אין כזה דבר סרטים גרועים, יש רק צופים גרועים.
פעם היו סרטים טובים וסרטים רעים, והיה אפשר להבדיל ביניהם. העולם היה פשוט אז. אבל היום – היום כבר לא נותנים לשנוא דברים בשקט. ברגע שמישהו מעז להביע טינה בסיסית כלפי תחיבת זבל לגרון בתירוץ של "סרט", מיד מופיעים מעריצים ובזריזות ויעילות מרשימה מספקים מגוון תירוצים, הסברים, הערות והארות, שתמציתן אחת: לא רק שהסרט גאוני, אתם גם אוהבים אותו – אתם פשוט לא יודעים את זה עדיין.
אולי גם אתם אוהבים סרט ש… איך נאמר… לא זוכה להערכה ביקורתית נרחבת בקרב כלל האוכלוסייה, וחשוב לכם שאנשים יבינו כמה הוא גאוני; ייתכן שאתם מתעבים איזה סרט והנאומים חוצבי הלהבות שאתם זוכים להם, שמסבירים מדוע אתם טועים, נשמעים כאילו הם חוזרים על עצמם. כדי שתוכלו להכיר טוב יותר את האויב (או להבין למה צוחקים על ההסברים הרושפים שלכם) – להלן עשרת התירוצים המרכזיים שמשמשים את המעריצים כדי לסמא את עצמם, ולפעמים גם אותנו. רק אל תנסו אותם עלינו.
1. אבל זה מ-א-ג-ניב
פעם היו דברים מגניבים. היה אפשר לאהוב אותם ולהיות מגניבים, או להעמיד פנים שאוהבים אותם ולקוות שזה יספיק כדי להיראות מגניבים. ואז צמחו הדברים המאגניבים, שזה הדברים שאנשים נחותים לנו אינטלקטואלית חושבים שהם מגניבים אבל אנחנו לא מתלהבים כמותם. ואז צצו דברים מ-א-גניבים, שזה כמו מאגניבים רק שאפשר לאהוב אותם, כל עוד זה מתוך מודעות עצמית, בהפוך-על-הפוך (ע"ע) שכזה. מקפים הם מאוד מודעים עצמית, וזה מה שמעיד שאנחנו לא סתם מתלהבים שחושבים שמשהו הוא סתם מגניב.
מאז שההבדלים הדקים מאד האלו הגיעו לקולנוע, צמח דור שלם של קולנוענים שכל כך מתאמצים להיות מ-א-גניבים שיורד להם דם מהאוזניים. לפעמים זה עובד לטרנטינו, ואפילו לו זה לא תמיד מצליח. לשאר האוכלוסייה בדרך כלל זה סתם יוצא פתטי. אם אתם מאד רוצים דוגמה לסרט שכזה, אתם יכולים לראות את 'להרוג את המזל'. אבל אתם לא מוכרחים.
2. אבל זה הפוך על הפוך
זה לא רע, זה כאילו רע. אבל בכוונה, בהפוך על הפוך, כלומר זה טוב. כשהיינו ילדים קראו לזה שפת ההיפך, והיא היתה דרך מצוינת להציק לאנשים. עכשיו כששדרגו אותה, היא הפכה לדרך מצוינת להצדיק גביית תשלום על זבל שלא היינו מתקרבים אליו לו היינו חושבים לרגע שהוא רציני. לדוגמה, 'נחשים על המטוס'. ראו גם: קאלט.
3. זה לא רע – זו מחווה
ההיכרות הנרחבת של יוצרי הסרט עם המדיום הקולנועי ניכרת באופן בו האפקטים לא סתם גרועים, הם גרועים בדיוק באופן בו הם היו גרועים בסרטי הזבל של שנות העשרים, כולל העכבישים מפלסטיק שצולמו בקלוז-אפ כדי להיראות כמו מפלצות וכבר אז לא הפחידו אף אחד. צידוק זה מגיע בדרך כלל באחת משתי צורות משנה עיקריות:
זה לא רע, זה רטרו – זה לא שאנחנו לא יודעים לכתוב ויצא לנו סרט שראיתם שמונים פעם כי אף פעם בחיים לא היינו בקולנוע. באמת! זו מחווה אותנטית לסרטי העבר לכן העמדנו פנים ששלושים השנים האחרונות מעולם לא קרו. לפני שלושים שנה לא ידעו מה זה אפקטים, היגיון פנימי, אסתטיקה או עלילה מעניינת. תבדקו בעצמכם אם אתם לא מאמינים לנו.
זה לא רע, זה בהשפעת המזרח הרחוק – לו הייתם טורחים להתמצא בסרטים הסינגפוריים שיצאו בין החודשים מרץ לאוקטובר 1975, הייתם מבינים איזו פנינה זו לחובבי הז'אנר. איך אתם מתיימרים להעביר ביקורת על משהו שאתם בכלל לא מבינים בו? בטח כשאף אחד לא מסתכל אתם קוראים למנגה "אנימה".
4. זה לא יכול להיות רע, הרי הבמאי גאון
הבמאי רצה שזה יהיה גרוע בדיוק בצורה הזו, משיקוליו האמנותיים. אנחנו לא יודעים בדיוק למה הוא רצה שזה ייראה רע: הבמאי פועל בדרכים מסתוריות. אבל אנחנו בטוחים שיש לו סיבה, והיא סיבה טובה מאוד, תאמינו לנו. הוא במאי טוב, ומכאן משתמע שהוא לא היה עושה משהו רע, ולכן זה טוב בהכרח. מ.ש.ל.
להדגמה חיה של תירוץ זה, התייחסו בחברה המתאימה לכל דבר שפיטר ג'קסון או ג'וס ווידון נשמו עליו ולא יצא משהו.
5. הסרט לא רע – הוא מסובך מאד
אתם צריכים להבין, בצפייה השבע מאות וחמש עשרה כל פיסות הפאזל פתאום יתבהרו ואז תראו כמה הסרט גאוני.
טיעון זה יעיל במיוחד, כיוון שהדרך לסתור אותו מצריכה צפיה בסרט שבע מאות וחמש עשרה פעמים. עד הצפייה הזו אפשר להמשיך לטעון שכל מה שקורה בסרט הגיוני לחלוטין לו רק נשקיע את האנרגיה לפענח אותו כראוי, מתוך הידיעה המרגיעה שאף אחד לא יעמוד באמת גם בצפייה שניה.
דוגמאות לסרטים כאלה: 'צ'ק פתוח' ו'אפקט הפרפר'. קיימים סרטים מעטים ונדירים מאד שלא רק שהטיעון הזה נכון לגביהם, הם גם באמת טובים (ראו: '12 קופים'. לא, ברצינות, לכו וראו).
6. זה לא רע, זה עמוק
זה שאתם חושבים שזה רע פשוט מראה שלא הבנתם את הסרט. לו היינו אתם, לא היינו מספרים לאף אחד – אנשים עוד עלולים לחשוב שאתם לא מבינים באמנות. הרי כל הדיוט יאמר לכם שלא רואים כלום בזכות ההתייחסות לתאורה של סרטים גרמניים בשנות העשרים; ההתנהגות הלא הגיונית של הדמויות נובעת ישירות מהתיאוריות הפסיכואנליטיות של יונג; הצילום המטושטש הוא מחווה לקוביזם אליבא דפיקאסו והסיבה שבדיאלוגים אף משפט לא מתחבר לזה שבא אחריו היא שכל שורה שלישית היא ציטוט אחר מג'יימס ג'ויס. לא קראתם ג'יימס ג'ויס? נו, זה מסביר את העניין. אני עכשיו קוראת את 'יוליסס' בפעם השלישית – הפעם מהסוף להתחלה ובדילוג על כל שורה שלישית – ומגלה בו המון דברים חדשים.
7. לא, לא, זה לא רע – האולפנים שחטו את הסרט
לעיתים קרובות מדובר בנגזרת לטיעון הבמאי גאון (ע"ע). במקור הסרט היה אמור להיות מושלם, אבל שינו לו את הסוף, קיצצו 35 דקות מהאמצע, הוציאו את ההסבר למחלה הנדירה של הגיבור והוסיפו סייד-קיק משעשע. בגרסת הבמאי תראו שזה מצוין, ובגרסה המלאה האולטימטיבית שתצא באסופת ה-DVD המיוחדת במהדורה מוגבלת ובמחיר מופקע בכלל תגלו שהסרט הוא, כאמור, לא פחות ממושלם.
מישהו אמר 'בלייד ראנר'? זהו, שזה כבר לא כל כך ברור בימינו, כשכל 'ממלכת גן עדן' או 'אלכסנדר' פתאום מגיע אוטומטית עם גירסת במאי בילט אין. סליחה? אם אתם רוצים שאני אוציא על הדבר הזה כסף, קודם תוכיחו לי שבכלל היה שם במאי.
8. זה לא רע, זה סוריאליסטי
היתה לסרט עלילה, אבל איבדנו את התסריט ביום השלישי לצילומים ואז הבמאי התמכר להסנפת דבק והעורך פיתח התקפים פסיכוטיים.
הסבר זה עובד במקרים מסוימים, ולכל אחד יש במאי אחד או שניים שאת הסרטים התמוהים שלהם הוא אוהב למרות שאף אחד אחר לא מבין אותם, אבל אפילו אוהבי הז'אנר יודו שהוא כר פורה לזבל מוחלט. מקרים מעניינים במיוחד הם אלה בהם הדעות נחלקות באופן שווה פחות או יותר בין המעריצים לבין המתעבים כלומר, דיוויד לינץ'.
9. זה לא רע, זה מצריך תחקיר
אוי נו, לו רק הייתם טורחים לראות את שבע העונות של הסדרה המקורית, קוראים כמה מהספרים ואת אסופת יקום האולטימייט של הקומיקס ומצליבים את כל המידע תחת ירח מלא עם עט שעשוי מהניב הימני של איש זאב, הייתם יודעים שכל מה שקורה שם הגיוני לחלוטין. אני בכלל לא מבינה איך ציפיתם לבוא סתם כך לסרט ולהבין אותו.
לכאן נכנסות דמויות מהאנימטריקס שצצות ב'מטריקס Reloaded', רשעים מ'פיירפליי' שנעלמים בדרך ל'סרניטי' בקומיקס המצורף, מכלול סרטיו של קווין סמית' שלעולם יהיו מבריקים אם רק נבין את כל הרפרנסים לעולם הקומיקס המחתרתי, 'הארי פוטר' שהיה הגיוני לחלוטין לפני שהוסרט ונחתכו ממנו כל ההסברים, ו'דוני דארקו', שהעלילה שלו ברורה לחלוטין אם רק קוראים איזה ספר על מסע בזמן ואלוהים.
10. זה לא רע, זה קאלט
הגדרת הקאלט עברה תהליך מהיר של הידרדרות. פעם סרטי קאלט כללו את 'מופע הקולנוע של רוקי', ופה ושם גם קלאסיקות טובות כמו 'הנסיכה הקסומה', שפשוט כיף לדעת בעל פה. היום כל סרט שנראה לאולפנים כל כך רע שאם יחשבו שזה רציני הם עלולים לפשוט את הרגל, ממותג כקאלט ונדחף ב-DVD לאיזה קהל מעריצים אדוק.
כלל אצבע: אם שום תירוץ אחר לא חל על הסרט האהוב עליך, ולהודות שאתה אוהב אותו מתחיל להיות מביך – הוא קאלט.
בונוס למתרצים המתמידים: זה מעולה, אתם סתם סנובים מתנשאים
אבל זו לא אשמתכם, זה בא עם להיות אנטלגינטים ונקבות. מה חשבתם כשבאתם ככה לראות סרט אקשן נוטף טסטוסטרון? לכו לכו, תחזרו לפליני שלכם, 300 ואפוקליפטו הם סרטים מדאימים!!1
יפה, יפה.
אבל את יודעת שתגובות לכתבה הזו אסור להן לנסות ולהתחכם, הא?
דוני דארקו
הוא עוד כלום לעומת Southland Tales. מי שיבין מה הולך בסרט הזה חייב להיות גאון! פנומן!
הקטע עם התירוץ של ה'סוריאליסטי/עמוק' היה לי עם 'השעות'.
אני היחיד שאהב את הסרט הזה מבין קהל החברים שלי שתעבו אותו עמוקות. התירוצים שלי כללו בעיקר את אמרות הסוריאליזם והעומק.
אגב, אחלה כתבה.
יופי של כתבה.
היו לי כבר כמה סרטים שמעולם לא הבנתי את ההתלהבות הגורפת / לא גורפת מהם, וסרטו האחרון של דיויד לינץ' ("אינלנד אמפייר") עומד בראשם.
מצד שני לפעמים הרגשתי שאני אחד הבודדים שנהנה מסרט מסוים שבעיני היה משובח ושרוב האנשים שאני מכיר לא כל כך אהבו ("אני חושב ש"חסין מוות" הוא הדוגמא הבולטת מהשנה האחרונה).
אז אני די מכיר את שני צידי המתרס.
ניסיתי לראות את אינלנד אמפייר.
קצת לפני החצי נטשתי – פשוט לא הבנתי כלום, *ולא התחברתי בשיט*. וזה העניין החשוב אצל לינץ' לדעתי – הוא עובד (עליי לפחות) באיזו רמה תת מודעת, כך שגם אם אני לא מבין את מה שקורה על המסך, אני מתחבר, מרגיש משהו שמעבר להתרחשויות שמרצדות מולי. הקולנוע שלו מאד חווייתי. אני גם לא זוכר ששמעתי המון תגובות סופר-נלהבות על אינלנד (שמעתי, אבל לא הרבה).
לאור כל האמור לעיל, אני חושב שמלהולנד דרייב שלו הוא לא פחות ממופתי. מההתחלה הרגשתי משהו שהוא מנסה להעביר, משהו מעבר למה שקורה פיזית על המסך. ולאחר ההסברים שקראתי ברשת, שלדעתי מתיישבים נהדר עם מה שקורה שם, הבנתי אותו אפילו עוד יותר.
אני מסכים איתך לגבי לינץ'
ובאופן חלקי אפילו לגבי אינלנד אמפייר. גם אני מרגיש שהסרטים של לינץ' פועלים עלי בצורה קצת עקלקלה ולא מוגדרת לחלוטין. בכל מקרה, בכל סרט שלו יש כמה סצינות מפעימות באמת, מבחינתי, ברמה של "בשביל זה המציאו את הקולנוע". אם אתה מחובבי לינץ', אני ממליץ לך להשלים את הצפיה בסרט כי לקראת הסוף שם מופיעה סצינה אחת כזו. גם אם לפעמים הסצינות הנ"ל עטופות בדברים שאני לא מצליח להתחבר אליהן, הן שוות את זה.
לגבי אינלנד אמפייר – אני מודה שגם לי היה קשה מאוד להתחבר על הסרט. המבנה הלא-עלילתי היה קיצוני אפילו ביחס ללינץ'. ועדיין – למרות שהצפיה היתה חוויה אינטנסיבית, מתסכלת לעתים ולא קלה, בסופו של דבר אהבתי את הסרט.
מתישהו אני אאזור אומץ וכח ואלך לצפות בו שוב.
ולי זה קרה עם סיפור פשוט:
לא התלהבתי מהסרט, אבל יש בו סצנה אחת שהיא פשוט מופתית: הסצנה עם הנהגת שהתנגשה בצבי – אבסורדית, מצחיקה, טראגית, פרדוקסלית ונהדרת, והיחידה בסרט שגרמה לי להרגיש ככה (לעומת כמה וכמה סצנות בכביש אבוד, מלהולנד דרייב, או כמה מתוך הסצנות בקטיפה כחולה שלא גרמו לי לרצות להקיא ו/או לנקר לעצמי את העיניים. סרט מעולה, אגב).
ולי זה קרה עם סיפור פשוט:
ובעיני זו היתה הסצנה המיותרת והטפשית ביותר בסרט, שחוץ ממנה היה מעולה. נראה היה שדייויד לינץ, פשוט לא הצליח להתאפק, והיה חייב לתקוע איזה קשקוש לינצ'י, כאילו מתוחכם או משעשע או סוראליסטי. כל הגדולה של הסרט בעיני היא שהוא באמת סיפור פשוט, מסופר בצורה נוגעת ללב ומלאת אהבה והערכה לדמויות. הסצנה הזו היתה בדיוק ההפך מפשוט: מתחכמת במובן המעצבן של המלה. אך כאמור, מאחר וזו החלקה אחת קטנה, זה נסלח בקלות.
מה סוריאליסטי בסצינה הזאת?
מצטער. ''אינלנד אמפייר'' (שראיתי אותו עד הסוף המר)
היה מבחינתי חוויה מתסכלת ואפילו טראומטית. ואם היוצר לא מנסה אפילו ליצור שמץ של קשר עם הקהל שלו (או במקרה הזה: אתי) אני לא חושב שיש שם "משהו מעבר לזה", יש לי תחושה שרימו אותי, שיש פה מקרה ברור של בגדי המך העירומים.
את "מלהולנד דרייב" שלו לא ראיתי (די נמנעתי בכוונה) לאחר שסבלתי סבל בל יתואר ב"כביש אבוד".
אגב, אני עדיין חושב שלינץ' הוא אחד היוצרים המעניינים ביותר כשהוא כן מנסה ליצור קשר כלשהו עם צופיו. "ראש מחק" שלו הוא סרט גאוני בעיני, כך גם "איש הפיל" ו"לב פראי", ואפילו את גרסתו המאד פגומה ל"חולית" אני מאד מחבב. אבל כשהוא זונח את הקו העלילתי לחלוטין הוא מאבד אותי. זה לא קולנוע, זה וידאו ארט. וכוידאו ארט כבר ראיתי דברים מוצלחים יותר.
ואם אפשר עוד קצת מילות חילול קודש: "טווין פיקס" – מעולם לא הבנתי את ההתרגשות.
''בגדי המלך העירומים''. מוצא חן בעיני.
יאפ. גם אני הייתי מבסוט מזה.
אין צורך להצטער, אתה לא חייב כלום לאף אחד בקטע הזה.
אין שום צורך שתראה דברים שאתה לא מתחבר אליהם. ברור לי לחלוטין שלינץ' הוא מאד עניין של טעם אישי, מפני שהוא די "אוטיסט" ביצירה שלו והוא מדבר בעיקר אל עצמו, ואל מי שמתחבר לשפה שלו.
לאינלנד אמפייר ציינתי שגם אני לא יכולתי להתחבר, תחושתי די דומה לשלך. למלהולנד לעומת זאת, מאד התחברתי. את כביש אבוד עוד לא ראיתי, כמו גם את לב פראי, וראש מחק… גם קשה להשיג, וגם אני די חושש מלראות אותו, יש לי תחושה שהוא יהיה סתום יותר בעיניי מאינלנד. יש לציין שגם אני אוהב את חולית, ומעודי לא ראיתי את טווין פיקס. יש לי הרבה מה להשלים.
לגבי ''ראש מחק'':
אני בהחלט מסוגל להבין אנשים שהסרט יהיה סתום עבורם. אבל יש בו קו עלילתי מסוים שמתחבר היטב לבניית העולם המחריד שמתואר בסרט. וזה כל מה שאני צריך, כנראה, בסרט עלילתי: עלילה. "ראש חחק" על כל אניגמטיותו הוא סרט שמתקשר עם צופיו. לטוב ולרע הוא מתקשר. "אינלנד אמפייר" ויתר על זה לחלוטין. "כביש אבוד" דווקא לא כל כך, אבל העלילה הרזה שלו היתה כל כך דבילית בעיני, והסרט עצמו היה כל כך משעמם שהוא זכור לי עד היום כאחת הצפיות המיותרות ביותר שראיתי. יותר מכך: לו לינץ' לא היה חתום על "כביש אבוד" או "אינלנד אמפייר" אף אחד מהסרטים הללו, אני חושד, לא היה מקבל את הביקורות החיוביות החלקיות שהוא קיבל. וזה בעיני המבחן העליון: האם הסרט טוב בפני עצמו, או הוא טוב משום שאנו יודעים שעשה אותו במאי מוערך ואז מתייחסים אליו אחרת, בסלחנות, ואף מוכנים לנבור ולחפור בו כדי למצוא דברים שלא באמת קיימים בו.
משהו אחד:
כתבת " לו לינץ' לא היה חתום על "כביש אבוד" או "אינלנד אמפייר" אף אחד מהסרטים הללו, אני חושד, לא היה מקבל את הביקורות החיוביות החלקיות שהוא קיבל". זה כנראה נכון ברובו, אבל אני תוהה מה אנחנו צריכים ללמוד מזה.
אני חושב שלהעניק הזדמנות נוספת ובחינה מעמיקה יותר ליצירה, במיוחד כזו שהיא אניגמטית ובעייתית, כי הבמאי שלה עשה בעבר יצירות כאלו שהתבררו כבעלות עומק, זה יותר מלגיטימי [1].
ראשית – אי אפשר לנתק את הידע שיש לנו על העבודות הקודמות של הבימאי, כשאנו משתדלים להעריך כמה מאמץ אינטלקטואלי ראוי להשקיע ביצירה. זה פריט מידע לגיטימי. שנית – אם יוצר אלמוני היה יוצר סרט כזה, ובהחלט יכול להיות שהייתי פוסל אותו, מאוד אפשרי הוא שהטעות היתה שלי. שאני הייתי מפספס יצירה מעניינת ומרתקת רק כי לא הקדשתי לזה את תשומת הלב הראויה.
[1] כתבתי בערך על זה משהו פעם: כתבה מספר 2272
אני לא חושב שהמילה ''טעות'' מתאימה להקשר.
זו אמנות, לא מדע מדויק. המילה "טעות" היא אפילו לא בסקאלת הדיון.
וכן, בסופו של דבר אני קודם כל שופט את היצירה עצמה. בפני עצמה. רק אח"כ אני מקשר גם לעבודותיו הקודמות של אותו יוצר. ויתכן מקרה של יוצר שינסה לומר דברים מעניינים באמצעות יצירה פגומה ואף כושלת. יתכן מאד שלינץ' ניסה לומר דבר או שניים על נראטיביות ועלילה בקולנוע בפרט ובאמנות בכלל, ויתכן שניסה להעביר דברים נוספים, מעניינים כשלעצמם. זה עדיין לא מפחית מכשלונה של היצירה, בעיני. יותר מכך: סביר להניח שהייתי מזהה את האמירות הללו גם אם על הסרט היה חתום יוצר אחר, ובכל זאת הייתי סבור שזו יצירה כושלת.
אתה באמת ניגש לכל סרט מעמדה שווה?
אני ניגש, מראש, בצורה שונה – נפשית, אינטלקטואלית ורגשית – לסרטים לפי המידע המוקדם שלי עליהם. פריט מידע מרכזי הוא זהות היוצר.
כשאני הולך לצפות ב-"לירות כדי להרוג" אני מגיע במצב נפשי שונה לחלוטין מהמצב בו ניגשתי לצפות ב-"אינלנד אמפייר". עם נתוני פתיחה כאלו, ברור שהיכולת שלי לזהות ולהזדהות עם אמירות מורכבות ומעמיקות, ומידת הסלחנות בה אנהג עם מהלכי אי-עלילה, שונות לחלוטין מסרט לסרט. כך, לדוגמה, אני מוכן "לשחרר חבל" ולאפשר ללינץ' סצינה ללא שום הגיון עלילתי, בהמתנה לראות מה יתפתח מסצינה זו בהמשך. לפעמים זה משתלם, ולפעמים לא (כמו לדוגמה סצינות הארנבים המדברים ב-"אינלנד אמפייר", שלמרות שהן משעשעות מאוד, לא הצדיקו את עצמן).
לגמרי.
אני ניגש לסרט של יוצר טרי בדיוק באותה עמדה שבה אני אגש לסרט של יוצר ותיק ומוערך.
הציפיות שלי אולי יהיו שונות (וזה בהחלט על סמך יצירותיו הקודמות של אותו יוצר, או על פי מה ששמעתי על הסרט) אבל השפיטה שלי את הסרט תהיה שווה. ולא, אני לא מוכן לשחרר את החבל ליוצרים מוערכים יותר. להיפך, דווקא עבורם אני אפילו מכווץ אותו קצת יותר.
"ארץ קשוחה", למשל, אחד הסרטים המוערכים ביותר של השנה האחרונה מאת זוג במאים שאני מעריך מאד איכזב אותי קשות, בסופו של דבר, למרות שהיו בו דברים מופלאים. אל "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" נגשתי בחשש מה שמא אקבל, לאחר כל ההייפ, סרט בינוני ומוערך יתר על המידה של יוצר אלמוני משהו. התוצאה היתה אחת משתי יצירות המופת הגדולות של העשור האחרון, בעיני. לסרטו הבא של אותו במאי כבר אגש עם ציפיות גבוהות יותר, אבל ללא סלחנות או הרחבת חבל רק משום שסרטו הקודם היה יצירת מופת. הסטנדרטים שווים לכולם. ובעיני, זו הדרך היחידה לשפוט אמנות.
מה שנכון: לאחר שאתה מקבל מכלול מסוים של יצירות ניתן לנתח ולדבר על תימות משותפות, סגנון, מסלול מסוים שהיוצר עובר, אבל עדיין, היחס לכל יצירה יהיה בפני עצמה.
ואני מניח שכשזו הגישה נתקלים לא מעט פעמים במקרים של בגדי המלך, ממש כשם שנתקלים בהפתעות מענגות. זה הולך לשני הכיוונים.
גם אני התאכזבתי מ-''ארץ קשוחה''
אבל האכזבה הגיעה לאחר שהאחים הצליחו לשרוף לא מעט קרדיט שהיה להם במהלך הסרט עצמו. דווקא במקרה הזה, אני חושב שהייתי מקבל בסלחנות סרט כזה מיוצרים אחרים ופוטר אותו ב-"מעניין", בעוד שמהאחים אני מצפה ליותר.
"שחרור החבל" הוא לא מטפאורה כללית, אלא משהו ספציפי כלפי לינץ', וספציפי לגבי אי-בהירות עלילתית (אני לא "משחרר חבל" ללינץ' לגבי קומפוזיציה של סצינות, למשל). מיוצרים מהם אני מצפה ליותר אני גם אתכזב ביתר קלות.
אז הגישה שלנו די דומה
הדבר היחיד שלא ברור לי בגישה שלך הוא מדוע לינץ' הוא מקרה קצת אחר, ומדוע אתה מוכן לכופף את הכלל הזה דווקא בענין אי בהירות עלילתית.
אני חושש שלא הבהרתי את עצמי כראוי
אני הגבתי להערה שלך לפיה לו יוצר אלמוני היה חתום על אינלנד אמפייר אז חלק מאוהדי הסרט (ואני כנראה נמנה על אלו) היו קוטלים אותו. ניסיתי להסביר את הדינמיקה של התהליך הזה, ולהגן עליה.
הכוונה שלי לא היתה שאני מוכן "לוותר" ללינץ' על נקודות בעיתיות בסרט הסופי, אלא ש-*במהלך הצפיה עצמה* אני צופה בסרט של לינץ' עם "אורך נשימה" ארוך יותר. אני מוכן, אל מול סצינה בעיתית, לומר לעצמי "טוב. בינתיים זה לא נורא. בוא ונמשיך ונראה אם זה מוביל לאנשהו מעניין" בעוד שלגבי יוצר אלמוני מאוד יכול להיות שהייתי חושב "זה דפוק לגמרי". ומכאן הדרך לתיקון היתה קשה יותר.
לינץ' הוא לא יוצא דופן. גם האחים כהן (אם נחזור לדוגמת "ארץ קשוחה") זוכים ממני להמון קרדיט במהלך הצפיה בסרט, והאכזבה תגיע רק לאחר הסרט, אם אני אבין שכל הויתורים שויתרתי להם במהלכו לא הצדיקו את עצמם.
אבל זה עניין של אמון.
ברגע שבמאי יוצר כמה סרטים שאתה מעריך, ושאתה רואה משהו מאחוריהם, אתה מתחיל לבטוח בו – אתה מאמין שיש לו אמירה שהוא רוצה להעביר, שהוא יודע לשלוט באומנות הקולנוע.
לכן באופן טבעי, הרבה אנשים שבאים לראות סרט של במאי מוכר מסוגלים לשפוט את היצירה שלו באור אחר. גם אם הוא פישל, הם מסוגלים להתגבר על זה ולחפש דברים מעבר.
במקרה של במאי חדש, שלא זכה בקרדיט עדיין, כביכול אין שום סיבה להתעמק בסרט ולנסות לחפש משהו מעבר.
בכלל, יש לי הרושם שכל התירוצים במאמר
הם אסופה של טענות אפשריות לאיך תצדיק את הסרטים של לינץ'.
אבל לינץ' במאי מעצבן. נמאס לי ממנו כבר. בהרבה מסרטיו ('אינלנד אמפייר', 'מלהולנד דרייב', 'קטיפה כחולה' או 'ראש מחק') יש תחושה שהוא תמיד מנסה לומר: "הסתכלו עליי, אני מניפולטיבי, אני פרובוקטיבי. הסרטים שלי לא משועבדים לתבנית ההוליוודית הקלאסית.. לא לא.. הסרטים שלי נעים בקו א- לינארי. אני משתמש בשפת הקולנוע כדי לחדור לתוככי נפש האדם" בחייאת דיויד, מספיק עם זה. נכון שחוית הצפיה נהדרת כאשר הצופה מחויב להיות אקטיבי אך כשזה נעשה באובר דרמטיות ובחוסר רציונליות הסרט מקבל טעם לוואי. דוקא כשלינץ' החליט לותר על השגעונות שלו הוא יצר סרטים מעולים, 'סיפור פשוט'(המופתי! ללא ספק מגדולי הסרטים) 'איש הפיל' ו'לב פראי' (שגם נגעו בסוריאליזם).
יש עוד במאים כאלה. והרבה יותר גרועים.
לינץ' לפחות יודע לעשות סרטים מצוינים (איש הפיל, ראש מחק, סיפור פשוט, לב פראי ואפילו חולית הפגום), אבל יש אחרים כמו דארן ארונופסקי שאני לא יודע עד היום מה אנשים מוצאים בהם. אם אל "פיי" עוד יכולתי להתייחס כאל ניסוי מעניין, הרי ששני סרטיו הבאים – "רקוויאם לחלום" ו"המעיין" – הוכיחו לי שארונופסקי הוא לא יותר מיומרנות חסרת כיסוי. במאי שכל כולו אש וזיקוקים שדבר לא עומד מאחוריהם.
ואני עדיין לא גיבשתי דעה לגבי ריצרד קלי. "דוני דארקו" בגרסתו הראשונה היה נפלא לטעמי, גרסת הבמאי הרסה בסרט כל חלקה טובה. עכשיו מחכה לי על המדף SOUTHLAND TALES שלו, ונראה מה אני אחשוב עליו לאחר הסרט הזה. ריקושטים בקרוב.
די. אני חייבת לשאול.
סיפור פשוט מבוסס על הדבר המגעיל הזה של ש"י עגנון שאני לומדת עכשיו בספרות? כי אם כן אני לא רואה איך אפשר לעשות מזה משהו טוב
לא, לא מבוסס.
את 'סיפור פשוט' של עגנון תירגמו כ-A Simple Story, בעוד שהסרט של לינץ' נקרא במקור The Straight Story. חוץ מזה, הסיפור בכלל לא דומה.
אני חושבת שבמידה רבה, זה עניין של שפה.
בכל יצירת אמנות, יש את המאבק בין הרצון לדבר בשפה נגישה וברורה ככל האפשר (לא, אני לא מתכוונת ל"אנגלית"), כך שכמה שיותר אנשים יבינו אותה, לבין הרצון להשתמש בשפה ייחודית, שכוללת אזכורים ומחוות ורעיונות ומבנים לוגיים שמאפיינים את צורת החשיבה של אותו במאי. גאונים אמיתיים, אני חושבת, מסוגלים להנגיש לפחות במידת מה את השפה הפרטית שלהם לשאר העולם.
ואז יש את המקרים שבהם השפה שהבמאי השתמש בה משותפת לו ולכל העולם (החומר שממנו עשויים שוברי קופות, מן הסתם), ואת המקרים שבהם השפה שהבמאי השתמש בה תואמת את הקונסטלציה המחשבתית הייחודית שלו ושל עוד כמה יחידי סגולה (וכמובן, את כל טווח הביניים שבאמצע).
זה לא בהכרח אומר שהסרט רע, זה בעיקר אומר שהסרט מדבר רק אל אלה שהמוח שלהם במקרה מדבר בשפה הזאת…
בדיוק הערה כזו רציתי להוסיף להודעתי ושכחתי. תודה!
צדיקים – מלאכתם וגו'.
בוודאי. ובכלל, ''סרט רע'' וסרט טוב'' הן הגדרות מאד סובייקטיוויות.
כנראה שיש סרטים מסוימים של לינץ' שהמוח שלי לא מתחבר אליהן. ויש גם כמה שכן. אין לי דבר וחצי דבר כנגד מי שמתפעל מ"אינלנד אמפייר" או "כביש אבוד" או אפילו "טווין פיקס". רק תעזבו אותי בשקט ואל תנסו להסביר לי שאלו יצירות גאוניות. בעיני אין בהן כלום. (שלא כמו סרטים אחרים של לינץ', אגב, ראו הודעתי הקודמת).
הכול כיף וצחוקים עד שמלכלכים על ג'וס.
למה בדיוק התכוונת משהו של ג'וס ווידון שלא יצא משהו? אין לך, חלילה, מילה רעה להגיד על סרניטי?
תוכן תגובה XNSFE(XTREMELY)
אני יודע שאקסטרים זה עם E.
התגובה:
מעריצי ג'וס יאכלו כל חרא שהוא יוריד להם מהשמיים, והם כל כך אוהבים את זה שהם יאכלו את החרא שלהם שהם יחרבנו אחרי אכילת החרא שלו, בכמות פעמים שסתפיק לעוד 30 סרטוני 2G1C.
אני ממש לא מתמצא בז'רגון,
אבל אני חושב שאתה בהחלט יכול לצפות למטר פצצות סירחון שיפגע כל רגע בביתך.
אה, אבל רק נדמה לך שזה חרא
רק יודעי דבר מבינים מה זה באמת… אכן כן.
אני הבנתי את דוני דארקו עוד לפני הגרסת במאי.
ובלי ספר. הוא מסובך ומעצבן, ואת צודקת, אבל היית צריכה להכניס לקטגוריה אחרת.
יש גם את פאי מהבמאי של רקוויאם. לא יודע לאיזה קטגוריה.
היית צריכה גם להוסיף את קטגוריית הזר המוזר, על הסנקדינבי שיוצא לחפש את כבשתו האהובה (ונגיד בדרך מוצא אותה ואז קופא למוות וצריך לאכול אותה כדי לשרוד).
אני הבנתי את דוני דארקו עוד לפני הגרסת במאי.
פאי:
1) "זה לא יכול להיות רע, הרי זה הבמאי של "רקוויאם לחלום" הנפלא!"
2) "הסרט לא רע, הוא פשוט מסובך – אתם הרי לא זוכרים בדיוק מה היה שם נגד מי, נכון?"
3) "בכלל, הצפייה בסרט גורמת כאב ראש כי המטרה של הסרט היא לגרום לצופה להרגיש איך זה כשיש כאב ראש!" (לא ברור לי לאן זה נכנס, באמת).
אני הבנתי את דוני דארקו עוד לפני הגרסת במאי.
יש גם סעיף 3.14. אני לא מסוגל להסביר אותו.
פיסות הפאזל לא ''מתבהרות'' אלא מתחברות.
לגבי מספר 5
אני מכיר את הז'אנר אבל לא מסכים ש"אפקט הפרפר" מתאים לשם… לדעתי זה סרט מצויין (במיוחד עם הסיום האלטרנטיבי), אבל נשים את זה בצד. מה כל כך מסובך בו שמישהו טען שצריך לראות אותו כמה פעמים כדי להבין? הוא קצת מבלבל בהתחלה אבל די מהר מבינים מה הקטע, מה הגיבור מנסה לעשות ואיך זה הולך לו…
ואני מצטרפת מפני שראיתי את הסרט פעם אחת
והבנתי וגם אהבתי אותו. מנגד, אני אכן ראיתי רק את גרסת הבמאי.
ובגדול – הכתבה חביבה ומא-גניבה להפליא, אבל מתעלמת מההסבר (התירוץ?) הכי אפקטיבי שיש: על טעם וריח אין להתווכח.
ואני מצטרפת מפני שראיתי את הסרט פעם אחת
אבל זה בכלל לא הסבר אלא הפסקת אש; הרעיון ב"הסברים" הללו הוא שהם מנסים לשכנע את הצד השני שהוא טועה, לא שאיש באמונתו יחיה.
גם אני ראיתי רק את גרסת הבמאי של ''אפקט הפרפר''.
אחד הסרטים הנשכחים והמיותרים של השנים האחרונות. סתמי לחלוטין. בעיני.
מעולה
בדיוק קראתי באיזה מקום טענה שהנוסע השמיני 3 הוא בעצם הסרט הכי טוב בסדרה, אבל האולפנים הרסו ובלה בלה בלה. יש לנו כאן מס' 7!
טוב, הפעם אני סוג-של-מוחה-בלי-גיבוי-מוסמך
ותטבעו אותי על השימוש במקפים;
בתור מעריצת ג'וס ווידון שמוכנה לנקות את הנעליים שלו בשביל לספוג קצת מהגאונות שלו, אני חוטפת רעידות חיל בכל פעם שאני נתקלת בביטוי "בעזרת הג'וס" או "למען הג'וס" או כל התייחסות אחרת כלפיו כאל אלוהים.
אני חושבת שצעצוע של סיפור 2 לוקח בהליכה את צעצוע של סיפור (חטא שאמור לגרום לי למוות בסקילה), ושפיירפליי אולי סדרה מצוינת – אבל היא לוקה בבעייה חמורה לאללה: אתה ממש צריך להיות מאמין בשביל לשבת ולצפות בכל השעות הארוכות עד שהכל מתחבר ומתברר כשווה צפייה, כי עד אותו הרגע (נדמה לי שלושה פרקים מהסוף) זה בעיקר מייגע ונמתח ומעייף.
ואחרי כל זה, מתוך הנחה שרפרנס הנוסע השמיני מתייחס לג'וס ווידון (טיעון בלתי מבוסס מבחינתי. יש לי רק הרגשה שזה זה) אני רוצה לציין את הבדל השמיים וארץ בין להיות הבמאי, תסריטאי וחשוב מכך – מפיק של הסרט (במיוחד אחרי שכבר הוכתרת רשמית בתואר "סמאח") – לבין לשכתב תסריט כלשהו, או לכתוב תסריט שמישהו אחר ישכתב אחר כך – בין אם בשלב הכתיבה, או ההפקה.
אז כן, גם במאים או יוצרים גאונים יכולים לטעות, אבל אם מישהו כתב או שכתב רק חלק מתסריט – להאשים אותו בכישלון של סרט זה באמת קצת מופרך.
טוב, הפעם אני סוג-של-מוחה-בלי-גיבוי-מוסמך
דווקא וויליאם גיבסון
http://www.awesomefilm.com/script/Alien3.txt
באמת?
דווקא מתוך חוסר התלהבות מוחלט מכל פועלו של ווידון לפני כן הושיבו אותי מול פיירפלי והתאהבתי לגמרי. רק אחרי בליעת כל פרקי הסדרה הייתי מוכנה לנסות קצת אנג'ל.
טענה טועה ומטעה
כי כולם יודעים שהנוסע השמיני 2 הוא בעצם הכי טוב בסדרה.
מסכים איתך לחלוטין
או שמא אני מריח כאן שמץ של ציניות?
שום ציניות, אני רצינית לחלוטין.
מאץ', התעלת על עצמך.
מסכים עם הכל, חוץ מסעיף 3.
אני אוהב מחוות.
ואגב, העולם היה מקום טוב יותר אם "ממלכת גן עדן" היה מגיע עם גרסת במאי בילט-אין. כי גרסת הבמאי האמיתית של "ממלכת גן עדן" היא האפוס הכי טוב שאני ראיתי לעומת הגרסא הקולנועית הבינונית (גרסת הבמאי אורכת בשעה שלמה יותר. בדיוק, האולפנים חתכו 60 פאקין דקות מהסרט).
מעניין אותי לדעת
מאיזה סרט לקוחה התמונה שבראש הכתבה?
שוב אני מציק..
אבל יש סיכוי שמישהו יענה לי על השאלה- מאיזה סרט לקוחה התמונה שבראש הכתבה?
*פשוט התערבתי עם חבר ומתאים לי להתפנק בסודוך עם פחית קולה על חשבונו.
אתה מדבר על נחשבים על מטוס?
האחת שבעמוד הראשי לפחות. בכתבה זה איזה קולאז'. תשאל את מאצ' במייל אם כל כך חשוב לך.
'סמואל ל. ג'קסון נגד הרובוטריקים בגריינדהאוס'.
לא אהבתי
זו תהיה תגובה קצת מבולגנת- אתכם הסליחה.
מכל הנקודות הבעייתיות של הרשימה הזו, הפרובלמטית ביותר היא כנראה העובדה שכל אחד מהטיעונים שהבאת, יכול – על ידי מגיב "חכם" – לשמש כטיעון לגיטימי.
שפצי את הניסוח, פרטי, הרחיבי והדגימי, וכל טיעון שהבאת, ללא יוצא מן הכלל, הוא לכאורה טיעון לגיטימי לכך שסרט X הוא סרט טוב, מבריק ו-אם אתם חושבים אחרת, כנראה שאתם שייכים לאותו עדר מרייר של בני-תשחורת שיכולת הביטוי שלהם (בע"פ ובכתב) מסתכמת ב"מאג-ניב".
מה זה אומר על טעמי או טעמך בסרטים? לא הרבה. מה זה אומר על הכותבת כבן-אדם? לא מעט. בראש ובראשונה, יש בזה כדי לומר שהיא בוחרת מראש להקיא מהדיון אנשים שאינם "ברמה" שלה. פירושו של דבר שהיא מוכנה לשאת ולתת רק עם מי שעונה לקריטריה מסוימת, שרירותית, של יכולות נתונות. פירושו של דבר, מעל הכל, היא שבשיח שמקיים האתר שעומד מאחורי הרשימה לעיל, יש מקום בדיוק לאדם אחד: כותבת הרשימה וכל מי שחושב כמותה, מתבטא כמותה ושופט תכנים לפי אותה קריטריית איכות – כמותה.
לגיטימי, תגידו. זה אתר אישי, של אנשים פרטיים. זכותם להכתיב את אופן ההתנהלות כאן באתר (גם כשפירושו של דבר לרמוס את החלשים יותר מבחינה אינטלקטואלית לטובת אוננות וירטואלית מתמשכת). למצער, זה קצת מתנגש בכותרת/מנטרה "בקורת קולנוע לאנשים שלא סובלים בקורת קולנוע".
את שניצקליין ודומיהם אני יודעת איפה למצוא, אני יודעת לאיזו טרמינולוגיה הם מצפים ממני, אני יודעת איך להתנהל בחברתם ומולם. מקומי בכת השניצקליינים מובטח. העניין הוא שגם "עין הדג" מתנהל כמו סוג של כת- והיא לא מחלקת אישורי כניסה למצורעים, לחלכאים ולנדכאים.
הגזמת לחלוטין
הכתבה הזאת מביאה דוגמאות לטיעונים אופייניים בעד הסרטים החביבים עליהם. זה אומר שהם, בהגדרה, תמיד שגויים? ברור שלא – כמו שאמרת, כל אחד מהטיעונים שכאן (אוקיי, אולי חוץ מטיעון הקוקסינלים הידוע) הוא, במקרים מסוימים, טיעון לגיטימי ונכון. ולכל אחד מהסרטים שהוזכרו בה (והרבה אחרים שלא הוזכרו בה ישירות, אבל הקשר אליהם ברור) יש כאן הרבה מעריצים.
הכתבה הזאת היא לא הצהרה רשמית מטעם הנהלת האתר שאומרת שמי שמשתמש בכל אחד מהטיעונים האלה מעכשיו והלאה מוקא מכאן ומגורש עוטה זפת ונוצות. מה שכן, היא יכולה לגרום לאנשים לחשוב קצת יותר לפני שהם משתמשים בתירוצים האלה – ולחשוב קצת יותר זה לא דבר רע. קצת פרספקטיבה עוד לא הרגה אף אחד.
לא אהבת - וזה *לגיטימי*
אם אפשר להציע גישה ישירה למוחה של הכותבת: מה שהכתבה הזו אומרת עליה זה בעיקר שהיא לא אוהבת שמכתיבים לה מה לאהוב, ופעם אחת יותר מדי נאמר לה המשפט "את לא מבינה כלום."
ברור שכל אחד מהנימוקים האלה יכול להיות לגיטימי. היי, אין לי שום דבר נגד רטרו, סרטי המזרח הרחוק, ג'וס ווידון, סוריאליזם או סרטים מסובכים. למעשה, שילוב של כל הנ"ל הוא אולי הסרט המושלם, מבחינתי. זו לא הנקודה. שימי לב שיש כאן גם תירוצים שבשבילם צריך מעמד והבנה אינטלקטואלים ("זה לא רע, זה עמוק", "זה לא רע, זו מחווה"). הלגיטימיות של הנימוק היא לא במי אומר אותו, אלא באיך – האם כנימוק למה הוא אוהב את הסרט, או כדי להאיר את עיני ולהכריח אותי לאהוב אותו גם.
אבל זה בסדר, לא אכפת לי להיות סנובית אינטלקטואלית אם זה יתאים יותר לתפיסת העולם והאתר שלך, לוהקתי כבר בתפקידים גרועים יותר.
המילים לא אמורות להיות שקופות. הן מבטאות אותי.
העניין כאן הוא לא בהכרח לרדת על פאנגירלז ופאנבויז. העניין כאן הוא שילוב של שני דברים:
א. משהו ששיעשע אותי וחשבתי לחלוק עם שאר העולם.
ב. הזעקה האישית שלי נגד עולם שלא מרשה לי טעם משלי, שהיא לא כל כך אישית, ולא כל כך שלי, כי אני לא היחידה שמרגישה ככה.
הכתבה לא מעבירה ביקורת על הדברים שאנשים אוהבים. לכל אחד הזכות לטעם שלו. הכתבה לא חוסכת את חיציה לקבוצה ספציבית של אנשים, יותר או פחות אינטלקטואלים מהממוצע, היא שולחת אותם לכל כיוון שמשעשע בעיני – למעלה לא פחות מלמטה. מה שהכתבה באמת יוצאת נגדו מנוסח בבונוס: "זה מעולה, אתם לא מבינים שום דבר", ובמקור "אבל זה בסדר, זו לא אשמתכם, זה כי אתם נקבות וקוקסינלים". מי שפוסל את הטעם שלי ומכריח אותי לקבל עלי את הטעם שלו, או מכניס אותי למסגרת (פלצנית מתנשאת, קוקסינל, קליקאית, צינית ומרושעת, זה לא משנה) כדי לטעון שזה לא הטעם שלי באמת, שמשהו מגביל אותי, שאם הייתי בסדר אז הייתי חושבת *כמוהו*.
אז כן, אפשר לבוא ולהגיד, אני מבינה את כל הבדיחות האלה על חשבונם של כל האנשים הקטנים, אבל נו-נו-נו, זה לא יפה, ואפשר לבוא ולהגיד, היי, את משתמשת בתירוצים האלה כל הזמן, איזה מין צחוק מעבודה זה, ולראות שהדברים נכתבו כבדיחה, חצי-עצמית וחצי-במחאה-על-רשעות-העולם-כלפי, ואני לא כאן כדי לעשוק אף אחד מזכותו הבסיסית לנשום. גם לי יש זכות לבטא את עצמי, את יודעת, לא רק לאוכלוסיות הנזקקות, גם אם אני לא זקוקה לאלופה שתגן עלי.
המילים לא אמורות להיות שקופות. הן מבטאות אותי.
מה שבעייתי בכתבות כאלה הוא שמצד אחד הטענות שהבאת די משעשעות, כי כל אחד כאן כבר נפגש עם מישהו שהעלה אותן בניסיון להסביר למה סרט כלשהוא הוא ממש טוב ; ומצד שני חייבים להודות שלפעמים הטענות האלה באמת נכונות.
נראה שההבדל – האם הטענה מוצדקת או סתם תירוץ – הוא באם העלת טענה כזאת עבור סרט טוב או עבור סרט גרוע.
בסה"כ הפואנטה של הכתבה היא להעביר ביקורת מסוג זה או אחר, ושיטה הכי טובה בכתבות כאלה היא לעשות את זה בהרבה הומור ורוח טובה.
אם יורשה לי להביא דוגמא די מוצלחת –
http://pc.ign.com/articles/697/697385p1.html
כפי שכבר העירו באחת התגובות,
העניין הוא לא אם משתמשים בתירוצים האלה על סרט טוב או רע, אלא עד כמה התירוץ משמש כטיעון בפני עצמו לעומת עד כמה הוא נתמך בהנמקות מסודרות. אם כל מה שיש למגיב לומר הוא "תראה את הסרט שוב ואז תבין" – אין לאף אחד סיבה להשתכנע, ולא משנה בכלל אם מדובר על '12 קופים' או 'אראגון'.
וזה בדיוק הרגע שבו הדיון הופך להיות סיינפלדי - במובן הרע
לא צריך לדון בטענות ש-MR העלתה ברמת ניתוח כזו. אלו לא טענות שמבוססות על תפיסה מדעית אמפירית ומסודרת. אלא בסך-הכל אבחנות אישיות ומשעשעות על דברים שאנשים אומרים לפעמים.
כן, לפעמים הטענות ש-MR הדגימה הן דווקא מוצדקות. וכן, יש מקרים שבהם הטענות האלו האלו נשמעות מגוכחות, או אבסורדיות.
אבל למה, בשם אלוהים, אנחנו צריכים לפתח דיון אקדמי על השיטות להבחין בין המקרה הראשון לשני? לא מספיק שנצחק על זה?
עוד לא ראיתי, שבאמצע מופע סטנד-אפ מהסוג של "מכירים את הקטע הזה ש…", פתאום מישהו יקום ויגיד "אבל רגע, לפעמים דווקא יש למה שאמרת עכשיו סיבה טובה. איך מבדילים בין המקרים?"
מישהו כאן כן ראה דבר כזה במופע סטנד-אפ? מחוץ לסיינפלד, הכוונה?*
די, לפעמים יש דברים מצחיקים, אז צוחקים. לא הצחיק אותך? לא נורא. למה להפוך את זה למחקר מדעי על אמת מוחלטת?
_________
*וגם בסיינפלד זה אמור להיות *מצחיק*. לא אקדמי.
לי דווקא היו חבלי לידה.
לא קלים במיוחד, בכל זאת, הייתי גרופית נהלבת של אורלנדו בלום, עם יכולת התנסחות ככה ככה. הייתי בת 12, אבל בכל זאת.
ועדיין, עובדה שגם כמעט חמש שנים אחר כך, אני עדיין כאן. אפילו שבהתחלה באמת התבקשתי, במודע ושלא במודע, למתן את ההתנסחות שלי. אז שרצתי במקום כמה זמן, הבנתי איך הדברים מתנהלים, והיום אני אסירת תודה לעין הדג, שהיה חלק ממכלול של במות שבהן שיפרתי את יכולות הניסוח והכתיבה שלי, כמו גם את ההתנהלות האינטרנטית שלי.
אני לא חושבת שמישהו אומר – לא היה ולא נברא. כן, האתר הזה בהחלט דורש רמת התנסחות מסוימת, לרוב רמה גבוהה יותר מהממוצע במקומות אחרים. מה רע בזה? אליטיזם זה לא תמיד נורא כל כך.
חסידה, אני לא רוצה להיות מרושעת מדי
לגבי איך שהתבטאת כשהגעת לפה, כי בדיעבד באמת הסתבר שאת מקסימה ויופי שנשארת. אבל באמת שאורך הרוח שבו התקבלת פה, והעובדה שטרחו להתייחס אלייך כבן אדם ולא לפטור אותך כטרולית, הם העדות המושלמת לאופי העדין והטוב בבסיסו של האתר הזה. ולפנייך היו ג'גואר ואקסמנית לעתיד שעברו את אותו תהליך. אנשים גדלו עם עין הדג. זה לא מופלא?
מעצבן אותי שאנשים שקיבלו כאן הרבה יותר נימוס ממה שהגיע להם לפעמים מתלוננים על כך שהם לא התקבלו בחיבוקים ונשיקות — ועכשיו צריך להיות סופר-נחמדים אליהם כדי שהם לא יצעקו "הנה הגוורדיה הישנה מתגוננת שוב". כמו בדיון של אדם קלין אורון עם מיה פה בדף, שאדם כל כך משתדל לתקשר שהוא כמעט מקבל נקע, ואיכשהו הוא עדיין הבאד גאי. זה פאקינג לא הוגן. לא כל ילד שצועק "המלך הוא עירום" צודק. לפעמים המלך לבוש באבו-אבוה, והילד פשוט צועק מסיבותיו שלו.
חוץ מזה, מה שלונג ג'ון אמרה למטה. הייתי מייעצת למגיבים חדשים לא להתרגש יותר מדי מקיומה של חבורת מגיבים שכנראה מכירים זה את זה. זה לא אומר כלום. זה אפילו לא אומר שהם מתים זה על זה במיוחד. מנסיוני גם קל להגזים באפקט הקהילה כשמסתכלים מבחוץ — כמו במקום עבודה חדש, שאתה מגיע ונראה כאילו כולם שם ותיקים, כשבעצם חצי מהם הגיעו רק לפני שבועיים והם מרגישים טירונים בדיוק כמוך. אישית אני כאן שבע שנים ואין לי מושג מה אומרים חלק מהדברים במילון האתר. אה, ואני גם בקושי זוכרת ניקים, כך שלא הייתי יכולה לנדות אנשים חדשים גם אם הייתי רוצה.
לגמרי
ואם השתמע מדברי שגם אני שייכת לאותה חבורה שצועקת "הנה הגוורדיה הישנה מתגוננת שוב" אז זו הייתה לגמרי טעות. טיפלו בי בכפפות של משי כשהגעתי לאתר, ועובדה שנשארתי.
הערה אחת – למרות שאני מאוד מתנגדת לטרנד של "זלזל במגיב לפי גילו" שרווחת באינטרנט, אני חייבת להודות; כן, בדרך כלל, אך לא תמיד, למגיבים צעירים יותר יש נטיה להתנהלות אינטרנטית ויכולות ניסוח לא מין המשופרות, וההגעה אל תוך קהילה עם הווי, שבה הרבה מהמגיבים הם קבועים ומכירים אחד את השני, וגם מאוד משכילים וכבר עברו את גיל 15, עלולה להיות מאוד מפחידה למגיבים חדשים, בעיקר אותם צעירים. אני חושבת שזה מצב טבעי,לא אשמתו של מישהו או תולדה של התנהגות סנוביסטית של המגיבים הקבועים, כפי שמיקה ומיה ניסו להציג את זה. האם אפשר לעשות משהו כנגד זה? אולי. אני חושבת שאולי בנוסף למילון ולשאלות הנפיצות, אפשר להכין מדריך למגיב החדש שיקל על ההשתלבות של מגיבים חדשים, ומוכנה גם להתנדב לכתוב אותו.
כבר יש מדריך כזה
הנה הוא כאן:
http://www.fisheye.co.il/static/faq-posts.htm#postmessage
זה יותר מדריך טכני.
אני דיברתי על משהו בסגנון קצת אחר, שיסביר על הרקע לאתר, על ההווי שלו, המלצה לגולש החדש להסתובב קצת באזור ולהבין את הלך הרוח של האתר לפני שהוא כותב וכו'.
עכשיו הגזמת לצד השני.
אני זוכרת, גם אחרי שהפכתי לחלק מהקהילה של האתר (לא שכשהגעתי לאתר הייתה ממש קהילה, בהתחשב בעובדה שהוא היה בן חודש) שאנשים היו מרושעים אלי כמעט בלי שום סיבה – ולהבדיל ממיה וממיקה, אני מוכנה גם לנקוב במקרים מדויקים.
מה שאומר שכן, לפעמים אנשים יכולים להיות לא נחמדים, בין אם אתה חדש, ובין אם לו, וככה זה בין בני אדם. הטענות של מיה ושל מיקה נשמעות לי אכן מפונקות ביותר, וזה בתור מישהי שספגה הרבה אש, כשהיא בת 14 ובכלל לא מכירה את ההווי של האינטרנט (כך שלי עוד היה הרבה יותר קל להיפגע).
או! בדיוק
נראה לי שבאמת המאוד פשוטה והקצת מרה הזאת אפשר לסכם את הדיון. אני כאן כבר שנים רבות ואפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שפגשתי כותבים מהאתר פנים אל פנים, ככה שאם קיימת קהילה מלוכדת ומדירה אני בהחלט לא חלק ממנה – אבל אני בטח לא מרגיש פה זר מוקצה, אף שבעבר, כשהייתי קצת יותר חדש מכל מיני אחרים וקצת פחות בטוח בכללי הנימוס של המקום, כן היתה לי תחושה כאילו יש לפעמים תגובות קצת לא נעימות של אנשים שנמצאים "מעליי", לכאורה, בשרשרת המזון. היו קהילות שעזבתי ברשת מאותה הסיבה בדיוק; כאן הרגשתי שמידת הקבלה והפתיחות עולה על מידת האכזריות. ובכל זאת, יש רגעים לא קלים בדינמיקה של השתלבות בקהילה אינטרנטית. אם תבקשו ממני לחלץ הוכחות דרך מנוע החיפוש אני אסרב מסיבה מאוד פשוטה – יש מצב שהיום זה ייראה לי אחרת. אבל אני לא רוצה לבטל גם את נקודת המבט שהיתה לי אז. היא רלוונטית וחשובה, וגם אם בתחילת הדרך קשקשתי קצת וניסיתי להיות יותר חכם ומגניב ו-וואטאבר ממה שאני, אתר ששואף לפלורליזם וחופש מחשבה בהחלט צריך לשאוף להתנער מהילה קליקאית שאופפת אותו. אבל זהו, שכאמור, אין באמת קליקה מרושעת – יש רק אנשים ספציפיים שיכולים להיות בצורה מאוד נקודתית לא רגישים כלפי העמדה הלא נוחה, מלאת החרדות והמרוכזת-בעצמה-באופן-לא-פרופורציונלי של מגיב חדש באשר הוא. וכמו שאקסמנית אמרה, ככה זה בין בני אדם.
מעניין. (ללא ציניות).
משום שאתה תמיד נתפסת אצלי כאחד המגיבים היותר מעניינים ואינטיליגנטים של האתר, כזה שדברים מהסוג שהזכרת לא אמורים להזיז לו.
מצד שני, כיון שאני אחד הבודדים(?) שכן פגש אותך (אם כי לפני די הרבה זמן) ויודע מי אתה, אני גם יכול להבין קצת את זוית הראייה שלך אז. היום, נראה לי, אתה רואה את הדברים אחרת.
'תה יודע, אף פעם לא קראו לי טרול,
אבל קראו לי פלצן וכאלה, שזה איכשהו צד אחר של אותו מטבע, כי כמו שהצעירות של אחד יכולה להתבטא בעילגות והתלהמות, הצעירות של אחר יכולה להתבטא בגבהות מצח והתלהמות. אתה חרדתי – אתה מקצין. אתה מקצין – אתה עלול לעצבן בלי להתכוון בכלל. אתה מעצבן בלי להתכוון בכלל – אתה חלש. זו עמדת חולשה שקל להיטפל אליה ומפתה להיטפל אליה וכל אחד מאיתנו מתמודד עם הפיתוי להיטפל אליה לעתים, ואם יש משהו שכן ראוי לקחת הלאה מדיון כזה זה את תשומת הלב להבחנה בין הרגעים השונים: אלה שבהם עוזרים לבנאדם לנסות להשתלב (במידה, במידה) ומבהירים לו איפה הוא טועה, ואלה שבהם מתחילים להנות מההתנשאות.
למה זה סותר את מה שאמרתי?
אנשים גם היו מרושעים אליי פה בשנים האחרונות. זה קרה פחות מבקהילות אינטרנטיות אחרות שהייתי בהן, הן ישראליות והן אמריקאיות, ואף פעם לא קרה בתמיכת המודרייטורים, גם לא תמיכה שבשתיקה. כך שבסיכומו של דבר, לפחות על פי מה שאני ראיתי, פישאיי היא קהילה נחמדה מהממוצע.
כי מההודעה המקורית שלך
הבנתי שאת טוענת שאין כאן תוקפנות, שזה לא נכון. מצטערת אם לא הבנתי אותך.
אגב, כדי שלא יבינו אותי לא נכון – פישאיי, בעיקר בימנו אלה, היא אחד הקהילות הנחמדות והמנומסות, והעורכים עושים עבודת קודש בשביל לשמור אותה כך.
לא כמעט; מקבל.
אם יש דבר אחד שאני לוקח איתי מהדיון הזה – שבאמת היה ברובו מעניין ומשכיל – היא שאין לי שום כוונה להשתתף בו בפעם הבאה. חזרתי לאינטרנט אחרי כמה ימי העדרות, ובאופן המילולי והפיזי ביותר יש לי עכשיו טעם רע בפה.
הבעיה לא הייתה ברמת הדיון, אלא בכך שלפחות מבחינתי, צד אחד (לפחות) לא שמע את הצד השני ולא רצה להקשיב. אז בשביל מה לטרוח? אם אני כותב "אתה טועה" ונתפס על ידי הצד השני כרשע, או כותב ומוחק וכותב ומוחק שלושים פעם בשביל לא לפגוע, ועדיין נתפס על ידי הצד השני כרשע, אני מעדיף לשתוק.
אז הנה, נגמר: אם מישהו חושב שהאתר הזה אינו מקום נעים לכתוב בו, או שהסגנון התגובות כאן אגרסיבי, שיבושם לו. התפיסה שלו את העולם שונה כל-כך מזו שלי (וגם היחס שלו לחוסר הסכמה, מסתבר) שאין שום טעם שאנסה להסביר את עצמי. זו מסקנה אמפירית לחלוטין: נכתבו כאן לפחות מאה תגובות מנומקות, ארוכות ומנומסות, והן השפיעו על דעתו של הצד השני כקליפת השום, וגרוע מכך, אפילו הוצגו כעדות לכך שהתגובות הנכתבות כאן הן אגריסיביות ומרושעות. עם זה לא רק שאני לא יכול להתמודד, אלא שזה יהיה מזוכיזם להמשיך ולנסות.
אני ממש נעלבתי
מכמה מגיבים שהגיבו לי בתחילת ימיי באתר. כמו כן, לאחר כחודש קיבלתי מייל מרד פיש שהבהיר לי איזה התנהגויות מקובלות באתר ואיזה לא (היתה לי נטייה להגיב לת'רדים מלפני חמש שנים).
המייל לא היה נעים, לפחות עבורי. עכשיו, לאחר כשנתיים של גלישה באתר, אני יודעת שזה הניסוח הרגיל של רד, שהוא מאוד ישיר. ואני עדיין קוראת כמה תגובות שלו למגיבים ואומרת לעצמי "הלוואי שלא ייעלבו".
אני הגבתי למייל של רד פחות או יותר במילים של "לא רוצים לא צריך" ואז באה לונג ג'ון ויישרה את ההדורים.
אני התייחסתי למייל של רד מאוד ברצינות, בהתחלה כדי לא להיפגע שוב ואח"כ בגלל ההגיון בהצעות שלו לגבי מתי להגיב ואיך, ואכן זה שיפר את ההתנהלות שלי באתר, אבל השאיר לי קצת טעם רע.
אני חושבת שהרגישות שלי נבעה מכך שאני לא רגילה בכלל לקהילות אינטרנטיות. למעשה, "עין הדג" היא הקהילה האינטרנטית היחידה שאני משתתפת בה.
ומאחר ומצאתי קהילה בה יש אנשים שדומים לי מבחינות מסוימות, חשבתי שהיא תהיה יותר חברותית מבחינות אחרות.
לסיכום, אני חושבת שאכן צריך להיות קישור באתר לכללי התנהגות, משום שמגיבים חדשים מקבלים תגובות מיידיות שיכולות לפגוע בהם, אם הם לא מכירים את רוח האתר, לדוגמא אם הם מגיבים אופטופיקית או אם הם כותבים תגובה על סרט שהביקורת שלו נמצאת במקום אחר.
למרות שגזרתי על עצמי שתיקה, חשוב לי להבהיר:
אני לא מערער על כך שאנשים כאן נעלבו. ברור לי שחלקם אכן נעלבו, ובכלל, זה יהיה גם טיפשי וגם אכזרי מצידי לבטל את רגשותיהם של אנשים אחרים.
אבל אני לא מסכים שהעלבותם היא עילה מספקת בשבילי (למשל) לשנות את ההתנהגות שלי, ובוודאי שאינה כופה עלי להסכים עם השקפת העולם שלהם לגבי טבעו האובייקטיבי, הגורף והממשי של האתר הזה והקהילה שלו.
אבל בעוד שאני (ואחרים) ניסיתי להציע טיעונים שהם *מחוץ* לדיון אמוציונלי (שלדעתי, כאמור, אין בכלל טעם לנהל אותו), נדמה לי שחלק ניכר מהמגיבים מהצד השני לא טרחו לעשות זאת כלל, וגם לטענות הלא-אמוציונליות שלי ענו בטענות אמוציונלית.
בשם הבהירות, זה לא מה שקורה בהודעה שלך כאן – שהיא מנומקת היטב מבחינה אמפירית, כמו גם שונה מהמקרים שהוצגו (אם בכלל הוצגו) עד כה, ולכן ניתן לנהל עליה דיון – אבל זו התחושה שיצאתי איתה מהדיון הזה.
[אגב, העובדה שגם אני השתמשתי בשפה אמוציונלית בהודעה החותמת שלי נובעת בעיקר מרצון לשתף, ואינה מהווה טיעון בפני עצמו: לא הפסקתי את הדיון כי סבלתי ממנו – למרות שזה בטח לא עזר – אלא בגלל שלא ראיתי בו עוד שום טעם]
בכוונה נמנעתי מלהגיב בכל השיחה הזו על אופי האתר,
במיוחד כי הייתי עורך במשך שנתיים וחצי ואני לא בעמדה של גולשים אחרים.
אבל בנוגע למייל שהזכרת – אני שלחתי אותו ולא רד, אז אני מרגיש צורך להגיב ולומר ש- א. אני באמת ובתמים מצטער שהוא גרם לך אי נעימות. גם לי זכור שלא היה נעים לשלוח אותו, בדיוק בגלל ההרגשה שזה יכול להרחיק אותך מהאתר. ב. באותה מידה, אני חושב שהייתי חייב לבקש את הדברים שביקשתי במייל ההוא (כמו לא להגיב תגובות אוףטופיק לכתבות ישנות). וגם בקריאה שניה של המייל, הוא נשמע לי סביר ואפילו מנומס. אם את מעוניינת, אני מוכן לפרסם אותו כאן (בהשמטת שמות של גולשים שציינתי בו), ולתת לקוראים לשפוט בעצמם.
זה כשלעצמו לא שולל את הדברים האחרים שציינת – אני רק מעדיף לא להיכנס אליהם, ולהגיב נקודתית בנוגע למייל הזה בלבד.
דווקא אהבתי, אבל...
לפני הכל:
מיה,
את נשואה?
לא?
מעולה, תתחתני איתי! עכשיו! לפני שאני אזכר שאת כנראה גבר בן ארבעים שיושב מול המחשב בחצאית טוטו ומגרד באף! לא שיש לי משהו נגד לגרד באף.
עכשיו כשסיימתי את מכסת ההומור שלי לחודש מאי, אני חייב לציין שיש לך חלקות לשון נהדרת. תודיעי לי אם אי פעם תחליטי לכתוב מדריך טכני לחוקי מקרקעין אלג'יריים מראשית המאה, אני אשמח לקרוא. אגב, "אוננות וירטואלית מתמשכת" נגנב ממך בלי בושה אל הלקסיקון שלי.
מאחר וכל משתתפי ה"דיון" הארוך הזה מעמידים פני נאורים וסובלניים למען לא יוטל ספק במניעיהם, אני אשתדל גם כן. כמו כן, אני מתנצל מראש על אורך ההודעה.
כמו רבים מאוד, גם אני נמצא ברקע האתר באופן קבוע כבר שנים (לפחות ארבע וחצי, אם לזרוק מספרים). אני פחות-או-יותר מכיר את הנפשות הפועלות, אני קורא את הביקורות, את רוב התגובות שתחתן ואפילו איזו יומית פה ושם כשצריך לברוח מהעבודה. כמו אחרים, גם אני מעולם לא לקחתי על עצמי שם קבוע ולא טרחתי להודיע על נוכחותי בתגובה רלוונטית-כביכול למישהו / משהו, אלא אם ראיתי נושא שחשבתי שההודעה שלי עשויה תטיל עליו אור חדש. אני חושב שמרבית האנשים שנהגו בצורה דומה פשוט לא ראו צורך בניסיון להשתלב חברתית בתוך המקשה הזו של כינויים מוכרים ובדיחות פנימיות ולינקים לאייקונים של זאב רווח. דעתי האישית על כל אלו לא רלוונטית; מה שאני כן רואה בו ענייני הוא התמיכה שלי בדעה שהביע/ה מיה.
אולי אני אסטה קצת מהנקודה, אבל אני רואה דפוס חוזר בכל הפורומים הישראליים שבהם אני נתקל (או שאותם אני מחפש) – המקומיים שמעבירים את הזרים שרוצים להשתלב גיור כאוב ומייסר. קודם שילמד הגוי את הלכות הדת השלטת כמה חודשים, באמצע יבצעו בו איזו ברית מילה או שתיים, אחר כך זה "ברוך הבא למשפחה, בוא ותעמוד בצד הזה של המתרס כשהזרים הנלעגים ההם מנופפים". מבחינת המבוססים בפורום, בלי הצלפות מילוליות וכמה חיתוכים בבשר מרבית המבקשים להם מקום של קבע עוד לא רשאים בכלל להביע עמדה תקיפה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנושא שקרוב לליבם של המקומיים, ובין אם מדובר פה בפורום טכני למשתמשי מערכות "פרי בי-אס-די" או אם מדובר בפורום בודי-בילדינג שמארח אנשי מקצוע באופן שגרתי. "עין הדג" לא שונה בזה, ולמרות שבאופן רשמי לא מדובר בפורום אלא במסד של ביקורות סרטים עם נטיה לקומדיה, די ברור שעבור כמות נכבדה של גולשים מדובר בסופו של יום בנקודת מפגש וירטואלית של אנשים שמזהים מכנה משותף אחד עם השני. מעין וואטר-קולר לסרטים, אם תרצו. אני מניח שלא כל כך סטיתי מהנקודה שאליה חתרתי אחרי הכל.
כמביט מהצד לא יכולתי שלא לתהות איך, בשם אלוהי הצללואיד, מסוגלים בכלל מצטרפים חדשים להטמיע כמות גדולה כל כך של אינפורמציה קריטית על דרכי התנהגות וצורת התבטאות והסטוריה חברתית מבלי לצאת מדעתם… אבל זה רק אני, ולי קשה עם הסתגלות חברתית מחודשת (ועם שמירת השפיות). למשל, כשחשבתי בעבר על הצטרפות גיליתי שיש לעין הדג מילון משל עצמו (אין לי אפשרות להדגיש טקסט, תעמידו פנים שזה מה שעשיתי). מילון פנימי. של אתר ביקורות סרטים להדיוט. איך אמור אדם זר לאתר להשתתף בתגובות שתחת הכתבה שעניינה אותו כשהוא לא מסוגל אפילו להבין מה אמר המגיב שלפניו? אין לי לינקים כלשהם, אבל אני בטוח שאתם יכולים לחשוב על לפחות דוגמא קרובה אחת שבה בלי להבין מה זה "נטפוק", "סנל"ל" וכולי, ניתן היה להמשיך בשיחה בלי הרבה "הה???" ודומיו. המילון הזה, רק כדי להבהיר את הנקודה, משמש (שלא במודע) גם כלי ליצירת אחידות דעים וקונצנזוס שבשתיקה, וגם מכשול בפני הבאים מבחוץ. אני לא טוען לקנוניה מכוונת שבה איזו יד נעלמה בוחשת מאחורי הקלעים בניסוי סוציולוגי ארוך-טווח, רק שמכורח המציאות הוא שחברה שרוצה להשאר מלוכדת (כמו פורום לבעלי תחום עניין קבוע – סרטים, למשל) תוחמת גבולות ברורים ודפוסי פעולה מקובלים (אייקונים של זאב רווח, למשל) ודוחקת החוצה כל דבר שחורג מהם. ביליתי את ימי האינטרנט העליזים(?) שלי בלא מעט פורומים מקומיים ובחו"ל, ושוב ושוב גיליתי את אותה העובדה: פורומים ישראלים הם מצבור של לעג, בוז וחוסר אכפתיות כלפי השונה, בין אם חדש או ישן, וכשמדובר בפורומים שעיקר המשתתפים בהם רהוטים אז אפשר גם לזהות את הגיבוש הזה כ, נו, "קליקה", בהיעדר מילה טובה יותר.
מתגובתה של מיה אני מסיק (ובהחלט ייתכן שאני טועה ואני שם לה מילים בפה, ובמקרה כזה נא לירוק אותן החוצה) שהיא הבחינה גם כן שכחלק מצורת ההתנהגות הזו חלקכם הגדול מאמץ סוג של אליטיזם אינטלקטואלי, שכל אדם שחיצוני למערכת ומגיע אליה לראשונה עלול להתקל בו ולחוש (אני מנחש, על אף שלא הייתי במצב בעצמי) שרודים בו כמה סנובים עשירי ז'רגון, שמקבלים אשכים וירטואליים מהיותם מוקפים בדומים להם.
אני מתנצל אם נשמעתי קצת בוטה או אגרסיבי, באמת שלא זו היתה הכוונה. אני נאור וסובלני, ובסך הכל רציתי לומר שיש לחלקכם מנהגים שמשרשים ליכוד חברתי על חשבון אינדבידואליות, וזה כבר חבל כי ככה מתחילה הדרך ליצירת ה"בורג" הישראלי. לשם שינוי, אני פונה בבקשה: אל תהיו פורום ישראלי ממוצע נוסף.
אה, אבל טרולים תמעכו, באמת, תמעכו אותם עד שיצא מהם המיץ. באמת. הם מטרד.
בקשר למאמר: קראתי, צחקתי, נהניתי, סחתיין. אגב, אין לי שום מושג מה אנשים תופסים כל כך מ"דוני דארקו", הוא סרט יומרני שמכוון אל התקרה אבל נופל לטשטוש קיטשי-פלצני איפשהו לקראת סוף הדרך.
בלי קשר לאליטיזים וכל זה...
הדבר היחיד שבעיני ראוי לנזיפה בתגובה המקורית של מיה, הוא פשוט ההתקפה האישית נגד מאץ'. זה מעצבן כשאנשים מגיבים רק כדי להראות שהם יותר טובים וזה בערך מה שמיה עשתה. כל הדיון שהתפתח פה אחר כך מעניין, אבל לא פוטר את העובדה שמיה פנתה ישר לפסים אישיים. מאחר וקיימת פה קהילה שבנויה על כבוד הדדי, התגובה של מיה נראית מתנשאת ולא קשורה לנושא הכתבה.
אני מתנצלת
אם התגובה שלי נקראה כירידה לפסים אישיים, זו בהחלט לא הייתה הכוונה (וכנראה שהייתי צריכה להתנסח קצת יותר בזהירות).
ושימי לב למה שקרה לך עצמך
לפעמים כוונת הכותב לא עוברת טוב! הוא התכוון לא', אך הובן כב' (ולא משנה אם באשמתו או באשמת הקורא).
יתכן שחלק מההודעות שאת מתלוננת עליהן סובלות בדיוק מהבעיה הזו?
אני רואה את זה הפוך:
א. לא כל תגובה באתר הזה מכילה מילים כמו 'ניטפוק' ו'ספוילר' (שרובן, אגב, לא ייחודיות לעין הדג אלא מהוות ז'רגון בינלאומי. כן, גם בפורומים בחו"ל משתמשים בהן). אבל נניח שיש כמה מילים כאלה בתגובה – האם הן נכתבו כדי להקיא את החדשים החוצה? לא. זה לא נעשה לא כמטרה ראשית ולא כמטרה תת מודעת. אם יש מישהו שמרגיש שהוא לא מבין משהו – מטרתו של המילון לבוא ולעזור לו להשתלב (ואם מישהו לא מבין מושג ושואל עליו, מיד מסבירים לו במה מדובר);
ב. אני לא רואה שום דבר רע בזה שיש לאתר קודי התנהגות מסוימים (שאגב, מפורטים בשאלות הנפוצות). אני לא רואה שום דבר רע בזה שאם מישהו תוקף את הדעה שלי – ולא משנה אם זה במסגרת ביקורת או כתבה – המינימום שאני יכולה לצפות לו ממנו הוא נימוק רציונלי. לא עבודת תזה ארוכה, אלא מינימום של הסבר.
אני לא רואה מה רע בלמחוק הודעה של מגיב חדש, שכל מה שיש לו לומר זה "אתה לא יכול ליהנות מהסרט או לכתוב עליו כי אתה לא למדת אמנויות לחימה ואתה לא מבין בזה בשיט, יא דפוק, מה אתה בכלל עושה פה" (בעצם, לפי מה שכתבת גם אתה לא מבין מה רע בזה).
אגב, אני גם לא רואה מה רע בכתיבת הודעות ללא אייקונים או בדיחות פנימיות (הכותבים, למשל, יודעים טוב מאד שאם הם יכניסו בדיחה פנימית לביקורת – נחתוך אותה החוצה בעריכה, כי ביקורת צריכה להיות מובנת גם בלי חומר רקע).
משהו שחוזר שוב ושוב בתגובות הוא נושא הקהילה.
מין מושג חמקמק, מטרה מקודשת שכולם רוצים להגיע אליה. בניגוד לאנשי 'האייל הקורא', אני לא חושבת שצריך לנסות למנוע בכל מחיר יצירת קהילה באתר. אבל כיוון שיש אחת, אני לא רואה צורך להשיג את ההשתייכות אליה בכל מחיר. זו הרגשה אישית שאמורה להופיע באופן טבעי – או שלא. ואין בזה שום דבר רע.
שמתי לב שלפעמים, מגיבים חדשים שרוצים להרגיש במהירות חלק מהקהילה, מאמצים לעצמם שפה "מגניבה" שהם חושבים שמאפיינת את הכתיבה באתר (למשל, ציניות מוגזמת ונטייה להטפל להודעות של אחרים ולנזוף בהם – וחשוב להבהיר כבר עכשיו שהודעות מסוג זה נמחקות). אבל מגיבים צריכים להגיב באתר כי יש להם מה לומר ולתרום – ולא מתוך הנחה שאם הם יגיבו הרבה כמה אנשים אחרים יאהבו אותם. בחייכם, אם אתם יודעים מה אתם שווים אתם לא צריכים אנשים אחרים שיגידו לכם את זה.
מה אכפת לכם אם לא תרגישו חלק מהקהילה כבר בדקה הראשונה? כבר בשבוע הראשון? זה יפחית מערך ההודעות שלכם? לא. האם זה יגרום לאחרים לא לאהוב אתכם ולהשתלח בכם? לא. אני רוצה להאמין שמה שחשוב למגיבים הוא תוכן ההודעות והערך המוסף שלהן לדיון (זהירות, מושג חמקמק שעוד יעלה לי באי אלו "אמרתי לך שאת אליטיסטית מסריחה!") ולא הוותק של מאן-דהו או היקף השימוש שלו ב"מושגים נחשבים".
ושוב ביל מנצל את המצב כדי להגג וללהג
מעניין. בתום כעשור האייל הקורא הפך לקהילה סגורה לחלוטין ובלתי חדירה לבאים מן החוץ (ואחרוני מתנגדי הקהילתיות שם נעלמו מן האופק).
מוסר השכל – לא תמיד כדאי להילחם בשיטפון.
בעין הדג (הצעיר מהאייל אבל לא בהרבה) יש קבוצת כותבים קבועה ולא קטנה, אבל נדמה לי שיש הרבה יותר "תיירים" שבאים והולכים. נערכו אי פעם סטטיסטיקות בנושא? נדמה לי שהיה פעם סקר כזה, לא?
אגב, לא הצלחתי למצוא עמוד "אודות" כאן באתר. כדי להיזכר מאיזו שנה הוא פעיל הייתי צריך לחפש בויקיפדיה.
גם בכל פורום אמריקאי זה ככה
יצא לי להיות חבר בפורומים ישראלים גדולים ובפורומים אמריקאים/בינלאומיים גדולים וברובם הגדול זה פחות או יותר אותו הדבר, כמו שזה אותו הדבר בכל מקום לא וירטואלי. תלמיד חדש שמגיע לכיתה כבר מגובשת יזכה ליחס צונן בדרך כלל עד שילמד מי נגד מי ואיך זה עובד שם. טקסי ההשפלה שעושים לכל סטודנט חדש שמגיע ל"אחווה" בארה"ב (או לתנועת נוער וכו' בארץ) מגיעים בדיוק מאותה סיבה. אפילו כל עליה שהגיעה לארץ זכתה ליחס מחורבן מאלה שהגיעו לפניה, למרות שהם זכו לאותו יחס מחורבן כשהם הגיעו. בארה"ב, אגב, זה היה די דומה גם בתחום הזה.
לא צריך תואר בסוציולוגיה כדי להבין למה זה ככה, ואני מאמין שרוב בני האדם חוו את זה לפחות פעם אחת בחייהם כשהצטרפו לקבוצה חדשה, בין אם וירטואלית ובין אם לא.
אשכרה אין לי משוג על מה אתה מדבר
אולי מכיוון שבחברות אמיתיות יותר קל לי להשתלב מהר, אני דווקא מוקסמת מחדש בכל פעם כמה יפה מקבלים אנשים ברוב החברות הוירטואליות שיצא לי לנסות להתערות בהן בשניםה אחרונות – רובן אתרים ישראלים.
אם אתה באמת יום יומיים קורא, אח"כ מציג את עצמך בעדינות ומתחיל מהודעות לא מתלהמות – גם אם וכחניות! – בדרך כלל תהפוך לחלק מהנוף במהירות.
בעין הדג ראיתי הרבה אנשים מגיעים חדשים, מדברים בסגנון הייחודי שלהם וזוכים לאותו יחס שהיה זוכה מישהו שדיבר "עין הדגית" – יחס טוב אם הוא כתב מעניין ויחס רע אם הוא כתב "הסרט הזה שולת ואתה מניאק".
אחרי תקופה אנשים משתמשים בביטויים הנפוצים של האתר פשוט כי הם רוצים שיבינו אותם טוב יותר, והביטויים הם דרכים קצרות ומוסכמות להגיד משהו שאחרת היה דורש הסבר ארוך.
מיש לא מבין יכול ללכת למילון. בשביל זה הוא שם.
ומי שלא מבין – מה כבר קרה? איזו השפלה נוראית זאת לא להבין שפה פנימית של אתר אינטרנט שאתה חדש בו? ולמה שפה פנימית היא בהכרח אליטיזם? היא אומרת שאנחנו מבינים אחד את השני בנושאים מסויימים בקלות. זה לא אומר לא אשאנחנו חושבים שאנחנו טובים יותר או שאנחנו יותר מבינים באיכות או שמי שלא מדבר את השפה לא יכול באמת להבין קולנוע או לתת ביקורת על סרטים.
אני נשואה וחבל
כי אתה מגיב רהוט, ואם הייתי קוראת את מה שכתבת, לא הייתי טורחת לכתוב את התגובה שלי, שהיתה הרבה יותר רגשנית והרבה פחות מנומקת.
את ההודעה הזאת אני כותב כי אני לא ממש מבין מה זו הקהילה
אני קורא ומגיב כבר לא מעט שנים באתר. מעולם לא הגעתי למיפגשים למינהם או כתבתי ביקורות. אין לי מושג אם אנשים מזהים את השם שלי או לא ואם בכלל אכפת להם.
אני לא מגיב המון ואני לא מגיב מעט ורוב הדיונים שלי באתר (ואני מנחש שאני לא היחיד) היו עם אדם קלין אורון. אני יכול להיות ציני או נחמד או רשע או מפרגן והתחלתי לא מעט דיונים שהפכו לכל כך ספציפים וארוכים שאפילו לא קראתי אותם עד הסוף.
אז
אני חלק מהקהילה? או רק עוד מגיב. ומי הוא חלק מהקהילה? ראיתי אנשים שמגיעים בסערה ופתאום כולם יודעים מיהם וראיתי אנשים שהגיבו בלי הפסקה נעלמים.
אבל (וזה חתיכת אבל) דבר אחד תמיד חוזר. אנשים נחמדים שבאמת מעוניינים בקולנוע ובדיונים אינטילגנטים. גם אם הניסוחים לא היו תמיד עדינים. אני יודע שאני לא הייתי עדין, זה בסדר.
אז מה זה משנה אם זו קהילה או לא. כולנו פה בשביל הדיונים המטופשים שלנו.
תודה על ההקשבה.
וזה די מצחיק
שמייד אחרי כתיבת ההודעה הזאת, כתבתי עוד הודעה בסקר והיא נמחקה באכזריות (למרות שהייתה לי הרגשה שהיא תמחק)
קודם כל - כבוד ויקר לעורכים על הוספת המילה ''רושף''.
יפה שיש מי שעושה עבורי את מה שאני אפילו לא ידעתי שאני רוצה, ועכשיו ברטרוספקטיבה נראה ברור כל כך… תודה
ואם מישהו מעוניין – כמה סרטים שנפלו בעריכה:
* פריימר, הלא הוא ההתגלמות האולטימטיבית של 5 (אפילו ביחס לסרטי מסע בזמן), אבל אף אחד לא מכיר אותו, אולי בגלל שהמעריצים לא קיימים ואולי בגלל שהם לא עושים מספיק רעש. הנה ההזדמנות שלכם.
* קינג קונג (שהלינק אליו נותר מזכרת), שבתגובות לביקורת שלו אפשר למצוא הדגמות מפורטות ומרשימות של 4, למי שלא רוצה לסכן את גופו וביטחונו בירידה על ג'וס בנוכחות מעריצים (וכן, גם אני מעריצה את הקרקע עליה הוא דורך, זה לא הופך אותו – כלומר אותנו – לדוגמא פחות טובה).
וכמובן הבהרת הדיסקליימר המתבקשת: כש*אני* משתמשת בהם, כל הנימוקים הנ"ל הם מדויקים לחלוטין.
הבעיה בקשר ל'קינג קונג'
היא שהרוב הגדול של התגובות בביקורת לא היו "פיטר ג'קסון הזה גאון, לא הבנתם" אלא "אוי, איזו אכזבה. ממה רד פיש מתלהב?".
אני חושבת שהבעיה שם בגוף השאלה. הלוא ניסחת זאת באחד הציטוטים היותר מוצלחים שניפקת אי פעם: אבל חבר'ה, משליכים שם דינוזאורים!
לא הבנתי.
אמרת שמרבית התגובות היו
"אבל ממה רד פיש מתלהב" – ובכן, אני חושבת שהגדרת יפה מאוד את העובדה שזה קשור לדינוזארים שמושלכים אנה ואנה. לא?
אה, כן
אבל בכל זאת הייתי במיעוט.
שנאמר - על טעם וריח. לא?
אבל בחברה טובה עם רוב מבקרי העגבניות
ובכל-זאת עם חלק גדול מגולשי האתר ששלחו את הסרט לעשיריה של סקר סוף השנה. אם יש משהו שתגובות באתר *לא* מעידות עליו זה קונצנזוס.
ובאופן מדהים עוד יותר, אתה *עדיין* עם רוב מבקרי העגבניות בכל הנוגע למטריקס רילודד.
אגב, מהגרסה המקורית הושמטה ההודעה שהיות ומטריקס 2 זו פיקציה,
ההתייחסות אליו לא באמת קיימת.
סתם מיותר
כל מה שאמרת כאן, זה מה שבעצם עושה את הקולנוע מעניין (בעיני, כן?). כל אחד רואה משהו אחר בקולנוע, כל אחד מגדיר משהו אחר כטוב או כאהוב בעיניו וכל אחד מוצא דרכים להצדיק את הבחירות הקולנועיות שהוא עושה. יש אנשים שאוהבים הומאג'ים, פארודיות, גרסאות במאי וכו.
הנוסע השמיני 3 באמת יותר טוב בגרסה הסופית שלו (זה לא בדיוק "גרסת במאי" אבל לא משנה כרגע), הסרט "דוני דארקו" או "ברטון פינק" לדוגמא באמת יותר מובנים אחרי 2 צפיות ויותר. סרטים מסוימים הם באמת טובים כי הם מאגניבים, והם לא חייבים להיות טובים משום סיבה שהיא חוץ מאשר המאגניביות שלהם (רודריגז, טרנטינו, גאי ריצ'י, זה מטריינספוטינג שאני לא זוכר את השם שלו כרגע).
כמובן שכל זה נתון לויכוח ודיון. אם אני אוהב סרט בגלל שאני מוצא בו מחווה לסגנון כלשהו (נניח), מישהו אחר יקרא לי פלצן ויסתור אותי, אבל זה לא אומר שאני טועה, ממציא לעצמי תירוצים או המצאות. כנראה שאני באמת אוהב את הסרט מהסיבה הזאת.
אוף, רואים שלא הבנת שום דבר.
עם קצת יותר מאמץ, היית יכולה להבין את הטיעונים הללו. את הרצף הלוגי אליו הם שייכים. את ההגיון, שעם טיפ-טיפת הצרנה, מתחבא בהם. אולי אם היית מכירה את עולמם התרבותי של המגיבים זה היה גם עוזר לך.
אבל לא. את בוחרת לזלזל.
הבעיה,
היא שיש גם טיעון הפוך, נפוץ לא פחות במחוזותינו (למעשה, לאחרונה הוא נפוץ יותר), והוא- "יופי, אפשר גם לצייר נקודה ולקרוא לה יצירת מופת. פחחח, איזה פלצנים. אם זה לא היה סרט של במאי נחשב לא הייתם מתייחסים אליו". והוא מרגיז באותה מידה.
לא, רגע, קבלו תיקון: הוא מרגיז הרבה יותר. כי בעוד שכמעט את כל הטיעונים שמאץ' ליקטה אפשר לנמק ולקיים עליהם דיון, הטיעון הנגדי הוא פשוט ביטול לא רציונאלי של דעת האחר, מתוך אמונה עיוורת שהוא לא יכול באמת-באמת למצוא בסרט מסוים משהו שאני לא מצאתי.
ואני לא טוען שזה מה שמאץ' מתיימרת לעשות בדוגמאות שלה, אבל אם כבר מדברים על "לסמא את עצמם, ולפעמים גם אותנו", בואו נדבר, אתם יודעים, על תירוצים הארד-קור.
דוגמאות יש?
(ובנושא אחר – למה אתה כבר לא כותב יותר דו"חקואים? מעריציך מתגעגעים עד מאוד)
דוגמאות למה?
(כי אני גר בקראוון נטול-אינטרנט בשדה בוקר ומוצא זמן פנוי לכתוב לאתר אחת לשמונה חודשים, אבל תודה).
לסרטים שמושמצים *רק* כי הבמאי שלהם גאון לכאורה.
(חמס, חמס! – מותר לזעוק ממש את המלה המפורשת כשזועקים חמס? וגם, זה לא נראה לכם קצת סוג של אירוניה מעיקה? אני כבר לא יודעת עברית בשיט. ואגב, ארמדילון קטן – זה לא תירוץ! נסדר לך מגבית אינטרנט אם צריך. מי לאדוני – אלי!)
הכוונה היא לא לסרטים שמושמצים *בגלל* הבמאי שלהם.
אלא על מגיבים שדעתם מבוטלת מתוך טענה שהם רק מעריצים עיוורים של הבמאי.
דוגמאות? הביקורת על 'ארץ קשוחה' מעוטרת לא מעט תגובות כאלה, שבזות אוטומטית לכל מי שמוצא איזשהו מסר בסרט, בלי קשר לכמות העצומה של הטיעונים האינטליגנטיים שמתלווה לטענה הזו. עד כמה שאני זוכר, גם הביקורת על 'זה ייגמר בדם' היא דוגמא טובה, אבל אני לא בטוח. ובואי לא נדבר על טרנטינו, שהרי ידוע שכל מי שאוהב את היצירה שלו עושה את זה בגלל המשפטים המ-א-ג-נ-י-ב-י-ם, והעובדה שזה גרוע-אבל-בכאילו, לא? כל הדיונים האינסופיים על דימויים, אלימות, נקמה, קורבן ותבניות מחשבתיות הם רק קונספירציה של הכובש הציוני.
אפרופו ''ארץ קשוחה''
אני משתמש בסרט כדוגמה למצב בו אני מבין למה מתלהבים ממנו וחושבים שהוא גאוני ושובר מוסכמות (הוא אכן כזה), אבל עדיין לא מצליח להתחבר אישית לסוף המתסכל שלו.
לעומת זאת, הבאתי בעבר את "בלתי נסלח" כדוגמה לסרט שבצפיה ראשונה לא אהבתי, אבל הפך לאהוב עלי עד מאוד ככל שלמדתי יותר על הרקע שלו ונקודת המבט שבחרו יוצריו.
כנ''ל לגבי ''ארץ קשוחה''.
"בלתי נסלח" היה גאוני בעיני מהצפייה הראשונה, וצפיות נוספות רק הגבירו את הרושם.
ואלו היו שתי הערות נקודתיות למדי.
הבעיה,
הבעיה היא שברגע שאתה 'מודה'- הסרט הזה חכם מידי בשבילי, כנראה אני צריך עוד כמה שנים של לימוד תיאוריה / כנראה שפספסתי משהו זה לוקח אותך במורד (מעלה?) מדרון חלקלק להפליא שבו אין יצירות חסרות היגיון/מטופשות/גרועות רק יצירות שאתה, כצופה, לא מסוגל להבין.
איפה בדיוק מותחים את הקו- במיכאל הנקה? Sothland Tales? דיוויד לינץ'? טרי גילאם (המאוחר)? Finnigans Wake (לא סרט אבל הדוגמה הטובה ביותר ל"אומנות טובה היא קשה להבנה)?
כמה פעמים אני צריך לראות סרט לפני שאני יכול להכריז שהוא חסר הגיון פנימי? האם סרט "רשאי" לדרוש ממני ידע מוקדם כדי שיהיה ראוי לצפיה (בין אם זה היסטוריה של הקולנוע או תיאוריות הקוואנטים)?
וכמובן שיש את העניין האישי- אם הסרט לא אדיוטי אז אני אידיוט שלא הבנתי את הסרט. מי בכלל רוצה להודות בדבר כזה?
אני לא מחפש שום וידוי.
אני מחפש ענייניות. אני יכול להסביר בפרוטרוט מה אהבתי ב'להרוג את המזל', מה לא אהבתי בו, ובמה הוא נבדל מסרטים אחרים מאותה סוגה. מה הופך אותו לסרט מאגניב אחושרמוטה. אפילו עשיתי את זה פעם, בפחות או יותר שבע-מאות מילה. אתה קיבלת התרשמות אחרת? תפדאל. תסביר למה. תסביר למה הטענות שלי לא נכונות לדעתך. סתור אותן, בכיף. אני אומר לך אחר-כך למה הטענות שלך שגויות לדעתי, או אשתכנע.
אבל אל תפתור את הטענות שלי באמירה שהן סתם תירוץ לסמא את עיניי ועיניי הסובבים.
אני לא מחפש שום וידוי.
הבעיה היא שהדיונים האלה (לפחות אלו שראיתי בעין הדג ובאתרים כמו האייל הקורא) אף פעם לא "נפתרים": לא משנה כמה טיעונים מביא כל צד מעולם לא ראיתי את הצד השני משתכנע שהסרט טוב / גרוע.
מי שחושב שהסרט מטופש ממשיך לחשוב שכל ההסברים שהצד השני הביא הם שטויות-פוסט-פוסט-מודרניות-שנקצלניות ושמדובר במקרה ברור של פירוש ייתר.
מי שחושב שהסרט חכם לא יהיה מוכן להאמין שהוא פשוט ניתח יתר אל המידה ומצא דברים שאין שם (בהנחה שאתה לא מהטיפוסים של "מות המחבר"- שבו אין פרוש שגוי) ויצא מנקודת הנחה ששותפו לשיחה הוא הדיוט שמצליח לפספס את כל מה שמצא.
הנקודה שלי הייתה שמרגע שמקבלים את טיעון "זה לא הסרט/יותר שנכשל אלא הצופה" אזי אין באמת סרטים רעים- רק סרטים שאתה כצופה אדיוט מכדי להבין ואני אוכל להוכיח באותות ובמופתים שספייס וורלד הוא יצירת מופת.
קודם כל,
דעות אכן משתנות בעקבות דיונים. לפעמים לוקח לזה זמן לחלחל, לפעמים זה קורה מיד, ולרוב זה אכן לא קורה, אבל בכל זאת. הייתי מלנקק אם היה לי זמן לחפש תגובות שבהן אני מודה שדעתי על סרט השתנתה.
חוץ מזה, מי אמר שצריך לשכנע? אם לא מעניין אותך להבין את הגישה הנגדית, להסביר את עצמך באופן הכי בהיר שאפשר או להסב את תשומת הלב לפן מסוים של הסרט, למה בכלל לערוך איזשהו דיון באיזשהו אתר?
זה דבר ראשון. דבר שני- הטיעון הוא בכלל לא "זה לא הסרט שנכשל, זה הצופה". הטיעון הוא "הסרט טוב כי X" ( הוא מגניב ומלא במודעות עצמית, הוא מקבל משמעות מרתקת על רקע מכלול היצירה של הבמאי, הוא אומר דברים מעניינים ועמוקים רק לא בשפה הקולנועית המקובלת). וזה שיש אנשים שחושבים שדעתם צודקת באופן אבסולוטי ואובייקטיבי, וכל מי שחושב אחרת טיפש, זה מעצבן אבל לא קשור לעניין או לאף אחד מהטיעונים המושמצים במאמר.
הטיעון הנגדי הוא, הרבה פעמים, "אתה פלצן". ואני לא מת עליו.
אולי במועדון קרב?
כתבה מספר 1467
ולגבי השאלה "האם מישהו משתכנע מדיונים באתר"? אני מזכיר שיש גם קוראים שלא משתתפים בדיון (ולכן אולי יותר פתוחים "להקשיב" לטיעונים) והם עשויים להשתכנע. אצלי זה היה כך מספר פעמים, ולפעמים אף יצא לי לשנות דעה מספר פעמים במהלך הדיון (או לפחות לקבל זוויות ראיה ומחשבה חדשות).
דיון טוב עשוי לרתק, להעשיר ו/או לבדר את הקוראים, ובשביל זה בעצם יש באתר דיונים (או לפחות כך נדמה לי). אם הדיון הוא סתם התנצחות, חבל על הזמן האנרגיה של הכותבים והזמן של הקוראים.
תקלונת
"מישהו" זה אני- עבדתי על מחשב חדש ושכחתי להכניס את השם שלי.
אין בזה כללים, מה הסרט ''רשאי'' לדרוש
זה עניין של טעם.
יש אנשים שאוהבים סרטים שמהווים אתגר. שצריך להתאמץ בשביל להבין. שצריך לראות כמה פעמים כדי להבין. שצריך לדבר עליהם עם החבר'ה כדי להבין. או לקרוא ספר בנושא. זה הכיף שלהם.
ויש אנשים (ולפעמים אלה אותם אנשים) שאוהבים סרטים פשוטים וברורים.
ויש מי שקצוות פרומים פחות מפריעים לו.
ויש מי שקצוות פרומים גורמים לכל הגוף שלו לפרכוסים (טוב, יש אחד כזה…).
אין "נכון ולא נכון". רק דעות סובייקטיביות.
אתה פוחד שהגישה של "הסרט הזה חכם מדי" תהרוס את הלגיטימיות של דירוג איכותם של סרטים? אני לא פוחד, דווקא.
קודם כל, הכל סובייקטיבי. לא צריך להיות מקום שבו "מותחים את הקו", כדבריך. זו בחירה שלך מתי להחליט שסרט הוא גרוע ומתי שהוא דווקא חכם וזה אתה שצריך עוד "ללמוד" בשבילו. אין נכון ולא נכון בדברים האלה.
שנית, צריך איזונים בחיים. העובדה שמקרים קיצוניים לא עומדים בתפיסה הכללית שלך, לא צריכה לשנות את התפיסה הכללית שלך. בכל כלל יש יוצא מן הכלל. נו ביגי.
כמובן,
הגבול הדק שבין תרמית פלצנית מתייפייפת ויצירה עמוקה ומרוכבת הוא לחלוטין בעיני המתבונן. כל אחד מרגיש לפעמים שעובדים עליו. כן, גם אליטיסטים. הבעיה, נדמה לי, היא הדיכוטומיה הבינארית שהרבה אנשים עושים בין עלילה מסורתית אריסטוטלית ובין כל דבר שחוצה את הקו הזה. לקטרג על המופשט אפשר ואפילו מומלץ, אבל נראה לי שאחרי כך וכך שנות אומנות מופשטת משלל סוגים חובת ההוכחה עברה צד. יש משהו מיושן ומעצבן בטיעון בגדי המלך, ובעיקר, זה טיעון סתום שאי אפשר להתמודד איתו. אני חושב שקצפם של כמה מהמגיבים יצא אולי על המאמר של מאץ' – שהוא, אגב, באמת משעשע וחמוד – כיוון שחלק מהטיעונים שהיא סונטת בהם כן מהווים הזמנה ופתח לדיון, ובדרך כלל עולים כקונטרה בהקשר של סרטים שטיעון המלך העירום עומד כנגדם.
אה, וחוץ מזה, אנשים לא אוהבים להודות שיש להם בעיה עקרונית עם אבסטרקט (כאמור, בעיה ממש לגיטימית שאפשר גם לנמק היטב), וזה מכניס אותם לעמדת מגננה-מתקפה מעצבנת בויכוחים.
הערה לעצמי: לכתוב יום אחד מאמר משעשע בקושי על ההתפתלות הקבועה של טיעון המלך.
"זה לא ברור!".
"למה הכל חייב להיות ברור?".
"לא, לא 'ברור', אבל להיות ברור שלא ברור".
"אבל היה ברור שלא ברור".
"היה, היה ברור שלא ברור. אין לי בעיה עם לא ברור, יש לי בעיה עם מתנשא".
"מתנשא?"
"ברור".
טוב, צריך עוד לעבוד על זה.
טיעון ''בגדי המלך העירומים'' (כך אני מעדיף לקרוא לו)
הוא אכן בעייתי. מהרבה בחינות. בסופו של דבר זה בעיני המתבונן. אפילו אצלי הטיעון הזה לא לגמרי עקבי. את "ראש מחק", למשל, אהבתי מאד, ויש שימצאו אותו סתום ועירום מבגדים וכו, בשעה ש"אינלנד אמפייר" העביר לי תחושה חזקה של בגדים עירומים וכו… אני יכול לנמק את שתי הגישות שלי לשני הסרטים הללו עד שכמה אבנים יקיזו דם, אבל בסופו של דבר – כמו כל דבר באמנות – זה קודם כל ענין של תחושה, ורציונליזציה באה רק אח"כ, במידה רבה כדי להצדיק את התחושה הזאת.
כמובן שאצל צופה מיומן (ואני רוצה להאמין שאני כזה) התחושה הזו כבר מבוססת על הרבה מאד ניסיון עם סוגים שונים של סרטים, ובכל זאת – זו קודם כל תחושה.
משעשע.
יצא לי לשמוע כמה טיעונים כאלה על יצירות מסוימות של ג'וס ווידון – זה שהפרק גרוע זה דרך להעביר רעיון, ו.. לא יודע.
בקשר לדוני דארקו, זה לא מדויק. בגרסא שאני ראיתי הספר על מסע בזמן ואלוהים הגיע built-in בתוך הסרט, אז לא היה צריך שום תחקיר. לא הבנתי את ההערות בקשר לפיירפליי – אף אחד מהנבלים לא מופיע בסרט.. מה שכן צריך, זה לראות את הסדרה. סוג של תחקיר.
חשבתי שדיוויד לינץ' שייך לאסכולת המאוד מסובך וצריך לראות חמש פעמים בשביל להבין משהו. אז כנראה שאף אחד לא אמור להבין את מלהולנד דרייב..
הסבר: ב''דוני דארקו'' כנראה ראית את גרסת הבמאי
זהו,
נגיד… אודיסאה בחלל. לטעמי מדובר בסרט שנקרא שלוקה בהפרעה בשם KSS (kaki shel seret) ואני ממש לא סובלת אותו.
אבל מה, הסרט סוריאליסטי, עמוק ומסובך, והבמאי גאון ואני *באמת* לא הבנתי כלום.
אבל זה ממש לא סותר את זה שלדעתי זה עדיין קקי של סרט.
הכל עובר אליך וקקי בידיך!
זמר החתונות
כן, אני מת על הסרט הזה.. למרות שזה סנדלר. פשוט ענק. בלי תירוצים.
LOL. מצוין.
קודם כל, כל הכבוד על המאמר, נהניתי מאוד.
רציתי לשאול לאור מה שכתבת:
) או לא, מצד שני – קשה לומר שאין עלילה ממש מתוחכמת ופאזלית.
לאיזו משבצת היית מכניסה את "ממנטו"?
מצד אחד, אפילו הבמאי הודה שהוא לא לגמרי סגור אם הסוף פתוח(
(לא, זו לא שאלה שצריך להעביר לדיון על ממנטו!)
לא צריך תירוצים כשיש קונצנזוס.
ממנטו הוא סרט טוב, הוא לא זקוק לאף אחד מהנ"ל. וגם, לדעתי, לא ממש מתאים להם – למרות הא-כרונולוגיות הוא לא עד כדי כך מסובך להבנה, וסוף שהוא אולי קצת פתוח לא הופך סרט לסוריאליסטי…
אבל הכתבה לא מביאה סוגי סרטים ומציעה לשייך אליהם סרטי קולנוע, אז אני לא ממש יודעת לענות על השאלה "לאן זה מתאים?" – היא עוסקת באמירות על סרטים, לא בסרטים עצמם (למרות שאם להודות על האמת, זה לא היה ככה במקור, כשהתחלתי לכתוב אותה. היא הלכה והשתנתה לי כשלא הסתכלתי, נבזית שכמותה).
סליחה? קונצנזוס שהסרט טוב, כן.
אבל אשמח אם תראי לי שני אנשים שהבינו באותה צורה מה קרה בסוף/התחלה.
——
אגב, מה שכתבת על המאמר ששיכתב עצמו לדעת, דומה לתהליך כתיבת "בשורות טובות":
פראצ'ט וגיימן אמרו שיש כמה פרקים בספר שאף אחד מהם לא זוכר שכתב, והם חושדים בספר עצמו.
אבל איך זה קשור?
גם אם יש דעות שונות על מה שקרה בסרט – אין, ככל הידוע לי, מצב שבו חצי מהאנשים חושבים שהסרט הוא גרוע והחצי השני חושב שהחצי הראשון לא מבין כלום. לא בקשר לסרט הזה.
אני מבין למה אתה חושב שזה ניג'וז,
אבל אם תקרא את סעיף 5 במאמר תראה שגם מץ' עצמה מודה בקיומם של סרטים טובים ומסובכים עד כדי חסרי הגיון, איך נאמר, ממוצע. בדיוק כמו 12 קופים.
רק שאת ממנטו אהבתי מאוד ו12 קופים קצת אכזב אותי.
וזה עדיין לא קשור לנושא המאמר.
אבדת אותי ב"כל דבר שג'וס ווידון נשם עליו ולא יצא משהו."
אני בהלם. אין דבר כזה. ברצינות.
אחרי זה הפסקתי לקרוא.
עד שם היתה כתבה מאוד משעשעת.
מעולה
תני לי להוסיף: זה לא משעמם, זה ריאליסטי. ככה בדיוק השעמום באמת!
(לדוגמא – 4 חודשים שלושה שבועות ויומיים).
וואלה
אני מסכים בהחלט עם ההגדרה – אני רק לא מסכים שהיא מתאימה לסרט, שלטעמי לא היה משעמם.
צריכה להיות לבמאי סיבה ממש, אבל ממש ממש טובה כדי להראות מישהו הולך, בזמן אמיתי, ממקום אחד למקום אחר, לאורך דקות ארוכות, כששום דבר לא קורה בדרך. ברוב הגדול של המקרים אני לא משתכנע שאכן היתה סיבה כזאת.
אני בהחלט בדעת מיעוט לגבי הסרט הזה
אני כבר מודעת לזה.
:)
תני לי להוסיף II
הסרט לא רע – הוא קלאסי.
את לא יודעת שזה הסרט הראשון שבו השתמשו בזום אין דרך שמשת החלון? אפילו סקורסזה אמר, שכאשר הוא ראה את הסרט כילד קטן בניו יורק, הוא החליט שהוא יגדל ויהיה במאי ויעשה זומים כאלו כל הזמן.
אני מפחד לשאול
אבל מותר לי לאהוב גם את פליני וגם את "300"?
ובצדק
לא. אתה תתפוצץ.
אני מפחד לשאול
ברור שמותר לך לאהוב גם את פליני וגם את 300. זה אפילו מומלץ עם שני אבטיחים שלמים ביום.
( או: אתה, כתור אינדיוידואל אמור לאהוב ולהרגיש מה שאתה אוהב ומרגיש ולא מה שהחברה מגדירה לך כנכון. אם שאלתך הייתה: האם גם פליני מייצר סרטים טובים והאם 300 הוא סרט טוב? – פה כבר אפשר לפתח דיון. אבל לאהוב אפשר הכל. אתה יכול אפילו לאהוב גם את גודאר ואת הילד השמן ששר נומה נומה היי )
זה לא אותו אחד?
נו...
זה כמו שבכותרת של פרק כתוב מעין
הפינגווין המרחף
או: הפינגווין שנזרק באוויר כי לא שילם למוכר הפלאפל
זה לא בחירת אפשרויות אלא זה בחירת ניסוח של הדברים.
( במקרה הזה, קומי ולא מפורט או מלא ורציני)
דווקא יחסית מדויק, באופן מפתיע.
אבל פירוט כבר כתבתי במקום הרלוונטי.
אבטיחים מעופפים!
לרגע קט חשבתי שאמרתי שיש סרטים טובים או לא.
אך מכיוון שלא אמרתי את זה אלא אמרתי שאפשר לפתוח דיון על האם סרט הוא כזה – שבכך התכוונתי די למה שעשית ל300 בתגובתך.
מה המסר המיליטריסטי של הנוסע השמיני 2?
כן, אבל מי ששלח אותם לעשות את זה,
מתגלה בסופו של דבר (למען האמת, זה די ברור מההתחלה, שלא לדבר על הסרט הקודם) כמי שפעל למטרה מזעזעת והכי לא-אנושית שניתן להעלות על הדעת.
זה קצת שומט את הקרקע תחת הצידוק המוסרי לאותו מיליטריזם.
מעניין איזו מהקטגוריות,
תואמת בצורה המדויקת ביותר את המשפט: "כל הדברים הפסיכים שאתם רואים עכשיו מול העיניים (ע"ע קופים צורחים במשך חצי שעה וצבעים שרצים מול המצלמה במשך חצי שעה נוספת) הם לא חס וחלילה דברים בעלי משמעות. הבמאי פשוט מיקם אותם רנדומאלית וציפה שאתם כבר תמצאו בהם את העומק"
הקטגוריה ''LSD לא עושה טוב לתפיסת המציאות שלך''.
כן, רק שקובריק מעולם לא נטל סמים.
מצד שני, להגן על '2001' בכתבה הזו זה באמת מוגזם. יום אחד, בתקווה בקרוב, אעשה זאת בפרוטרוט.
גודנס, אפילו סתם להתבדח אסור פה?
והאמת שבכלל לא שמתי לב שהוא דיבר על '2001'.
ברור שאסור, זה אתר לא סובלני.
יש בזה משהו
אבל לא מספיק. הכתבה הזו היא כמו בלוג פוסט שיצא מכלל שליטה והתחיל לירות לכל הכיוונים. עשרה כללי "עשה ואל תעשה"? למה לא מאה? בניגוד לחלק מהמגיבים, אני לא רואה כאן אליטיזם או אנטי-אליטיזם. יש כאן אנטי-לא-אני-יזם. ההנחה הלא-כל-כך סמויה של הכתבה היא שלכל צופה יש את אותו הרקע התרבותי כמו של הכותבת, ואם אין לא, אז צריך להיות. כל פריט ידע נוסף הוא עודף ומיותר. כל הנאה שהכותבת לא שותפה לה היא בלתי לגיטימית. מהו בעצם הפתרון לבעיה שהכתבה מנסחת בכישרון כה רב? לא לראות את אותם הסרטים הפסולים? לראות אבל לא ליהנות? ליהנות אבל לא להמליץ עליהם? אולי אפשר בכל זאת לדבר עליהם, רק לא בעין הדג. ועכשיו סלחו לי, אבל אני באמצע סרט סינגפורי מ-1975.
אין סרטים פסולים, יש טיעונים פסולים.
זה מה שהכתבה מנסה להגיד. כל אחד מוזמן להנות מסרט סינגפורי מ-1975, אבל לנחור בבוז לכיווני כשאני אומר שהוא משעמם לי את הטוסיק תוך מלמול "הבורים הללו, כולם הם לא מבינים!" זה כבר פחות מעורר כבוד.
אגב, אחד הדברים שהאתר הזה סובל מצוין הוא חילוקי דעות – אפילו בסרטים שיש לגביהם קונצנזוס מובעות דעות אחרות ('300' הוא דוגמה לא רעה) ומתקבלות ברצינות.
אולי אתה מסוגל לעשות את ההבחנה הזו
אבל הצופה הממוצע (קרי: אני), לא. מה גם שהכתבה לא מדברת על טיעונים אלא על סרטים, ועל דרכים לגיטימיות ובלתי לגיטימיות ליהנות מסרטים.
בוא נבחן לרגע את סעיף 4 – הבמאי. יש לי חיבה לבמאים. אני אוהב לראות סרטים של במאים שאני מכיר ושאהבתי את הסרטים הקודמים שלהם. אחת ההנאות הגדולות בקולנוע עבורי זה לזהות חותם אישי, לזהות את האנושיות של אדם שאני מכיר באה לידי ביטוי ביצירה חדשה. הכתבה למעשה אומרת, שאם אני רוצה לעשות את הדבר הזה – שגורם לי להנאה והתרגשות – בפרטיות של ביתי, מותר לי. אבל כשאני בפורום ציבורי, שאעשה טובה ואסתום את הפה כי זה לא מעניין אף אחד.
הכתבה לא מדברת על סרטים אלא על טיעונים.
לא הצופה, הקורא.
הנה הפסקה הרלוונטית:
"הבמאי רצה שזה יהיה גרוע בדיוק בצורה הזו, משיקוליו האמנותיים. אנחנו לא יודעים בדיוק למה הוא רצה שזה ייראה רע: הבמאי פועל בדרכים מסתוריות. אבל אנחנו בטוחים שיש לו סיבה, והיא סיבה טובה מאוד, תאמינו לנו. הוא במאי טוב, ומכאן משתמע שהוא לא היה עושה משהו רע, ולכן זה טוב בהכרח. מ.ש.ל."
לא יכולת לבחור סעיף ברור מזה. "אנחנו לא יודעים בדיוק למה" + טיעון לוגי מגוחך לחלוטין בתור הדגמה? נדמה לך שהיא מדברת ברצינות? מה שהיא אומרת זה לא שאהבת סרט של במאי כלשהו היא פסולה, אלא ש*הטיעון* שהסרט טוב רק בגלל שהבמאי נחשב (בעיניך או בכלל) לגאון הוא טיעון פסול. לוגית, היא צודקת לחלוטין, וכמו שהמשפט הסוגר את סעיף 4 מעיד, זה לא טיעון, זה תירוץ.
אף אחד לא אומר לך, בטח לא הכתבה הזו, מה לאהוב. אבל אם אתה רוצה לשכנע מישהו למה זה טוב, תצטרך לעבוד יותר קשה מסדרת התירוצים שמאץ' מונה במאמר הזה, שבהכרח אינם מנומקים כיאות.
נראה לי שנטפלים מדי לדוגמאות במקום לתוכן
כלומר, זה לא מאמר שיוצא נגד סרטים מסויימים ומגדיר את מה מותר סתם לאהוב ולמה צריך תרוץ. כל הפואנטה היא להציג את הנימוקים (הדי מעצבנים) שמטרתם לפסול דעה אישית מנוגדת. יש לשפוך אור על סרט באופן שגורם להבין מה מיוחד בו, ויש להכריז "אין לך מושג מה אתה מדבר" רק כי מעיזים לחשוב אחרת.
איך לכל הרוחות הגיעו לפה דיונים על אליטיזם ואנטי-אליטיזים, אין לי מושג.
אני חושב שזה הפוך
הכותבת מקדמת את הפלורליזם והסובלנות, אם תרצה, בכך שהיא מראה שיש אנשים שלא אוהבים את אותם סרטים ואולי זה *בגלל* שהם באים מרקע שונה מהמשכנע. זה לא אומר שצריך להפסיק להמליץ לאחרים על סרטים שאוהבים, אבל המסר הוא שיש טיעונים לטובת סרט שאפילו אם יהיו נכונים, לא יצליחו לשכנע מישהו שלא אהב את הסרט שהוא בעצם יצירת מופת.
הכותבת מקדמת פלורליזם וסובלנות
במסגרת של כתבה הכתובה בטון סרקסטי ומלגלג, שהופך את כל מה שאני אוהב בקולנוע למושא של בדיחה צינית. כך לא פותחים דיאלוג על פלורליזם וסובלנות.
אני באמת לא מבין על מה כל הקצף
המאמר הזה, מלבד היותו מבדר ביותר, הוא גם בעל חשיבות עצומה דווקא לאלו שרוצים להגן על סרטים – הוא מלמד אותם בדיוק באילו נימוקים עדיף שלא להשתמש, או לפחות להשתמש במשנה זהירות.
ממש לא הבנת! זה הפוך על הפוך!
המאמר הזה *נועד* להביא ביקורת שגויה, כדי להגחיך אותה, ולהוכיח שהטיעונים שבמאמר הם דווקא כן מוצדקים.
המסקנה הנכונה היא דווקא *להגביר* את מידת השימוש שלך בטיעונים האלה.
(ואני כבר מיישם, כפי שאתה יכול לראות…)
כתבה יפה
אבל איזה מהתרוצים מתאים כדי לשכנע את בני כיתתי לראות את "חנות קטנה ומטריפה"
''זה אחלה סרט'',
אבל אם הם מתעקשים, תראי להם את השיר של סטיב מרטין (רופא השיניים). אם גם זה לא עובד, תחליפי כיתה.
''זה אחלה סרט'',
זה סרט איום ונורא, עם משחק מזעזע מצד כל המשתתפים. הוא לא מצחיק בכלל.
השיר של סטיב מרטין הוא החלק הטוב היחיד בסרט.
זה לא רע, זה קאלט.
טוב שאתה לא בכיתה שלי, אם כך.
אני מצאתי את המשחק המוקצן של מרבית המשתתפים נהדר (בעיקר של אודרי), ואפילו את רגעי הפאתוס המעטים (בעיקר של אודרי) עשויים בשלמות. והמוזיקה מצוינת גם היא.
מצד שני, עד היום אני חושב ש'מופע הקולנוע של רוקי' הוא קומדיה נהדרת – לא כסרט קאלט, סתם כקומדיה – ויש אנשים שחוטפים שבץ רק מההצהרה הזו. כנראה שאני אוהב הקצנות.
ואני רק תוהה
למה יש לך הגדרות מילוניות שמתרוצצות חופשי.
אמממ.. ''זה סרט מצחיק''?
שום תירוץ בעולם לא יגרום לי
לחשוב שיש משהו טוב ב- "מלהולנד דרייב". הרבה מהתירוצים בכתבה הזאת נאמרו עליו יותר מפעם אחד על ידי יותר מבן אדם אחד – אבל זה ממש ממש לא אכפת לי – זה פשוט סרט גרוע וחסר הגיון, כיוון, עלילה, וכל שמץ של איכות.
סוריאליזם יכול לעבוד עד גבול מסוים, וזה הסרט שלחלוטין עבר את הגבול כלכך הרבה שהוא נפל בשבי האויב.
אז טוב שלא ראית את אינלנד אמפייר.
הבהרה: אני באמת שלא בא לנגח פה את טעמו של אף אחד, אין לי שום בעיה עם זה שזה לא מתאים לך. כל שרציתי להגיד הוא שלדעתי, ללינץ' יש סרטים הרבה-הרבה פחות הגיוניים ממלהולנד, ואינלנד אמפייר הוא אחד מהם.
אז טוב שלא ראית את אינלנד אמפייר.
אוקי, אין בעיה. אבל גם 'יש סרטים גרועים יותר' זה לא תירוץ :-P
לא אמרתי גרועים יותר, אמרתי הגיוניים פחות.
בעיניי, *לא הגיוני* לא שווה בהכרח ל*גרוע*. ואולי זו הסיבה שאני יכול לאהוב את היצירות של לינץ'. ;)
חידת ההיגיון
הסרטים של לינץ', במידה רבה, הם מן חידות היגיון. כתב חידה. ולפעמים זה כיף. כמו שיש אנשים שאוהבים לפתור את חידת חמיצר, יש אנשים שאוהבים "לפתור" את הסרטים שלו. סוג של אתגר.
אבל מהבחינה הזו, דווקא "מלהולנד דרייב" הוא אחת החידות ה"קלות" של לינץ' (ומשום כך, כנראה, זו החידה היחידה שלו שיש בה הסכמה די ברורה על הפתרון).
דווקא ב"מלהולנד דרייב", בניגוד לסרטים אחרים, ברגע שאתה עולה על ה"פתרון" של החידה אז הסרט הופך להיות מאוד קוהרנטי והגיוני, ולא נשארות שאלות לא ברורות.
מצד שני, יכול להיות שקיומו של פתרון שהופך את הסרט לברור לא מוכיח ש"החידה קלה", אלא שזו חידה ש"יש לה באמת פתרון" בניגוד לסרטים האחרים שלו – שאולי אין להם פתרון קוהרנטי אמיתי.
לא חידה ולא נעליים
התגובה שלך למה שהקודם כתב, היא בדיוק כמו התירוצים פה למעלה.
ברור לחלוטין שלא הייתה שום חידה בסרט.
הסרט היה סביר ברובו (במיוחד כל הקטעים הלסבים :) ), אבל בסוף הבמאי פשוט הבין שאין לא מושג איך לסיים את הסרט, ולכן הוא עשה קישקוש.
הוא כבר ידע שיהיו כל מיני פלצנים, שיחשבו שיש פה חידות, אמירות או כל שטות אחרת, ורק בגלל שמדובר בסרט של לינץ'.
ברור לחלוטין?
אני חייב לדעת, איך אתה מבחין בין סרטים שיש בהם חידה, לבין סרטים שיש בהם "קישקוש"?
ובמאמר מוסגר, איך לדעתך עושים סרטים, ואיך התהליך מאפשר מצב שבו הבמאי לפתע פתאום מגלה שהוא לא יודע איך לסיים את הסרט? בתשובתך התייחס לזה שתסריטים לסרטים אינם נכתבים בצורה אינקרמנטלית (למרות שעוברים שינויים תוך כדי הפקה), ושהסצנות לא מצולמות בהכרח בסדר בו הן מופיעות בסרט.
אולי '*לך* זה ברור שזו לא חידה
לינץ' בעצמו הגדיר את הסרט הזה כ"חידה", ואפילו פירסם לצופים עשרה רמזים לסייע בפךרון.
בהתחשב בזה שאני "פתרתי" את החידה הזו כבר די מזמן, ולסרט הזה יש הסבר ברור ולכיד שמבהיר כמעט כל דקה ודקה בסרט, זה קצת מוזר מה שאתה מכריז כאן.
בכל מקרה, אנא היזהר לפני שאתה מכתיר מגיב אחר בתור אחד מ"כל מיני פלצנים" ואת דעתו בתור "שטות", רק בגלל שלך "ברור לחלוטין" משהו אחר. זה מאוד (!) לא נעים.
כדי להבין באמת את דוני דארקו
צריך לראות את הסרט כל כמה ימים, לקרוא את "הפילוסופיה של המסע בזמן", לסיים את המשחק באתר האינטרנט, להשתתף בקבוצות דיון בפורומים, לקרוא את הראיונות עם הבמאי, לשכוח מקיום גרסת הבמאי, ולהתכחש לעובדה שהולכים להוציא סרט המשך מזעזע.
כדי להבין את נחשים על המטוס מספיק לראות את הטריילר, ויותר מזה, הוא גם הרבה יותר מהנה בתור טריילר.
כדי להבין באמת את דוני דארקו
ברצינות שאני לא מבין מה הבעיה עם גרסאת הבמאי. "הפילוסופיה של המסע בזמן" זה הספר שרואים חלקים ממנו (או את כולו) בסרט?
אם כן, אני זוכר שאחרי שראיתי את גרסאת הבמאי וקראתי את כל התגובות באתר על הסרט (כן. הכל. וזה היה אחרי שכולם ראו אותו בקון) הבנתי מה קרה בסרט.
ממה שהבנתי גרסאת הבמאי זה הסרט הרגיל + הסברים בגוף הסרט על מה לעזאזל קורה שם. בלי ההסברים האלה הסרט היה סתם סוריאליסטי בעייני, לא הייתי מבין כלום, ולא הייתי אוהב אותו באותה מידה.
כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
דווקא אם הבמאי גאון, זה יכול להיות רע מאוד. כשהציפיות גבוהות, קל יותר להתאכזב.
אני רוצה למחות על שרבובו של ג'וס ווידון לרשימה, כפי שכבר כתבתי כאן: http://www.fisheye.co.il/serenity#223103
אני אוהבת ומעריכה אותו מאוד כיוצר, אבל שופטת את היצירה בפני עצמה, ולא אוהבת אוטומטית כל דבר שהוא נגע בו אי פעם. למעשה, את הסוף של באפי (הסדרה) שהוא אחראי לו, אני ממש לא אוהבת (ובפרט, מדחיקה את עונה 7 למעט פרקים ספורים), והפרקים שהוא ביים בעונה החמישית של "אנג'ל" אכזבו אותי (הם לא היו יותר מ"בסדר", ומג'וס אני מצפה להרבה יותר). הוא מוכשר מאוד, אני אוהבת את שלוש הסדרות +הסרט) שהוא יצר, הן שינו את חווית הצפייה הטלוויזיונית שלי, ובכלל השפיעו על חיי ביותר ממובן אחד. הלוואי שכל מה שהוא היה עושה היה גאוני. לצערי זה לא תמיד המצב.
שכחתם לפי דעתי את הנקודה הכי חשובה
11- זה לא רע, פשוט היו לכם ציפיות גבוהות יותר מדי (ולכן קל להתאכזב).
האמת שעלית פה על משהו
לא בטוח שעל הדיבר האחד-עשר, אבל על משהו.
במקרה יצא לי לשמוע (טוב נו, לצותת ל-) שיחה בין שני אנשים על צפייה בתולית לעומת צפייה מבוססת הייפ, למשל. הרי כשאתה מגיע לסרט טאבולה ראסה, סביר שלא תראה את אותו הסרט כמו מישהו שקרא על זכייתו בפסטיבל כך-וכך ולא רק בגלל שאתם לא אותו הצופה וכל זה.
כלומר, הנימוק "זה לא רע, זה פשוט לא ענה על הציפיות שלכם שנובעות מידע כזה או אחר שצברתם טרום הצפייה" בהחלט יכול להצטרף לרשימה. אישית, לי יצא לעמוד בשני הצדדים שלו לפחות פעם אחת.
לגבי : הסרט לא רע - הוא מסובך מאד
קודם כל אפקט הפרפר דווקא לא מסובך להבנה אז קצת הגזמת! יכולת לבחור משהו יותר מסובך ובאמת קשה נניח ממנטו
זה נכון, אפקט הפרפר באמת לא רע כי הוא מסובך.
הוא רע כי ההגיון הפנימי שהתסריטאי טרח לבנות בחלקו הראשון, נרצח על מזבח המגניבות והדאוס אקס מאכינות.
(וחוץ מזה, מה שקורה בסרט הזה זה בדיוק ההיפך האפקט הפרפר, אז זה הופך אותו לסרט טפשי וזהו. ומי שלא חושב כמוני מטומטם.)
אם יש בעולם מזבח אחד שראוי לרצוח עליו
היגיון פנימי, איכות, רצף עלילתי, או כל דבר אחר, זה מאגניבות. אבל בתנאי שבאמת יודעים לעשות מאגניבות כראוי.
הידד למזבח המאגניבות! הידד לרצח ההיגיון!
(הממ. אולי בכל זאת כדאי שאני אלך לישון).
תגובה כללית לכל הנאמר לעיל
רק רציתי לציין כמה נקודות מהתרשמותי הכללית מהאתר, שאני נכנסת אליו תדיר (ובמקום אחר ציינתי שהוא האתר היחיד כמעט שאני גולשת בו) אך מגיבה בו מעט. ראשית, מעולם לא חשתי שמדובר בקהילה סגורה, הדוחה אנשים חדשים מעצם היותם חדשים. שנית, בזכות הדיונים הפוריים ניתן לראות בו צדדים רבים (ולא רק שלילי/חיובי) של סרטים, רעיונות ותגובות.
כמו כן לטעמי הכתבה משעשעת וקלילה, ואם אכן מדובר בדיון באליטיזם, אפשר לומר שהיא צוחקת על עין הדג ב"הפוך על הפוך". או שמא לא.
שכחת עוד תירוץ:
"זה אחד מהסרטים הטובים ביותר אי פעם ורק בגלל שאתה לא מבין בקולנוע לא אומר כלום!". זה לפחות היה התירוץ שלי למי שלא אהב את ג'ונו. הם באמת התלוננו על זוטות, הם כעסו שהובטחה להם קומדיה והם קיבלו דרמדיה.
מה עם הכלל ההפוך?
סרט שאתה חושב שהוא טוב, ויש סיכוי שהוא באמת כזה (על סמך נימוקים 'הגיונים' בעליל), רק שלא נעים לך להגיד את זה כי עשרה אנשים לפניך טענו שהוא הסרט הכי גרוע השנה. (דוגמא אישית שלי – אפוקליפטו שמאוד אהבתי).
אני באופן אישי, סולד מחצי מהסרטים שזכו באוסקר בעשור האחרון (כולל הדוגמא הטרייה 'ארץ קשוחה'). קצת לא נעים, בכל זאת אקדמיה והכל.. והייתי רוצה להאמין שאני מבין דבר או שניים בקולנוע אבל זאת דעתי ואני לא חושש להביע אותה.
אני חושב שהטיעונים בכתבה יכולים להיות טובים במקרה שהמלך עירום (חה, '300') אבל הייתי עד להרבה טיעונים שאנשים האמינו בהם באמת.
גם אני הרגשתי בכתבה קצת התנשאות וקצת סגנון של 'אתם אומרים לי מה טוב?! אז זהו שאתם לא מבינים כלום!'. אבל רק קצת, אז זה בסדר.
זה מצחיק ונכון..
כי בתחילת דרכי כחובב קולנוע(אפשר להגדיר את זה כך?) רציתי לראות קלאסיקות נחשבות. כשלא אהבתי סרט מסוים התביישתי להודות בזה, או לפחות ניסיתי למצוא תירוצים כדי לאהוב אותו. מובן שעם הזמן החוש הביקורתי שלי התחדד ולמדתי לגבש דעות קונקרטיות וברורות לגבי הסרטים שאני רואה.
אגב, 'אפוקליפטו' סרט מעולה. מי הם האנשים המוזרים האלו שאמרו כי הסרט גרוע?!
הו, בטח שאפוקליפטו סרט מצויין.
כלומר, הוא סרט מצויין אם אתה חובב סנאף. אותי הוא די הגעיל.
לפי דעתי
הבעיה דווקא הפוכה..
סרט א': נהנתי דווקא אבל ק' (או ג') מתייחס אליו בביטול תוך ביקורת קוטלת 'סרט מטופש ותו לו'
אבוי! יש סיכוי שיצאתי 'פארש'..
סרט ב': לא נהנתי מנגנון הציניות נכנס לפעולה.. ברור שאם לא נהנתי יש לזה סיבה טובה.. מה לעשות.. לביקורת שלילית יש נטיה ליצור הילה מחוכמת מילים זה לא מדע מדוייק
הרעיון הכללי הוא.. בקצרה.. שיש אנומליה לכיוון הביקורת השלילית דווקא וביקורת חיובית מגיעה עם 'אובר התרצה' נקרא לזה..
כתבה חמודה :-)
מאצ', כתבה מתוקה ומצחיקה, לא ברור איך נסיון (מוצלח) להצחיק גרר תגובות שכאלה.
אין פה שום כוונה לפגוע או להתנשא, רק להצחיק ולאותת לאנשים בעדינות שאין טעם לנסות לכפות את דעתם עם או בלי הטיעונים הנ"ל.
אחת הדרכים שלי לדעת את זה (מלבד היגיון בריא וקצת הבנת הנקרא)היא שהכותבת חוזרת ומדגישה את זה בתגובות שלה.
אז אם היא מסבירה למה היא התכוונה אני לא בטוחה שיש טעם להבהיר לה ולכולם שבעצם זה לא נכון ורק כוונות רעות יש לה.
שלום, אני רק הערה
אני כותבת עבודת מאסטר בסוציולוגיה על עין הדג, ולכן קראתי ואני ממשיכה לקרוא כל שורת טקסט שנכתבת באתר הזה. לדעתי כתבה זו היא המשמעותית ביותר שנכתבה בעין הדג בשנים האחרונות, ואולי המשמעותית ביותר מאז "שלום, באנו לבקר". באמצעות הכתבה הזו, הקהילה מגדירה את עצמה מחדש, ביחס אל עולם הביקורת מצד אחד והגולשים מצד השני, בהתאם לטעמם החדש של העורכים שהשתנה מקצה לקצה מאז הקמת האתר. תודה ללילי על הכתבה המקסימה, וכמובן לעורכים. כל טיפת פרגון היא במקומה.
אני לא יודע בקשר לטעמם של העורכים,
אבל את מודעת לזה שהם מפרסמים גם ביקורות שהם לחלוטין, אבל לחלוטין, לא מסכימים איתן, נכון?
כן, אני יודעת
ותודה על ההערה. העבודה שלי לא עוסקת בביקורת אחת, קרובה או רחוקה מטעם העורכים ככל שתהיה. העבודה שלי עוסקת בשינוי באופי האתר לאורך זמן – מעין התבגרות קבוצתית של האתר המשקפת את הבשלת טעמם של העורכים. עין הדג התחיל כישות אנרכיסטית, בה הכל מותר למעט פלצנות. מאז הוא עבר היפוך כמעט סימטרי – הפלצנות מתקבלת בהבנה, אך לא אנרכיזם. למעשה הכתבה הזו דורשת מהמגיבים לעלות לספרה יותר גבוהה של כתיבה, יותר מקצועית ועניינית. אם תרצה, לספרה יותר שניצקליינית. אני מצפה בכליון עיניים לגלגול הבא של עין הדג, ומקווה רק שהוא יחשף לפני סיום העבודה שלי.
זה ממש מגניב שאת עושה עבודה על האתר
ומתוך סקרנות, הרבה מחברי עין הדג חברים גם בקהילות אינטרנטיות אחרות.
האם את בודקת גם מה קורה בקהילות השכנות, ומה עובר עליהן במקביל?
אני סתם סקרנית.
סתם מתוך סקרנות:
אפשר יהיה לקרוא את העבודה הזו לאחר שתסתיים?
נראה לי שתת-המודע שלי עובד שעות נוספות לאחרונה, עם כל המשמעויות שלא ידעתי שיש בדברי…
אם אני לא טועה,
כשהאתר נפתח הוא לא היה נגד פלצנות או ניתוח מעניין לסרטים, הוא היה נגד ביקורות פלצניות. ביקורות שלא יכולות לאהוב שום דבר שאין בו משהו *מעבר*, או משהו שהוא לא מגיע מצ'כנבולפלצנוביה עם במאי כזה או אחר שלא יודע מה הוא עושה כמעט וסתם מראה דברים פסיכודליים שמכאיבים לי בראש וזוהרים בעיניים בלי שום עלילה נורמלית או יכולת כלשהי לזהות את העלילה רק כדי שהם יוכלו להגיד את מה שהכתבה הזאת מנסה להגיד על תירוצי המבקרים הפלצניים*. האאאאאאאא! (נשימה).
לא! לאתר אין בעיה עם פלצנים. לעזאזל, דן ברזל גולש מתחילת קיומו של האתר (מקווה שאתה לא נעלב. אני מקווה שאתה מבין את המשמעות שמכוונים אליה פה בפלצן). אז האתר הוקם לפני די הרבה זמן, כשלא כל ילד עם כישרון כתיבה של לולי שבלולי היה מוסיף תגובות לפורום. כמו הסלידה מביקורות שמתיימרות להבין את הקולנוע על כל רזיו, ולבטל כלאחר הינף יד סרטי הנאה נטו, קהילת האתר סולדת מילדים שכותבים לדוגמא "סרט חזקקקקקקקק! חובה לראות! :P כל מי שלא רואה הוא הומו מזדיין בתחת!11111"**. אם תשאלי אותי בתור אחד שהיה כזה, ולא מעט זמן, אני שמח על רמת התגובות פה, שעם כל הצחוקים, וניתוח הפרטים הכי טיפשיים בסרטים אני גם לומד מהן משהו. משהו *מעבר*.
אז יש אנשים שמתנסחים בסגנון פלצני (עדיף מלולי שבלולי), וכותבים דברים פלצניים, ומדברים אל אנשים אחרים בזלזול ורואים עצמם כעליונים כלפי כל בני האדם ואף אחד פה לא אוהב כאלה. אף אחד גם לא אוהב את האגרסיביות המוגזמת והתגובות שמכאיבות בעין של הילדים הקטנים, שגם לא יודעים לנמק את הסיבות לאהבה הרבה שלהם לסרט די טיפשי, למרות שגם אני לדוגמא נהניתי ממנו.
האתר אינו מתגלגל, האתר פשוט החל מחזון מסויים של מקימי האתר, והאנשים שנכנסו אליו, בעזרת עורכי האתר מיצבו אותו במצב שבו הוא נמצא כרגע. הוא לא יגיע למצב בו הוא יפנה לקיצוניות אחד או שנייה אלא אם יקרה משהו חריג. והאמת, לי ולכל שאר הגולשים באתר כיף פה. יתרה מזאת, לעורכים כיף להיות אחראים לאתר כזה. ותכלס (בלי שום התחנפות, כנות בלבד), זה מה שחשוב.
*ראיתי סרט שכביכול היווה פריצת דרך לקולנוע ההומוסקסואלי (שאני באמת לא יודע מה זה אומר), וכתבו עליו מבקרים רבים משבחים אותו. בסרט אין דיבורים, רק צבעים בוהקים ובנאדם חד גבה עם פוזות כביכול סקסיות למצלמה. מישהו יודע על מה מדובר?
** במקור יש הרבה יותר סימני קריאה, אבל התוכנה של רד מוחקת אותם.
יפה אמרת.
שכחת ספוילרים.
אחד מכללי היסוד של הקמת עין הדג, מסעות הצלב שבאמת גרמו לשינוי, והכלל העיקרי שלא השתנה מהקמת האתר ועד היום, הוא איסור הספוילר בביקורות.
כתבה מספר 43
מילים כחניתות.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לעורכי האתר על המחיקות ועל מכתבי האזהרה הידידותיים, שהפכו למכתבי איומים במרוצת העתים, ועל הסבלנות הרבה. הייתי חוסם את הרוסי הקטן כבר בחודשיים הראשונים לפעילותו באתר לו הייתי במקומכם.
לעזאזל, עין הדג עזר לי רבות, באמת. עזר לי (כמעט. בערך) להתאפס על עצמי, לימד אותי תרבות דיון מהי, לימד אותי לתקשר עם בני אדם, ואני לא מתבדח פה.
עין הדג הוא אכן קהילה. וכמו לכל קהילה, גם לקהילת העין יש כללי התנהגות, ביטויים וסגנון המקובלים בקרב חבריה. וכמו כל קהילה, גם קהילת האתר הזה דורשת מכל מי שמבקש להצטרף אליה ללמוד את כללי ההתנהגות המקובלים בה, להבין את הביטויים המקובלים, ולסגל סגנון מסוים המקובל בה. זה נורמאלי, ככה מקובל בכל מקום שיושביו מבקשים להשליט בו סדר, ולו לא היה כך, האתר לא היה מתפקד, על כל פנים לא במתכונתו הנוכחית הנעימה, כי אנרכיה יוצרת תופעות כמו ואינט.
מוזר,
אני גולש באתר הזה כבר כמה שנים (אמנם בהפסקות, אבל תמיד חוזר אליו). כתבתי כאן כבר מאות הודעות.
לא זכור לי שאי-פעם נדרשתי "ללמוד את כללי ההתנהגות המקובלים", "להבין את הביטויים המקובלים", או "לסגל סגנון מסוים המקובל". ושלא יהיה ספק – כשאני הגעתי לראשונה זה היה אתר שקיים כבר כמה שנים (הרבה אחרי הפיכת עין הדן הראשונה). ועדיין, לא זכור לי שנדרשתי לשבת בצד וללמוד את הנפשות הפועלות או משהו כזה, ולא זכור לי שזכיתי להתעלמות או לבוז או לכעס או לתוכחה.
בסך-הכל אין כאן שום דרישה קהילתית להסתגלות. אפילו הסלנג הפנימי שהיה כאן פעם נמוג מזמן (מישהו עוד אומר סמאח היום? סטרימינג? זאב רווח? לא ממש*).
מרגע שנכנסים לאתר רואים שאופי הדיון בו הוא תרבותי. זה הדבר היחיד שצריך לדעת פה, ולוקח בדיוק 5 שניות כדי להתרגל ולפעול בהתאם. לא ממש תורה מסיני. לכן כל הטענות על התנכלויות למגיבים חדשים ממש לא ברורות לי.
_____
*לפעמים "אפקט שרק" עוד מפציע, לפעמים 'מש"א', ופעם בשנה יש גם איזה "אהרו"כ'. ממש לא משהו לכתוב עליו הביתה.
כנראה, מלכתחילה התאמת לסגנון הדיון שהתפתח כאן.
אני, לעומת זאת, לא. בכלל לא. יש אנשים שנדרשות להם יותר מחמש דקות כדי שיבינו מהו דיון תרבותי ואיך מתנהגים במסגרתו.
אני מתנצל שאני מעיר פתיל ישן, ואבין אם ההודעה תימחק.
אבל מישהו יודע מה קרה עם זה? זה נשמע ממש מעניין, אבל אני לא מצליח למצוא שום התייחסות לזה ברשת.
אובג'קשן לסעיפים 2 ו 4!
סעיף 2: להלן "מטוסים על הנחש" – לא נראה לי שיש מישהו בעולם שיגיד שסרטים מהסוג הזה הם טובים, לפחות לא בעולם הוירטואלי של עין הדג. אולי משהו כמו "זה כל כך רע שזה טוב (בעזרתם האדיבה של אי אלו חומרים)" ובטח שאף אחד לא יכנס לויכוח אינטלקטואלי על רמתו של סרט כזה (אלא אם הוא עדיין תחת השפעתם של אותם חומרים).
סעיף 4: יש לי הרגשה, ותקנו אותי אם אני טועה, שמרוב שבעין הדג מצפים להתקפת החונטה הוידוניסטית, יש נטיה להתקפת נגד מונעת קצת, אהממ, חריפה מידי. לא יצא לי לראות באתר מעריצי וידון זועמים ששורפים יערות ומרעילים בארות ולעומת זאת יצא לי לראות לא פעם הודעות די מלגלגות בנידון. חוץ מההערה הזו אני בהחלט מסכימה עם הסעיף ובאופן כללי – אחלה כתבה (-:
''נחשים על המטוס'' היה דווקא סבבה!
אני לא חושב שאפשר להגיד שהוא סרט רע, אלא אם הלכת אליו וציפית לסרט טוב. הוא היה אידיוטי בדיוק כמו סרטי אימה אחרים עם חיות/מפלצות/זומבים, היו לו את הקטעים המקפיצים והמבהילים, היו לו את הקטעים המצחיקים ("הנחשים על קראק?"), וכמובן כשכל האולם צעק יחד עם שמואל ג'קסון את המשפט שייזכר בקריירה שלו יותר טוב ממה שמונולוגים שלמים ב"ספרות זולה" ייזכרו ומחא כפיים יחד עם זה, זו היתה חוויה שלא רואים כל יום בקולנוע.
אני לא חושב ש"נחשים" נופל מאף סרט אחר בז'אנר, ומאחר והוא בין היחידים שלא לוקח את עצמו ברצינות, אני חושב שהוא אפילו מתעלה על רובם.
גמני לא חושב שנחשים נפל מאיזשהו סרט בז'אנר.
ועל איזה ז'אנר אנחנו מדברים?
ז'אנר הסרטים שמנסים להיות גרועים בכוונה
כדי להיכנסת לקטגוריית ה"כל כך גרועים שהם טובים". הבעיה היא שסרט גרוע שהוא גם בעל מודעות עצמית לעולם לא ייכנס לקטגוריה הנכספת הזו, לא שאני מבין מה השאיפה הגדולה כאן.
זהו בדיוק.
לא,
כמו שכתבתי – סרט אימה עם חיות/מפלצות/זומבים וכו'. סרט שהאימה שבו מתמצה בהבהלות רנדומליות של דברים מפחידים שקופצים עליך בדיוק כשאתה הכי פחות (ולכן הכי הרבה) מצפה להם.
אני לא מתעסק בהגדרות מלומדות של ז'אנרים של סרטים (אם אתם רוצים יש דיון שלם על הנושא 100+ תגובות מעל זאת). הסרט הזה התאים לקטגוריית סרטי ה"בו!" בצורה מצויינת, ויותר מזה. הוא הצליח גם באמת להפחיד אותי וגם באמת לשעשע אותי.
על טעם ועל ריח...
ובכל זאת, אני לא מסכים עם האמרה שהוא "אידיוטי בדיוק כמו סרטי אימה אחרים" וכו', כי לפי דעתי הוא אידיוטי הרבה יותר מהמון סרטים כאלה. אני לא מלומד ולא נעליים, הסרט פשוט מריח מנסיון להיות סרט קאלט בכוח ואין דבר פחות קול מזה.
הבעיה של 'נחשים על המטוס'
היתה שהוא היה בינוני.
רשימה מצויינת!
אני מחכה לרשימת ההמשך – התירוצים בהם משתמשים כדי לשכנע אותך שהסרט רע כשאתה בטוח שהוא בעצם הדבר הכי גאוני שאי פעם ראית.
נהנתי מהכתבה
באמת, אחת הטובות עד כה
. מעבר לכך – אני נמצאת כבר כמה שנים באתר, גם אם לא משתתפת יותר מדי – ולא ראיתי עליהום על מישהו, במיוחד לא על משתתפים חדשים.
וברוח השיחה פה, אני חייבת להתוודות – אני לא מצליחה להתלהב, או להבין את ההתלהבות מכל מה שטרנטינו נגע בו. באמת, קיל ביל – עשוי יפה, אבל.. איך לומר זאת בעדינות?…המממ…סתם כזה.
{מתכופפת בשביל שהאבנים לא יפגעו בי}
אל תתכופפי
אני מחפה עליך
בכינו
בכינו מצחוק למקרא המאמר
( לא אני והתולעים שלי, קראתי
אותו עם חברה) ויש לנו רק הסתייגות אחת: דוני דארקו
זה סרט מדהים!!! ו…ובכן…
צריך לראות אותו פעמיים……
אבל רק פעמיים.. באמת…
אה, ד"א סרט שאניני טעם למיניהם
וסוגיהם משתפכים עליו, והוא
נו-רא: ז'יל וז'ים.
זוועה.
לפרנקופילים מטרידים בל-בד.
יש פה כמה דופליקטים.
1,2 ו-10 הם בערך אותו הדבר, כמו גם 6 ו-8. זה כנראה כי בתחום הרשימות 10 הוא מס' קדוש. אבל בכל מקרה, אחלה עבודה.
הייתי מרחיב את סעיף הבונוס, AKA סעיף אד-הומינם, בשלוש תוספות ידועות, לאו דווקא מהתחום הקולנועי: "אם אתה כזה חכם גדול, נראה אותך עושה משהו טוב יותר";"אתה סתם מקנא כי הוא נורא הצליח ועכשיו הוא עשיר ואתה לא";"מה קרה, כואב לך לפרגן לישראלי ששיחק אותה בחו"ל?"