 |
||
| סרט על חייה של אנה ניקול סמית הוא דבר שהיה חייב לקרוות במוקדם או במאוחר. אבל כרגע, כשנסיבות מותה עדיין קצת מעורפלות, זה נראה קצת מוקדם מדי. הזמרת ווילה פורד, החולקת עם סמית ניסיון בפלייבוי, תגלם אותה. |
11.04.2007
|
|
יומית
סרט על חייה של אנה ניקול סמית הוא דבר שהיה חייב לקרוות במוקדם או במאוחר. אבל כרגע, כשנסיבות מותה עדיין קצת מעורפלות, זה נראה קצת מוקדם מדי. הזמרת ווילה פורד, החולקת עם סמית ניסיון בפלייבוי, תגלם אותה.
סרט על חייה של אנה ניקול סמית הוא דבר שהיה חייב לקרוות במוקדם או במאוחר. אבל כרגע, כשנסיבות מותה עדיין קצת מעורפלות, זה נראה קצת מוקדם מדי. הזמרת ווילה פורד, החולקת עם סמית ניסיון בפלייבוי, תגלם אותה.
סליחה על כך שהתגובה הראשונה היא
אבל הרגשתי שדרי האתר חייבים, חייבים, חייבים לראות את התופעה המשונה הזו:
לאונרד נימוי שר בלדה על בילבו באגינז.
http://www.youtube.com/watch?v=XC73PHdQX04
הו, אפילו הקרנו את הקליפ הזה באחד הקונים,
הרבה לפני שהיה יו-טיוב וההיסטוריה הפכה כל כך זמינה.
זה באמת לאונרד נימוי?
מי זה?
עובד במכון הוולקני.
אה..... נימוי!!1
זה ההוא ממסע בין כוכבים..
מישהו במקרה יודע איך קוראים לשיר שמתנגן בפרומו של יס לקרייזי?
סבבה
וגם- ייצא בעזרת השם ובעזרת יואן מקגרגור, המשך לטריינספוטינג
דווקא יצא אחד לפני ספר ההמשך, 'פורנו';
רק חבל שבוייל רוצה לעשות את זה עשרים שנה.
http://movies.about.com/od/millions/a/millions030105_4.htm
יצא אחד (בעתיד), *לפי* ספר ההמשך.
איך קוראים לשיר של הכותרת?
אנה
אני דווקא חושב ש-
מותה של א"נ סמית' הוא רגע חשוב בתולדות הבידור, אף על פי שסמית' עצמה חסרת חשיבות. למעשה, הוא רגע חשוב משום שאנה-ניקול עצמה היא אישה לא-חשובה. היא בסך הכל הייתה החברה המבוגרת ביותר, והטרגית ביותר, במחזור הסלבז הנוכחי.
מה שמייחד את הדור האחרון של הסלבז הוא שהפירסום שלהם טאוטולוגי, או במילים של בני אדם, הם מפורסמים משום שהם מפורסמים. קחו לדוגמא את בריטני ספירס: היא אמנם התפרסמה כזמרת, אבל ספירס איננה מוזיקאית, וגם בתור מבצעת היא שכיחה לחלוטין. הפרסום של ספירס נובע באופן כמעט בלעדי מהוואגינה שלה, וסיפורה של ספירס הוא סיפורו של הדביבון שלה: בראשית הייתה ההצהרה על אי-חדירותה של הוואגינה, ואז חדשות שונות ומשונות על כך שהוואגינה נכבשה בכל זאת על ידי יוצמחים כאלה ואחרים, ואז הוואגינה סיפקה שני יורשים, וכשכבר לא היה את מי להכניס או להוציא מהוואגינה, אז לבריטני לא הייתה ברירה אלא פשוט להציג אותה, בראש חוצות, as is.
זו גם הסיבה שהדור החדש של הסלבריטאים ביונסה, פאריס הילטון, ג'סטין טימברלייק, לינדזי לוהאן עושה אלף דברים בבת אחת; לא משום שהם כאלה אנשי רנסאנס, אלא מכיוון שהעניין הוא בתפוקה ולא באיכות. הם מקפצים בין הוצאת תקליט למשחק בסרט להשקת קו אופנה באופן שיוצר שקילות מוחלטת בין שלושת המפעלים האלה, והשקילות הזו בתורה יוצרת השטחה שלהם; זה לא באמת חשוב איך אתה עושה את הדברים שאתה עושה, כל עוד מצלמים אותך עושה את זה. לכן, שערורייה מתוזמנת היטב ומתועדת היטב יכולה לחדש את מצבורי המפורסמו?ת של הסלב יותר מכל סרט או אלבום חדש. תשאלו את אנה-ניקול סמית'.
אנה-ניקול שייכת לדור המייסד של הסלבריטאות הפוסט-מודרנית, קצת אחרי מדונה וקצת לפני ג'יי לו. אבל הסיפור של אנה-ניקול הוא סיפור הרבה יותר הירואי מזה של ג'ניפר ואסתר, משום שאלו עוד יודעות לזוז לפי קצב וכמעט לא לזייף. אנה-ניקול לעומת זאת, הייתה אישה חסרת כישורים לחלוטין. אמת, היא הופיעה על שערים ובכפולות אמצע, אבל התמונות בצהובונים עשו אותה למי שהיא; היא גם הופיעה בסרטים, אבל הקריירה הקולונעית שלה מזכירה יותר מכל סדרה של הופעות חפוזות ולא מכוונות של מיקרופון שטעה לתוך הפריים. ובכל זאת, האישה נעשתה לסלבריטי בהתבסס כמעט לחלוטין על בהמיותה ואורחות חייה הטלנובליות.
אם יש איזושהי משמעות לחייה הבלתי משמעותיים של אנה-ניקול, הרי היא טמונה בכך שאנה, על טיפשותה חסרת-הגבולות וסגנונה סר-הטעם, היא הסמן הקיצוני של תופעת הסלבריטאות בדורנו. שאלת הכישרון נדחקת הצידה, ועימה השיפוט האסתטי. מה שחשוב היא שאלת הנוכחות בתודעה. והיום יותר מתמיד, האינטרנט והטלוויזיה מספקים לוואנאבי הזדמנות להסתלב.
קחו לדוגמא את הריאליטי: תוכנית הריאליטי מאפשרת לסלב-בפוטנציה להציג את עצמו כפי שהוא, ללא כחל ושרק. האיצטלה האמנותית ריקוד או שירה היא תירוץ שרירותי לחלוטין, וחלק נכבד מהריאלטיז מוותרות מראש על היומרה התרבותית שלהן, ופשוט מציגות את פרחי-הבידור, יהלומים לא-מהוקצעים שכמותם, עושים את מה שהם עושים בדרך כלל מזדיינים, אוכלים, מרכלים, דוקרים בגב. זהו המהלך הכלכלי הנכון, משום שבכל מקרה, מה שמעניין את הצופה היא אותה מהות ישירה ובלתי מתווכת שיש לסלב גם מבלי שהוא עושה שומדבר "אמנותי". כל מה שהסלב האמיתי צריך לעשות הוא להיות נוכח בעין התקשורת, והקסם שלו כבר יידאג לכל השאר.
וכמו בסופרנוס, ברגע שנחנכת אל תוך כלכלת הסלבריטאות, אין דרך החוצה. כמובן, ישנן דרגות של סלבריטאות, אבל אם כבר נעשית מפורסם, אתה אף פעם לא תפסיק להיות אחד כזה. המניות שלך יירדו וייעלו, אתה תיכנס למוסד גמילה או להריון, אבל מתי שהוא, איפה שהוא, איזה עורך צהובון יגיד: "תגידו, מה עם נמרוד? מזמן לא שמענו ממנו. בואו נעשה עליו follow-up." מפורסמו?ת היא לא מחלצה שאפשר להוריד או ללבוש מתי שרוצים. מפורסמות היא עניין של עוצמה: יש סלבז שבוערים באור גדול, ויש כאלה שנשמרים על אש קטנה. והקאמבק, הקאמבק הוא בסך הכל כשמישהו מחליט לסובב לך את החוגה של הגז.
לכן, סלבז לא מתים. כלומר, באיזה שהוא שלב הגוף שלהם מתחיל להרקיב, אבל אין לזה שום קשר לקיום שלהם בתודעה הציבורית. הדימוי של הסלבז, שנתמך על ידי מאגר מכובד של תצלומים, סרטים וכתבות, ממשיך לפעול ולתפקד בעולמנו גם כשהגוף החומרי של האדם עצמו מת מזמן; כך חוזרים לאופנה אלוויס ומרלין מונרו באופן מחזורי ולפי צרכי כלכלת הסלבז ההפכפה. אף דת לא הצליחה לספק לאנושות את מה שנתן לה שוק הבידור הקפיטליסטי: חיי נצח אמיתיים. סלבז הם לא סוג מסוים של אנשים, אלא זן חדש לגמרי האלמתים.
ולאנה-ניקול סמית' היה את הכבוד הגדול להפוך לסלב הראשונה שמותה היה חשוב הרבה יותר מחייה, משום שהיא לא ממש עשתה במהלכם שומדבר משמעותי. למעשה, ייתכן שהמוות שלה הוא הצעד הקרייריסטי הנבון ביותר שסמית' לקחה, משום שעתה היא מפורסמת מתמיד. גם אם האישה אנה-ניקול מתה, הסלב אנה-ניקול תמשיך לנהל קריירה מוצלחת פחות או יותר, לפי כשרונם וחזונם של מנהלי עזבונה, והעובדה שגופה השופע נחסר מאיתנו הופכת ללא יותר משורה ברזומה שלה, כי ממילא יש מספיק צילומים שלו וסרטים בהשתתפותו כשעוד היה לו דופק. ולכן, בצומת היסטורית זו, כאשר יוטוב והריאליטי מאפשרים לכל דכפין להתפרסם, ומאידך, הארכיב של ערוץ E! מבטיח שמישהו יעשה עליך "הוליווד טרו? סטורי" מתישהו, המוות של אנה-ניקול סמית' הוא לא סיבה לעצב. נהפוך הוא, מדובר ברגע משמח וטרנסצנדנטלי לחלוטין: העובדה שאנה-ניקול, אישה סתמית וחסרת-כישורים, עשויה להפוך לאגדה הוליוודית, מעניקה לכולנו את התקווה שגם אנחנו, חסרי-ייחוד ככל שנהיה, עשויים להפוך לסלבז ולזכות בחיי נצח, אם רק נדע לחיות רע ולמות נכון, ואם רק תהיה מצלמה בסביבה. שיהיה לכולנו בהצלחה עם זה.
תגידו, מה עם נמרוד? מזמן לא שמענו ממנו. בואו נעשה עליו follow-up
אתה רומז שעין הדג הוא צהובון?
לא, כי לי הוא דווקא נראה די כחלחל.
לא, אני רומז שהמציאות תמיד מקדימה את תחזיותינו
תגובה מעולה על מצב די עצוב
אם כי, אני רוצה להאמין בעוד כמה שנים הגברת סמית' תהיה פרט טרוויה ולא סוג של מרלין מונרו. אנשים שמוכנים להתפשט ולבזות את עצמם יהיו גם בעתיד.
המושג ארכיולוגיה ספרותית...
מקבל כאן משמעויות שיא.
רק דבר אחד, לא הבנתי, את הפואנטה. באיזו נימה כל דבריך נאמרים?
*עצב – באיזה עולם אנחנו חיים?
*ציניות- באיזה עולם אנחנו חיים?
*תמיהה – איך מתפרסמים ללא כל כשרון?
אם זו האפשרות האחרונה, אני לא מבין למה לטחון כל כך הרבה מים??
ואם להתייחס לנק' החשובה ביותר (מבחינתי) -
סרט על ניקול סמית' (אם וכאשר) מסמל את השלב הבא באימפוטנציה המתקדמת של התקשורת המערבית – דור חדש של סלבים, ללא שום מטרה אחרת בחיים. חוץ מלהיות סלב, כמובן.
נושאת הדגל מבחינתי היא כמובן פריס הילטון. מה בדיוק תחום העיסוק של הגברת, שחקנית? אולי זמרת? היא לא עושה כלום, *שום דבר*, חוץ מלהיות סלב. המקצוע החדש של המאה ה21.
יאללה, תעשו סרט על אנה ניקול סמית'. יותר נמוך מזה אני כבר בספק אם נוכל להגיע.
ומה סמית' עשתה יותר מהילטון?
הייתי אומר סרטים כחולים...
אבל יש סיכוי גדול שהייתי טועה.
כמאמר חכם סיני זקן,
ערימה של כלום ושום דבר.
אבל ניקול סמית', כמובן, לא הגיעה לרמות הפרסום לה זוכה הגברת הילטון. להוציא סוג מסויים של "תקשורת" אינטרנט.
ומה סמית' עשתה יותר מהילטון?
האמת שאני רואה עכשיו בית השעווה ודי מופתעת לטובה. אולי סתם מפתיע שגברת הילטון יודעת לדבר.
יש לציין
שגם בורוניקה מארס היא עשתה תפקיד בהחלט לא מביך. ואפילו לא רק לשם פרסום, כי מדובר באחד הפרקים הראשונים.
מנסיוני, אף פעם אל תטיל ספק בתהומות אליהם אפשר לרדת.
הניתוח נכון
(גם אם מעט מוקצן – ישו הוא בכל זאת סלב לא קטן בזכות עצמו, ונדמה לי שיזכרו אותו הרבה אחרי א"נ סמית'. לא כמו שיזכרו את לנון, אבל בכל זאת)
אבל הוא נשמע לי כמו ניתוח שרק חיפש טריגר כדי לעלות. והטריגר כאן לא מדויק – סמית' הרי תישכח עוד שבועיים בדיוק, וכשיצא הסרט (ישר לטלוויזיה) ייזכרו בה לשניה, ומיד לאחר מכן היא שוב תישכח. כבר עשו סרטים על אנה ניקול סמית'יות אחרות בעבר. ומה אומר לך – אפילו כשבמאי חשוב וגאון כמו בוב פוסי התעסק בהן, זה לא ממש עזר: האם השם דורותי סטראטן אומר לך משהו?
http://www.imdb.com/title/tt0086355/
(ללא ספק הסרט הכי מיותר שפוסי עשה)
כמו כן, הזכרת שמות של סלבס שלדעתך הם יותר סלבס מאמנים, וחטאת ברשימה שלך לכמה מהם: בריטני אומנם אינה זמרת ייחודית בשום צורה, ואינה יוצרת כלום, ומתפקדת כבובה של מפיקיה. אבל אחרי ששוקע אבק האנטי למוצר כל כך סינטטי של תרבות הפופ הממוסחרת, מגלים שהמפיקים שמאחורי בריטני עשו דברים מופלאים ממש (ואני כותב את זה דווקא בתור מוסיקאי שבימים כתיקונם שומע את זאפה וקינג קרימזון).
מדונה היא תוצר מובהק של תרבות הפופ, אבל היא גם יוצרת מרתקת שבהחלט ידעה מה היא רוצה מהקריירה המוסיקלית שלה (וזה מבלי להתייחס לאלמנטים "שטחיים" יותר שמקיפים את עבודתה המוסיקלית).
אלביס היה ועודנו זמר בעל כריזמה ונוכחות נדירים, עם סגנון הגשה ייחודי.
כך שהם לא בדיוק דוגמאות טובות לסלבריטאות טאוטולוגית.
ואם כבר הזכרת את מרילין מונרו – אם כבר, היא האנה ניקול סמית' המקורית. אייקון שהפך לאייקון בזכות היותו אייקון. אז עזוב את אנה. בוא נדבר על מרילין.
אנה היא לא מרילין
מרילין מונרו אמנם הפגינה מינימום כשרון במקסימום חשיפה, אבל היא הפכה לאחד המותגים המוכרים של תרבות הפופ. ארבעה עשורים לאחר מותה, אנשים עוד יכולים לזהות את השם והפנים של מרילין מונרו, גם אם לא נולדו כאשר הייתה בשיא תהילתה. פרצופה הונצח ביצירות של אנדי וורהול וקולה ותנועותיה הונצחו בידי בילי ווילדר ב"חמים וטעים". אפילו במאה ה-21, בחלקים נידחים של העולם, מרילין מונרו זוכה לאזכורים תרבותיים:
http://www.youtube.com/watch?v=Ax0p-pN3iXU
מנגד, הסרט המשמעותי ביותר שאנה ניקול סמית השתתפה בו הוא "האקדח מת מצחוק 33 ו-1/3" והתמונות הכי מוכרות שלה לקוחות מגליון ישן של פלייבוי ושם, תרתי משמע, יש עוד אלף כמוה. כדי להיות בת השוואה למרילין מונרו, אנה ניקול סמית הייתה צריכה להפוך לאייקון חשוב עוד בחייה. מכיוון שלא עשתה זאת, רוב הסיכויים שבאמת תשכח בזמן הקרוב.
אגב, מישהו יודע מי הייתה כוכבת הראינוע הראשונה? ככל הנראה התואר הזה שייך לפלורנס לורנס שב-1910, כשנה לאחר שהביטוי בכלל הומצא, הייתה הראשונה שהוגדרה בידי אולפן כ"כוכבת". למשך תקופה קצרה, הפנים שלה היו המוכרים ביותר בעולם הסרטים. מישהו שמע עליה כיום?
אררר...
פינג, אולי לא הבנת אותי, אבל פחות או יותר חזרת על הטענה שלי (שהייתה, למקרה שאתה לא לבד: הקצף של נמרוד יוצא על השפנפנה הלא נכונה. אם כבר לדבר על סלבריטאיות טאוטולוגית, אז אפשר להתחיל במרילין, מאחר וסמית' היא סתם הערת שוליים חסרת משמעות, בעוד שמרילין היא אייקון של ממש)
הבנתי
פשוט מהתגובה שלך עולה הרושם המוטעה כאילו גופתה הטריה של אנה ניקול סמית, או קרחתה של בריטני ספירס, בכלל נמצאות באותו מישור ידוענות שמרילין מונרו נמצאת בו כבר חצי מאה. חשתי צורך להדגיש את הנקודה.
''הקצף של נמרוד יוצא על השפנפנה הלא נכונה''.
הבטחתם ביקורת קולנוע לבנות וקוקסינלים, לא?
תגיד, אתה בסדר?
היא נפטרה. אינך יכול, ולו קצת, לכבד את זכרה?
מתה, אאל''ט.
"נפטר" נוהגים לומר בהקשר של יהודי בלבד ש, אה, נפטר.
לא?
יש בזה משהו
מזכיר לי קצת טור שאורי קליין כתב פעם, אחרי מותו הטראגי של ג'ון קנדי ג'וניור (ג'ון ג'ון) בהתרסקות מטוס.
קליין התייחס לכל אורך הטור לחייו של קנדי כאילו היו עלילה של סרט לא מוצלח, כתב הרבה על החיבה של הקולנוע האמריקאי לאבות ובנים, קישקש משהו על כך שקנדי האב היה הבן הסימבולי שנעקד על המזבח, ושעל כן ה"סיקוול" שקנדי ג'וניור מספק לא מעניין, ואפילו סיפק מדרש שם הזוי משהו, לפיו הכינוי "ג'ון ג'ון" מסמל את היותו של הג'וניור לא יותר מאשר הד קלוש לאביו.
ואני זוכר שקראתי את הטור, שדווקא היה משעשע והזוי למדי, וחשבתי לעצמי שעם כל הכיף להיכנס ביפים והמפורסמים ברגעי השפל שלהם, קצת כבוד למותו של אדם, באשר הוא אדם, לא היה מזיק. פה זה ישראל, ואין לנו רגשות מיוחדים למשפחת קנדי המנוחה (ברובה, מה לעשות), ועדיין זה הותיר טעם רע. את המאמר הזה ניתן היה לפרסם כעבור כמה שבועות בגירסה פחות לעגנית מבלי שייגרע ממנו הרבה.
וגם במאמרון של נמרוד זה קצת צרם – יש משהו בהשקפה האקדמאית הפלצפנית על המציאות שנוטה לפספס את המימד ההומני הפשוט שלה. אנה ניקול הייתה סלב בגרוש, ואולי היא לא הייתה מה שאלוהים חשב עליו כשהוא המציא את החמצן. אבל לפני שכותבים שמותה היה הדבר הכי טוב שקרה לה, ולא משנה כמה גיבוי אקדמאי יש לזה, כדאי לזכור שמדברים על מישהי שמתה.
אז כן, ניתוחים שלאחר המוות וגם הומור שחור מתקבלים בברכה. אבל כבוד מינימלי לא יזיק.