הזה, אלא אם כן זה חלק מעונה מתוחכמת של 'המרוץ למיליון'. עוד יותר לא הצלחתי למה הכנסייה מתאמצת להסתיר את הסוד, עד כדי כך שהיא שולחת בעקבות המפענחים נזיר-רוצח (פול בטאני). ההסבר שהסרט נותן לכך מצוץ מאצבע אלוהים.

כך שמה שנשאר לנו הם ההסברים ההיסטוריים, וזה באמת החלק היותר מעניין של הסרט. אלה סיפורים על מסדרים סודיים, מסרים חבויים בציורים עתיקים, ותיאוריות חתרניות בקשר לנצרות ומקורותיה. קטונתי מלומר אם הרעיונות האלה מבוססים על עובדות, כפי שהספר טוען, או שהם מופרכים לחלוטין מבחינה היסטורית. בכל מקרה, הם מעניינים. כדי שלא יהיה לנו יותר מדי משעמם בעין, הם גם מלווים בעזרים ויזואליים, חלקם עשויים בפאוור-פוינט, אם אני לא טועה. ההסברים האלה היו יכולים להיות תכנית מרתקת בערוץ ההיסטוריה, אם רק היו מורידים את כל הקטע המיותר של הסיפור הבלשי שמסביב. ואם איאן מק'קלן היה מסכים לספק את הקריינות, אז בכלל היה נהדר.

עקיבא גולדסמן, כבר אמרתי לא אחת, הוא תסריטאי מחורבן. הוא היה תסריטאי גרוע כשהוא כתב את 'באטמן ורובין'. הוא המשיך להיות תסריטאי גרוע כשכתב את 'נפלאות התבונה' – וכן, אני יודע שהוא קיבל על זה אוסקר. הוא תסריטאי גרוע גם כאן. אפילו ברגעים הנדירים שבהם הדמויות ב'צופן דה וינצ'י' לא עוסקות בלספר זו לזו דברים שהן כבר יודעות, נדיר לשמוע משפטים שמזכירים במשהו דיבור של בני אדם. ככה שואלים מה השעה בגולדסמנית: "אמור לי, מהי השעה אשר מראה שעונך, אותו מכשיר שימושי אשר משמש למדידת הזמן? הוא ענוד על ידך השמאלית. אנא, גלה לי".

לנגדון וסופי הם לא דמויות שטוחות; הן לא דמויות בכלל. אני מציב בזאת אתגר לכל מי שראה את הסרט: ספרו לי בבקשה על תכונת אופי אחת המאפיינת את לנגדון. ולא, קלאוסטרופוביה היא לא תכונת אופי. לאיאן מק'קלן, שמופיע באמצע הסרט כמורו וחברו של לנגדון, דווקא יש אופי: הוא אנגלי. אנגלי בכל רמ"ח אבריו וב' מקלותיו. אנגלי כל כך שהוא מזיע תה ומפליץ את "אל נצור את המלכה" – כלומר, אם הוא היה מפליץ אי פעם, והוא לא, כי אנגלים לא מפליצים. הוא לא מרתק יותר מהאחרים, אבל הוא איאן מק'קלן, ולכן כיף להקשיב לו. כשאיאן מק'קלן מדבר, אנשים מקשיבים.

העולם מתחלק לשני חלקים, פחות או יותר שווים בגודלם: אלה שקראו את 'צופן דה וינצ'י', הספר, ואלה שלא. מי שכבר קרא את הספר – אני באמת לא רואה מה יש לו לחפש בסרט. ההשוואה המתבקשת היא ספרי הארי פוטר: גם אותם חצי עולם כבר קרא, אבל הם מלאים וגדושים בדמויות מגניבות, יצורים קסומים ונופים שהיה אמנם כיף לדמיין, אבל כיף מאוד גם לראות קורמים אור ומסך מולנו. ב'צופן דה וינצ'י' אין שום דבר כזה. יש מעט דמויות, הן משעממות, והאטרקציות הויזואליות היחידות שהסרט מציע הם כמה פלאשבקים היסטוריים. וכמובן, הסיכוי שתימתחו הוא לא גדול כשאתם יודעים כבר את הסוף.

לגבי מי שלא קרא את הספר, 'צופן דה וינצ'י' דווקא בסדר, אם מצליחים להתגבר על מריחת הזמן. ראיתי גרועים ממנו, אבל מה שיותר חשוב, ראיתי רבים כמוהו. עם כל ההוא-הא, הוא לא באמת מחדש שום דבר. לראות אותו זה לבלות שעתיים וחצי בחברת מישהו נפוח, מלא חשיבות עצמית והרבה פחות חכם ממה שהוא חושב את עצמו.

תגיות: